הקריה, ג' בסיוון תשט"ו – 24 במאי 1955.

חמש עובדות מרכזיות, רבות משמעות חברתית ולאומית, נתבלטו בבחירות להסתדרות־העובדים, ואין פלא שהסיעות הקטנות, הנתונות אך ורק לחשבון פעוט וחולף של ריווח והפסד כיתתי, לא שמו־לב אליהן או התעלמו מהן בכוונה, ויש שהן גם מנסות לסלפן ולמעט ערכן.

העובדה הראשונה היא – שהעם בישראל הוא ברובו עם־עובד. העובדה השניה, הכרוכה בראשונה, היא שהעליה ההמונית שזרמה ארצה לאחר תום מלחמת־הקוממיות נקלטה ברובה הגדול בכל ענפי העבודה בכפר ובעיר ונעשתה לכוח־יוצר ומקדם. העובדה השלישית היא שהעליה החדשה, על־אף מוצאה מארצות נחשלות וירודות, שאינן יודעות כלל מה זאת חירות אדם ועם, – נהפכה בזמן קצר לאחר בואה לאזרחים פעילים בדימוקרטיה הישראלית. העובדה הרביעית – גידולה של ההתישבות־העובדת ובגרותה הממלכתית. העובדה החמישית היא, שרוב בנינו ורוב מנינו של העם־העובד מחייב אחדות־פועלים וליכוד־העם, נאמן לברית שבין ההסתדרות והמדינה, ומרוכז סביב מפלגת פועלי ארץ־ישראל.

המהפכה הישובית, החברתית, המשקית והתרבותית שהתחוללה במדינה צעירה זו מאז קומה, – לא נעשתה מתוך בחירות ואינה תלויה בהן; אבל הן חשפו והבליטו מלוא משמעותה וערכה וכיוונה. מהפכה זו אין לזקוף על־חשבון איש או גוף מסוים, כי אם על־חשבון ההיסטוריה היהודית, כלומר על־חשבון הכוחות הפועלים בעם־היהודי בפזורה ובמולדת, על חשבון רצון־החיים וההתחדשות הפועם בעם מופלא זה, למרות כל המצוקה והקשיים והסכנות האופפים אותו לא רק בגולה, אלא גם במולדת. אבל מהפכה זו לא נעשתה באופן פאטליסטי, כגזירת־הגורל בתפיסה היוונית, שאין לו טעם וכיוון וברירה, אלא מתוך ראיית־הנולד והתכוננות והכוונה ומאמצים מתמידים של מייסדי המדינה, בוניה ועוזריה מכל החוגים והשדרות והמעמדות של העם היהודי בארץ ובגולה. הזכות הגדולה של מפלגת פועלי א"י היא שהיא התיצבה וגם נבחרה לעמוד בראש העושים והמגשימים והמכוונים, ולא נרתעה מעולם מהקשיים ומההפחדות ומנבואות־השקר של מחוסרי־אמונה וסוגדים לאלים זרים, אלא התמידה במלאכתה הקשה והנועזה והביאה האניה המסוערת בגלים זדונים עד הלום, מבלי לסור ימינה או שמאלה, אם כי אף היא אינה יכולה להתברך, שבכל שעה ובכל מקום עשתה במאה אחוזים כל המוטל עליה וכל אשר יכלה לעשות. כדי שתתמיד בתפקיד המכוון והמגשים בהסתדרות ובמדינה, עליה לראות בלי כל פחד ואונאה עצמית המגרעות והחולשות שנתגלו מזמן לזמן בפעולתה, ולתקנן במיטב יכלתה.

