שדה־בוקר, ט“ו בטבת תשי”ד – 21 בדצמבר 1953

קיבלתי בתודה הזמנת ההנהלה להשתתף בישיבות הוועד־הפועל הציוני המתכנסות השבוע בירושלים. לצערי הרב לא אוכל לקחת חלק בישיבה זו. עלי להיות כאן כל השבועות והחדשים הקרובים.

אולם אני מרשה לעצמי להעמיד לבירור שאלה שנראית לי כשאלת הקיום של התנועה הציונית בחוץ־לארץ, ונדמה לי שמן הרצוי לברר אותה הלכה למעשה גם במוסדות הרשמיים של ההסתדרות הציונית וגם ברחבי התנועה, ביחוד בגולה. השאלה היא: האם תיתכן, אחרי קום המדינה, תנועה ציונית בלי חובת עליה אישית, ואם תיתכן – מהו ההבדל, אם ישנו הבדל כפי שסבורים כמה עסקנים ציונים בחוץ־לארץ, בין ציונות בלי חובת עליה לבין חיבה למדינת ישראל המשותפת כמעט לכל יהודי באשר הוא? מהו התוכן הרעיוני והיעוד המיוחד של ציונות בלי עליה, ומהי החובה האישית המוטלת על ציוני מטעם התנועה שעל־ידיה אפשר להבחין בין היות אדם ציוני לבין היותו סתם־יהודי העוזר למדינת ישראל?

לי כשלעצמי אין ספק שיש צורך בתנועה ציונית, עכשיו, לאחר קום המדינה, הרבה יותר מאשר קודם, ולא אחת הסברתי נימוקי בענין זה ולא אעשה זאת עכשיו; אבל בראותי מה עושים ומה לא עושים ציונים בחוץ־לארץ, ומה עושים ולא עושים יהודים אחרים שאינם נושאים שם הציונות בפיהם או בפנקס־חבר של איזו הסתדרות ציונית – אני מתקשה למצוא הבדל או סימן מובהק כלשהו ביניהם.

בלי ספק יש לכמה עסקנים ציונים ולהסתדרות הציונית בחוץ־לארץ זכויות רבות בעבר. אבל הציונות היא, לדידי, תנועה שפניה מועדות לעתיד, וזכות־אבות בלבד לא תספיק לקיום תנועה חיה. בלי שיהיה ברור לעם ולציונים עצמם מהו תוכנו הרעיוני ויעודו המיוחד והמחייב של הדבר הנקרא בשם ציונות, ומהי החובה האישית המוטלת על חברי התנועה הציונית בתוקף היעוד הציוני – אין כל תקווה ואפשרות שהציונות תהיה כוח מחנך, מדריך ומפרה בעם.

ההסתדרות הציונית ומוסדותיה עומדים בפני סכנה – וסימניה בולטים דיים כבר עכשיו – ליהפך למנגנון שדרכו עוברים הכספים שיהודים מכל הארצות מקדישים לבנין המדינה. איני יודע אם יש או אין צורך במנגנון זה, אבל קשה להניח שמנגנון זה ראוי לשם של תנועה גואלת, וספק גדול אם הוא יוכל להאריך ימים ואם יביא איזו תועלת לעם בגולה או למדינה כישראל.

יש הכרח בהבהרה ובקביעה מוסמכת ומחייבת של תוכנה או תכניה של הציונות, ותוכן זה מן ההכרח שיתבטא בחובות אישיות המוטלות על נושאי התנועה, אחרת תיהפך (או נהפכת) הציונות לשם שהתרוקן מתוכנו, וכבוד עברה של הציונות מחייב למנוע דבר זה.

שדה־בוקר, כ“ד בטבת תשי”ד – 30 בדצמבר 1953

הוועד־הפועל הציוני נשאל על־ידי אחד מתושבי הארץ שאלה פשוטה, וביתר דיוק – שורה של שאלות: מהי משמעותו הרעיונית של השם ציוני, כשאין חובת עליה אישית כרוכה בו? ומהו תוכנה הרעיוני ויעודה המחייב של תנועה ציונית, שאינה מחייבת נושאיה לעליה? המטילה ההסתדרות הציונות חובות אישיות אחרות על חבריה בתוקף היעוד הציוני? ומהו ההבדל בין “ציונות” שאינה מחייבת לעליה אישית, ובין חיבת מדינת ישראל השותפת כמעט לכל יהודי, כלומר: מה בין יהודי “סתם” האוהב מדינת ישראל, עוזר לבנינה ומגן במידת יכולתו על זכויותיה ומעמדה, ובין “ציוני” בגולה שאינו עושה יותר מזה (אם הוא עושה זאת) ואינו מחויב לעשות יותר מזה?

שאלות אלו הוצגו לא על־ידי חבר הוועד־הפועל הציוני, אלא על־ידי סתם יהודי, שהכרתו הציונית העלתה אותו עוד בנעוריו לארץ, ומאז הוא חי ופועל בה לפי הכרה זו. השואל המיסכּן לא העלה כלל על דעתו, כי שאלות פשוטות אלה יטילו “סערה” בישיבת הוועד־הפועל ויעלו עליו חמת עסקנים חשובים ועתונים נכבדים, וגם – שומו שמים! – יביאו נזק חמור לתנועה הציונית, יגרמו לה צרות ואף יחלישו אותה, כפי שהכריז, לדברי כמה עתונים, נציג מוסמך ומוכשר של ההנהלה הציונית באסיפת הקרן הקיימת בתל־אביב.

עתון הגון אחד, הידוע באי־תלותו מכל שאיפה חלוצית, אפילו מצא חבר־הנהלה אחד ממפלגתו של השואל התמים, אשר שפך בעילום־שם כל זעמו על בעל השאלות. ועתון פאטריוטי אחר, האדוק כל ימיו בהסתדרות הציונית ומוסדותיה עד כלות־הנפש, גילה חטא נוסף בשואל חסר־הנימוס: למה היפנה איגרת־השאלות לשליח ההנהלה הציונית אשר הזמין אותו להשתתף בישיבת הוועד־הפועל – מטעם ההנהלה. הטעם הטוב של עתון פאטריוטי ועתיר־נימוסין מחייב לא לענות למזמין, אלא למישהו אחר. אבל, כידוע, אין חולקים על דברים שבטעם. אפס, השאלות במקומן עומדות, והן טעונות בירור ועיון, אם עדיין אין להן תשובה מן המוכן. בכל אופן אין זה גילוי של אמונה, תבונה או חרדה ציונית, אם במקום תשובה – עונים על השאלה בנזיפה, כפי שעשה זאת ידידי נחום גולדמן, או בהתקפות אישיות או אַנונימיות, כפי שעושה זאת בעל־הבית בעתון ה“הארץ”. מי שאין תשובה בפיו – מותר לו לעבור על השאלות לסדר־היום, ומי שחולק על השואל, צריך להסביר דעתו. בהכרזות אַפיפיוריות אין משתיקים ומבריחים שאלות מטרידות.

אם אפשר לסמוך על דברי “על המשמר” – ויש לסמוך עליו כשהוא מוסר דו"ח על דברי אחד מנאמניו – הרי העסקן הנכבד מר יצחק גרינבוים היה כמעט היחיד שנקט עמדה ברורה בשאלה הנדונה. לפי “על המשמר” אמר מר גרינבוים: “אם הצעת (? – הכותב) ב. ג. תתקבל, הרי אינני יודע, מי יישאר לנו מהציונים הכלליים, מ’הדסה', או מויצ”ו; אז תישאר תנועה של חלוצים בלבד, והציונות תתחסל, ובמקומה יבואו ‘ידידים של מדינת ישראל’ ".

תשובה טובה או רעה – אבל כאן יש לפחות עמדה ברורה: אין ציונות מחייבת עליה אישית. חובת עליה היא ענין של חלוצים בלבד. הטלת חובת העליה על ציונים תחסל את הציונות, ובמקומה יבואו, רחמנא ליצלן, “ידידים של מדינת ישראל”.

מר גרינבוים לא הרגיש שהוא מתחמק מעצם השאלה: מה בין ציונים ובין ידידי מדינת ישראל – אם הציונות אינה מחייבת למשהו יותר משעושים ידידי מדינת ישראל? מהו הדבר שיתחסל? השם?

יש, כמובן, בימינו פאֶטישיסטים של שמות. אדם פּרימיטיבי האמין באבן, בעץ או בפאטיש אחר. אדם “מודאֶרני” מאמין בשמות ובמלים, גם אם אינו יודע תכנם וממשותם. הזוועה שרואה מר גרינבוים ב“ידידי המדינה” – לא תטיל עלינו כל אימה ופחד, כל עוד לא יסביר לנו במה שונים וטובים ה“ציונים”, כל עוד אינם עושם ואינם מחויבים לעשות, יותר מ“ידידי המדינה”.

לפי אותו עתון אמר מר גרינבוים, “כי הכל יש, ואולם רוח אין בתנועה הציונית בשעה זו”. אבל במה רואה איש “על המשמר” חוסר הרוח? לא בחוסר רעיון מדריך ומחנך, אלא בדחיית הקונגרס משנת 1954 לשנת 1955. אין כותב הטורים האלה יודע למה קבעו הקונגרס בשנת 1955 ולא בשנת 1954 או בשנת 1956, אבל אם יש חוסר־רוח בתנועה הציונית אין ממלאים הריקנות בעריכת אסיפות זכרון למנהיג הציוני. הרצל היה סבור שהציונות היא “העם היהודי בדרך”, ולא כדעת מר גרינבוים ועסקנים ציונים אחרים: “המדינה היהודית בדרך”. ומרעיון יסודי זה של הרצל הסתלק מר גרינבוים, בהפרידו בין העליה ובין הציונות.

נציג השומר הצעיר הדוגל בסינטיסה בין “ציונות חלוצית ובין קומוניסם” סטאליניסטי, י. חזן, אף הוא ראה צורך לבעוט, בנאומו בוועד־הפועל הציוני, כבעל השאלות המטרידות, וכיד האמת והדיוק הטובה עליו קבע, בדברו על איגרת בן־גוריון, כי בזמן האחרון מנסה בעל האיגרת (מתוך כבוד חברים מדבר י. חזן על ב. ג. בלשון רבים, ואומר “מנסים”) “לתת לתנועה הציונית ריפוי מוזר: פעם קר ופעם חם. לפני חדשים דובר (הדובר – הוא ב. ג. המסכן – המעתיק) על כך, שתפקיד התנועה הציונית הוא רק – חינוך ותרבות ותו לא. והנה עכשיו – רק עליה, ותו לא.” כך. ברור ונמרץ: רק – ותו לא! רק חינוך ותרבות – ותו לא. רק עליה – ותו לא! כותב הטורים האלה אף הוא מכיר קצת איש ששמו ב. ג., בכל אופן לא פחות משמכיר אותו י. חזן; ואינו יודע אף רשימה אחת, אף נאום אחד, אף איגרת אחת או אמצעי ביטוי אחר בכתב ובעל־פה, שבהם אמר ב. ג. ש“הציונות היא ‘רק’ חינוך ותרבות, או ‘רק’ עליה – ותו לא!”

אולם מאלפת תשובתו של חזן לשאלה המרכזית של כותב האיגרת. “השקפתנו היא – סוף ציוני לעליה”, על משקל: “סוף גנב לתליה”. בין שהציונות מחייבת ובין שאינה מחייבת, בין שהציוני רוצה ובין שאינו רוצה – סופו שיעלה ארצה. הרי גם הזאב שבע, וגם העדר שלם. חזן אינו מעז להגיד ברורות וגלויות, – שאין הציונות, “לפי השקפתנו”, מחייבת עליה אישית. הוא גם אינו מעז להגיד שהציונות מחייבת לעליה אישית. והריהו מוצא לו מפלט מהדילמה המטרידה ב“פרוגנוסה” (לאֶניניסטית כנראה): “סוף ציוני לעליה”. וכראָיה ניצחת לפרוגנוסה נוחה ומתחמקת זו, הוא מביא את ידידו הדגול והמורם מעם, אשר היה הרבה שנים ציוני בפולין ולא עלה ארצה גם לאחר שחזן עלה – ולבסוף עלה אף הוא, ומדי שבוע בשבוע הוא מזכה את קוראי “על המשמר” במאמר. וחזן שואל: היש לשלול ממנו השם ציוני? בוודאי ובוודאי לא. אבל השואל העקשן ישאל: היש לשלול השם ציוני מהשופט בראַנדייס ז“ל – שלא עלה גם בסופו? היש לשלול השם ציוני מהציוני המסור והנאמן מר ניידיטש ז”ל – שגם הוא לא עלה בסופו? ומר לואי ליפסקי ייבדל לחיים ארוכים – היש לשלול ממנו השם ציוני, אם כי קשה להניח שהוא יקיים הפרוגנוסה של י. חזן – בימי שׂיבתו?

וכלום לא עלו ארצה הרבה יהודים שלא קראו לעצמם בשם ציוני, אם לפני שעלה ידידו הדגול של חזן או לאחר כך – מה דינם? ומנין לחזן שדווקא סוף ציוני לעליה – ולא: סוף יהודי לעליה? נדמה לי שמספר היהודים שעלו ארצה ולא קראו לעצמם מקודם בשם ציונים – עולה בהרבה, ואולי פי כמה, על העולים שקראו לעצמם בשם ציונים. ומה דינם של יהודים כשטאַמפר וי.מ. סלומון – שלא ידעו אפילו השם “ציוני”, באשר לא היה עדיין במציאות, כשהניחו אבן הפינה הראשונה למפעלנו ההתיישבותי בארץ?

מהי משמעותו המחייבת של השם ציוני – אליבא דחזן? למנהיג השומר הצעיר נקל לבעוט ביריב אידיאולוגי, מאשר לענות ברורות ובהירות על שאלה נוקבת, שלא איגרת זו או אחרת, אלא המציאות ההיסטורית הציגה לפני התנועה הציונית בפתח תקופה חדשה בחיי העם היהודי.

תשובה נוחה ופאטריוטית נתן מר גרוסמן לשאלה המטרידה, אם לסמוך על הדו“ח שהופיע בעתון “הבוקר”. וכנראה שיש לסמוך בנידון זה על העתון הזה, לאחר שמר גרוסמן מצא סוף־סוף מקלט בטוח בחיק הציונים הכלליים במדינת ישראל. – וכה אמר מר גרוסמן: “כדי להחזיר לתנועה הציונית את זוהרה יש להעמיד לפני העם, ובעיקר לפני הנוער, את הציונות הצרופה האומרת, שיש להעביר רובו של העם היהודי למדינתו”. באותה שעה, הדגיש מר גרוסמן, כי אינו סבור, כי “ציוני שאינו עולה לארץ מסיבות שונות הוא ציוני פסול”. במלים אחרות, יותר פשוטות וברורות: אין מר גרוסמן סבור ש”הציונות הצרופה" מחייבת לעליה. אפשר להיות ציונים טובים וגם מנהיגים ציוניים – ולחיות בגולה ולחנך את הבנים להישאר בגולה. אפשר להיות נושא “הציונות הצרופה” ולהצהיר בפני הנוער “יש להעביר רובו של העם היהודי למדינתו”, והוא עצמו, כחלק של מיעוט העם היהודי, נשאר באמריקה.

מר גרוסמן יש לו, כמדומני, תפיסה נאיבית קצת על הנוער היהודי. המנהיג הציוני הכללי, שהיה פעם מנהיג רוויזיוניסטי, סבור שאם תושב יהודי במיאַמי, בשיקאַגו או בעיר אחרת באמריקה, “הבוחר מסיבות שונות” להישאר במקומו, יופיע לפני הנוער ויאמר לו שיש להעביר רובו של העם היהודי לישראל – יתמלא הנוער התלהבות חלוצית, והתנועה הציונית תוּאר ותבהיק בנגוהות זוהר.

אמנם מר גרוסמן רואה ש“יש כאן סתירה ידועה”, אבל מהי הסתירה בין מר גרוסמן ובין הציונות הצרופה? “היא תיפתר בהפיכת כל ציוני לאזרח בפועל של המדינה”. כפתור ופרח! יש רק להצטער צער רב, שרב־המגים מר גרוסמן היודע איך להחזיר זהרה של התנועה הציונית ואיך להעביר רוב העם למדינה – לא גילה לנו את הסוד כיצד להפוך “כל ציוני לאזרח בפועל של המדינה”. ומה יהיה דינם של מאה אחוזים של המנהיגים ושל חברי ההסתדרויות הציוניות באמריקה ובארצות אחרות שאינם רוצים ואין בדעתם כלל “ליהפך לאזרחים בפועל במדינת ישראל”? וכי לא יעיבו במקצת את זהרה של “הציונות הצרופה”? ושמא במקרה זה תיהפך כל הציונות – למליצה תפלה וכוזבת?

יו“ר הנהלת הסוכנות בניו־יורק טוען, לפי אותו העתון, ש”חובת העליה" תרוקן הרבה כוחות ציוניים, ופירושו “השארת החיים היהודיים בידי לא־ציונים”.

כותב הטורים האלה מסכים בכל לבו לרעיון, שיש צורך בהדרכת חיי־העם היהודי בגולה (וגם במדינת ישראל!) על־ידי הרעיון הציוני, ובאיגרת המטרידה שנשלחה לוועד־הפועל הציוני נאמר במפורש, שלדעת הכותב “יש צורך בתנועה ציונית עכשיו, לאחר קום המדינה, הרבה יותר מאשר קודם”, אלא שבעל האיגרת שאל “מהו תכנו הרעיוני ויעודו המיוחד והמחייב של הדבר הנקרא בשם ציונות, ומהי החובה האישית המוטלת על חברי התנועה הציונית בתוקף היעוד הציוני?”. והוא גם הביע דעתו, שבלי הבהרה וקביעה מוסמכת ומחייבת של תכני הציונות “אין כל תקווה ואפשרות שהציונות תהיה כוח מחנך, מדריך ומַפרה בעם”.

מנהיגה של התנועה הציונית בחו“ל – וד”ר גולדמן מוּכּר עכשיו, ובצדק, כמנהיגה של הציונות בגולה, – חייב לענות על שאלה זו ולהבהיר לעם היהודי, לוועד הפועל הציוני ולכל ציוני מהו תכנה של התנועה הציונית ובמה שונה ציוני מיהודי סתם, ואינו יכול במקום תשובה זו לחזור שוב על ההיסטוריה הידועה פחות או יותר לכל אחד מאתנו, מה עשתה הציונות לפני קום המדינה. אפילו כותב הטורים האלה יודע מה עשתה התנועה הציונית בעבר. הוא גם תמים־דעים עם ד“ר גולדמן, ש”יהדות אמריקה עמדה במבחן ההיסטורי כאשר לפני שבועות מספר פרץ ריב בין מדינת ישראל לבין ממשלת ארצות־הברית שהפסיקה את המענק". עובדה זו דווקא מבליטה ומחריפה ביתר דחיפות את השאלה: מה בין יהודי “סתם” העוזר לישראל, ובין יהודי הקורא לעצמו בשם ציוני, אם כי הציוני אינו עושה יותר משעושה יהודי סתם?

הסולידאריות היהודית, שנתגלתה בריב האחרון שבין ממשלת ישראל ובין ממשלת ארצות הברית, כמו הסולידאריות היהודית שנתגלתה בהרבה מקרים אחרים – היא פרי עובדת קיומה של מדינת ישראל. וכותב הטורים האלה אינו מטיל ספק בכוחה המלכד והמאחד של מדינת ישראל לגבי היהדות בגולה. עם זאת הוא סבור, שאין לסמוך אך ורק על המדינה, ויש צורך חיוני והכרח היסטורי בתנועה מדריכה ומחנכת גם בישראל וגם בתפוצות, והוא שואל: מהו תכנה וערכיה המחייבים של תנועה זו – לדעת מנהיגי התנועה הציונית בגולה?

ויש לתמוה ולהצטער על כך, שחברי הוועד־הפועל שטיפלו בשאלה זו – לא נתנו עדיין תשובה פשוטה, בהירה, כנה ואמיצה. והשאלה עדיין מצפה לתשובה.

שדה־בוקר, כ“ט בטבת תשי”ד – 4 בינואר 1954

מבוכה רעיונית ורפיון מוסרי בתנועה הציונית המאורגנת לא נתגלו בראשונה במושב הוועד־הפועל האחרון בירושלים, אלא קיימים ומתמידים מאז נוסדה המדינה. הנס היהודי שנתרחש בדורנו לא הוליד נס ציוני.

ישראל בארצו כבש ריבונותו וקוממיותו הממלכתית; עמד בפני התקפת כל שכניו ויוכל להם; קלט מאות אלפי יוצאי גלויות מרודות; גילה תנופה דינמית מופלאה ביצירה משקית, תרבותית וצבאית. ולא זו בלבד שהמוני הציונים בתפוצות לא זעו ולא נעו, – כך דרכם של המונים, – אלא אף מנהיג ציוני אחד בגולה לא עזב את מנוחתו ואת נחלתו, לא באמריקה, לא באנגליה ולא בארץ עשירה וחפשית אחרת, לא נתן ידו לתקומת ישראל, ולא הצטרף בגופו למאמץ־ענקים שהוטל על המדינה הצעירה והרכה.

אף לא מנהיג אחד!

וַדאי, המנהיגים כהמונים לא ראו המאורע המהפכני והגואל בדורו באדישות ובחוסר ענין. הם הריעו וחגגו – ותבעו לעצמם… “מעמד” וזכויות מהמדינה. זוהי העובדה הניצחת, עובדה תמוהה, מחרידה ורבת־משמעות, והיא אומרת: דרשני.

מובן, שהציונים בגולה השתתפו אף הם באמונה ובהתמדה בעזרה – כספית, מדינית ומוסרית, – והמוני ישראל בתפוצות, וביחוד באמריקה, על עסקניהם וראשיהם הארציים והמקומיים, הושיטו עזרה בנפש חפצה, ולעתים גם בהתלהבות, למדינת ישראל. וּוַדאי שאין לקפח הזכויות המרובות של הציונים בעבר, עשרות שנים לפני קום המדינה, בעמדם בודדים לימין המפעל הארצישראלי. ואילו היינו עומדים לאחר גמר המלאכה, וַדאי שמדינת ישראל היתה צריכה לחלק רבבות פרסים לאנשי השורה הציונית ולמנהיגיהם על העזרה הכספית והמדינית שהגישו לעושי המלאכה בארץ. ואם במתן תואר “ציוני” יש משום פרס – ודאי שאיש לא היה מתנגד לכך, כי לכל חבר ההסתדרות הציונית באמריקה, באנגליה ובשאר הארצות החפשיות, הצמוד לארץ מגוריו, חולק מגילת קלף ועליה כתובת “ציוני של כבוד”. ואולם דא עקא: המלאכה כלל וכלל לא נגמרה. בעיית קיומו של העם היהודי היא חריפה כאשר היתה, אם אינה מחריפה והולכת. והמדינה עומדת בראשית צעדיה, עמוסה לעייפה משימות גורליות, והיא חסרה הדבר העיקרי והמכריע בבטחון קיומה ובהתפתחותה הנורמלית: יהודים. ואנו חיים עכשיו לא בסוף המאה התשע־עשרה או בתחילת המאה העשרים, כשעדיין היה קיים מינימום של ערכים אנושיים מחייבים פחות או יותר כל המדינות, והיתה דעת־קהל עולמית שנתגעשה בגלל עיווּת־דינו של קאפיטן יהודי בצרפת או עלילת־דם ברוסיה. וקרה בינתיים מה שקרה ליהדות אירופה. והאכזריות המתוכננת והמאורגנת במעצמות אדירות הגיעה לשיאה אחרי שתי מלחמות עולם.

על שני ציבורים יהודים רובצת עכשיו האחריות העיקרית לגורל העם היהודי: מדינת ישראל, נושאת התקווה המשיחית של עמנו, ויהדות אמריקה, המרכזת רוב בנין ורוב מנין של יהודי הגולה.

בתנאים אלה לא הגיעה עדיין השעה לנוח על זרי־דפנים ולחלק פרסים על זכויות ומעשים בעבר. העתיד, עתידנו, תובע ריכוז כל מחשבתנו ורצוננו וכושר מעשינו. שומה עלינו להסתכל בעינים פקוחות ובקרירות אכזרית למציאות חיינו; עלינו לקרוע קורי־העכביש של מליצות תפלות ובטלניות המכסים ומאפילים בעיות קיומנו החמורות, גם בגולה וגם בארץ.

ציוני הגולה ובראשם ציוני אמריקה נעלבים ונפגעים כשמעמידים אותם בשורה אחת עם כל היהודים שוחרי טובת המדינה, והם עומדים בעקשנות מעוררת־כבוד על זכותם להתיחד בשם “ציונים”. אבל אין הם מסתירים, – בין שהם מודים על כך בגלוי או לא – שאין בדעתם וברצונם, וגם אין להם צורך והכרח, לשוב לציון. הם רואים עצמם כחלק אינטגרלי של האומה האמריקנית. ויש לשבח אותם המנהיגים האמריקנים שיש להם אומץ־הלב האזרחי להכריז על כך במלים ברורות – בכינוסים ציוניים בארץ. כי גם אותם המנהיגים האמריקנים המסתירים עמדה זו ואומרים בפיהם את ההיפך – מעשיהם וחייהם מכריזים על כך. העובדות מדברות בעדן. והעובדה היא שציונות אמריקה – גם זו של אנשי השורה וגם זו של המנהיגים – אינה אלא הגשת עזרה למדינת ישראל מרחוק.

אין כל ענין לריב על שמות. לפני כששים שנה המציא מישהו, – כמדומה ד"ר נתן בירנבוים – השם “ציונות” לתנועת שיבת־ציון. וההסתדרות שהקים הרצל במטרה להחזיר היהודים למדינתם – קרא בשם הסתדרות ציונית. אבל אם מישהו שאין לו, מטעם זה או אחר, כל זיקה לתוכן הרעיוני והמעשי של המונח ציוני, חשקה נפשו בשם זה – מי ימנע בעדו להיקרא בשם “ציוני”? סוף סוף מה זה שם?

בימינו אלה הורגלנו לשמות ומונחים המודבקים למסגרות שתכנן ואופיין הוא ההיפך הגמור מההוראה המקובלת של השם והמונח. למשטר עריצות משועבדת ומשעבדת קוראים בימינו “דימוקרטיה עממית”; לבית־עבדים – “ריפובליקה מועצתית סוציאליסטית”; לתכונה למלחמת כיבושים ושלטון עולמי – תנועת־שלום; לממשלת־בובות – “עצמאות אמת”, וכדומה.

ולשבחם של הציונים בגולה יש לציין שהשם ציוני לא נסתלף ולא זויף מעולם כשמות הנ"ל, ואין השם ציוני משמש מסווה לדבר שהוא סתירה לתוכן ציוני. המשתמשים בשם ציונים עושים זאת בתום־לב ובכוונה טובה, גם מתוך זכויות היסטוריות לא־קטנות, ולא נריב על השם.

*

עלינו למצוא הכוחות, האמצעים והדרכים לקיום העם היהודי באשר הוא ולהבטיח בנינה, התפתחותה ומלוא יעודה המשיחי של מדינת ישראל.

ונתחיל מהמדינה.

היכולה ציונות בלי עליה, היכלה בעברה והתוכל בעתיד, לבנות המדינה ולקיים אותה? די להציג השאלה למען תימצא מיד התשובה.

מדינת ישראל נבנתה והוקמה על־ידי העליה. העולים שכבר באו היו מייסדי המדינה, והעולים שיבואו יהיו מחזקיה ומרחיביה, ורק הם. כמובן – היו ויהיו גם גורמים מסייעים, כשם שהיו ויהיו גם גורמים מפריעים. סייעו בידי העולים – שבאו גם לפני היות המוּנח “ציונות” – תנועת חיבת־ציון, חולשת השלטון העותמני, אזלת־היד של הערבים, התנועה הציונית ועזרתה הכספית והמדינית, אהדת אישי־מדינה לא־יהודים, כווילסון, באלפור וטרומן ועוד. אבל את מלאכת המדינה עשו העולים בכל הדורות, ורק הם.

איש מקרב הציונים לא יחלוק על ההנחה, שלא וילסון, באלפור וטרומן הקימו מדינת ישראל, אלא היהודים בעצמם, אם כי שום ציוני, לרבות כותב הטורים האלה, לא יתעלם מהעזרה החשובה שאישים אלה נתנו למפעל “הציוני” בארץ. אבל לא בנקל יסכימו עסקנים ציונים להנחה, שלא ההסתדרות הציונית אלא העולים בנו את המדינה. ויש לדון לשבח עמידת הציונים בחו"ל על זכותם בהקמת המדינה. עמידה זו מעידה שהשותפות במדינת ישראל יקרה להם – וגם זו לטובה. אבל האמת אינה יודעת חשבון ומשוא־פנים, ולא קשה למצוא האמת אם נעמיד לעצמנו שתי שאלות היפותיטיות.

נתאר לעצמנו לרגע, כי לא רבבות ומאות אלפים יהודים נמנים עם ההסתדרות הציונית, אלא כל העם היהודי בלי יוצא מן הכלל – והלוא לכך שאפה התנועה הציונית מראשיתה. ונתאר לעצמנו שוב, כי אף אחד מהציונים (וזאת אומרת – אף אחד מהיהודים) לא היה עולה ארצה. לפי ההלכה שנשנתה בוועד־הפועל הציוני ובבית־מדרשה של הציונות האמריקנית בתמיכת חזן, גרינבוים וגרוסמן וראשי ההנהלה הציונית בניו־יורק ובירושלים – אין הציונות מותנית בעליה אישית, וציוני רשאי כמובן להטיף שציוני אחר יעלה, אבל הוא עצמו אינו חייב במצווה זו, ואפשר להיות ציוני טוב ומכובד, גם כשיושבים בוארשה (כמובן לא בימי “הדימוקראטיה העממית”) או במיאמי. בהתאם לתורה זו לא היו כל חובה והכרח שהציוני יעלה ארצה – וציוני לפי ההיפותיסה שלנו הוא אידנטי עם יהודי. אבל כל יהודי בלי יוצא מן הכלל היה משלם שקל (וזוהי החובה האישית היחידה המוטלת על ציוני), ולא היה אולי מסתפק במילוי חובה זו, אלא גם היה בוחר בצירים לקונגרסים, ומבקר באסיפות ציוניות, ושר בהתלהבות את “התקווה” ומריע לכבוד המנהיגים הציונים – וגם נבחר לוועד־הפועל הציוני. כיצד היתה קמה אז מדינת ישראל?

ועכשיו נתאר לעצמנו ההיפך, אין המלה “ציונות” קיימת כלל, כשם שלא היתה קיימת אלפי שנים; אין ההסתדרות הציונית, אין חובת שקל, ואין שרים “התקווה” ואין מנהיגים ציונים בווארשה ובמיאַמי; – אלא המוני יהודים, “סתם” יהודים, לרבבות ולמאות אלפים היו עולים ארצה, מארגנים כוח צבאי, בונים משק עצמאי, מחיים הלשון והתרבות העברית וכובשים קוממיותם הממלכתית בדרכי שלום או בדרכי מלחמה. האם לא היתה קמה אז מדינת ישראל כאשר קמה בימי יהושע בן־נוּן, ואחרי גלות בבל – בלי שוקלים ובלי הסתדרות של שוקלים “ציונים”?

ברור שהיפותסה אנטיתיטית זו היא במידה רבה מלאכותית ומופשטת. אין הכרח ואיסור שציוני לא יעלה ארצה, ואין גזירה שיהודי לא־ציוני דווקא יעלה. למעשה – בעליה שלאחרי ייסוד המדינה באו בעיקר “סתם” יהודים, ובעליה שלפני המדינה בא אחוז ניכר “ציונים” – אם כי ההסתדרות הציונית לא חייבה אותם לעלות. ואלה כן אלה – באו מתוך שני גורמים היסטוריים הפועלים בהיסטוריה היהודית: מצוקה וחזון. אצל סוג זה גבר יסוד המצוקה, אצל סוג זה – יסוד החזון. אבל תמיד פעלו שני היסודות במשותף. מניחי־היסוד הראשונים של ההתישבות החקלאית לא ידעו כלל השם ציוני, שלא היה עדיין במציאות, ולא שקלו שקל. הכוח הבלתי־אמצעי – והכוח הבלתי־אמצעי הוא כוח האדם, – שיסד והקים את המדינה היה כוח העליה, והוא יבנה המדינה ויחזקנה. מי שמתעלם מאמת אלמנטרית זו מתעלם לא רק מעברה של המדינה – בכך אין כל אסון – אלא מעתידה. ועתיד זה עדיין לא מונח בקופסה. אפילו ציוני אינו מחויב להתעסק בפילוסופיה של ההיסטוריה ולעמוד על הגורמים שפעלו בעבר והביאו לנס המדינה. היתרון שיש לכל הסברה על העבר, אפילו המשובשת והאבסורדית ביותר, הוא שבין כך ובין כך אין לשנות את העבר, ומשום כך הוא סובל כל הסברה. אבל אין ציוני, גם לאחר שפטר עצמו מחובת העליה, רשאי להניח כי הגענו כבר אל המנוחה והנחלה וביצענו גאולת ישראל. אנו רחוקים עדיין מאוד מאוד מגאולה שלמה, וגם ההתחלה טרם נתבצרה ונתבססה כראוי עד כדי כך לעמוד בפני כל רוח מצויה ובלתי־מצויה. בגאולה המלאה, לכשתבוא, תכריע – כמו בעבר ויותר מאשר בעבר – העליה.

ותנועה ציונית שמחקה בתורתה מצוות העליה, אינה אלא סלף רעיון הגאולה. החרדים לגאולת העם – ולא יתכן הדבר שאין כאלה גם בקרב הציונים, – חייבים למצוא מכשירים אחרים, נאמנים ומתאימים לשמם וליעוד כאחת, שיש ביכלתם לקדם דבר הגאולה. כי אין מנוס מן המסקנה כי ההסתדרות הציונית אינה מוכשרה עוד, לאחר מה שקרה ליהדות אירופה, להרים משא העליה, ואין היא אלא ארגון של שוחרי טובת המדינה מרחוק, מה שנקרא משום מה בבוז – ללא כל הצדקה – בפי הפאטישיסטים של המונח “ציוני”, בשם “ידידי מדינת ישראל”.

בלי חובת עליה, ואין חובה אלא אישית, מתרוקן השם הציוני מתכנו היוצר, המהפכני, הגואל, ואינו כינוי נאה לידיד מדינת ישראל. כי אין הבדל בין “ציוני” הצמוד למקום מגוריו בגולה לבין “סתם” יהודי האוהב אף הוא את המדינה ורוצה בהצלחתה.

ואל נזלזל ב“סתם” יהודים. סוף סוף השם יהודי קדם לשם ציוני, ולא הציונות הולידה את העם היהודי אלא להיפך. תיתכן אולי יהדות בלי “ציונות”, אך לא תיתכן ציונות בלי יהדות.

ואם אין ביכולתה וברצונה של ההסתדרות הציונית לחייב חבריה לדבר היחיד שנותן זכות הקיום לציונות, – שיבת ציון! – מפני שחברי ההסתדרות הציונית רוצים להישאר באשר הם, הרי עליה לתת דעתה ברצינות ובחרדה כיצד לקיים היהדות בגולה, כיצד לשמור על אחדות העם היהודי ורציפותו ההיסטורית, וכיצד להבטיח שבניהם ובני ביתם של ה“ציונים” ישמרו על ידידותם וזיקתם הנפשית למדינת ישראל – ולו גם מרחוק.

י“א בשבט תשי”ד – 15 ביאנואר 1954

אין ספק, כי ציונות ראויה לשם זה שונה מידידות “סתם” למדינת־ישראל ועולה עליה. ידידות למדינה היא פרי סולידריות יהודית אינטנסיבית, ילודת הרגשה של שותפות־גורל, גאווה וחרדה יהודית. הציונות היא, נוסף על כל אלה, מודרכת על־ידי רעיון וחזון היסטורי וספוגה הזדהות אישית, בהוֹוה או בעתיד, עם המולדת המתחדשת. הציונות מזקקת ומעמיקה התחושה היהודית העמומה ומעלה אותה לדרגה של הכרה היסטורית ורצון־אישי וקיבוצי פעיל. היא מנתחת ובוחנת ההוויה היהודית, הסובייקטיבית והאובייקטיבית, הוויה של עם מנותק ממקורו – מקור המולדת והתרבות והעצמאות העברית, – ואינו מוותר על המקור ואינו מתיאש ממנו; הוויה של עם חי בנכר, בתלות בחסדי זרים בלי להשלים עם חיים אלה. הציונות גם מגלה ומפעילה בתוך העם הכוחות הפנימיים הדרושים לשינוי גורל האומה – להפכה לעם עומד ברשות עצמו על קרקע מולדתו ההיסטורית. נושאי הציונות, גם בשבתם עדיין בגולה, מרגישים ויודעים שהם יושבים בנכר, ובשום־אופן אינם רואים עצמם חלק של האומה אשר בקרבה הם גרים, אם כי הם אזרחים נאמנים לחוקי המדינה; וגם כשהם לומדים ומדברים בלשון הרוב הם יודעים שזוהי לשון זרה. קשרם עם מולדת־הקדומים של העם היהודי אינו שיור של זכרון היסטורי ומורשת־עבר בלבד, אלא הוא מעורה בהרגשת־החיים כקשר פעיל, מתמיד, שריר, בן־קיימה, אשר אם גם אינו דוחף מיד לעליה הוא אוצר בתוכו סיכוי אישי לעליה. וגם אלה שאינם עולים ונבצר מהם מסיבות שונות לעלות – הריהם מכשירים בניהם ובנותיהם לעליה.

