גלי־כנרת, י“ז בכסלו תשט”ו – 12 בדצמבר 1954.

קל ונוח ללכת בדרך סלולה וכבושה. ההליכה בה אינה מצריכה מאמץ נוסף. כובשי הדרך הראשונה עשו מאמץ זה, וההולכים בעקבותיהם פטורים מטרחה יתירה. יש גם כאילו בטחון־יתר בהליכה זו, כי רבים ההולכים בדרך, והכיוון בדוק ומנוסה, אבל לא לכל אחד ניתן ללכת בדרך סלולה. אם מחוז־חפצו של ההלך אינו נמצא בכיוון הנתון – עליו לחפש דרך אחרת, ויש דרכים רבים המוליכים כאילו בכל הכיוונים האפשריים, וההלך יכול לפנות ימינה או שמאלה, מזרחה או מערבה. אפס, תיתכן מטרה ששום דרך מהדרכים הסלולות והקיימות אינה מובילה לקראתה. יש הלך ההולך למחוז־חפצו בדרך אשר שום רגל אנוש לא דרכה בה עד היום, ועליו להגיע למטרתו בארץ לא נודעת. להלך זה לא תועיל מפת הדרכים המשוכללת והמפורטת ביותר, כי שומה עליו לכבוש דרך חדשה לא סלולה. ודרך חדשה לא תמיד אפשר לסלול בקו ישר, גם אם ההלך רואה ברורות הכיוון הרצוי, באשר המטרה מאירה לו כל הזמן מרחוק, יש ואינו יכול להתקדם בדרך הקצרה שהיא הישרה, כי המרחב זרוע מוקשים וחתחתים, הרים תלולים וגאיות עמוקים, ועליו לעקוף המכשולים ולנוע בזיגזאגים, בעליות ובירידות, ולפעמים גם בסיבובים מסובכים ונפתלים הנראים כאילו נסיגה לאחור, ובלבד שיתקרב בהתמדה וללא רתיעה למטרה הנכספת.

לתקומת ישראל אין דרך כבושה וסלולה בתולדות שחרור העמים, כי אין היא דומה בתכנה, במהותה, בנסיבותיה, בגורמיה, במניעיה ובתנאי־התגשמותה לתקומה הלאומית של אחד העמים האחרים שיצאו בימינו ובימים קודמים משעבוד לחירות ומתלות לעצמאות.

במאה התשע־עשרה והעשרים היינו עדים להתעוררותם, להתאחדותם ולהשתחררותם של עמים רבים שהיו במשך עשרות ומאות שנים כפופים לשלטון זר, וגם מפוררים ומשועבדים לאדונים רבים. ראינו במאה התשע־עשרה בהתאחדותה ובתקומתה של איטליה, בהשתחררותם של עמי הבלקן. ראינו במאה העשרים תקומת צ’כיה ופולין, ובזמן אחד כמעט עם תקומת ישראל קמו הודו, בורמה, ציילון. אבל מה רב ועמוק ההבדל שבין תקומת ישראל ובין תקומת כל העמים האחרים. כל מי שאינו רואה ייחודה של תקומתנו בכל גילוייה, שרשיה ומשימותיה, אינו מבין כל הנעשה בישראל ואינו מסוגל לדעת כלל המעשה אשר ייעשה בישראל למען בצע תקומתה עד תומה ולמען הבטיח התמדתה וקיומה השריר.

כל אנשי הימין והשמאל בתוכנו, – המדובר על הטובים והמשכילים שבהם, – אשר קראו ספרים ומאמרים בבעיות חברה וכלכלה ולאום ויחסי עמים, ובקיאים בדברי חכמים ואנשי מדע אמיתיים ומדומים, מימי אדם סמיט ועד לנין ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם מכל הגוונים, והם מנסים להתוות דרכנו לפי ספרים אלה, – טועים ומטעים, כי אינם יודעים שכל הלקחים הטובים והרעים שנשאבו במאתים השנים האחרונות מנסיונם של עמי אירופה, אסיה ואמריקה, – ואין מדע אלא סיכום שיטתי של נסיון אנושי, – אינם הולמים מציאותנו היחידה במינה.

