י“א בשבט תשי”ד – 15 ביאנואר 1954

אין ספק, כי ציונות ראויה לשם זה שונה מידידות “סתם” למדינת־ישראל ועולה עליה. ידידות למדינה היא פרי סולידריות יהודית אינטנסיבית, ילודת הרגשה של שותפות־גורל, גאווה וחרדה יהודית. הציונות היא, נוסף על כל אלה, מודרכת על־ידי רעיון וחזון היסטורי וספוגה הזדהות אישית, בהוֹוה או בעתיד, עם המולדת המתחדשת. הציונות מזקקת ומעמיקה התחושה היהודית העמומה ומעלה אותה לדרגה של הכרה היסטורית ורצון־אישי וקיבוצי פעיל. היא מנתחת ובוחנת ההוויה היהודית, הסובייקטיבית והאובייקטיבית, הוויה של עם מנותק ממקורו – מקור המולדת והתרבות והעצמאות העברית, – ואינו מוותר על המקור ואינו מתיאש ממנו; הוויה של עם חי בנכר, בתלות בחסדי זרים בלי להשלים עם חיים אלה. הציונות גם מגלה ומפעילה בתוך העם הכוחות הפנימיים הדרושים לשינוי גורל האומה – להפכה לעם עומד ברשות עצמו על קרקע מולדתו ההיסטורית. נושאי הציונות, גם בשבתם עדיין בגולה, מרגישים ויודעים שהם יושבים בנכר, ובשום־אופן אינם רואים עצמם חלק של האומה אשר בקרבה הם גרים, אם כי הם אזרחים נאמנים לחוקי המדינה; וגם כשהם לומדים ומדברים בלשון הרוב הם יודעים שזוהי לשון זרה. קשרם עם מולדת־הקדומים של העם היהודי אינו שיור של זכרון היסטורי ומורשת־עבר בלבד, אלא הוא מעורה בהרגשת־החיים כקשר פעיל, מתמיד, שריר, בן־קיימה, אשר אם גם אינו דוחף מיד לעליה הוא אוצר בתוכו סיכוי אישי לעליה. וגם אלה שאינם עולים ונבצר מהם מסיבות שונות לעלות – הריהם מכשירים בניהם ובנותיהם לעליה.

גם כשציוני עולה ארצה הוא עולה ככל יהודי מתוך הכרח ומצוקה, אבל גם מתוך הכרה, רצון וחזון. ההכרח והרצון החפשי אינם סותרים זה לזה, אלא משלימים ומגבירים זה את זה. והוא הדין ביחס למצוקה וחזון. החזון אף הוא מלווה כל עולה יהודי, כי חזון הגאולה קדם לציונות והוליד אותה, והוא נחלת כל יהודי שלא נכרת ביודעים מעמו, אבל הציונות מאירה את החזון בהכרה היסטורית ומשלבת אותו בתכנית־פעולה מגשימה ולאומית.

ציונות זו בגולה נשמדה על־ידי היטלר ונחנקה על־ידי המשטר הבולשביסטי, כי נושאיה העיקריים של ציונות זו, השונה במהותה מאהבה “סתם” לארץ־ישראל ולמדינת־ישראל, היו יהודי רוסיה ופולין ואירופה התיכונית והדרומית. יהדות זו הרגישה והכירה בצורך של “בית־לאומי” לעצמה, באשר היא ידעה וחשה שהיא חיה בגלות. לא פינסקר ולא הרצל גילו ליהודי אירופה שהם חיים בגלות, אלא מציאות הגלות בארצות־אירופה שימשה רקע עובדתי לניסוח עיוני של התורה הציונית על־ידי פינסקר והרצל. וּודאי שלא פינסקר והרצל נטעו בקרב יהודי אירופה הכיסופים לארץ־ישראל, כי גם פינסקר וגם הרצל לא קבעו כלל לכתחילה את ארץ־ישראל כמרכז הגאולה היהודית. הקשרים הנפשיים העמוקים של יהודי אירופה למולדת־קדומים של עמם הם הם שהטילו על שני הקלאסיקנים הציונים את הארץ היעודה.

הציונות האמריקנית בכללה היתה מראשיתה שונה במהותה וביסודה מהציונות האירופאית. ציוני אמריקה, מלבד בודדים, היו – בהשוואה לציונים ברוסיה, בגליציה או ברומניה, ואחר־כך גם בגרמניה – חובבי־הציונות. זו היתה ציונות “אלטרואיסטית” בניגוד לציונות “האגואיסטית” של יהדות מזרח־אירופה. המניע הציוני באמריקה לא היה הרגשה של חיי־גולה ורצון או סיכוי לצאת מגולה זו, אלא רגש סולידאריות עם יהדות־אירופה, ורצון לעזור להם להשיג מבוקשם בארץ־ישראל.

