שדה־בוקר, ד' בכסלו תשט"ו – 29 בנובמבר 1954

תפוצת היהדות בארצות הנצרות והאיסלם אינה העובדה היחידה העושה את העם היהודי ל“עם־עולם” ומטילה משום־כך על מדינת ישראל אחריות יתרה. העובדה השניה – היא התפשטות התנ“ך והשפעתו בקרב כל העמים. אין ספר בעולם (חוץ מ“ברית החדשה”), שנפוץ בעולם במידה כזו וניתרגם לכל הלשונות כספר התנ”ך. לא סופרי המופת של יוון העתיקה ולא הסופרים הגדולים של העמים המודרניים – אף אחד מאלה לא הגיע לחלק מיצער של התפוצה העצומה, המתמדת והגדלה, של התנ“ך. התרגום הראשון נעשה ביוונית על־ידי יהודי אלכסנדריה עוד במאה השלישית לפני ספה”נ. תרגומים יווניים נוספים נעשו גם אחרי־כן על־ידי יהודים ולא־יהודים. בזמן קדום תרגמו היהודים את התנ“ך גם לארמית, ותרגום זה נקרא יחד עם המקור העברי. במאה השלישית אחרי ספה”נ הופיע תרגום לאטיני, סורי וקופטי. במאה הרביעית (378) נעשה תרגומו הלאטיני של הירונימוס שנתקדש בכנסיה הרומאית, ובמאה הרביעית והחמישית נעשו תרגומים לגוטית, ארמנית, גרוזינית וחבשית. תרגומים אלה היו היצירה הספרותית הראשונה בלשונות אלה. במאה השביעית נעשה תרגום ערבי ובמאה התשיעית תורגם התנ“ך לסלאבית, וזה היה הספר הראשון בלשון זו. נעשו אז גם התחלות לתרגום גרמני שנשתכח אחרי־כן. יותר מאוחר נעשו תרגומים לצרפתית, לאיטאלקית ולספרדית. במאה הארבע־עשרה נעשו תרגומים לאנגלית, צ’כית וגרמנית. הוס וחבריו שיפרו התרגום הצ’כי. הריפורמציה הגרמנית נתנה דחיפה עצומה להפצת התנ”ך. הכנסיה הרומאית לא ראתה בעין־יפה קריאת התנ"ך, וגם אסרה בזמנים שונים על קריאתו בלשונות המדוברות, רק הוולגטה (התרגום הלאטיני של הירונימוס) היתה מותרת, אך מעטים ידעו לקרוא לאטינית. התרגום של לוטר במאה השש־עשרה הטביע חותמו על הלשון הגרמנית, כשם שהתרגום “המוסמך” לאנגלית שנעשה בתחילת המאה השבע־עשרה (1611) היה אחת היצירות הגדולות ביותר בלשון זו. לפי תרגומו של לוטר נעשו תרגומים לשוודית, הונגארית, פינית, ליטאית, סלאבונית, קרואַטית ועוד.

החברות המיסיונריות במאה הי“ט הרחיבו תרגומי התנ”ך בכל לשונות־העמים והפיצו אותם בכל קצוי־תבל.

התנ“ך היה הספר הראשון שנדפס אחרי המצאת הדפוס באירופה על־ידי גוטנברג, ומאז אין כמעט מספר לספרי התנ”ך שיצאו בדפוסים שונים.

בשנת 600 היה התנ“ך מצוי בשמונה לשונות. בשנת 1500 – בעשרים וארבע. בשנת 1600 – בשלושים, במאה התשע־עשרה נדפס בארבע־מאות לשונות. מספר הלשונות שהתנ”ך תורגם עד ימינו אלה – קרוב לאלף.

התפשטות עצומה זו של התנ"ך, מקנה לכל העמים ידיעת תולדות ישראל בארצו בימי־קדם, ובני אומות רבות יודעים תולדות ישראל יותר משהם יודעים תולדות־עמם. כמה מדינות בעולם אינן ידועות כמעט אלא לשכנותיהן הקרובות, עד שפורצת בהן מלחמה. אבל אין עם בעולם שלפחות משכיליו ומוריו אינם יודעים שם ישראל ומקורות תורתו ותולדותיו הקדומות.

