שדה־בוקר, כ“ט בטבת תשי”ד – 4 בינואר 1954
מבוכה רעיונית ורפיון מוסרי בתנועה הציונית המאורגנת לא נתגלו בראשונה במושב הוועד־הפועל האחרון בירושלים, אלא קיימים ומתמידים מאז נוסדה המדינה. הנס היהודי שנתרחש בדורנו לא הוליד נס ציוני.
ישראל בארצו כבש ריבונותו וקוממיותו הממלכתית; עמד בפני התקפת כל שכניו ויוכל להם; קלט מאות אלפי יוצאי גלויות מרודות; גילה תנופה דינמית מופלאה ביצירה משקית, תרבותית וצבאית. ולא זו בלבד שהמוני הציונים בתפוצות לא זעו ולא נעו, – כך דרכם של המונים, – אלא אף מנהיג ציוני אחד בגולה לא עזב את מנוחתו ואת נחלתו, לא באמריקה, לא באנגליה ולא בארץ עשירה וחפשית אחרת, לא נתן ידו לתקומת ישראל, ולא הצטרף בגופו למאמץ־ענקים שהוטל על המדינה הצעירה והרכה.
אף לא מנהיג אחד!
וַדאי, המנהיגים כהמונים לא ראו המאורע המהפכני והגואל בדורו באדישות ובחוסר ענין. הם הריעו וחגגו – ותבעו לעצמם… “מעמד” וזכויות מהמדינה. זוהי העובדה הניצחת, עובדה תמוהה, מחרידה ורבת־משמעות, והיא אומרת: דרשני.
מובן, שהציונים בגולה השתתפו אף הם באמונה ובהתמדה בעזרה – כספית, מדינית ומוסרית, – והמוני ישראל בתפוצות, וביחוד באמריקה, על עסקניהם וראשיהם הארציים והמקומיים, הושיטו עזרה בנפש חפצה, ולעתים גם בהתלהבות, למדינת ישראל. וּוַדאי שאין לקפח הזכויות המרובות של הציונים בעבר, עשרות שנים לפני קום המדינה, בעמדם בודדים לימין המפעל הארצישראלי. ואילו היינו עומדים לאחר גמר המלאכה, וַדאי שמדינת ישראל היתה צריכה לחלק רבבות פרסים לאנשי השורה הציונית ולמנהיגיהם על העזרה הכספית והמדינית שהגישו לעושי המלאכה בארץ. ואם במתן תואר “ציוני” יש משום פרס – ודאי שאיש לא היה מתנגד לכך, כי לכל חבר ההסתדרות הציונית באמריקה, באנגליה ובשאר הארצות החפשיות, הצמוד לארץ מגוריו, חולק מגילת קלף ועליה כתובת “ציוני של כבוד”. ואולם דא עקא: המלאכה כלל וכלל לא נגמרה. בעיית קיומו של העם היהודי היא חריפה כאשר היתה, אם אינה מחריפה והולכת. והמדינה עומדת בראשית צעדיה, עמוסה לעייפה משימות גורליות, והיא חסרה הדבר העיקרי והמכריע בבטחון קיומה ובהתפתחותה הנורמלית: יהודים. ואנו חיים עכשיו לא בסוף המאה התשע־עשרה או בתחילת המאה העשרים, כשעדיין היה קיים מינימום של ערכים אנושיים מחייבים פחות או יותר כל המדינות, והיתה דעת־קהל עולמית שנתגעשה בגלל עיווּת־דינו של קאפיטן יהודי בצרפת או עלילת־דם ברוסיה. וקרה בינתיים מה שקרה ליהדות אירופה. והאכזריות המתוכננת והמאורגנת במעצמות אדירות הגיעה לשיאה אחרי שתי מלחמות עולם.
על שני ציבורים יהודים רובצת עכשיו האחריות העיקרית לגורל העם היהודי: מדינת ישראל, נושאת התקווה המשיחית של עמנו, ויהדות אמריקה, המרכזת רוב בנין ורוב מנין של יהודי הגולה.