גם כשציוני עולה ארצה הוא עולה ככל יהודי מתוך הכרח ומצוקה, אבל גם מתוך הכרה, רצון וחזון. ההכרח והרצון החפשי אינם סותרים זה לזה, אלא משלימים ומגבירים זה את זה. והוא הדין ביחס למצוקה וחזון. החזון אף הוא מלווה כל עולה יהודי, כי חזון הגאולה קדם לציונות והוליד אותה, והוא נחלת כל יהודי שלא נכרת ביודעים מעמו, אבל הציונות מאירה את החזון בהכרה היסטורית ומשלבת אותו בתכנית־פעולה מגשימה ולאומית.

ציונות זו בגולה נשמדה על־ידי היטלר ונחנקה על־ידי המשטר הבולשביסטי, כי נושאיה העיקריים של ציונות זו, השונה במהותה מאהבה “סתם” לארץ־ישראל ולמדינת־ישראל, היו יהודי רוסיה ופולין ואירופה התיכונית והדרומית. יהדות זו הרגישה והכירה בצורך של “בית־לאומי” לעצמה, באשר היא ידעה וחשה שהיא חיה בגלות. לא פינסקר ולא הרצל גילו ליהודי אירופה שהם חיים בגלות, אלא מציאות הגלות בארצות־אירופה שימשה רקע עובדתי לניסוח עיוני של התורה הציונית על־ידי פינסקר והרצל. וּודאי שלא פינסקר והרצל נטעו בקרב יהודי אירופה הכיסופים לארץ־ישראל, כי גם פינסקר וגם הרצל לא קבעו כלל לכתחילה את ארץ־ישראל כמרכז הגאולה היהודית. הקשרים הנפשיים העמוקים של יהודי אירופה למולדת־קדומים של עמם הם הם שהטילו על שני הקלאסיקנים הציונים את הארץ היעודה.

הציונות האמריקנית בכללה היתה מראשיתה שונה במהותה וביסודה מהציונות האירופאית. ציוני אמריקה, מלבד בודדים, היו – בהשוואה לציונים ברוסיה, בגליציה או ברומניה, ואחר־כך גם בגרמניה – חובבי־הציונות. זו היתה ציונות “אלטרואיסטית” בניגוד לציונות “האגואיסטית” של יהדות מזרח־אירופה. המניע הציוני באמריקה לא היה הרגשה של חיי־גולה ורצון או סיכוי לצאת מגולה זו, אלא רגש סולידאריות עם יהדות־אירופה, ורצון לעזור להם להשיג מבוקשם בארץ־ישראל.

היו, כמובן, יחידים גם באמריקה שהרגשתם היהודית היתה כה חריפה ועמוקה, שגם ה“גן־עדן” האמריקני לא הצליח לעקור מתוכם הרגשת הנכר והתלות, והם הרגישו צורך נפשי עמוק לחיים יהודיים ואנושיים שלמים, ללא חציצה ולא שניוּת, וצורך זה גבר על ההנאה מהרווחה והחירות האמריקנית. אך אלה היו בודדים ויוצאים־מן־הכלל, ולא הטביעו חותמם על הציונות האמריקנית. הציונים באמריקה, לא פחות מלא־ציונים, ראו עצמם לא רק אזרחים נאמנים לארצות־הברית, אלא חלק אורגני של הריקמה ההיסטורית ילודת הגירת־עמים המהווה את האומה האמריקנית.

עסקנים ציונים מארצות מזרח־אירופה, שאף הם לא עלו ארצה עד שהגיעו מים עד נפש, מנסים אמנם להסביר לציונים באמריקה, שאין שום הבדל בין מצב היהודים בארצות מזרח־אירופה או בגרמניה ובין מצב היהודים באמריקה, וכי אין תפוצה ויש רק גלות. אין כל תועלת לגבי בירורינו אנו לנסות ולבחון אם המציאות ההיסטורית, הפוליטית והאתנוגרפית באמריקה שונה ביסודה מזו שבאירופה, ואם השינוי הזה משפיע על עמדתה ועתידה של היהדות האמריקנית, עובדה היא, שאין להתעלם ממנה, שציוני אמריקה כופרים כל השנים שהם שרויים בגלות, ואפילו העסקנים הציונים, שנמלטו לאמריקה מארצות־מזרח־אירופה, אינם שונים בנידון זה מציוני אמריקה הוותיקים; אין הם עולים ארצה ואינם מחנכים בניהם לעליה. וכרבים מיהודי אמריקה שלא נצטרפו מעולם להסתדרות הציונית אינם אלא חובבי ארץ־ישראל, ועכשיו חובבי המדינה, אם כי הם מחזיקים באדיקות בשם ציונים.

לפני מלחמת־העולם השניה לא היתה הציונות האמריקנית קובעת ועומדת במרכז התנועה. אפילו מבחינת כמות השוקלים הציונים עמדה אמריקה אחרי פולין, אם כי בארצות־הברית היו בשנת 1939 כשני מיליון יהודים יותר מבפולין. ראשי המדברים בקונגרסים הציוניים והקובעים דבר המפעל הציוני היו ציוני ארץ־ישראל – שאף הם באו בעיקר מאירופה – וציוני אירופה. מלבד שני ציונים אמריקנים שהתישבו בארץ ונבחרו כל אחד להנהלה הציונית – הגברת הנרייטה סולד וד“ר עמנואל ניומן – לא נבחר לפני מלחמת העולם השנייה אף ציוני אמריקני להנהלה הציונית. דרכה, אופיה, מעשיה וצביונה של התנועה הציונית נקבעו על־ידי ציוני אירופה ועולי אירופה. הציונות האמריקנית גם לא נדחקה ביותר להטיל מרותה או השפעתה על התנועה הציונית ועל המפעל בארץ. אמריקה גם לא היתה אז מרכז מדיני מכריע מבחינה ציונית; המרכז היה באנגליה. מרכז העליה היה באירופה המזרחית, התיכונית והדרומית. מאמריקה באו בעיקר כספים, והכספים באו לאו־דוקא מציונים בלבד, ואולי גם לא בעיקר מציונים. אין זה מקרה ש”הסוכנות המורחבת", שהוקמה בשנת 1929, אשר להלכה היתה צריכה להקיף גם היהדות “הלא־ציונית” בכל הארצות, היתה למעשה רק שותפות בין ההסתדרות הציונית ובין לא־ציונים אמריקנים, ולהנהלת הסוכנות צורפו אך ורק נציגי הלא־ציונים האמריקניים. יהדות אמריקה תרמה בעיקר עזרה כספית, ובמתן עזרה זו לא היה הבדל בולט בין ציונים ולא־ציונים. גם הציונים וגם הלא־ציונים באמריקה לא ראו במפעל הארצישראלי – עתיד ליהדות האמריקנית, ואת עצמם – כנושאים אישיים של המפעל. אלה ואלה היו ידידי המפעל ותומכיו, אם כי בסגנון דבריהם היה לפעמים הבדל ניכר. ציוני אמריקה היו רגילים לסגנון ששלט בתנועה הציונית, והלא־ציונים היו דבקים לסגנון הפילאנטרופי שהיה רוֹוח בסביבתם. ואם כי אין לזלזל גם בהבדלי סגנון – הרי קובע התוכן. ובתוכן לא היה כמעט שום הבדל בולט. גם הציונים וגם הלא־ציונים אהבו את ארץ־ישראל כיהודים, ושניהם יחד לא התכוונו להתישב בה בעצמם. שניהם ראו עצמם מעורים בחיים האמריקניים, מושרשים או משתרשים בתרבות האמריקנית ורואים עתיד בניהם ובני־בניהם בארצות־הברית, אלא שמתוך סולידאריות יהודית ראו חובה לעצמם לסייע לאותם היהודים שלא זכו כמוהם לחיי שוויון, רווחה וחירות – למצוא לעצמם מקלט בטוח בארץ וגם להקים מדינה יהודית.

הצביון הפילאנטרופי – במובן הטוב והמקורי של המלה פילאנטרופיה – של הציונות האמריקנית לא פגע לפני מלחמת העולם השניה באופיה הכללי של התנועה הציונית כתנועה של אבטואֶמנציפציה. רוב מנינה ורוב בנינה של ההסתדרות הציונית היה באירופה, ויהדות־אירופה ראתה עצמה שרויה בגלות שיש לצאת ממנה – למולדת גאוּלה.

המצב נשתנה תכלית שינוי לאחר מלחמת העולם השניה, כשנושאי הציונות ה“אגואיסטית” נשמדו ונחנקו – וקמה מדינת־ישראל. התנועה הציונית בגולה היא עכשיו ברובה המכריע ציונות אמריקנית. לקונגרס הראשון שנתכנס בארץ לאחר יסוד המדינה הופצו בארצות־הברית כשני שלישים של כל השקלים בגולה. לאחר השואה באירופה מרוכז רוב העם היהודי שבגולה – בארצות־הברית. ואם לנכות היהודית המשותקת והמנותקת בארצות ה“קומוניסטיות” – מהווה היהדות האמריקנית שני שלישים של כל יהדות הגולה.

ונשתנה לא רק משקלה היחסי של יהדות אמריקה. ארצות־הברית נעשתה למנהיגה של העולם החפשי. חזן וגרינבוים שמים את המלים חפשי במרכאות כפולות, כי העולם החפשי “באמת”, לדעתם, הוא העולם ה“משולב” ברוסיה הסובייטית והכפוף לדיקטטורה ה“קומוניסטית”. לרגל הבירור שלפנינו אין צורך לברר גישה קומינפורמית זו מבחינה סוציאליסטית או פועלית. קובעת בבירור שאנו עומדים בו כאן הבחינה היהודית והציונית. והעולם החפשי הוא זה שבו רשאים חברי חזן וגרינבוים לייסד מפלגה משלהם, וכל יהודי יכול ללמד בניו עברית ולהשתייך להסתדרות הציונית, ואין מעכבים בעדו ללכת לבקר במדינת ישראל אם כתייר או כעולה. ויהודי וציוני המכבד את עצמו, אפילו כשאיננו מהפכני ולוחם לאחוות־עמים, ועל אחת כמה וכמה אם הוא דוגל באמונה בשוויון העמים ובאחוותם, אין הוא יכול לראות עולם חפשי בעולם שבו אין זכות ליהודי להיות ציוני כרצונו, להיות קשור בגלוי ליהדות העולמית, להצטרף לתנועה הציונית, לבוא לארץ, לקבל עתון או ספר עברי וכדומה.

ובאותו חלק של העולם, שבו יש ליהודים חופש להיות יהודים כרצונם, לפחות במידה שדבר זה אפשרי בגולה, ארצות־הברית של אמריקה היא המעצמה המנהיגה. ההגמוניה של אמריקה בעולם החפשי מגדילה עוד יותר משקלה וערכה של יהדות אמריקה – בחיי העם היהודי. מדינת־ישראל ויהדות אמריקה, הן שני העמודים שעליהם נשען עכשיו כל בית־ישראל.

אולם האחריות הכבדה שהוטלה עכשיו על יהודי ארצות־הברית לא שינתה עדיין במאומה את אופיה, צביונה ומהותה של הציונות האמריקנית. תקומת המדינה ופתיחת שערי הארץ לרווחה לכל יהודי הרוצה לעלות – לא עוררו בקרב הציונות האמריקנית כל תגובה ציונית, כלומר, תגובה שיש בה משהו יותר ושונה מתגובה של סתם ידידי המדינה. ציונות זו יחד עם כל ההסתדרות הציונית העולמית נידונה לאזלת־יד, לאָבדן־דרך ולכשלון חרוץ, אם לא תראה בבהירות, בעינים חדשות ובלב פתוח, התמורות המהפכניות שחלו בעולם ובעם ישראל מאז 1939, ולא תסיק כל המסקנות מתמורות אלה.

ראייה בהירה ואכזרית של הדברים שנפלו בימינו מאז פרוץ מלחמת העולם השניה, ודאי שיש בה כדי למלא אותנו דאגה וחרדה עמוקה, אבל אין בה כדי לייאש ולרפות ידים. אין תקנה ואין שילומין לחורבן יהדות אירופה, ואולי לא מיצינו עד היום הזה כל גודל החורבן ותוצאותיו האיומות. אבל גם שואה זו לא ערערה קיומו של העם היהודי ולא החשיכה עולמו ללא תקווה. כוח־החיוניות המופלא הטבוע בעמנו עמד לו בשעות הטראגיות ביותר בחייו, בכל התקופות ובכל הדורות. הוא עמד לו גם בימינו אלה.

גם רואי השחורות בקרב ההוגים היהודים בדורות האחרונים לא העלו על לבם לפני שמונים, ששים או שלושים שנה הסכנה הצפויה למיליוני היהודים באירופה. ואף בין “שוללי־הגלות” הקיצוניים ביותר לא נמצא אף אחד, שחזה מראש אפשרות של השמדה מאורגנת ומתוכננת של הגזע היהודי על־ידי מעצמה אירופאית כבירה. אבל בית־ישראל באירופה זה כמאה שנה לא היה שקט, והמונים הקדימו רפואה למכה: הם יצאו את אירופה לעברי הימים והקימו בשבעים השנים האחרונות שני מרכזי כוח ועצמה יהודיים, שלא היו כמותם זה אלפיים שנה; אחד בעולם החדש שנתגלה בשנת גירוש ספרד, ואחד בעולם הישן – במולדת־הקדומים של האומה העברית.

זרם המהגרים היהודים לאמריקה היה חלק של זרם בינלאומי כביר, מיוצאי כל ארצות אירופה, שנהרו לעולם־החדש במאות השנים האחרונות, והקים בו חברה חדשה, צעירה ורבת־אונים. באמריקה הצפונית הוטבעה החברה על אדני התרבות האנגלית, באמריקה הדרומית – על אדני התרבות הספרדית. רוב המהגרים היהודים שמו פעמיהם לאמריקה הצפונית.

זרם העליה לארץ, שהופעל אף הוא על־ידי גורמי־הזמן והמקום, אבל ינק ממקורות מיוחדים של ההיסטוריה היהודית, שימש המשך של שאיפת דורות בישראל לגאולה ולתקומה לאומית. בו נתגלו הרצון האקטיבי והאחריות האישית להגשים שאיפה זו. בלי זרם העליה המגשימה לא היה כל ערך וממש לתנועה הציונית שלא התנועעה, והשתעשעה בתחליף חסר־אונים של “מדינה־בדרך”. עליה זו הקימה בארץ חברה יהודית חדשה, צעירה, עומדת ברשות עצמה ובוטחת ביכולתה ובכוחה, שהפכה בשעת־כושר ראשונה לאומה ריבונית.

ההסתדרות הציונית נוצרה לשמש רצון החירות והגאולה של העם היהודי. יוצריה של ההסתדרות ראו בה רק אמצעי ומכשיר למטרה היסטורית. המטרה היתה: שיבת־ציון.

לאחר שחרבה יהדות אירופה וקמה מדינת־ישראל נתפרדה הציונות מהעליה. ההמונים שעלו ארצה כמעט שלא היה להם כל רצון וצורך לעלות. עלינו להכיר בעובדה זו – בלי רוגז וקטרוגים. להסתדרות הציונית עלול לקרות מה שקרה להרבה מכשירים ואמצעים לאחר שהמטרה, שאותה באו לשמש, נשתבשה, התנדפה או נסתלפה: נהפכו למטרה לעצמם. בלי רעיון מדריך שיהלום המציאות החדשה וצרכיה – תיהפך ההסתדרות הציונית למנגנון עקר וטפיל המבקש לעצמו זכויות בכוח עברו – שחלף ללא שוב.

מה יעודה המַפרה והמחדש של הציונות בימינו? לא הסגת גבול פעולותיה הממלכתיות של המדינה בתחומי ריבונותה, לא חַיץ בין המדינה ובין העם היהודי בגולה; אלא להיות כוח מחנך לתפוצות הגולה, להבטיח אחדותו ורציפותו ההיסטורית של העם היהודי באשר הוא ולהגביר זיקתו למדינת־ישראל ולגאולה המשיחית שהיא נושאת בחובה.

וזאת יש לעשות בשתים אלה, ורק בשתים אלה: בחינוך עברי ובתנועה חלוצית.

שדה־בוקר, י“ד בשבט תשי”ד – 18 בינואר 1954

אבדן יהדות אירופה, התעלות יהדות אמריקה ותקומת מדינת ישראל, – אלה הן התמורות הגדולות שהפכו בדורנו פני העם היהודי, חיסלו בעיות, צרכים ואפשרויות ישנים ויצרו בעיות, צרכים ואפשרויות חדשים. מחשבתה, פעולתה ומערכת כליה של ההסתדרות הציונית נתגבשו במציאות שחלפה, והן מוסיפות לפעול ברוח האינרציה כאילו לא נשתנה דבר. מבחינת הטבע האנושי אפשר להבין זאת, אבל מבחינת צרכי העם ועתידו אי־אפשר ואסור להשלים עם התאַבְּנות זו. על התנועה הציונית, אם עדיין יש בה כוח יצירה, להיזקק למציאות החדשה, לנסיבותיה, לבעיותיה ולצרכיה.

ההסתדרות הציונית כפי שהיא קיימת ופועלת עכשיו – פרחה מתוכה נשמתה ושמה נתרוקן מתכנו. אבל כל סטאטוס־קווֹ יש לו אדוקים מסיבות שונות, ולאדוקי ההסתדרות הציונית שניטל טעמה וזכות קיומה בלי אוריינטציה חדשה, יש עבר של מעשים חשובים במשך עשרות שנים. המון הציונים הוותיקים בחו"ל – ובגולה אין עכשיו כמעט אלא ציונים וותיקים, – שירתו באמונה את התנועה הציונית הרבה שנים, רבים מהם במשך עשרות שנים, ומעולם לא אמר להם איש שציונות פירושה עליה והזדהות אישית עם מפעל הגאולה בארץ, וגם לא הוטלה עליהם שום חובה אישית אחרת, חוץ מחברות בהסתדרות הציונית ותמיכה במאבקה הרעיוני והמדיני ובמפעלה ההתישבותי.

השם “ציונות” נתחדש במאה התשע־עשרה, אבל זה היה שם חדש לרעיון ישן, עתיק ומושרש בעם ישראל כל ימיו. רעיון שיבת־ציון, לא פינסקר, לא הרצל ולא איש מקודמיהם המציאוהו. חידושם – במידה שמחשבתם היתה חדשה – היה רק בנסיון לבסס הרעיון על צרכים ממשיים של היהדות בדורם ולחפש אמצעי־פעולה מעשיים להגשמתו. על לבם לא עלה כלל לדרוש מנושאי הרעיון חובת עליה אישית. הם לא יכלו לעשות זאת ולא היה צורך בכך.

הארץ היתה בידי שליטים זרים, ושערי הארץ לא היו פתוחים לעליה יהודית. או שהשערים היו נעולים לגמרי והעליה היתה אסורה, כפי שהיה הדבר בימי השלטון העותמאני, או שהשערים היו נפתחים קמעה קמעה והעליה היתה מוגבלת ומצומצמת, כפי שהיה הדבר בימי המאנדט הבריטי. פינסקר והרצל לא יכלו להעלות על לבם החשש, – שלא יהיו עולים למדינת היהודים. דאגתם היחידה היתה למצוא ארץ מתאימה להתרכזות העליה היהודית, ולאחר שהגיעו לידי מסקנה שארץ־ישראל היא הארץ היעודה, היתה מחשבתם ופעולתם מכוּונת ליצירת אפשרויות לעליה יהודית. הם הניחו, כדבר מובן מאליו, שיימצאו תמיד עולים אם רק תהיינה אפשרויות עליה. וביחוד אם תקום מדינת יהודים. הנחתם היתה נכונה בתקופה שבה חיו ופעלו, וגם לאחר כך, עד פרוץ מלחמת העולם השניה. מהותה של בעיית־היהודים בימי פינסקר והרצל היתה בעיית עם שאין לו ארץ ומדינה; הם לא העלו כלל אפשרות של מדינה יהודית שאין לה עם… לא היה ביניהם כל יסוד להניח דבר תמוה ומחריד כזה. ומטרתם, וכן מטרת התנועה הציונית, היתה הקמת מדינה לעם היהודי, – והמדינה תעשה את השאר.

בשביל נושאי הרעיון הציוני – היה בדגילה ברעיון גופו משום מהפכה ומעשה גואל. כי לרעיון זה קמו שוללים ומתנגדים קנאים ומרובים בעם היהודי, וההתנגדות באה משני צדדים שונים, סותרים זה לזה. מצד אחד התנגדו לתנועה הציונית “שלומי אמוני ישראל”, נושאי היהדות האדוקה והמסורתית. ולא מפני שהם התנגדו לתקוות הגאולה ולשיבת־ציון, אלא להיפך. הם, לא פחות מהציונים, נשאו בלבם כיסופי הגאולה והתפללו שלוש פעמים ביום לשיבת ציון, אבל הם האמינו בעומק לבם שגאולה זו תבוא שלא בדרך הטבע, מעשה נסים. ובכל נסיון מאורגן להחיש הגאולה באמצעים טבעיים ומעשיים ראו חילול השם וכפירה בעיקר, – וגם חבלה באמונת הגאולה.

מצד שני נלחמה בציונות היהדות המתבוללת, שכפרה בעצם הצורך בגאולה לאומית. לדעתם נגאל היהודי בחדלו מהיות יהודי, לפחות בחדלו מהיות יהודי במובן הלאומי, ובהידמותו בכל לעם אשר בקרבו הוא יושב. ברעיון הציוני הם ראו ערעור תקוות האֶמנציפציה (שחרור על־ידי שיווי־זכויות) ועיכוב ההידמות לגויים.

ומשום כך היה בעצם הדגילה ברעיון הציוני, כפי שנוסח על־ידי קלישר, פינסקר והרצל, משום מעשה חיובי רב.

גם אלה שאינם סבורים, כי מדינת ישראל הוקמה על־ידי ההסתדרות הציונית וחבריה בגולה, – וכותב הטורים האלה הוא ביניהם – מכירים מתוך הוקרה הזכויות המרובות שיש להסתדרות הציונית ולהמוני חבריה בחוץ־לארץ ביצירת תנאים להקמת המדינה ובמתן עזרה מוסרית, מדינית וכלכלית לישוב בארץ ולעליה שמתוכם צמחה המדינה.

ההסתדרות הציונית, זכותה לא רק בכך שניהלה המאבק הרעיוני בעם היהודי למימוש הגאולה במולדת, אלא שעמדה במערכה מדינית בינלאומית, ביחוד בתקופת המאנדט הבריטי, לפתיחת שערי הארץ ולפיתוח “הבית הלאומי”. בתקופת המאנדט היה לציונות מַען מדיני בינלאומי מסוים: ממשלת המאנדט, ודרכה – גם לחבר־הלאומים. ההסתדרות הציונית היתה לפי המאנדט הנציגות המוּכּרת של העם היהודי לשם שיתוף פעולה עם ממשלת המאנדט ולשם ייעוץ בכל הענינים הנוגעים לכינון “הבית הלאומי”.

מספר המועמדים לעליה בימים ההם היה גדול פי כמה ממספר אלה שניתן להם לעלות. כשם שאין להציג תביעה לאסיר המוחזק במאסר על־ידי השלטון – שישתחרר ממאסרו, כך לא היה צורך להציג תביעת עליה להמוני ישראל. בתביעה כזו היה משום לעג לרש.

ההסתדרות הציונית, שלה נתן המאנדט זכויות של סוכנות יהודית, שימשה מעין “מדינה בתוך מדינה”, כפי שצוין הדבר על־ידי הוועדה המלכותית של פיל. והיתה הצדקה ל“מדינה בתוך מדינה”, כי המדינה האמיתית היתה זרה, לא־יהודית, ולא רצתה וגם לא יכלה לעשות מלאכת העליה וההתישבות, והיה דרוש תחליף של ממשלה יהודית לעשות מלאכה זו.

שלוש התמורות שינו פני כל הדברים: שינו מציאות העם היהודי בגולה, שינו המציאות בארץ־ישראל, שינו גם תהליכי הגשמת הגאולה. נשמדה היהדות שציונותה היתה כרוכה ושלובה ברצון־עליה ובצורך־עליה, והציונות והעליה נתפרדו זו מזו. עם הקמת המדינה נפלה למעשה המחיצה הרעיונית בין ציונים ובין לא־ציונים, ומבדיל ביניהם רק שם בלבד. הציונים חדלו מהיות לא־ציונים. הציונים, בדיוק כלא־ציונים, רוצים להישאר בארצות מגוריהם ולהתערות בהן, הם ובניהם; והלא־ציונים רוצים כציונים בקיום מדינת ישראל ובשגשוגה. וכל עוד יש יהודים מדוכאים בגולה הזקוקים למדינת ישראל אין אף יהודי אחד הראוי לשם זה שישלול מהם הזכות לשיבת־ציון. ומדינת־ישראל חקקה חוק השבוּת – שבו נתגלמה כל התפיסה הציונית – ואין שבים…וכל האידיאולוגים והעסקנים של ההסתדרות הציונית בימינו אלה פסקו הלכה, כי שיבת־ציון אינה חובה ציונית ולא עוד אלא שבהטלת חובה זו מחסלים ההסתדרות הציונית.

נתבטל גם המען הבינלאומי למערכה המדינית של הסוכנות היהודית. אין ממשלת המאנדט – במקומה יש ממשלת ישראל, ועל פי הרגל יש עוד כמה עסקנים ציונים שעומדים במערכה מתמדת נגד ממשלה זו, אבל קשה לקיים על מערכה זאת תנועה ציונית. המוני ישראל בתפוצות, לרבות כלל הציונים, אוהבים את ממשלת ישראל ורוצים בהצלחתה.

במקום תחליף של ממשלה יהודית – בדמות סוכנות יהודית – באה מדינה יהודית ריבונית, שגאלה בתנופה צבאית אחת כל האדמות הנמצאות בגבולות מדינתה, והמשקיעה בכל שנה בפיתוח הארץ יותר משהשקיעה הסוכנות היהודית כל השנים עד הקמת המדינה. אולם הסוכנות היהודית ממשיכה בפעולתה הקודמת, כאילו לא קרה שום דבר ממחצית מאי 1948 ואילך.

לא נסתיימה המערכה המדינית; להיפך, היא הוחמרה והוחרפה. אין למדינת ישראל מתנגדים בעם היהודי, כאשר היו לפנים מתנגדים חריפים לשואפי המדינה ובוניה. אולם האויבים החיצוניים – שנאתם למדינת ישראל עכשיו יותר פעילה, יותר מסוכנת מאשר היתה אי־פעם שנאת האויבים לעליה ולהתישבות יהודית. במערכה זו עומדת מדינת ישראל, וכל העם היהודי עומד סביבה. הסוכנות היהודית אינה יכולה לנהל מערכה זו. המערכה היא גם צבאית וגם מדינית. לגבי המערכה הצבאית הכל מבינים שעל מדינת ישראל לעמוד בה. והיא עמדה בה ונצחה, אבל זה לא היה נצחון בקרב אחרון, והמדינה נתבעת לכוננות מתמדת, והעליה בכוננות זו חשובה ומכרעת אולי לא פחות מצבא־הגנה לישראל. אבל גם במערכה המדינית נשתנו פני הדברים ביסודם. מקום חבר־הלאומים תפס ארגון האומות המאוחדות. בארגון זה אין מַען בינלאומי אחד למערכה המדינית, שבה עומדת מדינת ישראל – ועל־ידיה כל העם היהודי. אין לשום מדינה מעמד מיוחד בארץ. המאנדט הוא נחלת ההיסטוריה. מדינת ישראל היא חברה שוות־זכויות־וחובות בארגון האו“ם. באו”ם יש מדינות עוינות לישראל, יש מדינות אדישות, ומדינות שוחרות ידידות לישראל. לגבי כל אחת מהמדינות האלה לא ייתכן עוד מַען יהודי אחד, כפי שהיתה הסוכנות היהודית לגבי ממשלת המאנדט. רק לקיבוצי היהודים בארצות השונות, אם הארצות הן דימוקראטיות ויש בהן דעת קהל חפשית והיהודים בתוכן הם שווי־זכויות, יש אפשרות של השפעה כאזרחי המדינה על עמדת ממשלתם באו“ם ביחס לישראל. ורק פעולה יהודית מלוכדת, של ציונים ולא־ציונים, עשויה במקרים אלה להועיל ולהיות לברכה. אין עוד בכוחם של יהודים באיזו ארץ שהיא להשפיע על ממשלה באו”ם – דרך סוכנות יהודית עולמית. בימי המאנדט יכלו יהודי פולין, דרום אפריקה, ארגנטינה, ארצות־הברית ועוד ללחוץ באמצעות הסוכנות היהודית על ממשלת המאנדט. באו“ם יש רק חברות־מדינות ואפשר להשפיע על כל חברה באו”ם – במידה שהשפעה יהודית מגעת, אך ורק על־ידי היהודים של אותה מדינה. הסוכנות היהודית לאחר תקומת ישראל היא פיקציה ואנאכרוניסם כגורם מדיני בינלאומי. הכוח המלכד והמאַחד את היהדות בגולה היא מדינת ישראל, והסוכנות היהודית בתפקידיה המדיניים הקודמים אינה משמשת כל צורך ציוני אלא פוגעת בו.

אבדן מרבית יהודי אירופה – אין לו תקנה. אין בכוח אנוש להחיות ששת מיליוני קרבנות הנאצים. אבל מספר היהודים בעולם בימינו אלה אינו קטן ממספר היהודים בעולם בסוף המאה התשע־עשרה, ורק מליון וחצי ממספר זה מרוכזים במדינת ישראל. ועומדת גם עכשיו הבעיה היהודית. בעיית קיומו, אחדותו ועתידו של העם היהודי לא נפתרה עדיין עם הקמת המדינה, ולא עוד אלא שנוספה בעיית המדינה עצמה. נשתנה הנוף הגיאוגרפי והמדיני של העם היהודי. חרבו ישובים ותיקים. צמחו ישובים חדשים, ובמרכזם הנפשי הועמדה מדינת ישראל. אבל אנו עומדים גם עכשיו בפני הבעיה היהודית הנצחית, שנתפצלה עכשיו לשתים: בעיית קיומה ועתידה של מדינת ישראל, בעיית קיומה ועתידה של היהדות בגולה.

מדינת ישראל היא חידוש מהפכני בהיסטוריה היהודית, ובעיותיה הן חדשות, כי אינה דומה מדינת ישראל בימינו למדינת ישראל בימי בית ראשון או בימי בית שני. ובעיות אלו טעונות בירור מקיף, ממַצה ומפורט.

אולם גם בעיית התפוצה שונה עכשיו ביסודה ממה שהיתה במחצית השניה של המאה התשע־עשרה – שבה נתגבשה התורה הציונית. המפנה החדש של הציונות – ההפרדה בין ציונות ועליה – מחריף בעיית התפוצה. הכוחות העֵרים בעם היהודי, שפניהם לעתיד, וכוחות אלה ישנם בשורות הציונות ומחוצה להן, מוכרחים להציג לעצמם לאור המציאות החדשה בארץ ובגולות השאלה היהודית הנושנה: לאן?

שדה־בוקר, כ“א בשבט תשי”ד – 25 בינואר 1954

כמה ציונים שוכחים לפעמים אמת פשוטה וחשובה, כי ההיסטוריה היהודית אינה מתחילה בקונגרס הציוני הראשון בבאזל וכי העם היהודי קדם להסתדרות הציונית. ויש סיבה לשכחה זו: אחדים מראשי ההסתדרות הציונית ויוצריה, בעיקר במערב אירופה, חזרו ליהדות רק לאחר שנעשו ציונים. הם נתחנכו בסביבה מתבוללת, היו רחוקים ממקורות היהדות וממגע עם המוני היהודים, ורק מניעים חיצוניים, – פגיעות האנטישמיים, – עשו אותם לציונים ועוררו מחדש הכרתם היהודית. כאנשים גאים לא יכלו להשלים עם שנאת־ישראל ואפליות אנטי־יהודיות. נסיונות מרים בחייהם האישיים או תקלות ציבוריות כמשפט דרייפוס הוכיחו להם, כי ההתבוללות לא תיתכן, כי הגויים אינם רוצים לקלוט יהודים כשווי־זכויות ולשלבם כחלק אורגני בתרבותם ובחברתם, ומשום כך הגיעו לידי הכרת הצורך במדינת־יהודים, שתעניק לעם היהודי מעמד שווה לעמים חפשים אחרים.

אולם רובם של המוני הציונים, בעיקר בארצות מזרח אירופה, יהדותם קדמה לציונותם. לאמיתו של דבר היתה ציונותם טבועה בעצם יהדותם. הם היו יהודים, לא מפני שהגויים לא נתנו להם האפשרות להיות לא־יהודים, אלא מפני שינקו יהדותם עם חלב אמם. היה להם הווי יהודי מיוחד, לשון־דיבור מיוחדת, ובכל ארצות מגוריהם הרגישו עצמם בנכר ובגלות. במשך כל הדורות יקדו בלבם כיסופי גאולה ואהבה למולדת־הקדומים של אומתם, שהוסיפה להיות בשבילם המולדת הנכספת, האחת והיחידה, אם כי היו רחוקים ממנה מאות שנים ואלפי מילין. העולים שיצאו מיהדות זו עוד לפני היות הסתדרות ציונית ולאחר קומה של זו, הניחו היסודות הממשיים למדינת־ישראל.

בקונגרס הציוני הראשון, שנתכנס בשלהי המאה התשע־עשרה, לא היה איש שיכול היה לנחש ולשער מה יהיו פני היהדות בראשית המחצית השניה של המאה העשרים, כשם לא נמצא אז אף איש בעולם, שיכול היה לחזות מראש מה יהיו השינויים והתמורות בגורל האומות, אימפריות ויבשות שלמות, שנתחוללו למעשה תוך המחצית הראשונה של המאה בה אנו חיים. ספק אם היה בהיסטוריה העולמית אף יובל־שנים אחד עשיר זעזועים ותמורות ומהפכות כמו המחצית הראשונה של המאה העשרים. ההיסטוריונים העתידים יוכיחו באותות ובמופתים, כל אחד לפי שיטתו ההיסטוריוסופית, שכל מה שקרה היה צפוי מראש ומוכרח היה לקרות; אבל לפני חמישים שנה לא נמצא אף היסטוריון אחד בעולם, שהיה מסוגל לתאר על יסוד “חוקי ההיסטוריה” מה יהיו פני העולם באמצע המאה העשרים, ומה הם הדברים שיפלו תוך חמישים שנה אלה.

בתקופה זו פרצו שתי מלחמות־עולם, כאשר לא היו מעולם. ארבע קיסריות אדירות נתערערו ונהרסו: אוסטרוֹ־הונגריה, האימפריה העותמנית, גרמניה ואיטליה; ההגמוניה העולמית של אירופה, שנמשכה מאות ואלפים בשנים, מימי אלכסנדר מוקדון, נתערערה ועברה מן העולם; החלה לשקוע שמשה של האימפריה הבריטית; עמי אסיה נתעוררו לחיים חדשים; ביבשת אסיה קמו שתי מעצמות אדירות בלתי־תלויות: סין והודו, הכוללות למעלה משליש המין האנושי, וכמה עמים אסיאתיים אחרים יצאו משעבוד לחירות לאומית. האימפריה הגדולה, שכבשה את יאפאן במלחמת העולם הראשונה, – נהרסה ונפסדה במלחמת העולם השניה; גרמניה הנאצית התנשאה לשלוט בעולם, ולאחר שכבשה רוב ארצות אירופה, – מוגרה ונתפוצצה; המהפכה הרוסית שפרצה בפברואר 1917 ושחררה עמי רוסיה מעריצות הצארים, נהפכה שוב, באוקטובר אותה שנה, על־ידי הבולשביקים, שהקימו דיקטטורה קנאית שלא היתה בעולם דוגמתה לשעבוד, ואחרי תבוסה זמנית מידי הגרמנים, חודשו כיבושי הארצות השכנות מתקופת הצארים, ורוסיה בשם ברית־המועצות, נעשתה לאימפריה האדירה ביותר ביבשת האירופית־האסיאתית; ארצות־הברית באמריקה הצפונית, שסייעה בשתי מלחמות העולם למיגור האימפריה הגרמנית, כבשה ההגמוניה העולמית על העמים הדימוקראטיים והחפשיים בכל חלקי תבל; הסכסוך בין הגוש הסובייטי ובין העולם החפשי החריף והחמיר והטיל צלו על כל ארצות תבל.