בהסתדרות־העובדים נתגלם העקרון ההיסטורי היסודי המתנה הפיכתנו מעם גלותי תלוי בחסדי זרים וסמוך על שולחן זרים – לעם עומד ברשות עצמו וניהנה מיגיע כפיו: עקרון העבודה. בימי בית־ראשון ושני היה רובו המכריע של העם היהודי עם־עובד, בעיקר עובד־אדמה, כפי שאנו למדים מספרי התנ"ך ומספרי ההיסטוריה של יוסף בן־מתתיהו. רק בגולה נגמלנו מהעבודה ומהאדמה בעל־כרחנו, ונעשינו במידה גדולה לעם של מתווכים. גם בשובנו למולדת לא חזרנו על נקלה וביום אחד לעבודה ולאדמה, ולא נסיון אחד בכיוון זה נכשל ונופץ לסלע המציאות העוינת מחוצה לנו ובתוכנו אנו. הרגלינו ונטיותינו הנפסדים, שרכשנו בגלותנו הארוכה, מוסיפים להכביד ולהאט תהליך הבראתנו הכלכלית, החברתית והמוסרית.

הסתדרות־העובדים, שנוסדה רק לפני שלושים־וחמש שנים (חנוכה תרפ"א – דצמבר 1920) מנתה בראשית יסודה רק 4433 חברים, פחות מכמה אגודות־מקצועיות מקומיות קטנות בימינו אלה. כל הישוב העברי בארץ בימי יסוד ההסתדרות – לא עלה על 65.000 נפש. ההסתדרות כללה, איפוא, רק 7% מהישוב היהודי הקטן. מאז עלתה ההסתדרות לא רק במספרים מוחלטים, אלא גם חלקה היחסי בישוב גדל בלי־הפסק ובשיעור פרוגרסיבי. בדצמבר 1926, שמונה שנים אחרי יסוד ההסתדרות (בבחירות לוועידה השלישית), היו בהסתדרות 22.500 חבר, ובישוב כולו 158.000 נפש. אחוז חברי ההסתדרות בישוב עלה איפוא משבעה לארבעה־עשר, במשך השנים האלה גדל מספר חברי ההסתדרות פי־חמישה, ומשקלם בישוב כולו גדל פי שנים. אף הסתדרות אחת באירופה בימים ההם לא הגיעה לאחוז כזה באוכלוסיה הכללית.

בדצמבר 1932, שתים־עשרה שנה אחרי יסוד ההסתדרות, נערכו הבחירות לוועידה הרביעית, היו בה 33,875 חברים, והישוב בארץ לא עלה על 192.000; אחוז חברי ההסתדרות בישוב הגיע ל־17,6%.

בדצמבר 1941 נערכו בחירות לוועידה החמישית של ההסתדרות, שמספר חבריה היה 118.500. במשך תשע שנים גדלה ההסתדרות שוב פי־ארבעה בערך. מספר הנפשות בישוב היהודי היה אז 479.000, ואחוז חברי ההסתדרות בו – 24.7%.

בבחירות לוועידה השביעית של ההסתדרות שהתקיימו בפברואר 1949, עם בוא המהפכה המדינית ששינתה שינוי יסודי גורל העם והארץ, פחות משנה לאחר קום־המדינה, וכחודש לאחר תום מלחמת הקוממיות, היו בהסתדרות 190.000 חברים, והעם היהודי במדינה מספרו היה אז קצת יותר משבע מאות אלף נפש. אחוז חברי ההסתדרות היה אז 26%.

מזמן היווסדה, בסוף 1920 עד תום מלחמת־הקוממיות, במשך עשרים־ותשע שנים, גדלה ההסתדרות פי 45, ואילו הישוב היהודי בכללו גדל רק פי עשרה וחצי. פירושו של דבר, שאחוז העובדים בעליה ובריבוי הטבעי גדל לא רק בפרוגרסיה אריתמטית, אלא בפרוגרסיה גיאומטרית. התהליך של הפיכת הישוב בארץ לישוב עובד התקדם בכמות ובאיכות, במספר ובמשקל.

אבל גידול מתמיד ודינאמי זה במשך שלושים שנה בערך מלפני קום־המדינה, מחוויר לעומת הגידול המופלא לאחר קומה. מאז הבחירות לוועידה השביעית בפברואר 1949 עד הבחירות לוועידה השמינית במאי 1955, במשך שש שנים ורבע, היתה לא התקדמות אלא קפיצה מהפכנית.

