שדה־בוקר, ט“ז באדר ב' תשי”ד – 21 במארס 1954

כל מי שאינו נושא באחריות־הביצוע חייב לשקול שבע פעמים בטרם הוא בא להשיא עצות לממשלה מה לעשות ומה לא לעשות בענין כבד אחריות ורב־סכנות. איש שאין לו כל הידיעות המצויות בידי הממשלה בלבד, חייב לשקול שבעים ושבע פעמים. על הממשלה רובצת אחריות כבדה גם על שלומה ובטחונה הפנימי של המדינה וגם על יחסיה עם כוחות־חוץ, ורק בידה נמצא כל החומר הדן בשתי סוגיות חמורות אלה, והיא מסוגלת וחייבת, יותר מכל איש אחר, לשקול תוצאותיה ומסקנותיה האפשריות של פעולה או הימנעות מפעולה. כי לכל פעולה, וכן להימנעות מפעולה, יתכנו תוצאות מרחיקות־לכת.

אבל אין זאת אומרת שלאזרח הפשוט אין לגמרי מה לומר. יש בעיות, שלמען בירורן אין כל צורך בידיעות סודיות, ודי בהאזנה לראדיו ובקריאת הטלגרמות. אחת הבעיות מסוג זה היא: אם אפשר לסמוך על ארגון או"ם שיבטיח חיי אזרחי ישראל מהתקפות רצחניות, סיטוניות או בודדות, של המדינות הערביות השכנות, המכריזות השכם והערב, כי מדיניותן הנחרצת לגבי ישראל היא עקירתה מהעולם.

אין עם כעם היהודי ואין מדינה כמדינת ישראל המעונינים במשטר עולמי בנוי על החוק, משפט, צדק ושלום, ומצויד בסמכות רחבה ובמכשירים יעילים להטיל מרותו העליונה על כל מדינה, למען הבטיח שלטון החוק והצדק ביחסי עמים. ומשלושה טעמים מעונינים העם היהודי ומדינת ישראל במשטר בינלאומי כזה: א) מורשת הנבואה העברית היא, ובמשך שלושת אלפים שנה חונך העם היהודי להאמין בחזון “אחרית־הימים”, וממנו שאב כחות נפשיים לעמוד בכל התלאות האיומות שמצאו אותו בדרכו הארוכה. ב) האנארכיה הבינלאומית בזמננו, המשטרים הטוטאליטאריים ומכשירי ההרס שנתן בידי המעצמות היריבות המדע החדיש – עלולים להמיט שואה על כל המין האנושי, שאין משלה בהיסטוריה האנושית, והעם המפוזר בגויים יהיה קרבנה הראשון. ג) קיומו של העם היהודי ובטחונה של מדינת ישראל, יותר מקיומו של עם אחר ויתר מבטחונה של כל מדינה אחרת, תלויים בשלטון החוק והצדק ביחסי עמים. מדינת ישראל, המגלמת רצונו ומאווייו ההיסטוריים של העם היהודי, חייבת משום כך לעשות כל מאמץ אפשרי להגביר סמכותו המוסרית והמשפטית של או"ם ולהאדיר יכולתו המבצעת, למען יוכל להשליט חוק וסדר ביחסי עמים, ולקבוע חוק בינלאומי שיעמוד להלכה ולמעשה מעל החוקים הפנימיים של המדינות.

האנארכיה הבינלאומית, שבה רשאית כל אומה ריבונית לפעול כעולה על רוחה, מסכנת שלומם וקיומם לא רק של עמים קטנים וחלשים, אלא גם של מדינות אדירות ותקיפות. רק מסגרת־שלטון־וחוק עליונה של כל המין האנושי המגבילה ומַתנה הסמכות הריבונית של המדינות הבודדות, כקטנות כגדולות, יש בה כדי להציל את האנושות מהרס וחורבן.

ודווקא מפני חשיבותו החיונית והגורלית של שלטון בינלאומי כזה, אסור לנו לפרנס את עצמנו באשליה מסוכנת ומטעה כאילו משטר כזה כבר קיים ועומד, ושמו או“ם. או”ם, כפי שהוא עכשיו, אין לו לא הסמכות, לא היכולת, לא המכשירים ולא האמצעים להטיל רצונו על מדינות ריבוניות, ואין הוא נשען על מערכת חוקים בינלאומיים שכוחם גדול מכוח החוקים של המדינות. לא כל המדינות הן חברות באו“ם, ואין אף מדינה אחת חברה באו”ם שהעניקה לאו“ם חלק מריבונותה וכפפה רצונה לרצון האו”ם, אפילו לא באותה מידה שמדינה בברית האטלנטית, וּוַדאי לא מדינה בגוש הסובייטי, כפפה סמכותה האינדיבידואלית לסמכות הכללית של הברית או הגוש. מועצת הבטחון, שהיא כאילו הסמכות המבצעת של או"ם, אינה אלא סדן לניגודים העמוקים של בני הגושים הגדולים בעולם, הגוש הסובייטי והגוש המערבי השואפים להגמוניה עולמית. ולכל אחת מחמש המעצמות הגדולות יש זכות ויטו, והשימוש בויטו אינו מותנה בשום חוק ובאינטרס בינלאומי, אלא בשרירות האינטרסים והשאיפות המיוחדים של בעלי זכות הויטו.

אך גם זו תהא טעות מכשילה אם מי שהוא יאמר שאין ממש וערך לאו“ם. או”ם היא הבימה העליונה של דעת־הקהל האנושית בימינו. ואם כי בחלק גדול של העולם דעת־הקהל החופשית נגזרה ואיננה, ויש רק דעת השליטים הטוטאליטאריים, הרי בחלק גדול ומכריע של המין האנושי יש מידה רבה של דעת־קהל חפשית ורבת־השפעה, ואין לזלזל בערכה העצום של דעת־קהל זו. בעצם קיומו של או"ם מתגלה הרצון העמוק של העמים לשלום ולחוק בינלאומי, אבל רצון זה נתקל ברצונות המתרוצצים של המדינות הריבוניות, שאינן מכירות, לפי החוק הבינלאומי הקיים, כל סמכות עליונה, ורצון זה למשטר בינלאומי נעשה לאַל על־ידי הניגודים העמוקים בין המשטרים הטוטאליטאריים ובין השאיפה העמוקה לחירות האדם של האומות החפשיות.

ההחלטה על הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל בנובמבר 1947 היתה אולי ההחלטה היחידה של עצרת או“ם, שבה נשתתפו גם הגוש הסובייטי וגם ארצות המערב (פרט לאנגליה), ובראשן ארצות־הברית של אמריקה הצפונית. אבל כשמדינות ערב הכריזו בפומבי שתעשינה לאַל ההחלטה בכוח החרב – לא עמד לאו”ם שיתוף־הפעולה בין ארצות־הברית ובין ברית־המועצות וכוחן של 33 המדינות שהצביעו בעד ההחלטה, ואף מדינה אחת לא נקפה אצבע למנוע פלישת מדינות ערב לארץ־ישראל על מנת לעקור מן השורש המדינה היהודית, שיותר משני שלישים של או"ם החליטו על הקמתה. אלמלא עמד למדינה הצעירה כוחו של צבא־הגנה לישראל – היתה נמחית מעל מפת הארץ בימים הראשונים לקיומה.

בגמר הקרבות נחתמו בעזרת או“ם חוזי שביתת־נשק בין ישראל ובין שכנותיה. אחד מתנאי שביתת־הנשק היה – שכל תחנות השאיבה המבטיחות מים לירושלים צריכות להישאר ואין לנגוע בהן. וכשממשלת ירדן הפרה התחייבות זו עוד בטרם יבשה הדיו של חוזה שביתת־הנשק, ופוצצה תחנת השאיבה בלאטרון – לא נקפו או”ם ומועצת הבטחון אצבע נגד הממשלה המרדנית ולא נקטו נגדה שום אמצעי, אפילו לא ראו צורך לגנות אותה או לנזוף בה.

ושוב: אחד מתנאי חוזי שביתת־הנשק עם מצרים היה שישראל רשאית לשלוח אספקה לצבאה ולישוביה בדרום ובנגב, בשטחים שהיו עדיין תפוסים ברובם על־ידי צבא מצרי. המצרים סרבו במשך חדשים לקיים סעיף זה בחוזה שביתת הנשק, ונציגי או"ם ומועצת הבטחון לא גילו כל יכולת או כל רצון להכריח את מצרים לקיים התחייבותה בחוזי שביתת־הנשק, עד שצבא־הגנה לישראל, בפקודת ממשלת ישראל, נטל הדבר בידיו, פרץ הדרך בכוח וגרש את הצבא המצרי מהדרום ומהנגב.

ומה עשו או“ם ומועצת־הבטחון להכריח את ממשלת עבר־הירדן לקיים סעיפי שביתת־הנשק בדבר גישה חפשית להר־הצופים ולמקומות הקדושים? ומה עשו או”ם ומועצת־הבטחון למנוע הרציחות הממושכות של “מסתננים” ערבים אל גבולות הארץ?

ספק אם הוגן הדבר להאשים ארגון האומות המאוחדות בכל אלה אין לו לארגון סמכות, יכולת, מכשירים ואמצעים. הריבונות של כל מדינה חברה באו“ם אינה כפופה במשהו לסמכות של או”ם, וכל מדינה חפשית למעשה לפעול לפי רצונה, לפי האינטרסים שלה, או לפי מה שנדמה לה כאינטרסים שלה. אם ברית־המועצות סבורה שטובתה במלחמה הקרה דורשת לעמוד לצד הליגה הערבית, היא מצביעה במועצת הבטחון יחד עם ממשלת לבנון, כי אין ישראל רשאית להתקין השקאה בארצה במימי הירדן הזורם בתחומיה, אלא אם סוריה תסכים לכך, אם כי לסוריה לא היתה מעולם כל זכות על מי הירדן בגבולות ישראל, ואם כי ברית־המועצות יודעת היטב שהצבעה זו פירושה מניעת התפתחותה החפשית שי ישראל בכוחותיה ובאמצעיה הפנימיים ועידוד השיטנה ושאיפות ההרס של הליגה הערבית.

ואם אנגליה רוצה לקיים או לחזק השפעתה במדינה ההאשימית שבעבר־הירדן, היא מתעלמת מכל מעשי הרצח והשוד המבוצעים במשך שנים בגבולות ישראל על אחריותו של הלגיון הערבי, המוחזק בכסף בריטי וכפוף למפקדים בריטיים. רק תמימים יכולים להניח שהזוועה שברצח מעלה העקרבים תפעיל ותעורר אחריותה של בריטניה, יותר ממאות הקרבנות שנפלו בשנים הקודמות, אחד אחד, ביד מרצחי עבר־הירדן.

מועצת הבטחון דנה – זה שבועות על שבועות על הפרת החלטתה המפורשת של או"ם בדבר מעבר חפשי בתעלת סואֶץ על־ידי מצרים. ומה עומד לדיון? לא אמצעים להבטיח בפועל מעבר חפשי, אלא אישור ההחלטה שכבר נתקבלה במועצת־הבטחון לפני יותר משנתיים. נניח שהפעם לא תטיל ברית־המועצות ויטו על החלטה זו, אם כי איש אינו יכול לערוב שלא תשתמש גם הפעם בזכות הויטו, כמו שהשתמשה בדיון על ערוץ הירדן. ונניח שההחלטה תאושר. במה יהא גדול תקפו של אישור החלטה ישנה – מתוקף ההחלטה המקורית, אשר הופרה באופן שיטתי על־ידי ממשלת מצרים, בלי שמועצת־הבטחון תאחז באמצעים לבצע החלטתה?

אין טעם ואין תועלת בהבעת התמרמרותנו המוסרית נגד איפה ואיפה במועצת־הבטחון ובעצרת או“ם. כל עוד לא הושלט בעולם חוק עליון של משטר כל־אנושי, המחייב מראש כל מדינה בלי משוא־פנים, כשם שהחוק הפדראלי בארצות הברית מחייב כל 48 המדינות של הברית, וכשם שהחוק של ברית־המועצות מחייב כל הריפובליקות “העצמאיות” של הברית; כל עוד כל מדינה היא ריבונית וחופשית לעשות כרצונה, הרי ברוב המקרים, אפשר להניח בוודאות גמורה, שכל מדינה באו”ם תתנהג לפי האינטרס שלה.

