י“ט בסיון תשי”ג — 2 ביוני 1953

בישיבה רל"ט של הכנסת השניה

לפני גישתי לעצם הענין, אני רוצה לשלוח, בשם ממשלת ישראל, מעל במה זו איחולינו הלבביים למשפחת העמים הבריטיים לחגה הגדול בהכתרת מלכתה הצעירה. לחג זה אין שום משמעות מפלגתית, אלא זה ביטוי מסורתי של אחדות משפחת האומות הבריטיות, ואני בטוח שכל עם ישראל מצטרף לברכה זו לעמים הבריטיים, למלכה הצעירה, לילדיה ולכל משפחתה.

*

עלי לציין בסיפוק רב, שרוב הנואמים קיבלו את החוק בכללו בעין טובה, וגם גילו בקיאות מפליאה בסעיפי החוק, בקיאות כזו, אני מודה, שאין אני יכול להתחרות בה.

אני מצטרף לגמרי להערכה של חבר־הכנסת ארן על המנגנון שלנו, שבשים לב לצעירותו אין לו להתבייש מפני איזה מנגנון ממשלתי בעולם; אבל גם לוּ לא היו בו שום פגמים — לא היינו צריכים עדיין להגיד “שׂישׂו בני מעינו”.

מיד עם ראשית הוויכוח הופיע זוג קצת משונה, אולי זוג טבעי, אשר הגן על הפועלים מפני שונאיהם המושבעים: חבר־הכנסת רובין הגן על פועלי ישראל מפני מפא“י, וחבר־הכנסת שוסטק — מפני הסתדרות העובדים. חבר־הכנסת רובין גם טרח להגן על חברי הממשלה המסכנים מפני ראש־הממשלה. לא אגן על ראש־הממשלה מפני שטנתו של חבר־הכנסת רובין; אציין רק שמר רובין חלק לראש־הממשלה קומפלימנט שאינו מגיע לו — כאילו הוא יודע הכל; הוא אינו יודע הכל, ולעתים קרובות, כשהוא שומע חבר של מפ”ם אומר לו דברים מסוימים — אין הוא יודע שאותו חבר ימסור למחרת בפומבי ממש ההיפך, עד שהוא קורא זאת ב“על המשמר”. ואם חבר־הכנסת רובין רוצה, שלא ראש־הממשלה יהיה ראש־הממשלה, אלא שר־הפנים או שר־המשפטים — זהו ענין של טעם, ולא אתווכח אתו.

דברים אלה מסוגו של חבר־הכנסת רובין — וכשאני אומר “סוג” איני מתכוון דווקא לחברי מפ"ם — מחזקים בי את ההכרה בצדקת אימרה אחת של חכם סיני קדמון, הידוע בשם קונג־צה. תלמידיו שאלו אותו: “במי נבחר לראש העיר — הבזה שכל העיר אוהבת אותו?” — ענה קונג־צה: “לא, זה לא יצלח”. שאלו אותו שוב: “הנבחר בזה שכל העיר שונאת אותו?” ענה: “תבחרו בזה האהוב על הטובים והשנוא על הרעים”. אולם עלי להוסיף שחכם סיני זה, שחי לפני אלפיים וחמש מאות שנה, לא ידע עדיין על ההמצאה המודרנית של “דמוקראטית עממית”, שבה השליט אהוב ומוסכם על כל העם ללא יוצא מן הכלל, בכל אופן עד שהוא מת, או נהרג ומודה על פשעיו שהיה כל ימיו מרגל. במשטר דמוקראטי פשוט, לא “עממי”, מן ההכרח שיהיו מתנגדים לממשלה, והאופוזיציה מוכרחה לתת לממשלה ולרוב העומד מאחוריה, לסדר את הדברים לפי דעתם, באשר הם נושאים באחריות.