במפקד הראשון שנערך לאחר קום־המדינה, ביום 8 בנובמבר 1948, היו בישראל 713.000 יהודים. בסוף 1954 – 1.526.000. בשני מספרים יבשים אלה גלומה העלילה הגדולה בתולדות העם היהודי בארצו. מספר היהודים גדל בתקופה קצרה זו יותר מפי שנים. מה שלא הספקנו לעשות במשך שבעים שנה של תנועת חיבת־ציון והציונות המדינית, ומה שלא נעשה גם לאחר שיבת בבל ובכל ימי הבית־השני, נעשה בשנים הראשונות לקום הבית השלישי. עובדה זו כשהיא לעצמה היא מהעלילות ההיסטוריות הגדולות ביותר בתולדות עמנו. והמספר הכמותי בלבדו איננו ממצה כל ערכה של עלילה רבתי זו. יש לצרף לכמות גם המשקל והאיכות של העליה הגדולה, והתמורה החברתית־התרבותית הגלומה בעליה זו היא נס בתוך נס: 813.000 היהודים שנוספו בשנים מעטות אלה, מאז המפקד בנובמבר 1948, מיעוטם מריבוי טבעי ורובם הגדול מעליה מששים ארצות שונות, נהפכו בעיקרם לכוח עובד ויוצר במולדת, כפי שמראה הגידול המופלא של הסתדרות העובדים בשש שנים אלה.

בפברואר 1949 היו בהסתדרות 190.000 חבר, במאי 1955 – 515.000 חבר; במשך שש השנים גדל הישוב ב־125 אחוז, ואילו ההסתדרות גדלה ב־270; מאז יסוד ההסתדרות (בדצמבר 1920) גדל הישוב היהודי פי עשרים ושלושה וחצי, ואילו מספר חברי ההסתדרות גדל מאז פי מאה ואחד עשר ויותר. בסוף 1954 היו בישראל 1.526.000 יהודים; מהם היו מאורגנים בסתדרות 510.000 – 33.4% אחוזים מכח העם.

זוהי התמורה הגדולה, בכמות ובאיכות, שנתבלטה הפעם בהופעת ההסתדרות על במתה הציבורית של המדינה השנה. ואם נבחין, שחברי ההסתדרות הם רק בני 18 ומעלה, ובמספר הכללי של העם היהודי במדינה כלולים גם ילדים ותינוקות, הרי ברור שרוב האוכלוסין הבוגרים בארץ הם עובדים, והם מאורגנים ברובם המכריע בהסתדרות כללית אחת. עוד כמה רבבות עובדים מאורגנים בארגונים נפרדים קטנים, כגון הפועל־המזרחי, “פועלי אגודת ישראל” והעובדים “הלאומיים” מיסודו של אצ"ל (או “חרות”). כמה אלפים פועלים אינם מאורגנים כלל.

מכאן ברור: – א) שרוב העם הוא עם־עובד; ב) שכל זרם עליה מגדיל אחוז העובדים בעם.

העובדה השלישית – השתתפות מאות־אלפים עולים חדשים, שבאו מארצות שאין בהן סימן לחירות ולדימוקראטיה, בבחירות להסתדרות, והאחוז הגבוה של המצביעים. עובדה זו היא גילוי מרנין ורב־משמעות בהתבצרות הדימוקראטיה היהודית בישראל. כל הסילופים ודברי־הנאצה של הכיתות הזעירות צרות־העין בהסתדרות ומחוצה לה לא יפחיתו כמלוא־נימה המשמעות החברתית הגדולה של פעילות המוני העולים בהכרעת הדרך של הסתדרות העובדים. אין פעילות ציבורית זו חושפת כל העומק ועושר התכנים האנושיים, שנתגלמו במהפכה החברתית של מאות אלפי העולים, אבל גם ערוּת ציבורית זו כשלעצמה שופכת אור מבהיק על ההתעלות האנושית הכרוכה בעליה היהודית לארץ.

