לא עליתי עכשיו על הבמה להתווכח עם מישהו. הוויכוח על מדיניות הממשלה ייערך בזמנו, ובשבוע הבא יעמוד לדיון סעיף מיוחד על תקציב משרד ראש הממשלה, וידובר אז גם על משרד זה וגם על העומד בראשו.
באתי הפעם לדבר על השאלה שנשתרבבה בשבועיים אלה בוויכוחים על החינוך הממלכתי – שאלת הדגל. הפעם אינני מדבר בשם מפלגתי. מיום עלותי לארץ אני חבר מפלגה זו, ואני בטוח שאהיה חבר בה עד יומי האחרון. כחבר המפלגה אני מקבל דינה, גם כאשר אינני מסכים לה, כי אני מאמין שזה הציבור הממלא שליחותו ההיסטורית של עמו בנאמנות הגדולה ביותר, ובדרך הנכונה. אבל בפעולתי כראש־הממשלה איני מקבל הוראות מהמפלגה, כאשר לא קיבלתי בהיותי יושב־ראש ההנהלה הציונית.
אין אני מדבר הפעם גם כחבר־הממשלה, כי בממשלה יתכנו דעות שונות בענין זה. אני חבר בממשלה שיש בה היתר לדעות מתנגדות זו לזו; אדבר כראש־ממשלה אשר יש עליו אחריות אישית, וטיבה של אחריות אישית זו הוא קובע.
אך מכיוון ששמעתי בנאום של קודמי מעין נקרולוג שלי רצוף שבחים, אני רוצה להודיע שזה קצת מוקדם. עדיין אני חי. הזכירו לי לשבח המלחמות שנלחמתי ב“ימין”; אפשר היה להוסיף, כי ניהלתי מלחמות גם עם ה“שמאל” המתכחש, מראשית ייסוד ההסתדרות. והיתה לי הזכות, כאשר הלכתי לפני שלושים שנה בשם ההסתדרות למוסקבה, להרים בבירת הסובייטים את הדגל הציוני, אם כי חבריו של בן־אהרן, חברי “פועלי־ציון־שמאל” דרשו ממני לא לעשות זאת ואיימו עלי שאם אעיז להניף דגל ציוני במוסקבה, יחרימו תערוכת ההסתדרות. לא שמתי לב ל“שמאל” והרימותי הדגל הציוני במוסקבה. עכשיו שוב נתעורר ויכוח, והוויכוח הוא ביני ובין רבים מחברי מפלגת פועלי ארץ־ישראל. וזה ויכוח ביני לבין חברים כאברהם הרצפלד, קדיש לוז מדגניה, עמי אסף מכפר יהושע ויזהר סמילנסקי; ומישהו ניסה פה ובחוץ־לארץ להעמיד אותם כלא־נאמנים לעם ישראל, לכלל ישראל, לדגל הציוני. אין הם זקוקים לשום סניגוריה ציונית, אבל מותר לי כחבר שלהם לחלוק עליהם, ואין זאת בפעם הראשונה, ואני חושש גם לא בפעם האחרונה.
לאשרי אני חבר במפלגה חפשית, שאין מכתיבים לה דעותיה לא מבחוץ ולא מבפנים. ואני גאה על חברותי במפלגה מסוג זה, כי אני יכול להיות רק במפלגה שהיא חפשית, ושום כוח בעולם, חיצוני או פנימי, אינו מטיל עלי דעות. כל ימי אני עובד בתנועה שקשרי אתה הם לחיים ולמוות, והיא תנועה שמתנגדיה קוראים לה בגנאי, – ואני מקבל זאת בכבוד – תנועה של “שעטנז”. התנגדתי כל ימי לאלה שדוגלים, כביכול, במוניסם. אולי יש להם שעטנז" אחר; כי אדם הוא כל ימיו פלוראליסטי, כל אדם; לאנשים יש ריבוי של יחסים וקשרים בכמה שטחים של חייהם, פעולתם ומחשבתם, ואין שום דבר בודד ויחיד ממַצה כל אמיתם והתענינותם, ומי שאומר מוניסם ביחס לאדם ולחבר אנשים, אינו יודע מה הוא סח.
