י“ח בסיון תשי”ג – 1 ביוני 1953

הרצאה מטעם מפלגת פועלי ארץ־ישראל, במלאת עשרים שנה להירצחו

תעלומת מותו של ארלוזורוב אפופה סוד אכזרי, סוד של שנאה וקנאה שפלה. אולם גם חייו הם סוד גדול, סוד זורח, סוד מופלא של שפע כוחות, כוחות מחשבה ורצון יוזם ויוצר. אך מעטים כמותו נתגלו בתוכנו.

הבא לסכם פעולתו של ארלוזורוב בשטחים השונים: במחשבה היהודית, הציונית והסוציאליסטית; בחינוך הדור הצעיר בגרמניה ובארץ; בשדה הספרות; בבירורים המדעיים והפובליציסטיים; בענינים המדיניים והציבוריים, ואף בשירה הלירית הצרופה, – יקשה לו להאמין שכל מכלול העבודה הכבירה הזאת נעשתה בתקופה של עשר שנים, והאיש שעשה זאת לא הגיע לשנתו השלושים וארבע.

רק בשנת 1923 הופיע ארלוזורוב בפעם הראשונה בקונגרס הציוני, וכמעט מיד – כמו אהבה מראיה ראשונה – כבש את לב הציבור הציוני בכשרון מנהיגותו. וב־ 1931 נבחר להנהלה הציונית. בחירה זאת פתחה פרק חדש, והחידוש היה בשנים:

בפעם הראשונה בתנועה הציונית, מאז קם הרצל ב־ 1897 בקונגרס הציוני הראשון, נמסר המפתח לנציגות הפוליטית ולפעולה הפוליטית לאיש מן הישוב בארץ־ישראל. והחידוש השני: בפעם הראשונה נמסר המפתח הזה לנציג תנועת הפועלים. והיה קשר פנימי אורגני בין שני החידושים האלה, ובהם בא לידי גילוי ההגיון הפנימי של ההתישבות הציונית המחוללת תמורה גדולה במבנה העם במולדת ומשרישה המונים בקרקע ובעבודה. חוזים, הוגים ומנהיגים קמו לה ליהדות בגולה; כולם באו מתוך המעמד הבינוני, כי זה היה מבנהו של העם היהודי, בו היה גנוז כוח הקיום והיצירה של העם היהודי. מתוך מעמד זה באו אלינו כל סופרי ישראל, כל המנהיגות, גם של תנועת ההשכלה וגם של תנועת חיבת־ציון, ואפילו של תנועת הפועלים – גם האנטי־ציונית וגם הציונית; כולם יצאו מחוגי המעמד הבינוני. התמורה הגדולה בכיוון יצירת עם עובד התחילה בארץ עם הקמת הישוב החדש; קם ישוב עובד והמעמד העובד נעשה נושא היצירה החדשה, לא רק במשק ובעבודה אלא גם בספרות, במחשבה, ולבסוף גם בהנהלת המדיניות. ובארלוזורוב נתגלם השינוי הכפול הזה.

בחוסר־אמון נתקבל בחלק הגדול של הישוב ובציונות השינוי המהפכני הזה. היתכן כי אדם שלא נתחנך בקמבריג' או באוכספורד יוכל להתיצב בפני שליטי אנגליה ובפני שאר שליטי עולם? אמנם כבר היה כדבר הזה גם קודם, במקרה וייצמן. וייצמן, המנהיג הפוליטי הגדול ביותר שקם לאחר הרצל, גם הוא יצא מתוך יהדות מזרח אירופה, אבל היה זה מקרה יחיד במינו: הוא נתערה מצעירותו במערב אירופה ובאנגליה, ועליו זרחה השכינה של הצהרת בלפור, ויהדות מערב אירופה קיבלה את מנהיגותו של וייצמן בנקל; אבל כאן, במקרה ארלוזורוב, הופיע בחור צעיר, שליח פועלי ארץ־ישראל, ורבים שאלו: האם הוא יצליח לנהוג את הספינה הזאת ולייצג את העם היהודי בפני הגויים? אבל עם כל שיחה ופגישה שלו עם נציגי השלטון, הגביר את האמונה לא רק בתוכנו, בתוך תנועתנו, אלא בעולם היהודי כולו, שדרך כוכב חדש בארץ־ישראל בתוך תנועת הפועלים,וכי נציגות העם נמצאת בידים נאמנות.

ארלוזורוב היה תמיד נאמן של וייצמן. כוייצמן היה מאמין גדול באנגליה ובקורפורציה עם אנגליה; כוייצמן היה נאמן לפעולה מודרגת ולהתקדמות שלב אחרי שלב. אולם ארלוזורוב היה לא רק תלמיד; הוא ספג לתוכו, מתוך התערותו הפנימית העמוקה בתנועת הפועלים בארץ־ישראל, את אי־המנוחה ואת דחיקת הקץ אשר עמה בקרב תנועת הפועלים מראשית היותה. והקורא מכתבו של ארלוזורוב לוייצמן זמן לא רב לפני מותו, רואה לפניו ארלוזורוב חדש, שאינו משלים יותר עם ההתפתחות האטית, וצמא לשינויים ראדיקליים. הוא אולי לא מצא הדרך הנכונה. ומה שהציע במכתב זה לוייצמן לא היה מעשי, אבל אין ספק, שאילמלא אותו כדור ארור, ששׂם קץ לחיי המנהיג הצעיר אותו ערב על חולות תל־אביב, היה ארלוזורוב ממשיך בחיפושים להחשת הקץ, וגם היה מוצא את הדרך לכך. אבל הוא לא זכה, ובעודו באבּוֹ נגדע.