לפי הסיכומים הסופיים השתתפו בבחירות 431.000 חברי ההסתדרות, שהם 85% מבעלי־זכות בחירה. ספק אם באחת הארצות הדימוקראטיות בעלת ותק רב־שנים משתתף אחוז גבוה כזה בבחירות ממלכתיות הקובעות גורל המדינה. זוהי תעודת־כבוד גם להסתדרות וגם להמוני־חבריה. זוהי הוכחה ניצחת לערך החיוני שנודע להסתדרות ולפעולתה המסועפת בשטח המקצועי, ההתישבותי, החינוכי והמשקי, וגילוי מעודד של בגרות ואחריות ציבורית בקרב הפועלים הוותיקים והעולים החדשים, בכפר ובעיר.

ההתישבות העובדת אינה תופסת מבחינה כמותית מקום ראשון בחיי העבודה בארץ. מספר העובדים במקצועות מלאכה, בנין, ים ושירותים עירוניים עולה בערך פי־ארבעה על מספר העובדים בהתישבות־החקלאית. אבל להתישבות־העובדת נודעת חשיבות מהפכנית מיוחדת בתמורות המתחוללות בכינוס העם היהודי במולדתו, גם מבחינת ערכה המוסרי והחברתי בעיצוב דמות העם, וגם מבחינת הבטחון והעצמאות הכלכלית של המדינה. היו וישנם עובדים יהודים במלאכה וחרושת גם בישובי הפזורה היהודית, אמנם באחוז פחות לאין־ערוך מאשר בכל עם נורמאלי, אבל כמות העובדים החקלאיים היהודים בכל ארצות הגולה – בלי יוצא־מן־הכלל – היא מבוטלת. המהפכה העמוקה ורבת־התוצאות ביותר שנתגלתה במפעל היהודי בארץ – היא התהוות מעמד עובד חקלאי, צמיחת ההתישבות־העובדת. עצם ההופעה של עובדי אדמה במולדת, יש בה משום מהפכה יוצרת. אולם ערך נוסף ועצום נודע להתישבות העובדת בארץ שבה בעיקר נתרכז הכוח המוסרי הגדול שממנו בא לנו כל אשר השגנו בארץ, זה שבעים־וחמש שנים – הכוח החלוצי. העובדים החקלאיים ברוב הארצות הם אלמנטים נחשלים ומפגרים ביותר מבחינה חברתית ותרבותית. לא כן בארץ: הם ראשוני התנועה, מניחי יסודותיה ויוצרי ערכיה, מחנכי הדור ומקור יזמתו החלוצית. אמנם, לא רק בחקלאות נתגלו כוחות חלוציים, ולא כל חקלאי הוא ממילא חלוץ, אבל אין מקצוע וגוף ציבורי בישוב שבו פעמה הרוח החלוצית כבהתישבות־העובדת. בהתישבות זו היה ספון, ועוד הרבה זמן יהיה ספון, המען הראשי לעצמה המוסרית של תנועתנו ושל העם כולו, וגידולה המהיר של ההתישבות העובדת בשנים המעטות שלאחר קום המדינה הוא אחד הכיבושים והגילויים החיוביים החשובים ביותר בתקופה קצרה ורבת־עלילות זו. גידול זה בא לידי ביטוי בולט בבחירות להסתדרות. כמו־כן נתגלו בבחירות אלה מי הם הכוחות הציבוריים שעמדו מאחרי מפעל היצירה והתנופה החלוצית בארץ מאז קום המדינה.