לא אעמוד על דברים רבים, אם כי חשובים, שנשמעו בוויכוח, ונשמעו כמה הערות מאלפות וגם צודקות, ובוודאי יקחו אותן בחשבון בוועדה שתדון בפרטי הצעת החוק. אעמוד בקיצור רב על בעיות אחדות עקרוניות. חבר־הכנסת קלמר ואחרים יש להם גישה פשטנית לענין וטוענים, שעובדי המדינה הם עובדים ככל העובדים, והמדינה היא מעביד ככל המעבידים, ויש לעשות חוזה עבודה ביניהם כמו בין כל מעביד ועובדים. השאלה היא אם עובדי המדינה הם ככל העובדים — כפועלי “לודז’יה” או פועלי “סולל בונה”? אם המדינה היא מעביד ככל המעבידים? אם לשירות המדינה אפשר לקבל עובדים באופן אבטומאטי לפי תור? ואם היחסים בין המדינה ועובדיה יש לסדר אך ורק על־ידי חוזה קולקטיבי, כמו בכל מקום־עבודה אחר? התשובה, לדעתי, לכל השאלות האלה היא בשלילה. ודאי, עובד המדינה הוא עובד, ויש לו כל הזכויות של עובד. אבל הוא אינו דומה לשאר העובדים. עובדי המדינה הם בפועל שליטי המדינה, אם כי להלכה ולמעשה הם כפופים לממשלה ולחוק. בידם ניתן דבר ביצוע המדינה. בהתנהגותם ובמעשיהם תלויים כבוד המדינה, אמון האזרח, שלום העם, קיום החוקים. עובד המדינה הוא משרת העם ועושה דברו. לפיכך, הסמכות הריבונית של המדינה, כשם שהיא קובעת או צריכה לקבוע החובות והזכויות של חברי־הכנסת (אם עשתה זאת כדבעי — היא שאלה אחרת), וכשם שהכנסת קובעת הגבלות ותנאים לממשלה — כך היא חייבת לקבוע תנאים, סייגים וחובות, והיא חייבת גם להבטיח זכויות ומעמד ובטחון לעובדי המדינה, כי בהם תלויה למעשה עבודת המדינה. הם אינם יכולים לעשות את אשר הם רוצים לעשות: הם חייבים לבצע החוקים. והחוק נקבע לא על־ידי חבר העובדים במדינה, אלא על־ידי הכנסת. הם חייבים לבצע קו המדיניות של הממשלה, וקו זה מותווה על־ידי הממשלה, והיא אחראית לו לא בפני חבר העובדים, אלא בפני הכנסת.

חברי־הכנסת ארם וברמן ראו בכל החוק הזה רק צביעות והתחסדות. ושוב נתקיים כאן הפסוק: “כל הפוסל — במומו פוסל”. הדאגה הזאת שגילו חברי־הכנסת ארם, ברמן ווילנסקה לסמכות האיגוד המקצועי — אין בה אמת וכנות. המדבר אליכם הוא חבר האיגוד המקצועי בארץ מיום היות האיגוד הזה בארץ, והוא יודע שחבריו של ארם וברמן רומסים את הסמכות של האיגוד המקצועי ומנסים לעשותו לאַל אם פעולתו וקביעתו אינה מוצאת חן בעיניהם, ומסופקני אם יש הזכות לחברי מפ"ם להגן בכנסת על סמכות האיגוד המקצועי ועל מעמדה של הסתדרות העובדים; נדמה לי, לא יותר משיש לחבר־הכנסת שוסטק הזכות לדאוג לחופש הפועלים.

לעובדי המדינה יש סמכות ושלטון ואחריות שאין לעובדים אחרים, ומפני זה אין יכולים לקבל עובדי המדינה בתור לפי תקנות לשכת העבודה, מחוץ לפועלים ולסוגי פקידים שאין כל טעם לבחינה ולהכרזה פומבית בקבלתם.

חבר־הכנסת רובין ניסה לעשות הבחנה בין המדינה והכנסת מצד אחד, ובין הממשלה מצד שני. למדינה ולכנסת יש זכות להתערב במינוי עובדי המדינה ובקביעת חובותיהם, לממשלה — לא. חבר־הכנסת רובין אינו יודע כנראה מה זה משטר דמוקראטי פארלמנטרי. הממשלה היא הוועדה המבצעת של הכנסת. לא כל חבר־כנסת בודד מוסמך לחוק חוקים ולתת הוראות. סמכות זו יש רק לכנסת בכללה, ומכיון שאין אנו חיים במשטר טוטאליטרי של דמוקראטיה “עממית”, אין לכל חברי־הכנסת דעה אחת ושפה אחת, ויש צורך בגיבוש חפשי של הרוב על יסוד של תכנית פעולה משותפת, ורצונו של רוב זה מכריע. הממשלה מבטאת ומבצעת רצונו של הרוב. חבר־כנסת בודד אינו יכול לתת הוראות לעובדי המדינה, אלא אך ורק הוועדה המבצעת של הכנסת. ועדה זו, הנקראת ממשלה, אחראית על כל מעשיה בפני הכנסת. מותר לחבר־כנסת להתנגד להרכב זה או אחר של הממשלה, אבל אינו יכול לשלול תפקיד הממשלה וקיומה.

