בלי כל הפתעה, גם לא בלי הנאה כל שהיא שמעתי שני הנואמים המשעשעים של תאומי־האופוזיציה, המנהיגים הדגולים של מפלגת הפועלים המאוחדת ותנועת החרות. הנאתי והנאת כל השומעים היתה אולי קצת יותר גדולה אילו המצע המשעשע הזה היה נעשה במקומו ובזמנו – בנשף פורים של האופוזיציה.
אייחד הערותי המעטות לדברים שנשמעו היום בכנסת.
על המומחים. – קראתי כמה תזכירים של ד"ר טרון והיו לי גם כמה שיחות אתו. גם מן התזכירים וגם מן השיחות למדתי הרבה, כי אינני מומחה לכלכלה והוא אחד הבקיאים בכלכלה. נהניתי גם מן הקריאות וגם מן השיחות, ולאחר שנתבררה לי השקפתו – דחיתי אותה דחייה מוחלטת, כי המומחה הזה – ויש לו לכך נימוקים רבי־משקל – מאמין בכל לבו שיש הכרח בכלל, וביחוד בארץ הזאת, בפיקוח טוטאליטרי על כל ענפי המשק, החקלאות, החרושת, המסחר, היצוא והיבוא ללא יוצא מן הכלל; הוא מחייב רגימנטיזציה גמורה של חיי הכלכלה על־ידי הממשלה; ואם כי אני סבור שיש צורך בתכנון ופיקוח ידוע, נדמה לי שפיקוח טוטאליטרי הוא סם־מוות לכל חברה, והוא לא יתכן במיוחד בתוכנו, ורק ישחית כל חלקה טובה.
השתוממתי הרבה שהסיעה והעתונות הדוגלת ביוזמה חופשית, נעשתה פתאום חסידו ומעריצו של ד“ר טרון. אני מצטער על יציאתו מהארץ, אבל עלי להגיד ברורות שאין כל חובה על הממשלה לקבל דעותיו של מומחה. אני בטוח שבהרבה דברים הוא היה לברכה, כי ד”ר טרון יש לו באמת בקיאות רבה בכלכלה בעולם והוא מתמצא בבעיות הכלכליות שלנו. גם המומחים החדשים שהבאנו, לא הבאנו כשופטים או כמחוקקים אלא כיועצים. נקשיב בתשומת־לב רבה לעצתם, כי יש להם ידיעה רבה ועמוקה על המשק הישראלי שהם טיפלו בו עוד לפני היווסד המדינה, וידיעות רבות על משק העולם. אבל יש דברים שאנו יודעים יותר טוב. אילו המנהיג של תנועת חרות היה מסוגל לדעת ולספר דברים כדיוקם, היה מספר שאמרתי למישהו שלציונות אני מומחה יותר מכל המומחים. – ובהנהלת מדינה זו נחוצה, לדעתי, תפיסה ציונית, אם כי יש להיזקק לידיעות ולעצות של מומחים. אבל המומחים אינם קובעים. הנואם האחרון, חבר־הכנסת ארן, הסביר זאת במקצת והייתי יכול להוסיף הרבה דוגמאות על מומחים חשובים מאוד, שלא שמענו להם ועשינו ההיפך ממה שיעצו. וטוב שעשינו כך. ולא רק בענינים משקיים כמו בישובי הרים, שנפסלו על־ידי מומחים, אלא גם בענינים מקצועיים. המומחים לארגון מקצועי, המנהיג של הסתדרות העובדים ה“לאומיים” – השמיע לנו לפני ימים אחדים לקח מה זה איגוד מקצועי. תורה זו של חבר־הכנסת שוסטק שמענו בדיוק לפני 30 שנה מאלה שנקראו מופ"סים, כלומר קומוניסטים, שאמרו לנו: אתם לא תרמו את האינטרנציונל ולא יקבל אתכם כארגון מקצועי. לא שמענו להם ולא נשמע לחבר־הכנסת שוסטק. הייתי יכול להביא עוד הרבה עצות של מומחים שדחינו. אף על פי שאנו נזקקים למומחים. ועלינו ללמוד מהם. יש לזכור שהמומחה יודע רק מקצועו בלבד, והחיים מורכבים ומסובכים, ואין גורם בודד, שהמומחה בקי בו, קובע כשהוא לבדו את מהלך הדברים. אני עבדכם הוא אחד מאלה שבראשית עבודתו הודיע בכנסת הראשונה שאינני מומחה לשום מקצוע, ומפני זה אני שואל לעצת מומחים, אבל כשאני צריך להחליט ולהכריע איני כפות לדעת המומחה ומחליט לפי שיקול דעתי. כך עשיתי גם בהנהלת מלחמת הקוממיות. ואין לי כל יסוד להצטער על שיטת פעולתי.