אין ספק שלרוב הגדול של חברות או"ם אין ענין ברציחת אזרחי ישראל, ורוב העמים החופשים מתיחסים בשלילה לתעלולי המדינות הערביות בחרם הכלכלי ובהפרות חוזי שביתת־הנשק והחלטות מועצת־הבטחון. אבל רק תינוקות פוליטיים ידמו בלבם, כי המדינות המכריעות יקלקלו יחסיהם עם ארצות הליגה הערבית – למען שמירת חייהם של אזרחי ישראל. תפקיד זה מוטל על מדינת ישראל עצמה, ורק עליה.

גם מעצמה גדולה אינה מסוגלת להגן בכל מקרה על חיי אזרחיה. אבל עלינו להיגמל מהאשליה האווילית המחוסרת כל שחר ונטולת כל יסוד – כאילו ישנו מחוץ למדינת ישראל כוח ורצון בעולם שישמור על חיי אזרחינו. כושר־התגוננותנו הוא בטחוננו היחיד.

שדה־בוקר, ג' באייר תשי"ד – 6 במאי 1954

על הערבים להכיר בעובדת קיומה של ישראל, ועל ישראל להשתלב בארצות המזרח התיכון ולא לראות עצמה כמרכז לעמים שונים שיש להם אמונה משותפת.

מדברי ביירוד, פקיד גבוה במחלקת־חוץ של ארצות־הברית (על פי העתונים).

בעיית “השתלבותה” של מדינת־ישראל לא נתחדשה ולא הומצאה על־ידי מר ביירוד. ההתרגשות היתרה שעורר נאומו של נציג מחלקת־החוץ האמריקאנית בישראל יש לזקוף על חשבון רגישותם החולנית של יהודים גלותיים (ומספרם בישראל אינו קטן) לכל דברי “גוי” בעל עמדה חשובה ולא־חשובה. ומר ביירוד תופס מקום נכבד באחד המוסדות העליונים שבעולם כולו. אפשר לחלוק על כמה מדברי ביירוד, ־ וכותב הטורים האלה אינו מסכים לרוב דבריו, ־ מבלי לראות בדוברם שונא או מתנגד לישראל. ממשלות ערב אינן מקבלות העצה שנתן להם ביירוד בנאומו, להכיר בעובדת קיומה של ישראל; וכבר הצהיר איזה פקיד או שר בממשלת הירדן, שהערבים לא יכירו במדינת ישראל. אבל איש לא יחשוד בביירוד, שהוא שונא הערבים. אין ספק שרוב דבריו של ביירוד נאמרו כדי לרכוש ידידות ממשלות ערב, וגם ברצון זה אין לראות דווקא ביטוי של שנאה לישראל. יש לבחון האמצעים שבהם מנסה מחלקת־חוץ לרכוש אהדת ממשלות ערב, אבל אין כל יסוד לפסול מראש רצונה לזכות באהדה זו.

הנטיה הרווחת בתוכנו לחלק כל הדוברים בענין יהודי או ישראלי – ובניגוד לדעתו של ביירוד יש קשר אמיץ בין כל ענין יהודי וישראלי, ־ לפי הסימן היחיד, אם דבריהם מוצאים חן בעינינו או לא, הוא גילוי של חוסר בגרות מדינית ותסביך נחיתות, ושניהם אינם הולמים יהודי בארצו, החייב לראות עצמו כשווה־זכויות ושווה־ערך לכל אדם בעולם. לא־יהודי יוכל להגיד דברים שאינם מתקבלים על דעתנו, בלי שמקור דבריו הוא שנאת ישראל. עלינו לקבל העובדה הטבעית והמובנת מאליה, שאין אנו עומדים במרכזו של העולם. ומדינאים שונים בארצות שונות דנים על בעיותינו לאו דווקא מתוך אהבה או שנאה, אלא מתוך ראיית הצרכים המדיניים של ארצם, ־ ראיה נכונה או מוטעית, ־ וצרכים אלה, גם אם אינם מתנגדים לנו, אינם בשום אופן מזדהים עם צרכינו אנו.

לא קשה להוכיח שבדבריו של ביירוד על היהודים בעולם כ“עמים שונים שיש להם אמונה משותפת” יש אי־ידיעה גמורה על הענין שבו הוא דן. תפיסה זו על היהודים כאילו הועתקה מהאנציקלופדיה הסובייטית החדשה, שבה נאמרו דברים אלה על היהודים כמעט מלה במלה. אין איש חושד בביירוד שהוא לומד תורה מפי הבולשביקים הרוסים, ויש להנחי שתפיסה מסולפת ונבערת זו על העם היהודי נתגלגלה למחלקת־חוץ האמריקנית על־ידי אנשי “המועצה ליהדות” מיסודו של לסינג־רוזנוואלד, הדוגלת אף היא בתורה הקומוניסטית על היהודים. מר ביירוד, כנראה, אינו יודע, שהאמונה היהודית אינה דומה לאמונה הפרוטסטאנטית או הקאתולים, וכל עיקרה של האמונה היהודית מבוסס על העם היהודי כ“גוי אחד בארץ”, ועל קשריו ההיסטוריים והאלוהיים עם ארץ־ישראל, וכל יהודי אדוק מתפלל שלוש פעמים ביום: " תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותינו, וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ. – ולירושלים עירך ברחמים תשוב, ־ ובנה אותה בקרוב בימינו בנין עולם, וכסא דוד מהרה לתוכה תכין. – ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים".

אין נציג מחלקת־החוץ חייב להכיר אמונת ישראל, ואין זה בסמכותו, כשם שאין זה בסמכותם של אנשי ה“מדע” הסובייטי, לקבוע הלכות בהגדרת מהותו של העם היהודי וקשריהם ההיסטוריים של היהודים בעולם. לא שמענו עד עכשיו, כי פקידי מחלקת־החוץ אוסרים על האמריקאנים יוצאי אנגליה להתיחס על התרבות והספרות האנגלית שנוצרה באיי־בריטניה, או על האירים באמריקה לעמוד בקשרים עם אירלנדיה החפשית, לעזור לה ולהגן עליה. דעתו של מר ביירוד בענין היהודים אינה מחייבת שום יהודי, אמריקאני או לא־אמריקאני, יותר משמחייבת אותם התורה הנפסדת של “המועצה ליהדות” מטעם הפלוטוקראטיה היהודית המתבוללת באמריקה ושל היבסקציה הקומוניסטית, שאין עם יהודי בעולם, ואין קשר בין יהודי התפוצה ובין מדינת ישראל.

דעתו של מר ביירוד בענינים כאלה אינה מחייבת אפילו את ממשלת אמריקה, ובוודאי לא – את העם האמריקאני.

התפיסה המשובשת המיחסת לכל אמירה ונאום של שר ושוע ערך ממשי ומדיני, כאילו הם מביעים דעתה השקולה של הממשלה וקובעים דרכה של המדינה, ־ אין לה שחר.

אין אמריקה מדינה טוטאליטרית,שבה יש זכות־דעה – רק לשליט, ובה אין איש מעיז להגיד משהו בלי שתבוא עליו הגושפנקא של ה“גבורה”, וכל הגה של פקיד מוסמך מחייב כל איש ואשה במדינה. באמריקה יכול סגן־הנשיא להודיע שישלח צבא אמריקאני להודו־סין אם הצרפתים יצאו מארץ זו, והמזכיר של מחלקת־החוץ יכול כעבור ימים אחדים להגיד ההיפך. ולא עוד, אלא שבארה"ב, כבכל מדינה דימוקראטית, אפשר לבקר גם דברי הנשיא עצמו, ואין הממשלה יכולה לעשות כמעט דבר בלי הסכמת בתי־הנבחרים, ובמיוחד בלי הסכמת בסינאט, ואלה תלויים בדעת־הקהל של העם.

אולם הבעיה שנגע בה מר ביירוד – בעיית השתלבותה של ישראל בסביבתה – אינה חדשה, וגם העצה שניתנה לנו הפעם – להשתלב במזרח הקרוב – אינה מקורית ביותר, והיא נשמעה כבר כמה פעמים על־ידי עסקנים של הסוכנות היהודית באמריקה, ויתכן שמהם הגיעה לאנשי מחלקת־החוץ.

אם למי שהוא יש זכות ראשונה בהמצאת רעיון ה“השתלבות” – הרי זהו השומר הצעיר שלנו, הדוגל זה כמה שנים, עוד לפני יסוד המדינה, בהשתלבות “בעולם המהפכה שברית־המועצות עומדת בראשו”, כלומר בעולם הקומוניסטי, שמטעמים שונים אין השומר הצעיר רוצה או מעז לפרט בשמו. אולם למען האמת יש לציין, שאין השומר הצעיר מציע למדינת ישראל “להשתלב” בעולם זה. ברכת האידיאל הנפלא הזה שומר השומר הצעיר לעצמו. רק הוא רוצה להשתלב בעולם המהפכה, אולם לגבי מדינת ישראל הוא מציע ההיפך – לא להשתלב לחלוטין בשום “עולם” מחוצה לו, אלא לעמוד לבדו, בלי להתקשר עם שום צד מהצדדים בעולם. אמנם, השומר הצעיר לא הסביר לנו אף פעם, כיצד ינהג ברגע שהשלטון בישראל יהיה בידיו הוא? והן רק לשם כך מתקיימת מפלגה “מהפכנית” כמותו: לתפוס השלטון במדינה ולנהוג בה בדרכו “המהפכנית”.

עם כל אומץ־הלב הנדרש מתנועה מהפכנית, אין השומר הצעיר מעז לגלות לנו כיצד ינהג לאחר תפיסת השלטון: אם ישלב מדינת ישראל ב“עולם המהפכה שברית־המועצות עומדת בראשו” – או יסתפק בהשתלבות עצמית בלבד, ואלם מדינת ישראל, שהשומר הצעיר יעמוד בראשה, תסרב “להשתלב”. זוהי, כנראה, אחת ה“סינתזות” בין שתי סתירות שהשומר הצעיר עומד עליהן ומבסס עליהן תורתו המקורית, דוגמת סטאליניסם וציונות חלוצית.

אנו יודעים שרצון ההשתלבות העצמית של השומר הצעיר – הוא לפי שעה, רצון חד־צדדי. “עולם המהפכה” אינו שׂשׂ לקראת השתלבותו של השומר הצעיר. והסימן לכך אינו שהוא מחזיק אחד ממנהיגי השוה“צ, מ. אורן, במאסר בצ’כוסלובקיה כבוגד וכמרגל אימפריאליסטי; דבר מעין זה וגרוע מזה עלול לקרות, וקרה לא פעם, ל”מהפכנים" יותר מקובלים מעסקני השומר הצעיר. לפני שנה למדנו מפי האנציקלופדיה הסובייטית החדשה, כי לאברנטי בריה הוא “חבר־הנשק הקרוב ביותר של סטאלין” – ולפני זמן קצר התבשרנו שהוא היה כל ימיו בוגד וסוכן אימפריאליסטי, והוצא להורג בחשאי על־ידי בית־דין מיוחד.

לא מ. אורן לבדו פסול בעיני “עולם המהפכה”, אלא השומר הצעיר כולו, ומפי האנציקלופדיה הסובייטית אנו למדים, שכל קבוצי השומר הצעיר ומפא"י, ככל הקיבוצים “הרפורמיסטיים”, אינם אלא קואופרטיבים קאפיטליסטיים, הבנויים על ניצול המוני העובדים ועל עושק אדמות הערבים.

גורל השתלבותו של השומר הצעיר – עלה גם בחלקם של המנהיגים הציונים שיש להם פאטאֶנט על שילוב מדינת ישראל במזרח התיכון. כמה עסקנים ציונים, ובראשם נחום גולדמן, הדוגלים בשילוב זה – אף הם לא הסבירו לנו כיצד יתגברו על התנגדותו של הצד השני שאינו רוצה בשילוב זה. ולשבח נאומו של ביירוד יש לציין, שלפחות הוא לא היה חד־צדדי. הוא תבע לא רק מישראל להשתלב במזרח התיכון, אלא באותו מעמד תבע גם ממדינות ערב להכיר בקיום ישראל כעובדה ולהשלים אתה, ועל־ידי כך לפתוח הדרך להשתלבות הדדית.