בעקבות התמורות העולמיות האלה חלו שינויים יסודיים במצבו של העם היהודי. שתי עובדות היסוד החדשות הקובעות עכשיו גורל העם היהודי הן: מדינת ישראל – ויהדות אמריקה, ושום תנועה יהודית בימינו אלה שלא תמַצה כל משמעותן של עובדות־יסוד אלה, לא תינק ותיבנה מהן ולא תשמש באמונה צרכיהן ההיסטוריים – אין בה ממש, אין לה עתיד ואינה מסוגלה למלא שוב תפקיד חיוני ומועיל בחיי העם היהודי.

מערכת המחשבות והפעולות של התנועה הציונית שנתגבשה בתקופה שבין הקונגרס הציוני הראשון ועד מלחמת העולם השניה – לא תסכון עוד בימים אלה.

אם כי העם היהודי, ובתוכו גם התנועה הציונית, לא מיצה עדיין כל משמעותה ההיסטורית של תקומת ישראל על בעיותיה, סכנותיה, אפשרויותיה, משימותיה ויעודה המשיחי, הרי באופן אינסטינקטיבי הרגישו כל התפוצות ביום קום המדינה כי נפל דבר גדול, מהפכני וגואל שלא היה כמותו אלפים בשנים. אבל לא עמדנו עדיין כראוי על העובדה השניה שהתרקמה לאט לאט ובלא גילויים דראמטיים כדבר המדינה, – והיא צמיחת המרכז היהודי האדיר בארצות־הברית של אמריקה הצפונית. בלי הגזמה רבה ניתן לקבוע שיהדות הגולה היא עכשיו בעיקרה – יהדות אמריקה.

כשנים וחצי מיליון יהודים בברית־המועצות וב“דימוקרטיות העממיות” – הוצאו לפי שעה בחוזק־יד מכלל העם היהודי, ואין איש יודע כמה זמן “לפי שעה” זה עתיד להימשך. קרוב למיליון יהודים נמצאים עוד בארצות האיסלם באירופה, באסיה ובאפריקה. הם מועמדים לעליה בשנים הקרובות, יותר מכל קיבוץ יהודי אחר, אבל לרגל שעבודם ודלדולם החומרי והרוחני ספק רב אם הם עתידים למלא בקרוב תפקיד מחנך ומַפרה בחיי־הגולה. מאכסימום של חופש־פעולה ויכולת חמרית, מדינית ותרבותית, שמור לישובים היהודיים בקהילית־העמים הבריטיים, בארצות מערב אירופה ובשתי יבשות אמריקה. בתפוצה מערבית זו תופסת יהדות ארצות־הברית של אמריקה הצפונית למעלה משמונים אחוז. בתולדות הפזורה היהודית לא היה מעולם ישוב יהודי גדול מזה בארץ אחת. וקובע לא רק המספר הכמותי. יהדות זו היא עתירת־יכולת, מדינית וחמרית, כאשר לא היתה מעולם אף עדה יהודית אחת בגולה; היא שוכנת בארץ העומדת עכשיו בראש העולם החפשי. והשפעתה המדינית של היהדות בארץ זו, אם כי היא מוגבלת ומצומצמת בהכרח, בכוח העובדה שהיהודים באמריקה הצפונית אינם אלא כשלושה אחוזים מכלל האוכלוסין –אינה נמדדת אך ורק בכמותה הסטאטיסטית. אין היהודים האמריקנים מהווים חטיבה מדינית בפני עצמם, אלא ככל האמריקנים הם משולבים במבנה הדו־מפלגתי של המדינה, אבל שום גורם מדיני בארצות־הברית אינו מזלזל בהרגשה היהודית של ציבור זה. בין יהודי ארצות הברית יש בלי ספק המונים אדישים לכל ענין יהודי, אבל בין הגופים המאורגנים, הקובעים דעת הקהל ומשפיעים במובן המדיני, כמעט שאין מתנכרים לענינים יהודיים ולצרכי ישראל, חוץ משני מיעוטים בלתי־חשובים: הקומוניסטים היהודים וקבוצת לסינג־רוזנוולד.

קיבוץ זה חשוב לא רק בכמותו, ביכלתו החמרית ובהשפעתו המדינית. ביהדות אמריקה גנוזים כוחות יצירה רוחניים כבירים, גם בשטח הכללי וגם במקצועות היהדות; חוץ ממדינת ישראל הרי יהדות אמריקה היא האכסניה הרוחנית הגדולה והעשירה ביותר בכוחות־מדע־ורוח יהודיים. ובמספר מוסדות החינוך העליונים למדעי היהדות עולה יהדות אמריקה גם על מדינת ישראל. בתולדות הפזורה היהודית לא היה אף קיבוץ יהודי אחד שכלל בתוכו אפשרויות חומריות ורוחניות עצומות כאלה של יהדות אמריקה.

קיבוץ זה אינו רואה מקום מגוריו כגלות ונכר. ובנידון זה אין הבדל בין ציונים ולא־ציונים. ולא רק באשר מצבו החומרי הוא טוב, ואינו נופל ממצבו החומרי של כל קיבוץ אמריקני אחר, והחוקה האמריקנית מבטיחה לו שיווי־זכויות מלא, – אלא באשר כל העם האמריקני מוצאו ממהגרים, בעיקר מארצות אירופה, בדיוק כמו הקיבוץ היהודי באמריקה. אמריקה הצפונית אמנם אינה רק מושג גיאוגרפי; היא בלי ספק אומה חדשה, העומדת עדיין בתהליך התהוותה, אך אין כל ספק בסימניה המיוחדים והמייחדים. אבל אומה זו מתהווה מגושים גושים של מהגרים, שיש מאחוריהם קשרים היסטוריים ותרבותיים עם העולם הישן. והיהדות באמריקה היא אחד הגושים האלה. אין יהודי בארצות־הברית מוכרח להרגיש עצמו כנטע זר, אפילו לא באותה מידה שמרגיש זאת יהודי שבא לאנגליה או לצרפת או לארץ ותיקה אחרת באירופה המקנה ליהודים שווי־זכויות. למהגרים היהודים באנגליה ובצרפת לא יכולה להיות הרגשת השותפות ההיסטורית עם העם האנגלי או הצרפתי, כאשר יש ליהודי אמריקה הרגשת שותפות היסטורית בהתהוות אמריקה וביצירתה. היהודים באו לשם עם ראשוני המהגרים, אם כי בתחילה היה מספרם מיצער מאוד; ההיסטוריון הספרדי הגדול ביותר בימינו, סלוודור דימאדריאגה, מנסה להוכיח כי קולומבוס, מגלה אמריקה, היה יהודי ספרדי שאבות אבותיו התישבו באיטליה, וכדרך כל יהודי ספרדי המשיך לדבר בלשון הספרדית גם בארץ־מגוריו החדשה. הוכחה זו אינה דרושה ליהודי ארצות־הברית; כי אין כל ספק שבין המתישבים הראשונים באמריקה הצפונית היו גם יהודים, גם בתקופה הקולוניאלית, גם בימי מלחמת העצמאות, וביחוד בתקופת הצמיחה והגידול שבאה אחר כך.

נוכח שתי עובדות־יסוד חדשות אלה, ששינו פני היהדות, גם בגולה וגם בארץ, ברור כי הביסוסים האידיאולוגיים ומכשירי הפעולה, שטיפחה ההסתדרות הציונית בסוף המאה התשע־עשרה ועד פרוץ מלחמת העולם השניה, לא יסכנו בימים אלה. מקורה של האידיאולוגיה הפוליטית של הציונות בימים ההם – היה בחוסר מדינה יהודית ובמצבה של יהדות אירופה. יהדות אמריקה היתה אז רק בת־לוויה, או גרורה כפי שאומרים היום, למרכז היהודי המכריע בתקופה ההיא – יהדות אירופה. הציונות האמריקנית לא זרחה באור עצמה, אלא שמש הציונות האירופית האירה פניה. יהדות אמריקה בימינו זורחת באור עצמה, במידה שאור זה ישנו בגולה. ושליחות הציונות בארץ, במולדת הקדומים והמחודשת של האומה העברית, עושה עכשיו מדינת ישראל הריבונית, והיא עושה זאת בכוח, באמצעים ובתנופה, שההסתדרות הציונית לא היתה יכולה כלל להעלות על דעתה.

אין זאת אומרת שנסתם החזון הציוני. אבדן היהדות באירופה היא מכה איומה לציונות, למדינת ישראל, לעם היהודי. אבל נצח־ישראל לא שיקר. קמה מדינת ישראל, והיא מרכזת עכשיו מיליון וחצי מיליון יהודים, ובגולה קם מרכז יהודי רב־אונים ורב־סיכויים, שלא היה כמוהו בפזורה היהודית עד היום – המרכז היהודי באמריקה. ומרכז זה אינו דומה לא ליהדות מערב אירופה ולא ליהדות מזרח אירופה. זוהי רקמה חדשה לגמרי בתולדות הפזורה היהודית.

גם מדינת ישראל וגם יהדות אמריקה וכל שאר התפוצות – זקוקות ביתר שאת לתנועה חלוצית ומחנכת, שתדריך העם היהודי במצבו החדש, לא בכוח השיגרה שעבר זמנה. מקורה האמיתי והעמוק של התנועה הציונית הוא לא בהיסטוריה של העם היהודי בחמישים השנים האחרונות, אלא במאבקו המתמיד של עמנו מאז היותו ועד היום הזה, המאבק ההיסטורי על קיומו הלאומי ועל שליחותו האנושית, המשיחית. לא החולף והזמני, אלא הקיים והיסודי בהיסטוריה היהודית הוא מקורה ושרשה הנאמן של הציונות. הציונות אינה אלא שם חדש, מודרני לנשמת היהדות בכל הדורות: השאיפה המשיחית של העם העברי לגאולה לאומית ואנושית מלאה ושלמה.

הציונות שתולדותיה מתחילות בקונגרס הציוני הראשון – נשמט הקרקע מתחת רגליה עם אבדן יהדות אירופה, ונעשתה מיותרת עם הקמת המדינה. אבל הציונות היונקת ממקורות־התמיד של עם־עולם והיא מזדהה כולה ובלי תנאי עם מאבקו ההיסטורי של העם היהודי להבטיח קיומו באשר הוא, לבצע גאולתו במולדת ושליחותו המשיחית בעולם, ציונות זו יש לה עכשיו שני יעודים שאינם נופלים בערכם ובסיכוייהם מכל אשר עשתה הציונות בחמישים השנים האחרונות: לקיים ולהגביר זיקת היהודים בתפוצות לנצח־ישראל ולערכי הרוח של העם העברי ולעמוד לימין המדינה ביעודה המשיחי לבצע הגאולה המלאה והשלמה.

שדה־בוקר, כ“ח בשבט תשי”ד – 1 בפברואר 1954

כל עם ועם נאלץ לפרקים לעמוד על נפשו בפני יריביו ומשנאיו או מדכאיו. אבל העם היהודי הוא כמעט יחיד בהיסטוריה העולמית, שהמאבק על קיומו הוא לחם־חוקו כל הימים, מראשית היותו ועד היום הזה, ועד בכלל. עמים אחרים שנפל בגורלם לעמוד תקופה ממושכת בפני אויבים גדולים וחזקים מהם, – עברו ובטלו מן העולם או נבלעו בגויים אחרים. ותולדות העמים מכירות בית־קברות גדול של אומות שנכחדו ונעלמו מבמת ההיסטוריה, ביניהן רוב העמים שישראל נפגש אתם בתקופת התנ"ך.

מנת־חלקו של העם היהודי, זה קרוב לארבעת אלפים שנה, היא לעמוד על נפשו, – גם על קיומו וגם על יעודו ההיסטורי, – במאבק מתמיד ובלתי־פוסק, גם בשבתו על אדמתו וגם בלכתו בגולה. לא אחת נדמה היה, כי נסתם הגולל עליו וכבר ספדו הסופדים, ועדיין הוא עומד וקיים, ולא עוד אלא שהוא, לפחות בחלקו, מחדש נעוריו כעם ריבוני במולדתו הקדומה. אפס, מלחמת קיומו לא נסתיימה, לא בארץ ולא בגולה, והיא מחריפה והולכת. כל מי שמביט בעינים פקוחות, ללא מורך וללא אונאה עצמית, בקורות העולם ובקורות עמנו בתקופה זו, אי־אפשר שלא יכיר, כי אנו רחוקים עדיין מקץ המערכה; ועוד צפויות לעם היהודי, שנקרא ישראל, כי שׂרה “עם אלוהים ועם אנשים”, מערכות גדולות וקשות, עד שיבוא אל המנוחה ואל הנחלה, אם יש מנוחה ונחלה בהיסטוריה האנושית.

למאבק ממושך ועקשני זה יש שתי סיבות קבועות, שאינן תלויות בזמן ואינן עשויות לחלוף בנקל ובמהרה, אם יחלפו בכלל אי־פעם. הסיבה האחת היא שעם ישראל היה ונשאר עם קטן, ככתוב “כי אתם המעט מכל העמים”, וכוחו החמרי והצבאי לא עמד לו לנצח ולהכרית לזמן ממושך אויביו ויריביו, גם בשעה שישב כולו בארצו והיה עומד ברשות עצמו, וּודאי לא כשהוא נהפך לעם מפוזר בקרב העמים ותלוי בחסדי זרים.

אין העם היהודי העם הקטן היחידי בעולם. יש הרבה עמים קטנים שלוים, היושבים לבטח בארצם לאורך ימים, כעם השוויצרי, כעמים הסקנדינביים וכמה עמים קטנים באמריקה הדרומית ודומיהם. אפס, עם ישראל אינו דומה אליהם; כי הוא לא רק קטן, אלא גם שונה מכל שאר העמים.

לאמיתו של דבר שונה כל עם ממשנהו. אם שני אנשים אינם דומים איש לאחיו, גם אם הם תאומי־אחים, שני עמים לא כל־שכן. יש לכל עם יחוּד מסוים, תכונות מיוחדות ואופי ופרצוף משלו. אולי השוני של העם היהודי נבדל מהשוני של עמים אחרים. “ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ”, אמר עוד לפני שלושת אלפים שנה דוד המלך. עם ישראל אינו שונה מכל אחד העמים האחרים כשהוא לעצמו, אלא מכולם יחד. הוא ניפלה גם בתכונות ובסימנים המשותפים לכמה עמים קרובים או גם רחוקים, ואין לא הצטמדות ושיתוף־סימנים עם שום קבוצת עמים, כמו שיש כמעט לכל עם אחר בעולם. הדבר בולט במיוחד בימינו, כשרוב האומות העצמאיות יושבות יחד בארגון האומות המאוחדות. כל חבר בארגון או"ם הוא עם ריבוני ויחידה עצמאית נפרדת, אבל כמעט כל עם משתייך לאיזו קבוצה של עמים שיש ביניהם סימני־שיתוף: עמי אמריקה הלאַטינית, שיש להם דת ולשון ויבשת משותפת; עמי ערב; עמי האיסלם; העמים הסקאנדינביים; העמים הקאתוליים; העמים האנגלו־סאכּסיים; העמים הסלאביים; הגוש הסובייטי. עם ישראל בודד במועדיו, כאשר ציין זאת נביא־הגויים הקדוּם שנשלח לקלל את ישראל: “הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”. נתקיימה בנו חזות משה רבנו לפני מותו: “בּדד ינחנו” (דברים ל"ב 12), אבל לא נתקיימה בנו עדיין ברכתו מאז: “וישכון ישראל בטח בדד” (שם, לג 28). בדידותנו נמשכת, אבל בטחוננו עוד מאתנו והלאה.

היו וישנם כמה חוקרים והיסטוריונים מאומות העולם, שעינם צרה אפילו ביחודו של ישראל, והם מנסים להוכיח על יסוד כתבות מפוקפקות ממצרים ובבל הקדומות, שניתנו לפירושים שונים לכאן ולכאן, כי עם ישראל לא חידש כלום ולא היה מקורי כל עיקר, והוא קיבל כל נחלתו הרוחנית מידי אחרים. חכמים אלה לא ניסו להסביר מעולם, מדוע “היצירות המקוריות” של מצרים ובבל, שעם ישראל העתיק אותן וקרא שמו עליהן, – בעליהן נכחדו ועברו מן העולם, ולא נשארו מהם אלא מצבות גנוזות וכתובות מקוטעות, ואילו העם “המעתיק” המתפרנס מתרבות שאולה, כביכול, קיים ועומד זה אלפי שנים, ובתנאים שלא עמד בהם שום עם אחר בעולם.

אולם ברגע זה אין לנו ענין עם מקורו ואופיו של יחודו של עם ישראל, אלא עם עוּבדת יחוּדו כגורם עיקרי במלחמה הנטושה נגד ישראל לאורך כל ההיסטוריה שלו, מתקופת מצרים ועד ימינו אלה, מימי פרעה ועד היטלר ותלמידיהם השונים. “ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך, ודתיהם שונות מכל עם, ואת דתי המלך אינם עושים, ולמלך אין שווה להניחם”. בנוסחאות ובלשונות ובאידיאולוגיות שונות חוזר קטרוג זה בפי משנאינו כל הדורות, ועדיין אנו קיימים.

אבל – אַל בטחון קל, אַל אופטימיות מַשלה ומרגיעה. אפילו שלושת־ארבעת אלפים שנה אינן נצח, ומה שהיה ונתקיים אפילו הרבה הרבה שנים ודורות, – אין מן ההכרח ומן הוודאות שיתקיים גם להבא. אין אדם חי וקיים אך ורק בכוח האתמול, ואין עם ממשיך קיומו אך ורק בכוח עברו, אם גם זהו עבר גדול ורב־ימים. גם אדם וגם עם מתקיים אך ורק בכוח החיוני שבו המתחדש יום יום. יש בעבר מקור של עידוד וחיזוק, אבל מקור זה עלול ליהפך למקור־אכזב אם אינו יונק ממעין איתן וממבוע־תמיד, שמימיו שופעים ומתחדשים במעמקים בלי הרף.

עמנו עמד במשך אלפי שנים במערכות נואשות וממושכות עם מצרים ובבל, יוון ורומא, עמי הנצרות והאיסלם, – ואויבינו לא יכלו לנו. אבל נתחייב בנפשנו אם נתברך כי עובדה זאת כשהיא לעצמה מבטיחה קיומנו, ועתידנו נכון לעולם ועד. בדורנו אנו היינו עדים לשתי מהלומות איומות ואכזריות שאין להן דוגמה בתולדותינו: החנקת יהדות רוסיה והשמדת רובה של יהדות אירופה. ואם כי דווקא מיד אחרי אלה נחלנו אחד הנצחונות המופלאים בהיסטוריה האנושית: חידשנו מדינת ישראל וניצחנו כל תוקפינו הערבים – ובינתים צמח מעבר לים מרכז יהודי אדיר שלא היה בגולה כמוהו לעושר, לכוח, להשפעה וליכולת יצירה – בל נדַמה בלבנו שהגענו לחוף־מבטחים. עד היום לא יכלו לנו אויבינו, ולא נכרתנו, אבל הסכנות לקיומנו, מבפנים ומבחוץ, לא חלפו, אלא גברו, ועלינו לראות אותן בלי פחד ובלי טשטוש.

יש לעמוד לחוד על בעיותיה וסכנותיה, הפנימיות והחיצוניות, של מדינת ישראל. זהו פרק חדש לגמרי בתולדות עמנו; אין הבית השלישי דומה לבית השני או לבית הראשון, לא במבנהו הפנימי ולא בסביבתו החיצונית; צרכיה, קשייה ומשימותיה של מדינת ישראל בימינו שונים לגמרי מאלה של מדינת ישראל הקדומה, שלפני גלות בבל ולאחריה. רק על שוני אחד, – לא היחיד – יש לעמוד כאן: מדינת ישראל בימינו נוצרה כולה על־ידי יהודי התפוצות, וקיומה ועתידה תלויים לגמרי בקיומה ועתידה של היהדות בעולם. רק מוכי־סנוורים וקלי־דעת יכולים לדמות בלבם, כי מדינת ישראל כבר עומדת על תילה ועתידה נכון בידיה. לא זו בלבד שמדינת ישראל נוצרה למען העם היהודי ועל־ידיו, אלא שעתידה וגורלה תלויים בהחלט ביהדות העולמית. ומשום כך בירור בעיות קיומה של התפוצה הוא חלק אורגני מבירור בעיות המדינה. הלהג התפל והילדותי של ה“כנענים” כביכול, כאילו מדינת ישראל אין לה דבר ליהדות שבגולה אינו שווה הנייר שעליו נכתב ונדפס. מדינת ישראל לא תיכון, אם לא תיבנה גם להבא על־ידי יהדות העולם, ומדינה נבנית לא בכסף ולא בסעד מוסרי ומדיני – אלא על־ידי אנשים, ורק על־ידי אנשים, זאת אומרת על־ידי עליה. העליה הקימה את המדינה, והעליה תקיים אותה. ואם סופר יהודי אמריקאי, שעשה זמן מה בארץ, מספר לקוראים היהודים בארצו, כאילו מדינת ישראל מתנכרת לשותפות ההיסטורית של העם היהודי והיא מתבדלת ונפרדת מיהדות הגולה – אין הוא יודע מה הוא סח. וַדאי שהיהודים במדינתם לא יהיו דומים ליהודים בגולה. אילו היו דומים, – לא היה צורך ולא היה ענין בהקמת המדינה. להיות כיהודי הגולה אפשר רק בגולה, וזהו “אידיאל” מפוקפק מאוד מאוד. בישראל צמח ויקום טיפוס יהודי אחר, צמחה ותקום תרבות יהודית חדשה, נשתלה ותתפתח חברה יהודית שונה מכל מה שידענו עד היום. אבל שוני לחוד, ושיתוף־גורל היסטורי לחוד. השוני בישראל בא לקיים ולחזק השיתוף ההיסטורי. אבל סוגיה זו טעונה בירור יותר מפורט ויסודי, שאינו ענין לנידון במאמר זה.

יהדות התפוצות, השונה כל כך עכשיו מזו שלפני מאה או חמישים שנה, עומדת לפניה בכל חריפותה ודחיפותה השאלה הגורלית: התעמוד ביהדותה לאורך ימים? ומה תוכן יהדות זו? ותנועה ציונית שאינה ממַצה כל חומרתה של שאלה זו ואינו עושה מאמץ רעיוני ונפשי ורציני לענות עליה – מתכחשת לעצם מקורה ושרשה.

אילו היתה יהדות אמריקה (והוא הדין יהדות אנגליה, ארגנטינה, דרום אפריקה ושאר היהודים בארצות החפשיות) ציונית ברובה הגדול או בחלקה הניכּר, כמו שיהדות מזרח אירופה היתה ציונית, כלומר אילו ראתה עצמה מועמדת לעליה, לא היתה השאלה כל כך חריפה ודוחקת. יהודים שעומדים להצטרף למדינת ישראל, אין חשש לעתידם היהודי. אולם אלה שקוראים לעצמם ציונים באמריקה ובשאר הארצות החפשיות, – והם עושים זאת בכנות ובתום־לב, מרגישים וגם מצהירים בפומבי, מחוץ לבודדים פה ושם, כי אין הם ובניהם עומדים לעלות, וכי הם מעורים ורוצים להישאר כמעוּרים בארץ בה הם יושבים. ונשאלת, איפוא, השאלה: הישארו מעוּרים גם בזיקה לעם היהודי, הם ובניהם ובני בניהם, וכיצד?

כשההגמוניה בעם היהודי היתה ליהדות אירופה, היו שני קטבים בולטים וברורים ביהדות זו: היה קוטב אחד של יהודים מושרשים ביהדות ובהוי יהודי ורוויי מסורת וערכי רוח יהודיים; והיה קוטב שני של מתבוללים גמורים ומתנכרים מדעת ומרצון לעם היהודי ולקיומו. ביהדות אמריקה (והוא הדין ביהדות של כמעט כל שאר הארצות החפשיות בימינו) נעלמו ובטלו הקטבים. אין אידיאולוגיה לוחמת של התבוללות, אין התנכרות מדעת לעם היהודי. להיפך, כמעט שאין יהודי מתבייש ביהדותו ומסתיר אותה, ורובו הגדול של העם, מחוץ למיעוטים מחוסרי ערך (אם כי לא בלתי מזיקים), משתתף ברצון וביודעים בצערו, בסבלו, בשמחתו ובהישגיו של העם היהודי באשר הוא. השואה באירופה ותקומת ישראל נתנו אותותיהן העמוקים בהרגשתם ובחוויתם של יהודי ארצות־הברית וארצות אחרות, לרבות היהודים בגוש הסובייטי, שאינם רשאים לגלות ולהביע אשר בלבם.

עם זאת יש תהליך ממשי, בקצב פחות או יותר מהיר, של התבוללות למעשה, של היבלעות והיטמעות בתוך התרבות הזרה. המסורת הדתית, ששימשה הרבה מאות שנים חישוק רב־אונים בחיי היהודים, נתרופפה ונתערערה, ואינה אלא נחלת מיעוט. לשון הדיבור המיוחדת של מיליוני יהודי אירופה, גם “האשכנזים” וגם “הספרדים”, הולכת ודועכת בקרב בני־המהגרים בארצות שמעבר לים. היהודים בארצות אלה מתערים יותר ויותר בלשון עם הרוב ותרבותו.

וגם היהדות המסורתית, – מהו בטחונה שבניה ובני בניה יתמידו במסורת זו? וכלום אין יהדות אדוקה זו סותרת עצמה בהמשיכה לאחר קום מדינת ישראל, – לחיות בנכר? כיצד היא מתעלמת מההנחה המסורתית־הדתית, שכל הדר בחו"ל כאילו אין לו אלוה? וכיצד היא תקיים דת הבנויה כולה על מצוות התלויות בארץ? תצויין רק דוגמה קטנה אבל אופיינית ורבת־משמעות: יהודי דתי חייב להתפלל יום יום: בחורף למטר, ובקיץ לטל. מה טעם לתפילה זו באמריקה או באנגליה? האין הם עושים תפילתם ודתם פלסתר בנכר? וכלום לא תתעורר שאלה זו בלב בניהם, ולא יעמדו על הזיוף וההתכחשות שישנה בכל הדתיות הזאת? וכיצד ימנעו סכנת הטמיעה וההתבוללות האורבת לבניהם בסביבה זרה ונכריה?

נכון, אין ביהדות אמריקה אידיאולוגיה של התבוללות נוסח גרמניה של המאה התשע־עשרה. אין בריחה מהעם היהודי מדעת. אבל יש התבוללות בפועל, בחיי יום יום, ויש התערות מרצון בתרבות לא־יהודית, ובתהליך זה אין כמעט כל הבדל בין ציוני ולא־ציוני.

מנהיגי ההסתדרות הציונית פסקו בזמן האחרון הלכה מפורשת, שאין הציונות מחייבת עליה והצטרפות למדינת ישראל, וכל הדורש עליה הריהו מזיק ברשות־הרבים ומחסל ההסתדרות הציונית ר"ל. מדינת ישראל יכולה כנראה להיבנות גם בלי עליה. אבל נשאלת שאלה: המתחשבת הציונות גם עם התבוללות למעשה, עם טמיעה בתרבות לא־יהודית?

לשאלה ששאל אדם תמים אחד: מהו התוכן הרעיוני של הציונות בימינו, ומהי חובתו האישית של ציוני? – השיבו הסניגורים של הסטטוס־קוו בציונות תשובה עמוקה ורבת־תוכן: “ציוני הוא ציוני”. אבל האדם התמים יוסיף לשאול: מדוע יהיה מעכשיו צעיר יהודי, או גם קשיש שלא הספיק להיות ציוני בעבר, – לציוני לאחר שחכמי הציונות אינם יודעים להסביר לו מה זה ציוני? ומהסתכלותו בחיי הציונים יראה, שגם אין לו קשר וזיקה למדינת ישראל, לא בהוֹוה ולא בעתיד, כלומר לא לעצמו ולא לבניו, וגם בחייו באמריקה או באנגליה אינו שונה במאומה מיהודים אחרים המתבוללים בהנאה ובהתמדה בתרבות הבלתי־יהודית?

במדינת ישראל טרם הוגשם חזון הגאולה של העם היהודי, אשר בעשרות השנים האחרונות קראו לו בשם החזון הציוני; ויהדות אמריקה שהוצבה בראש היהדות בגולה, ואשר כוחה החומרי והמדיני ויכלתה היוצרת עולים על אלה של כל קיבוץ יהודי אחר שהיה אי־פעם בגולה, – אף היא אינה מובטחת כלל וכלל מטמיעה וחיסול, ביודעים ובלא־יודעים. בהיסטוריה היהודית היו כמה גילויים של כליון. היו רדיפות, היו שחיטות, היו גירושים, היו גזירות־חנק ושמד, – והיו גם מיתות־נשיקה. נקווה שהכוס אשר עברה על יהדות רוסיה ויהדות אירופה לא תגע לעולם ביהדות אמריקה וביהדות שאר הארצות החפשיות. אבל כלום אין לחשוש דווקא בארצות אלה למיתת־נשיקה, להתחסלות איטית, מתוך עקירה מודרגת של כל שרשי היהדות ומקורותיה, לאחר שאפילו הציונים הפרידו בין ציונות ובין עליה והשלימו עם ההתבוללות־למעשה המקרבת קיצה של יהדות בגולה בכל הארצות החפשיות?

כל הזכויות של ציוני אמריקה בעבר, – והן לא מעטות – לא יעמדו להם וליהדות אמריקה אם יוסיפו לדגול ברעיון התפל והריק ש“ציוני הוא ציוני”, ולא ייזקקו במציאות היהודית החדשה, גם בגולה וגם בארץ, למקורות הראשונים שמהם נובעת ציונות ראויה לשם זה; והמקור הראשון הוא – זיקה לנצח ישראל, כלומר חרדה, דאגה ושקידה לקיים עם ישראל, לשמור על אחדותו ורציפותו ההיסטורית ולהשתתף בביצוע גאולתו. לא זיקה מופשטת, אנונימית, בלתי מחייבת, אלא זיקה אישית. עם בלי אישים הוא פיקציה. רק זיקה אישית לנצח ישראל – ולוּ של מעטים, יש לה ערך, וכוחה ההיסטורי, כוחה היוצר והבונה, גדול מזיקה פיקטיבית של רבים לשם שנתרוקן מתכנו. וזיקה אישית לנצח ישראל, שיש בה ממש, לא תיתכן בלי חינוך עברי ובלי חלוציות מגשימה. ושתי התביעות, גם תביעת החינוך העברי, וגם תביעת החלוציות המגשימה מוּפנות על־ידי “רצון הקיום והגאולה של העם” לא לציונים הוותיקים, בעלי הזכויות, שגילם אינו מאפשר אף אחד משני הדברים האלה, אלא לבניהם של הציונים ולנכדיהם של היהודים החרדים לגורל עמם ועתידו. כי בהם עתיד העם. רק אלה המקבלים על עצמם המצוה האישית לתת לבניהם ולנכדיהם חינוך עברי והכשרה חלוצית, נאמנים ליעודה הגואל של התנועה הציונית, ורק ציונים כאלה זקנותם לא תבייש את ילדותם.

כ“א באב תשי”ד – 20 באוגוסט 1954

הקונגרס הציוני הראשון לאחר קום המדינה, שנתכנס זו הפעם הראשונה בירושלים לפני שלוש שנים, הרגיש בדבר, כי השיגרה הפרוגראמטית של השנים שעברו מאז הקונגרס הראשון בבאַזל, אינה הולמת עוד המציאות החדשה, ונעשה נסיון להגדיר מחדש תפקידה של התנועה הציונית בתקופה שלאחר קום המדינה. העסקנים הציונים הרגישו, ביודעים ובלא־יודעים, כי חלה תמורה גדולה בחיי עם ישראל ובארץ־ישראל, ואין התכנית הישנה עונה על הבעיות החדשות הכרוכות בתמורה זו.

בשלושה דברים ראה הקונגרס הירושלמי תפקידי התנועה הציונית בתקופה החדשה:

א. ביצור מדינת־ישראל.

ב. קיבוץ־גלויות בארץ־ישראל.

ג. הבטחת אחדותו של העם היהודי.

הקונגרס לא בירר אם שלושה תפקידים אלה כרוכים ותלויים זה בזה, או כל תפקיד עומד בפני עצמו, ויש לקיים האחד גם בלי משנהו. הקונגרס החסיר העיקר: הוא לא קבע מהי חובתו האישית של כל ציוני בביצוע כל אחד משלושת התפקידים האלה.

הקונגרס לא התווה הדרך הציונית לביצור המדינה, לא קבע הזיקה של ההסתדרות הציונית וחבריה לקיבוץ־גלויות ולא הגדיר מהו המעשה הציוני והחובה הציונית להבטיח אחדותו של העם היהודי.

לפני שבועות אחדים חתמה ממשלת־ישראל על אמנה עם הנהלת ההסתדרות הציונית (המכוּנה גם בשם הנהלת הסוכנות היהודית). אמנה זו מיוסדת על חוק מעמד ההסתדרות הציונית (הסוכנות היהודית) שנתקבל בכנסת לפני כשנה.

החוק והאמנה מעניקים להנהלת ההסתדרות הציונית העולמית בירושלים הסמכות לנהל פעולת עליה והתישבות במדינת ישראל ולשתף פעולה עם ארגונים יהודיים אחרים למטרות אלה. החוק והאמנה בעצם לא חידשו דבר, אלא נתנו תוקף חוקי לפעולה הקיימת של ההסתדרות הציונית (הסוכנות היהודית) בארץ. הסמכות שניתנה להנהלה הציונית מצומצמת בתחומי מדינת ישראל. צמצום זה הוא רב־משמעות כשם שהוא מחויב המציאות.

כמה עסקנים ציונים וגם כמה חברי־כנסת דרשו להכיר בהסתדרות הציונית (הסוכנות היהודית) כנציגת העם היהודי בעולם. ממשלת ישראל והכנסת דחו דרישה זו. מדינת ישראל לא הכירה בשום מעמד מיוחד של ההסתדרות הציונית בתוך העם היהודי. המדינה לא לקחה לעצמה ואינה זכאית לקחת לעצמה הסמכות לקבוע מי ייצג את העם היהודי. המדינה גם אינה יכולה לראות בהסתדרות הציונית מחיצה בינה ובין יהדות העולם.

מדינת ישראל היא יצירתו של העם היהודי כולו, ונוצרה למען העם היהודי כולו. המדינה מכירה בזכותו של כל יהודי באשר הוא, בין שהוא ציוני ובין שאינו ציוני, לעלות לארץ ולהתישב בה. בדיעבד – בין מאות אלפי היהודים שעלו ארצה בשנים המעטות שלאחר קום המדינה אחוז הציונים הוא כמעט אפסי. המדינה מכירה כמובן בזכותו של כל יהודי ושל כל גוף יהודי לעזור לבנין המדינה, לחיזוקה ולגידולה. אלפי המתנדבים שבאו מיותר מחמישים ארצות בכל חמשת חלקי תבל להשתתף במלחמת הקוממיות היו ברובם הגדול לא חברי ההסתדרות הציונית. והעזרה הכספית והמדינית שהוגשה באחווה יהודית אמיתית למדינה כל השנים האלה – באה מכל חוגי היהדות, מחוץ לקבוצות קטנות מחוסרות־ערך של שונאי־ציון. בתולדות העם היהודי לא היה כמעט אף מפעל אחד שליכד כל כך סביבו כל העם היהודי כמדינת ישראל.

כל צעד מכוּון או עשוי להוציא יהודים שאינם חברים בהסתדרות הציונית מכלל העם היהודי ומכלל עזרה ישירה למדינה או מכל מגע ישיר אתה – אינו אלא סילוף שרירותי של יעוד המדינה ומהותה, – כיצירת העם וכנכס העם.

הקונגרס הציוני עצמו שנתכנס בירושלים לאחר קום המדינה, הכריז כי “מדינת ישראל קמה כפרי כיסופי דורות לתקומה במולדת, בכוח בונים וחלוצים, בדם מגינים ולוחמים, מימי “השומר” ועד צבא־הגנה לישראל, ובעזרת העם היהודי ברחבי תבל. והיא (המדינה) הביטוי העליון לרצון העם היהודי לגאולה, ובה מתגלמת השותפות היוצרת בין כל חלקי העם”.

הציונים וההסתדרות הציונית – אם הם ממלאים תפקידם כראוי – אינם אלא חלוציו ומתנדביו של העם היהודי, נושאי שאיפתו ההיסטורית לגאולה לאומית ואנושית. הם פועלים למען העם היהודי, אבל לא במקומו, וכל יהודי יש לו חלק בעבר האומה ובעתידה.

ומשום כך קבעו החוק והאמנה מעמדה של ההסתדרות הציונית אך ורק בתחומי המדינה, ולא בעם.

המדינה העניקה להסתדרות הציונית סמכות לנהל פעולת עליה והתישבות, מפני שזוהי ההסתדרות היהודית העולמית היחידה שיש לה זכויות היסטוריות גדולות בהפעלת רעיון הגאולה, ובטיפוח מפעלי העליה וההתישבות בארץ, ויש לה המסורת, הנסיון והמנגנון בהנהלת מפעלים אלה, כאשר אין לשום הסתדרות יהודית אחרת.

