י' בניסן תשי"ג – 26 במארס 1953

מורי ורבותי, חברים וסוללי הכביש.

שני מאבקים הועידה לנו ההיסטוריה בחידוש המולדת ובבנינה, ושני כבישים מילאו תפקיד מכריע במאבקים אלה, וזכות גדולה היא לכל אלה שהשתתפו בסלילתם.

המאבק הראשון כפוי עלינו מבחוץ ועל פי מהותו הוא זמני, אבל הוא נמשך כבר למעלה משבעים שנה – ואני חושש, שימשך עוד מספר שנים, אם כי אינני יודע כמה. זהו מאבק עם בני-אדם אויבים, שהתיצבו כצר לחזירת העם היהודי למולדתו והשתרשותו המחודשת בארץ המכוֹרה שלו – ופגשו אותו בכדורים, בפצצות, בשוד וברצח. לשיאו הגיע מאבק זה לפני חמש שנים במלחמת הקוממיות. הפסגה של השיא היתה המאבק על ירושלים הנצורה – והיום או מחר ימלאו חמש שנים, פחות שני חדשים, למאבק שאולי הכריע את גורלנו, כי הכריע את גורל ירושלים.

ירושלים היתה נצורה, הופגזה יומם ולילה, אי-אפשר היה להביא לה כל עזרה, ונשלחה החטיבה השביעית של צ. ה. ל. לפרוץ הדרך לירושלים. החטיבה הסתערה על לאטרון. לא הצלחנו במשימה זו, כי הכוח הערבי שנשלח מירושלים נגדנו היה גדול מדי, אבל בעצם הפעולה הזאת ניצלה ירושלים, כי האויב נאלץ להפחית הכוחות שצרו על העיר. באותם הימים קרה משהו שבימים ההם לא העריכו ערכו: נכבשו שני כפרים, בית-ג’יז ובית-סוסין, וצבא-הגנה לישראל שהוקם רק באותם הימים, – כמדומני, שנים או שלושה ימים לפני זה יצאה פקודת הממשלה הזמנית להקמתו, – החל, בכוח חיל ההנדסה של החטיבה השביעית, לסלול דרך לירושלים, הידועה בשם “דרך בורמה”. כשנוסעים עכשיו לירושלים בכביש החדש לא יודעים מה היתה דרך זו. אין מושג מהסבל שהיה בנסיעה ב“דרך” ההיא, אבל לעולם לא אותר על רגש הסיפוק, השמחה והגאון שהיה לי, כשניסיתי בפעם הראשונה להגיע לירושלים ב“דרך בורמה”; המעבר בדרך זה היה מעשה נסים, והצריך מעשי להטים; היה כורח להתגלגל מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, אבל:דרך בורמה" זו הצילה את ירושלים, כי דרכה הבאנו, מול כדורי האויב, לירושלים הנצורה, גם מזון וגם פגזים – והבירה ניצלה. לסלילת דרך בורמה היה ערך מכריע בהצלת ירושלים.