אין כל יסוד וממש בטענה של נואמים אחדים כאילו הסייגים לפעילות פוליטית, אינם מכוּונים לסוגים מיוחדים של עובדים, באשר התפקיד שהם ממלאים צריך להרחיק אותם מפעילות פוליטית, אלא הכוונה היא לחברי מפלגות מסוימות; הם יודעים שאינם אומרים האמת בענין זה. פקידים שצריכים לתת רשיונות יבוא — אני נותן זאת רק כדוגמה — אלה אינם צריכים להיות פעילי מפלגה מובהקים; לא די שהם ישרים ונאמנים, — נחוץ לנטוע אמון בציבור שאין בפניהם כל משוא־פנים פוליטי. אחד הדברים שהחוק מתכוון לו הוא לא רק שהמנגנון יהיה ישר ונאמן, אלא שיהיה בעם בטחון כי יש לו מנגנון ישר ונאמן. דבר זה יחול על סוגי עובדים, ולא על סוגי מפלגות; ישנם מאכסימליסטים בענין הסייגים של הפעילות הפוליטית, כמו חבר־הכנסת הררי, שהוא מהמעטים בתוכנו המדבר על דיפוליטיזאציה ואינו מתכוון לפיטורי כל העובדים ממפלגות אחרות, והשארת עובדים ממפלגתו בלבד, אלא רוצה בדפוליטיזאציה ממש, בכנות ובתום לב. אבל נדמה לי שהוא מרחיק לכת. הוא אמר שאסור לשום פקיד להיות חבר במפלגה, מפני שיכול להיות משוא־פנים. הוא צריך ללכת רחוק יותר ולאסור על שייכותם המפלגתית של השרים, כי הרי פקיד מקבל הוראות מהשר והשר הוא איש מפלגה. במאכסימליסם כזה, נדמה לי, גם חבר־הכנסת הררי אינו רוצה, אם כי גם שיטה כזאת תיתכן להלכה.

היתה כאן תביעה חשובה מאוד, תביעתו של חבר־הכנסת ארן, בדבר הכשרת פקידים מכל העדות, לרבות ערבים; הצורך הזה הוא חיוני, ולא ייעשה מאליו בלי מאמץ מכוון. אחרת תתפתח בקרב בני עדות שונות הרגשה של קיפוח ונחיתות, המסכנת אחדותנו וקיומנו, ותטופח דמאגוגיה הרסנית הקיימת גם בלאו הכי בארץ. לא יתכן שלאורך ימים יהיו חברי הממשלה, חברי בית־המשפט העליון, וחברי מוסדות ההנהלה הציונית, וגם חבר העובדים במדינה כולה, בני עדה אחת, אם כי הם בני עדה כזאת ששכחו שהם שייכים לה, יען כי אשכנזים אינם יודעים כלל שהם אשכנזים; וכאשר שואלים בן עדה אשכנזית מה הוא, הוא עונה: יהודי. אבל הכרה זו של בן העדה האשכנזית אינה מספיקה. בני עדות אחרות רואים בו בן עדה אשכנזית, בן עדה מיוחסת כביכול. הצבא עושה מאמצים מכוּונים להעלות בני עדות מזרחיות לדרגות גבוהות, ומשקיע מאמצים מיוחדים בכך. דבר זה צריך להיעשות גם בחיים האזרחיים. אבל מסופקני אם זה שייך לחוק. דבר זה לא עושים על־פי חוק. זה צריך להיות מאמץ מכוּון של המוסדות שבידם לעשות דבר זה.

היתה כאן הערה נכונה של חבר־הכנסת הררי בדבר סולם המשכורת שאיננו מסייע יותר מדי להתקדמות הפקידים, ולפעמים להיפך, הפקיד אינו רוצה לעלות בדרגה, ויש לו אסמכתה לטענה זו. יש מדרש תמוה מאוד, אבל כשמעיינים בו רואים שיש בו הבנה פסיכולוגית. המדרש אומר: שלוש מידות טובות ברא הקדוש־ברוך־הוא בעולם, ואלו הן: יצר־הרע, קנאה ורחמים. ויש הסברה, מדוע אלו הן מידות טובות: כי בלי יצר־הרע היה המין האנושי מתחסל, בלי קנאה — לא היתה התקדמות, בלי רחמים — העולם אינו יכול לעמוד. קנאת סופרים אינה יפה, אך יש שהיא מרבה חכמה, אולם החוק אינו מטפל בקביעת דרגת המשכורת. על משכורת מתקיים משא־ומתן עם איגוד העובדים.