אבל אין להתעלם מהעובדה שאפילו בפעולה זו בתוך מדינת ישראל, אין ההסתדרות הציונית עושה מלאכתם של חבריה בלבד, אלא מקיימת שליחותם של כל היהודים, כציונים וכלא־ציונים, העוזרים למדינת ישראל. וזוהי אולי הסיבה שההסתדרות הציונית מוסיפה להשתמש גם בשם הסוכנות היהודית, אף כי מקורו של שם זה הוא במאנדט הבריטי, ולאחר קום מדינת ישראל אין שום תוקף למאנדט. בהשתמשה בכינוי נוסף של הסוכנות היהודית מרמזת ההסתדרות הציונית, כי פעולתה בארץ נעשית לא מטעם חבריה בלבד, אלא מטעם כל יהדות העולם המסייעת בפועל למדינת ישראל, ובמתן סיוע זה אין הבדל בין ציוני ובין לא־ציוני.

אין איפוא לראות במעמד ובאמנה ואף לא בהנהלת העליה וההתישבות בארץ תכנה ויעודה המיוחד של ההסתדרות הציונית.

לפני קום המדינה עמדה התנועה הציונית על מאבק רעיוני בעם היהודי ועל מאבק מדיני בזירה הבינלאומית. המאבק הרעיוני הפנימי היה: אם “בית לאומי” רצוי, נחוץ ואפשרי. והמאבק המדיני החיצוני היה – על זכות היהודים לעלות לארץ, לבנותה ולהיבנות בה. עם הקמת מדינת ישראל נסתיימו שני מאבקים אלה. ביום הכרזת המדינה נפסק הוויכוח הפנימי בעם היהודי, וכל היהודים, ציונים ולא־ציונים, קיבלו בשמחה ובגאווה את “הבית הלאומי” בהתגלותו כמדינה יהודית ריבונית, ומאז קום המדינה התלכדו כל היהודים בהגשת עזרה חומרית ומוסרית (כספית ומדינית) לביצור המדינה, ובעזרה זו, כאמור, אין הבדל בין ציוני ללא־ציוני.

ומאז קום המדינה – נפתחו לרווחה שערי הארץ לכל יהודי הרוצה לעלות, ופיתוח הארץ נתון בידי ממשלה יהודית, והיקפו וקצבו של הפיתוח אינו תלוי אלא ברצון היהודים וביכלתם לבנות המדינה ולהיבנות בה.

מהו איפוא היעוד המיוחד של התנועה הציונית ושל חברי ההסתדרות הציונית?

מתן עזרה חמרית ומוסרית למדינת ישראל הוא עכשיו מפעל משותף לכל העם היהודי, אחד הממעיט ואחד המרבה, ואין דווקא הממעיט לא־ציוני ואין דווקא המרבה ציוני. ברצון לראות מדינת ישראל מחוזקת ובטוחה בקיומה אין למעשה כל הבדל בין ציוני ובין לא־ציוני. נכון הדבר שעזרת העם לכל חוגיו מגיעה למדינה בצנור ההסתדרות הציונית (הסוכנות היהודית). ונשאלת השאלה: האין ההסתדרות הציונית עכשיו אלא מנגנון מתאים לריכוז עזרת העם ולהוצאה יעילה של כספיו למען העליה וההתישבות בארץ – או ההסתדרות הציונית גם עכשיו היא נושאת רעיון־גאולה הלכה למעשה, שלא נהפך עדיין לנחלת העם כולו, אף לא נחלת כל אלה המסייעים בנפש חפצה לביצור המדינה בכספם ובכוחם המדיני? היש להסתדרות הציונית שליחות מיוחדת בעם היהודי ובמדינת ישראל, שליחות הקשורה בצורך וברצון להגשים חזון היסטורי, שאינו עדיין נחלת כל יהודי, או כל מה שההסתדרות הציונית עושה, מסוגלת לעשות גם הסתדרות יהודית אחרת, משימסרו לידיה האמצעים הכספיים הנאספים עכשיו מכל היהודים למען המדינה? הקיימת ההסתדרות הציונית אך ורק בכוח עברה ובזכות עברה, או היא מוּנעת גם עכשיו בשאיפה מהפכנית ומחדשת, שרק ציונים מוכשרים ורוצים לבצעה?

בהחלטות הקונגרס הראשון לאחר קום המדינה, ואין צריך לומר שבמתן מעמד מיוחד להסתדרות הציונית במדינה – אין תשובה לשאלות אלה, ודבּריה הרשמיים של ההסתדרות הציונית מתחמקים מבעיות מטרידות אלה. ואין זו בעיית זכות קיומה של ההסתדרות הציונית. כמה וכמה ארגונים וגופים מוסיפים להתקיים בלא שום רעיון וחזון. ואין להשתומם על ארגון שעשה גדולות בימים שעברו אם הוא רוצה להמשיך בקיומו גם ללא יעוד מיוחד ולדגול בשם מקודש גם לאחר שנתרוקן מתכנו.

הבעיה המטרידה היא לא שיש הסתדרות ללא יעוד ותפקיד – אלא שיש יעוד ותפקיד ללא הסתדרות מגשימה. מדינת־ישראל לא פתרה שאלת קיומו של העם היהודי, היא אפילו לא פתרה בעיית קיומה היא. ושתי בעיות היסוד של דורנו הן כיצד להבטיח עתידו של העם היהודי וכיצד להבטיח עתידה של מדינת ישראל. רק עיוור אינו רואה סכנת כליון, שמד והשתמדות הצפויה ליהדות בגולה, גם בארצות המצוקה והאונס וגם בארצות החופש והרווחה, ואולי באחרונות יותר מבראשונות, כי מיתת־נשיקה היא הקלה והמהירה מכל המיתות שלהן נידונו היהודים בגלותם הארוכה. רק תינוק אינו מרגיש בסכנות החמורות הצפויות לקיום המדינה גופה.

יש זיקת־גורל בין שתי הבעיות הללו, שביסודן אינן אלא בעיה אחת, וגם פתרונן הוא אחד, הפתרון הציוני הקלאסי: שיבת־ציון. ופתרון זה זקוק לתנועה שתשא אותו ברמה, תהפוך אותו לשאיפה חיה, דינאמית, מחנכת, מגשימה, למפעל־חיים, אולי של כל אחד מנושאי־התנועה.

תנועה זו תשאב כוחה העיקרי לא מהמצוקה והשלילה שבגלות, אלא מהחיוב ומסיכויי היצירה שבמדינת ישראל, ותנועה זו תתבסס על שאיפה אישית ועל חינוך הבנים ליצור ולחיות חיים יהודיים ואנושיים שלמים, ללא מחיצה בין היות יהודי ובין היות אדם, במסגרת עצמאות עברית, שרק היא מאפשרת לאדם בישראל לעצב חייו וחיי עמו לפי רצונם החפשי ולפי צרכיהם ההיסטוריים.

רק תנועה ציונית כזאת יש בכוחה להבטיח עתידו של העם היהודי ושל מדינת־ישראל; ולמען טיפוחה והגברתה של תנועה ציונית כזאת – שׂוּמה על אזרחי ישראל, ובראש וראשונה על הנוער בישראל, לצוּר מדינתם כמדינת־מופת – אבן שואבת לכל בית ישראל.

שדה־בוקר, כ“ד באב תשי”ד – 23 באוגוסט 1954

השנה מלאו חמשים שנה למות חוזה מדינת היהודים, וההסתדרות הציונית הכריזה על שנה זו כשנת הרצל.

הרעיון הציוני ימיו כימי העם היהודי, והרצל ידע שלא הוא המציא רעיון זה. גם ניתוח מצב העם היהודי בגולה כפי שנעשה על ידי הרצל במחברתו ההיסטורית, – ניתן לו ביטוי יותר מעמיק וקולע שנים רבות לפני הרצל, על ידי ד“ר ל. פינסקר בקונטרסו “אבטו־אמנציפציה”. והרצל בעצמו הודה, שאילו קרא מקודם את פינסקר לא היה כותב את “מדינת היהודים”. הרצל היה פעיל בתנועה הציונית רק זמן קצר, כשמונה שנים, כי בעודו צעיר, רק בן ארבעים וארבע, נשבר לבו ונסתלק מאתנו, ועלה בתוהו כמעט כל מה שעשה בתקופה קצרה זו למען הגשמת הציונות: הנסיון לכבוש לבו של הברון הירש ושל שאר עשירי ישראל; המו”מ עם השולטן התורכי; השיחות עם הקיסר הגרמני; המגע עם פלווה הרוסי. הצלחה מדינית יחידה היתה להרצל במו"מ עם הממשלה הבריטית: זו הגישה לו הצעת אוגנדה. אולם הציונים “הבלתי־מעשיים” דחו הצעה זו מתוך תחושה היסטורית עמוקה. הנכס הקיים היחיד שהוריש לנו הרצל היא ההסתדרות הציונית, אבל רוב ערכי התנועה הציונית לא באו מהרצל, אלא, להיפך, הרצל קיבל אותם מהתנועה הציונית, כגון הזיקה למולדת הקדומים. כפינסקר לפניו כן גם הרצל לא הציע לכתחילה דווקא ארץ־ישראל כפתרון בעיית העם היהודי. הרצל לא ידע הזיקה הנפשית העמוקה של העם היהודי לארץ אבותיו. גם ביחסו ללשון העברית – הוא היה סבור שהיהודים במדינתם יוסיפו לדבר כל אחד בלשון גלותו, כי אין להעלות על הדעת שנדבר בינינו עברית, כי “מי יודע במידה מספיקה לשון זו כדי לבקש כרטיס רכבת בעברית? איש לא יודע”, קובע הרצל בוודאות במחברתו. הרצל לא הכיר התרבות העברית והמורשה ההיסטורית של העם היהודי. הוא ראה ביהודים רק קבוצת אנשם מדוכאים ונעלבים, והוא ידע שרעיון גואל בכוחו להפוך סבל־המונים לכוח משחרר ויוצר, אבל הוא לא ידע את היהודים כעם היסטורי מושרש בעברו, מעורה בתרבותו וקשור יחד בתקוות־עולם משיחית. בעיני הרצל היו היהודים “עם אחד – על אַפו ועל חמתו, כי רק אויבינו עשו אותם לעם אחד”. הרצל לא האמין בפעולה התישבותית ובעליה לפני השגת זכויות ממלכתיות, לא החשיב מה שנעשה בארץ לפניו, והתנגד להמשך פעולה זו, מאז עמד בראש התנועה. הוא שלל פעולות “אינפילטרציה”.

אבל הרצל קנה עולמו בהיסטוריה היהודית בשתי מלים: “מדינת היהודים”. שתי מלים שנאמרו על־ידי הרצל בפשטות גאונית, באמונה עמוקה, בלהט מידבק, בכוח דינמי, הפיחו נשמה חדשה בעם היהודי, זקפו קומתו והפעילו תקווה ישנה־נושנה שהיתה נרדמת בלב העם כל הדורות. בשתי מלים אלה שמע העם בשורת־גאולה שציפה לה כל השנים, והמבשר היה ראוי לבשורה. החוזה שבה לב העם לא פחות מחזונו. הופעתו של הרצל היתה מבורכת בחן של אמן, בחכמה של מדינאי, ברצינות של הוגה דעות, בזוהר של גואל, בקסמים של מנהיג. ועוד בחייו הקצרים נהפך הרצל לאגדה חיה.

ובשורת הרצל נתאמתה: מדינת היהודים קמה.

הרצל תיאר לעצמו התגשמות הציונות בשני שלבים. תחילה – המדינה, אחר־כך – יציאת אירופה. המדינה תוקם על־ידי מו"מ עם האומות המעונינות. “ממשלות כל הארצות הנגועות באנטישמיות יביאו תועלת לעצמן אם יסייעו לנו להשיג הריבונות שאנו שואפים אליה”. – “אין אנו צריכים אלא ריבונות על שטח מסוים של כדור הארץ שיהיה רחב כל צרכו לספק דרישות האומה. את השאר נסדר בעצמנו”. אחרי היווסד המדינה, יתרכז העם היהודי במשך עשר– חמש־עשרה שנה בארצו.

המדינה לא קמה בדרך שתיאר לעצמו הרצל. קדמו להקמת המדינה – עליה והתישבות וגיבוש כוח יהודי בארץ, ואלה אשר יצרו והקימו המדינה. המלים שרשם הרצל ביומנו בקונגרס הציוני הראשון: “היום יסדתי מדינת־היהודים”, היו רשאים להגיד בזכות לא פחותה מהרצל, סלומון ושטאַמפר אשר יסדו את פתח־תקוה עשרים שנה לפני הקונגרס הציוני הראשון. בלי המפעל החלוצי של מייסדי פתח־תקוה וממשיכיהם היה הקונגרס הציוני נהפך לאפיסודה מכזיבה בהיסטוריה היהודית, ככל התנועות המשיחיות הקודמות, אשר לא נתלוו פעולות חלוציות של הגשמה ממשית. קונגרסים של יהודים היושבים ברוסיה, באוסטריה וברומניה – אין ביכלתם לייסד מדינה בארץ־ישראל. מהרצל לא נעלם סודה האמיתי של הגשמת הציונות, והוא מיצה סוד זה באימרה קצרה ושנונה: “הציונות – אמר – זהו העם היהודי בדרך”. ורק ציונים מעטים הבינו אמת תמציתית זו והסיקו ממנה כל המסקנות.

לתנועה הציונית היה כוח מוסרי להתנגד להרצל ולדחות הצעת אוגנדה, שעלה בידי המנהיג הציוני להשיג במו“מ מדיני, מאת המעצמה האדירה ביותר בעולם בימים ההם. אולם ההסתדרות הציונית ורוב עסקניה שכחו והשכיחו ההגדרה העמוקה של הציונות, כפי שניסח אותה הרצל, ובמקומו המציאו תחליף תפל, כאילו ההסתדרות הציונית היא מדינת היהודים בדרך. וזה למעלה מחמשים שנה הם משחקים ב”מדינה בדרך", ואם המשחק לא נשאר עקר לגמרי, אין זאת אלא באשר דברי הרצל על “עם יהודי בדרך”, לא היו דברים בעלמא, אלא הביעו אמת דינאמית, טראגית ויוצרת, גם יחד.

לפני הקונגרס הראשון ולאחריו היו יהודים אשר החזון הציוני היה להם לא חזון־דברים, אלא צו־חיים וגזירת־קיום, אם מתוך מצוקה חמרית ומדינית ואם מתוך שניהם גם יחד. אלה מצאו הדרך למחוז־החפץ הציוני – דרך החיים, העבודה, היצירה והמאבק בציון. ורק דרך זו הביאה אותנו למדינת ישראל.

“מדינה בדרך” – היא מליצה בטלנית, תפלה. יש רק דרך למדינה, ואלה שאין להם צורך, רצון וכוח ללכת בדרך זו מוסיפים להשתעשע ב“מדינה בדרך” כתחליף לציונות מתגשמת. ההסתדרות הציונית משולה לחבר־אנשים שקנו לעצמם כרטיסי־נסיעה למחוץ־חפץ היסטורי, אבל לא נכנסו לרכבת המובילה למחוז־חפץ זה, אלא נתישבו בקרון צמוד למקומו, והם מנפנפים כל הזמן בכרטיס־הנסיעה כביכול, ונהנים מזיו הכתובת אשר בכרטיסם. ואם בשורת “מדינת היהודים” של הרצל לא נתבדתה, – אין זאת אלא באשר נמצאו יהודים תמימי־דרך אשר נכנסו לקרונות מועדים ליציאה, וקשורים לקטר ההיסטוריה, והם בעצמם נהגו ברכבת והגיעו למחוז־חפצם.

בשנת 1904 מת הרצל ובאותה שנה החלה העליה השניה לארץ. ושנה זו היא לא רק שנת החמישים למות מבשׂר־המדינה, אלא גם שנת היובל לראשית העליה, שחייה ומפעלה היו קדושים לבנין המדינה ולהקמתה.

העליה השניה נפתחה בימי שפל ודכדוך לתנועה הציונית. עם התנדפות חלום הצ’ארטר, עם מות מייסד ההסתדרות הציונית – השתררו בתנועה רפיון־רוח, אזלת־יד ומבוכה רעיונית ומעשית. התגבר גם פולמוס אוגנדה, והוקמה הסתדרות מתחרה בהסתדרות הציונית, הסתדרות טריטוריאליסטית, שבראשה התיצב אחד מעוזריו ומקורביו המחוננים ביותר של הרצל – ישראל זאנגוויל, משורר הגיטו בלשון האנגלית. רובם של בני הישוב בארץ ובראשם אליעזר בן־יהודה נתנו ידם לרעיון הטריטוריאליסטי. כי יותר משהשתררה מבוכה בשורות התנועה הציונית – גדלה האכזבה בארץ־ישראל. קדר האופק הציוני, – וחשכו פני המיפעל הארצישראלי. משה סמילנסקי ז"ל, מוותיקי המתישבים ומראשוני החלוצים בארץ, סיכם תוצאות פעולת התישבותנו בארץ במשך מחצית היובל הראשונה, עד ראשית העליה השניה.

התנחלו אלף אכרים יהודים, עבדו אצלם שלושת אלפים פועלים ערבים. להתישבותם הוצאו תשעים מיליון פרנק, כלומר כל איכר עלה באופן ממוצע תשעים אלף פראנק זהב (כחמישים אלף ל"י!) והעסיק במושבה היהודית שלושה פועלים ערבים. מישוב זה, כפי שציין נכונה אחד־העם, לא תקום לעולם מדינה יהודית. למעשה זוהי גלות חדשה ויקרה – בארץ אבות.

בימים ההם החלה לזרום ארצה העליה השניה, עליית מעטים ובודדים, שסללו דרך חדשה לרבים, – דרך ההגשמה הנאמנה והנועזה.

אנשי העליה השניה לא חידשו תורות משלהם ולא הגו רעיונות חדשים. הם לא המציאו רעיון העליה ואפילו לא רעיון העבודה והשמירה. אף לא הצורך בתמורת המבנה הכלכלי של העם. עוד בוועידת חובבי־ציון בקאטוביץ, שנתכנסה לפני שבעים שנה, ציין ד"ר ל. פינסקר בנאום הפתיחה, כי “המעמד הנורא של העם היהודי לא ישתנה לטובה בלתי אם על־ידי שינוי מקום וארחות חיים, אם נסול להם מסילה חדשה במשלח־יד ויגיע־כפים. – כל הגויים יושבים איש על אדמתו, מרבית בני העם איכרים, – מעמל כפיהם יראו טובתם. – עלינו איפוא לחגור את שארית כוחנו לצאת למרחב, – תאחז־נא ידנו באת ומחרשה, תחת אשר החזקנו עד היום באַמת־הסוחרים ובמאזני־כנען”.

גם מייסדי פתח־תקוה, ראשון־לציון, זכרון־יעקב וראש־פינה ידעו היטב ערך העבודה לתחיית־המולדת. מאיר דיזנגוף ואהרון אייזנברג וחבריהם יסדו בארץ, חמש שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון, אגודת פועלים בשם “הארץ והעבודה”, ששמה מעיד על כיווּנה ותכניתה. ובקונטרסו ההיסטורי “מדינת היהודים” הכריז הרצל, כי “תחת דגל העבודה ישובו היהודים לארצם החדשה”. ורעיון העבודה לא היתה המצאה חדשה של העליה השניה.

היו כמובן בעליה השניה הוגי־דעות מקוריים שהעשירו מחשבת ישראל־סבא המתנער לחיים חדשים. לא כל דור בישראל זכה לענקי מחשבה עצמית כברל כצנלסון, וא.ד. גורדון. אולם חשיבותה ההיסטורית של העליה השניה היא לא ברעיונותיה החדשים – אלא במפעל־חייה ובתכונות הנפשיות של טיפוס יהודי חדש בתולדות העם.

קם אדם חדש בישראל, שראה עצמו אחראי לגורל העם, כאילו הכל תלוי אך ורק בו, וקיבל על עצמו, בלי תנאי ובלי שיור, צו ההגשמה העצמית, כצו חייו האישיים, יום יום ולילה לילה.

ובכוח יהודי חדש זה הוקם בארץ מפעל העבודה העברית בכל ענפי המשק בכפר ובעיר, ביבשה, בים ובאוויר, אשר הוא ורק הוא, הכשיר בואה של העצמאות הממלכתית היהודית.

העליה השניה יצרה דור חדש של שליחי ההיסטוריה העברית, מהפכנים ויוצרים, אשר שינה פני הישוב, חינך ממשיכים נאמנים בכל קצות הגולה, ופילס דרך לעצמאות העם ולחברה חדשה בישראל. ממשיכי העליה השניה לאחר מלחמת־העולם הראשונה הגבירו והאדירו מפעל מורי־דרכם מבני העליה השניה, ובכוח מפעל זה קמה מדינת־ישראל.

העליה השניה לא דגלה ב“תורת הרצל”. רוב המעשים שעשו בחייהם ובמותם לא נרמזו כלל בכתבי הרצל ובנאומיו. עליה לארץ בכל התנאים; הגשמה חלוצית; דיבור עברי; עבודה עצמית; טיפוח מורשת העבר; שוויון האשה ושותפותה המלאה במפעל העבודה, ההגנה והתרבות; יסוד הקבוצה והמושב; פיתוח עזרה הדדית, ועוד. כל אלה לא נמצאו ב“תורת הרצל”.

אנשי העליה השניה לא נעשו ציונים מתוך לחץ האנטישמיות, ולא שבו ליהדות לאחר היותם לציונים, אלא להיפך. הם נולדו יהודים ונתחנכו בהוי יהודי ובתרבות יהודית, אם כי שום דבר אנושי לא היה זר להם; ועם יהדותם ספגו לתוכם השאיפה והאמונה הציונית. אולם בשני דברים מרכזיים ועקרוניים ראו עצמם קרובים קרבת נפש ורעיון למחולל התנועה הציונית המדינית: בלהט למדינה יהודית ובאמונה במדינה־למופת. צוואה כפולה של הרצל – אנשי העליה השניה וממשיכיהם קיבלו על עצמם להגשים בחייהם, והם רואים מבחן הציונות בנאמנות לצוואה זו.

שדה־בוקר, א' באלול תשי"ד – 30 באבגוסט 1954

בשנת 1900, שלוש שנים אחרי הקונגרס הציוני הראשון, היו בעולם 10.5 מיליון יהודים. מהם ישבו בארץ־ישראל כ־55.000 נפש, פחות מחצי אחוז. יותר מארבע חמישיות של העם – 8.673.000 יהודים, היו מרוכזים באירופה (82.6%): באירופה המזרחית ישבו 6,447,000 יהודים (61.4%), ובאירופה המערבית 2,226,000 (21.2%). ביבשת אמריקה גרו קצת למעלה ממיליון יהודים (פחות מעשרה אחוזים), מהם כמיליון בארצות־הברית, קצת למעלה מחמשים אלף בשאר ארצות אמריקה הצפונית והדרומית. כששה־עשר אלף ישבו באוסטרליה ובניו־זילאנד, וכשבע מאות אלף (6.6%) בארצות אסיה ואפריקה.

חמש שנים אחרי יסוד המדינה, בשנים הראשונות למחצית השניה של המאה העשרים, נמצאו בעולם 11.5 מיליון יהודים. מהם ישבו בישראל הריבונית כמיליון וחצי מיליון (13%), יותר מפי עשרים ושבעה מאשר בתחילת המאה העשרים.

באירופה נשארו רק 3.3 מיליון (28.7%), מהם 2.5 מיליון בגוש הסובייטי (21.7%) וכשמונה מאות אלף באירופה המערבית, למעלה מחציים – באנגליה. מרבית העם, קרוב לששה מיליון נתרכזו ביבשת אמריקה (51.3%), מהם בארצות־הברית בלבד כחמישה מיליון. בארצות אפריקה ואסיה נשארו כשמונה מאות אלף (6.9%).

רבע מיהדות התפוצה – יהודי הגוש הסובייטי, נקרעו בחוזק־היד על־ידי המשטר הקומוניסטי מהעם היהודי, וניטלה מהם הרשות והאפשרות להשתתף במפעלי העם היהודי ובתנועה הציונית. בברית המועצות – המחזיקה בתוכה כשני מיליון יהודים, נאסרה היציאה לארץ זה כשלושים וחמש שנים, ובארצות הגרורות, מחוץ לפולין ובולגריה, נחסמה העליה בשנים האחרונות. יהדות ארצות־הברית מהווה איפוא עכשיו למעלה משני שלישים של כל היהדות “החפשית”, במידה שהיהודים, כיהודים, מסוגלים להיות חפשים בארצות הגולה.

היהדות האירופאית, שהיתה מאות בשנים המטרופולין של העם היהודי, חדלה עכשיו להיות גורם ניכר ביהדות העולמית. לאחר החנקה רוחנית של יהדות רוסיה על־ידי המשטר הבולשביסטי ולאחר השמדה פיסית של שני שלישים של יהדות אירופה ע"י הנאצים, עבר מרכז הכובד של העם היהודי, מבחינת האיכות והחזון, למדינת ישראל, מבחינת הכמות והיכולת החמרית – ליהדות בארצות־הברית. בארצות הדוברות אנגלית (אמריקה והקהיליה הבריטית) נמצא עכשיו רובו המוחלט של העם היהודי, קרוב לששה מיליון יהודים. שינויים מהפכניים אלה במעמדה ובפיזורה של היהדות מחייבים בחינה חדשה של היסודות עליהם נשענה התנועה הציונית.

ציונות היא שם חדש שהומצא בסוף המאה התשע־עשרה על ידי מתתיהו אחר (נתן בירנבוים), כמה שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון, לשאיפה ישנה של העם היהודי, לשאיפת הגאולה שבמרכזה עומדת שיבת־ציון. לא השם ציונות קבע תכנו, אלא התוכן קבע את השם. אפשר לבטל את השם, לשנותו או גם, כפי שעושים כמה עסקנים ומנהיגים ציוניים רשמיים, לסלף משמעותו וליתן לו הוראה הפוכה מזו שניתן לו ביציקתו הראשונה ובהתקבלותו רשמית על־ידי ההסתדרות הציונית. אבל אי־אפשר לבטל שאיפת־הגאולה, שאיפת שיבת־ציון מבלי לערער קיומו של העם היהודי, גם קיומה של היהדות בתפוצות וגם של מדינת ישראל. במדינת ישראל יש אתחלתא דגאולה, אבל במדינה של מיליון וחצי מיליון יהודים אין לראות גאולת־ישראל. בלי השתתפותה המתמדת של התפוצה היהודית בבנין המדינה וביצורה, בטיפוח משקה, תרבותה ובטחונה ובגידול אוכלוסיה, – אין למדינה קיום איתן ועתיד בטוח. מיליון וחצי יהודים בלבדם לא יקימו פה משק נושא עצמו, לא יפתחו פה תרבות עברית ואנושית ראויה לישראל, וּודאי שלא יקיימו לאורך־ימים הבטחון שהוא תנאי־קיום למדינה ולתושביה. בלי מדינת ישראל ובלי שאיפת־הגאולה ככוח מחנך ומגשים ביהדות כולה – אין עתיד ליהודי התפוצה בימינו. מעולם לא ארבה ליהדות סכנת התבוללות כבימינו אלה. בגוש הסובייטי ההתבוללות גזורה על היהודים בכוח דיקטאטורה טוטאליטרית שההיסטוריה האנושית לא ידעה כמותה גם בימי הביניים. בארצות המערב קיימת ומתגברת התבוללות בפועל גם אם אינה מלוּוָה אידיאולוגיה של התבוללות להלכה.

עד תחילת המאה הי“ט היו היהודים בכללם אדוקים בדת ובמסורת. חישוקי הדת מתרופפים בימינו בכל ארצות המערב, ורק מיעוט קטן ביהדות אמריקה, בקהיליה הבריטית ובארצות מערב אירופה עודם אדוקים בדת, שהיתה במשך מאות בשנים אחד הכוחות העיקריים שקיימו היהדות במידה שזו נתקיימה (כי בכל הדורות היתה “נשירה” לא מועטה כתוצאה מהתבוללות ומהשתמדות). מיליונים של יהודים עכשיו, – או שהם אדישים לגמרי לעניני דת, או שהדת נהפכה לטקס ריק של אמירת “קדיש” מבלי להבין פירוש המלים וביקור בסינאגוגה או ב”היכל" באחדות מהשבתות וביום הכיפורים.

בתחילת המאה העשרים, בשנת 1905, דיברו כשבעה מיליון יהודים (למעלה מששים אחוז מכל העם ) – אידיש. ועוד בשנת 1938 דיברו אידיש כ־6.8 מיליון יהודים (40.7%). בימינו שפת אידיש הולכת ודועכת. כשמונים אחוז של יהודי ארצות־הברית מדברים רק אנגלית. וגם השאר עובר לאט לאט ללשון האנגלית; הוא הדין בקהיליה הבריטית. בארצות אמריקה הלאטינית נבלעים יותר ויותר בלשון הספרדית; בצרפת ובמושבותיה – בלשון הצרפתית; בברית־המועצות – בלשון הרוסית. ואידיש חדלה להיות לשונם של היהודים האשכנזים, ואין לה כל תקווה להאריך־ימים. ואם כי בארצות מעבר לים, שבהן נמצא עכשיו רוב מנינה ורוב בנינה של יהדות התפוצה, אין כמעט אידיאולוגיה הלוחמת להתבוללות, כפי שהיתה קיימת בגרמניה ובכמה ארצות מערב אירופה במאה התשע־עשרה, – הרי ההתבוללות היא עובדה מעשית הנובעת מאורח־החיים, מהרווחה והחירות המדינית שבארצות אלו, וביודעים ובלא־יודעים היא מתפשטת וכובשת, ובלי זיקה לשאיפת־הגאולה, שבסיסה היא מדינת ישראל גדלה, מקרינה ומושכת – צפויה ליהדות ברוב ארצות הגולה סכנת כליון, לא מתוך רדיפות וגזירות, אלא להיפך: מתוך שפע כלכלי וחופש מדיני. בלשוננו קוראים לכך מיתת־נשיקה.

אין זה מקרה שכמעט כל עסקני ההסתדרות הציונית הם בני ששים ומעלה, ומחשבתם היהודית והציונית נתגבשה בסוף המאה התשע־עשרה או בתחילת המאה העשרים, – כשהעם היהודי (והעולם כולו) היה שונה בתכלית ממה שהוא עכשיו, והתנועה הציונית ינקה ממקורות שיבשו עכשיו כמעט לגמרי עם חורבנה של יהדות אירופה.

בתקופת הרצל היתה התנועה הציונית תנועה של יהודי אירופה, והאידיאולוגיה הציונית היתה בנויה על המציאות האירופאית. ביהדות זו היו שני טיפוסים ציוניים שונים זה מזה בצביונם הרוחני, בזיקתם היהודית ובמקורות היניקה של ציונותם. טיפוס אחד, – שהרצל בעצמו היה נציגו העליון, – היה היהודי המתבולל בארצות מערב אירופה. יהודים אלה ראו עצמם קודם כחלק אורגני מהעמים שבתוכם הם יושבים. לשון עמים אלה, תרבותם ומולדתם היתה לשונם ותרבותם ומולדתם של היהודים המתבוללים. והם נעשו לציונים רק מתוך פגיעת־המחץ של האנטישמיות. הם פתאום נוכחו לדעת שההתבוללות היא חלום־שוא, כי העמים שבתוכם הם יושבים אינם רוצים כלל לקלוט אותם, ואם הם רוצים בחיי כבוד ובטחון עליהם להקים מדינת־יהודים או לחדש מולדת היהודים הקדומה ולהתישב בה.

לגבי יהודים אלה קדמה ציונותם ליהדותם. הם נעשו יהודים לאחר שנוכחו כי ההתבוללות לא תיתכן. הרעיון הציוני היה בשביל יהודים אלה מהפכה נפשית ורעיונית עמוקה, שלבני דורנו קשה להעריכה כראוי. הפעולה החינוכית שעשה איש כקורט בלומנפלד בקרב יהדות גרמניה – לא בתקופת היטלר, אלא בתקופת הקיסר, כשגרמניה היתה עדיין גן־עדן חמרי ותרבותי ליהודים – היא אחד מהמיבצעים המופלאים והמבורכים ביותר בתולדות יהדות הגולה. רק בכוח הרעיון הציוני הצרוף ובניגוד למסורת וללחץ של המציאות והסביבה החמרית והרוחנית, היה בלומנפלד עוקר מיטב הנוער היהודי משרשיו הגרמניים ונוטע בלבו ההכרה, שאין הוא שייך כלל לעם הגרמני, ואין התרבות הגרמנית תרבותו, ואין ארץ גרמניה ארצו ואין עתיד גרמניה עתידו אלא הוא שייך להיסטוריה היהודית ורק לה, ומורשת העבר היהודי היא מורשתו, ועתיד העם היהודי הוא עתידו, ומולדתו היא ארץ־ישראל. ושוב, רק בכוח הרעיון הציוני הצרוף, בלי כל הכרח חמרי ומדיני, יצאו טובי הנוער היהודי בגרמניה ובכמה ארצות מערב אחרות ונעשו לחלוצי העבודה וההתישבות בארץ. הטופס המופלא והבולט ביותר בין חלוצי־בחירה אלה, שבאו לעבוד בארץ לא מתוך מצוקה ולחץ אלא מתוך שפע וחירות, הוא אנצו סירני ז"ל, נצר ממשפחה עשירה ומושרשת ורבת־השכלה באיטליה. הוא ורבים שכמותו בארצות מערב אירופה הגיע לתפיסה ולהגשמה חלוצית בלי כל לחץ חיצוני, אלא אך ורק מתוך נאמנות להגיון הפנימי של רעיון־הגאולה, כפי שנשתקף והקרין מהמפעל החלוצי של העליה השניה.

שונים לגמרי במקורות־יניקתם ובצביונם הרוחני היו ציוני ארצות מזרח אירופה, רוב בנינה ורוב מנינה של התנועה הציונית. יהודי ארצות מזרח אירופה לכתחילה לא ראו עצמם כחלק מהעמים שישבו בתוכם, אם כי ישיבה זו נמשכה מאות בשנים. הם היו זרים בארצות אלו וראו עצמם כזרים. יהודים אלה הוסיפו לדבר בלשונם המיוחדת, באידיש (בארצות הבאלקאן – לאדינו); לשון תרבותם, רוחם ואמונתם היתה עברית, ובארצות מגוריהם לא ראו אלא גלות זמנית; – מושג “הגלות” לא נוצר על־ידי הציונות המודרנית; במידה ידועה הציונות היתה תולדה של מושג זה. ויהודים אלה לא קיבלו מעולם את התרחקותם והינתקותם ממולדתם העתיקה כגזירה עולמית, ולא חדלו מעולם מלקוות ולצפות לשוב אליה “קוממיות”. רעיון הגאולה פעם בלבם כל הדורות, וכל תפילותיהם, שיריהם וחייהם הרוחניים היו ספוגים תקוות הגאולה. הרעיון הציוני המודרני לא היה בשבילם אלא אקטואליזציה של תקווה ושאיפה ישנה. יהודים אלה לא חזרו ליהדות לרגל ציונותם, כהרצל וחבריו במערב, אלא להיפך, הם הגיעו לציונותם מתוך יהדותם. הציונות היתה בעצם גלומה כל הימים בהכרתם ובהרגשתם היהודית, וחיבת־ציון והציונות לא באו אלא להפעיל שאיפה פאסיבית, רדומה, אבל עמוקה בנפש העם.

חלוצי יהדות זו הניחו היסודות להתישבות המחודשת בארץ, הקימו הישוב העצמאי על משקו, תרבותו, ארגונו המדיני וכוחו הצבאי ויסדו למעשה את מדינת ישראל. הציונות לא היתה אלא שם חדש לשיבת־ציון. מחוץ למתבוללים מעטים שנמצאו גם בארצות מזרח אירופה, ומחוץ להסוציאליסטים האנטי־ציונים (רובם חברי מפלגות סוציאליסטיות רוסיות ופולניות מקרב היהודים) – לא ראו יהודי מזרח אירופה עצמם מעולם כחלק אורגני וקבוע של ארצות מגוריהם ועמיהן. ומעולם לא נתעוררה ולא יכלה להתעורר השאלה אם עליה היא התכלית העיקרית והמרכזית של הציונות; דבר זה היה ברור מאליו. השלטון בארץ נמצא בידי התורכים שאסרו לגמרי כל עליה יהודית, ואח"כ בידי הבריטים שצמצמו עליה זו, ורק מעטים בערך עלו, אבל אף ציוני אחד – לא במזרח ולא במערב אירופה – לא העלה על לבו המחשבה שציונות ועליה הן שני דברים נפרדים.

ציונות זו, ששאבה כוחה המחשבתי והמעשי, מהעובדה הניצחת שאין היהודים רוצים, יכולים וצריכים להתערות בארצות אירופה, והעליה לארץ היתה בעיקר באה מכוחה הדוחה של הגלות, – ציונות זו נכחדה ועברה מן העולם עם חורבן יהדות אירופה.