ולמען הסיר מכשול מפני עוור ייאמר מיד: כל חוקי הטבע חלים עלינו בדיוק כמו על כל בני אדם. שתים כפל שתים, הוא ארבע – בישראל כמו באמריקה או בברית־המועצות. ועצמים נופלים גם פה מלמעלה למטה ולא להיפך, ואדם ובהמה אוכלים ושותים, ופרים־ורבים בישראל כבכל הארצות. מציאות יחידה במינה אינה מפקיעה עצמה מכל הכללים החלים על מציאות רגילה ושכיחה, אבל אין בכללים אלה כדי למַצות ולספק צרכיה המיוחדים של המציאות בישראל שאין דומה לה בשום ארץ אחרת.

כל המהפכות הלאומיות – והוא הדין מהפכות חברתיות – שאנו יודעים עליהן במאת שנים זו ובמאות קודמות היה להן תוכן יסודי אחד: חילופי שלטון. במקום שלטון אוסטרי באיטליה בא שלטון איטלקי; במקום שלטון עותמני ביוון ובשאר ארצות הבאלקנים בא שלטון לאומי; במקום שלטון בריטי בהודו, בבורמה, בציילון – בא שלטון עצמי של עמי ארצות אלה. במהפכת פברואר 1917 ברוסיה בא במקום שלטון הצארים – שלטון דימוקראטי של העם; ובמהפכת אוקטובר באותה שנה בא במקום השלטון הנבחר של העם – שלטון דיקטאטורי של מפלגה אחת, ואחר כך של אדם אחד. גם תקומת ישראל באה בעקבות חילופי שלטון. במקום שלטון בריטי הוקם שלטון יהודי, וכבכל מהפכה לאומית חזרה גם פה העטרה ליושנה. חודשה העצמאות הלאומית שהיתה קיימת לפנים בארץ פלונית – לפני עשרות שנים, בארץ אלמונית – לפני מאות שנים, בארץ זו – לפני שנות אלפיים. כבכל המהפכות הלאומיות נתחדשה הקוממיות הממלכתית של ישראל כפרי שאיפה ממושכת ועזה של דורות, שאיפה מושרשת בזכרון העבר של עצמאות האומה ובמאוויי עם בן־חורין לשויון ולחירות.

בכמה ארצות בוצעו חילופי השלטון בעקבות מלחמה שבין המשעבדים ובין יריביהם, כמו שהיה הדבר בשחרור רוב עמי הבאלקנים, צ’כיה ופולין. בכמה ארצות – כפרי התמרדות העמים המשועבדים ונצחונם, כבארצות הברית ובכמה ארצות של אמריקה הלאטינית ועוד. היו גם מקרים בימינו שהשלטון הזר הסתלק כאילו מרצונו “החפשי” – כמו שהיה הדבר בהודו, בבורמה, בציילון ובישראל. עד כאן הדמיון בין תקומת ישראל ובין תקומת עמים אחרים, אולם השוני גדול מהדמיון, ומי שאינו עומד על טיב השוני אינו מבין טבעה של תקומת ישראל, בעיותיה ומשימותיה.

יש כיום בישראל קרוב לשבע מאות ישובים כפריים ועירוניים המכילים כמיליון וחצי יהודים.

יהודים אלה מעבדים האדמה, רועים צאן ובקר, עובדים במכרות ובחרושת, במלאכה ובבנין, סוללים דרכים ויורדים בים, מקיימים צבא ובתי־חינוך, עוסקים במדע ובאמנות ובספרות בלשונם העברית, מתחבטים בבעיות כלכליות, מדיניות ותרבותיות ככל העמים, והמעשים הנעשים בישראל בשטח הבטחון והחינוך, הכלכלה ויחסי עמים יש למצוא כמותם ברוב הארצות האחרות, בכמה מהן – בהיקף הרבה יותר גדול. אבל כשבוחנים מקרוב בנעשה בארץ זה כמה עשרות שנים, כשמתבוננים לשינויים ולתמורות שהתחוללו כאן במשך דורות אחדים ומגיעים לחקר הדברים שנתרחשו ומתרחשים – מיד עומדים בפני תופעה יחידה במינה שאין לה דוגמה בכל ההיסטוריה האנושית.