היו, כמובן, יחידים גם באמריקה שהרגשתם היהודית היתה כה חריפה ועמוקה, שגם ה“גן־עדן” האמריקני לא הצליח לעקור מתוכם הרגשת הנכר והתלות, והם הרגישו צורך נפשי עמוק לחיים יהודיים ואנושיים שלמים, ללא חציצה ולא שניוּת, וצורך זה גבר על ההנאה מהרווחה והחירות האמריקנית. אך אלה היו בודדים ויוצאים־מן־הכלל, ולא הטביעו חותמם על הציונות האמריקנית. הציונים באמריקה, לא פחות מלא־ציונים, ראו עצמם לא רק אזרחים נאמנים לארצות־הברית, אלא חלק אורגני של הריקמה ההיסטורית ילודת הגירת־עמים המהווה את האומה האמריקנית.

עסקנים ציונים מארצות מזרח־אירופה, שאף הם לא עלו ארצה עד שהגיעו מים עד נפש, מנסים אמנם להסביר לציונים באמריקה, שאין שום הבדל בין מצב היהודים בארצות מזרח־אירופה או בגרמניה ובין מצב היהודים באמריקה, וכי אין תפוצה ויש רק גלות. אין כל תועלת לגבי בירורינו אנו לנסות ולבחון אם המציאות ההיסטורית, הפוליטית והאתנוגרפית באמריקה שונה ביסודה מזו שבאירופה, ואם השינוי הזה משפיע על עמדתה ועתידה של היהדות האמריקנית, עובדה היא, שאין להתעלם ממנה, שציוני אמריקה כופרים כל השנים שהם שרויים בגלות, ואפילו העסקנים הציונים, שנמלטו לאמריקה מארצות־מזרח־אירופה, אינם שונים בנידון זה מציוני אמריקה הוותיקים; אין הם עולים ארצה ואינם מחנכים בניהם לעליה. וכרבים מיהודי אמריקה שלא נצטרפו מעולם להסתדרות הציונית אינם אלא חובבי ארץ־ישראל, ועכשיו חובבי המדינה, אם כי הם מחזיקים באדיקות בשם ציונים.

לפני מלחמת־העולם השניה לא היתה הציונות האמריקנית קובעת ועומדת במרכז התנועה. אפילו מבחינת כמות השוקלים הציונים עמדה אמריקה אחרי פולין, אם כי בארצות־הברית היו בשנת 1939 כשני מיליון יהודים יותר מבפולין. ראשי המדברים בקונגרסים הציוניים והקובעים דבר המפעל הציוני היו ציוני ארץ־ישראל – שאף הם באו בעיקר מאירופה – וציוני אירופה. מלבד שני ציונים אמריקנים שהתישבו בארץ ונבחרו כל אחד להנהלה הציונית – הגברת הנרייטה סולד וד“ר עמנואל ניומן – לא נבחר לפני מלחמת העולם השנייה אף ציוני אמריקני להנהלה הציונית. דרכה, אופיה, מעשיה וצביונה של התנועה הציונית נקבעו על־ידי ציוני אירופה ועולי אירופה. הציונות האמריקנית גם לא נדחקה ביותר להטיל מרותה או השפעתה על התנועה הציונית ועל המפעל בארץ. אמריקה גם לא היתה אז מרכז מדיני מכריע מבחינה ציונית; המרכז היה באנגליה. מרכז העליה היה באירופה המזרחית, התיכונית והדרומית. מאמריקה באו בעיקר כספים, והכספים באו לאו־דוקא מציונים בלבד, ואולי גם לא בעיקר מציונים. אין זה מקרה ש”הסוכנות המורחבת", שהוקמה בשנת 1929, אשר להלכה היתה צריכה להקיף גם היהדות “הלא־ציונית” בכל הארצות, היתה למעשה רק שותפות בין ההסתדרות הציונית ובין לא־ציונים אמריקנים, ולהנהלת הסוכנות צורפו אך ורק נציגי הלא־ציונים האמריקניים. יהדות אמריקה תרמה בעיקר עזרה כספית, ובמתן עזרה זו לא היה הבדל בולט בין ציונים ולא־ציונים. גם הציונים וגם הלא־ציונים באמריקה לא ראו במפעל הארצישראלי – עתיד ליהדות האמריקנית, ואת עצמם – כנושאים אישיים של המפעל. אלה ואלה היו ידידי המפעל ותומכיו, אם כי בסגנון דבריהם היה לפעמים הבדל ניכר. ציוני אמריקה היו רגילים לסגנון ששלט בתנועה הציונית, והלא־ציונים היו דבקים לסגנון הפילאנטרופי שהיה רוֹוח בסביבתם. ואם כי אין לזלזל גם בהבדלי סגנון – הרי קובע התוכן. ובתוכן לא היה כמעט שום הבדל בולט. גם הציונים וגם הלא־ציונים אהבו את ארץ־ישראל כיהודים, ושניהם יחד לא התכוונו להתישב בה בעצמם. שניהם ראו עצמם מעורים בחיים האמריקניים, מושרשים או משתרשים בתרבות האמריקנית ורואים עתיד בניהם ובני־בניהם בארצות־הברית, אלא שמתוך סולידאריות יהודית ראו חובה לעצמם לסייע לאותם היהודים שלא זכו כמוהם לחיי שוויון, רווחה וחירות – למצוא לעצמם מקלט בטוח בארץ וגם להקים מדינה יהודית.