העמים הנוצרים, ובמידה ידועה גם עמי־האיסלם, יודעים שדתם ואמונתם מקורה בתורת ישראל, ותרבות היהדות היא חלק אורגני של תרבות העמים האלה.

המון שבטים ועמים קיבלו לראשונה כל ערכי המוסר האנושי, ערכי אחווה אנושית, שלום, צדק וחסד – מספר־הספרים, ונביאי־ישראל נעשו לנביאי חלק גדול של המין־האנושי.

עובדה זו בעלת משמעות היסטורית־אנושית הולידה בחוגים מסוימים שנאה לישראל, ומצד כמה חקרני־התנ“ך בקרב התיאולוגים הנוצרים, ביחוד בקרב הגרמנים, נעשו נסיונות מדעיים כביכול להוכיח שאין כל דבר מקורי בתנ”ך, והכל לקוח מספרי מצרים ובבל, והדבר המקורי היחיד הוא אולי התורה על עין־תחת־עין ושן־תחת־שן. סילופי התיאולוגיה האנטישמית נמשכים עכשיו על־ידי ה“מדע” הסובייטי. “המילון הפילוסופי הקצר” שהופיע השנה במוסקבה ב“הוצאה המלכותית לספרות מדינית”, ונערך מחדש “בהתאם להחלטות הוועידה התשע־עשרה של המפלגה הקומוניסטית”, מגדיר בקיצור את התנ"ך במלים אלה: “ספר הכולל מעשיות על בריאת העולם שנלקחו מדתות יותר קדומות, אגדות שונות והוראות דתיות על קרבנות. היהדות מקדשת את אי־השויון הסוציאלי והקנין הפרטי ומאצילה תואר אלוהי לשלטון המלכים והמנצלים”. לא פחות ולא יותר! ההוצאה הקומוניסטית שפירסמה ספר זה בארץ גם בעברית – השמיטה מפחד הקורא העברי, פרק “מדעי” זה.

החקרנות המסלפת של התיאולוגיה הגרמנית והסובייטית לא הפחיתה ערכו החינוכי והשפעתו העולמית של ספר־הספרים; ומעמד התנ"ך בעולם, מן־ההכרח שישפיע על יחסי עמים למדינת־ישראל. עמי התרבות אינם רואים בישראל אחת המדינות הקטנות השוכנת בפינה נידחת במערב אסיה, אלא רואים בה מדינה הקשורה באלפי נימים לערכים הגדולים של האנושות, ועובדה זו מטילה שוב אחריות נוספת על מדינת־ישראל.

ועובדה שלישית – הקשורה בקודמת, היא מעמדה של ארצנו בהיסטוריה העולמית. ארץ קטנה זו, כשכנתה היוונית בחוף הדרומי של הים־התיכון, מילאה תפקיד עצום בתולדות האנושות. המאורעות שנתחוללו בארץ זו במשך שלושת־אלפים שנה, מימי האבות ועד מסעי הצלב – חרותים בזכרונה של מחצית המין־האנושי. אחד מני־אלף בין תושבי תבל, ואולי פחות מזה, יודע שם הבירה של סיאם, קוריאה, אפגניסתן, חבש, טיבט, הודו. אבל מעטים מאוד בקרב עמי הנצרות והאיסלם אינם יודעים השם ירושלים. הגיאוגרפיה וההיסטוריה של ארץ־ישראל ידועות לרבים בקרב העמים הפרוטסטנטיים לא־פחות מהגיאוגרפיה וההיסטוריה של ארצם הם.

להמוני עמים יש זיקה עמוקה, זיקה דתית, רוחנית, תרבותית לארץ ולמקומות שונים בארץ. שבילי ארץ־ישראל נהירים לכל קוראי התנ"ך; ומשום־כך מאורעות שמתרחשים בארץ ובערים הקרובות ללב מאות מיליוני אנשים בעולם – הדם גדול ורשמם חזק, לגמרי לא לפי מידתה הפיסית של הארץ ולא לפי המשקל הכמותי של המאורעות.

לכל ארץ יש שני ממַדים – ממד גיאוגראפי וממַד היסטורי; יש ארץ ששטחה גדול ורחב – וחשיבותה ההיסטורית קטנה. ויש ארץ ששטחה קטן ומיצער, וערכה העולמי רב. ארץ־ישראל היא ארץ חמדה, “ארץ שנתחמדו לה כל גדולי עולם”, כפי שאומר המדרש. גדלותה ההיסטורית של ארצנו באה לה מהעם היהודי, ו“אצילות מחייבת”. הממַד ההיסטורי של הארץ מאציל חשיבות, אחריות וקשיים נוספים למדינת ישראל.