עמי הודו, בורמה וציילון – אם לקחת לדוגמה העמים שהיו כמונו תחת שלטון בריטי ונעשו עצמאים כמעט בתאריך אחד עם ישראל – ישבו בארצם. הם ישבו באותם הכפרים ובאותן הערים, עשו אותה העבודה והמלאכה, דיברו באותה הלשון, ונוף ארצם כמעט לא נשתנה כל השנים והיובלות של עצמאותם הקדומה, כפיפותם לזרים והשתחררותם מחדש. דבר זה ניתן לומר גם ביחס לכל שאר העמים שנשתחררו באירופה במאה התשע־עשרה ובמאה העשרים. הדבר המהפכני שקרה בחייהם היה השתחררות משעבוד זר – בקיצור, חילופי שלטון, גם במהפכה בישראל היו חילופי שלטון, אבל לא בהם נתמצתה המהפכה, לא בהם התחילה ולא בהם נסתיימה ותסתיים.

מכל שבע מאות הישובים של היהודים הקיימים בישראל, נתקיימו לפני מאה שנה רק עשרה, ורק בשלושה מהם (ירושלים, טבריה, צפת) נמצא אז ישוב יהודי ניכר, בשנים מהם – יפו וחיפה – נמצאו אולי יהודים בודדים, ובחמישה – רמלה, לוד עכו, בית־שאן ומגדל־אשקלון – לא נמצא אף יהודי אחד. כל שאר הישובים, מחוץ לעשרה אלה, לא היו כלל קיימים. כל הכפרים היהודיים ורוב הישובים העירוניים – ובתוכם תל־אביב, רמת־גן, נתניה, ירושלים החדשה, באר־שבע, לא היו כלל במציאות לפני מאה שנים.

העם היהודי הוא מהעמים העתיקים בעולם המונים תולדותיהם באלפי שנים וקשריו של העם היהודי עם ארץ זו הם בני ארבעת אלפים שנה. פעמיים איבד עצמאותו בארצו – ושאיפתו לגאולה לאומית לא פסקה מעולם. עם זה פוזר בגויים בכל קצווי־תבל, כאשר לא פוזר שום עם אחר, והוא שמר בכל הדורות ובכל פזוריו על קשריו הנפשיים העמוקים עם מולדתו הקדומה, וגם לא הרפה מנסיונותיו לשוב אליה. אבל מ־1.500.000 היהודים היושבים עכשיו בישראל – רק עשרות משפחות מונות בארץ חמישה דורות ומעלה. רובו הגדול של מיליון לא היה בארץ ביסוד המדינה לפני שש שנים וחצי, וגם השאר היה פה רק עשר, עשרים, שלושים שנה או מעט יותר. לפני מאה שנה לא מנה הישוב בארץ הרבה יותר מעשרת אלפים איש. תושבי ישראל של ימינו, ישבו מאות בשנים בבבל ובתימן, ברוסיה ובגרמניה, בבאלקנים ובצפון אפריקה וביותר משבעים ארצות אחרות בכל חלקי תבל.

רבבות יהודים עובדים עכשיו אדמת ישראל בגליל, בשומרון, ביהודה; בהר, בשפלה ובעמק. אבותיהם של עובדי־אדמה אלה פרט לבודדים, לא עבדו האדמה מעולם, לא בארץ ולא בגולה, וישבו מאות בשנים בערים, ולא כדרך כל העולם באו מערים בנכר לבנות כפרים במולדתם.

מאות אלפי יהודים עובדים בישראל בבתי־חרושת, בבנין, במכרות, בסלילת דרכים, בנמלים, בספנות, בתעופה, ברכבת. הוריהם של עובדים אלה, פרט למעטים לא עסקו מעולם בעבודת־ידים, ובמלאכות שהם עושים בארץ – לא עשו גם המעטים. גם בשתי הארצות הגדולות, שישובן היהודי הוא עדיין גדול מזה שבישראל, ארצות־הברית וברית־המועצות, ואין בהן כל אפליה חוקית נגד היהודים, אין היהודים עושים העבודות שעוסקים בהם כל העמים העצמאים, וכמעט שאין למצוא דייגים ספנים, סוללי כבישים עובדי מכרות ורכבת בכל הפזורה היהודית, מחוץ לישראל.