בבחירות לוועידה השביעית שנתקיימה בפברואר 1949 הצביעו 33.931 חברים בהתישבות העובדת; בבחירות במאי השנה הצביעו 63.634. הבחירות לפני שש שנים נתקיימו לאחר שסיעה ב' שקראה לעצמה בשם “תנועה לאחדות העבודה”, פילגה מפלגת פועלי א“י ונתאחדה עם סנה ויערי וחבריהם. מפלגת הפועלים המאוחדת קיבלה אז 16.750 קולות, בכמה מאות יותר ממפלגת פועלי ארץ־ישראל (שקיבלה 16.081). באחוזים זכתה אז מפ”ם ב48.84% מכל מספר המצביעים, ומפלגת פועלי ארץ־ישראל – ב־47,39% בלבד. העובד הציוני קיבל אז 983 קולות (2,9%), הקומוניסטים 154 (0,45%) והעובד הדתי 143 (0,42%). במשך שש השנים האלה נהפכה הקערה על פיה: מפלגת פועלי ארץ־ישראל, שנרתמה בלי סייג ותנאי ובמלוא יכלתה למפעל קיבוץ־גלויות והפרחת השממה וקליטת־העליה והקימה מאות ישובים חקלאיים חדשים בכל קצות הארץ – נעשתה שוב לכוח הראשי והמכריע בהתישבות העובדת. הירידה המנקרת־עינים של משקלה של מפ“ם בהתישבות העובדת באה ללמד על עקרותה של מפ”ם לשני פלגיה במשך שש השנים האלה, מאז הסתלקה מנשיאה בעול המדינה, על התרופפותה הגדולה של התנופה החלוצית בתוכה ועל התפארות־הכזב שהמשיכו בה עד בחירות אלה. בעוד שההתישבות העובדת, שזיקה לה למפלגת פועלי ארץ־ישראל, הוכפלה במשך שש השנים האלה, ועלתה במספרים מוחלטים מ־16.081 ל־33.047, ובאחוזים – מ־47.39% ל־52, ירדו שני פלגי מפ“ם, מ־48.84% ל־41.1%. בין שני פלגי מפ”ם יפה כוחו של השומר־הצעיר בהתישבות מכוחו של הקיבוץ־המאוחד (או אחדות העבודה); מפלגת השומר־הצעיר קבלה 23.6%, ואילו מפלגת הקיבוץ המאוחד (אחדות העבודה) קבלה רק 17.5%. 6.1% פחות מהשומר הצעיר. נתגלתה בכל מערומיה התפארות־השוא של סיעה פלגנית שהיא משמשת כביכול הכוח החלוצי המגשים בציבור־הפועלים. סיעה זו הצליחה בכוח סיסמאות גנובות ממחנה אצ“ל לרכוש קולות בקרב עולים נחשלים במעברות מספר ולהגדיל אחוזיה ביחס לפלג השני של מפ”ם, אולם במקום שבא לידי ביטוי המפעל החלוצי המגשים, שאינו ניזון מסיסמאות־סרק ומתעמולת זוועה – הופיעה אחדות־העבודה בדלותה ובקפאונה.

יש לציין בסיפוק גידול כוחו של “העובד־הציוני” בהתישבות: פחות מאלף קולות לפני שש שנים ועתה 3000, ומ־2,9% עלה ל־4,7.

יש לציין עוד גידול אחד רב־משמעות: העובדים הציוניים הכלליים שהצטרפו בזמן האחרון להסתדרות הכללית. בבחירות אלה זכו ב־15,618 קולות (3,81%), ואילו לבחירות לוועידה החקלאית לא היו מסוגלים אפילו להציג רשימה משלהם. אין סימן מובהק מזה מנביבותה ועקרותה הממלכתית והציונית של מפלגת הציונים־הכלליים. יש לציין בצער ובדאגה שמפלגה זו, שמספר תומכיה לא־קטן בקרב הפקידות והמקצועות החפשיים, התפוסים לאידיאולוגיה מעמדית אנטי־פועלית, אין לה כוח יצירה, יזמה חלוצית ומגשימים בשטח שבו, יותר מבכל שטח אחר, תלוי בטחוננו ועצמאותנו הכלכלית – יישוב השממה והגבולות, והעלאת עולים על הקרקע. אפילו אנשי “חרות” בנו, אחרי קום המדינה, שני ישובים חקלאיים עובדים. מפלגת הציונים הכלליים, הקשורה להתאחדות האכרים והמתעטפת בגלימה של ארגון על־מעמדי וציוני – לא הקימה מאז קום המדינה אף ישוב חקלאי עובד אחד. זוהי תעודת־דלות ממלכתית וציונית שאין גרועה הימנה.