כי השתלבות תיתכן אך ורק על בסיס הדדי, גם אם השומר הצעיר עדיין אינו מבין זאת. ביירוד כנראה הכיר בתנאי ההדדיות, והיפנה תביעתו לשני הצדדים. ואם יש לטעון נגד דובר מחלקת־החוץ האמריקאנית בנקודה זו, הרי היא רק זאת: הוא התעלם בדבריו מהעובדה הבלתי־מפוקפקת, כי מצד ישראל לא היה מעולם אי־רצון לשתף־פעולה עם מדינות־ערב, ומדינות ערב בעולם כולו יודעות היטב, שמדינת ישראל מאז היווסדה ועד היום מוכנה לשתף פעולה עם כל שכנותיה גם בשטח המדיני גם בשטח הכלכלי וגם בשטח התרבותי; מובן מאליו על בסיס הדדי, ורק סירובן העקשני והעקר של מדינות־ערב מנע עד עכשיו וימנע בעתיד שיתוף־פעולה זה. ועסקנים ציונים בארץ או בחו"ל המטיפים לישראל שיתוף־פעולה מתעלמים באופן בלתי־הוגן מאמת אלמנטרית זו.

אולם שיתוף־פעולה מלא בין ישראל ושכנותיה – והיות ישראל ל“מדינה מזרח־תיכונית” הם שני דברים שונים, ודבר זה ראוי לבירור מיוחד.

שדה־בוקר, ג' אייר תשי"ד – 6 במאי 1954

אין ספק שהשכנות הגיאוגראפית קובעת במידה רבה מעמדו וזיקתו של כל עם. אמנם כוחה של הגיאוגראפיה בימינו אינו יפה ככוחה בימי קדם או בימי־הבינים או אפילו עד ימי המהפכה הצרפתית. הרכבת, הטלגרף, המטוס והראדיו קרבו רחוקים ו“הקפיצו” הדרך. אנו שומעים במו אזנינו יום־יום דברים שנאמרו בקצֶהָ השני של תבל – ברגע היאמרם. אנו חוצים האוקינוס האטלנטי בפחות מעת לעת במטוס, והסילון יקטין הזמן פי שלושה. אנו חיים בעצם ב“עולם אחד”, כאשר לא היה הדבר בימי אלכסנדר מוקדון או הקיסרות הרומאית. אשר דימו כאילו הם שליטים בעולם כולו. בימים ההם היו חלקי־עולם, שראו עצמם כעולם שלם, קרועים לחלוטין מחלקי־עולם גדולים אחרים, ואחד לא ידע על משנהו. אין בימינו עוד חטיבות גיאוגרפיות מובדלות ומופרשות משאר חלקי כדור הארץ, ומה שנעשה כיום בקוריאה או בוייטנאם הוא עניינו של כל איש כמעט בחמשת חלקי תבל.

ואף־על־פי־כן הגורם של שכנות גיאוגרפית כוחו עדיין רב גם היום. לא כל האנשים חיים במטוס או אפילו ברכבת, ואינם ניזונים אך ורק מהראדיו.

הגורם הגיאוגרפי הוא מהגורמים הקבועים והסטאטיים בחיי העמים, שלא כגורמים ההיסטוריים המשתנים בלי־הרף; ודיה סקירה קלה במפה לראות שארצות המזרח התיכון – מצרים, סוריה, לבנון, עבר־הירדן – הן הקרובות אלינו ביותר, אם מסתכלים אך ורק במפת היבשה. במדרגת־קירבה שניה עומדות תורכיה, עיראק, פרס. אבל הבחינה הגיאוגרפית אינה רשאית להתעלם מהים. שכנינו הקרובים קירבה גיאוגרפית הם לא רק העמים הגובלים עם מדינת ישראל ביבשה, אלא גם אלה הגובלים אתנו בים. גבולות ישראל אינם רק גבולות יבשתיים. מר ביירוד ממחלקת־החוץ האמריקאנית, כרבים בתוכנו, אינם רואים נכונה גבולותיה ושכניה של מדינת ישראל.

במערבה של ישראל נמצא ים־התיכון, אשר שטחו הוא בערך שני מיליון ושלוש מאות אלף קילומטר מרובע (אם נוציא מן החשבון הים השחור והים האיגיאי). החוף הישראלי של הים התיכון אינו גבולה של מדינת ישראל. אין אנו זקוקים לוויזה, להסכם מדיני או לרשותו של מי שהוא לשוט בים התיכון ולעשות בו כל מלאכה כרצוננו, כגון דיג, לכל ארכו ורחבו. רק כשאנו מגיעים באניותינו לחופה של מדינה זרה – מתחיל הגבול בים. אמנם אין ים־התיכון אגם פרטי שלנו כדוגמת ים־כנרת. הזכויות והאפשרויות שיש לנו בים־התיכון ישנן לכל העמים השוכנים על חופיו. זהו שטח חפשי שאין עליו כל בעלות פרטית של איזו מדינה שהיא, וזכותנו בים גדול זה, לא רק לאורך חופי ארצנו, אלא בכל מרחביו צפונה ודרומה, מערבה ומזרחה, אינה מותנה ואינה מסויגת בשום הגבלה, סמכות וריבונות של מדינה זרה. כשם שאנו מתהלכים ברשות עצמנו בערבות הנגב הריקות – כן זכאים אנו להתהלך בכל רחבי ים־התיכון, ליהנות מאוצרותיו הגנוזים בתחומו ובמימיו, וחופש התנועה שלנו אינו מוגבל על־ידי שום גורם ממלכתי זר. ההבדל היחיד בין הנגב ובין הים התיכון הוא, שבנגב אנו מוסמכים לאסור תנועה של זרים; בים־התיכון נתון חופש התנועה לעמים אחרים כאשר הוא נתון לנו. אבל מבחינת חופש התנועה והפעולה שלנו אין ים־התיכון גבולה של מדינת ישראל, אלא רק חופי ים־התיכון של המדינות השכנות, וכל העמים השוכנים על חופי ים־התיכון הם שכנינו, לא פחות ממצרים, עבר־הירדן סוריה והלבנון שיש לנו אתם גבולות משותפים, כפי שנקבעו בהסכמי שביתת הנשק.

גם לאחר שיוקמו יחסי שלום וקשרי פעולה משותפת בין ישראל ובין שכניה הערבים – והם יוקמו במוקדם או במאוחר – לא יתבטלו הגבולות בינינו לבין שכנינו ביבשה, כל עוד יתקיים בעולם המשטר הבינלאומי הנוכחי של ריבונות לאומית ושל גבולות מפרידים בין מדינות. וכל אחד מאתנו ייזקק לויזה סורית או מצרית להיכנס לאחת מהארצות האלה. וברגע שאזרח ישראל יעבור את הגבול על סמך ויזה כזאת – הוא יעמוד בשטח השיפוט הריבוני של מצרים או סוריה.

אין אנו זקוקים לשום ויזה כשאנו רוצים לשוט או לדוג בים־התיכון, ואין אנו יוצאים מתחום הריבונות הישראלית כל עוד אנו שטים באניה ישראלית ולא נכנסים לנמל של מדינה זרה. והילכך אין זה נכון להגיד, ששכנינו היחידים הן המדינות הערביות על גבולות היבשה שלנו.

לפי מצבנו הגיאוגרפי אנו מדינה ים־תיכונית, וכל העמים השוכנים על חופי ים־התיכון הם שכנינו: תורכיה, בולגריה, יוון, אלבניה, יוגוסלביה, איטליה, צרפת, ספרד – בצפונו של ים־התיכון, וכן כל העמים השוכנים אל חופו הדרומי: מרוקו, אלג’יר, טוניס, לוב,מצרים.

אנו שוכנים גם על חופו של מפרץ ים־סוף בדרום, ואם כי ברשותנו יש רק רצועה חופית צרה של כמה קילומטרים במיצר אילת, הרי יש ברצועה זו כדי נמל מספיק לשיט אניות לאורך המיצר, ודרך ים־סוף – לרחבי האוקיינוס ההודי.

אין כל צורך שמר ביירוד ממחלקת־החוץ האמריקאנית, או אפילו ד"ר נחום גולדמן מהסוכנות היהודית בניו־יורק יוכיחו לנו חשיבות השלום בין ישראל ועמי ערב, גם מבחינת הצרכים של עמי המזרח התיכון וגם מבחינת חיזוק השלום בעולם. אין ספק שמר ביירוד מבין כמונו, שאין ישראל זקוקה להטפת־שלום, וכי חוסר השלום במזרח התיכון אינו פרי אדישותה של ישראל. ידוע למחלקת־החוץ האמריקאנית לא פחות משידוע למשרד החוץ הישראלי, כי רק מדינות ערב מונעות השלום. ורק בטלנים סבורים, שישראל תקדם דבר השלום אם תכריז בכל בוקר וערב על רצונה לשלום.

ישראל רוצה בכל לבה בשלום עם שכניה מטעמים עקרוניים ומעשיים גם יחד, גם מתוך חרדתה לשלום בעולם וגם מתוך דאגתה לשלום בסביבתה היא, אבל השליטים הערבים טועים בהניחם שבהתנגדותם לשלום הם פוגעים קשה בישראל. חוסר־השלום בלי־ספק פוגע בישראל, אבל לא פחות משהוא פוגע בה – הוא גם מחזק ומגביר אותה, אין זה המקרה הראשון, שאיבת הערבים מביאה אתה גם ברכה לישראל. היות ישראל קרועה משכניה ביבשה ממריצה אותה – וגם יוצרת אפשרות – להבטיח מזונותיה מתוצרת אדמתה ועבודתה, ועל־ידי כך מונח היסוד הנאמן ביותר לעצמאותה הכלכלית ולכוח עמידתה במקרה של מלחמה. ההתפתחות החקלאית המהירה ורבת־ההיקף בשנים המעטות של קיום המדינה לא היתה אפשרית ולא היתה נעשית בקצב כזה, אילו היו שוררים יחסי שלום וקשרי מסחר עם הארצות הערביות. אפשר למנות שורה שלמה של יתרונות, שאיבת הערבים העניקה למפעל היהודי בארץ. עיר עברית במאה אחוזים לא היתה קמה בתל־אביב אלמלא הפרעות ביפו בשנת 1921. הנמל העברי בתל־אביב לא היה נוצר, אלמלא נסיונו של המופתי הירושלמי בשנת 1936 להחניק הישוב היהודי על־ידי השבתת נמל יפו. גבולות ישראל הורחבו – בעקבות התקפת מדינות ערב. ואפשר לציין עוד מקרים כאלה – כהנה וכהנה.

השליטים הערבים ( ולא רק הם) אינם מבינים, כי הלחץ על ישראל מעלה ממעמקי הנפש היהודית זרמי מרץ ויצירה, שלא היו מופעלים בלי הלחץ. והם אינם מבינים כל מהותה ואופיה של תנועת התחיה היהודית. הם לומדים גזרה־שווה מטעה ומסולפת מהתנועה הלאומית שלהם על התנועה הלאומית העברית. הם אינם מבינים שתנועתנו אינה שלילית ואינה מופנית רק כלפי־חוץ כתנועתם, אלא כל עיקרה היא מכוונת כלפי פנים, כלפי עצמנו, כלפי עירוי הכוחות הגנוזים בתוכנו למען בנין ויצירה ותגבורת חמרית ורוחנית. אנו יודעים להפוך כל מצוקה ולחץ – למקור נוסף של התאוששות וצבירת כוחות. המצור והחרם הערבי עולה לנו בהוצאות יתרות, אבל הוצאות אלה מחזקות ומעמיקות היסודות של עצמאותנו, והפסדן יוצא בשכרן.