גם היום אין היהודים בכל הארצות רואים עצמם אזרחים מעורים בארצות גלותם, ועוד יש מאות אלפים יהודים בארצות שונות, בעיקר בארצות האיסלם, אבל לאו דווקא בארצות אלה, שהמצוקה והנכר הם הגורמים לציונות ולעליה. אולם בשביל רובה הגדול של היהדות בימינו, ובראש ובראשונה ליהדות אמריקה, הבסיס הנאמן לציונות – לא לסילוף שנקרא עכשיו בשם ציונות בפי עסקני ההסתדרות הציונית שאין למעשה הבדל בין חבריה לבין כל שאר ידידי מדינת ישראל, אלא לציונות המבטאה שאיפת־הגאולה של העם היהודי, שאיפה שמרכזה היא שיבת־ציון, – הוא לא הכוח הדוחה של הגלות, אלא כוחה המושך של מדינת ישראל. יהודים אלה רואים עצמם כשאר תושבי אמריקה אזרחים מעורים בארצם וחלק מהתרבות והחברה האמריקנית. ואף־על־פי־כן הם רוצים להיות יהודים. האידיאולוגיה הציונית של יהדות אירופה – אינה מתקבלת על דעתם. אין הם חוששים למצבם, להיפך, הם מרוצים ממנו. אין הם רואים עצמם בגלות, והכוח הדוחה שבגלות שעשו יהודי אירופה לציונים – לא יעשה אותם לציונים. תנועה ציונית אמיתית בארצות אלה תצמח אך ורק מכוחה המושך של מדינת ישראל, מהמאור והחזון הגנוז בגידולה ובחתירתה המוכרחת להיות מדינה למופת. רק כוח זה שיקרין מהמדינה, ובמידה שיקרין מהמדינה, עלול לשמש מקור יניקה לתנועה ציונית מחודשת, ציונות מחנכת ומלכדת העם בתפוצות ומגשימה ויוצרת בארץ.

שדה־בוקר, ח' באלול תשי"ד – 6 בספטמבר 1954

הננו אחת מהאומות המעטות בעולם המונות ימיהן למעלה משלושת אלפים וחמש מאות שנים, ואף אחת מהאומות העתיקות לא ראתה בחייה כל כך הרבה חליפות ותמורות כאשר ראתה האומה העברית.

מתקופה לתקופה ומארץ לארץ נשתנה העם היהודי, פשט צורה ולבש צורה, ואף על פי כן קיימת רציפות היסטורית בכל הדורות ובכל הארצות. העם שמר על השרשים מתוכם צמח וינק, ומהוּתו המיוחדת התמידה מאז היותו ועד היום.

יוצאי־מצרים ונודדי־המדבר שונים היו מכובשי כנען ומיישביה. העם המפולג לשבטים בימי השופטים ואיש כל הישר בעיניו יעשה – היה שונה מהעם שנתלכד ונתאחד תחת שלטון המלכים הראשונים. ולא הרי העם המאוחד תחת מלך אחד כהרי העם שנתפלג אחרי מות שלמה והקים מלכות יהודה ומלכות ישראל. ויש הבדל רב בין העם בימי המלכים הראשונים בשתי המלכויות ובין העם מתקופת עוזיהו המלך ואילך, לאחר שהופיעו הנביאים הגדולים: עמוס, הושע, ישעיהו, מיכה, ירמיהו ועוד; והעם היהודי מכל התקופות שמנינו, מיציאת מצרים ועד גלות בבל, לא היה דומה כלל וכלל לעם שחזר משבותו בימי זרובבל, עזרא ונחמיה וייסד הבית השני; ובימי הבית השני יש מרחק רב בין תקופת שלטון פרס ובין תקופת היוונים והחשמונאים, ואחריה תקופת ההורדוסים והרומאים. ועדיין אנו עומדים לא בסוף התמורות הגדולות בתולדות האומה אלא כמעט בראשיתן. שעבוד רומא, שתי המרידות הגדולות שנגמרו בתבוסה, ויותר מאלף ושמונה מאות שנים של נכר ונדודים; דורות של גזירות ורדיפות, שמד והשתמדות בארצות הנצרות והאיסלאם; נדידה מארץ לארץ, ממשטר למשטר, מלשון ללשון; הסתגלות מוכרחת ומתחדשת מעידן לעידן לתנאי־חיים, לאקלימים רוחניים ולמסגרות מדיניות וכלכליות חדשות בכל ארצות הפזורה בחמשת חלקי תבל; – בכל הגלגולים הממושכים והמרובים האלה, שטרם באו לקצם, נשתמר ה“אני” ההיסטורי של עמנו, לא פחות משנשתמר ה“אני” הלאומי של עמים יציבים הצמודים כל ימיהם לארצם ולתרבותם. ל“אני” יהודי זה ניתנו הגדרות שונות ומתחלפות, ובכל הגדרה יש מקצת מן האמת. אולם ההגדרות באות מן החוץ, והן משתנות לפי נסיבות הזמן והמקום. ה“אני” היהודי קיים ועומד, והוא משתלשל מדור לדור וקובע טעם הקיום והרציפות ההיסטורית של האומה.

חלק אורגני, חיוני ונצחי של “אני” זה הוא רצון־הגאולה הפועם בעם היהודי מאז היותו. שלושה מאורעות מרכזיים מתקופת הקדומים השפעתם וזכרם לא פסו עד היום הזה: יציאת מצרים, מתן תורה, כיבוש הארץ. רצון הגאולה קדם לשלשתם. עמנו גדל בילדותו בנכר ובבית־עבדים, ובלי רצון־גאולה לא היתה יציאת מצרים אפשרית, בלי רצון זה לא היו יוצאים מעבדות לחירות ולא היו כובשים הארץ היעודה. והתורה אשר עיצבה דמותו של עמנו – רצון הגאולה פועם בכל מצוותיה ויעודיה.

שני מוטיבים מרכזיים שהם אחד עוברים כחוט השני בכל ההיסטוריה ובכל הספרות שלנו: מוטיב הגאולה ומוטיב עם־סגולה, תקוות­­־עתיד לאומית ויעוד אנושי אוניברסאלי. מוטיבים אלה הם תכנה העיקרי של הנבואה העברית, תוכחתה, תביעתה, קטרוגה, איומיה, נחמתה,

“בַּיָמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא אַצְמִיחַ לְדָוִד צֶמַח צְדָקָה, וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ. בַּיָמִים הָהֵם תִּוָּשַׁע יְהוּדָה, וִירוּשָׁלֵם תִּשְׁכּוֹן לָבֶטַח” –

חזה ירמיהו נביא החורבן (לג, 15־16), וישעיהו התנבא:

“וְאָשִׁיבָה שׁוֹפְטַיִךְ כְּבָרִאשׁוֹנָה וְיוֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה, אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר־הַצֶּדֶק, קִרְיָה נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה”

(א' 26־27).

וכשם שהתנבא ישעיהו על שלטון הצדק והתקומה הלאומית, כך התנבא על עקירת העריצות והזדון:

“וּפָקַדְתִּי עַל תֵּבֵל רָעָה, וְעַל רְשָׁעִים עֲוֹנָם, וְהִשְׁבַּתִּי גְּאוֹן זֵדִים, וְגַאֲוַת עֲרִיצִים אַשְׁפִּיל. אוֹקִיר אֱנוֹשׁ מִפָּז וְאָדָם מִכֶּתֶם אוֹפִיר”

(שם, י"ג 11־12).

חזון־הגאולה היה לו תמיד תוכן־משנה זה: להיות שוב עם חורין במולדת היעודה ולהיות באותו זמן עם־סגולה, המייסד עיר הצדק ובונה ציון במשפט.

שני מוטיבים אלה כשהם צמודים זה לזה חוזרים ונשנים כמעט בכל ספרי התנ"ך ובספרות החיצונית, במשנה ובמדרש, בתפילה ובשירה העברית, ועל שניהם הושתת הרעיון הציוני המודרני, שאינו אלא גלגול חדש של רעיון הגאולה העתיק.

יוצר ההסתדרות הציונית לא היה מעורה במסורת הלאומית ובספרות של עמו, אבל באינטואיציה עמוקה של חוזה היסטורי הבין הרצל, כי מדינת היהודים אשר תוקם שׂוּמה עליה להיות מדינה למופת. וכשם שהרצל לא חידש רעיון המדינה היהודית כן לא חידש רעיון המדינה למופת. במאה התשע עשרה קדם לו משה הס, מראשוני הסוציאליסטים בגרמניה. אבל גם הס לא היה הראשון. לפני שלוש מאות שנה הביע רעיון זה גדול הפילוסופים היהודים. ברוך שפינוזא לא היה יהודי מסורתי, להיפך הוא כפר בכל מסורת וסמכות דתית ובנה כל תורתו על היגיון מתימטי ואינטואיציה מיסטית. ובספרו על בקורת המקרא וחקר המדינה, שנקרא בשם “מסכת תיאולוגית־מדינית” הביע שפינוזא בטחונו המוחלט, כי העם היהודי יקים שוב את מדינתו ואלהים יבחר בו מחדש. כוונת שפינוזא ברורה: עם חידוש קוממיותו הממלכתית יהיה עם ישראל שוב עם נבחר, מורה דרך לעולם. גאון זה, שכאילו התרחק והורחק מעמו, היה אדוק ברעיון המשיחי, רעיון הגאולה שפירושה: להיות עם נגאל ועם סגולה, עם בן חורין ואור לגויים, כאשר חזה גדול נביאי הנחמה: “אֲנִי ה' קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק, וְאַחְזֵק בְּיָדְךָ, וְאֶצָּרְךָ, וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם, לְאוֹר גוֹיִם” (ישעיה מ"ב 6). ולעם הוא אומר: “וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם, לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד קְצֵה הָאָרֶץ” (שם, מ"ט 6). ועיון זה נשמע במלים יותר פשוטות בראשית ימי האומה, כשנאמר לאברהם: “לֵךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. – וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה” (בראשית י"ב, 1־3).

ביטויים וניסוחים שונים לפי רוח הזמן והמקום ניתנו במשך אלפי שנים לרעיון הגאולה. גם הנימוקים, ההסברה ואמצעי ההגשמה או נסיונות ההגשמה השתנו מזמן לזמן, אבל תוכן הרעיון ועיקרו היה קיים וקבוע בכל הלבושים המתחלפים: מדינת־יהודים ומדינה למופת, עם עצמאי ועם סגולה.

ובימינו קמה מדינת היהודים. האם הוקמה המדינה על ידי ארגון־שוקלים עולמי הנקרא בשם הסתדרות ציונית, או היא נוסדה על ידי חלוצי־הגשמה שעלו ארצה מתך חזון ומצוקה? ואולי המדינה היא יצירה משותפת של העולים ושל העם היהודי כולו? ההיסטוריה תענה על שאלה זו בזמנה. אין שאלה עיונית זו דוחקת אותנו. לפני דורנו עומדות שאלות חמורות מזו, והן תובעות תשובה למעשה, ותשובה שאינה סובלת דיחוי.

חזון־הגאולה הקים את מדינת־ישראל, אבל מדינת־ישראל טרם הקימה את חזון־הגאולה, המדינה אינה אלא אתחלתא דגאולה, וערך ההתחלה תלוי בשני תנאים: אם תתקיים לאורך ימים ויהיה לה המשך, ואם תהיה נאמנה ליעודה ההיסטורי. דבר אחד ברור כבר עכשיו לכל מי שעיניו פקוחות לתמורות בהיסטוריה: המדינה היא הציר של תקוות הגאולה וחזונה.

מימי כיבוש יהושע לא היה מאורע מהפכני כזה בתולדות עמנו. עם קום המדינה נפסק הוויכוח בעם היהודי אם מדינה יהודית רצויה או לא, אם היא אפשרית או נמנעת. המדינה קיימת. גורלה ועתידה, דמותה ומעמדה ביהדות ובעולם נתונים מעכשיו אך ורק בידי יהודים. אין עוד חיץ חיצוני, זר ואויב בין היהודים ובין ארצם הגאולה. המדינה פתחה לרווחה שערי הארץ לכל יהודי הרוצה לעלות והוא בן־חורין לעשות רצון עצמו. וריבונות יהודית מאפשרת לעם לעצב חייו כרצונו, לפי צרכיו, ברשותו, מתוך נאמנות יחידה לעצמו, לרוחו, למורשתו, לחזונו. נפלה במדינה המחיצה בין היהודי ובין האדם. אין היהודים במדינתם נתונים עוד לשתי רשויות מנוגדות ומתרוצצות: לרשות העם הזר, – בכל החיים הכלכליים, המדיניים, החברתיים וברוב עניני התרבות והרוח, בתורת אזרחים ונתינים במדינה לא־יהודית (או גם אנטי־יהודית); ולרשות עצמם – בפינה אחת קטנה ודלה היונקת רק מן העבר, כבני דת משה או כבני העם היהודי בעולם. המדינה השיבה לעם החי בתוכה שלמותו היהודית־האנושית. הרשות היהודית הריבונית חופפת על כל צרכי האדם בישראל, מעשיו ומאווייו. נתאחה במדינה הקרע העמוק שפילג בגולה חיי היהודים ונפשם, ועדיין הוא חוצה אותם ועושה שמות ביהדות. נתאחה הקרע שרושש ודילדל גם את האדם שביהודי וגם את היהודי שבאדם. חיינו נעשו שוב, כבימי תקופת התנ"ך, להוויה וחוויה אחידה ושלמה, המקפת במסגרת עברית וברוח עברית כל תכני החיים של אדם ועם, כל עלילותיו, צרכיו, שאיפותיו, דאגותיו, בעיותיו ותקוותו. במדינה נוצר לא רק ספר עברי – אלא שדה עברי, ים עברי, כביש עברי, בית־חרושת עברי, מעבדה עברית, מחקר עברי ומדע עברי העוסק בעולם ומלואו, כוח וצבא עברי, והספרות העברית והתרבות הלאומית שלנו שוב שואבת מכל מעינות הטבע והחיים המפרנסים אותנו. הרשות האחת, השלמה, הופכת כל דבר אנושי ליהודי וכל דבר יהודי לאנושי. הרשות הריבונית גם מטילה אחריות כבדה והרת־סכנות שלא ידעו היהודים בגולה: אחריות אֶכּסקלוסיבית ומלאה לגורלם ולעתידם, לקיומם ולבטחונם של היהודים במדינתם. מחיר יקר זה חייב כל עם לשלם בעד קוממיותו וריבונותו.

אבל כל אלה הם עכשיו נחלתם של מיליון וחצי יהודים בלבד – כ־13% של העם היהודי בעולם. למעלה מארבע חמישיות של העם עוד נתונים, כשהיו, לשתי רשויות, ולגבי מרבית היהודים בתפוצה הרשות היהודית מצטמקת ומידלדלת, והיהודים נבלעים יותר ויותר בסביבה ובמציאות הבלתי־יהודית הלוחצת עליהם בכוח אדיר דווקא מפני שהיא רוויה חירות, רווחה ושוויון זכויות. המורשה היהודית הערטילאית, הדלה, עומדת מול מציאות חיה, עשירה, שופעת כוח וקסם ועצמה כלכלית ותרבותית, ונמשך מאבק בין שני כוחות לא־שווים, ואין מאבק זה דומה בשום פנים למאבק שעמדה בו היהדות בארצות מזרח אירופה, וגם לא למאבק שעמדה בו היהדות החוזרת בתשובה במערב אירופה בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים. בפעם הראשונה – יהודים שאינם מתבוללים בהכרה ואינם מתביישים ביהדותם – רואים עצמם כחלק אורגני מהעולם הבלתי־יהודי שבו הם חיים.

וההיסטוריה כאילו הקדימה רפואה למכה. בכל הדורות היה ליהודים נשק יחיד במלחמת קיומם כיהודים; והנשק היה מורשת העבר, לפי מה שכל יהודי וכל קיבוץ יהודי הבין, הוקיר וקיים מורשה זו. עם קום המדינה נוצר מכשיר חדש, ואולי לא מכשיר אלא מקור־יניקה רב־אונים, שהוא גם מחוז־החפץ ההיסטורי של רצון הקיום ומטרת המאבק הממושך של העם על גאולתו.

וקיימת זיקת־גומלין חיונית בין קיום המדינה ועתידה ובין קיום היהדות העולמית ועתידה. במציאות של תקופתנו לא תתקיים היהדות בלי המדינה, כי אורבת לה סכנת התבוללות שלא מדעת, כאשר לא היתה מעולם, והמדינה לא תיכון בלי צמיחה מתמדת, צמיחה כמותית ואיכותית, מתוך העם היהודי אשר בתפוצות. עליה מכל מרכזי היהדות בעולם היא תנאי לקיומה וליעודה של המדינה, היא גם תנאי לקיום היהדות בתפוצות.

כחמשים שנה השתעשעה ההסתדרות הציונית באילוסיה שהיא “מדינה בדרך”. לאילוסיה זו היתה הצדקה מסוימת, כל עוד יהדות אירופה היתה חפשית וחיה, כי רבים מחברי ההסתדרות הציונית באירופה היו עולים בפועל או עולים בכוח, ורוב מנינה ורוב בנינה של התנועה הציונית – הציונות של יהדות אירופה, לא ראו עצמם מעורים בארצות מגוריהם, אף כי ישבו בהן מאות בשנים, והיו “יהודים בדרך” – מועמדים לעליה. אולם ההסתדרות הציונית בימינו אלה – מרבית חבריה בחו"ל דוגלים בהתערות מתמדת בתפוצות, מפרידים עקרונית בין ציונות ובין עליה, ומטיפים תורה זו בכינוסים “ציוניים” – ונושאים שם הציונות לשוא.

מדינת ישראל היא עכשיו התנועה הציונית, והיא נושאת חזון־הגאולה ליושבים בה ולעם אשר בגולה. בה, בכוחות החלוציים הגנוזים בתוכה, בהקרנתה המוסרית, תלויות אפשרויות העליה ומידות העליה מהארצות, שאין בהן גורם דוחה, לוחץ ודוחף לצאת. אחרי השואָה הגדולה, שהחניקה והשמידה יהדות אירופה אין העליה יכולה לסמוך עוד על גורם המצוקה, חוץ מארצות מעטות, שמספר היהודים בהן מצער, ואין בו כדי להבטיח קיום ובטחון למדינה, אף לא כדי עיצוב עם־סגולה. עליה מכל הארצות ועליה מתמדת וגדלה מכל הארצות היא שאלת־החיים למדינה וליהדות העולם גם יחד. ועליה זו תלויה בראש־וראשונה במדינה עצמה, ביכלתה, ברצונה ובכשרונה למשוך יהודים, גם אם אין להם הכרח מקומי לעקור ישיבתם.

כושרה של המדינה לשמש ככוח מושך ליהדות חפשית מותנה במאמצים מתמידים של המדינה ואזרחיה לעשות את ישראל מדינה למופת, מדינה שתהא לכבוד ולתפארת לעם היהודי, וקרנה תרום בעולם כולו.

היות מדינה למופת – אינה עוד רק מטרה סופית, גולת־כותרת של חזון הגאולה, אלא גם אמצעי־הגשמה, צורך בינים, דחוף, הכרחי, כי רק במידה שהמדינה תצליח להיות מדינה למופת תשמש אבן שואבת לכוחות יהודים מגולה מרוּוחת נטולת מצוקה.

ושוב מתאַמת כלל היסטורי גדול: האמצעי הנאמן ביותר למטרה – הוא הגשמת המטרה עצמה.

שדה־בוקר, ו' בתשרי תשי"ד – 3 באוקטובר 1954

מה בין העם בישראל ובין הישובים היהודיים בגולה? מתן תשובה לשאלה זו מחייב בירור שאלה קודמת: האם דומים כל הישובים היהודיים בגולה זה לזה? האין הבדל בין ישובי היהודים בארצות השונות? כלום יש מַכנה משותף לכל הישובים היהודיים שבגולה, ואם ישנו – מהו?

אפילו ידיעה שטחית של מצב היהדות בתפוצות מגלה הבדלים רבים, בולטים, קבועים ומשתנים מזמן לזמן, בין מצבם, צביונם וחייהם של היהודים בארצות שונות, הבדלים כמותיים ואיכותיים, הבדלים במצבם החמרי והרוחני, במעמדם המשפטי והמדיני, ביכלתם הרוחנית ובקלסתר פניהם הציבורי. והבדלים אלה נובעים בחלקם מתולדות היהודים ומסורתם באותה ארץ, ובחלקם, – חלק הארי – מהמשטר השורר במדינה וממצבה הכלכלי והתרבותי של הארץ בה יושבים היהודים.

שני המרכזים הגדולים של היהדות בימינו הם בארצות־הברית של אמריקה ובברית־המועצות. בשתי ארצות אלו מרוכזים עכשיו שבעים אחוז מכל יהדות התפוצה: חמשים אחוז בארצות־הברית, עשרים אחוז בברית־המועצות.

יהדות אמריקה היא צעירה. ואם כי היא חוגגת עכשיו 300 שנה לקיומה, הרי למעשה אינה אפילו בת מאה שנה. בראשית המאה הי“ט היו בארצות־הברית כאלפיים יהודים, ועוד בשנת 1850 לא היו בה אלא 50.000 יהודים. ההגירה לאמריקה גדלה לאחר 1880, ובסוף המאה הי”ט כבר הגיע מספר היהודים בה למיליון נפש. בסוף המחצית הראשונה של המאה העשרים היו בארצות־הברית למעלה מחמשה מיליוני יהודים.

עתיקה ממנה היהדות הרוסית, לרבות יהדות פולין, שבסוף המאה הי"ח היתה לחלק מהאימפריה הרוסית. עד מלחמת העולם הראשונה היתה היהדות הרוסית רוב מניינו ורוב בניינו של העם היהודי בעולם.

בסוף המאה השמונה־עשרה היו בעולם כשנים וחצי מיליון יהודים, מהם ישבו ברוסיה (לרבות פולין הרוסית) 800.000 – 32% מכל היהדות בזמן ההוא. בסוף המאה הי"ט נפקדו ברוסיה 5.189.401 יהודים, וכמספר הזה היה בכל שאר ארצות העולם. מספר היהודים ברוסיה הסובייטית מגיע עכשיו לשני מיליונים בערך. התמעטות היהודים ברוסיה באה בעקב ההגירה הגדולה שהחלה עוד במאה התשע־עשרה ונתגברה במאה העשרים, השתחררות פולין בסוף מלחמת העולם הראשונה, והשמדת יהודי אירופה על־ידי הנאצים ובעלי בריתם.

אולם ההבדל בין שני הקיבוצים היהודיים הגדולים בגולה אינו כמותי בלבד, אף לא הבדל הנובע מהמשטר הכללי השולט בשתי ארצות אדירות אלה: חירות דימוקראטית בזו ודיקטאטורה טוטאליטרית בזו. בשתי הארצות שורר להלכה שויון־זכויות אזרחי ומדיני, אבל למעשה מקופחת יהדות רוסיה כאשר לא היתה כמעט מעולם, חוץ מתקופות האיומות ביותר בתולדות הגולה.

ארצות־הברית, למרות המיבנה הפדראלי, היא מבחינה תרבותית ולשונית מדינה אחידה, והלשון האנגלית היא לשון המדינה והתרבות האמריקאית, של כל תושביה.

ברית־המועצות היא להלכה בדיוק ההיפך מזה: זוהי ברית עמים עומדים כאילו ברשות עצמם, וכל עם חפשי לטפח לשונו ותרבותו, וההגדרה העצמית הלאומית קבועה ומובטחת בחוקה הסטאליניסטית כאחד מעיקרי היסוד של המשטר הסובייטי.

יהדות רוסיה, כידוע, היתה במאה התשע־עשרה ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה מרכזה התרבותי והציבורי של היהדות העולמית; היא היתה מולדת הספרות העברית והיודית החדשה, וכמו כן המשען והמעין הראשי של התנועה הציונית ותנועת הפועלים היהודית. זכויות היהודים ברוסיה הצארית היו מוגבלות, ומזמן לזמן היה המשטר הצארי מארגן פרעות ביהודים. ואף על פי כן לא נדכאה אף פעם רוחם של יהודי רוסיה, והם נשאו ברמה דגלם היהודי ולחמו בעוז על זכויותיהם היהודיות והאנושיות, וגם השתתפו במלחמת עמי רוסיה על חירותם. בפברואר 1917 פרצה המהפכה הרוסית, מוּגר שלטון הצארים, ורוסיה נהפכה לריפובליקה חפשית דימוקראטית, וליהודים ניתן שויון־זכויות מלא. נדמה היה שהגיעה שעתה הגדולה של יהדות רוסיה. כל חרצובות הרשע נגדעו, הכוחות הכלואים והמדוכאים ביהדות, כמו ביתר עמי רוסיה, שוחררו, ופרץ ביהדות גל אדיר של פעילות לאומית וציונית. נתעצמו המפלגות הציוניות והוקם ארגון חלוצי אדיר של הנוער היהודי שהיה עשוי ומוכשר לחולל גדולות ונצורות בבנין הישוב בארץ ובעיצוב דמות המולדת המתחדשת. אולם חירות יהודי רוסיה לא האריכה ימים. באוקטובר 1917, כשמונה חדשים אחרי המהפכה הדימוקראטית, פרצה המהפכה הבולשביסטית תחת הנהגתם של לנין וטרוצקי, ומאז נסתם הגולל על חירות היהודים כיהודים. כל עוד חי לנין עוד ניתן רשיון לתיאטרון עברי (“הבימה”) במוסקבה, ואושר קיום ליגלי של “החלוץ”, ועוד אפשר היה ליהודים לעלות ארצה, אולם לאט לאט הודקה העניבה סביב יהדות רוסיה, – וזה עשרות שנים מנותקת יהדות זו בחוזק יד מכל העם היהודי ומהמולדת העברית שכל כך היתה קרובה ויקרה ליהודי רוסיה; נסגרו כל בתי־הספר היהודיים ברוסיה, גם העבריים וגם היהודיים. עתונים יהודיים חדלו להופיע; אין ספר עברי או יודי יוצא לאור בכל רחבי ברית־המועצות; אין יהודי יכול להשיג ספר עברי או יודי מישראל או מארץ אחרת, ואם כי לכל העמים בברית־המועצות העניק החוק זכות הגדרה עצמית, נגזרה על יהדות רוסיה מטעם המשטר הבולשביסטי כליה רוחנית. אין יהודי יכול לעלות ארצה, אינו יכול אפילו לקבל ולקרוא עתונות הארץ, אינו רשאי גם לבוא בקשרים עם השגרירות היהודית במוסקבה. “המדע” הסובייטי מפיץ בקרב העם ידיעות כוזבות, נלוזות ומשמיצות על מהוּת היהדות, על התנ"ך, על הספרות העברית והיודית, על העם היהודי, על מדינת ישראל, ואין שום מלומד יהודי או לא־יהודי רשאי לסתור “מדע” כוזב ומסולף זה, כי גם המדע בארץ זו כפוף לדיקטאטורה הטוטאליטרית, והלכות בעניני ספרות ומדע נחרצות על־ידי השליט.

לעומת זאת היהדות הצעירה והגדלה בארצות־הברית מקיימת כרצונה מוסדות חינוך, מחקר ומדע יהודיים, שאין כמותם בעולם, מחוץ למדינת ישראל. הלשון האנגלית היא חובה בכל בתי־הספר, אבל אין כל הגבלה וקושי בלימוד העברית או היודית. יהודי ארצות־הברית נקלטים יותר ויותר בלשון האנגלית, ויודית הולכת ודועכת, אבל עתונים יודיים ועבריים מוסיפים להופיע, ויש להם מאות אלפים קוראים, ואין כל מניעה וקושי מצד השלטון והמשטר להוסיף כהנה וכהנה; הלשון העברית נלמדת בכמה אוניוורסיטאות יהודיות מיוחדות משלהם ובסמינרים גבוהים ללימודי היהדות. יהודי אמריקה תופסים מקום ראשון – גם לרגל מספרם וגם לרגל עושרם והשפעתם המדינית – בעזרה חומרית ומדינית לישראל ולכל דבר וצורך יהודי בעולם. כל יהודי הרוצה לעלות ארצה – חפשי לעשות זאת, אם כי לפי שעה אין רבים ניהנים מזכות זו. אבל עליה חלוצית וכללית מאמריקה לישראל לא פסקה, אם כי לפי שעה בממד צנוע מאוד, וקיים קשר אישי אמיץ בין ישראל לבין יהדות אמריקה. מאות תלמידים יהודים באים שנה שנה מארצות־הברית ללמוד בישראל, ואלפי תיירים באים לבקר בארץ. הון יהודי בצורות שונות, הון פרטי וציבורי, זורם בלי־הפסק לישראל ועוזר לפיתוח הארץ ולקליטת העולים.

קולה של יהדות אמריקה נשמע באופן חפשי. משקלה אינו קטן בארץ הגדולה שבעולם החדש, ויהודי ארה"ב כאזרחים חפשים יכולים לעמוד – והם גם עומדים – בפני ממשלתם כשנדמה להם שמעשי ממשלתם אינם הולמים קו הצדק והתועלת של ארצם ועמם, ואין הם חייבים לענות אמן על כל דברי מלאך רע, גם אם הוא פקיד גבוה במשרד החוץ או אפילו יושב ראשונה במלכות.

וכשם שיש הבדלים חיוניים בין שני הקיבוצים הגדולים בתפוצה, כך יש הבדלים ניכרים ובולטים במצב הישובים הבינוניים והקטנים שבארצות הגולה. אינו דומה מצב היהדות במרוקו למצב היהדות בצרפת, מצב היהדות באנגליה למצב היהדות בפרס. פה עוני, לחץ, מצוקה, גיטו – וכאן שוויון, רווחה חמרית, “אמנציפציה”, הידבקות בתרבות השלטת.

אולם יש צד שווה בכל ישובי היהודים בגולה, גם בגולה העשירה, החפשית, הדימוקראטית, וגם בגולה המרודה, הדלה, המדוכאת, הטוטאליטרית. והצד השווה מתגלה בארבע עובדות־יסוד בלתי משתנות ולא נתונות לשינוי בגולה, הקובעות מצבם המיוחד של יהודי הגולה בכל הארצות ובכל התפוצות. הרצון לעקור עובדות־יסוד אלה ולשנות מצבם המיוחד של היהודים בתפוצות על־ידי התרכזות במולדת עצמאית – זהו תוכנו, מהותו ויעודו של רעיון הגאולה הפועם בלב העם היהודי בכל הדורות ובכל הארצות, ושלפני כששים שנה בערך ניתן לו השם המודרני: ציונות. בלי תוכן זה – השם ציונות נהפך למלה ריקה המכסה על רצון טמיר וכמוס, נעלם אולי גם מהכרתו של נושא הרצון, להתבולל בגויים.

מה הן עובדות היסוד הקובעות מצבם המיוחד של היהודים בגולה, עובדות גלויות וברורות לכל מי שעיניו בראשו? קודם כל – היות היהודים מיעוט תלוי בחסד הרוב. בארצות העולם הישן היו היהודים מיעוט זר, כי בכל אחת מהן היה עם מגובש מבחינה היסטורית, – בעל תרבות ולשון והיסטוריה משלו שליהודים לא היה חלק בהן, ורק לאחר ה“אמנציפציה” ניסו להידבק בלשון עם הרוב, בתרבותו ובחייו הלאומיים, כלומר להתבולל בתוכו. באה“ב¹ וכן בכל העולם החדש – אין היהודים מיעוט זר, כי כולם זרים במובן מסוים. היהודים הם מהגרים בארה”ב או בני מהגרים ככל האמריקנים – אבל הם מיעוט, אם כי לפי שעה לא המיעוט היחיד.

המיבנה החברתי־כלכלי של היהודים בגולה שונה מהמיבנה של העמים בתוכם הם יושבים. יסודו ועיקרו ורובו של כל עם – הם האכרים והפועלים. מעמדם של האכרים והפועלים אינו דומה בכל עם. יש ירוּדים, עניים, משועבדים, ויש ההיפך, אבל בכל עם הם הרוב והמשען העיקרי שעליו עומד קיום העם כולו. לא כן בקרב יהודי התפוצה. מספר היהודים היושבים על הקרקע הוא לאין ערוך קטן ממספרם בקרב עמי הרוב, ויש ארצות שאין בהן בכלל יהודים חקלאים. גם מספר העובדים היהודים הוא קטן ממספרם בעמי־הרוב, והם לרוב מרוכזים במשלוחי־יד מעטים שלא כשאר התושבים. רוב היהודים, ובכמה ארצות – כולם, הם תושבי ערים. בארצות ירודות עובדה זו מגדילה עוני היהודים ודחקם, בארצות עשירות – להיפך, מעלה רמתם התרבותית והחומרית. אבל גם פה וגם שם היא מרחיקה אותם ממקורות־החיוּת הראשוניים של כל עם וחברה, ונוטלת מתחת רגליהם קרקע מוצק ואיתן, בכל המובנים של מלים אלה.

היהודים בגולה הרוצים לקיים יהדותם – נתונים לשתי רשויות זרות או גם מתנגדות זו לזו. כאזרח וכתושב יונק היהודי מתחומי עם זר, גם בחייו החומריים וגם בחייו הרוחניים. יום יום ובאשר ילך הוא אפוּף אטמוספירה לא־יהודית, גם במקום שאין הסביבה עוינת ליהודים. הסביבה הזרה איתנה, חודרת לכל פינה וסדק, כוחה רב, אתה השלטון, המשק, החוק, המדיניות, הלשון והתרבות השלטת; היא מושכת וקוסמת ומשפיעה ביודעים ובלא־יודעים. הרצון היהודי והחיים היהודיים מתכווצים בפינה מוצנעת וצנועה, מובדלת ומחוסרת שרשים במציאות המקיפה והתקיפה, וכל יניקתה היא רק מהעבר ומהמורשה הרוחנית. ונוצרת שניות מתמידה בחיי היהודים, נעשה קרע מוחלט בין הרשות היהודית ובין הרשות האזרחית, ובכמה ארצות גם סתירה בין שתי הרשויות, כמו בברית־המועצות ובכמה מארצות האיסלם. ומכיוון שתרבות־עם אינה יצירה לשונית בלבד, ואף לא אוצר זכרונות עבר או מנהגי דת – אלא מכלול החוויה האנושית והחברתית של הכלל, חוויה ספוגה טבע, מורשה, משטר, כלכלה, חוקים, משטר ממלכתי, מאבקים ונפתולים חברתיים וציבוריים, הרי לא תיתכן כלל תרבות יהודית בגולה, אלא גיטו תרבותי בלבד. גיטו זה לובש צורה דתית, לשונית או רוחנית, אבל אין זה אלא גיטו. כלומר פינה מצומצמת ומצטמצמת בחיי הנפש של היהודי, שאין לה שרשים ומרכז־יניקה במרחבי המציאות הבלתי־יהודית השוטפת והעשירה, זו האופפת את היהודים מדעת ושלא־מדעת, ברצון ושלא־ברצון, ואין מפלט ממנה – כל זמן שחיים בתוכה.

ובגולה לא תיתכן מסגרת־כלל יהודית. ואין הדבר תלוי מהמשטר השורר בארץ, אם זה משטר טוב או רע, מדכא או לא, טוטאליטרי או שוחר חירות, ריאקציוני או מתקדם. היהודים כמיעוט כפופים למסגרת הריבונות של הכלל האזרחי, למסגרת המדינה, ועל מסגרת זו אין ליהודים, כיהודים, כל שליטה, באשר הם מיעוט.

היהודים, כיהודים, הם אבק־אדם, המנסה להידבק אחד בחברו אולי יותר משעושים זאת בני־אדם אחרים באותם התנאים, כי בני עם קשה־עורף הם, קשה־עורף מראשית היותו ועד היום הזה. והזיקה למורשה היהודית – אם זו מורשת דת, מורשת לשון, מורשת מולדת, מורשת אחווה יהודית או מורשת חזון הגאולה – היא עמוקה וחזקה מאין כמוה, והיהודים בגולה יוצרים לעצמם – לפחות בארצות החירות והדימוקראטיה – מסגרות וארגונים חפשיים לפעילות יהודית ולביטוי עצמי יהודי. אבל רק במסגרת של שלטון עצמי בתחומי ארץ מסוימת, יתכן ביטוי מלא ויצירה נורמאלית של תרבות עם.

ביודעים ובלא־יודעים נתונים היהודים בגולה לשלטון המשק, המשטר, החברה, התרבות, הלשון והנימוסים של עם הרוב. ואפילו שמירת הדת היהודית, בארצות שיש בהן חופש־דת מוחלט כמו באנגליה ובאמריקה, לא תעמוד ליהודים לקיים יהדותם ושלמותם היהודית והאנושית.

דת ישראל, בניגוד לכל דת אחרת, היא נטע ארצישראלי מובהק וקשורה בקיומה לארץ מוצאה, וחלק גדול ממצוותיה לא ניתן לקיימן בנכר אלא בארץ, ומיום שנוסדה המדינה ונפתחו שערי הארץ לרווחה לכל יהודי הרוצה לעלות – הרי כל יהודי אדוק עובר יום יום על מצוות היהדות ומפיר תורת ישראל בהישארו בגולה.

אין כל מניעה בארה"ב ובאנגליה ובקאנדה ובאורוגוואי ובכל שאר הארצות בעלות מסורת דימוקראטית וסובלנית, להנחיל לדור הצעיר היהודי את הלשון העברית, ואילו היתה קיימת בארצות אלו תנועה ציונית הראויה לשמה לא היה כלל נבצר ממנה להקנות לנוער היהודי יחד עם הלשון האנגלית (או הספרדית, או הצרפתית) גם הלשון העברית, ולהבטיח על־ידי כך קיום האחדות היהודית והקשר הנפשי היהודי גם למורשת העבר וגם למדינת ישראל ולתוחלת הגאולה בעתיד.