הצביון הפילאנטרופי – במובן הטוב והמקורי של המלה פילאנטרופיה – של הציונות האמריקנית לא פגע לפני מלחמת העולם השניה באופיה הכללי של התנועה הציונית כתנועה של אבטואֶמנציפציה. רוב מנינה ורוב בנינה של ההסתדרות הציונית היה באירופה, ויהדות־אירופה ראתה עצמה שרויה בגלות שיש לצאת ממנה – למולדת גאוּלה.

המצב נשתנה תכלית שינוי לאחר מלחמת העולם השניה, כשנושאי הציונות ה“אגואיסטית” נשמדו ונחנקו – וקמה מדינת־ישראל. התנועה הציונית בגולה היא עכשיו ברובה המכריע ציונות אמריקנית. לקונגרס הראשון שנתכנס בארץ לאחר יסוד המדינה הופצו בארצות־הברית כשני שלישים של כל השקלים בגולה. לאחר השואה באירופה מרוכז רוב העם היהודי שבגולה – בארצות־הברית. ואם לנכות היהודית המשותקת והמנותקת בארצות ה“קומוניסטיות” – מהווה היהדות האמריקנית שני שלישים של כל יהדות הגולה.

ונשתנה לא רק משקלה היחסי של יהדות אמריקה. ארצות־הברית נעשתה למנהיגה של העולם החפשי. חזן וגרינבוים שמים את המלים חפשי במרכאות כפולות, כי העולם החפשי “באמת”, לדעתם, הוא העולם ה“משולב” ברוסיה הסובייטית והכפוף לדיקטטורה ה“קומוניסטית”. לרגל הבירור שלפנינו אין צורך לברר גישה קומינפורמית זו מבחינה סוציאליסטית או פועלית. קובעת בבירור שאנו עומדים בו כאן הבחינה היהודית והציונית. והעולם החפשי הוא זה שבו רשאים חברי חזן וגרינבוים לייסד מפלגה משלהם, וכל יהודי יכול ללמד בניו עברית ולהשתייך להסתדרות הציונית, ואין מעכבים בעדו ללכת לבקר במדינת ישראל אם כתייר או כעולה. ויהודי וציוני המכבד את עצמו, אפילו כשאיננו מהפכני ולוחם לאחוות־עמים, ועל אחת כמה וכמה אם הוא דוגל באמונה בשוויון העמים ובאחוותם, אין הוא יכול לראות עולם חפשי בעולם שבו אין זכות ליהודי להיות ציוני כרצונו, להיות קשור בגלוי ליהדות העולמית, להצטרף לתנועה הציונית, לבוא לארץ, לקבל עתון או ספר עברי וכדומה.

ובאותו חלק של העולם, שבו יש ליהודים חופש להיות יהודים כרצונם, לפחות במידה שדבר זה אפשרי בגולה, ארצות־הברית של אמריקה היא המעצמה המנהיגה. ההגמוניה של אמריקה בעולם החפשי מגדילה עוד יותר משקלה וערכה של יהדות אמריקה – בחיי העם היהודי. מדינת־ישראל ויהדות אמריקה, הן שני העמודים שעליהם נשען עכשיו כל בית־ישראל.

אולם האחריות הכבדה שהוטלה עכשיו על יהודי ארצות־הברית לא שינתה עדיין במאומה את אופיה, צביונה ומהותה של הציונות האמריקנית. תקומת המדינה ופתיחת שערי הארץ לרווחה לכל יהודי הרוצה לעלות – לא עוררו בקרב הציונות האמריקנית כל תגובה ציונית, כלומר, תגובה שיש בה משהו יותר ושונה מתגובה של סתם ידידי המדינה. ציונות זו יחד עם כל ההסתדרות הציונית העולמית נידונה לאזלת־יד, לאָבדן־דרך ולכשלון חרוץ, אם לא תראה בבהירות, בעינים חדשות ובלב פתוח, התמורות המהפכניות שחלו בעולם ובעם ישראל מאז 1939, ולא תסיק כל המסקנות מתמורות אלה.