ועכשיו – מלים אחדות לבעיה שעורר חבר־הכנסת מועדי. הוא התקיף בחריפות אחד העובדים במשרדי; ועובד באיזה משרד שהוא, ביחוד במשרד ממשלתי, הוא רק בן־אדם ויכול לעשות משגה; ואחראי למשגה, אם באמת נעשה, – חבר־הממשלה הממונה על העובד. אבל במקרה אני יודע היטב את השאלה שדיבר עליה חבר־הכנסת מועדי, ואני מקבל על עצמי אחריות מלאה להתנהגות המשטרה במידה שהיא התערבה בדבר. אומר בקיצור מה היה הענין: לצערי הרב פרצה בכפר דרוזי – ירקה – מחלוקת בין שכנים וקרובי משפחה. בריב זה השתמשו בנשק חם. קרה נס ואיש לא נפגע. המשטרה התערבה כאשר היתה צריכה להתערב, כשם שהיתה חייבת להתערב ביפתח, כשהובאו אנשי אגרוף מבחוץ להטיל אימתם ורצונם על קיבוץ מתישבים, שלא יעשו מה שהם רוצים ומה שמותר להם לעשות. המשטרה באה להשקיט המריבה, וגם דרשה הנשק הבלתי ליגאלי שנמצא בכפר. זמן ידוע לא רצו למסור הנשק, אבל כעבור איזה זמן מילאו רצון המשטרה. המשטרה עשתה גם מאמצים להשלים בין הניצים, ואני מצטער על כך שלא הצליחה במאה אחוזים. אני מקווה שאנשי המקום יעשו זאת בעצמם. זהו מה שקרה. אני יודע, דבר זה עלול לקרות בכל מקום, לצערי הוא קורה יותר מדי גם בישובים יהודיים. אבל אני מצטער ביחוד על המקרה הזה, כי היתה לי הזכות לעבוד עם הדרוזים זה כמה שנים, וקודם כל בצבא; הם חיילים מצוינים, אנשי משמעת, לוחמים טובים, נאמנים; ראיתי אותם גם כעובדים, ובאחת העבודות המופלאות ביותר שנעשו בשנה האחרונה – בכביש לסדום; ושמחתי כאשר ניתנה לי ההזדמנות לעזור קצת לעובדים אלה שרצו להתישב בבאר־שבע; ואני מקווה ששבט זה, שמצא חופש ושוויון במדינת ישראל, ומשרת אותה באמונה, יחיו בינם לבין עצמם בשלום, ולא יזקקו למשטרה שתשלים ביניהם, ומקרים כאלה שקרו בירקה לא יקרו עוד.
ועוד מלה אחת על מדיניותנו כלפי האזרחים הערבים. אני יכול למַצות מדיניות זו בשני משפטים:
א. שוויון בזכויות ובחובות, ואני מדגיש זכויות וחובות. יתכן שפה ושם, כמו שיתכן גם בישוב לא־ערבי, מקופח מישהו, אבל אני רוצה שהאזרחים והתושבים הערבים שלנו ידעו: המדיניות השקולה והנחרצת של המדינה היא שוויון בזכויות ובחובות. ונדמה לי שהשוויון בזכויות התקיים יותר מאשר השוויון בחובות.
ב. בטחון. לא אנו גרמנו למצב שנוצר על הגבולות, לא לפני חמש שנים, ולא במשך חמש השנים הללו. אבל יש מצב כזה על גבולותינו, כאשר אינו על גבולותיה של שום מדינה בעולם, ואנו חייבים לדאוג לבטחון, ויש שעניני הבטחון קודמים לזכויות האינדיבידואליות של התושבים; ואלה היושבים על הגבול חייבים לקבל זאת באהבה.