בתנאים אלה לא הגיעה עדיין השעה לנוח על זרי־דפנים ולחלק פרסים על זכויות ומעשים בעבר. העתיד, עתידנו, תובע ריכוז כל מחשבתנו ורצוננו וכושר מעשינו. שומה עלינו להסתכל בעינים פקוחות ובקרירות אכזרית למציאות חיינו; עלינו לקרוע קורי־העכביש של מליצות תפלות ובטלניות המכסים ומאפילים בעיות קיומנו החמורות, גם בגולה וגם בארץ.
ציוני הגולה ובראשם ציוני אמריקה נעלבים ונפגעים כשמעמידים אותם בשורה אחת עם כל היהודים שוחרי טובת המדינה, והם עומדים בעקשנות מעוררת־כבוד על זכותם להתיחד בשם “ציונים”. אבל אין הם מסתירים, – בין שהם מודים על כך בגלוי או לא – שאין בדעתם וברצונם, וגם אין להם צורך והכרח, לשוב לציון. הם רואים עצמם כחלק אינטגרלי של האומה האמריקנית. ויש לשבח אותם המנהיגים האמריקנים שיש להם אומץ־הלב האזרחי להכריז על כך במלים ברורות – בכינוסים ציוניים בארץ. כי גם אותם המנהיגים האמריקנים המסתירים עמדה זו ואומרים בפיהם את ההיפך – מעשיהם וחייהם מכריזים על כך. העובדות מדברות בעדן. והעובדה היא שציונות אמריקה – גם זו של אנשי השורה וגם זו של המנהיגים – אינה אלא הגשת עזרה למדינת ישראל מרחוק.
אין כל ענין לריב על שמות. לפני כששים שנה המציא מישהו, – כמדומה ד"ר נתן בירנבוים – השם “ציונות” לתנועת שיבת־ציון. וההסתדרות שהקים הרצל במטרה להחזיר היהודים למדינתם – קרא בשם הסתדרות ציונית. אבל אם מישהו שאין לו, מטעם זה או אחר, כל זיקה לתוכן הרעיוני והמעשי של המונח ציוני, חשקה נפשו בשם זה – מי ימנע בעדו להיקרא בשם “ציוני”? סוף סוף מה זה שם?
בימינו אלה הורגלנו לשמות ומונחים המודבקים למסגרות שתכנן ואופיין הוא ההיפך הגמור מההוראה המקובלת של השם והמונח. למשטר עריצות משועבדת ומשעבדת קוראים בימינו “דימוקרטיה עממית”; לבית־עבדים – “ריפובליקה מועצתית סוציאליסטית”; לתכונה למלחמת כיבושים ושלטון עולמי – תנועת־שלום; לממשלת־בובות – “עצמאות אמת”, וכדומה.
ולשבחם של הציונים בגולה יש לציין שהשם ציוני לא נסתלף ולא זויף מעולם כשמות הנ"ל, ואין השם ציוני משמש מסווה לדבר שהוא סתירה לתוכן ציוני. המשתמשים בשם ציונים עושים זאת בתום־לב ובכוונה טובה, גם מתוך זכויות היסטוריות לא־קטנות, ולא נריב על השם.
*
עלינו למצוא הכוחות, האמצעים והדרכים לקיום העם היהודי באשר הוא ולהבטיח בנינה, התפתחותה ומלוא יעודה המשיחי של מדינת ישראל.
ונתחיל מהמדינה.
היכולה ציונות בלי עליה, היכלה בעברה והתוכל בעתיד, לבנות המדינה ולקיים אותה? די להציג השאלה למען תימצא מיד התשובה.
מדינת ישראל נבנתה והוקמה על־ידי העליה. העולים שכבר באו היו מייסדי המדינה, והעולים שיבואו יהיו מחזקיה ומרחיביה, ורק הם. כמובן – היו ויהיו גם גורמים מסייעים, כשם שהיו ויהיו גם גורמים מפריעים. סייעו בידי העולים – שבאו גם לפני היות המוּנח “ציונות” – תנועת חיבת־ציון, חולשת השלטון העותמני, אזלת־היד של הערבים, התנועה הציונית ועזרתה הכספית והמדינית, אהדת אישי־מדינה לא־יהודים, כווילסון, באלפור וטרומן ועוד. אבל את מלאכת המדינה עשו העולים בכל הדורות, ורק הם.