לשם ראיית בעיית ה“השתלבות” של מדינת ישראל באורה הנכון, עלינו להניח לרגע, שקיימים יחסי־שלום בין ישראל ובין מדינות־ערב, ושני השכנים השמיים משתפים פעולה בשטח המדיני, הכלכלי והתרבותי במידה מכסימלית. כלום אפילו בתנאים אלה תהיה ישראל אך ורק מדינה מזרח־תיכונית ותו לא?

כבר ראינו, כי מבחינה גיאוגרפית אנו שוכנים לא רק באיזור המזרח התיכון, אלא בתחומי ים־התיכון כולו, ושכנינו הם כל הארצות השוכנות לחופו של הים הגדול. אבל בימינו אין הגיאוגרפיה הגורם היחיד הקובע מעמדה ודמותה של מדינה.

פינלאנד היא שכנה קטנה וקרובה של ברית־המועצות הענקית, ואף־על־פי־כן אין היא “משולבת” בגוש הסובייטי. לפי משטרה, תרבותה, מסורתה ומדיניותה הפנימית והחיצונית היא “משולבת” בארצות החפשיות והדימוקראטיות המוקירות חירות האדם ועצמאותן של אומות קטנות, ופינלאנד מוכנה להילחם בכל מאודה על ערכים אלה.

תרבות ישראל ומשטרה אף הם אינם דומים לאלה השולטים בארצות ערב. דמותה של ישראל לא תעוצב בצלם שכנותיה היבשתיות. המורשה הרוחנית של העם היהודי, ובראש־בראשונה המורשה של ספר־הספרים, וכיבושי המדע של זמננו, שהעם היהודי נעשה שותף להם בארצות נדודיו באירופה ובאמריקה – אלה יכוונו ויעצבו משטרה, חברתה ותרבותה של מדינת ישראל. העם היהודי המתכנס שוב למולדת־הקדומים שלו בקצה אסיה המערבית יאמץ גם קשריו עם עמי יבשת אסיה הגדולה, שביניהם יש אומות גדולות בעלות תרבות־רוח מקורית ועשירה.

אולם לא הגיאוגרפיה ולא מורשה וקירבה תרבותית בלבד יקבעו תחומי זיקתה והשתלבותה שי ישראל.

בניגוד לתורת ה“מדע” הקומוניסטי כפי שהורצתה באנציקלופדיה הסובייטית; בניגוד להשקפות “המועצה ליהדות” מטעם עשירי ישראל באמריקה, בניגוד לעצתו של מר ביירוד, נציג מחלקת־החוץ האמריקאנית – ישמור העם בישראל על זיקתו ההיסטורית, זיקה ללא־תנאי וללא־שיור, אל יהדות העולם; הקשר עם העם היהודי האחיד למרות פיזורו העולמי; שותפות־הגורל המלכדת כל היהודים באשר הם, בכל הדורות ובכל הארצות – אלה הם הגורמים הראשוניים והמכריעים בבעיית “השתלבותה” של ישראל.

מדינת ישראל נוצרה על־ידי העם היהודי ולמען העם היהודי. זהו כלל ראשון בישראל.

ריבונותה של מדינת ישראל, כזו של מדינה אחרת, מצומצמת אך ורק בתחומי הארץ והים הנתונים לשלטונה. היהודים בכל ארץ וארץ הם אזרחי הארצות שבתוכן הם יושבים, ובזכויותיהם וחובותיהם הם שווים לכל שאר אזרחי אותן הארצות שהן מקיימות שוויון אזרחי. אולם יש משהו מעבר לאזרחות ולריבונות. עדות לכך: הברית הצפון־אטלאנטית, הקהיליה הבריטית, קהילת ההגנה האירופית, הגוש הסובייטי, הכנסיה הקאתולית, התנועות האנושיות המרובות ומשותפות לבני עמים שונים. וקיימת עובדה היסטורית של עם יהודי מפוזר, שאין דומה לו בגורלו, בעברו, במעמדו, בסבלו, ברצון ייחודו וקיומו, ואולי גם בחזון־עתידו, בקרב כל העמים האחרים. עם זה אינו דומה לעמים “נורמאליים” וסימניו יחידים במינם, וכבימי המן ומרדכי “דתיהם שונות מכל עם” – ואף־על־פי־כן הם עם אחד, וכל הנבואות והפרוגנוסות התיאולוגיות והמדעיות כביכול, כאילו בא קצו של עם זה – נתבדו. לא מעטים מבני העם הזה התכחשו לו ועזבו אותו, ויש גם ארצות שההתכחשות היא גזירת המלכות הטוטאליטרית, ובחוזק־יד מוחנקת כל הבעה של תרבות יהודית וכל אפשרות של קשר עם העם היהודי ועם ישראל, ואף־על־פי־כן – עם ישראל חי, והעם בישראל רואה עצמו אך כחלק וכחלוץ וכשליח של העם היהודי כולו, וזיקת העם בישראל לעם ישראל כולו תגדיר ותקבע “השתלבות” מדינת ישראל יותר מכל זיקה אחרת.

היות העם היהודי עם־עולם – עושה את מדינת ישראל למדינה של עם־עולם ולמען עם עולם

שדה־בוקר, י“ז בניסן תשי”ד – 20 באפריל 1954

הקשיים והפגעים מבחוץ, אשר ליוו העם היהודי לאורך כל חייו, לא נתבטלו במחי־יד אחד עם היווסד המדינה. להיפך, כמה מהם החמירו והחריפו בגלל המדינה. הליקויים והחולשות מבפנים, שידע עמנו עוד בשבתו בימי־קדם על אדמתו ושגברו עם לכתו בגולה, אף הם לא נעלמו עם חידוש עצמאותנו, ואחדים מהם התבלטו ביתר־שאת עם צאתנו לרשות עצמנו. ומובן מאליו, שגם הסגולות החיוביות והיתרונות המוסריים והאינטלקטואליים הטבועים בעם היהודי הוסיפו לתת אותותיהם במדינת־ישראל, ובלי ספק יפעלו כאן בעוז־מישנה.

ירושה זו כשהיא לבדה אינה קובעת דמותה וגורלה של המדינה. אם כי היא משמשת גורם רב־השפעה ורב־תוצאות בחיי ישראל. המדינה אינה המשך של חיי־עמנו הקודמים, אלא מיפנה מהפכני. מסגרת הריבונות מאפשרת ומולידה סדרי־חיים, מאמצי־יצירה וצבירת־כוחות חדשים המכוונים למילוי היעודים שלשמם נוצרה המדינה ולשמירת קיומה, שלומה ובטחונה של המדינה עצמה. עצמאות־ישראל היא גם אמצעי לגאולת העם וגם מטרה לעצמה.

אנחנו בני עם הנטול מסורת של קוממיות ממלכתית. אנו משוללים הרגלים של אחריות לאומית הדדית המצויה רק באומה העומדת ברשות עצמה. עשרות יובלות היינו סמוכים על שולחן זרים, גם מבחינה מדינית־משפטית, וגם מבחינה כלכלית ותרבותית; וחושים ממלכתיים של הסתמכות על עצמו אין עם קונה בין־לילה רק בעקב הכרזת עצמאותו.

אין ספק שיש לנו הסגולה להקנות לעצמנו התכונות הדרושות לאומה עצמאית. הסתגלנו לחיות בתנאי גולה, פיזור ותלות ולעמוד בפני קשיים איומים מאות ואלפי שנים, שאולי שום עם אחר לא היה עומד בהם. הסתגלנו לתנאים שהטילו עלינו עוזרים ואויבים, ואין כל יסוד להניח שלא נוכל “להסתגל” לצרכי־העצמאות של עצמנו, ולא נצליח לטפח בתוכנו החושים, הסדרים וההרגלים הדרושים למען קוממיותנו הלאומית ולמען ביצוע שליחותנו ההיסטורית – מתוך רצוננו החפשי, ומתוך ראיה בהירה של גורלנו ויעודנו.

אולם חבלי ה“הסתגלות” לעצמאות אינם קלים. אין מוחקים הרגלי־גלות ממושכת אך ורק על־ידי שינוי־מקום – מארץ־נכר לארץ־מולדת, ועל־ידי שינוי מעמד – מתלות לעצמאות.

יחסים, סדרים והרגלים של העבר הגלותי, העומדים בסתירה לחיי־מדינה ולצרכיה הפנימיים והחיצוניים – מוסיפים להתקיים על־פי אינרציה גם לאחר הקמת המדינה ונדרשים מאתנו מאמצים מתמידים להתאמת חיינו למעמדנו החדש, להדיפת הסכנות הכרוכות בקוממיותנו ולמימושן האפשרויות הגדולות. שנפתחו לפנינו. עוד רחוק היום שבו נשב ועטרותינו בראשינו ונהנים מדרור העצמאות. לנו צפוי מאבק ממושך וארוך־טווח. עוד זמן רב נעמוד במערכה עם כוחות עוינים, מקרוב ומרחוק. ביצוע המשימות הכבדות המוטלות על המדינה אינו ענין לשעה אלא לדור, ואולי לדורות. עלינו לעקור מתוכנו כל הנגעים הפנימיים המחלישים מאבקנו בחזית הפנימית והחיצונית.

בשש השנים של קוממיותנו כבר הספקנו לעמוד על מקצת הקשיים והסכנות הצפויים לנו מבחוץ, אבל ספק אם עמדנו במידה מספיקה על מתח המאמצים הנדרשים מאתנו בפנים.

בשבועות האחרונים היינו מרותקים לחזית החיצונית. הפיכות בכמה מדינות ערביות, שעתידות לחזור ולהתחדש; הדיונים במועצת־הבטחון עלינו ועל שכנינו; הויטו של וישינסקי; הנאום של ביירוד – כאילו הועמדו במרכז חיינו. ולרבים בתוכנו נראה כאילו אלה חותכים גורלנו. היינו עדים בזמן האחרון לכמה גילויים שיש בהם בלי ספק כדי להדאיגנו: התחצפות שכנינו על הגבולות ועל הבימה הבינלאומית; הזדהות ברית־המועצות עם נציג לבנון בדיוני מועצת הבטחון; רמזי־איום מצד משרד־החוץ הבריטי; הודעות מתמיהות ואקרובטיות של נציגי מחלקת־החוץ בארצות־הברית. אסור להתעלם מכל אלה. אבל אנו מפריזים לאין שיעור בערכם הממשי והשריר. כעם שהיה אלפי שנים תלוי באחרים אנו מגזימים בחשיבותם ובממשותם של הצהרות, הודעות, דיונים והצבעות של תקיפי־עולם. אין כמובן לבטל לגמרי משמעותם המדינית והמוסרית (או האנטי־מוסרית). אבל לא נספגה ולא נבלעה עדיין בתחושתנו ובהכרתנו האמת הפשוטה והיסודית, שמחוץ למאורעות קאטסטרופליים ורעידות־אדמה בינלאומיות. גורלו של כל עם נחתך אך ורק על־ידי חסנו, רצונו, יכולתו וכושרו הפנימיים.

יש, כמובן, זיקה הדדית בין עמים, והזיקה שלנו לכוחות שמחוץ למדינת ישראל גדולה יותר מאשר זיקתם של רוב העמים החפשיים, מטעם פשוט: רובו הגדול והמכריע של עמנו עדיין חי מחוץ למדינת ישראל. ואין להפחית בערכה של החזית החיצונית שלנו; אבל גם בחזית זו המכריע הוא חסננו הפנימי, חסננו המוסרי, הצבאי והכלכלי.

לדיונים בעצרת או"ם ובמועצת־הבטחון, לשיחות שגרירים ושרים בבירות מעצמות גדולות וקטנות, ־ יוקדשו כמובן כותרות צעקניות ומאמרים ראשיים בעתונים, שיחות פרשני הראדיו, וויכוחים לוהטים בכנסת ובוועדת חוץ ובטחון. וכבודם במקומם מונח.

אולם גורלנו ההיסטורי, יחס העמים אלינו, מעמדנו הבינלאומי, ומה שאולי חשוב יותר – ערכנו בעיני העם היהודי המפוזר והנפוץ בכל רחבי תבל, ייקבעו לאמיתו של דבר, קביעה חרישית וכמעט־סמויה מן העין, אבל שרירה, בת־קיימא ובעלת שרשים מעמיקים, אך ורק על־ידי חסננו הפנימי ואור מפעלנו.