אבל גם בתנאים הטובים ביותר וברצון היהודי והציוני הנאמן ביותר אין אפשרות בגולה לקיים תרבות עברית שלמה וטבעית, באשר התרבות אינה יונקת מהלשון ומהספר ומהעבר בלבד, אלא ממכלול חיי האדם והחברה, מטבע הארץ, מהסביבה האנושית, מהיצירה המשקית, מהמשטר המדיני ומ“האקלים” האנושי, אשר בגולה אינו יהודי לפי טבעו, מסורתו, צרכיו ושאיפותיו.

ומכאן אפשר לענות על השאלה שבראש הרשימה; ההבדל בין יהדות הגולה ובין העם בישראל הוא הבדל בין מיעוט כפוף לרוב זר ובין עם עומד ברשות עצמו; בין שכבות כלכליות גמולות מאדמה ומענפי־עבודה יסודיים המתנים חיי חברה, ובין אומה מושרשת באדמתה ובכל ענפי העבודה; בין קיבוץ קרוע בפנימיותו החי בשתי רשויות מתרוצצות ורחוקות זו מזו, אם לא סותרות זו לזו, ובין עם שרוי ברשות אחת ויחידה, רשות עצמו, שאין בה הבדל וקרע בין יהודי ובין אדם; בין אבק־אדם יהודי ללא מסגרת מלכדת ובין אומה ריבונית השלטת במדינתה.

ואם יעודו של העם היהודי הוא להיות עם־סגולה, וספק אם העם היהודי היה מתקיים או יתקיים בעתיד בלי יעוּד זה – הרי קיומו של יעוד זה יתכן אך ורק במדינת היהודים. למען היות לעם־סגולה דרושים לא רק הרצון ההיסטורי והסגולות הנפשיות – אלא גם המסגרת הממלכתית שתבצע רצון האומה ותיתן לסגולות הטבועות בעם להתגלות ולהתממש מתוך חירות פנימית מלאה ומתוך משמעת ממלכתית חפשית. עם־סגולה יתכן רק במדינה־למופת. גם גורל העם היהודי כולו וגם גורל מדינת ישראל תלויים בשני אלה – שהם אחד.

שדה־בוקר, ט“ז בתשרי תשט”ו – 15 באוקטובר 1954

העם בישראל אינו מיעוט תלוי בחסדי רוב זר. הוא מושרש באדמת מולדתו. כלכלתו יונקת מכל העבודות בחקלאות, בחרושת, בבנין ובתחבורה יבשתית, ימית ואוירית. תרבותו מעורה במורשה היסטורית של ארבעת אלפים שנה ובהישגי המדע של ימינו. לשונו היא הלשון העברית שהגיעה אלינו מימי האבות. למרות הפלישה החוזרת ונשנית בתקופות שונות ובכל ארצות נדודינו של לשונות לועזות, נשארה הלשון העברית הלשון המייחדת והמאַחדת של כל הדורות וכל השבטים בעם היהודי. אין בישראל מחיצה בין היהודי ובין האדם. כל חיינו החומריים והרוחניים משולבים במסגרת אחת, כוללת ועליונה של ריבונות יהודית. אין כל גורם זר מונע עיצוב דמותה של ישראל לפי רצונה וצרכיה.

חיוב רב־משמעות זה אינו עושה עדיין את העם בישראל לעם־סגולה. לא כל עם עומד ברשות עצמו ראוי לתואר־כבוד נעלה זה. כשם שלא כל מדינה ריבונית היא מדינה למופת.

אליבא דאמת לא הגיעה עדיין מדינת ישראל אפילו למדרגה של מדינה מתוקנת. העם בישראל עודנו רחוק מהיות עם נקי מפגימות וליקויים קשים, ואַל נפחד לראות בעיניים פקוחות הקלקלות שבחיינו, במשטרנו ובהליכותינו.

עוד אין אנו מתפרנסים מיגיע כפינו בלבד. אנו תלויים עדיין במידה מדאיגה בעזרת חוץ, וטיב עבודתנו, איכותה וכמותה, אינם הולמים ומספקים צרכינו.

תלותנו הכלכלית בעזרה חיצונית – בחלקה היא מחויבת המציאות ואין בה כל פגם מוסרי או חומרי. המדובר הוא בעזרה לקליטת העליה ההמונית. קיבוץ־גלויות הוא היעוד הראשון והעליון של מדינת ישראל, והתנאי הראשון והחיוני לקיומה ולבטחונה. אין הבור מתמלא מחוליתו. ישוב של 650.000 נפש אינו יכול לקלוט עליה של 750.000 נפש בשנים ספורות, ביחוד כשהעליה היא מחוסרת־כל, נטולת־הון ועשוקת־חינוך, כאשר היתה ברובה הגדול העליה שבאה ארצה אחרי יסוד המדינה, וכאשר עלולה להיות העליה שתוסיף לבוא הנה מארצות האיסלם בצפון אפריקה וארצות אחרות, – העליה הרבתי היחידה הצפויה לנו בעתיד הקרוב. הסלידה האיסטניסית של חוגים מסויימים בישראל מעזרת העם היהודי לקליטת העליה, החוגים אשר שופרם הציבורי הוא עתון “הארץ”, אינה אלא התנגדות פחדנית ומוּסווה לעליית יהודי המזרח. זהו גלגול ארצישראלי של הפחד והזרות שגילו כמה מיהודי מערב אירופה כלפי ה“אוסט־יוּדן”. בלוח “הארץ” מקונן אחד מנושאי־כליו של מר שוקן¹ על “היהודי הרוסי אחד העם” – – – ו“בני דורו של אחד העם”, אותם האינטלקטואלים־למחצה ו“אֶכסטרנים” שנשתלטו “על החיים הרוחניים והציבוריים בארץ”, ו“שכבה קטנה מאוד של אינטלקטואלים אמיתיים (ההדגשה שלי) מאירופה המרכזית והמערבית נכנעו להם מטעמים אופורטוניסטיים”.

“האינטלקטואלים האמיתיים” של העתון “הארץ” מנסים להסביר לנו שאפשר לפתח ארץ רק מתוך חסכונות פנימיים, ויהודי המזרח צריכים להישאר במקומם כמוסיאון חי של קדמוניות ישראל בגולה. החוש הבריא של המדינה ורגש האחווה היהודית שבכל הארצות לא נשמעו לעצות האינטלקטואליות של “השכבה הקטנה” מאירופה המרכזית והמערבית, – ושערי ישראל נפתחו לרווחה לעליית יהודי הארצות הנחשלות והירודות, והיהודים במערב דווקא הושיטו בנפש חפצה וביד נדיבה עזרתם הנאמנה לקליטת המוני ישראל הדווּיים והמרוששים ועשוקי־החינוך. ויש יסוד להניח שהשערים יישארו פתוחים גם לשאר הגלויות המרודות, כשם שיהיו פתוחים לעליית יהודי המערב. ולמען קליטת עליה זו לא רק מותר אלא חובה גדולה היא לגייס עזרה מהחוץ.

אולם כל סיוע זר שאינו הכרחי לקליטת העולים – אין לו כל הצדקה מוסרית וכלכלית. הוא כרקב לישראל, ויש לעקרו מן השורש, ולו גם נצטרך לשם כך לעבוד יותר ולהוציא פחות. עלינו לזכור דברי חכמינו: “פשוט נבלה בשוק – ואל תצטרך לבריות”. אם לגבי יחיד כך – לגבי עם שלם על אחת כמה וכמה. עצמאות כלכלית, כלומר התפרנסותנו אך ורק מיגיע כפינו, היא תנאי ראשון וראשי להבראה מוסרית ולעצמאות של אמת.

גם לא הצלחנו עדיין למזג הגלויות. ואם כי ההפרשים והניגודים האמיתיים, הניגודים המעמדיים והרעיוניים, הם בתוך כל עדה ועדה, בעדות האשכנזיות והמערביות כבעדות הספרדיות והמזרחיות, הרי אין להתעלם מהעובדה המרה והמחפירה שקיימות בחוגים רבים גם מחיצות עדתיות. לפי שעה פועלים במדינה רק שני גורמים המנסים ומצליחים להתגבר על מחיצות אלו: בתי־הספר היסודיים וצבא־הגנה לישראל. בערי עולים (יפו, לוד, רמלה, באר־שבע ועוד) לומדים ילדים מכל העדות, וההבדלים העדתיים בקרב הילדים הולכים ומיטשטשים משנה לשנה. בצבא משרתים בני כל העדות על בסיס של שוויון מוחלט, ובקצונה אנו מוצאים בני כל העדות והשבטים מכל חמשת חלקי תבל יחד עם ילידי הארץ. אולם מחוץ לצבא ולבית־הספר היסודי ישנו חיץ חברתי ותרבותי בין עדות שונות. שימוש מרבית העולים בלשונות ארצות מוצאם מגביר הזרות ההדדית, והנחלת הלשון העברית לכל תושבי המדינה היא תנאי מוקדם למיזוג גלויות, לפחות בשטח הרוחני והתרבותי. היזמה של צעירי המושבים הוותיקים (נהלל, כפר ויתקין, כפר יחזקאל ועוד) ללכת למושבי העולים ולחיות עם העולים יחד – היא אולי התחלה רבת־סיכויים להתנדבות עממית יותר רחבה למען מיזוג־הגלויות.

מדינת ישראל טרם הגיעה ליציבות מדינית פנימית ולמשטר דימוקראטי יעיל ואיתן. מפלגתיות מופרזת וטוטאליטרית וריבוי מפלגות וסיעות בעקב משטר הבחירות היחסיות עושים שמות בחיינו הממלכתיים, מרבים משברים וזעזועים ממשלתיים ללא־צורך, מגבירים באופן מלאכותי הפירודים והניגודים הפנימיים, פוגמים ומעכבים החינוך המדיני של העם, מחלישים כוח המדינה, מורידים קרן הדימוקראטיה הישראלית ומחזקים ידי השמאל והימין הקיצוני השואפים למשטר טוטאליטרי. בתוקף הבחירות היחסיות ניטלה למעשה מהעם כל אפשרות של הכרעה והשפעה בחיי המדינה. בימי בחירות אין העם נקרא להכריע בשאלות הממשיות העומדות על הפרק, אלא הוא מוזמן לבחור בין אידיאולוגיות מופשטות, ולרוב אין להן כל זיקה לענינים החיוניים השוטפים במדינה. על הבוחר לבחור בין המון רשימות מועמדים שאינו מכיר אותם, וחברי הכנסת למעשה נקבעים ע"י ועדים מרכזיים של הסיעות והמפלגות. בין הבוחר והנבחר אין כל קשר, ולאחר הבחירות אין לעם כל אפשרות להשפיע על נבחריו, כי הנבחר אינו קשור לבוחריו ואינו אחראי לפניהם. במקום נציגות עממית, שלטת במדינה קנוניה של סיעות. לרוב הסיעות אין כל אחריות ממלכתית, והאינטרס הסיעתי מדריך כל פעולותיהן, כי סיעות אלה אין להן כל סיכוי להיות לרוב או לגורם מכריע שאי אפשר לממשלה בלעדיו.

משטר הקנוניה הסיעתית, שהוא פרי הבחירות היחסיות, נותן אותותיו גם בכמה משירותי המדינה. מחוץ לצבא ולמשטרה אין לנו עדיין שירותים, שכל עובדיהם כפופים ונתונים אך ורק לשירות המדינה ולטובת האזרח, ולא למפלגה והסיעה שהעמידה שר בראש המשרד. הסיעות הקטנות, שאינן מסוגלות ואינן חייבות לדאוג דאגת המדינה בכללה, ופונות בשעת הבחירות לכתחילה אך ורק למספר מצומצם של אזרחים בשם אינטרס או רעיון סיעתי, רואות במשרדים הנמסרים לחבריהן אמצעי להטיל שלטונם על ציבורם המפלגתי או על יריביהם הפנימיים בסיעה, ודוגמת השרים אי־אפשר שלא תשפיע לרעה על עוזריהם. יודע פקיד נפש שרו.

העם בישראל בכללו לא ספג עדיין במידה מספיקה הכרה ואחריות ממלכתית כראוי לעם העומד ברשות עצמו. היהודים סבלו ברוב ארצות הגולה מתגרת יד שלטון עוין, והם נאלצו להתחכם ולהערים על סדרי המדינה ועל חוקיה המקפחים. והרגלים שנתקבלו במשך דורות אינם נמחים בשנים ספורות, ועולה שיורד מהאניה או מהמטוס – אינו נהפך כהרף־עין לבן־מולדת ואזרח מחונך. מדינה מתוקנת אינה פרי מוסר מתוקן, אלא פרי אזרחות מתוקנת ומחונכת. מובן, שמשטר נפסד מכביד על חינוך מעולה של האזרחים, אבל המשטר כשהוא לעצמו אינו קובע הכל. ואין עם גלותי, מדוכא, נטול עצמאות אלפי שנים נהפך בין־לילה, רק בתוקף הכרזת קוממיות או שינוי מקום, לעם ממלכתי הנושא באהבה וברצון חובות העצמאות ועוּלה. כי עצמאות מעניקה לא רק זכויות, אלא מטילה על בעליה אחריות כבדה.

רוב הציבור יודע לתבוע מהמדינה למעלה ממאה אחוז שהמדינה חייבת לו, אבל אינו מוכן לתבוע מעצמו אפילו פחות ממאה אחוז שהוא חייב למדינה. הוא דורש מהמדינה שירותים טובים ומובחרים, אבל אינו רואה בעין יפה הטלת המסים, שבלעדיהם לא ייתכנו כל שירותים. לכל היותר הוא מוכן להסכים בנקל שהזולת ישלם, ולא הוא. והסיעות המרובות, היודעות שלא יידרשו לעולם לקחת על עצמן האחריות המלאה לשלטון, מנסות לתפוס לב הבוחרים על־ידי תביעת שירותים מרובים ומסים מועטים. ובזאת אין הבדל בין הימין ובין השמאל.

ובמדינתנו לקוי עדיין אפילו הנימוס האישי. חלק גדול של התושבים, לרבות הנוער הישראלי, לא למד להתיחס לזולת בכבוד, באדיבות, בסובלנות, באהדה. לקויה בתוכנו ההגינות שבין אדם לחברו, המנעימה חיי הציבור ויוצרת אקלים של רעוּת ואהדה כללית.

היה זמן – ונואמים ציוניים היו מתפללים לזכות ולראות בארצם פושעים יהודים ובתי־סוהר יהודיים. “אידיאל” זה נתקיים במלואו ובשפע. יש לנו בישראל סוחרי שוק שחור, מבריחי מכס, גנבים, שודדים ורוצחים ואנסים ופושעים אחרים מכל המינים. בנידון זה היינו “ככל הגויים” – ולאו דווקא כמתוקנים שבהם.

בנאמר לעיל לא נתמצו כל התקלות והפגימות במדינת ישראל ובעמה.

ואף על פי כן! –

גנוזים ופועלים בעם זה כוחות מוסריים, מעינות יצירה ומרץ חלוצי שאין למצוא כמותם אולי בשום עם אחר בימינו, ואולי לא היו כמותם בעם ישראל מעולם.

מפעל־הבראשית שקם לפני יסוד המדינה, הקמת המדינה ונצחונותיו המופלאים של צבא־הגנה לישראל, היצירה המסועפת והאדירה שבוצעה ומוסיפה להתבצע בשנים המעטות לאחר קום המדינה – לא היו בגדר האפשרות אלמלא העצמה המוסרית, החלוצית והיוצרת הגנוזה בעושי המלאכה, אשר אנשי־מעשה ובעלי־נסיון טענו שנים רבות שהיא מלאכת שוא ובדים, אוּטופיה שאינה ניתנת להתגשם, וחלום ריק אשר לא יקום לעולם.

המאורע המבהיק ונורא־ההוד של המדינה הצעירה היה נצחונו של צה“ל על צבאות ערב. אלמלא נצחון זה היינו נמחים פה מעל פני האדמה. אבל בלי להקטין במשהו גודלה וערכה של גבורת צה”ל במלחמת־הקוממיות איני חושש להגיד שמפעלי העליה וההתישבות והחינוך והמחקר והפיתוח שנעשו בישראל מאז תום המלחמה ועד היום אינם נופלים בגבורתם המוסרית ובערכם ההיסטורי מהנצחון המופלא של צבאנו. לא ארצות־הברית של אמריקה, לא אבסטרליה ולא כל מדינה אחרת שקמה בכוח עליה מן החוץ, לא ביצעה בזמן קצר אחרי כיבוש עצמאותה – מה שעשתה ישראל הצעירה, הקטנה והדלה, בשנים הספורות האלה. המדינות המתוקנות והמשוכללות, כמדינות הסקאנדינביות, הראויות להיות לנו למופת בכמה מובנים – הגיעו לשלב זה אחרי עשרות ומאות שנים של קיום עצמאי ובלי שנתקלו בקשיים ובסכנות המלווים מדינת ישראל כל הימים. ספק אם אף מדינה אחת בימינו הספיקה לפעול וליצור בקצב ובתנופה ובממדים, כאשר הספיקה ישראל בחמש־שש השנים שלאחר מלחמת הקוממיות.

אולם מדינת ישראל אינה רשאית להסתפק במעשים אשר עשתה ובתנופת היצירה אשר גילתה עד כה. לא ככל המדינות – מדינת ישראל, ולא ככל העמים – עם ישראל. היעוד המוטל על ישראל אין דומה לו בכל מדינה אחרת. גאולת ישראל אינה דומה לשום שחרור לאומי אחר – לא בהיקפה, לא בתכנה, לא בתנאיה ההיסטוריים. מורשתנו הרוחנית הגדולה, מורשת נביאי ישראל, ומצבנו המיוחד בעולם – מחייבים אותנו. אנו נתבעים לקבוץ גלויות ולהגשמת חזון אחרית־ימים. וקנה־מידה של כל מדינה אחרת אינו יכול לשמש קנה־מידה של ישראל.

מדינת ישראל תיבחן ברצונה וביכולתה להגשים חזון־הגאולה היהודי והאנושי שחזו נביאינו על הרי יהודה בימי קדם. ונשאלת השאלה:

התעמוד ישראל במבחן עליון זה?

שדה־בוקר, ל' בתשרי תשט"ו – 27 באוקטובר 1954

העם בישראל ודאי שאינו יכול להתברך בלבו כי הנהו עם־סגולה. אנו רחוקים מרחק רב מהדמות שהתווינו כמחוז־חפצנו ההיסטורי בהכרזת העצמאות ובחוק החינוך הממלכתי. השאלה היא אם יש בנו היכולת והרצון להיות עם סגולה ואם במפעלנו עד עכשיו נסתמנו מגמות העלולות להפוך מדינת ישראל למדינה למופת לכשיתגברו וינצחו בחיינו?

בשטח קיבוץ גלויות יש בידנו לציין כיבושים בולטים. לא גילוי חד־פעמי, אלא תהליך מתמיד, אם כי לא תמיד בקצב אחיד. התהליך החל עוד במשטר התורכי, נתגבר בימי המאנדט והגיע לשיאו בשנים הראשונות ליסוד המדינה. הוא לא נסתיים. ואם כי יש בארץ “אנשי מעשה” כביכול המערערים על העליה ההמונית, ביחוד על העליה הרבתי מארצות המזרח, והם מתנגדים בגלוי או בחשאי לעליה חדשה, אם מטעמים כלכליים ואם מטעמי “יחוס־גזעי”, הרי אין כל ספק שאין הם מביעים רצון העם, לא העם בישראל ולא העם בתפוצות; ואם תפרוץ העליה באחת מארצות המזרח או באחדות מהן – תתאזר המדינה עוז, תקבל על עצמה, בלי כל רתיעה, כל הקשיים הנוספים, ותקלוט העליה החדשה כאשר עשתה לעליה הקודמת. הרוב הגדול של מאזיני “קול ישראל” מקבלים כל הודעה על אניית עולים חדשה כבשורה מרנינה. הנסתמן בתולדות הישוב והמדינה גם תהליך ורצון דומה לזה בדרך לחברה חדשה ובכיוון היותנו לעם־סגולה? היש בנו התכונות והרצונות הדרושים לכך? הנתגלו בחיינו תהליכים, – ואין תהליכים היסטוריים אלא התגלמות רצונות, – המבשרים תקומתה של מדינה למופת?

לפני מתן תשובה לשאלות אלו, מן הראוי לברר אם היינו אי־פעם עם־סגולה.

ברור שכל עוד היינו אך ורק עם גולה מפוזר ומפורד, נטול מסגרת ארצית, כפוף לשלטון זר ותלוי בחסדי זרים, ולא היה בנמצא הרקע והמצע ההכרחי לחיים־עם חפשי ולעיצוב חברה רצויה, – לא היתה כל אפשרות אובייקטיבית להיותנו לעם־סגולה, ועצם קיומנו כעם היה מוטל בספק. אפילו בשטח המיוחד כביכול אך ורק לנו, בשטח הדת – היינו מושפעים ומופעלים על ידי כוחות זרים, בהכרה ושלא־בהכרה.

יכולנו להלכה להיות עם־סגולה רק כשהיינו יושבים על אדמתנו ועמדנו ברשות עצמנו.

כמה מההיסטוריונים היהודים, הנגררים אחר חוקרי־המקרא הנוצרים, סבורים, כי תקופת הזוהר בתולדות העם היהודי היתה בימי הבית השני. יש להצטער שגם חוקר יהודי עצמאי כפרופ' י. קלוזנר נגרר אף הוא אחרי השקפה מוטעה זו. בכל תקופת הבית השני היינו עצמאיים באמת רק כשמונים שנה, מימי החשמונאים הראשונים, בעיקר מימי שמעון הנשיא, ועד ימי נכדו אלכסנדר ינאי המלך, לרבות ימי אשתו המלכה שלומציון. לפני תקופה זו היתה יהודה כפופה כמאתיים שנה לשלטון פרס, ואחר כיבושי אלכסנדר מוקדון – לשלטון הלניסטי. בימי בניהם של אלכסנדר ינאי ושלומציון פרצה מלחמת־אחים, ולגיונות רומא בהנהגתו של פומפיוס כבשו את ירושלים, ויהודה נהפכה למעשה לפרובינציה רומאית, גם במלוך בית־הורדוס.

היינו עצמאים תקופה ממושכת, כשש מאות – שבע מאות שנה, בימי הבית הראשון, מיציאת מצרים וכיבוש יהושע בן־נון במאה השלוש־עשרה או השתים־עשרה, ועד חורבן בית ראשון, בתחילת המאה הששית. בתקופה זו יצר עמנו גם רוב יצירותיו הנצחיות ונתן לעולם את האישים אשר זהרם ותורתם וחזונם לא יכהו לעולמים – ממשה רבינו ועד ירמיהו הנביא.

ההיה עמנו עם־סגולה בתקופה הגדולה הזאת?

אין ספק שזו היתה משאת־נפשם העליונה ותמצית תורתם של מורי העם ומדריכיו, מחוקקיו ונביאיו בתקופה ההיא. כל ספרי התורה והנביאים ספוגים רעיון מרכזי זה: לעשות עם ישראל לעם־סגולה. – זה היה תוכנה העיקרי של ה“ברית” שכרתו מורי העם בין עם־ישראל ובין בורא עולם.

“וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקוֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים, כִּי לִי כָּל־הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ־לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ – אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”

(שמות יט, 5־6).

דברים אלה שמע משה, לפי סיפורי התורה, עוד בחודש השלישי לצאת בני ישראל ממצרים. ובמשנה תורה, בספר דברים נאמר:

“וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְו‍ֹתָיו. וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיוֹתְךָ עַם־קָדוֹשׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר”

(דברים כ"ו, 18־19).

ברור שהביטוי “עליון” כאן אין כוונתו לעליונות מדינית או צבאית, אלא לעליונות דתית ומוסרית.

לפי המסופר בספר מלכים ב' (כב, 8) נמצא ספר התורה, הנקרא גם בשם ספר־הברית, רק בימי יאשיהו המלך, בשנת השמונה עשרה למלכו, בתקופת ירמיהו הנביא, כשלושים ושש שנים לפני חורבן בית ראשון. אז קרא המלך אליו כל זקני יהודה וירושלים

“וְכָל־הָעָם לְמִקָּטֹן וְעַד־גָּדוֹל, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵיהֶם, אֶת־כָּל־דִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית הַנִמְצָא בְּבֵית ה‘. וַיַּעֲמֹד הַמֶּלֶךְ עַל־הָעַמּוּד וַיִּכְרֹת אֶת־הַבְּרִית לִפְנֵי ה’ לְהָקִים אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת הַכְּתֻבִים עַל הַסֵּפֶר הַזֶּה, וַיַּעֲמֹד כָּל־הָעָם בַּבְּרִית”

(מלכים ב', כג 1־3).

עוד חכמי התלמוד ידעו, כי התורה ניתנה מגילות מגילות, ולרגל הענין אשר לפנינו אין צורך לברר מה מוקדם ומה מאוחר בתורה. אבל אין כל ספק, שדברי ה“ברית” המכוּונים לעשות עם ישראל ל“עם סגולה” לא נתחדשו בימי יאשיהו. נביאי הכתב הגדולים – עמוס, הושע, ישעיהו ועוד, הופיעו בימי המלך הגדול עזריהו (או עוזיהו) – כמאה וחמישים שנה לפני יאשיהו המלך, והנבואה בישראל קדמה גם להם. ותוכנה של תורת הנבואה היה אחד: האמונה באלוהי עולם, והאמונה שאלוהי העולם הוא אלוהי חסד ואמת, צדק ושלום, והוא דורש מעמו לכונן חייו על יסודות חסד ואמת, צדק ושלום.

אפילו בתקופה מאוחרת, אחרי חתימת המישנה (כשלוש מאות שנים לאחר חורבן בית שני), כשהתפשטה והתרחבה התורה שבעל־פה – פירושים ופירושי פירושים לתורה שבכתב, ותקנות שתוקנו לצרכי השעה – דרש אחד האמוראים מהדור השני, רבי שמלאי: “תרי”ג מצוות נאמרו לו למשה. – בא דוד והעמידן על אחת עשרה, דכתיב:

“מִזְמוֹר לְדָוִד, ה‘, מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ, מִי־יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ? הוֹלֵךְ תָּמִים, וּפֹעֵל צֶדֶק, וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ, לֹא־רָגַל עַל לְשׁוֹנוֹ, לֹא־עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה, וְחֶרְפָּה לֹא־נָשָׂא עַל־קְרֹבוֹ. נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס, וְאֶת־יִרְאֵי ה’ יְכַבֵּד, נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר. כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ, וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח – עוֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם”

(תהלים טו).

בא ישעיהו והעמידן על שש, דכתיב:

“הֹלֵךְ צְדָקוֹת, וְדֹבֵר מֵישָׁרִים, מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקוֹת, נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד, אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים, וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע”

(ישעיהו לג, 15).

בא מיכה והעמידן על שלש, דכתיב:

“הִגִיד לְךָ אָדָם מַה־טוב, וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם־עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵּעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ”

(מיכה ו' 8).

חזר ישעיהו והעמידן על שתים, שנאמר:

“כֺּה אָמַר ה': שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה”

(ישעיהו נו 1).

בא עמוס והעמידן על אחת, שנאמר:

“כִּי כֹה אָמַר ה' לְבֵית יִשְׂרָאֵל ‘דְּרשׁוּנִי’ וִחְיוּ”

(עמוס ה' 4).

דרוש אחרון זה לא מצא חן בעיני חכמים, והקשו עליו: נאמר דרשוני – בכל התורה כולה? אלא בא חבקוק והעמידן על אחת: “וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה” (חבקוק ב' 4).

רב שמלאי היה יכול להוסיף גם דברי שני החכמים הגדולים ביותר בתורה שבעל־פה: הלל הזקן ורבי עקיבא. על הלל נאמר: “כשנשתכחה תורה מישראל – עלה עזרא מבבל ויסדה; חזרה ונשתכחה – עלה הלל הבבלי – ויסדה”. ועל רבי עקיבא מספרת האגדה, שמשה רבינו בעצמו היה סבור שהוא גדול ממנו בתורה, וטען לפני הקב"ה: “רבונו של עולם, יש לך אדם כזה – ואתה נותן תורה על ידי!” (מנחות כ"ט).

ומאמרו של הלל הזקן היה: " דעלך סני – לחברך לא תעביד; זוהי כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא, זיל גמור" (שבת לא). ומאמרו של רבי עקיבא היה: “ואהבת לרעך כמוך – זהו כלל גדול בתורה” (בראשית רבה, כ"ד).

מטיפי אהבת־הבריות היו גם בקרב עמים אחרים. קרוב לתקופת ירמיהו הנביא חי ופעל הגדול בבני הודו, סידאַרטאַ גוטאמא, הידוע בשם הבודדהא. והוא אמר: “אין שנאה כלה על ידי שנאה שכנגד. שנאה כלה על ידי אהבה – זהו חוק עולם”. אולם נביאי ישראל קדמו ועלו על כל האחרים בלהט תביעתם למשטר של חסד ואמת, צדק ושלום ואהבת האדם, והם ראשונים שהורו תורת האחדות – אחדוּת הבריאה, אחדות המין האנושי, כיצירי האחדוּת העליונה, האלוהית. אלוהי הנבראים היה אלוהי המוסר, החסד והצדק, והנביאים ראו בגורם המוסרי הגורם העליון בהיסטוריה.

החוקר המעמיק והמקורי ביותר של תולדות האמונה הישראלית, פרופ' יחזקאל קויפמן אומר: “הם (הנביאים) מכריזים שהמוסר הוא הערך הדתי העליון, ולא הפולחן – – בזה הם מעלים את דת ישראל לשיא אחר לא שערוהו ראשונים: התכלית העליונה של הדת הוא הטוב המוסרי; הוא הוא דעת אלוהים. רק בו מתקדש האדם ומידמה לאלהים – – בהערכה חדשה זאת של המוסר כרוכה השקפתם ההיסטורית של הנביאים. – המוסר שאת מלחמתו הם נלחמים הוא המוסר הסוציאלי – – –. הם נלחמים לצדק ולמשפט, לזכויותיהם של המוני העם, להגנת הדל, היתום והאלמנה. הם מאיימים בחורבן לאומי לא רק על פשעים כבדים, “סדומיים”, אלא גם על פשעי יום־יום: על עיווּת דין, על ניצול ורישוש העם, על מאזני מרמה, על הפקעת שערים וכו' – – – הנביאים מכוונים את תוכחתם נגד הרדיפה אחרי עושר נפרז, נגד התאווה לאַרמונות, שדות וכרמים, נגד עושר הבא בעושק לאומי. – הרדיפה אחרי העושר החמרי והבטחון בכוח החמרי הם להם חטא של אלילות, עצם האלילות. האידיאל שלהם הוא גם עני ודל החי חיי עמל ותום” (י. קופמן: תולדות הדת הישראלית).

ובדברי הנביאים אנו מוצאים תשובה לשאלתנו: העם היהודי בתקופת התנ"ך היה רחוק מהיות עם־סגולה. זה היה “גוי חוטא, עם כבד עון, זרע מרעים, בנים משחיתים – – החקקים חקקי אָון ומכתבים עמל כתבו: להטות מדין דלים ולגזול משפט עניי עמי, להיות אלמנות שללם ואת יתומים יבזו – מלכם תדכאו עמי ופני עניים תטחנו”. דברים מרים וקשים אלה מטיח ישעיהו הנביא נגד עמו וראשי עמו. והושע בן בארי, שניבא אף הוא בזמן ההוא, מקטרג: “אין אמת ואין חסד ואין דעת אלהים בארץ. אלה וכחש ורצח וגנב ונאף פרצו, ודמים בדמים נגעו”. ועמוס זועק מרה, “על מכרם בכסף צדיק, ואביון בעבור נעלים. השואפים על עפר ארץ בראש דלים, ודרך ענוים יטו”; וכיוצא באלה.

בתוכחה מרה זו יש אולי מן ההגזמה של נביאי הצדק המוחלט והצו האלוהי העליון. הנביאים אהבו את עמם והאמינו ביעודו הגדול – ומשום כך יסרו אותו כל כך קשה. אבל ברור הדבר, שגם בימי השופטים וגם בימי המלכים היה העם היהודי רחוק מהאידיאל של עם־סגולה. אבל נפלא הדבר, שדווקא הנביאים הגדולים שלא חסו ולא חיפו על בני דורם בתוכחתם העזה והמרה – לא התיאשו ולא נתאכזבו מהאמונה העמוקה ביעוד העם העברי, והם חזו חזון אחרית־הימים, חזון הגאולה היהודית והאנושית, שבה ישב ישראל לבטח בארצו ויהיה לעם־סגולה ולאור־גויים, "ונהרו אליו כל הגויים, והלכו עמים רבים ואמרו:

“לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה', אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו – וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם, וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבּוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת. לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה”

(ישעיהו ב', 4־3).

היש בימינו סימנים או סיכויים, לקיום חזון זה?

שדה־בוקר, ה' בחשון תשט"ו – 1 בנובמבר 1954

לעברים הקדמונים לא היה בכלל שם מיוחד ליחידה ארצית ריבונית הנקראת בימינו בשם מדינה. המלה “מדינה” במקרא ובמשנה פירושה – פרובינציה. בארצות־הברית נשתמרה משמעות זו עד היום למונח State – חבל, עיר גדולה. ממלכה בתנ"ך פירושה שלטון המלך או בית המלך. נביאי ישראל נשאו דבריהם רק על עמים וגויים או על ארצות, ולא על “מדינות”. המושג המודרני של מדינה מוצאו מיוון. “פוליס”, “פוליטיה” ביוונית מכוּונים לא לעם אלא למסגרת הממלכתית. ההבדל הוא לא מילולי אלא עקרוני.

הנביאים לא היו מבינים כלל משמעות הביטוי “מדינה למופת”. האידיאל שלהם היה “עם־סגולה”. הם ראו לפניהם תמיד את האדם, את חבר האנשים, את העם. לא המשטר אלא הציבור; העם צריך לשמש מופת ולהיות לסגולה. אין אנו מוצאים בדברי הנביאים כל נסיון לתאר מדינה אידיאלית. בחזון אחרית הימים מדובר אך ורק על עמים וגויים. “והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, – ונהרו אליו כל הגויים והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' – ויורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו. – וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות; לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה” (ישעיהו, ב', 2־4).

הנסיון הראשון לתאר מדינה אידיאלית, מאלה הידועים לנו, נעשה על ידי גדול הוגי יוון. לתיאור זה הוקדש הגדול והנעלה בספרי אפלטון, ספר “המדינה” (פוליטיה). ספר זה, כשאר ספרי אפלטון, סותרים בהחלט ההנחה הנפוצה בקרבנו, כי חכמת יוון אין לה פרי אל פרחים, כלומר, שהיא עומדת בעיקר על יופי ולא על אמת וצדק.

“הרעות אי־אפשר להן לשכון עם אלוהים. הן מרחפות בהכרח רק בקרב בני תמותה ובעולמם של אלה, ולכן יש להימלט מכאן להתם בלי כל דיחוי. להימלט פירושו – להדמות לאלוהים עד כמה שזה אפשר (לבן אדם). להידמות לאלוהים פירושו – לחיות בצדק, בקדושה ובתבונה”. דברים אלו לא נאמרו על ידי הבעש“ט או ע”י אחד המקובלים היהודים, אלא על ידי אפלטון (סוקרטס?) בשיחה הנקראת בשם תיאייטסוס. ספר “המדינה” מוקדש בעיקרו לחקר הצדק והטוב באדם ובמדינה. הרעיון העליון בספר־אלמוות זה הוא, כי הרע לא יסוף מהמדינות ומהמין האנושי, בלתי אם הפילוסופים יהיו שולטים במדינה או השליטים יהיו פילוסופים, ושתיהן – השררה המדינית והפילוסופיה, תהיינה לדבר אחד.

פילוסופוס בפי אפלטון פירושו אדם מושלם בחכמה, בבינה, בדעת ובמידות טובות של צדק, אמת, ענוותנות, אהבת הטוב ובריחה משררה. אמנם אפלטון עמד על כך, שיעוּדו של המדינאי הוא לעשות את האזרחים לטובים, אבל סימנה המובהק של המדינה האידיאלית, המדינה למופת, בעיני גדול חכמי יוון הוא שלטונו של איש־המעלה; האידיאל הבדיני הוא משטר מעולה, הנקבע בכוחו ובחכמתו של השליט־הפילוסופוס.

לא כזה היה האידיאל של נביאי־ישראל. לא בשלטון איש־המעלה יתגשם אידיאל הטוב, אלא בהיות העם, העם כולו, לעם סגולה. לא יחידי־סגולה יביאו את הגאולה, אלא צדקת־העם. “פתחו שערים – ויבוא גוי־צדיק, שומר אמונים” (ישעיהו כ"ו, 2).