איש מקרב הציונים לא יחלוק על ההנחה, שלא וילסון, באלפור וטרומן הקימו מדינת ישראל, אלא היהודים בעצמם, אם כי שום ציוני, לרבות כותב הטורים האלה, לא יתעלם מהעזרה החשובה שאישים אלה נתנו למפעל “הציוני” בארץ. אבל לא בנקל יסכימו עסקנים ציונים להנחה, שלא ההסתדרות הציונית אלא העולים בנו את המדינה. ויש לדון לשבח עמידת הציונים בחו"ל על זכותם בהקמת המדינה. עמידה זו מעידה שהשותפות במדינת ישראל יקרה להם – וגם זו לטובה. אבל האמת אינה יודעת חשבון ומשוא־פנים, ולא קשה למצוא האמת אם נעמיד לעצמנו שתי שאלות היפותיטיות.
נתאר לעצמנו לרגע, כי לא רבבות ומאות אלפים יהודים נמנים עם ההסתדרות הציונית, אלא כל העם היהודי בלי יוצא מן הכלל – והלוא לכך שאפה התנועה הציונית מראשיתה. ונתאר לעצמנו שוב, כי אף אחד מהציונים (וזאת אומרת – אף אחד מהיהודים) לא היה עולה ארצה. לפי ההלכה שנשנתה בוועד־הפועל הציוני ובבית־מדרשה של הציונות האמריקנית בתמיכת חזן, גרינבוים וגרוסמן וראשי ההנהלה הציונית בניו־יורק ובירושלים – אין הציונות מותנית בעליה אישית, וציוני רשאי כמובן להטיף שציוני אחר יעלה, אבל הוא עצמו אינו חייב במצווה זו, ואפשר להיות ציוני טוב ומכובד, גם כשיושבים בוארשה (כמובן לא בימי “הדימוקראטיה העממית”) או במיאמי. בהתאם לתורה זו לא היו כל חובה והכרח שהציוני יעלה ארצה – וציוני לפי ההיפותיסה שלנו הוא אידנטי עם יהודי. אבל כל יהודי בלי יוצא מן הכלל היה משלם שקל (וזוהי החובה האישית היחידה המוטלת על ציוני), ולא היה אולי מסתפק במילוי חובה זו, אלא גם היה בוחר בצירים לקונגרסים, ומבקר באסיפות ציוניות, ושר בהתלהבות את “התקווה” ומריע לכבוד המנהיגים הציונים – וגם נבחר לוועד־הפועל הציוני. כיצד היתה קמה אז מדינת ישראל?
ועכשיו נתאר לעצמנו ההיפך, אין המלה “ציונות” קיימת כלל, כשם שלא היתה קיימת אלפי שנים; אין ההסתדרות הציונית, אין חובת שקל, ואין שרים “התקווה” ואין מנהיגים ציונים בווארשה ובמיאַמי; – אלא המוני יהודים, “סתם” יהודים, לרבבות ולמאות אלפים היו עולים ארצה, מארגנים כוח צבאי, בונים משק עצמאי, מחיים הלשון והתרבות העברית וכובשים קוממיותם הממלכתית בדרכי שלום או בדרכי מלחמה. האם לא היתה קמה אז מדינת ישראל כאשר קמה בימי יהושע בן־נוּן, ואחרי גלות בבל – בלי שוקלים ובלי הסתדרות של שוקלים “ציונים”?