לא נישען יותר מדי על ידידים, ולא נירא וניבהל מאויבים.

גורלנו לשבט ולחסד בכל החזיתות ייחתך אך ורק על־ידי עצמאותנו. רק אנו, במעשינו ובמאמצינו היוצרים, נבנה מדינת ישראל, נאדיר כוחה וערכה, נחזק מעמדה, נבטיח עתידה ונקיים יעודה הגדול. ורק אנו, בליקויינו ובחולשותינו נערער המדינה, נוריד כבודה, נהרוס אותה ונחריבה, חלילה.

במשך שש השנים האלה עשינו גם הטובות וגם הרעות. גם עמים אחרים עשו זאת – ונתקיימו, אבל ברשותם עמד משהו שאינו ברשותנו: זמן. זמננו דוחק. כשאנו בונים, מתרבים, מתחזקים ומתעלים – הזמן פועל לטובתנו. כשהבניה, הריבוי, החיזוק וההתעלות נעכבים ונפגמים – הזמן פועל נגדנו.

כל נגע בחיינו, כל ליקוי במשטרנו, כל חולשה ותקלה בכלכלתנו ובמשקנו, כל רפיון בבטחוננו, כל עזובה בחינוכנו, כל אזלת־יד בהמרצת העליה ובמיזוג־גלויות, כל זלזול בריבוי הילודה, כל פיגור בהתעלותנו המתמדת, הכמותית והאיכותית – פוגעים במעמדנו הבינלאומי ובעמדתנו יותר מכל איבה ושטנה ורצון רע או אוילי של כוחות־חוץ.

גורלנו יוכרע במאבק הפנימי שבין החיוב והשלילה שבחיינו, בחיי הכלל והפרט, בחיי המדינה והאזרח.

שליטתנו על המסגרת הממלכתית ועל סדרי המדינה גדולה וקלה מזו שיש לנו, כמדינה דימוקראטית, על חיי הפרט. ועלינו להתחיל בתיקונים במישטר הממלכתי.

ריבוי חולני ונלעג של מפלגות בישראל והפרזה במפלגתיות בכל גישה לעניני המדינה והאזרח – הם מקור מתמיד של חולשה, בזיון ומשברים, דוגמה נפסדת לחינוך האזרח, מכשול למיזוג־גלויות ולליכוד האומה, מיפגע לאחדות ממלכתית, סילוף דעת־הקהל וערעור היסודות הדימוקראטיים במדינה..

זוהי אחת הירושות הגרועות והממאירות ביותר שקיבלנו מעברנו הגלותי.

בעצם לא ידענו כלל משמעותה של מפלגה ממלכתית לפני היותנו לעם עצמאי. מה שקראנו בשם מפלגה בגולה – היתה בעצם כת, ביסודה כת תיאולוגית, בין שהיתה כת של חרדים אדוקים ובין שהיתה כת של חופשים ו“אפיקורסים”.

קרועים מחיים ממלכתיים עצמאיים במשך אלפי שנה, השתקע המרץ המחשבתי הציבורי שלנו בבכיות “נצחיות”, שלא מעלמא הדין, שהן מחוץ לתנאי הזמן והמקום. בלי קרקע מוצק תחת רגלינו רחפנו בחלל ריק והתוכחנו על דברים מופשטים שאין הכרעתם המעשית בידינו, ולא הבחנו ביו קוצו של יוד ובין עיקרי חיים. בין הווה ובין עתיד, בין עיקר וטפל, בין קיים ובין חולף, בין מוקדם ובין מאוחר. נטולי מסגרת ממלכתית המלכדת מדעת ושלא־מדעת, ברצון ובכפייה, נתפוררנו והתגודדנו והקימונו מסגרות לפי עקומי המחשבה, וכל אחת מהן התימרה לחבק עולם ומלואו ולקבוע דרכה של האומה והאנושות, בלי התחשבות הדדית, בלי אחריות משותפת, בלי זיקה לכלל.

וכשבאה המדינה, ־ על סיכוייה וקשייה הגדולים, – המשכנו במשחק הנפסד, ול“מפלגות” שנתקיימו בתנועה הציונית נצטרפו ה“מפלגות” שנתקיימו מחוצה לה, ורסיסי מפלגות שנתפרדו ונתפלגו; ואם כי בשום שאלה לא מצאו לשון משותפת, התאחדו כל אלה בקביעת שיטת בחירות יחסיות שתנציח ותגביר משטר של סיעות מרובות ומתרבות.

הסיעות הקטנות כשלעצמן, על פי טבע מהותן, יכולתן ומעמדן, דואגות קודם כל לאינטרס של הסיעה, ועיניהן מופנות תמיד לחוג הצר של בוחריהן והן מבליטות, לרוב באופן קיצוני, מה שנדמה להן כחשוב בעיני החוג הצר הזה. כשסיעות אלו הן באופוזיציה – התנגדותן לממשלה משוללת כל רסן ומידה ודאגה ממלכתית, ואם הן מצטרפות לקואליציה ממשלתית הן עושות זאת רק בשכר סחיטות כיתתיות שלא היו בשום אופן יכולות לקבל אילו היה רוב הבוחרים קובע. משטר זה בהכרח מעמיק באופן מלאכותי ומנופח הניגודים המפלגתיים. כל סיעה קטנה מתפרנסת אך ורק על חשבון ניגודים אלה, וקובע לא האינטרס הממלכתי אלא השיקול הסיעתי, אם כי כל סיעה כמובן מצהירה שהיא מעדיפה האינטרס הכללי. אנו עדים בארץ להפרזה חולנית בויכוח המפלגתי ולניפוח ניגודים שאינם קיימים כלל ברחבי העם. אם נוציא מן הכלל הקומוניסטים הגלויים והנסתרים, שהם עבדים נרצעים לקרמלין, ופועלים לפי הוראות הקומינפורם, הרי העם ביסודו מאוחד בשאלות העיקריות של המדינה: בטחון, קיבוץ גלויות ומיזוגן, בנין הארץ ועצמאות כלכלית.

שיטת הבחירות היחסית לא רק שהיא מרבה פילוג ופלגנות בעם ומגבירה הקנאות המפלגתית, אלא היא גם מסלפת רעיון הדימוקראטיה והנציגות הנבחרת של העם.

לפי שיטת־הבחירות האנגלית (הקיימת גם בארצות־הברית ובכל הדומיניונים הבריטיים) – הארץ מחולקת למחוזות, וכל מחוז בוחר בנציג אחד. כל תושבי המחוז יודעים מי מייצג אותם. הבוחרים יכולים בכל שעה להביא לידיעת נציגיהם בעל־פה או בכתב־דעתם על השאלות העומדות על הפרק, והם גם יודעים תמיד כיצד מתנהג נבחר בכל מקרה ומקרה, והתנהגות זו קובעת בחירתו מחדש או כשלונו. הנבחר אצלנו תלוי בחסדי הוועד המרכזי של הרשימה, וממרכז זה הוא מקבל הוראותיו. ציבור הבוחרים בארץ והנבחרים בכנסת הם שני גופים נפרדים. שאין ביניהם כל קשר וזיקה הדדית.

באנגליה קיימות בעיקרן רק שתי מפלגות: שמרנים ומפלגת פועלים. משטר דו־מפלגתי זה הולם אופי הבעיות הנדונות בפארלמנט: להחזיק בקיים או לעשות תיקונים. הבוחר באנגליה אינו נקרא להכריע בבחירות אידיאולוגיות, אלא בבעיות מסויימות אחדות העומדות על הפרק, הבוחר מכיר פחות או יותר הבעיה הנידונה והוא מכריע בענין מוחשי: להלאים ענף תעשיה או לא, לקצץ בזכויות בית־הלורדים או לא, להרחיב שירותי המדינה וכדומה.

במשטר דו־מפלגתי מן ההכרח שמתגברת האחריות הממלכתית של כל אחת מהמפלגות, לא רק זו השלטת אלא גם זו של המיעוט האופוזיציוני. האופוזיציה יודעת שהיא עשויה להיקרא לשלטון ולהוכיח למעשה עמדתה וטענותיה בהיותה באופוזיציה. כשהיא מושלת היא יודעת שאם לא תתחשב ברצון העם – יטלו ממנה בבחירות הבאות את השלטון. אין המפלגות יכולות במשטר דו־מפלגתי להרשות לעצמן התנגדות בלתי־מרוסנת וזלזול בצרכי המדינה. הסיעות הקטנות המרובות שלנו יכולות לדבר כעולה על רוחן ולהבטיח הרים וגבעות, כי הן יודעות שלא יצטרכו לעולם לקיים הבטחותיהן.

במשטר דו־מפלגתי נתבעים הבוחרים לקבוע לא הילכתא למשיחא ואידיאולוגיה כיתתית אלא המעשה אשר ייעשה במדינה בתקופת כהונת הפארלמנט העומד לבחירה. ובענינים אלה אין המרחק שבין המפלגות עצום ותהומי, ואין עשר או חמש־עשרה דרכים שונות, אלא אחד משני הקוים המיוצגים על־ידי שתי המפלגות.

בשיטת הבחירות היחסית אצלנו אין הבוחר ניצב לעולם בפני בעיה מסוימת התובעת הכרעה לצד זה או זה, אלא בפני יחוס־אבות, בעיות־נצח ושאלות אידיאולוגיות מופשטות. הוויכוח המתנהל בכנסת הוא ברובו לא ממשי, ומתנהל מתוך קנאות מפלגתית מופרזת, ללא אחריות ממלכתית, ואינו מחנך הציבור, אינו מסייע למיזוג גלויות, אינו מחזק המשטר הדימוקראטי ואינו מרבה כבוד לכנסת. להיפך, הוא חותר תחת האֵמון ומוסד הנבחרים, מגדיל הפרץ בעם ויוצר ניגודים מלאכותיים ומנופחים.

יש מקום לאיגודים רעיוניים שונים הרוצים להפיץ בציבור אידיאולוגיה מסויימת או אידיאלים חברתיים. למדינה ולעם דרושות רק שתי מפלגות: מפלגת־פועלים אחת ומאוחדת, הרואה במרכז העם והמדינה את האדם העובד, היוצר, ומפלגה שמרנית אחת הרואה את היזמה החפשית של ההון הפרטי כמניע הראשי לבנין המדינה. הבוחרים צריכים להיקרא אחת לארבע שנים להכריע קו הפעולה שתיעשה תוך ארבע השנים הבאות. וכל נבחר צריך להיות ידוע לבוחריו ואחראי בפניהם.

ריבוי המפלגות וניפוח המפלגתיות הם בעוכרי המדינה ומשטרה הדימוקראטי. נבריא חיינו הממלכתיים ונייצב משטרנו הדימוקראטי בהחלפת בחירות יחסיות בבחירות מחוזיות לפי השיטה הבריטית ובחתירה לקראת מישטר דו־מפלגתי.

רחובות, י“ח באלול תשי”ד – 16 ספטמבר 1954

מתוך דברים בישיבת מרכז מפלגת פועלי ארץ־ישראל

משלוש בעיות־היסוד של המדינה: שמירה על בטחוננו ועצמאותנו, התמדת העליה ופיתוח הארץ, ליכוד העם וחינוכו הממלכתי, – אגע הפעם רק באחד הסעיפים של הבעיה השלישית: ליכוד העם וחינוכו הממלכתי.