העבודה העברית, עבודת־ידים בכל ענפי המשק, בסיס קיומה ומקור עצמאותה של כל אומה, היא תוצרת הארץ בעשרות השנים האחרונות. בצמיחתה המתמדת והעקשנית בניגוד לכללים המקובלים והמוסכמים נתגלתה המהפכה היהודית יותר מבכל שינוי מהשינויים המרובים שנתחוללו בארץ זו בדורות האחרונים.

הלשון העברית היא שפת ישראל. היא שלטת בכל בתי־הספר, מגני־הילדים ועד מוסדות־החינוך העליונים באוניברסיטה וטכניון, בה מופיעים עתונים יומיים, שבועונים, ירחונים, ספרי מדע, היסטוריה, אמנות וספרות יפה מקורית ומתורגמת, במתכונת שאינה נופלת באופן יחסי מכל ארץ תרבותית ומפותחת. השפה העברית היא אחת השפות העתיקות בעולם, וספרותה היא הקדומה ביותר ששפתה עוד מדוברת. השירה העברית קדמה מאות שנים לאיליאס ואודיסייאה של הומירוס. וזמן רב לפני לדת הירודוטוס ותוקידידס נכתבו ספרי־היסטוריה בעברית וספר־הספרים העברי הוא אחד מנכסי־היסוד המרכזיים בתרבות המין האנושי. הספרות בלשון זו היתה מתרחבת בלי־הפסק זה למעלה משלושת אלפים שנה, וכל ילדי ישראל כיום מדברים בלשון זו. אבל לפני מאה שנים לא היה אף ילד יהודי אחד בעולם כולו שלשונו היתה עברית. ועוד לפני חמשים ושמונה שנים היה סבור יוצר ההסתדרות הציונית, שאין איש בעולם יודע במידה מספיקה עברית כדי לבקש כרטיס רכבת בלשון זו. ולפני יובל שנים לא ידעו על אסיפה פומבית אחת בארץ שבה דיברו עברית, וכשניסו בפעם הראשונה לנהל ועידת הפועל הצעיר בעברית – לפני 48 שנים – מיחו הנאספים, ודחו את היו"ר שהתעקש דווקא לנהל הוועידה בעברית.

אין עוד עם בעולם שחולל בחייו הפנימיים, החמריים והרוחניים, בחיי יום יום של כל איש ואיש, תמורות מהפכניות כאלה כאשר חולל העם הקטן הזה שנתכנס בשלושת הדורות האחרונים במולדתו הקדומה. כל אחת מהתמורות האלה נראתה בראשיתה כנוגדת כל הכללים ו“חוקי הברזל” המקובלים בחיי עם ואדם, כבלתי מעשית, כנמנעת, ובעיני רבים – גם כלא רצויה, כריאקציונית ר"ל. לתמורות פנימיות אלו נתלווּ תמורות במיבנה הארץ, בנופה, בתנובתה. כמעט כל השדות המוריקים, הכרמים והפרדסים הפורחים, הלולים והרפתות, הבארות ומיתקני ההשקאה, בריכות הדגים והיערות, לא היו קיימים לפני מאה שנים, ורובם הגדול גם לא לפני חמישים, כשם שמאות כפרים שהיו קיימים מאות שנים נעזבו ונמחו מעל פני האדמה בעקבות הפלישה של צבאות ערב עם תקומת ישראל.

מחוץ למאה ישובים ערביים בגבול הצפוני והמערבי של הארץ – הרי כל המשק החקלאי והחרושתי, היבשתי והימי של ישראל הוא יצירה חדשה, בחינת יש מאין אשר שינתה פני הארץ. תקומת ישראל אין מקורה ועיקרה בחילופי שלטון – אלא במהפכת עם וארץ שנתחוללה בשלושת הדורות האחרונים, ועם הקמת שלטון ישראל לא נסתיימה המהפכה אלא נוצרה אפשרות בלתי כבולה ע"י שלטון זר ועוין – לבצע מהפכת החברה בעם ומהפכת הטבע בארץ. במהפכה כפולה זו צרורה גאולת העם היהודי ורק בהפעלה הנכונה של הכוחות המבצעים מהפכה זו נגיע למחוז חפצנו ההיסטורי.