עצם הצטרפות העובדים הציונים הכלליים להסתדרות הכללית יש לראות כעובדה חיובית, ולא חשוב כלל מה היו כוונותיהם של הציונים־הכלליים בענין זה. כל קשר של ציבור עובדים, אף פקידים ומקצועות חפשיים, עם כלל העובדים, יש בו ברכה. ואם כיום ארגון עובדי הציונים הכלליים עודנו כפוף לגמרי למרות הציונים הכלליים וספוג נטיות אנטי־פועליות – אין זה מן־הנמנע שבמשך הזמן ישתחרר מנטיה זו. יתכן מאוד שהסוס הטרויאני שהכלליים התכוונו להכניס להסתדרות – יתגלה כסוס טרויאני במחניהם־הם. בכל־אופן טוב הדבר שהסתדרות העובדים כוללת גם ציבור זה, ואם מי שהוא רואה בכך סטיה ימינה – הוא מוכה סנוורים.

לשם השלמת התמונה בהתישבות יש לעמוד על המצב בהסתדרות החקלאית כולה, המאגדת בתוכה, כידוע, לא רק אנשי ההתישבות העובדת, אלא גם את פועלי המושבות.

לפני שש שנים הצביעו בבחירות לוועידת ההסתדרות במושבות ובהתישבות־העובדת 60.789 חברים, מאלה קיבלה מפלגת פועלי א“י – 32.201 קולות, (52,9%), מזה במושבות בלבד 16.120 קולות (60.20%); מפ”ם קיבלה 24.558 (39.6%), מזה במושבות בלבד 7.988 (29.74%); העובד הציוני קיבל 2.487 קולות (4%), מזה במושבות בלבד 1504 (5.6%); הקומוניסטים קיבלו 857 קולות (1.9%), מזה במושבות בלבד 703 קולות (2,62%); והעובד־הדתי – 686 קולות (1,1%), מזה במושבות בלבד 543 (2%).

הפעם הצביעו לוועידה החקלאית 149,126 עובדים, כמעט פי־שלושה מאשר לפני שש שנים. מפלגת פועלי ארץ־ישראל קיבלה 84.010 קולות – חמישים ושנים אלף קולות יותר מאשר לפני שש שנים, ובמקום 52% – 58%. שני פלגי מפ“ם קיבלו 47.711 קולות, בעשרים ושלושת אלפים קולות יותר מאשר לפני שש שנים, אבל האחוז של שניהם ירד מ־39,6% ל־32,9% – (הפסד של 6.7%). פלג השומר־הצעיר קיבל עכשיו 24.202 – 16,7%; פלג הקיבוץ המאוחד – 23.509, 16,2%. העובד־הציוני קיבל הפעם 7.204 (5%), ויש לו עליה אבסולוטית ויחסית; העובד־הדתי קיבל 2.092 (1,4%), וגם לו יש עליה יחסית ואבסולוטית; מק”י קיבלה 3.900 קולות (2,7%) – ואף לה יש עליה יחסית ואבסולוטית. הקולות הנוספים של מק“י באו בעיקר משני פלגי מפ”ם, מהם חלק שעזבו משקי שני הקיבוצים עם צאתו של משה סנה ממפ“ם, ומהם חלק שגורשו משני הקיבוצים האלה. ועוד רבו למדי הקולות שקיבלה מק”י גם עכשיו בשני קיבוצים אלה. במשק אחד יש לקומוניסטים רוב מוחלט, – ביד־חנה. בקיבוץ זה, שהוקם על־ידי הקיבוץ־המאוחד הצביעו 75 ורק אחד מהם – בעד אחדות העבודה, כל השאר הצביעו בעד הקומוניסטים. זוהי מצבת־קלון לחינוך הקומוניסטי שנתן יצחק טבנקין לנוער בקיבוץ־המאוחד, לאחר שיצא ממפלגת פועלי ארץ־ישראל.