רובו של ציבורנו אינו מכיר מצבה האמיתי של המדינה ושרוי באילוסיות הממתיקות באופן מלאכותי הכרתו המדינית. רוב העם מרוכז בשלוש ערים צפופות, ואינו יודע ואינו מרגיש כמה ריקה ושוממה הארץ, ומה גדולה סכנת השממה גם לערים המאוכלסות. ראשי המדברים במדינה נתחנכו מנעוריהם על תורה ציונית ואינם מפקפקים אף רגע שאנו עם אחד, ואינם יודעים, כי הכרתם הפנימית, הנכונה מבחינה עיונית, אינה משקפת מציאות אובייקטיבית, כי עוד רבים בתוכנו, ואולי הרוב, אינם אלא ערב־שבטים ואבק־אדם, הנטולים עדיין הנכסים והערכים המלכדים בני־אדם ליחידה לאומית. אדון הפעם לא רק על שממת הטבע והאדמה אלא גם על שממת האדם. התנסינו כל השנים בקשיים של קיבוץ־גלויות, ובשנים האחרונות אנו מתחבטים בקשיים של מיזוג־גלויות. אנו יודעים כי המיזוג לא יקום ביום אחד. לא נתקן בשנים מועטות מה שקילקלה ההיסטוריה במשך מאות בשנים ועשתה אותנו לעם מפוזר ומפורד, שבניו רחוקים זה מזה מרחקים רבים, מרחקי־תרבויות ולשונות ומשטרים, – לא נתקן זאת בשנים מועטות גם בקרב אלה שזכו להתכנס במולדת. ואין אנו צריכים להוסיף באופן מלאכותי על הקשיים שהורישה לנו ההיסטוריה. דיין התקלות שהבאנו אתנו מהגולה, ואל נוסיף תקלות חדשות הכרוכות במשטר ממלכתי גרוע, ואל נקיים בתוכנו סדרים המכבידים על מיזוג הגלויות, מגדילים הפיצול הפנימי ומעכבים תהליך התהוותנו לעם ממלכתי.

משטר הבחירות, שירשנו מהוועד הלאומי ומההסתדרות הציונית, שבשעתו היה אולי מוצדק והכרחי, עשוי לפורר עוד יותר העם הקרוע והשסוע, ולהחליש ולערער מעט האחריות הממלכתית שהחלה צומחת עם יסוד המדינה. משטר הבחירות היחסיות מפצל העם, והורס יציבות המשטר, מוליד משברים ממלכתיים, מוריד ערך המדינה וחותר תחת אֵמון העם לדימוקראטיה ויוצר חיץ בין נבחרי העם ובוחריהם.

אני רחוק מאשליה, כי יש בכוחה של מסגרת ממלכתית, ולו גם המשוכללת ביותר, לעשות הפלא: להפוך עם גלותי לעם ממלכתי, וקרעי שבטים בלילי לשון – לעם אחיד מלוכד, סומך על עצמו ונושא בהכרה ובכושר־מעשה אחריותו הממלכתית. לכך דרושים מאמצי חינוך, הנחלת הלשון לעולים, השרשתם בקרקע, בעבודה במשק ובנכסי החומר והרוח של האומה. דרושה לכך התמזגות פנימית חברותית וחברתית והכרת היעוד הגואל של מדינת ישראל. אבל גם למסגרת הממלכתית יש ערך חינוכי, ומשטר־הבחירות הנוכחי הוא בעוכרי המדינה והעם.

אנחנו קיבלנו בירושה שיטת הבחירות היחסיות מתוך הנחה כוזבת ביסודה, כאילו שיטה זו מבטיחה שיקוף יותר מלא, מדויק ונאמן של דעת־הקהל. האמת היא, כי אין שום נציגות נבחרת מסוגלת לשקף בנאמנות ובדיוק דעת הבוחרים. כשאלפי בוחרים מצביעים בעד איש אחד, אין פירוש הדבר שכל אלפי הבוחרים דעותיהם דומות בכל השאלות, וכי דעתם אינה עלולה להשתנות במשך הזמן שלפני הבחירות הבאות. הנציג מביע דעתו בפארלמנט על שאלות שבוחריו לא חשבו עליהן, או שדעתם בשאלות אלו מתנגדות זו לזו או השתנו לאחר ההצבעה. רק במדינות טוטאליטריות משקפים הנציגים דעת בוחריהם כל הזמן. הנבחר נשמע בכל דבר לשליט, ודעת הבוחרים זהה לדעת השליט במאה אחוזים. “אידיאל” זה לא ניתן להגשימו במשטר דימוקראטי, שבו יש חירות המחשבה לכל אזרח.

בחירות יחסיות מגבירות הפיצול המפלגתי בכל מדינה הנוקטת בשיטה זו. אבל יש הבדל גורלי בין אומות ותיקות, מיוצגות, מלוכדות, שתוספת מפלגה אחת או שתים על המפלגות הראשיות אין בכוחה לערער או להחליש שלימות האומה הקיימת מדורי דורות, לבין האומה הצעירה בישראל העומדת בראשית התהוותה והתגבשותה הממלכתית בתוך נחשול של כוחות מפוררים ומפולגים, פרי הפיזור והגלות. יש בתוכנו עשרות עדות שונות זו מזו במסורתן, בירושת ארץ מוצאן, בלשונן, בהרגליהן, בנימוסיהן, ביחסיהן הפנימיים, וכל עדה מחולקת בתוכה לוותיקים משורשים פחות או יותר בארץ ולעולים חדשים המתחבטים עדיין בחבלי־הקליטה. יש בתוכנו הבדלים וניגודים רוחניים־דתיים שמעטים כמותם בקרב עמים אחרים, ביחוד בקרב עמים נוצרים, שדתם אינה תופסת אלא פינה מסוימת בחיי הרוח, בשעה שהדת היהודית פורשת שלטונה על חיי האדם מיום לידתו ועד יום מותו. ההבדל אינו רק בין אדוקים לבין חפשיים בדעותיהם, אלא גם בין אדוקים לאדוקים. יש נוסח ספרד ויש נוסח אשכנז, וכל עדה מזרחית יש לה מסורת משלה. בקרב האשכנזים אין איש ה“אגודה” בוטח בדתיותו של “המזרחי”; ואנשי “נטורי־קרתא” רואים גם באנשי ה“אגודה” אפיקורסים ופורצי גדר. והניגודים המעמדיים והאידיאולוגיים אינם פוסחים לא על הדתיים ולא על החפשים. ויש אגודת ישראל ויש פועלי אגודת ישראל, ויש מזרחי ויש הפועל המזרחי. והציבור שאינו מאורגן על פי קו דתי – ויש בו אנשים דתיים מכל המפלגות הדתיות – מפוצל לא פחות מהמפלגות הדתיות.

לכנסת הראשונה היו כחצי מיליון בעלי זכות בחירה, ולבחירות הופיעו עשרים ואחת רשימות, שמהן זכו לנציגות 12 רשימות, וחוץ ממפא“י, שקיבלה 46 נבחרים, לא זכתה אף רשימה אחת אפילו לעשרים ציר. שלוש רשימות קיבלו רק ציר אחד כל אחת, רשימה אחת, החזית הדתית, היתה למעשה מורכבת מארבע מפלגות שונות. לכנסת השניה היו כשמונה מאות אלף בעלי זכות בחירה, ולבחירות הופיעו שבע־עשרה רשימות, ומהם זכו 15 לנציגות בכנסת. חמשת הצירים הערביים נצטרפו למעשה לסיעת מפא”י. בכנסת השניה בתחילתה היו עשר סיעות, ולאחר התפוררותה של מפ"ם – שתים עשרה סיעות.

פיצול מופרז מוליד צירופים בלתי־טבעיים, ואין בו כדי לחנך העם לאחריות ממלכתית ולחיים דימוקראטיים.

ההגיון המדיני וצרכי המציאות הפארלמנטרית הכריחו הסיעות המרובות, הגדולות והקטנות, להצטרף בשני גופים מנוגדים, מעין משטר דו־מפלגתי: קואליציה ממשלתית מצד אחד, וקואליציה אופוזיציונית מצד שני. כרגיל מצביעות כל מפלגות הקואליציה בעד הצעות הממשלה, וכל מפלגות האופוזיציה – נגד. אבל משטר דו־מפלגתי זה קלקלתו מרובה מתקנתו. שתי הקואליציות אינן מבוססות על שותפות של אמת ורצון טוב. האופוזיציה מורכבת מיסודות מתנגדים כמק“י וחירות, מפ”ם ואגודת ישראל, והם מצביעים יחד, ואף קובעים מתוך התיעצות גלויה על ספסלי הכנסת את התכסיס המשותף ונוסח אי־האמון לממשלה. הדבר היחידי המאחד אותם הוא – התנגדות לממשלה. בדימוקראטיה – התנגדות לממשלה הוא דבר טבעי, כשר ורצוי. אבל גם אופוזיציה חייבת באחריות למדינה, והיא צריכה להיות מוכשרת להקים ממשלה חדשה כשהיא מצליחה להפיל הממשלה הקיימת. האופוזיציה המפוצלת אצלנו כוחה רק בשלילה, בהתנגדות, ללא כל אחריות, וללא כל חשש שתידרש פעם לקיים הצעותיה הפאנטסטיות והבלתי־מעשיות. האופוזיציה הזו מתנגדת התנגדות לשם התנגדות, מתוך שנאה בלבד, בלי כל אלטרנטיבה ממשית, והיא מחנכת הקהל הנשמע לה לחוסר־אחריות, להפקרות ממלכתית, לפריקת עול ומורידה כבוד הדימוקראטיה והמדינה. הוא – התנגדות לממשלה. בדימוקראטיה – ממשלה הוא דבר טבעי כשר ורצוי. אבל גם אופוזיציה חייבת להיות באחריות למדינה, והיא צריכה להיות מוכשרת להקים ממשלה חדשה כשהיא מצליחה להפיל הממשלה הקיימת. האופוזיציה המפוצלת אצלנו כוחה רק בשלילה, בהתנגדות, ללא כל אחריות, וללא כל חשש שתידרש פעם לקיים הצעותיה הפאנטסטיות והבלתי־מעשיות. האופוזיציה הזו מתנגדת התנגדות לשם התנגדות, מתוך שנאה בלבד, בלי כל אלטרנטיבה ממשית, והיא מחנכת הקהל הנשמע לה לחוסר־אחריות, להפקרות ממלכתית, לפריקת עול ומורידה כבוד הדימוקראטיה והמדינה.

הקואליציה הממשלתית, על פי טבע הדברים, אינה יכולה להתפרנס משלילה. בהכרח היא מתבססת על תכנית פעולה משותפת, הנתמכת על־ידי רוב בכנסת, אבל במצב של פיצול מפלגתי, כשאין רוב אף למפלגה אחת, אם כי יש מפלגה גדולה אחת שבלעדיה אין להרכיב ממשלה, והיא זקוקה לשותפים של סיעות קטנות, שאף לאחת מהן אין סיכוי להיות לרוב, הרי יש מקום לסחטנות בלתי־מוסרית מצד סיעות אלה, הפטורות מבקורת העם. הן לכתחילה פונות רק למיעוט בעם, ואינן פונות בשם האינטרסים הכלליים של המדינה, אלא בשם האינטרס הפנימי שיש בו ענין רק למיעוט. ואף על פי כן הן מסוגלות להטיל על הרוב בכנסת דברים, שהרוב בעם, אילו היה חפשי להצביע עליהם, היה דוחה בכל תוקף. אבל ביסוד ממשלה קואליציונית אין ברירה, אין רוב בלי הסיעות הקטנות, ולאופוזיציה אין כל אפשרות להקים ממשלה, ויש מקום לסחטנות לא־הוגנת. אין קואליציה מסוג זה מרימה קרן־המדינה וקרן הדימוקאטיה, אבל במשטר הבחירות היחסיות כמעט שאין תקנה לקלקלה חמורה זו.

אפשר לטעון: גם בארצות שיש בהן משטר דו־מפלגתי אמיתי, והבחירות הן מחוזיות, אין כל אחת משתי המפלגות אלא קואליציה, ונטיות ומגמות שונות מתרוצצות בכל מפלגה. ונכון הדבר: בדימוקראטיה כל מפלגה היא במובן ידוע קואליציה, כלומר צירוף מגובש והשקפות שונות. כל אדם בדימוקראטיה הוא חפשי להצטרף למפלגה זו או זו, והוא חפשי לחשוב לפי רוחו, ואין עליו מורא השליט. האנשים מתאחדים במפלגה לא מפני שדומות דעותיהם בכל דבר, אלא מפני שמשותפים הם בעיקרון או בעקרונות אחדים, ובדברים השנויים במחלוקת הם מנסים להגיע לידי פשרה או מצביעים ברוב. ויש ברכה בנכונות חברית לפשרה. מפלגה שיש בה חופש דעות וחילוקי דעות מחנכת גם לעצמאות מחשבתית וגם להתפשרות חברית. מסגרת המפלגה אינה כפויה, ואם בכל זאת מתלכדים יחד אין זאת אלא באשר יש עקרונות משותפים בשאלות־יסוד. קיום שתי מפלגות מסוג זה במדינה יש בו ברכה גם למפלגות וגם למדינה ולעם.