ראייה בהירה ואכזרית של הדברים שנפלו בימינו מאז פרוץ מלחמת העולם השניה, ודאי שיש בה כדי למלא אותנו דאגה וחרדה עמוקה, אבל אין בה כדי לייאש ולרפות ידים. אין תקנה ואין שילומין לחורבן יהדות אירופה, ואולי לא מיצינו עד היום הזה כל גודל החורבן ותוצאותיו האיומות. אבל גם שואה זו לא ערערה קיומו של העם היהודי ולא החשיכה עולמו ללא תקווה. כוח־החיוניות המופלא הטבוע בעמנו עמד לו בשעות הטראגיות ביותר בחייו, בכל התקופות ובכל הדורות. הוא עמד לו גם בימינו אלה.

גם רואי השחורות בקרב ההוגים היהודים בדורות האחרונים לא העלו על לבם לפני שמונים, ששים או שלושים שנה הסכנה הצפויה למיליוני היהודים באירופה. ואף בין “שוללי־הגלות” הקיצוניים ביותר לא נמצא אף אחד, שחזה מראש אפשרות של השמדה מאורגנת ומתוכננת של הגזע היהודי על־ידי מעצמה אירופאית כבירה. אבל בית־ישראל באירופה זה כמאה שנה לא היה שקט, והמונים הקדימו רפואה למכה: הם יצאו את אירופה לעברי הימים והקימו בשבעים השנים האחרונות שני מרכזי כוח ועצמה יהודיים, שלא היו כמותם זה אלפיים שנה; אחד בעולם החדש שנתגלה בשנת גירוש ספרד, ואחד בעולם הישן – במולדת־הקדומים של האומה העברית.

זרם המהגרים היהודים לאמריקה היה חלק של זרם בינלאומי כביר, מיוצאי כל ארצות אירופה, שנהרו לעולם־החדש במאות השנים האחרונות, והקים בו חברה חדשה, צעירה ורבת־אונים. באמריקה הצפונית הוטבעה החברה על אדני התרבות האנגלית, באמריקה הדרומית – על אדני התרבות הספרדית. רוב המהגרים היהודים שמו פעמיהם לאמריקה הצפונית.

זרם העליה לארץ, שהופעל אף הוא על־ידי גורמי־הזמן והמקום, אבל ינק ממקורות מיוחדים של ההיסטוריה היהודית, שימש המשך של שאיפת דורות בישראל לגאולה ולתקומה לאומית. בו נתגלו הרצון האקטיבי והאחריות האישית להגשים שאיפה זו. בלי זרם העליה המגשימה לא היה כל ערך וממש לתנועה הציונית שלא התנועעה, והשתעשעה בתחליף חסר־אונים של “מדינה־בדרך”. עליה זו הקימה בארץ חברה יהודית חדשה, צעירה, עומדת ברשות עצמה ובוטחת ביכולתה ובכוחה, שהפכה בשעת־כושר ראשונה לאומה ריבונית.

ההסתדרות הציונית נוצרה לשמש רצון החירות והגאולה של העם היהודי. יוצריה של ההסתדרות ראו בה רק אמצעי ומכשיר למטרה היסטורית. המטרה היתה: שיבת־ציון.

לאחר שחרבה יהדות אירופה וקמה מדינת־ישראל נתפרדה הציונות מהעליה. ההמונים שעלו ארצה כמעט שלא היה להם כל רצון וצורך לעלות. עלינו להכיר בעובדה זו – בלי רוגז וקטרוגים. להסתדרות הציונית עלול לקרות מה שקרה להרבה מכשירים ואמצעים לאחר שהמטרה, שאותה באו לשמש, נשתבשה, התנדפה או נסתלפה: נהפכו למטרה לעצמם. בלי רעיון מדריך שיהלום המציאות החדשה וצרכיה – תיהפך ההסתדרות הציונית למנגנון עקר וטפיל המבקש לעצמו זכויות בכוח עברו – שחלף ללא שוב.

מה יעודה המַפרה והמחדש של הציונות בימינו? לא הסגת גבול פעולותיה הממלכתיות של המדינה בתחומי ריבונותה, לא חַיץ בין המדינה ובין העם היהודי בגולה; אלא להיות כוח מחנך לתפוצות הגולה, להבטיח אחדותו ורציפותו ההיסטורית של העם היהודי באשר הוא ולהגביר זיקתו למדינת־ישראל ולגאולה המשיחית שהיא נושאת בחובה.

וזאת יש לעשות בשתים אלה, ורק בשתים אלה: בחינוך עברי ובתנועה חלוצית.