כל ימי היתי חבר בתנועה הדוגלת ב“שעטנז” רעיוני, ואולי לא שעטנז אחד בלבד. ישנם כמה וכמה “שעטנזים היקרים לי, אבל כאן אעמוד רק על “שעטנז” אחד, זה הכרוך בשאלת הדגלים. ה”שעטנז" הזה הוא צירוף הסוציאליזם והציונות, או הציונות הסוציאליסטית. שניהם יונקים ממחשבות, ממאורעות ומאידיאלים של ימינו, כי גם הציונות וגם הסוציאליסם לא היו אפשריים בצורתם המודרנית לפני מאות שנים. אולם שניהם גם יחד יונקים ביסודם ממקור היהדות, שבו נעוץ כל קיומנו ההיסטורי, והמקור הוא – נביאי ישראל וספר הספרים.
אנו דוגלים בדגל העבודה ואנו דוגלים בדגל העם. אינני אדוק בסמלים ואינני חסיד של דגלים, ואיני מחשיב אנשים הסוגדים לדגל ופוטרים עצמם מהחובות שהדגל אינו אלא סמלם. נלחמתי כל חיי נגד המנפנפים בדגל הציוני בלי שיעשו עבודה ציונית ויחיו חיים ציוניים. כן נלחמתי ואלחם נגד המנפנפים בדגל העבודה, מבלי נאמנות לאחדות העובדים ולשליחותם בעם. המפלג פועלים ומתכחש ליעודם, נושא דגל העבודה לשוא. הפורק עול המדינה ומחבל בעבודתה – מחלל דגל העם. הנפנוף בדגל כשהוא לעצמו אינו מעיד לא על ציונות ולא על סוציאליסם. גם בעמנו וגם בעמים אחרים נתחללו דגלים לא פעם על־ידי נושאיהם. האם לא חולל רעיון החירות הלאומית על־ידי רוצחי־עמים? האם לא חולל רעיון השחרור החברתי על־ידי משעבדים ועריצים שעשו פלסתר חזון הסוציאליסם? אנשי תנועות נבחנים לא על־ידי הסיסמאות והדגלים שהם נושאים, אלא לפי המעשה שהם מגשימים. מכריע טיבו של הדגל, ולא הדגל.
אנו דוגלים ב“שעטנז” ואנו גאים על ה“שעטנז” הזה. נביאי ישראל לא ניבאו רק על תקומה לאומית, אלא גם על צדק חברתי. והם ניבאו לא לעם ישראל בלבד, אלא לאנושות כולה. אין כישראל גוי אחד בארץ, ואין עם יותר אוניברסלי מעם ישראל. ערכים לאומיים מייחדים אותנו כאשר אולי אינם מייחדים שום עם אחר, ובכל שרשינו הנפשיים והמוסריים אנו מעורים באנושות כולה. הנבואה העברית היתה לאומית כלל־אנושית וקוסמית. עמנו היה העם הראשון בהיסטוריה שהכיר באלוהיו – את אלוהי העולם. ונביא־הכתב הראשון, עמוס מתקוע, נשא דברו על כל העמים אשר סביבו – ארם, פלשת, צור, אדום, עמון, מואב, יהודה וישראל, וזעמו נשפך גם על מואסי ה' וגם על המוכרים בכסף צדיק, ואביון בעבור נעליים. ומהנביאים למדנו שלא תיתכן גאולה לאומית בלי צדק חברתי, ולהיפך. זהו מקורו הקדמון, הראשוני של ה“שעטנז” שלנו, של אמונתנו ושאיפתנו הציונית הסוציאליסטית. כך נולדה תנועתנו, כך פעלה כל ימיה, וכך תפעל עד אשר תבצע שליחותה המלאה.
מבחינת ה“שעטנז” אעמוד על שני מושגי יסוד: מושג העם ואחדותו ומושג המעמד העובד ואחדותו. לתנועתנו יש ריב ללא פשרה עם ה“מוניסטים” כביכול, האומרים: או עם או מעמד. ובשנת 1920 התפלגנו מ“פועלי־ציון־שמאל” שאמרו לנו: או – או! מי שנאמן למעמד אין לו חלק בהסתדרות העם, בהסתדרות הציונית, כי הסתדרות זו אינה אלא הסוואה לבורז’ואזיה; קרנותיה הם קרנות לדיכוי העובדים וניצולם; הקוגרס הציוני אינו אלא אמצעי לשעבוד הפועל, וכל שיתוף פעולה עם הבורז’ואזיה היא בגידה במעמד הפועלים. אין כלל־ישראל, יש רק ניגודי־מעמדות; “שמאל” זה החרים תערוכת ההסתדרות במוקבה, כשהניפותי עליה הדגל הציוני.