העובדה החמישית שהתבלטה בבחירות – ואשר עמדה במרכז המאבק של כל המפלגות, לרבות המפלגות שאין להן חברים בהסתדרות – היא יציבותו הרעיונית והארגונית של רוב מנין ורוב בנין פועלי ישראל, על אף השינויים הכבירים והמהפכניים שהתחוללו בתוכו לאחר קום המדינה. המאמץ המשותף של הימין המתנכר והאנטי־פועלי, והשמאל שזיקה לו ברב או במעט לקומינפורם – לערער מעמדה של המפלגה הציונית הסוציאליסטית היחידה בארץ, אשר בנתה את ההסתדרות והדריכה אותה כל השנים – מאמץ זה נופץ לסלע הנאמנות והאחריות של רוב פועלי ישראל, בכפר ובעיר, בקרב הוותיקים ובקרב העולים החדשים, בין הפועלים השכירים ובין העובדים העצמאיים. נפלה הכרעה ברורה ונחרצת בכל השאלות הגדולות הקובעות דרכה של ההסתדרות ודרכה של המדינה. ואם האכזבה המרה של פלגי מפ"ם ועתוני הימין על כשלונם הנחרץ במאבק ראשי זה מוסווה בשביעת־רצון מדומה, כי סוף־סוף לא גדלה מפלגת פועלי ארץ־ישראל, אלא באחוז אחד – הרי מצווה עלינו לקבל העמדת־פנים מיתממת זו בלי שמחה לאיד.

בשנת 1949 קיבלה מפלגת פועלי ארץ־ישראל 79.286 קולות; הפעם 236.961. תוספת של אחוז אחד בלבד. אולם מאחרי “אחוז אחד” זה עומד קרוב לרבע מיליון פועלים; במשך שש שנים גדל המחנה המלוכד סביב המפלגה הציונית הסוציאליסטית האחת בארץ “רק” ב־157.655 חברים. ברצון יש לציין שגם כל שאר הסיעות, – בלי יוצא־מן־הכלל, גדלו מאז. מפ“ם קיבלה בבחירות לוועידה השביעית (1949) 47.888 (34,43%). הפעם קיבלו שני פלגי מפ”ם ביחד 111.743 קולות (27,15%), תוספת של 63.585, ובאחוזים – ירידה “רק” של 7 אחוזים.

מתוך השוואה לוועידה השביעית (בשנת 1949) אין כל קנה־מידה לברר מי משתי הסיעות הללו הפסידה יותר ורק מתוך השוואה לבחירות לוועידה הששית, באבגוסט 1944, שבה פעלו שתי הסיעות בנפרד, אפשר לעמוד על ירידתן המתמדת של שתי הסיעות גם יחד.

לפני הפילוג שביצע טבנקין במפלגת פועלי ארץ־ישראל בשנת 1944 – טען שלסיעתו, סיעה ב‘, יש שליש חברים במפלגה, כלומר יש לה 23% בתוך 69% שניתנו למפלגה בבחירות הקודמות. כשיומרה זו של טבנקין וחבריו הועמדה במבחן הבחירות באבגוסט 1944 – התברר שסיעה ב’ (שקראה לעצמה בשם “תנועה לאחדות־העבודה”) קיבלה רק 18.840 קולות מתוך 106.420 קולות כשרים שהצביעו בבחירות אלה, ז“א שהיא ייצגה רק 17,6% ולא 23%, כפי שטענו. סיעה ב' לא היתה אז עדיין מאוחדת עם פועלי־ציון שמאל. בוועידה השלישית הלכו פועלי־ציון שמאל עם אנשי השומר־הצעיר, ולפי מספר נבחריהם בוועידה – קיבלו 5% מתוך כלל הקולות. השומר־הצעיר (בלי פוע"צ שמאל) קיבל 15,6%. קשה לדעת כמה קיבל כל אחד משני פלגי מפ”ם בבחירות לוועידה השביעית. שניהם יחד קיבלו אז, כאמור, 34,43%. בהשוואה לוועידה הששית הם הפסידו יחד כארבעה אחוזים (לוועידה השישית, קיבלו שניהם 38,2%). לוועידה השמינית קיבלה אחדות העבודה יחד עם פוע“צ שמאל רק 14,61%, ז”א ששתי הסיעות הפסידו 8 אחוזים בהשוואה לוועידה הששית, וסיעת השומר־הצעיר (מפ"ם המפולגת) הפסידה בהשוואה לוועידה השישית – 3,1% (במקום 15,6% בוועידה הששית, קיבלה הפעם 12,54%).