ברור שהיפותסה אנטיתיטית זו היא במידה רבה מלאכותית ומופשטת. אין הכרח ואיסור שציוני לא יעלה ארצה, ואין גזירה שיהודי לא־ציוני דווקא יעלה. למעשה – בעליה שלאחרי ייסוד המדינה באו בעיקר “סתם” יהודים, ובעליה שלפני המדינה בא אחוז ניכר “ציונים” – אם כי ההסתדרות הציונית לא חייבה אותם לעלות. ואלה כן אלה – באו מתוך שני גורמים היסטוריים הפועלים בהיסטוריה היהודית: מצוקה וחזון. אצל סוג זה גבר יסוד המצוקה, אצל סוג זה – יסוד החזון. אבל תמיד פעלו שני היסודות במשותף. מניחי־היסוד הראשונים של ההתישבות החקלאית לא ידעו כלל השם ציוני, שלא היה עדיין במציאות, ולא שקלו שקל. הכוח הבלתי־אמצעי – והכוח הבלתי־אמצעי הוא כוח האדם, – שיסד והקים את המדינה היה כוח העליה, והוא יבנה המדינה ויחזקנה. מי שמתעלם מאמת אלמנטרית זו מתעלם לא רק מעברה של המדינה – בכך אין כל אסון – אלא מעתידה. ועתיד זה עדיין לא מונח בקופסה. אפילו ציוני אינו מחויב להתעסק בפילוסופיה של ההיסטוריה ולעמוד על הגורמים שפעלו בעבר והביאו לנס המדינה. היתרון שיש לכל הסברה על העבר, אפילו המשובשת והאבסורדית ביותר, הוא שבין כך ובין כך אין לשנות את העבר, ומשום כך הוא סובל כל הסברה. אבל אין ציוני, גם לאחר שפטר עצמו מחובת העליה, רשאי להניח כי הגענו כבר אל המנוחה והנחלה וביצענו גאולת ישראל. אנו רחוקים עדיין מאוד מאוד מגאולה שלמה, וגם ההתחלה טרם נתבצרה ונתבססה כראוי עד כדי כך לעמוד בפני כל רוח מצויה ובלתי־מצויה. בגאולה המלאה, לכשתבוא, תכריע – כמו בעבר ויותר מאשר בעבר – העליה.
ותנועה ציונית שמחקה בתורתה מצוות העליה, אינה אלא סלף רעיון הגאולה. החרדים לגאולת העם – ולא יתכן הדבר שאין כאלה גם בקרב הציונים, – חייבים למצוא מכשירים אחרים, נאמנים ומתאימים לשמם וליעוד כאחת, שיש ביכלתם לקדם דבר הגאולה. כי אין מנוס מן המסקנה כי ההסתדרות הציונית אינה מוכשרה עוד, לאחר מה שקרה ליהדות אירופה, להרים משא העליה, ואין היא אלא ארגון של שוחרי טובת המדינה מרחוק, מה שנקרא משום מה בבוז – ללא כל הצדקה – בפי הפאטישיסטים של המונח “ציוני”, בשם “ידידי מדינת ישראל”.
בלי חובת עליה, ואין חובה אלא אישית, מתרוקן השם הציוני מתכנו היוצר, המהפכני, הגואל, ואינו כינוי נאה לידיד מדינת ישראל. כי אין הבדל בין “ציוני” הצמוד למקום מגוריו בגולה לבין “סתם” יהודי האוהב אף הוא את המדינה ורוצה בהצלחתה.
ואל נזלזל ב“סתם” יהודים. סוף סוף השם יהודי קדם לשם ציוני, ולא הציונות הולידה את העם היהודי אלא להיפך. תיתכן אולי יהדות בלי “ציונות”, אך לא תיתכן ציונות בלי יהדות.
ואם אין ביכולתה וברצונה של ההסתדרות הציונית לחייב חבריה לדבר היחיד שנותן זכות הקיום לציונות, – שיבת ציון! – מפני שחברי ההסתדרות הציונית רוצים להישאר באשר הם, הרי עליה לתת דעתה ברצינות ובחרדה כיצד לקיים היהדות בגולה, כיצד לשמור על אחדות העם היהודי ורציפותו ההיסטורית, וכיצד להבטיח שבניהם ובני ביתם של ה“ציונים” ישמרו על ידידותם וזיקתם הנפשית למדינת ישראל – ולו גם מרחוק.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.