אינני יודע כמה זמן עוד יימשך מאבק זה עם אויבים; חוששני כי אין לראות במלחמת הקוממיות גמר המאבק; לצערנו, אבל ההיסטוריה העמידה אותנו לפני מאבק שני, אשר לא ייפסק אף פעם; את המאבק הזה בחרנו לעצמנו בשמחה, ונעשה אותו על עוד נחיה עלי אדמות, זהו המאבק של האדם עם הטבע. הראשונים שבאו לארץ נפגשו לא רק בכדורי אויב – הם נתקלו גם בפגעי הטבע, בחולות של ראשון-לציון, בעזובה של גדות הירקון, בקדחת של אדמת חדרה, בטרשים של זכרון-יעקב. הם היו צריכים להילחם בלי-הרף בקשיי הטבע; שומה היתה עליהם להפוך חולות, ביצות וטרשים לארץ פוריה, לארץ שמפרנסת את עובדיה. מאבק זה לא נפסק עד היום והוא לא יפסק, כי זהו יעודנו עלי אדמות: לכבוש איתני הטבע, להשתלט על אוצרותיו, לחדור לסודותיו, לסגלו ולהתאימו לצרכינו, לרווחת האדם, להתעלותו, להאדרת יכלתו לצרכי הכלל, לבטחון האומה, עצמאותה, תרבותה, שלומה. זהו מאבק שיש לקבלו באהבה ויש לחנך דורות לקראתו. זהו מאבק ויעוד חייו של אדם על כיבוש איתני הטבע. ייבשנו ביצות, הפרינו חולות, הפרחנו טרשים והשקינו השממה. ועוד הדרך רבה. אנחנו פה בסדום, שלא בקצה ארצנו, – עלינו לשכוח לגמרי מה שלמדנו במשך הרבה דורות “מדן ועד באר-שבע”, – אנחנו נמצאים בדרומה ובסביבתה של באר-שבע, ועוד רבה ורחוקה הדרך עד קצה גבול ארצנו, הרבה הרבה עשרות קילומטרים; אבל כל השטח הזה מבאר-שבע וסדום עד אילת הוא שממה גדולה. הכביש שפותחים היום הוא אחד השיאים במאבק שלנו בכוחות טבע. הוא שיא היכולת החלוצית שגילה הסולל היהודי, פרי רצון שאינו נכנע לפגעי הטבע, למדבר ולישימון. אני מצטער שלא כולכם זכיתם לעבור בדרך הזו כשעדיין לא היתה סלולה; אתם לא יכולים לתאר לעצמכם הקשיים והמאמצים שהיו כרוכים בנסיעה כאן. אלה שנוסעים כאן היום בפעם הראשונה ועוברים ברווחה בכביש הסלול, כאילו כביש זה היה קיים מששת ימי בראשית, אולי יש להם הנאה מכך; אודה: לא אחליף הנוחיות בנסיעה עכשיו, בחוויה העמוקה שהיתה לי כשנסעתי בקומנד-קאר בדרך לא סלולה, כשאי-אפשר היה כמעט לעבור, כשעוד ראינו הצוקים והתהומות שחסמו הדרך, והסוללים שלנו צריכים היו להתגבר עליהם, למלא ולסתום תהומות ולפרוץ הרים וסלעים; זהו אחד ממפעלי-בראשית אשר זכה לו העם היהודי בחידוש מולדתו, זהו אולי שיא בכושר הסלילה עד עכשיו, אבל אין זה אלא אחת התחנות בדרך ארוכה; עוד גדולה השממה ורבה. אבל כביש זה נוסך אֵמון ובטחון ביכלתנו. מאז נתהווה כדור הארץ ניתנה עכשיו האפשרות לרדת לים המלח ברווחה; זהו אחד הכבישים המופלאים בעולם; למעשה – הוא היחיד במינו בכל כדור הארץ, כי המקום הזה שאנחנו נרד אליו עוד מעט הוא המקום העמוק ביותר בכל כדור הארץ; אין עוד כביש בעולם המוביל אנשים עד 400 מטרים מתחת לפני הים; זה מבצע גדול של הרוח היוצרת והחלוצית של הסוללים והעובדים, של המדע ושל היזמה היהודית; הוא נוטע בנו תקוה שנוכל לשממה הגדולה המתפשטת דרומה במרחק עשרות ומאות קילומטר, – ואשר חלק מגנזיה הספונים גילינו בשנים האחרונות; גנזי הפוספאטים, הנחושת, הברזל, הקאולין; נקווה שלא יעברו עוד הרבה שנים וכביש סלול יוביל אותנו דרך הנגב המפותח שיהא רצוף בתי-חרושת, צנורות מים, ישובים חקלאיים – עד אילת. גם אז עוד לא יסתיים תפקידנו, כי אין קצה לנצחון הרוח האנושי על איתני הטבע, – וברוכים יהיו אלה אשר העיזו, עשו וביצעו המעשה הגדול הזה.