תקומת ישראל היא אחד מהמאורעות המרכזיים והמופלאים של המאה־העשרים. קדם לה בירור ודיון בינלאומי שלא ידעה כמותם אף מדינה אחרת שקמה בדורות האחרונים. המעצמות שהצביעו בעד הקמת ישראל – היו בתוכן כאלה שעשו זאת אך ורק מתוך נימוקים ושיקולים מדיניים איסטרטגיים, – אבל אין־ספק שרוב המדינות שהצביעו בעד הקמת מדינה־יהודית ראו בכך מעשה של תיקון מעוּות היסטורי לעם־עולם מצד העולם הנוצרי, והרקע ההיסטורי של הארץ – מולדת הקדומים של העם העברי וצור מחצבתו של ספר־הספרים, מילא תפקיד לא־קטן בשינוי־ערכין היסטורי זה. רוב המדינאים העולמיים ידעו היטב שאין בתקומת־ישראל משום יסוד מדינה חדשה, אלא “החזרת העטרה ליושנה”, ושיבת־ציון שבימינו אינה שיבה גיאוגרפית בלבד אלא גם שיבה היסטורית.

ושיבה היסטורית אין פירושה נסיגה היסטורית, חזרה לאורח־חיים פרימיטיבי שלפני אלפיים או שלושת־אלפים שנה. שיבה היסטורית פירושה שיבה לכושר יצירה עצמאית, חומרית ורוחנית ויציקת דפוסי חיים וחברה ומחשבה חדשים המשתלבים בערכים הגדולים של התנ"ך ויעודיו היהודיים־האנושיים.

רציפות היסטורית של אומה אין פירושה קפאון והתאבנות. אליבא־דאמת אין מקום ואין זמן שלא חלים בו שינויים תמידיים. החוגים השונים בתוכנו המתימרים שהם, ורק הם, ממשיכים “היהדות המקורית והשורשית” אינם אלא מייחסים דעותיהם ומנהגיהם המחודשים לתקופות הקדומות.

בימי יאשיהו המלך עשו בפעם הראשונה את הפסח “ככתוב על ספר הברית – כי לא נעשה כפסח הזה מימי השופטים אשר שפטו את ישראל, וכל ימי מלכי־ישראל ומלכי־יהודה, כי אם בשמנה־עשרה שנה למלך יאשיהו נעשה הפסח הזה לה' בירושלים” (מלכים ב', כ"ג, 22 – 23). נחמיה מספר לנו כי רק בימיו מצאו כתוב בתורה “אשר ישבו בני־ישראל בסכות, בחג בחדש השביעי – ויעשו כל הקהל השבים מן השבי – סכות, וישבו בסכות, כי לא עשו מימי ישוע בן־נון כן בני־ישראל עד היום ההוא” (נחמיה ה', 14 – 17). ויאשיהו המלך לא חשש לחוג הפסח, אם כי כל מלכי בית־דוד לא עשו כזאת לפניו, ונחמיה לא היסס להושיב היהודים בסוכות בחג בחודש השביעי – אם כי הוא ידע כי לא עשו זאת מימי יהושע בן־נון – במשך שמונה־מאות שנים, או יותר, לפניו.

מדינת־ישראל גם לפי הצהרות חגיגיות של ראשי ה“אגודה” והמזרחי שנעשו קבל העולם והיהדות, לא תהיה מדינה תיאוקראטית. ובהכרזת העצמאות הובטח חופש הדת והמצפון בשורה אחת עם קיבוץ גלויות; וגם אילמלא באו הצהרות אלו לא היתה כל אפשרות שמדינת־ישראל בזמננו תיכון על שלטון הרבנים ולא על שלטון דימוקראטי נבחר וחופשי. קשה למצוא תקופה אחת בתולדות ישראל שבה שלטה אחדות־דעות כללית בעם היהודי בעניני אמונה ודת, ומאז המאה התשע־עשרה נתרופפו חישוקי־הדת שקיימו במידה רבה הליכוד היהודי הפנימי. מדינה דימוקראטית בימינו אינה מצווה ואינה ממונה על דברים שבלב ושבאמונה, אלא אך ורק על דברים שבינו לבין חברו. כל נסיון להפוך את המדינה לפוסק בענינים שמעבר ליחסי אדם וחברה – יפוצץ בית־ישראל לרסיסים. הניגודים בין האדוקים לבין עצמם אינם פחות חריפים ועמוקים מהבדלי הדעות בין האדוקים לחופשיים.