אמנם, אף בן־אמוץ ראה בחזונו הופעת איש המעלה, השליט־הפילוסופוס, “ויצא חוטר מגזע ישי – ונחה עליו רוח ה‘, רוח חכמה ויראת א’. – ושפט בצדק דלים, והכיח במישור לענוי־ארץ, – והיה צדק אזור מתניו, והאמונה – אזור חלציו”; אבל לא בכוחו ובכשרונו האישי של השופט ישתנה העולם לטובה, אלא כל הטבע יחזור מתוך רצונו וטבעו הפנימי למוטב: “וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ”. ביחסי בני אדם יכלה העושק, הזדון והחמס. “ולא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה', כמים לים מכסים”. החכמה והבינה והדעת לא יהיו נחלת יחיד או יחידים – אלא נחלת הכלל, נחלת כל אחד ואחד. כל הארץ תימלא דעה. נקודת המוצא של נביאי ישראל הוא יקר־האדם, אורח־חייו, התנהגותו, יחסיו עם בני מינו, ישרו וצדקתו, כל מה שהנביאים כינו בניב קצר וכולל אחד: יראת ה'. תפיסה נבואית זו נתמצתה בפסוק אחד של ישעיהו: “אוקיר אנוש מפז, ואדם – מכתם אופיר” (י"ג, 12).

מתקופת הנביאים עברו כאלפיים וחמש מאות שנים, וממותו של אפלטון – קרוב לאלפיים ושלוש מאות שנים. אנו חיים עכשיו בעולם אחר לגמרי, שונה מן היסוד בתנאי־חייו הכלכליים והחברתיים, החמריים והרוחניים, מהעולם העתיק של הנביאים ושל חוזי יוון וחכמיה. גם מורשת הנביאים וגם מורשת יוון השאירו בתרבותנו עקבות בל ימחו, וביודעים ובלא־יודעים אנו ניזונים וניהנים מפירותיה ומקרנה, אבל העבר המפואר והגדול ביהודה וביוון עבר לבלי שוב. דורנו והדורות הבאים יעצבו חייהם בנסיבות ובתנאים שלא עלו על דעת הקדמונים. יש ברשותנו כיום מכשירי דעת ומדע, אוצרות ידיעות וחכמה, אמצעי פעולה וייצור ותנועה שלא שיערו קדמונים, ואנו גם צפויים לסכנות שלא היו כמותן מאז ומעולם עד לדורנו זה.

ערכי־אדם לא נשתנו הרבה. ערכי אמת וצדק, חסד ושלום, שירה ואמנות קיימים ועומדים, והביטוי שניתן להם על־ידי גדולי־הרוח בדורות קדומים – קשה להתעלות עליו, ואפילו לא קל להידמות לו. אבל הפיכת ערכים מופשטים אלה לנכסים אנושיים וחברתיים בימינו לא תיעשה עוד לעולם כאשר נעשתה בימי עוזיהו ויאשיהו, או בימי סולון ופריקלס. יש חדש תחת השמש. אין דבר קופא על שמריו, לא בטבע ולא בהיסטוריה, לא בעולם־החומר, ולא בעולם־הרוח, לא בחברה ולא במדינה.

רב, האמורא הראשון הגדול, שמפני גדולתו נקרא סתם בשם רב – כשם שמורו, רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, נקרא סתם רבי – לא חשש לרמוז, באגדה מפורסמת, שאילו היה משה רבינו שומע מה שרבי עקיבא עתיד ללמד לתלמידיו – לא היה יודע מה הוא אומר. וכה מסופר בשם רב: “בשעה שעלה משה למרום מצא לקב”ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: רבונו של עולם – מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תלי־תלים של הלכות. אמר (משה) לפניו: רבונו של עולם – הראהו לי. אמר לו: חזור לאחוריך. הלך (משה) וישב בסוף שמונה שורות (בישיבה של רבי עקיבא), ולא היה יודע מה הם אומרים. תשש כוחו. כיוון שהגיעו (תלמידי עקיבא) לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להם: הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו. חזר (משה) ובא לפני הקב“ה, אמר לפניו: רבונו של עולם – יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי? אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני…” (מנחות, מ"ט).

מי שיסיק מכאן, שאין קשר בין תורת משה ובין תורת עקיבא בן יוסף – יחטיא האמת. הדברים נשתלשלו, נתרחבו ונתפרשו מתוך התורה הקדומה, וגם החידושים שחידש רבי עקיבא ותלי־תלים הלכות שדרש על כל קוץ וקוץ, מבלי שמשה היה יודע מה הם אומרים – ניתלו בהלכה למשה מסיני…

בלי מורשת העבר, המורשה הגדולה של נביאי ישראל, חיינו ייעקרו ממקור חיותם, ויווצר סביבנו ובתוכנו חלל ריק, העלול לבלוע אותנו מבלי שיוודע, כי באנו אל קרבו. אבל מורשה זו נספגת ומתמזגת בתוך כיבושי־רוח חדשים ומתחדשים, וזרם החיים והתמורות ההיסטוריות אינו פוסק לעולם. במסענו הארוך על בימת העולם למדנו מהרבה עמים. ואם כי קשר־בל־ינתק מרתק אותנו לעבר־הקדומים של עמנו ולירושתו הגדולה בתקופת הנביאים ובדורות מאוחרים, הרי אנו בני זמננו, ויצירת אנוש בכל התקופות ובכל הארצות, בעולם העתיק ובעולם החדש, במזרח ובמערב, היא נחלתנו. וכשם שאנו חוליה בשלשלת הדורות של עמנו, אנו חברים במשפחת העמים וחלק מן המין האנושי בימינו. ולא נהיה נאמנים לעצמנו אם לא נמַצה בחיינו, במפעלנו, בתרבותנו, בחברה שאנו רוצים לצור במולדת המחודשת – כל הטוב, האמיתי, היפה, הצודק, הפורה והמַפרה שיש למצוא גם בירושת העבר וגם בכיבושי הרוח האנושי של זמננו והזמנים שיבואו.

אין אנו רואים עוד כל סתירה או הבדל בין עם־סגולה ובין מדינה־למופת. אין עם בן־חורין, ואין עם מסוגל להגיע לשלמות הרצויה והאפשרית בלי שיעמוד ברשות עצמו ויהא שליט ריבוני במכשיר העליון של רצון כלל־האומה – המדינה. עם משועבד ותלוי ברצון זרים לא יהיה לעולם לסגולה, בלתי אם ישתחרר מכבליו ומתלותו באחרים. ועם במדינה מושחתת, מקולקלת או פגומה לא יהיה לעם מושלם. והוא הדין להיפך. אין מדינה משוכללת או מתוקנת נבנית ומוקמת על־ידי עם פגום ומושחת.

החוקים היפים ביותר יישארו על הנייר ויסולפו למעשה – אם מנגנון המדינה (נציגי העם, ממשלתו ועובדיה) לא יהיה נאמן, מוכשר, יעיל, נקי־כפיים, ואם הציבור לא יהיה שומר חוק, “הולך תמים ופועל צדק”. אין אנו יכולים לראות כאפלטון ואריסטו בזמנם חזות הכל ב“פוליס”. וּוַדאי שלא נקבל התורה הנפסדת והמסולפת של המדינה הטוטאליטרית. גם לא נשוב לתורה המדינית של ראשית המאה התשע־עשרה, כאילו המדינה לא נוצרה אלא להשליט בטחון פנימי וחיצוני, או בלשון השבטים העברים לשמואל: “ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתנו”. המדינה בימינו חייבת להבטיח לתושבים כל השירותים הציבוריים (חינוך, בריאות, סעד) והיא נתבעת לעקור הקיפוחים והאפליות השוררים בחברה. מדינת ישראל מצוּוה עוד על משימה נוספת, רבת משמעות ומעמסה, שאינה ידועה לשום מדינה אחרת: קיבוץ גלויות. ומשימה זו היא ראשונה במעלה, כי בה תלוי גם בטחונה, כלומר, קיומה, של המדינה, וגם תכלית קיומה.

ערך המדינה בימינו הוא, מפני זה, גדול הרבה משהיה בחיי העברים בימי קדם או בחיי היוונים בתקופה הקלאסית. ערך המדינה בישראל הוא גדול גם מערך המדינה בחיי עמים אחרים בזמננו אנו. כי בלי מדינת ישראל ובלי מאמצי המדינה, לא ייתכן קיבוץ גלויות. אבל אין המדינה הכל.

כוחה, יכולתה, מקור־יניקתה של המדינה הוא בעם. לא די בחוקים טובים ובמנגנון יעיל ונאמן. הרצונות, התכונות, המאמצים, אורח־החיים, הרגלי־המחשבה, המאוויים, הבגרות המדינית, מידת ההשכלה, השרשים היהודיים, הרמה התרבותית והמוסרית של העם – הם הם שיקבעו אופיה, דמותה, דרכה ויכולתה של המדינה. העם והמדינה אינם שני דברים נפרדים, אבל גם אינם זהים. המדינה היא מסגרת כלל־העם, נציגותו ורצונו המאורגן, אבל העם הוא יותר ממדינה. הוא הכלל עצמו, הכלל החי, הפועל, הנאבק, הסובל, היוצר, התוסס, המלא מאוויים ושאיפות סותרים ומתרוצצים, משתנים ומתחלפים, ואין תכני חיי העם ופעולתו מתמַצים אך ורק בחייה ובפעולותיה של המדינה.

אולם נקודת־המוצא והתכלית העליונה, השורש והמקור, המטרה והקץ אינם לא במדינה ולא בעם – אלא באדם. “לא טוב היות האדם לבדו”, ואין בנמצא כלל איש ביחידותו ובבדידותו. החברה לאדם היא כאוויר לנשימה, ויותר מזה. האדם הוא במידה רבה, ואולי במידה מכרעת, יציר החברה. אבל הוא גם יוצרה.

בעם יש חטיבות שונות – עדות, שבטים, וכן מעמדות חברתיים. ולא יתכן עם־סגולה בלי שייהרסו מחיצות העדות ומבלי שייעקר שמץ אחרון של אפליה שבטית, ולא תיתכן מדינה למופת מבלי שיבוטלו המעמדות ומבלי שייעקר שריד אחרון של קיפוח וניצול אנושי.

גם מורשת הנביאים וגם חוק המדינה ציווּ עלינו “חברה בנויה על חירות, שוויון, סובלנות, עזרה הדדית ואהבת הבריות” (חוק החינוך הממלכתי, סעיף 2).

אבל כל אלה לא יתכנו – אם לא נתחיל בשורש ולא נטפח העיקר – האדם. יקר־האדם הוא ראשית הכול וסוף הכול בעם־סגולה ובמדינה־למופת.

בלי חירותו של אדם, בלי יזמתו, כשרו, רמתו המוסרית והאינטלקטואלית, אחריותו, יכולתו החומרית והרוחנית, תום־פעלו וטוהר מחשבתו וחייו – לא תיכון מדינה למופת ולא יקום עם סגולה. בכל תוכניותינו ומאמצינו להרמת העם ולשכלול המדינה נשים לנו לקו דברי ישעיהו: “אוקיר אנוש מפז, ואדם – מכתם אופיר”.

שדה־בוקר, י"ט בחשוון – 15 בנובמבר 1954

מי שמתעלם מניגודי מעמדות ומאבקם בחברה מאז החלה להיכתב ההיסטוריה, מתנכר בלי ספק לגורם מרכזי בתולדות המין האנושי. אבל מי שאמר, כי תולדות החברה הן תולדות מאבק המעמדות בלבד, אמר רק אמת חלקית. נדידת עמים והתנגשויותיהם, התגברותו המתמדת של אדם על כוחות הטבע, השימוש באש, המצאת האלפא־ביתא והדפוס, גילוי אמריקה ועוד מאורעות ותהליכים מעין אלה שינו ויוסיפו לשנות פני החברה. ואין חברה אחת. יש חברות; ואין חברה אחת דומה למשנה. באישי החברה ובקיבוצים חברתיים טבועים הבדלים קטנים וגדולים, בולטים ונעלמים, הממלאים ביודעים ובלא־יודעים תפקיד גדול ועצום בחיי המין האנושי.

מדעי הטבע, מדעי הפיסיקה והביולוגיה, לא עמדו עד היום על סודם ומקורם של הבדלים אלה, אבל אנו יודעים ומרגישים מציאותם ופעולתם, אם כי אין אנו יודעים לבאר סיבתם ואפני התהוותם. מדוע דווקא הבן השני של אחד מתושבי קורסיקה בסוף המאה הי"ח ניחן במרץ טיטאני ובגאון איסטרטגי ומדיני והועמד במשך עשרים שנה במרכז ההיסטוריה העולמית בשם נפוליאון הראשון? מה הפך נער עני ויתום שנולד במחצית השניה של המאה השישית במדבר ערב למאחד שבטי ערב, למייסד דת האיסלם ולמניח היסוד של אימפריה כבירה אשר הפכה פני אסיה ואפריקה? כיצד נעשה בנו של בורסקי שהשתלם בקושי בחימיה למחולל המהפכה הגדולה ביותר בתולדות הרפואה במאה התשע־עשרה בשם לואי פאסטר? מה עשה בנו של עורך־דין יהודי בגרמניה שהמיר את דתו בשנת 1824 – למחולל התנועה החברתית הגדולה ביותר בימינו? ומדוע בנו של יהודי אחר בגרמניה, בעל בית־חרושת קטן בבאווריה, נעשה לגאון המדע בדורנו ובכל הדורות, והפך כל מושגי הזמן והחלל ותמונת הקוסמוס כולה, כאשר לא עשה שום איש־מדע לפניו?

שאלות כאלה אפשר לשאול לעשרות ולמאות, ומי יודע אם נקבל פעם תשובה ניצחת וסופית עליהן. אבל אין כל ספק כי הסגולות המופלאות, סגולות הרוח, השכל, הרצון שנתגלו באישים אלה חוללו גדולות ונצורות בתולדות אדם.

וסגולות אלה אינן נחלת יחידים בודדים בלבד פה ושם, אלא נתגלו בקיבוצים שלמים ובתקופות מסוימות, כגון באתונא של המאה החמישית, ובפלורנס במאה הט“ו והט”ז.

ואין זה וַדאי מקרה בלבד שבתקופת שני המלכים הגדולים ביותר שמלכו ביהודה ובישראל אחרי מות שלמה, עוזיה (עזריה) בן אמציה מלך יהודה וירבעם בן יואש מלך ישראל הופיעו הנביאים הגדולים: עמוס, הושע, ישעיהו, מיכה. אין אנו מסוגלים היום, כאלפיים ושבע מות שנה לאחר המאורע, לעמוד על קשרי הנסיבות והגורמים של התקופה הרחוקה ההיא, ביחוד לאחר שחלק גדול מהספרות שנוצרה אז הלכה לאיבוד. כמה היינו יכולים ללמוד מהביוגרפיה של עוזיה המלך שנכתבה על־ידי ישעיהו בן־אמוץ! אבל היא אבדה יחד עם ספרי דברי־הימים למלכי יהודה וישראל. אפס, קשה להניח שבמקרה קמו אז שני המלכים הגדולים ביותר, ובמקרה הופיעו אז הנביאים הגדולים ביותר אחרי משה רבינו. יש משמעות עמוקה לעובדות, אם גם אין אנו יודעים תמיד לבאר מקורן וקשריהן. חשיבות העובדות המופלאות בהיסטוריה אינה פוחתת מחמת קוצר־דעתנו להבינן. הכרת המציאות קודמת להבנתה ולהבהרתה. וכל הסברה עלולה להתפרך ולהתבדות עד גילוי עובדות חדשות, אבל העובדות בעינן עומדות, והכרתן ניתנת לנו באופן אינטואיטיבי ונסיוני. התיאוריות המסבירות משתנות מזמן לזמן, העובדות עומדות וקיימות.

פירושים ומחקרים רבים הוקדשו לסגולות המיוחדות שנתגלו בעם היהודי גם בשבתו על אדמתו וגם בלכתו בגולה. ואפשר לטעון נגד כל פירוש ונגד כל מחקר. וּוַדאי שהסביבה השפיעה על עמנו כאשר היא משפיעה על כל עם אחר. העם היהודי נולד וצמח בחבל, ששימש ערשׂ התרבות האנושית, וממנה ינקה גם התרבות היוונית. אבל גם עמים אחרים חיו באותה הסביבה. ואמנם אי־אפשר להתעלם מהדמיון הרב שבין הספרות העברית הקדומה ובין הספרות של שאר עמי המזרח התיכון. ככל שמתגלים יותר שרידיה של הספרות הקדומה, וביחוד אחרי התגליות המאלפות של ראס־שמרה, כן עומדים יותר ויותר על הדמיון בירושה הספרותית של עמים אלה, אבל עם זאת מתבלט גם יותר ויותר השוני בין הספרות התנ“כית ובין ספרות שאר עמי קדם. גם בעלי המגמות האנטי־ישראליות החריפות ביותר בקרב חוקרי קדם, המנסים לראות בכל ספרי התנ”ך רק חיקויים לספרות המצרית, הבבלית והכנענית, ובאמונת היהודים – רק העתק אמונת שכניהם – אינם יודעים לענות על שאלה יסודית וקובעת: מדוע נכחדו כל עמי קדם, בבל ואשור, ארם וכנען, עמון ומואב, ומכל ספרותם נשארו רק שרידים בודדים ומקוטעים ספונים בתלים, בקברים ובהיכלים הרוסים, בשעה שהעם היהודי האריך ימים עד ימינו, וספרותו השפיעה במשך אלפי שנים על תרבות מחצית המין האנושי ותורגמה לכל הלשונות בעולם?

איוב קיבל תשובה מן הסערה על כל שאלותיו: “הגד אם ידעת בינה?” הרוח האנושית אינה מסתפקת בתשובה זו, והיא חוזרת ושואלת, מקשה וחוקרת.

לא ברור אמנם אם יש תשובה כל שאלה, – אבל אין ספק שלכל תשובה יש שאלה חדשה בצדה, ואין גבול לחקר האדם.

אבל אם ההסברה היא בגדר ויכוח ועיון בלתי־פוסק – הרי העובדות אינן מוטלות בספק: שונה ההיסטוריה של העם היהודי מן ההיסטוריה של כל העמים האחרים, אם כי המשותף והכללי הוא רב ועצום. ההיסטוריה של העם היהודי בארצו לא היתה דומה להיסטוריה של העמים אשר סביבו, לא בימי בית ראשון ולא בימי בית שני, וּודאי שתולדות העם היהודי בנדודיו אין דוגמתן בתולדות המין האנושי. וגם תקומת ישראל בימינו אינה דומה לתקומתו הלאומית של כל עם אחר בדורנו או בדורות הקודמים, ופליאת ההווה אינה קטנה מפליאת העבר היהודי.

ראינו בימינו ובדורות הקודמים כמה וכמה עמים מדוכאים ומשועבדים משתחררים מעול זרים ועומדים ברשות עצמם. במאה התשע־עשרה נתייחדה הופעה זו בעיקר בקרב עמי אירופה ואמריקה. בדורנו זה שלטת הופעה זו ביבשת אסיה, הגדולה בכל היבשות גם בשטחה וגם באוכלוסיה. יתכן שההיסטוריונים בעתיד יקראו תקופה זו שאנו חיים בה בשם תקופת העליה של עמי אסיה. אחרי גילוי אמריקה זהו אולי המאורע הגדול ביותר בתולדות הזמן החדש.

אבל אין תקומת ישראל דומה לתקומת העמים המשועבדים באירופה ובאמריקה או לאלה שבאסיה.

מבחינה כמותית אין בתקומת ישראל חשיבות מיוחדת. קמה עוד מדינה זעירה אחת בפינה קטנה בקצה המערבי של יבשת אסיה. במערכת הכוחות העולמיים – מה ההבדל אם יש מדינה קטנה אחת פחות או יותר? גם משקלן של מדינות גדולות יותר ירד בימינו. אף מעצמות גדולות כאנגליה וצרפת, שמשלו בכיפה מאות בשנים, ירדו בימינו מגדולתן, ואין הן אלא בנות־לוויה, לא מבוטלות אמנם, אבל לא מכריעות, למעצמות אדירות שתפסו בתקופתנו מקום ראשון בעולם.

בשעה זו עומדות שתי מעצמות בראש העולם: ארצות הברית באמריקה וברית־המועצות ברוסיה. אבל אין להתעלם מעובדה מאלפת: אין אלה שתי מעצמות המרובות באוכלוסין. בסין ובהודו יש יותר מכפליים מאשר בשתי המעצמות הראשונות. (בסין ובהודו יש כתשע מאות מיליון תושבים, ברוסיה ובאמריקה רק כשלוש מאות וששים מיליון). וההגמוניה העולמית נתונה לא בידי סין והודו, אלא בידי רוסיה ואמריקה. בסין קיים אותו משטר טוטאליטרי – דיקטאטורה קומוניסטית – כמו ברוסיה. בהודו העצמאית קיים אותו המשטר הדימוקראטי כמו בארצות־הברית. אבל רוסיה עולה על סין בכושר־המעשה וביכולתה המדעית והטכנית, ובמידה עוד יותר גדולה עולה אמריקה על הודו בכל אלה.

אין זאת אומרת שהכמות אין לה חשיבות עצומה, ולעתים קרובות גם מכרעת. אבל לא ניטל ולא נגרע ערך האיכות האנושית, לא בימי קדם, ולא בימינו. על משה רבינו נאמר שהיה שקול כנגד כל ישראל. לא נאמר דבר כזה על אלכסנדר מוקדון או על נאפוליאון. אבל בין שנקבל התיאוריה שההיסטוריה עושה את האישים, או זו התיאוריה שהאישים עושים את ההיסטוריה, אין ספק כי אישים כאלכסנדר או נאפוליאון היו גורמים רבי־אונים בקורות דורם, ולא דורם בלבד, ואישים כגליליאו, קולומבוס, פאסטר ואיינשטיין שינו מערכי עמים ומחשבות אנוש.

והיו לא רק אישים בעלי איכות גבוהה – אלא גם קיבוצים. לא הרי אתונא במאה החמישית כעשרות ערי־מדינה אחרות ביוון באותו זמן או בזמן אחר. לא הרי פלורנס במחצית השניה של המאה הט“ו ובמחצית הראשונה של המאה הט”ז כשאר ערי איטליה באותה תקופה. לא כל איש אתונא במאה החמישית היה ניפלה מכל דורו בערים אחרות, ולא כל איש פלורנס עלה על כל שאר בני איטליה. אבל היה משהו מיוחד וגדול בתקופה ההיא בערים אלו שהוליד וטיפח גאוני המחשבה והאמנות, כשם שהיה משהו מיוחד וגדול בתקופת עוזיה וירבעם השני שהוליד גדולי הנבואה בישראל.

סגולות מופלאות שניבצר מאתנו לעמוד על סודן מתגלות גם ביחידים וגם בקיבוצים. הסגולות הגדולות המתגלות בעמים אינן דווקא נחלת כל אישי העם, אבל הן מופיעות בכמות ובאיכות כה גדולה עד כדי שיווי דמות מיוחדת לאומה בכללותה. הסגולות המופיעות בעם אין מן ההכרח שיתמידו לעולם ועד, והעבר כשהוא לבדו אינו ראיה מספיקה גם לעתיד.

גדולת יוון לא היתה קצרת ימים. המאה החמישית היתה השיא, אבל גם במאות שקדמו לה ושבאו אחריה הבהיק הגאון היווני. ואם כי סופוקלס, אבריפידס, תוקידידס ואפלטון הופיעו רק פעם אחת, – אין לזלזל בחכמי יוון ומשורריה לפני כן ולאחריהן, במשך הרבה מאות שנים.

הפליאה של העם היהודי היא לא רק ביצירתו, אלא בעצם הוויתו. אין עוד עם שהתקיים בתנאים כתנאי־קיומו של העם היהודי. ואמנם רבים כבר הספידו את העם היהודי וסתמו עליו הגולל לפני מאות בשנים – גם תיאולוגים וגם אנשי מדע כביכול, גם יהודים וגם לא־יהודים. “המדע” הסובייטי על חדלון העם היהודי אינו המצאה סטאליניסטית. בתורה זו דגל גם ה“רפורמיסט” קאוטסקי, כשיוסף דזשואגאשווילי היה עוד תלמיד לא־ידוע בסמינר תיאולוגי. וקאוטסקי קיבל תורה זו ממארכס. ושניהם חזרו רק על מה שאמרו רבים עשרות ומאות שנים לפניהם.

ואמנם היה קיומו של העם היהודי מתנגד לכל ה“הגיון” המקובל – ללא עצמאות, ללא ארץ, ללא לשון, ללא משק. ואין דוגמא אחרת של עם ממין זה בתולדות העמים, ו“לא־עם” זה הקים בימינו מדינתו בתנאים שבהם לא הקים עדיין שום עם אחר מדינה. שלא ככל העמים התקיים עם זה מאות בשנים, ושלא ככל העמים חידש עם זה קוממיותו הממלכתית. לאחר מעשה מודים היום הכול שהעם בישראל הוא מבחינה ממלכתית ככל הגויים. אבל מי שרואה רק זאת – שוב אינו רואה כל האמת. עברו של העם היהודי, עברו הקדום בארצו ועברו במשך אלפיים שנה בגולה, ודרכי חידוש קוממיותו הממלכתית בדורותינו מרמזים, כי עם זה בארצו לא יהיה אך ורק ככל הגויים.

שדה־בוקר, כ“ה בחשוון תשט”ו – 21 נובמבר 1954

רבים בתוכנו המתפללים: הלואי – ונהיה ככל הגויים. ויש מתפלצים מעצם הרעיון, שמא, חלילה, נהיה ככל הגויים. כברוב הוויכוחים יש כאן ערבוב־מושגים, וכל צד משתמש באותן המלים במשמעות שונה לגמרי.

קודם כל יש לקבוע כעובדה בלתי מפוקפקת, שאין “כל הגויים” דומים זה לזה. אין כלל דמות מסוימת ומגובשת המשמשת בבוּאה של כל גוי ואורח־חייו. המתיחות הבינלאומית, שהחריפה בדורנו עד כדי סכנת התפוצצות עולמית, מקורה בשוני הרב והעמוק שבין המעצמות האדירות, בהבדל העמוק שבין משטריהן ושאיפותיהן. וההבדל שבין העמים אינו מצטמצם אך ורק במשטר המדיני והחברתי. מצרים וספרד חיות שתיהן תחת דיקטאטורה, וכמה שונים עמיהן! ההבדל בין שוודיה ובין יוון של זמננו הוא עצום, אם כי בשתיהן קיים משטר קונסטיטוציוני מלכותי; רב המרחק בין אורוגוויי ובין גוואטאמלה באורח־חייהן, אם כי שתיהן ריפובליקות באמריקה הלטינית.

האומר: הלוואי ונהיה ככל הגויים מתכוון להגיד: הלוואי ונהיה עצמאיים ושלמים ובטוחים בקיומנו “ככל הגויים”, כלומר, ככל עם בריא, בטוח ועומד ברשות עצמו. ואין איש מאתנו יכול להוציא עצמו מכלל משאלה זו, חוץ מנטורי־קרתא והקומוניסטים. אסור לנו לשכוח אף רגע, כי אנו שונים מבחינת הבטחון והעצמאות מרוב העמים העומדים ברשות עצמם. והשוני הוא בשלושה דברים יסודיים: הרוב הגדול של עמנו, למעלה משמונים וחמישה אחוז, עדיין מפוזר ומפורד וחי בנכר. בתוך המדינה טרם הגענו לעצמאות כלכלית, ובמידה רבה, מסוכנת, אנו תלויים בעזרה מן החוץ; והבטחון – מאתנו והלאה: כל שכנינו הערבים חורשים מזימות להשמידנו מעל פני הארץ.

ותיקונו של כל אחד משלושת הליקויים הנזכרים אינו קל ופשוט, ודורש מאמצים גדולים בזמן לא־קצר, ולא הכל תלוי אך ורק ברצון מדינת ישראל ועמה. קיבוץ־גלויות מותנה מרצון התפוצה היהודית יותר מזה של ישראל. גם בבטחון המדינה ממלאים גורמי־חוץ, שאין לנו שליטה עליהם, תפקיד לא־קטן. ורק ליקוי אחד תלוי תיקונו אך ורק בנו: השגת עצמאות כלכלית. רק ברצון העם והמדינה תלוי הדבר אם נדע להתאים הייצור לצריכה וההוצאה להכנסה. ועצמאותנו הכלכלית בלי ספק תשפיע במידה רבה גם על קיבוץ־גלויות וגם על בטחון המדינה.

האומרים: “לא ככל הגויים – בית ישראל”, אינם שוללים־הצורך־והרצון לעשות העם בישראל כמתוקנים שבהם: להיות סמוכים אך ורק על שולחן עצמנו, להיות בטוחים בקיומנו ובשלומנו, לקיים בתוכנו משטר של חירות אדם ואחריות הכלל, לרכז בארצנו מכסימום אפשרי של העם היהודי. אבל אין הם מסתפקים בדברים אלה בלבד, ובדין אינם מסתפקים.

זכותו הבלתי מעורערת היא של כל עם – לשאוף להיות לאור־גויים, מופת לאחרים, דוגמה יפה לכל המין האנושי.

יש אמביציות לאומיות שסכנתן מרובה. עם השואף לשלטון על עמים אחרים, מתוך הנחה שהוא עם נבחר ונועד לשלטון עולמי, שהוא מביא ברכה לעמים שהוא שולט עליהם, שהוא נושא יעוד של גאולה עולמית, ועליו לכבוש כל העולם תחת שלטונו, – עם זה מסכן עצמאות עמים אחרים ומערער שלום העולם, גם אם הוא דוגל בסיסמאות רמיה של שלום. באמתלות ואמרות של הבאת שלום וקידמה לעמים נחשלים וחלשים, ייסדו בימי קדם ובזמן החדש עמים תקיפים אימפריות – כרומאים, כבריטים, כרוסים בימי הצארים ויורשיהם הסובייטים. טענתם של הרומאים שהם מביאים שלום לעולם; טענתם של הבריטים שהם מביאים קידמה להודו ולבורמה; טענתם של הצארים שהם מפתחים קאַבקז ואסיה התיכונה – היו בלי גרעין של אמת. והקומוניסטים בכל הארצות מאמינים שהסובייטים מביאים גאולה סוציאלית לעולם, ובסיסמאות אנטי־אימפריאליסטיות הם רשאים להרחיב עד בלי סוף האימפריה שירשו מהצארים. העמים המדוכאים בזמנים קודמים ובזמננו טענו בצדק: “לא מעוקצך ולא מדובשך”. עם כאדם הוא מטרה לעצמו, ולא אמצעי בידי עם אחר. וכל זמן שאין ממשלה עולמית, מיופה־כוח מטעם כל המין האנושי בן־החורין להשליט סדר, שלום וצדק ביחסי־עמים, אין לשום עם הסמכות המוסרית להתערב בעניני עם אחר או “לשחררו” בעל כרחו. “המעמסה של האדם הלבן” בפי אימפריאליסטים בריטיים, ו“שחרור העמים” בפי הדיקטאטורים הרוסיים אינם אלא אמתלה כוזבת לדיכוי עמים וניצולם. אבל הכרה בזכותו של כל עם לעמוד ברשות עצמו ושלילת הזכות של מדינות תקיפות “להיטיב” לעמים אחרים שלא ברצונם – אינה אומרת שאין זיקה הדדית בין עמים ואין שותפות־גורל של כל המין האנושי. קיימת משפחת עמים, בין שהדבר כתוב בחוק העמים ובין שאיננו כתוב, ואין שום עם פטור מחובות אנושיות ובינלאומיות, ואין זו רק זכותו של כל עם, אלא גם חובתו המוסרית לסייע במידת יכולתו לקידום האנושות, להגדלת רווחתה החמרית, לביצור שלומה ולהעלאתה הרוחנית והמוסרית.

יש לחייב כל שאיפה לאומית הרוצה לעצב דמות לאומית מופתית וליצור ערכים אנושיים שיהיו לברכה גם לעמים אחרים בכוח הדוגמה. כל “אמביציה” לאומית מסוג זה היה ישרה ורצויה, ואם היא מלוּוה גם יכולת־ביצוע, תועלתה גדולה ומרובה לא רק לעם “האמביציוזי” אלא גם לזולתו.

כך הבינו טובי העם היהודי בכל הדורות רעיון “העם הנבחר” או “עם הברית”. חזון אחרית הימים של ישעיהו ומיכה לא היה חזון שלטון ישראל על העולם, אלא הר בית ה' ככוח מושך לכל העמים, אשר יאמרו לעצמם: “לכו ונלכה אל הר ה', אל בית אלהי יעקב – ויורנו מדרכיו, ונלכה בארחותיו”. נביאים אלה האמינו כי מציון תצא תורה, ודבר ה' מירושלים – והם גם הבהירו וקבעו תכנה של תורה זו: “וכתתו חרבותם לאתים, וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה”.

הרעיון כי עם ישראל הוא עם נבחר עובר כחוט השני ברוב ספרי התנ“ך, אבל העם הנבחר בתנ”ך אין פירושו עם כובש עולם ומדביר עמים תחת רגליו כרעיון הבחירה הסלאבית של הצאַרים, הסובייטים ונושאי כליהם “המדעיים”. “ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי – והייתם לי סגולה מכל העמים – כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת־כהנים וגוי קדוש”. עם קדוש – ולא עם שליט על אחרים.

הנביאים הגדולים לא חששו לעמיד את בני ישראל במעמד שווה עם עמים אחרים. “הלא כבני כושיים אתם לי בני ישראל, נאום ה' – הלוא את ישראל העליתי מארץ מצרים, והפלשתים מכפתור וארם מקיר” (עמוס, ט' 7). וספר שלם בתנ"ך מוקדש לרעיון, שכל העמים שווים בעיני אלהי ישראל, – ספר יונה הנביא, המסתיים בפסוקים הנהדרים האלה: “ויאמר אלהים אל יונה: ההיטב חרה לך על הקיקיון? ויאמר: היטב חרה לי עד מות. ויאמר ה': אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו, שבן לילה היה ובן לילה אבד. ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה, אשר יש בו הרבה משתים עשרה רבוא אדם, אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו, ובהמה רבה?”

דווקא ישו מנצרת, שהעם היהודי סירב לקבל “בשורתו”, הוא אשר ענה לאשה כנענית שביקשה עזרתו: “לא שולחתי כי אם לצאן אובדות לבית ישראל. – לא נכון לקחת את לחם הבנים ולהשליכו לפני הכלבים”. ורק כאשר האשה הנכרית אמרה לו: כן, אדוני, אפס, גם הכלבים יאכלו מן הפתיתים הנופלים מעל שולחן אדוניהם, – ענה לה ישו ואמר: “אשה – גדולה אמונתך, יהי לך כאשר עם לבבך” (מתיו ט"ו).

מה עצום המרחק מתשובה זו של ישו למימרא של תנא דבי אליהו העונה על השאלה: וכי מה טיבה של דבורה שהיא היתה שופטת את ישראל בעת ההיא ומתנבאת עליהם, והלא פנחס בן אליעזר היה בימים ההם? וכה אמר תנא דבי אליהו: “מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ: בין ישראל ובין עובד כוכבים, בין איש ובין אשה, בין עבד ובין שפחה – הכל לפי המעשה שהוא עושה, כך רוח־הקודש שורה עליו” (סדר אליהו רבא, פרק ט'). איני מכיר בכל ספרות העולם אימרה יותר נאצלת ונועזת על ערך האדם בלא הבדל עם, מין ומעמד. רוח הקודש שורה על כל אדם, אם הוא ראוי לכך על פי מעשיו, ואין הבדל אם הוא יהודי או גוי, איש או אשה, עבד או בן־חורין. עקרון נעלה זה הוכרז בצורה קיצונית ועקבית כזו על־ידי חכם־יהודי לפני יותר מאלף שנה – כשהאשה והעבד עמדו בכל הארצות בשפל המדרגה, והבדלי־הדת היו מכריעים במעמדו של אדם בכל העולם הנוצרי והמוסלמי.

אדם שרוח הקודש שורה עליו אינו אלא שם נרדף ל“איש סגולה”, ו“גוי קדוש” אינו אלא שם נרדף ל“עם סגולה”. ויש הזכות וגם החובה לכל עם לעשות מעשים שיעלו אותו לדרגת עם סגולה. לא כל עם אולי מוכשר למעשים אלה, באשר אין לו הכרח בכך. העם היהודי גם מוכשר וגם מחויב לכך, – בתוקף התנאים החיצוניים והפנימיים של קיומו כעם, וכעם עצמאי בארצו.

ונתחיל מהתנאים החיצוניים.

בתוקף גורלו ההיסטורי נעשה העם היהודי מכמה בחינות ל“עם עולם”. עם קטן זה, שהרבה עמים בעולם עולים עליו במספרם, במעמדם, בשטחי ארצם, בצבאם, בכוחם המדיני, בעושרם, תופס מקום יחיד במינו בעולם, או ביתר דיוק: בעולם הנוצרי־המוסלמי, כי הדברים הנאמרים להלן כמעט שאינם חלים על העולם ההודי, הסיני והיאפני ועל כל שאר העמים בדרום מזרח אסיה, שרובם הם עמים בודהיסטיים.