ומי לא יודע המלחמה שהכריזו עלינו ה“מוניסטים” הלאומיים שדגלו בציונות “צרופה” נקיה מכל “שעטנז” סוציאלי. בתולדות המפעל בארץ אשר נתן לנו את המדינה – שני האגפים ה“מוניסטיים” עמדו בעקרותם, בחדלון־אונים, בדלות־מעשיהם; ה“שמאל” אין לו כל חלק ונחלה ביצירה הפועלית המסועפת והעשירה, שנתגבשה בהסתדרות העובדים, וה“ימין” הלאומי לא היה שותף למפעל הישובי המבורך והמַפרה של ההסתדרות הציונות ה“משועטנזת”, והקים לעצמו הסתדרות ציונית “חדשה”, שהתנדפה כהינדוף עשן.
תנועתנו האמינה ומאמינה בעם, באחדותו, ובשותפות־הגורל המקשרת כל חלקי העם, למאות הפיזורים והניגודים. והיא האמינה ומאמינה במעמד העובד ובשיחותו ההיסטורית, שליחות לאומית וחברתית, ציונית וסוציאליסטית כאחת. ואין אנו רואים כל צורך להתנצל על נשיאת שני הדגלים – דגל העם ודגל העבודה, כי בעבודה ייבנה העם וייגאל. אבל כל דגל מסמל משהו מיוחד ושונה, וכל דגל – על מחנהו ובמקומו, כי כל דגל אומר משהו.
מה אומר דגל העם? בניגוד ל“שמאל” השתתפנו בקונגרס הציוני של העם כולו; לא שעינו לטענה ה“מארכסיסטית”: האם הבורז’ואזיה תעזור למפעל ההתישבות העובדת? לא חשבנו ששותפות כל חלקי העם, שעליה בנויה התנועה הציונית, נועדת להגשמת הסוציאליסם. עיצוב חברה עובדת בת־חורין הוא יעודה ותפקידה של תנועת הפועלים. השתייכנו לכלל־האומה והאמנו בכלל־האומה, וידענו ששותפות העם היא צורך והכרח היסטורי – למען קיומו וגאולתו של העם. אין היא קשורה בקוניונקטורה, אלא בהנחה יסודית שקיימת אחדות העם היהודי, קיימת שותפות־גורל בין יהודי כל העולם, אפילו בין אלה שאינם מכירים בה. לא הציונות יצרה שותפות־גורל זו, אלא להיפך. ישנה שותפות גורל בין היהודים בכל העולם, אם הם רוצים בכך או שאינם רוצים. והציונות והארגון הלאומי שלה אינם אלא ביטויה של שותפות־גורל זו; ושותפות זו קיימת למרות הניגודים הפנימיים, האמיתיים והמדומים, הקבועים והחולפים. יש ניגודים שהם פרי השפעות זרות ותפלות, פרי התכחשות והסתנוורות, והם קיימים בתוך ציבור העובדים, כמו בתוך ציבורים אחרים. יש במחנה הפועלים משתעבדים לכוחות זרים, וגם עוינים, מתוך חוסר עצמאות מוסרית ומחשבתית, כשם שיש עבדות רוחנית ומדינית בקרב חוגי הימין. יש לא רק יבסקציה קומוניסטית – ישנה יבסקציה פלוטוקראטית באמריקה הנקראת בשם: “מועצה למען היהדות”; גם הם מתכחשים לגורל המשותף ולאחדות העם. תנועת הפועלים הארצישראלית הושתתה על אמונה זו באחדות העם וגורלו המשותף. ואם יש “סוציאליסטים” היושבים בהסתדרות הציונית ומתכחשים לשותפות הגורל של העם היהודי ולאחדותו – או שהם אינם יודעים מה שהם עושים או שהם יושבים שם רק למען קבלת תקציבים.
ומה אומר דגל העבודה?
אנו סבורים שהעם היהודי, כמו שהוא בפיזורו, בתלותו, במצבו התרבותי, במבנהו הכלכלי והסוציאלי, קיומו עלוב וירוד ונתון להתנוונות ולחורבן. ונחוצה תמורה יסודית בשרשי קיומו של העם היהודי, תמורת־מקום, מעמד, תרבות ומבנה סוציאלי. מפיזור – לריכוז במולדת; מתלות – לעצמאות לאומית; מחיי אוויר ובלימה – לעבודה וקרקע; מבליל לשונות – ללשון ותרבות לאומית המאחדת דורות וממזגת גלויות. שליחות זו העמיסה על עצמה תנועת הפועלים החלוצית. אין היא הכוח היחיד שיבצע תמורה זו, נדרשים מאמצי העם כולו. אבל במרכז המאמץ יעמוד מפעל העבודה, יצירתם ומלחמתם של חלוצי העבודה, ונושאי בשורת הגאולה המלאה, גאולה לאומית וחברתית, יהודית ואנושית כאחת, זהו דגל העבודה.