כל הרעיון הציוני – לאו דווקא ציונות מדינית, מעשית או רוחנית, אלא כל נסיון להביא ולקרב גאולת העם היהודי על־ידי התישבות בארץ בדרך־הטבע – נראה בעיני האדוקים ככפירה בעיקר ושלילת האמונה במשיח, ומשום כך התנגדו לו בחריפות. במשך עשרות שנים החרימה ה“אגודה” כולה כל עבודה “ציונית”. וכשחלק מכריע ב“אגודה” שינה דעתו בתקופה האחרונה, בעקבות השואה ובהתקרב האפשרות הממשית להקמת מדינה, – ואנשי ה“אגודה” גם נצטרפו לממשלה־הזמנית ולממשלה הנבחרת הראשונה, אם כי זו הנהיגה גיוס בנות לבצא, נתארגן אגף קיצוני השולל עד היום את המדינה ה“ציונית” ומעדיף שלטון זר, שלטון ערבי או בינלאומי, על שלטון “ציוני”, כלומר שלטון יהודי. כל מי שמכבד אמונה שבלב, כנה ואמיתית – אינו יכול שלא להתייחס בכבוד לעמדה זו של “נטורי־קרתא”, אם כי במעשיהם הפרועים הם מחללים שם ישראל ושם הדת, אבל מקור מעשיהם המגונים – האמונה העמוקה והמסורתית שגאולת ישראל תבוא אך ורק בידי שמים – היתה האמונה של המוני־ישראל במשך מאות בשנים. ונטורי־קרתא הם שריד חי, אם כי חנוט וקפוא, של יהדות זו. ויש להם הזכות לדבר בשם “היהדות השורשית והמקורית” – לא פחות מלאנשי ה“אגודה” והמזרחי.

אפשר להצטער על חילוקי־דעות אלה, אבל יש לראותם, ומי שאינו נושא לשוא הסיסמא של חירות־האדם וחופש־המצפון חייב להתיחס בכבוד לאמונות הנראות בעיניו כמוטעות, תפלות וכוזבות, ואין לו רשות להשתמש בשום כוח שלטוני, גם זה המיוסד על רוב, לדכא אמונה שבלב. אם אין אנו נושאים נפשנו לדיקטאטורה טוטאליטרית מצד אחד ולאינקוויזיציה רוחנית מצד שני – אנו חייבים לתת חופש־מיחיה לכל הדעות והאמונות הקיימות בתוכנו, ואין המדינה יכולה אלא לצוות על מעשים ועל הימנעות ממעשים מסוימים; כלומר המדינה קובעת מצוות־עשה ולא־תעשה במידה שאלה דרושות לקיום האדם והכלל ולמילוי צרכיהם.

ביהדות המסורתית קיים ויכוח אם יהודי מצווה על אמונה בעיקרים מסוימים או רק על מצוות עשה ולא־תעשה. במדינת יהודים לא יתכן כלל ויכוח זה: המדינה אינה יכולה לצוות על אמונות ודעות, לא במדע ולא מעבר למדע; המדינה ממונה אך ורק על סידור יחסי אדם וחברה בתוך המדינה ועל יחס העם לחבריו במשפחה הבינלאומית. ובסידורים אלה המדינה פועלת לפי הצרכים והערכים של עם ישראל. הצרכים עומדים ומשתנים עם הנסיבות המתחלפות, וגם הערכים אינם קבועים ועומדים מששת ימי־בראשית; אבל אין שום אומה מהווה עמוד חלק; ופחות מכל האומות – האומה העברית, בעלת מורשה רוחנית ותרבותית עשירה וארוכה שעיצבה חייה במשך אלפי שנים והטביעה במידה לא קטנה חותמה על תרבותם של עמים רבים בעולם.

במורשה זו כלולים ערכים שאולי גורל האנושות כולה תלוי בקיומם, אולם אין כל ספק שגאולת ישראל הנאמנה לא תיתכן בלעדיהם.