המפלגה מחנכת חבריה לנאמנות עקרונית, ולגמישות ביחסי־חברים ולחכמת הפשרה המלכדת. מפלגה זו מוכרחה להיות אחראית, גם כשהיא בשלטון וגם כשהיא באופוזיציה. ובהתנהגותה האחראית של האופוזיציה תלויה במידה רבה אפשרותה להיות מפלגת השלטון.

בישראל יש מספר רב של מפלגות, שאין כמספרן בשום מדינה מתוקנת. ורוב המפלגות הן קטנות, ואף־על־פי־כן כמעט כל מפלגה היא קואליציה, וכמעט בכל המפלגות יש התרוצצות של מגמות שונות או של אינטרסים מיוחדים. דוגמה מובהקת לכך היא מפלגת הפועלים “המאוחדת”. מראשית יסודה היתה מפלגה “מאוחדת” זו קואליציה של סיעות מאורגנות ומגובשות פחות או יותר. וטעה הדובר מטעם הקיבוץ המאוחד, שיצא עכשיו ממפ“ם, כי עם יציאתו אין מפ”ם עוד מפ“ם. האמת היא הפוכה! מפלגה זו לא היתה מעודה ראוייה לשמה כאשר נעשתה עכשיו, לאחר שעזב אותה הקיבוץ המאוחד. רק עכשיו היא יכולה לקרוא לעצמה, במידה מסויימת של אמת, בשם מפלגת־פועלים מאוחדת. אבל אליבא דאמת גם כל אחת משלוש הסיעות שהרכיבו בשעתן את מפ”ם אינן אלא קואליציה. ציזלינג ויגאל אלון במפלגה החדשה, אינם פחות רחוקים זה מזה מיערי וריפתין במפ“ם המקוצצת. השומר הצעיר מתפאר לשוא בקולקטיביות רעיונית. בפנים הקיבוץ הארצי יש חילוקי־דעות גדולים, אם כי מסתירים אותם מעין זר. וה”טיהורים" הנעשים מזמן לזמן בקיבוץ זה אינם מועילים. ועוד צפויים לקבוץ זה זעזועים חמורים דווקא מפני העמדת־פניו המונוליטית.

וכשמפלגות אלו, המתרוצצות בתוכן ושונאות אחת לחברתה, מתאחדות יחדיו בהתנגדות בלתי־מרוסנת לממשלת ישראל, הרי לפי טבע הדברים זוהי קונצנטרציה אנטי־ממלכתית. ולא תמיד הקואליציה הממלכתית היא קונצנטרציה פרו־ממלכתית.

יש אומרים: מה לעשות? אלה הם פני העם. מותר להטיל ספק אם באמת אלה הם פני העם. העם בישראל לא נשאל מעולם אם הוא רוצה בשיטת בחירות יחסיות המפצלות ומפוררות כוחותיו ומערערות יציבות המשטר הדימוקראטי. ספק רב אם הסיעות השונות בכנסת יסכימו למשאל־עם בשאלה זו: אם לקבוע שיטת הבחירות היחסיות או לקבל שיטת הבחירות הנהוגה באנגליה, בארצות־הברית ובמדינות הקומונוולט הבריטי. לסיעות הקטנות והמרובות, שהאינטרס הסיעתי קודם בה לאינטרס של העם והמדינה, יש יסוד מספיק לחשוש, כי העם ברובו יבחר בשיטה הבריטית – אם רק ישאלו את פיו.

העם אינו רוצה בהנצחת הפיצולים וריבויים. המשברים הממשלתיים התכופים והסחטנות של הסיעות הקטנות והברית הבלתי־קדושה בין מק“י וחירות, מפ”ם ואגודת ישראל – היו לזרא לעם, כי הם מחלישים המדינה ומורידים כבודה, והעם רוצה ביציבות המדינה ובהרמת קרנה.

אין זו מטרת הבחירות לשקף שיקוף מאתימטי של הדעות בעם. אין שום שיטת בחירות מסוגלת לעשות זאת. וכל מי שמחפש שיטת בחירות אידיאלית ייגע לריק. שיטת בחירה טובה חייבת להבטיח תנאים יעילים לקיום הדימוקראטיה:

1. מתן אפשרות לעם להכריע מתקופה לתקופה בשאלות המרכזיות של המדינה העומדות על הפרק. לשם כך דרוש שבבחירות יציגו לעם בעיות ממשיות הטעונות הכרעה לפי אחת משתי האלטרנטיבות האפשריות. אין העם חייב להכריע בבעיות נצחיות, מטאפיסיות, דתיות ואידיאולוגיות שאינן בגדר עשיה.

2. מתן אפשרות לבוחר לבחור בנציג שיהא אחראי לפניו ויהיה קשור אותו בזיקת־גומלין. הנבחר יביא מזמן לזמן לפני בוחריו הענינים המדוברים בכנסת, והבוחר יוכל לגלות דעתו באיזור הנבחר מהו יחסו לבעיות המדיניות.

3. בחירת נציגות אשר תבטיח מאכסימום יציבות ממשלתית וזיקת הממשלה לעם, וגם קיום אופוזיציה אחראית שתקבל השלטון לידיה אם רוב העם לא ירצה דרך הממשלה.

שלושת תנאים חיוניים אלה אפשר להבטיח אך ורק בשיטת הבחירות הבריטית.

לפי שיטת הבחירות היחסיות הקיימת בישראל אין לנבחר כל זיקה לבוחר, אלא למפלגה המכניסה אותו ברשימת המועמדים. הבוחר נתבע להצביע בעד מאה ועשרים מועמדים שאינו מכיר אותם, ולא ברור למה בכלל יש צורך במדינה כה קטנה מספר כה גדול של חברי כנסת? גם לאחר הבחירות אין קביעת חברי הכנסת נתונה בידי הבוחרים אלא בידי הוועד המרכזי של המפלגות. רק הוא קובע למעשה, לאחר שהוא יודע כמה קולות קיבלה רשימתו, מי ילך לכנסת. אין ציבור הבוחרים נקרא להכריע בשאלות ממלכתיות העומדות על הפרק, אלא לבחור בין אידיאולוגיות שונות, שלעתים תכופות אין כל זיקה לבעיות הממלכתיות ולצרכים הממלכתיים הממשיים. בחירות אלה מכוונות להעמיק הקרעים בעם, להרחיק הלבבות, לנפח ניגודים, להעמיד מחיצה בין העם ובין נבחריו.

השיטה הבריטית – חלוקת הארץ למחוזות־בחירה שווים, ובחירת נציג אחד בכל מחוז על־ידי הרוב – אף היא אינה אידיאלית, ואפשר לגלות בה ליקויים, אבל היא היעילה והאחראית ביותר בין כל השיטות הקיימות בארצות דימוקראטיות, ואין דימוקראטיה מעולה מזו שבבריטניה.

משטר הבחירות הבריטי מחנך למתינות ולהפגת החריפות בניגודי המפלגות. הוא מגביר האחריות המדינית בעם ואחדותו. ויותר מכל עם אחר אנו זקוקים להבנה הדדית, לקירוב לבבות, לליכוד מאכסימלי, לחינוך לאחריות דימוקראטית, לטיפוח המשותף, לחזוק היציבות הממשלתית, להרמת קרן המדינה, להגברת הזיקה בין הבוחר והנבחר, להעדפת האינטרס הממלכתי על אינטרסים סיעתיים.

משטר־בחירות בריטי זה מבטיח כל אלה במידה המאכסימלית.

שדה־בוקר, ז' בשבט תשט"ו – 30 ביאנואר 1955

אין איש בישראל הרואה בעין יפה ההתפצלות המַמארת וריבוי־המפלגות במדינה. וּודאי שאין אף סיעה או מפלגה אחת המחייבת קיומן של שאר המפלגות ורואה בהן ברכה למדינה ולעם.

ב“שמאל” יש עכשיו שלוש מפלגות, שכל אחת מהן יש לה מטרה ברורה וקבועה להיות במאוחר או במוקדם המפלגה האחת והיחידה בישראל ולחסל בכוח ובטירור כל שאר המפלגות, כאשר נעשה הדבר בכל ארצות “הדימוקראטיה העממית”. הן מקוות להגיע למטרה זו – אם בעזרת צבא זר שיבוא “לשחרר” את ישראל, כאשר “שיחרר” את ליטה, לטביה, אסטוניה, פולין, רומניה, בולגריה, הונגריה, צ’כוסלובקיה וגרמניה המזרחית, ואם על־ידי התפוררות פנימית של המשטר בישראל בגלל משברים תכופים וחוזרים והתגודדות מופרזת שתחליש ותערער הדימוקראטיה הישראלית.

מפלגות אלו יודעות היטב, ־ אם כי לא תודינה בכך בפומבי, ־ שאין להן כל סיכוי להגיע בדרך דימוקראטית לידי רוב במדינה, אפילו לא לידי רוב בציבור הפועלים. בסיכוייהן ההיסטוריים אין הן זקוקות כלל לרוב. הן מניחות, ובצדק, שההתפצלות היתירה, אם תימשך זמן רב, תביא את המדינה למצב של חוסר־אונים וחדלון־ישע, ולא מן הנמנע יהיה למיעוט “מהפכני” ו“אַבנגרדי” לתפוס השלטון בידו אם בכוחו בלבד או בעזרת “בעלי־בריתו”. כי שלוש המפלגות הן “בעלות־ברית” לכוחות אדירים בעולם. כוחות אדירים אלה אינם רואים אמנם עצמם בעלי־ברית לכל שלוש המפלגות הללו. זכות זו יש רק למק“י. אבל שני פלגי־מפ”ם אינם נרתעים כלל וכלל מהיחס השלילי כלפיהם מצד הכוח האדיר בעולם. “ריפורמיסטים” אמנם סבורים של“ברית” דרושים שני צדדים, אבל “מהפכנים” כמוהם גורסים גם ברית חד־צדדית; ואם כי הצד השני פוסל אותך, מכריז עליך כעל זעיר־בורגני, מרגל, סוכן האימפריאַליסם – אין זאת אלא “אי־הבנה” זמנית, הנמשכת רק שלושים וארבע שנים, מאז קם הכוח האדיר ההוא. לא פחות ממק“י רואים עצמם שני פלגי מפ”ם בעלי־בריתה של ברית־המועצות; ואם גם הצבא האדום לא יבוא הנה “לשחרר” את ישראל, ־ הרי בלי־ספק, יגיש עזרתו ל“מהפכנים”, כאשר עשתה זאת בסין “העממית”, כפי שהסביר לנו המנהיג של הפלג הפאטריוטי והציוני ביותר של מפ"ם (אם להאמין לדברי הנציגים של פלג זה), “יתכן שתוך כדי תהליך הריכוז של העם היהודי יבוא לכאן הצבא האדום, אבל אין אנו משליכים יהבנו על כך שהמהפכה תובא אלינו מן החוץ. סין לא שוחררה על־ידי הצבא האדום, רק נעזרה על ידיו. – – אנו בעלי־ברית למחנה הקומוניסטי – – הקיבוץ המאוחד היה ראשון בארץ וימים רבים גם יחידי שראה עצמו בן ברית לברית המועצות” (“מבפנים”, כרך י"ז חוברת ג', פברואר 1954, עמודים 237–238–239).