גם תביעתו של חבר־הכנסת הררי לגימלה היא צודקת, ואני מקווה שבקרוב יוכנס חוק הגימלאות שישלים חוק זה.

ולבסוף, הערה כללית: החוק המוצע אינו חוק אידיאלי. לדעתי אינו, וגם לא יכול להיות חוק אידיאלי, כי חוק אידיאלי יכול לעשות רק כל אדם לעצמו; אם ננסה פה לערוך חוק אידיאלי, יהיו לנו 120 חוקים שונים, כי לכל חבר־הכנסת יש אידיאל אחר. ונדמה לי, שאילו גם אפשר היה לערוך חוק אידיאלי — אין הוא רצוי. חוק שיתרחק יותר על המידה מההרגלים, ההבנה והנטיה של הציבור עלול ליהפך לאות מתה. אחרי מלחמת־העולם הראשונה עשו באמריקה חוק הפרוהיבישן, שנשאר אות מתה, אם כי החמירו בביצועו והוציאו על הגשמתו מאות מיליונים דולרים. החוק אינו צריך גם לקיים ולגבש את היש, כי אין היש מניח את הדעת. יש להבטיח מנגנון יעיל ונאמן, שירכוש אמון האזרחים ואמון המדינה. לא הכל ייעשה בכוח החוק. דרוש גם אקלים תרבותי בציבור כולו. דרושה השפעה מחנכת מצד הכנסת, הממשלה והעתונות. דרושה אהבה ונאמנות למדינה בכל רחבי הציבור. אבל אחד האמצעים להשבחת המצב הקיים — הוא חוק, לא חוק של הקפאה אלא חוק של קידום מודרג. לא נוכל לעשות קפיצה אחת מהיש לאידיאל הרחוק, גם אילו היה ברור לכולנו טיבו של האידיאל, אבל אנו יכולים בעזרת חוק מתוקן להצעיד המצב קדימה במידה ניכרת.

אנחנו גם התרחקנו בכוונה מחוק שיכיל הסדר טוטאלי של יחסי המדינה והעובדים, אם כי הכרנו בכך שהמדינה אינה סתם מעביד ועובדי המדינה אינם סתם עובדים, אלא הצטמצמנו בעקרונות אשר מניתי בפתיחתי אתמול. אנו רוצים להבטיח קודם־כל חוסר משוא־פנים וזיקה פוליטית בקבלת עובדים, אנו רוצים לגייס למדינה טובי הכוחות ולהגביר אמון העם לעבודתם. עם גידול המדינה וריבוי שירותיה, יצטרכו לקבל עובדים חדשים, וחשוב שכל הציבור ידע שאין משוא־פנים בקבלת עובדים, ויש שמירה מעולה על יושרו של הפקיד וגם שמובטחות בחוק זכויות העובד, משכורתו, יציבותו, פנסיה לימי זיקנה (זה, כאמור, יובטח בחוק נוסף). ואולם השארנו שטח חפשי גדול, בעיקר השטח הנוגע לעובד כעובד, לאו דווקא כעובד מדינה. שטח זה הנחנו להסדר חפשי בין המדינה לבין העובדים, בין איגוד המדינה לבין האיגוד הגדול ביותר של העובדים בארץ.

על שאלת התיווך אענה בפשטות: התיווך הוא תיווך, ואינו מחייב. ישנה לפי החוק אפשרות של שביתה, אם כי לא כחבר ממשלה, אלא כעובד המדינה הייתי מציע לעובדי מדינה שלא ישבתו; אם הם ישבתו תהא זו. לדעתי, יותר אשמת הממשלה מאשר אשמת העובדים.

ולסיכום: לא התימרנו להביא בפניכם חוק אידיאלי, לא מיצינו כל השאלות. אין החוק, לדעתי, צריך למצות כל השאלות; הוא צריך רק להבטיח העקרונות המיוחדים החלים על עובדי המדינה: יושרם, אי־משוא־פנים, קביעות, יציבות ובטחון בעתידם. אנו סומכים לא רק על החוקים. אנו בוטחים גם באנשים. אנו סומכים על עובד המדינה כאישיות אחראית, ואנו סומכים על כלל העובדים ככוח אחראי במדינה. וככל מה שכלל העובדים גדול יותר ומקיף יותר — גדולה יותר אחריותו. מבלי שלמדינה יהיה אמון באישיות המוסרית של העובד ובאישיות הקולקטיבית של ציבור העובדים, שום חוקים לא יועילו, והנסיון הוכיח לנו, כי כל מה שהציבור גדול יותר, כל מה שהוא מקיף יותר אנשים, אחריותו הרבה יותר גדולה.