הנעלה מעל כל ספק הוא ששני פלגים אלה – כל אחד לחוד ושניהם יחד – ירדו במשקלם היחסי לעומת הבחירות הקודמות, אם כי גדלו במספרים אבסולוטיים, כשאר המפלגות בלא יוצא־מן־הכלל.

העובד הציוני קיבל לפני שש שנים 2.567 קולות (3.54%), הפעם 21.543 קולות (5,25%) – גם עליה אבסולוטית וגם עליה יחסית. גם העובד הדתי, שקיבל לפני שש שנים רק 2214 קולות, קיבל הפעם 8.034 קול, והאחוז שלו ירד משלושה לשנים.

הדבר המדאיג היחיד בבחירות אלה הוא עלייתם האבסולוטית והיחסית של הקומוניסטים. לפני שש שנים קיבלו 2,674 קולות (3,5%) – והפעם – 16,806 קולות, או 4,09%. ברור שגם הם גדלו בחלקם מתוך העליה, אבל אין ספק שחלק לא־קטן הורישו להם שני פלגי מפ"ם בחינוכם המסולף, בנסותם למזג שני דברים הסותרים זה לזה – ציונות מגשימה וקומוניסם של ברית־המועצות, השולל קיומו של העם היהודי ורואה בציונות הופעה קונטרריבולוציונית וסוכנת של אימפריאליסם בריטי ואמריקני. בימי פ.ק.פ. ניזונה מפלגה זו מפסולתו של השומר־הצעיר, ובשנים האחרונות, אחרי יציאת סיעה ב' ממפלגת פועלי ארץ־ישראל, נוסף מקור חדש לקומוניסם בקרב הנוער החלוצי – החינוך הקומוניסטי של י. טבנקין וחבריו.

אם מנהיג הקיבוץ המאוחד מתפאר עכשיו שהוא היה בעל־בריתו של המחנה הקומוניסטי עוד לפני השומר הצעיר, אין הוא צריך להתפלא על כך שבמשקי קיבוצו פשה הנגע הקומוניסטי, עד כדי העברת משק־ספר שלם (יד־חנה) למפלגה האויבת בנפש לתקומת ישראל בארצו.

ובכל זאת, גם לאחר הסתפחות סנה וחבריו למק"י ועם העזרה הבלתי־מכוונת שניתנה לראֶנאֶגט זה על־ידי שני קיבוצים חלוציים במשך שש שנים – לא הגיעה המפלגה הקומוניסטית בארץ ליותר מארבעה אחוזים. החלום של אויבי ההסתדרות להפוך אותה לפדרציה של מיעוטים חסרי־אונים התנדף כעשן. קרוב לרבע מיליון פועלים, בערך ששים אחוז של הפועלים המאורגנים, מלוכדים סביב המפלגה, ומאז הפילוג של סיעה ב' בשנת 1944 לא היה בהסתדרות גוש מדריך ומכוון רב־יכולת ובר־סמך מוסרי וארגוני כאשר הוקם בבחירות אלה. מפלגת פועלי ארץ־ישראל ריכזה סביבה רוב יציב בהסתדרות החקלאית, בכל המועצות העירוניות, בוועידת הפועלות ובהסתדרות כולה.

לארבע השנים הבאות הובטחה לציבור הפועלים הנהלה נאמנה ומנוסה, ולמדינה – מישען רב־אונים ומסור.