אינני חושב שדיון תקציבי על משרדו של ראש־הממשלה זהו ענין להיסטוריה של חמש שנים, כפי שניסה לעשות נציג סיעת ה“שמאל”, ולא אעשה זאת, אם כי גם אני יכול לספר על מדרון בחמש שנים אלה, ואני מכיר אנשים שהם סמל חי של המדרון: אנשים שהיו לפני חמש או שש שנים נציגי הבורגנות, שכיום הם כל כך מנאצים אותה, ומשם נתגלגלו ל“סינתסה”, ויצאו והוקאו גם ממחנה זה, ועדיין לא הגיעו למחוז־חפצם האמיתי, כי הם תמיד מחפשים ומסתירים פרצופם האמיתי, אם יש להם בכלל פרצוף אמיתי. וּודאי שלא אתווכח עם אנשים, שאין להם חלק בהיסטוריה של חמש השנים האחרונות. הם לא עשו אותה, והם לא יכתבו אותה. ואם כי מה שקרה לפני חמש שנים אין להתבייש בו, הרי יאמרו לי: החלף המצב של היום במצב שלפני חמש שנים, לא אעשה זאת בעד כל הון דעלמא. לא אחליף גם מעמדנו הבינלאומי של היום במעמדנו שלפני חמש שנים, בכל חמש השנים האלה – אם זכרוני אינו מטעני – לא שמענו מפי מדינאים עולמיים, מה ששמענו בשבועות האחרונים מפי מדינאי בלונדון ומפי מדינאי בוושינגטון על מדינת ישראל. ואני יכול להתיחס למדיניות של מדינאים אלה בבקורת, ובכל אופן אינני חייב להזדהות אתם בכל, – אבל לא שמענו כל השנים על מדינת ישראל דברים כאלה כאשר שמענו בשבועות האחרונים, מפי אדם שנקרא צ’רצ’יל ומפי אדם שנקרא דאלס.
לא הייתי מתחלף גם בנוגע למצב הכלכלי, וגם בנוגע למספר התושבים במדינה, ולא בנוגע לכוחנו הצבאי. בשום שטח לא הייתי רוצה לחזור למצב של לפני חמש שנים. יתכן, שהאיש המתגלגל במדרון היה רוצה לחזור למצבו ולמעמדו שהיה לו לפני חמש־שש שנים, והיא תקוות־שוא…
ומשהו על המועצה המדעית. נכון ציינו הנואמים, שיש בארץ כמה מוסדות מדעיים חשובים, חשובים באמת – מכון ויצמן, הטכניון, האוניברסיטה והמועצה המדעית, ועוד מוסד אחד, חשוב מאד, שלא אדבר עליו כאן. אין ספק שבמשך הזמן יהיה צורך לעשות שילוב מתואם של כל המוסדות האלה. יש צורך גם בשיתוף פעולה וגם בחלוקת עבודה בין כל המוסדות הללו, כי כולם צריכים לשמש מטרה אחת: שיכלול חינוך מדעי גבוה לנוער והאדרת מחקר מדעי צרוף ושימושי. יש כרגע כפילות בכמה מוסדות, אבל יש לכך סיבות היסטוריות. כי המוסדות קמו אצלנו על־ידי אישים יוזמים, וכל יוזם היה לו “הובי” משלו ומגמה משלו. אתם יודעים שהאוניברסיטה התנהלה הרבה שנים על־ידי אישיות דגולה, אבל אישיות שהזעם בישראל לא היה מקבל דרכה וכיוונה, והאוניברסיטה הגיעה לדרגה ידועה, יש להעלות אותה, והיא הולכת ומשתבחת, אך מוקיריה אינם סבורים שהגיעה לשיא השלימות. גם מכון וייצמן נוסד על־ידי אישיות דגולה וחותמה טבוע בו עד היום. אבל פנינו לעתיד. כל מפעלי המחקר והחינוך המדעי צריכים לשמש צרכי העם והמדינה במתואם. השילוב עד היום היה כמעט מן הנמנע, אבל בשביל העתיד יש הכרח בתיאום מלא ובשיתוף פעולה ובחלוקת עבודה מתוכננת בשטח המחקר המדעי. בכל מוסד היו למישהו זכויות אישיות רבות, ובעקב הזכויות הללו לא תמיד נעשו הסידורים כפי שדרשו צרכי הכלל. הפירוד עכשיו אין לו כל הצדקה. ואני בטוח שבעתיד לא־רחוק יקום שיתוף פעולה מתואם בין כל מוסדות המדע והחינוך הגבוה. בינתיים הוצגנו בפני בעיות דוחקות של מחקר מדעי, ולא האוניברסיטה ולא מכון וייצמן ולא הטכניון לא סיפקו הצרכים במלואם. ונוצרה המועצה המדעית שכל המוסדות האלה משתתפים בה, ומועצה זו טיפלה ומטפלת בשורה של מחקרים חשובים. מובטחני שעובדי המדע בכל המוסדות העליונים שלנו יתנו יד לתאם הפעולות ולהאדיר החינוך המדעי ולייעל ולשכלל מאמצינו בשטח זה עד שיא יכלתנו, גם בעזרת הכוחות שכבר נמצאים בארץ וגדלים בתוכה וגם על־ידי משיכת כוחות מדעיים חשובים מכל התפוצה.