העם היהודי נפוץ כמעט בכל ארצות האיסלם והנצרות, והעמים הנוצרים והמוסלמים באו מאז ומתמיד במגע עם יהודים. החוק הבינלאומי אינו מכיר בקשר שבין יהודים אלה ובין מדינת ישראל, ולפי חוקי הארצות דינו של נתין יהודי הוא כדינו של כל נתין אחר, ואין מדינת ישראל – מבחינת המשפט הבינלאומי ומבחינת חוקי הארצות – מייצגת בשום אופן יהודי־התפוצה. אבל רק תמימים סבורים שהחוק ממַצה יחסי־העמים. יחסי העמים השונים ליהודי ארצם ייקבעו לא מעט מיחסם למדינת ישראל, ולא היחס הפורמאלי החוקי יכריע – אלא היחס המוסרי, היחס שבלב. כבודה של מדינת ישראל, מעמדה באומות, ערכה הבינלאומי, חשיבותה המוסרית, תרומתה לאוצר הכיבושים של הרוח האנושי, הישגיה ועזרתה להעלאת ערך האדם, לפתרון הבעיות הקשות שבהן מתלבט העולם, – כל אלה ישפיעו לא־מעט על מעמדם וכבודם של היהודים בארצות מגוריהם ויקבעו במידה לא־קטנה יחס הגויים לשכניהם היהודים. שום דבר אחר לא העלה כל כך את כבודם של היהודים בעיני עצמם ובעיני שכניהם כנצחונות צבא־הגנה לישראל במלחמת הקוממיות. ואין כל ספק שהמפעלים החלוציים של הנוער בישראל בכיבוש השממה והישגי המדע הישראלי יאצילו אורם לכל יהודי בעולם. בגולה זוקפים רק פשעי יהודים על חשבון העם היהודי. כשנתפס יהודי ברמאות, בבגידה, בריגול, ברצח או בפשע אחר – מדגישים מיד יהדותו. אבל יהודי שמביא ברכה לארץ מגוריו – בגבורתו הצבאית, בהישגיו המדעיים, בכשרו המשקי או ביתרונות אחרים, כיבושיו נזקפים על חשבון הכלל האזרחי, ויהדותו לא מורמה אז על הנס. רק בישראל לא תיתכן אפליה זו. פה ממילא מופיעים היהודים כיהודים, רק כיהודים ותמיד כיהודים, גם כשהם טובים וגם כשהם רעים. הטוב והרע בישראל נזקף על חשבון הכלל היהודי, קודם כל – על כלל ישראל, ומתוך כך – על כלל היהודים. תיאולוגים נוצרים וסטאליניסטיים יכולים להכחיש, כמה שהם רוצים, קיום עם יהודי בעולם, אך “כל ישראל ערבין זה בזה” – כלל גדול הוא בחיי העם היהודי, בין שכל היהודים רוצים בכך ובין שאינם רוצים. ואזרח יהודי בישראל נושא לא רק באחריות מדינתו – אלא באחריות עמו באשר הוא. במידה שמעשיו הטובים והרעים של כל אזרח בישראל קובעים גורל המדינה – ומעשים אלה קובעים גורל המדינה לא פחות מה“משטר” – הם קובעים במישרין ובעקיפין גם גורלו של כל יהודי בעולם.

מדינת ישראל לא נועדה מלכתחילה לתושביה בלבדם, וקיבוץ גלויות הוא אחד מיעודיה הראשיים של מדינה זו. אבל גם יהודים שאינם מועמדים לעליה והם רואים עצמם מעורים בארצות מגוריהם – גורלם ומעמדם באשר הם תלוי במידה לא־קטנה במעמדה ובכבודה של מדינת ישראל.

מה שקורה במדינה כלאוס או כציילון או כלבנון – אינו מעסיק אלא תושבי המדינה, מה שקורה בישראל – מעסיק כל עתונות הארצות שנפוצו בהן יהודים, כלומר, כל עתונות אירופה, אמריקה, אבסטרליה, אפריקה וחלק גדול של אסיה. מדינת ישראל נתפשטה בכל הארצות – עוד בטרם הוקמה. וזו עובדה מחייבת: גם את מדינת ישראל וגם את כל תושביה היהודים. אזרח ישראל שאינו מכיר בעובדה זו ובמסקנותיה – אינו יודע מהי האחריות המוטלת על מדינת ישראל ועל תושביה.

גלי־כנרת, י“ז בכסלו תשט”ו – 12 בדצמבר 1954.

קל ונוח ללכת בדרך סלולה וכבושה. ההליכה בה אינה מצריכה מאמץ נוסף. כובשי הדרך הראשונה עשו מאמץ זה, וההולכים בעקבותיהם פטורים מטרחה יתירה. יש גם כאילו בטחון־יתר בהליכה זו, כי רבים ההולכים בדרך, והכיוון בדוק ומנוסה, אבל לא לכל אחד ניתן ללכת בדרך סלולה. אם מחוז־חפצו של ההלך אינו נמצא בכיוון הנתון – עליו לחפש דרך אחרת, ויש דרכים רבים המוליכים כאילו בכל הכיוונים האפשריים, וההלך יכול לפנות ימינה או שמאלה, מזרחה או מערבה. אפס, תיתכן מטרה ששום דרך מהדרכים הסלולות והקיימות אינה מובילה לקראתה. יש הלך ההולך למחוז־חפצו בדרך אשר שום רגל אנוש לא דרכה בה עד היום, ועליו להגיע למטרתו בארץ לא נודעת. להלך זה לא תועיל מפת הדרכים המשוכללת והמפורטת ביותר, כי שומה עליו לכבוש דרך חדשה לא סלולה. ודרך חדשה לא תמיד אפשר לסלול בקו ישר, גם אם ההלך רואה ברורות הכיוון הרצוי, באשר המטרה מאירה לו כל הזמן מרחוק, יש ואינו יכול להתקדם בדרך הקצרה שהיא הישרה, כי המרחב זרוע מוקשים וחתחתים, הרים תלולים וגאיות עמוקים, ועליו לעקוף המכשולים ולנוע בזיגזאגים, בעליות ובירידות, ולפעמים גם בסיבובים מסובכים ונפתלים הנראים כאילו נסיגה לאחור, ובלבד שיתקרב בהתמדה וללא רתיעה למטרה הנכספת.

לתקומת ישראל אין דרך כבושה וסלולה בתולדות שחרור העמים, כי אין היא דומה בתכנה, במהותה, בנסיבותיה, בגורמיה, במניעיה ובתנאי־התגשמותה לתקומה הלאומית של אחד העמים האחרים שיצאו בימינו ובימים קודמים משעבוד לחירות ומתלות לעצמאות.

במאה התשע־עשרה והעשרים היינו עדים להתעוררותם, להתאחדותם ולהשתחררותם של עמים רבים שהיו במשך עשרות ומאות שנים כפופים לשלטון זר, וגם מפוררים ומשועבדים לאדונים רבים. ראינו במאה התשע־עשרה בהתאחדותה ובתקומתה של איטליה, בהשתחררותם של עמי הבלקן. ראינו במאה העשרים תקומת צ’כיה ופולין, ובזמן אחד כמעט עם תקומת ישראל קמו הודו, בורמה, ציילון. אבל מה רב ועמוק ההבדל שבין תקומת ישראל ובין תקומת כל העמים האחרים. כל מי שאינו רואה ייחודה של תקומתנו בכל גילוייה, שרשיה ומשימותיה, אינו מבין כל הנעשה בישראל ואינו מסוגל לדעת כלל המעשה אשר ייעשה בישראל למען בצע תקומתה עד תומה ולמען הבטיח התמדתה וקיומה השריר.

כל אנשי הימין והשמאל בתוכנו, – המדובר על הטובים והמשכילים שבהם, – אשר קראו ספרים ומאמרים בבעיות חברה וכלכלה ולאום ויחסי עמים, ובקיאים בדברי חכמים ואנשי מדע אמיתיים ומדומים, מימי אדם סמיט ועד לנין ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם מכל הגוונים, והם מנסים להתוות דרכנו לפי ספרים אלה, – טועים ומטעים, כי אינם יודעים שכל הלקחים הטובים והרעים שנשאבו במאתים השנים האחרונות מנסיונם של עמי אירופה, אסיה ואמריקה, – ואין מדע אלא סיכום שיטתי של נסיון אנושי, – אינם הולמים מציאותנו היחידה במינה.

ולמען הסיר מכשול מפני עוור ייאמר מיד: כל חוקי הטבע חלים עלינו בדיוק כמו על כל בני אדם. שתים כפל שתים, הוא ארבע – בישראל כמו באמריקה או בברית־המועצות. ועצמים נופלים גם פה מלמעלה למטה ולא להיפך, ואדם ובהמה אוכלים ושותים, ופרים־ורבים בישראל כבכל הארצות. מציאות יחידה במינה אינה מפקיעה עצמה מכל הכללים החלים על מציאות רגילה ושכיחה, אבל אין בכללים אלה כדי למַצות ולספק צרכיה המיוחדים של המציאות בישראל שאין דומה לה בשום ארץ אחרת.

כל המהפכות הלאומיות – והוא הדין מהפכות חברתיות – שאנו יודעים עליהן במאת שנים זו ובמאות קודמות היה להן תוכן יסודי אחד: חילופי שלטון. במקום שלטון אוסטרי באיטליה בא שלטון איטלקי; במקום שלטון עותמני ביוון ובשאר ארצות הבאלקנים בא שלטון לאומי; במקום שלטון בריטי בהודו, בבורמה, בציילון – בא שלטון עצמי של עמי ארצות אלה. במהפכת פברואר 1917 ברוסיה בא במקום שלטון הצארים – שלטון דימוקראטי של העם; ובמהפכת אוקטובר באותה שנה בא במקום השלטון הנבחר של העם – שלטון דיקטאטורי של מפלגה אחת, ואחר כך של אדם אחד. גם תקומת ישראל באה בעקבות חילופי שלטון. במקום שלטון בריטי הוקם שלטון יהודי, וכבכל מהפכה לאומית חזרה גם פה העטרה ליושנה. חודשה העצמאות הלאומית שהיתה קיימת לפנים בארץ פלונית – לפני עשרות שנים, בארץ אלמונית – לפני מאות שנים, בארץ זו – לפני שנות אלפיים. כבכל המהפכות הלאומיות נתחדשה הקוממיות הממלכתית של ישראל כפרי שאיפה ממושכת ועזה של דורות, שאיפה מושרשת בזכרון העבר של עצמאות האומה ובמאוויי עם בן־חורין לשויון ולחירות.

בכמה ארצות בוצעו חילופי השלטון בעקבות מלחמה שבין המשעבדים ובין יריביהם, כמו שהיה הדבר בשחרור רוב עמי הבאלקנים, צ’כיה ופולין. בכמה ארצות – כפרי התמרדות העמים המשועבדים ונצחונם, כבארצות הברית ובכמה ארצות של אמריקה הלאטינית ועוד. היו גם מקרים בימינו שהשלטון הזר הסתלק כאילו מרצונו “החפשי” – כמו שהיה הדבר בהודו, בבורמה, בציילון ובישראל. עד כאן הדמיון בין תקומת ישראל ובין תקומת עמים אחרים, אולם השוני גדול מהדמיון, ומי שאינו עומד על טיב השוני אינו מבין טבעה של תקומת ישראל, בעיותיה ומשימותיה.

יש כיום בישראל קרוב לשבע מאות ישובים כפריים ועירוניים המכילים כמיליון וחצי יהודים.

יהודים אלה מעבדים האדמה, רועים צאן ובקר, עובדים במכרות ובחרושת, במלאכה ובבנין, סוללים דרכים ויורדים בים, מקיימים צבא ובתי־חינוך, עוסקים במדע ובאמנות ובספרות בלשונם העברית, מתחבטים בבעיות כלכליות, מדיניות ותרבותיות ככל העמים, והמעשים הנעשים בישראל בשטח הבטחון והחינוך, הכלכלה ויחסי עמים יש למצוא כמותם ברוב הארצות האחרות, בכמה מהן – בהיקף הרבה יותר גדול. אבל כשבוחנים מקרוב בנעשה בארץ זה כמה עשרות שנים, כשמתבוננים לשינויים ולתמורות שהתחוללו כאן במשך דורות אחדים ומגיעים לחקר הדברים שנתרחשו ומתרחשים – מיד עומדים בפני תופעה יחידה במינה שאין לה דוגמה בכל ההיסטוריה האנושית.

עמי הודו, בורמה וציילון – אם לקחת לדוגמה העמים שהיו כמונו תחת שלטון בריטי ונעשו עצמאים כמעט בתאריך אחד עם ישראל – ישבו בארצם. הם ישבו באותם הכפרים ובאותן הערים, עשו אותה העבודה והמלאכה, דיברו באותה הלשון, ונוף ארצם כמעט לא נשתנה כל השנים והיובלות של עצמאותם הקדומה, כפיפותם לזרים והשתחררותם מחדש. דבר זה ניתן לומר גם ביחס לכל שאר העמים שנשתחררו באירופה במאה התשע־עשרה ובמאה העשרים. הדבר המהפכני שקרה בחייהם היה השתחררות משעבוד זר – בקיצור, חילופי שלטון, גם במהפכה בישראל היו חילופי שלטון, אבל לא בהם נתמצתה המהפכה, לא בהם התחילה ולא בהם נסתיימה ותסתיים.

מכל שבע מאות הישובים של היהודים הקיימים בישראל, נתקיימו לפני מאה שנה רק עשרה, ורק בשלושה מהם (ירושלים, טבריה, צפת) נמצא אז ישוב יהודי ניכר, בשנים מהם – יפו וחיפה – נמצאו אולי יהודים בודדים, ובחמישה – רמלה, לוד עכו, בית־שאן ומגדל־אשקלון – לא נמצא אף יהודי אחד. כל שאר הישובים, מחוץ לעשרה אלה, לא היו כלל קיימים. כל הכפרים היהודיים ורוב הישובים העירוניים – ובתוכם תל־אביב, רמת־גן, נתניה, ירושלים החדשה, באר־שבע, לא היו כלל במציאות לפני מאה שנים.

העם היהודי הוא מהעמים העתיקים בעולם המונים תולדותיהם באלפי שנים וקשריו של העם היהודי עם ארץ זו הם בני ארבעת אלפים שנה. פעמיים איבד עצמאותו בארצו – ושאיפתו לגאולה לאומית לא פסקה מעולם. עם זה פוזר בגויים בכל קצווי־תבל, כאשר לא פוזר שום עם אחר, והוא שמר בכל הדורות ובכל פזוריו על קשריו הנפשיים העמוקים עם מולדתו הקדומה, וגם לא הרפה מנסיונותיו לשוב אליה. אבל מ־1.500.000 היהודים היושבים עכשיו בישראל – רק עשרות משפחות מונות בארץ חמישה דורות ומעלה. רובו הגדול של מיליון לא היה בארץ ביסוד המדינה לפני שש שנים וחצי, וגם השאר היה פה רק עשר, עשרים, שלושים שנה או מעט יותר. לפני מאה שנה לא מנה הישוב בארץ הרבה יותר מעשרת אלפים איש. תושבי ישראל של ימינו, ישבו מאות בשנים בבבל ובתימן, ברוסיה ובגרמניה, בבאלקנים ובצפון אפריקה וביותר משבעים ארצות אחרות בכל חלקי תבל.

רבבות יהודים עובדים עכשיו אדמת ישראל בגליל, בשומרון, ביהודה; בהר, בשפלה ובעמק. אבותיהם של עובדי־אדמה אלה פרט לבודדים, לא עבדו האדמה מעולם, לא בארץ ולא בגולה, וישבו מאות בשנים בערים, ולא כדרך כל העולם באו מערים בנכר לבנות כפרים במולדתם.

מאות אלפי יהודים עובדים בישראל בבתי־חרושת, בבנין, במכרות, בסלילת דרכים, בנמלים, בספנות, בתעופה, ברכבת. הוריהם של עובדים אלה, פרט למעטים לא עסקו מעולם בעבודת־ידים, ובמלאכות שהם עושים בארץ – לא עשו גם המעטים. גם בשתי הארצות הגדולות, שישובן היהודי הוא עדיין גדול מזה שבישראל, ארצות־הברית וברית־המועצות, ואין בהן כל אפליה חוקית נגד היהודים, אין היהודים עושים העבודות שעוסקים בהם כל העמים העצמאים, וכמעט שאין למצוא דייגים ספנים, סוללי כבישים עובדי מכרות ורכבת בכל הפזורה היהודית, מחוץ לישראל.

העבודה העברית, עבודת־ידים בכל ענפי המשק, בסיס קיומה ומקור עצמאותה של כל אומה, היא תוצרת הארץ בעשרות השנים האחרונות. בצמיחתה המתמדת והעקשנית בניגוד לכללים המקובלים והמוסכמים נתגלתה המהפכה היהודית יותר מבכל שינוי מהשינויים המרובים שנתחוללו בארץ זו בדורות האחרונים.

הלשון העברית היא שפת ישראל. היא שלטת בכל בתי־הספר, מגני־הילדים ועד מוסדות־החינוך העליונים באוניברסיטה וטכניון, בה מופיעים עתונים יומיים, שבועונים, ירחונים, ספרי מדע, היסטוריה, אמנות וספרות יפה מקורית ומתורגמת, במתכונת שאינה נופלת באופן יחסי מכל ארץ תרבותית ומפותחת. השפה העברית היא אחת השפות העתיקות בעולם, וספרותה היא הקדומה ביותר ששפתה עוד מדוברת. השירה העברית קדמה מאות שנים לאיליאס ואודיסייאה של הומירוס. וזמן רב לפני לדת הירודוטוס ותוקידידס נכתבו ספרי־היסטוריה בעברית וספר־הספרים העברי הוא אחד מנכסי־היסוד המרכזיים בתרבות המין האנושי. הספרות בלשון זו היתה מתרחבת בלי־הפסק זה למעלה משלושת אלפים שנה, וכל ילדי ישראל כיום מדברים בלשון זו. אבל לפני מאה שנים לא היה אף ילד יהודי אחד בעולם כולו שלשונו היתה עברית. ועוד לפני חמשים ושמונה שנים היה סבור יוצר ההסתדרות הציונית, שאין איש בעולם יודע במידה מספיקה עברית כדי לבקש כרטיס רכבת בלשון זו. ולפני יובל שנים לא ידעו על אסיפה פומבית אחת בארץ שבה דיברו עברית, וכשניסו בפעם הראשונה לנהל ועידת הפועל הצעיר בעברית – לפני 48 שנים – מיחו הנאספים, ודחו את היו"ר שהתעקש דווקא לנהל הוועידה בעברית.

אין עוד עם בעולם שחולל בחייו הפנימיים, החמריים והרוחניים, בחיי יום יום של כל איש ואיש, תמורות מהפכניות כאלה כאשר חולל העם הקטן הזה שנתכנס בשלושת הדורות האחרונים במולדתו הקדומה. כל אחת מהתמורות האלה נראתה בראשיתה כנוגדת כל הכללים ו“חוקי הברזל” המקובלים בחיי עם ואדם, כבלתי מעשית, כנמנעת, ובעיני רבים – גם כלא רצויה, כריאקציונית ר"ל. לתמורות פנימיות אלו נתלווּ תמורות במיבנה הארץ, בנופה, בתנובתה. כמעט כל השדות המוריקים, הכרמים והפרדסים הפורחים, הלולים והרפתות, הבארות ומיתקני ההשקאה, בריכות הדגים והיערות, לא היו קיימים לפני מאה שנים, ורובם הגדול גם לא לפני חמישים, כשם שמאות כפרים שהיו קיימים מאות שנים נעזבו ונמחו מעל פני האדמה בעקבות הפלישה של צבאות ערב עם תקומת ישראל.

מחוץ למאה ישובים ערביים בגבול הצפוני והמערבי של הארץ – הרי כל המשק החקלאי והחרושתי, היבשתי והימי של ישראל הוא יצירה חדשה, בחינת יש מאין אשר שינתה פני הארץ. תקומת ישראל אין מקורה ועיקרה בחילופי שלטון – אלא במהפכת עם וארץ שנתחוללה בשלושת הדורות האחרונים, ועם הקמת שלטון ישראל לא נסתיימה המהפכה אלא נוצרה אפשרות בלתי כבולה ע"י שלטון זר ועוין – לבצע מהפכת החברה בעם ומהפכת הטבע בארץ. במהפכה כפולה זו צרורה גאולת העם היהודי ורק בהפעלה הנכונה של הכוחות המבצעים מהפכה זו נגיע למחוז חפצנו ההיסטורי.

שדה־בוקר, ד' בכסלו תשט"ו – 29 בנובמבר 1954

תפוצת היהדות בארצות הנצרות והאיסלם אינה העובדה היחידה העושה את העם היהודי ל“עם־עולם” ומטילה משום־כך על מדינת ישראל אחריות יתרה. העובדה השניה – היא התפשטות התנ“ך והשפעתו בקרב כל העמים. אין ספר בעולם (חוץ מ“ברית החדשה”), שנפוץ בעולם במידה כזו וניתרגם לכל הלשונות כספר התנ”ך. לא סופרי המופת של יוון העתיקה ולא הסופרים הגדולים של העמים המודרניים – אף אחד מאלה לא הגיע לחלק מיצער של התפוצה העצומה, המתמדת והגדלה, של התנ“ך. התרגום הראשון נעשה ביוונית על־ידי יהודי אלכסנדריה עוד במאה השלישית לפני ספה”נ. תרגומים יווניים נוספים נעשו גם אחרי־כן על־ידי יהודים ולא־יהודים. בזמן קדום תרגמו היהודים את התנ“ך גם לארמית, ותרגום זה נקרא יחד עם המקור העברי. במאה השלישית אחרי ספה”נ הופיע תרגום לאטיני, סורי וקופטי. במאה הרביעית (378) נעשה תרגומו הלאטיני של הירונימוס שנתקדש בכנסיה הרומאית, ובמאה הרביעית והחמישית נעשו תרגומים לגוטית, ארמנית, גרוזינית וחבשית. תרגומים אלה היו היצירה הספרותית הראשונה בלשונות אלה. במאה השביעית נעשה תרגום ערבי ובמאה התשיעית תורגם התנ“ך לסלאבית, וזה היה הספר הראשון בלשון זו. נעשו אז גם התחלות לתרגום גרמני שנשתכח אחרי־כן. יותר מאוחר נעשו תרגומים לצרפתית, לאיטאלקית ולספרדית. במאה הארבע־עשרה נעשו תרגומים לאנגלית, צ’כית וגרמנית. הוס וחבריו שיפרו התרגום הצ’כי. הריפורמציה הגרמנית נתנה דחיפה עצומה להפצת התנ”ך. הכנסיה הרומאית לא ראתה בעין־יפה קריאת התנ"ך, וגם אסרה בזמנים שונים על קריאתו בלשונות המדוברות, רק הוולגטה (התרגום הלאטיני של הירונימוס) היתה מותרת, אך מעטים ידעו לקרוא לאטינית. התרגום של לוטר במאה השש־עשרה הטביע חותמו על הלשון הגרמנית, כשם שהתרגום “המוסמך” לאנגלית שנעשה בתחילת המאה השבע־עשרה (1611) היה אחת היצירות הגדולות ביותר בלשון זו. לפי תרגומו של לוטר נעשו תרגומים לשוודית, הונגארית, פינית, ליטאית, סלאבונית, קרואַטית ועוד.

החברות המיסיונריות במאה הי“ט הרחיבו תרגומי התנ”ך בכל לשונות־העמים והפיצו אותם בכל קצוי־תבל.

התנ“ך היה הספר הראשון שנדפס אחרי המצאת הדפוס באירופה על־ידי גוטנברג, ומאז אין כמעט מספר לספרי התנ”ך שיצאו בדפוסים שונים.

בשנת 600 היה התנ“ך מצוי בשמונה לשונות. בשנת 1500 – בעשרים וארבע. בשנת 1600 – בשלושים, במאה התשע־עשרה נדפס בארבע־מאות לשונות. מספר הלשונות שהתנ”ך תורגם עד ימינו אלה – קרוב לאלף.

התפשטות עצומה זו של התנ"ך, מקנה לכל העמים ידיעת תולדות ישראל בארצו בימי־קדם, ובני אומות רבות יודעים תולדות ישראל יותר משהם יודעים תולדות־עמם. כמה מדינות בעולם אינן ידועות כמעט אלא לשכנותיהן הקרובות, עד שפורצת בהן מלחמה. אבל אין עם בעולם שלפחות משכיליו ומוריו אינם יודעים שם ישראל ומקורות תורתו ותולדותיו הקדומות.

העמים הנוצרים, ובמידה ידועה גם עמי־האיסלם, יודעים שדתם ואמונתם מקורה בתורת ישראל, ותרבות היהדות היא חלק אורגני של תרבות העמים האלה.

המון שבטים ועמים קיבלו לראשונה כל ערכי המוסר האנושי, ערכי אחווה אנושית, שלום, צדק וחסד – מספר־הספרים, ונביאי־ישראל נעשו לנביאי חלק גדול של המין־האנושי.

עובדה זו בעלת משמעות היסטורית־אנושית הולידה בחוגים מסוימים שנאה לישראל, ומצד כמה חקרני־התנ“ך בקרב התיאולוגים הנוצרים, ביחוד בקרב הגרמנים, נעשו נסיונות מדעיים כביכול להוכיח שאין כל דבר מקורי בתנ”ך, והכל לקוח מספרי מצרים ובבל, והדבר המקורי היחיד הוא אולי התורה על עין־תחת־עין ושן־תחת־שן. סילופי התיאולוגיה האנטישמית נמשכים עכשיו על־ידי ה“מדע” הסובייטי. “המילון הפילוסופי הקצר” שהופיע השנה במוסקבה ב“הוצאה המלכותית לספרות מדינית”, ונערך מחדש “בהתאם להחלטות הוועידה התשע־עשרה של המפלגה הקומוניסטית”, מגדיר בקיצור את התנ"ך במלים אלה: “ספר הכולל מעשיות על בריאת העולם שנלקחו מדתות יותר קדומות, אגדות שונות והוראות דתיות על קרבנות. היהדות מקדשת את אי־השויון הסוציאלי והקנין הפרטי ומאצילה תואר אלוהי לשלטון המלכים והמנצלים”. לא פחות ולא יותר! ההוצאה הקומוניסטית שפירסמה ספר זה בארץ גם בעברית – השמיטה מפחד הקורא העברי, פרק “מדעי” זה.

החקרנות המסלפת של התיאולוגיה הגרמנית והסובייטית לא הפחיתה ערכו החינוכי והשפעתו העולמית של ספר־הספרים; ומעמד התנ"ך בעולם, מן־ההכרח שישפיע על יחסי עמים למדינת־ישראל. עמי התרבות אינם רואים בישראל אחת המדינות הקטנות השוכנת בפינה נידחת במערב אסיה, אלא רואים בה מדינה הקשורה באלפי נימים לערכים הגדולים של האנושות, ועובדה זו מטילה שוב אחריות נוספת על מדינת־ישראל.

ועובדה שלישית – הקשורה בקודמת, היא מעמדה של ארצנו בהיסטוריה העולמית. ארץ קטנה זו, כשכנתה היוונית בחוף הדרומי של הים־התיכון, מילאה תפקיד עצום בתולדות האנושות. המאורעות שנתחוללו בארץ זו במשך שלושת־אלפים שנה, מימי האבות ועד מסעי הצלב – חרותים בזכרונה של מחצית המין־האנושי. אחד מני־אלף בין תושבי תבל, ואולי פחות מזה, יודע שם הבירה של סיאם, קוריאה, אפגניסתן, חבש, טיבט, הודו. אבל מעטים מאוד בקרב עמי הנצרות והאיסלם אינם יודעים השם ירושלים. הגיאוגרפיה וההיסטוריה של ארץ־ישראל ידועות לרבים בקרב העמים הפרוטסטנטיים לא־פחות מהגיאוגרפיה וההיסטוריה של ארצם הם.

להמוני עמים יש זיקה עמוקה, זיקה דתית, רוחנית, תרבותית לארץ ולמקומות שונים בארץ. שבילי ארץ־ישראל נהירים לכל קוראי התנ"ך; ומשום־כך מאורעות שמתרחשים בארץ ובערים הקרובות ללב מאות מיליוני אנשים בעולם – הדם גדול ורשמם חזק, לגמרי לא לפי מידתה הפיסית של הארץ ולא לפי המשקל הכמותי של המאורעות.

לכל ארץ יש שני ממַדים – ממד גיאוגראפי וממַד היסטורי; יש ארץ ששטחה גדול ורחב – וחשיבותה ההיסטורית קטנה. ויש ארץ ששטחה קטן ומיצער, וערכה העולמי רב. ארץ־ישראל היא ארץ חמדה, “ארץ שנתחמדו לה כל גדולי עולם”, כפי שאומר המדרש. גדלותה ההיסטורית של ארצנו באה לה מהעם היהודי, ו“אצילות מחייבת”. הממַד ההיסטורי של הארץ מאציל חשיבות, אחריות וקשיים נוספים למדינת ישראל.

תקומת ישראל היא אחד מהמאורעות המרכזיים והמופלאים של המאה־העשרים. קדם לה בירור ודיון בינלאומי שלא ידעה כמותם אף מדינה אחרת שקמה בדורות האחרונים. המעצמות שהצביעו בעד הקמת ישראל – היו בתוכן כאלה שעשו זאת אך ורק מתוך נימוקים ושיקולים מדיניים איסטרטגיים, – אבל אין־ספק שרוב המדינות שהצביעו בעד הקמת מדינה־יהודית ראו בכך מעשה של תיקון מעוּות היסטורי לעם־עולם מצד העולם הנוצרי, והרקע ההיסטורי של הארץ – מולדת הקדומים של העם העברי וצור מחצבתו של ספר־הספרים, מילא תפקיד לא־קטן בשינוי־ערכין היסטורי זה. רוב המדינאים העולמיים ידעו היטב שאין בתקומת־ישראל משום יסוד מדינה חדשה, אלא “החזרת העטרה ליושנה”, ושיבת־ציון שבימינו אינה שיבה גיאוגרפית בלבד אלא גם שיבה היסטורית.

ושיבה היסטורית אין פירושה נסיגה היסטורית, חזרה לאורח־חיים פרימיטיבי שלפני אלפיים או שלושת־אלפים שנה. שיבה היסטורית פירושה שיבה לכושר יצירה עצמאית, חומרית ורוחנית ויציקת דפוסי חיים וחברה ומחשבה חדשים המשתלבים בערכים הגדולים של התנ"ך ויעודיו היהודיים־האנושיים.

רציפות היסטורית של אומה אין פירושה קפאון והתאבנות. אליבא־דאמת אין מקום ואין זמן שלא חלים בו שינויים תמידיים. החוגים השונים בתוכנו המתימרים שהם, ורק הם, ממשיכים “היהדות המקורית והשורשית” אינם אלא מייחסים דעותיהם ומנהגיהם המחודשים לתקופות הקדומות.

בימי יאשיהו המלך עשו בפעם הראשונה את הפסח “ככתוב על ספר הברית – כי לא נעשה כפסח הזה מימי השופטים אשר שפטו את ישראל, וכל ימי מלכי־ישראל ומלכי־יהודה, כי אם בשמנה־עשרה שנה למלך יאשיהו נעשה הפסח הזה לה' בירושלים” (מלכים ב', כ"ג, 22 – 23). נחמיה מספר לנו כי רק בימיו מצאו כתוב בתורה “אשר ישבו בני־ישראל בסכות, בחג בחדש השביעי – ויעשו כל הקהל השבים מן השבי – סכות, וישבו בסכות, כי לא עשו מימי ישוע בן־נון כן בני־ישראל עד היום ההוא” (נחמיה ה', 14 – 17). ויאשיהו המלך לא חשש לחוג הפסח, אם כי כל מלכי בית־דוד לא עשו כזאת לפניו, ונחמיה לא היסס להושיב היהודים בסוכות בחג בחודש השביעי – אם כי הוא ידע כי לא עשו זאת מימי יהושע בן־נון – במשך שמונה־מאות שנים, או יותר, לפניו.

מדינת־ישראל גם לפי הצהרות חגיגיות של ראשי ה“אגודה” והמזרחי שנעשו קבל העולם והיהדות, לא תהיה מדינה תיאוקראטית. ובהכרזת העצמאות הובטח חופש הדת והמצפון בשורה אחת עם קיבוץ גלויות; וגם אילמלא באו הצהרות אלו לא היתה כל אפשרות שמדינת־ישראל בזמננו תיכון על שלטון הרבנים ולא על שלטון דימוקראטי נבחר וחופשי. קשה למצוא תקופה אחת בתולדות ישראל שבה שלטה אחדות־דעות כללית בעם היהודי בעניני אמונה ודת, ומאז המאה התשע־עשרה נתרופפו חישוקי־הדת שקיימו במידה רבה הליכוד היהודי הפנימי. מדינה דימוקראטית בימינו אינה מצווה ואינה ממונה על דברים שבלב ושבאמונה, אלא אך ורק על דברים שבינו לבין חברו. כל נסיון להפוך את המדינה לפוסק בענינים שמעבר ליחסי אדם וחברה – יפוצץ בית־ישראל לרסיסים. הניגודים בין האדוקים לבין עצמם אינם פחות חריפים ועמוקים מהבדלי הדעות בין האדוקים לחופשיים.

כל הרעיון הציוני – לאו דווקא ציונות מדינית, מעשית או רוחנית, אלא כל נסיון להביא ולקרב גאולת העם היהודי על־ידי התישבות בארץ בדרך־הטבע – נראה בעיני האדוקים ככפירה בעיקר ושלילת האמונה במשיח, ומשום כך התנגדו לו בחריפות. במשך עשרות שנים החרימה ה“אגודה” כולה כל עבודה “ציונית”. וכשחלק מכריע ב“אגודה” שינה דעתו בתקופה האחרונה, בעקבות השואה ובהתקרב האפשרות הממשית להקמת מדינה, – ואנשי ה“אגודה” גם נצטרפו לממשלה־הזמנית ולממשלה הנבחרת הראשונה, אם כי זו הנהיגה גיוס בנות לבצא, נתארגן אגף קיצוני השולל עד היום את המדינה ה“ציונית” ומעדיף שלטון זר, שלטון ערבי או בינלאומי, על שלטון “ציוני”, כלומר שלטון יהודי. כל מי שמכבד אמונה שבלב, כנה ואמיתית – אינו יכול שלא להתייחס בכבוד לעמדה זו של “נטורי־קרתא”, אם כי במעשיהם הפרועים הם מחללים שם ישראל ושם הדת, אבל מקור מעשיהם המגונים – האמונה העמוקה והמסורתית שגאולת ישראל תבוא אך ורק בידי שמים – היתה האמונה של המוני־ישראל במשך מאות בשנים. ונטורי־קרתא הם שריד חי, אם כי חנוט וקפוא, של יהדות זו. ויש להם הזכות לדבר בשם “היהדות השורשית והמקורית” – לא פחות מלאנשי ה“אגודה” והמזרחי.

אפשר להצטער על חילוקי־דעות אלה, אבל יש לראותם, ומי שאינו נושא לשוא הסיסמא של חירות־האדם וחופש־המצפון חייב להתיחס בכבוד לאמונות הנראות בעיניו כמוטעות, תפלות וכוזבות, ואין לו רשות להשתמש בשום כוח שלטוני, גם זה המיוסד על רוב, לדכא אמונה שבלב. אם אין אנו נושאים נפשנו לדיקטאטורה טוטאליטרית מצד אחד ולאינקוויזיציה רוחנית מצד שני – אנו חייבים לתת חופש־מיחיה לכל הדעות והאמונות הקיימות בתוכנו, ואין המדינה יכולה אלא לצוות על מעשים ועל הימנעות ממעשים מסוימים; כלומר המדינה קובעת מצוות־עשה ולא־תעשה במידה שאלה דרושות לקיום האדם והכלל ולמילוי צרכיהם.

ביהדות המסורתית קיים ויכוח אם יהודי מצווה על אמונה בעיקרים מסוימים או רק על מצוות עשה ולא־תעשה. במדינת יהודים לא יתכן כלל ויכוח זה: המדינה אינה יכולה לצוות על אמונות ודעות, לא במדע ולא מעבר למדע; המדינה ממונה אך ורק על סידור יחסי אדם וחברה בתוך המדינה ועל יחס העם לחבריו במשפחה הבינלאומית. ובסידורים אלה המדינה פועלת לפי הצרכים והערכים של עם ישראל. הצרכים עומדים ומשתנים עם הנסיבות המתחלפות, וגם הערכים אינם קבועים ועומדים מששת ימי־בראשית; אבל אין שום אומה מהווה עמוד חלק; ופחות מכל האומות – האומה העברית, בעלת מורשה רוחנית ותרבותית עשירה וארוכה שעיצבה חייה במשך אלפי שנים והטביעה במידה לא קטנה חותמה על תרבותם של עמים רבים בעולם.

במורשה זו כלולים ערכים שאולי גורל האנושות כולה תלוי בקיומם, אולם אין כל ספק שגאולת ישראל הנאמנה לא תיתכן בלעדיהם.