וכל זמן שלא בוצעה התמורה המלאה ופיזורי ישראל לא התרכזו במולדתם, כל זמן שלא חלה תמורה בתרבות והעם כולו אין לו לשון אחת ותרבות אחת, כל זמן שלא חלה התמורה במבנהו הכלכלי והוא לא נעשה לעם עובד בן־חורין, מתוך עקירת הניגודים החברתיים־הכלכליים – תנועה זו יש לה שליחות מיוחדת בעם. ורק כאשר יבוצעו כל התמורות, יתמזגו שני הדברים והיו לאחדים ויהיה עם עובד אחד.
שני הדגלים מסמלים התכנים השונים והמשולבים של תנועתנו. הסמל חשוב רק במידה שהוא נותן ביטוי אמיתי למסומל. ואפשר לשאת לשוא כל סמל ודגל, כמו שיכול יהודי מנוּול ורמאי המחלל כל קדשי היהדות, ללבוש טלית וציציות, וזה עדיין לא מוכיח דבר, אבל במידה שהדגל בא לסמל תוכן רעיוני, אין לערבב הדגלים. דגל העם מופיע בכל בנין, עצרת, מוסד והפגנה המאחדים את כולנו כעם יהודי ומסמלים את היעוד הכללי של האומה, – יהיה זה בית של הקונגרס הציוני, יהיה זה מחנה צבא, יהיה זה בית־ספר של המדינה ויהיה זה מוסד ממלכתי אחר, – עליהם יתנוסס אך ורק דגל העם, הדגל המסמל שלימותה ואחדותה של האומה.
לא עלה ולא יעלה על דעת ה“שמאל” לתלות בכוח את דגל העבודה על הקונגרס הציוני. הם לא העיזו ולא יעיזו לעשות זאת, ואינני רוצה להגיד כרגע מדוע. הם לא יעיזו לעשות זאת במחנה של נח“ל, אם כי יתכן שכל חברי נח”ל הם חברי מפלגת פועלי ארץ־ישראל, או איזו מפלגת פועלים אחרת. לא יעלה על הדעת לעשות זאת, אם כי אפשר לעשות זאת בניגוד לחוק ובאלימות, כאשר מנסים פרועים חסרי־תרבות ללכלך קירות כאשר בא אלינו אורח מחוץ־לארץ, דבר אשר לא היו מעיזים לעשותו בברית־המועצות לו אותו אורח היה בא לשם. כאשר לא העיזו לעשות זאת כשריבנטרופ בא למוסקבה.
עד עכשיו לא היה בית־הספר קנין האומה אלא קנין חלקים שונים בעם, קנין מפלגות וזרמים. כל חלק יכול היה לעשות בו כרצונו. אבל אני מצטער, כי רבים מחברי אשר הכירו בצורך של ביטול שלטון המפלגות בחינוך, ונתנו יד להקמת חינוך ממלכתי – אינם מסיקים המסקנה ההגיונית והמוכרחת גם בנוגע לדגל. עדיין אין חינוך ממלכתי, ובתי־הספר אינם של המדינה, אבל אני מקווה שהחוק יתקבל, ועם קבלת החוק לא יהיה עוד בית־הספר של חלק העם, אלא של העם כולו, ודינו יהיה כאולם הקונגרס הציוני או אולם הכנסת או מחנה נח"ל. אני יכול לתאר לי כי יימצא בכנסת רוב של חברי מפלגת פועלי ארץ־ישראל. אבל רק הדגל הממלכתי יתנפנף על הבית הזה, כי מקום זה מסמל את האומה כולה. יש אצלנו חברים הרואים את המחר בעינים של אתמול והיום. איני מפקפק בציונותם הנאמנה, שוודאי אינה פחותה מזו שלי. אברהם הרצפלד איננו זקוק לשום סניגוריה ציונית. אבל אני חולק עליו, ובכל התוקף, כשהוא רוצה לנהוג מחר, לאחר קבלת החוק – אם יתקבל – כאשר נהג בטרם היה החוק, ובטרם היה בית־הספר של המדינה כולה; וגם אם כל התלמידים בבית־הספר של המדינה, במאה אחוזים, יהיו חברי מפלגת פועלי ארץ־ישראל, יונף על בית־הספר רק דגל האומה. בית־הספר של המדינה אינו בית־הספר של הילדים ושל הורי הילדים הלומדים בו, אלא של כלל האומה, והוא פתוח לכל ילד של האומה ועליו יתנוסס רק דגל האומה. ביום האחד במאי רשאים כמובן הילדים לחוג חג העבודה, וישאו ברמה דגל העבודה, ואם מוריהם הם חלק מתנועת הפועלים, ילכו אף הם באותו יום תחת דגל העבודה. אבל בבית־הספר, ביתה של המדינה, יתנוסס אך ורק דגל האומה. יכולים חברי־הכנסת, וכמובן גם רוב של חברי־הכנסת, אם הם חברי מפלגות עבודה, להפגין ביום האחד במאי בדגל העבודה ולפאר בתיהם בדגל זה. אבל על הבנין של הכנסת לא יונף גם באחד במאי שום דגל, – מחוץ לדגל המדינה. הבית הזה משמש לאומה כולה. והוא הדין בית־ספר של המדינה, ואין הבדל אם רוב או אפילו מאה אחוז של הילדים שייכים להורים הרוצים בדגל העבודה.