על טענה אחת אני חייב להודות: אשמנו. ואני גם חושש להבטיח שהמעוות יתוקן בקרוב, והוא: חוסר הסברה מספיקה מצד הממשלה. לא הבאנו לציבור הרחב מה שעשתה הממשלה, מה שנעשה במדינה, – ונעשו בארץ דברים כבירים. אינני בטוח שיעלה בידינו לתקן הדבר בזמן הקרוב – יותר מדי קשה עשיית הדברים ואין כנראה די כוחות וזמן להסברתם. בכל אופן מוטב שהדברים ייעשו, ואולי הם יסבירו את עצמם. איני רוצה בזאת להקטין חשיבות ההסברה על־ידי הראדיו, על־ידי סיורים, על־ידי עתונות ובאמצעים אחרים. כנראה שעדיין אין לנו עודף של כשרונות לטפל כראוי בהסברה. אני מכיר שזהו ליקוי רציני המתנקם בחינוך העם ובליכודו; אין דבר העלול ללכד כידיעת גודל המשימות, עוצם העלילות וריבוי הקשיים, וגילוי הכוחות הגנוזים המתגברים על קשיים אלה.
מכיוון שבין כל שאר חטאי הוזכר היום שקיבלתי פרס ביאליק, הרשו לי לסיים דברי בכמה שורות־אלמוות של משוררנו זה:
– – וּמִי הִרְחִיב פִּיהֶם וַיְמַלֵּא בִּטְנָם קָדִים
וּלְהוֹרוֹת נָתַן בְּלִבָּם וּלְהַטִיף – תַּחַת לְמֹד וְהַקְשֵׁב?
וּמַה שֶּׁפֶךְ הַתָּמִיד מֵעַל כָּל־בָּמָה עַל־קָדְקָדֵיכֶם,
זִרְמַת מִלִּים נְבוּבוֹת, מִזְרַת מוֹץ וּנְעֹרֶת,
לַהֲפוֹךְ יְקַר הֲגִיגְכֶם לְשִׁקּוּץ מְשׁוֹמֵם וּלְתוֹעֵבָה?
מִי הִפְרִיחַ בִּבְשַׂרְכֶם לַהֲמִקּוֹ, צָרַעַת מִתְנַבְּאִים נִכְפִּים,
טְמֵאי נֶפֶשׁ מִתְקַדְּשִׁים, שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת וּשְׁמוֹנָה שְׁרָצִים בְּלִבָּם,
הַמְשַׁוְּעִים כָּל־הַיּוֹם אֲחוּזֵי עֲוִית וּמְרֻתְּחֵי קֶצֶף. לַגְּדוֹלוֹת,
וּבְתָפְשָׂם בְּפִיהֶם אֶת־הַמְרֻבֶּה וּבְתָבְעָם אוֹתוֹ מִזּוּלָתָם,
נַפְשָׁם תְּרוּעָה, וְיָדָם לַשָּׂכָר כְּאִלּוּ כְּבָר בִּצְעוּהוּ.
וּמִי הִשְׁלִיחַ בָּכֶם לַהֲקַת חוֹרְצֵי עֵט וְלָשׁוֹן,
עֲדַת נְגוּעֵי אֳלֹהִים, אֲכוּלֵי מַשְׂטֵמָה וּמְזֵי קִנְאָה,
לְסַכְסֵךְ אֶתְכֶם אִישׁ בְּאָחִיו וּלְהַאֲכִילְכֶם אֶת־בְּשַׂרְכֶם
וּלְפַגֵּל עֲלֵיכֶם כָּל־קֹדֶשׁ בְּהֶבֶל פִּיהֶם וּבְמַגַּע אֶצְבָּעָם? – –
– – רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.