עברו עשרים שנה מאז מותו הטראגי. אילו היה חי, היה גם היום צעיר לימים, רק בן חמשים וארבע. אבל לא זכינו אנחנו ולא זכה הוא. במשך עשרים שנה אלה חלו בעולם, בעם ובארץ, תמורות מהפכניות. אנגליה הסתלקה מהמנדט, פרצה מלחמת־עולם שניה, נשמד שליש העם היהודי, אך רוח השארית לא נפלה, ומתוך מאבק ומרי קמה מדינת ישראל. ואנו עומדים חמש שנים אחרי הקמת המדינה.

במשך חמש שנים אלו נוספו למדינת ישראל 800 אלף נפש, 700 אלף מעליה, ו־ 100 אלף מריבוי טבעי. בהשוואה למה שקרה לארצות אחרות, זאת תופעה כבירה, כמעט יחידה במינה, ללא דוגמא. אבל השאלה ששאל ארלוזורוב במכתבו לוייצמן: כיצד נגיע לפתרון מלא של בעייתנו, לגאולה מלאה של עמנו, – השאלה הזאת במקומה עומדת גם עכשיו. אמנם קמה המדינה, נעשו דברים גדולים בחמש שנים, נוספו 800 אלף יהודים בארץ קטנה זו, אבל אנו עדיין עומדים בראשית המלאכה.

אילו ארלוזורוב היה חי אתנו היום הזה – מה היה רוצה שנעשה במשך עשר השנים הבאות? לא אטעה אם אנסה לפרש בקצרה מה הם הדברים שאנו צריכים לחתור לקראתם במשך עשר השנים הקרובות, כאשר היה עושה ארלוזורוב אילו היה בחיים:

א. להגיע לפחות ל־ 4 מיליון יהודים במדינת ישראל: יש להעלות מיליון אחד מארצות האיסלם, מאפריקה הצפונית, מאסיה, מתורכיה, מפרס. מיליון אחד מארצות ברית־המועצות וארצות סובייטיות אחרות. ארבעה מיליון זה המינימום הדרוש בשביל חיי אומה עצמאית, המסוגלת לסדר את משקה ותרבותה ובטחונה.

ב. הדבר השני שעלינו לחתור לקראתו בעשר השנים הקרובות זוהי עצמאות כלכלית. יש להקים עוד 500 כפרים עבריים שיבטיחו לארבעה מיליון היהודים בארץ את כל המזון הדרוש להם, לפתח תעשיות־יסוד במתכת, במכרות ולטפח שיט ודיג בים, ואלפי אניות ישוטו על פני כל ימי עולם עם הדגל הישראלי. ארצנו לא תחדל להיות ארץ של יבוא גדול, אבל יש לדאוג לכך שהיצוא יגדל עם היבוא. ואין זה למעלה מיכולתנו.

ג. והדבר השלישי – עלינו לחדש אחדותה השלמה של תנועת הפועלים, של התנועה החלוצית והתנועה הקיבוצית. אל ניבּהל מהאסון שקרה לנו בזמן האחרון, מהפילוגים האוכלים בנו – מהמאורעות של עין־חרוד ויפתח. לא נס ליחו של הפועל העברי. עלינו להחזיק ביד רמה דגל אחדות העבודה, דגל אחדות הפועלים, דגל אחדות התנועה הקיבוצית. נלכד השברים בתוך התנועה, נגבש אחדותנו המלאה והנאמנה ונבטיח על־ידי־כך את ההגמוניה הטבעית של העם העובד במדינת ישראל ובעם ישראל כולו. תהיה לנו הסתדרות אחת ויחידה לכל פועלי ישראל, תהיה מפלגה ציונית סוציאליסטית אחת של כל המעמד העובד, ותהיה תנועה קיבוצית מאוחדת אשר תלכד סביבה כל משקי העבודה ותחנך את הנוער בארץ ובגולה.

ד. הדבר הרביעי – להפוך מדינת ישראל לאחד המרכזים הראשיים למדע, לחכמה ולמחקר בעולם. עם ישראל אינו גדול בכמות, הוא עם קטן, אבל הוא נחון בסגולות אינטלקטואליות ומוסריות שאינן נופלות מאלו של איזה עם בעולם, ויש לאל ידינו להקים בארץ הזאת, אם לא המרכז הראשון, אבל אחד המרכזים הראשוניים והגדולים ביותר לחכמה ומדע, ועלינו לרכז במדינה הזאת טובי המוחות שבעם ישראל מכל קצווי תבל, טובי אנשי המדע, גדולי התורה והחכמה, שיהיו לאור אם לא לגויים, לפחות לכל עם ישראל בתפוצותיו. לא ייבצרו הדברים האלה מאתנו.

ארלוזורוב אמר: צריך להחזיק מעמד בעקשנות, גם כשהסיכויים נראים גרועים ביותר. והסיכויים עכשיו לא נראים כל כך גרועים כמו לפני עשרים שנה. ועוד אמר: במאבק מנצחים אלה המחזיקים מעמד ואינם נרתעים. ואנו נזכור את ארלוזורוב לא כאבלים אלא כמאמינים, כיוצרים, כלוחמים וכממשיכים עד הנצחון, ועד מלוא הנצחון.