בית־הספר של המדינה הוא קנינם של כל הילדים בארץ. ואפילו אם כל ילדי דגניה ירצו – וּודאי שירצו – לחוג את חג העבודה ולשאת ברמה את דגל העבודה, יעשו זאת, אבל בית־הספר יישאר ממלכתי. הוא אינו רק של ילדי דגניה גם אם ילדים אלה הם מאה אחוזים של בית־הספר במקום. זהו בית־ספר של כל ילדי ישראל ללא הבדל, אם החינוך נעשה לחינוך ממלכתי, כמו שהכנסת הזאת היא כנסת של כל העם במדינה, כמו שהקונגרס הוא של כל העם בתפוצות, כמו שמחנה צבא הוא של צה"ל. אנו נישא דגל העבודה ברמה כשנופיע כפועלים וביום שנחליט עליו כפועלים, ולאו דווקא בשני ימים, כפי שהחליטו חברי. נעשה זאת בכל זמן שנרצה ובכל הזדמנות נאותה. אבל ברגע שמוחלט על־ידי העם, לרבות העם העובד, ושום החלטה אינה מתקבלת אלא בהסכמת העם העובד, ברגע שהכנסת, המבטאת את רצונו של העם, ובכלל זה רצונו של העם העובד, מחליטה שבית־הספר נעשה לקנין האומה, יונף על בית־הספר הממלכתי בכל השנה ללא יוצא מן הכלל, אך ורק דגלה של האומה, מפני שזהו קנינה של האומה. רק על נקודה זו יש עדיין בתוכנו ויכוח. הוא לא נסתיים. אני מקווה שהוא יסתיים, אינני יודע כיצד ואיך, כי אינני נביא, ומפלגתי חפשית. הוויכוח יוכרע בלי קשר עם בעיות אחרות, אלא לגופו ומתוכו.
ואם עד גמר הבירור וההכרעה ירצה מישהו להשמיץ נושאי מפעל העבודה, שהוא גם המפעל הציוני בארץ, מפני שאנשים כאברהם הרצפלד וקדיש לוז סבורים שבדגניה יש לתלות גם על בית־ספר ממלכתי דגל העבודה, ויפסול ציונותם הם – אינו ראוי לתשובה רצינית, כשם שלא ראוי לתשובה מי שטוען או מעמיד פנים כטוען שאנו קיפלנו דגל העבודה. אנחנו ציונים סוציאליסטים, השקפת־עולמנו וחזוננו ההיסטורי נובעים מתורת הנביאים, וגאולת עמנו לא תהיה שלמה אם לא תהיה גם גאולה לאומית וגם גאולה סוציאלית. יתר על כך, אנו לא מאמינים באפשרות של גאולה שלמה של עם ישראל בלי גאולת האנושות כולה, בלי חירות, שוויון וצדק לכל עמי־העולם, כי אנו חלק של העולם כולו. וכל עוד לא קמה גאולה שלמה זו, – נקדיש חיינו להגשמת הציונות הסוציאליסטית ולא נחשוש ל“שעטנז” של ציונות וסוציאליסם. יש צורך בשתי התנועות, כשם שיש צורך בעוד הרבה תנועות: תנועת נשים, תנועת מורים, תנועת סופרים, ועוד כמה וכמה תנועות המעשירות חיינו. ואם יש צורך בדגלים ובסמלים – נישא ברמה את שני הדגלים, אבל כל דגל במקומו הראוי ולמטרה היעודה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.