שלוש מפלגות אלה אמנם מחולקות ורבות ביניהן בשאלת קיומו ועתידו של העם העברי. מק“י כברית־המועצות לוחמת בציונות. שני פלגי מפ”ם הם חברים ותיקים בהסתדרות הציונית. אבל שלושתן מאוחדות ותמימות־דעים בשאלות בינלאומיות ובזיקה לברית־המועצות ומדיניותה בעולם. שלושתן סומכות על דיקטאטורה של המפלגה הקומוניסטית כדרך היחידה להגשמת הסוציאליסם ולהקמת משטר ללא מעמדות: שלשתן דוגלות בתורת לנין־סטאלין; ואף על פי כן הן שוללות, כל אחת מהן, זכות קיומן של שתי חברותיהן או יריביהן. כל אחת טוענת, או גם מאמינה, שרק היא מבינה כראוי תורת “המהפכה הקומוניסטית” ורק היא נאמנה לאינטרסים האמיתיים, לשלום־אמת, לעצמאות־אמת ולבטחון־אמת של ישראל. ומובן מאליו שהן שוללות בתכלית זכות קיומה של המפלגה המאחדת ומייצגת רוב מנין ורוב בנין של פועלי ארץ־ישראל, באשר היא מפלגה “ריפורמיסטית” ומשועבדת לאימפריאליסם האמריקאני ולמחרחרי מלחמה בעולם. ואין כלל צורך לומר שהן שוללות קיומן הנפסד והמזיק של כל שאר המפלגות. התמוה ביותר בתופעה זו הוא היחס ההדדי בין שני פלגי מפ"ם, שכמעט כל הסיסמאות שלהן הן משותפות וזהות גם לאחר התפלגותם, ולאיש חיצוני קשה לעמוד על טיב הניגודים המבדילים ביניהם, גם בחיוב שלהם (ויש בהם חיוב לא־מעט) וגם בשלילה שלהם (אף היא לא־קטנה). שני פלגים אלה, כגופים פוליטיים, עוסקים בעיקר בנסיונות ארגוניים ובמאמצים פולמוסיים לחסל זה את זה ולהיבנות מחורבן חברו, וכל אחד מהן שולל – לא בלי יסוד מספיק – זכות קיומו של חברו כמפלגה נפרדת.

אין המצב שונה בימין. אין ה“כלליים” רואים כל זכות לקיומה הנפרד של “חירות” או של הפרוגרסיביים, ואין “חירות” רוצה בקיומם של ה“כלליים” יותר משהיא רוצה בקיומה של כל מפלגה אחרת בישראל. רק במפלגת הפרוגרסיביים נמצאו מעטים שרצו להתמזג עם ה“כלליים”, אבל הרוב הגדול במפלגה הפרוגרסיבית התנגד למיזוג זה מפני הפסול הציוני והאידיאולוגי שהם מוצאים ב“כלליים”; ולאחר שהרוב החליט נגד האיחוד – הרי המפלגה הפרוגרסיבית כולה שומרת על קיומה, ובלי־ספק ימצאו גם להבא פגמים וחטאים בכל שאר המפלגות כאשר מצאו גם בעבר.

ארבע המפלגות ה“דתיות” בכנסת ודאי אינן יכולות לחייב קיומן של מפלגות “חילוניות” אשר לדעתן נתרחקו ממקור היהדות והמסורת ואינן אלא חוטאות ומחטיאות ומוציאות המדינה לתרבות רעה. אבל גם בינן לבין עצמן אין המפלגות ה“דתיות” שלמות ומשלימות זו את זו. אגודת ישראל אינה מודה בכשרותו המלאה של המזרחי ובסמכותן הדתית של מוסדות־הרבנות הרשמיים הנתונים להשפעת המזרחי. לאגודה יש מוסד רבני משלו בשם “מועצת גדולי התורה”, שאיש מחוץ לאגודה אינו יודע הרכבה ומקור סמכותה. וגם לא ברור לגמרי אם “מועצה” זו מכוונת פעולות האגודה או האגודה מפעילה את ה“מועצה”. המזרחי מאידך רואה בציונותו חלק אורגני של ה“דת”, וממילא אינו יכול להודות בדרכה של האגודה, המוסיפה לשלול את התנועה הציונית, אם כי אין המזרחי חפשי לגמרי מרגש־נחיתות דתי כלפי האגודה, והוא תומך לעתים קרובות בצעדים קיצוניים של האגודה, ואפילו של “נטורי קרתא”, שאין לבו שלם אתם.

רק בחלק של הפועל המזרחי ובחלק של המזרחי יש החושבים כי המחיצה בין שתי המפלגות אין לה שחר, והם שואפים להתמזג למפלגה אחת. אבל אין כל בטחון שבמקום מפלגה מאוחדת שתבלע שתי המפלגות הנפרדות – לא יופיעו למעשה שלוש מפלגות: הפועל המזרחי נפרד, מזרחי נפרד, ומזרחי מאוחד עם הפועל המזרחי, כי אין חקר למפלגות בישראל, ולא כל חברי הפועל המזרחי ולא כל חברי המזרחי לבם שלם עם המיזוג. אבל אם יצליחו המאַחדים, ובארץ תקום רק מפלגה “דתית”־ציונית אחת ואחידה – אין להעלות על הדעת שהיא תראה בעין טובה קיומן של שאר המפלגות בישראל, בין שהן “חילוניות” וציוניות, ובין שהן “דתיות” ולא ציוניות.

בנידון זה יש אולי רק יוצא־מן־הכלל אחד במזרחי (או בפועל המזרחי?) – והוא עורך “הצופה” – העתון המשותף לשתי המפלגות “הדתיות”־הציוניות. עורך זה הוא ירא־שמים גדול המקנא קנאת המדינה, ואהבת האמת היא כאש עצורה בעצמותיו, ־ והוא רוצה לא רק בקיום מפלגתו אלא מברך על קיום המון המפלגות ומתפלל לריבויין – והכל כמובן לשם שמים ולמען טובת המדינה. לדעתו, יהא זה אסון למדינה אם לאחת המפלגות יהיה רוב, ואין הוא רוצה, כנראה, אפילו שלמפלגתו יהא רוב. משאת־נפשו – לפי דבריו בעתון – שהפועל המזרחי והמזרחי ישארו במיעוט ולא ישלטו לעולם במדינה, כפי שנאמר על ידיו: “אי־מתן רוב לשום מפלגה הוא אחד הגילויים החיוביים ביותר בדימוקראטיה הישראלית. ניתן לקוות, שהעם ימשיך לשמור על בלם זה מפני השתלטותה המוחלטת של מפלגה אחת” (מאמר ראשי ב“הצופה” מיום 10.1.55).

אמנם בשתי הבחירות שנתקיימו עד היום לכנסת לא שמענו מפי ירא־שמים ואביר דימוקראטיה זה, כי יטיף ב“הצופה” לבוחרים שלא יתנו קולותיהם למזרחי ולפועל המזרחי אלא כדי הישארו במיעוט. והמזרחי והפועל המזרחי מעולם לא הצהירו בפני הציבור שהם רוצים להישאר מיעוט. ויש אנשים רעים החושדים בעורך “הצופה” שגם להבא לא יקרא לבוחרים שישאירו את המזרחי במיעוט, והם סבורים שכל מה שנאמר על־ידיו ב“הצופה” אינו אלא דברי צביעות ורמיה שקשה ליישב אותם עם יראת אלהים, אשר, כידוע, חותמו הוא אמת. אבל אין להרהר אחרי תלמיד־חכם וירא־שמים ששתי מפלגות “דתיות” הפקידו בידו השמירה הפומבית על טהרת המידות וכבוד המסורת והתורה ויראת־שמים. היתכן שאיש כזה יהא גונב דעת הבריות?

בכל אופן – יש בישראל, מלבד הערבים, אחת עשרה מפלגות יהודיות בכנסת. כל אחת ממפלגות אלו שוללת התועלת והברכה שבכל שאר המפלגות. חוץ מעורך “הצופה” – סבורה כל מפלגה שיתר המפלגות מביאות רק נזק, וכי דרכה בלבַד היא הדרך הנכונה, והיא רוצה משום כך להיות לרוב למען כוון פעולות המדינה בדרכה היא. כל מפלגה חיובית ומתוקנת – לדעת עצמה – עומדת מול עשר מפלגות שליליות, או פגומות. ההגיון מחייב איפוא שכל אחת מהמפלגות הללו, הרואות את דרכה ותכניתה כיחידה שתביא הברכה המאַכּסימלית למדינה – תשאף למשטר־בחירות אשר יסלול הדרך לריכוז רוב העם סביבה ויבטיח רוב למפלגה הטובה והרצויה. ואין איש חולק על כך שמשטר הבחירות הנוח ביותר ליצירת רוב יציב בעם הוא משטר בחירות אזוריות, כזה שנהוג באנגליה ובכל שאר הארצות האנגלו־סאַכסיות. אמנם להלכה אין אפילו משטר זה מבטיח בכל התנאים ובכל הזמנים רוב יציב, כי גם בבחירות אזוריות תיתכן לפעמים בחירת נבחרים מסיעות מיעוטים אם הם ראויים לכך מפאת סגולותיהם האישיות, או גם אנשים בלתי־תלויים לגמרי במפלגות מאורגנות; אבל בדרך־כלל הוכיח הנסיון של עשרות שנים בשורה של ארצות בעלות משאר דימוקראטי מובהק, כארצות האנגלו־סאַכסיות, כי בחירות אזוריות מבטיחות בתשעים ותשעה אחוזים למאה רוב יציב לאחת המפלגות הראשיות במדינה המסוגלות לרכוש אמון העם.

וראה זה פלא: עשר, או לפחות תשע, מאחת־עשרה המפלגות בכנסת, השואפות כולן להיות רוב – בניגוד לעורך “הצופה” – והפוסלות דרכן של כל שאר המפלגות – מתנגדות בתכלית הניגוד לשיטת בחירות אזוריות.

אמרנו עשר או תשע מאחת־עשרה המפלגות, מפני שמפלגה אחת –מפלגת פועלי ארץ־ישראל – הצהירה בלשון ברורה ופסוקה שהיא מחייבת בחירות אזוריות להלכה ולמעשה. מפלגת ה“כלליים” הצהירה אף היא שהיא שוללת שיטת הבחירות היחסיות, ומציעה שיטת ביניים שיש בה גם אזורים וגם יחסיות. אבל לא ברור עד היום אם הדבר נאמר רק להלכה או גם למעשה.

בכל אופן ברור שתשע מאחת־עשרה המפלגות מתנגדות לבחירות אזוריות – אם כי הן רואות בכל יתר המפלגות נזק למדינה, והן יודעות שמפלגות אלו – ואולי גם מפלגות נוספות, כי אין גבול ומספר למפלגות־מיעוטים, ־צומחות אך ורק על קרקע הבחירות היחסיות. מהי איפוא פשר החידה הזאת? התמיהה גדלה עוד יותר, לאחר שידוע הדבר כי ברוב המפלגות הישראליות גנוזים גרעיני פילוג ופיצול. הדוגמה הבולטת ביותר היתה כמובן המפלגה שבחרה לעצמה התואר “מאוחדת”. במפלגה זו התרוצצו, כפי שאנו כולנו יודעים היום, לפחות ארבעה זרמים שונים, ולאחר “דו־קיום” של שש שנים התפוררו והתפלגו, ואין כל בטחון שתהליך ההתפוררות נגמר בכך. אבל גם בכמה מפלגות אחרות מתרוצצות מגמות ונטיות שונות או מתנגשים אינטרסים וניגודים של גושים כלכליים, ואין איש יכול לערוב שהמספר 11 הוא הגבול שהוצב למספר המפלגות היהודיות בישראל.

אילו לא היה קיים חשש של התפוררות והתפצלות נוספת לא היו נאחזים בעקשנות כה מרובה ברעיון אחוז החסימה, אשר מקורו אמנם במנהיג המפלגה הפרוגרסיבית, שהציע זאת לטובת הכלל ובניגוד לאינטרס המפלגתי של סיעתו, אבל נאחזו ברעיון זה דווקא ה“כלליים”, שהיו מוכנים לגרום אפילו משבר ממשלתי ובלבד שיגדל אחוז החסימה משהוא קבוע עכשיו בחוק הבחירות הקיים. ולא נכון יהיה לומר שרק ל“כלליים” נשקפת סכנת התפוררות: אפילו במפלגות קטנות יש סיעות העלולות ליהפך למפלגות עצמאיות. ואיש אינו יכול להבטיח, כי בבחירות הבאות יופיעו אחת־עשרה מפלגות יהודיות בלבד.

כיצד, איפוא, אפשר ליישב האמונה והיומרה של כל אחת מהמפלגות בנכונות דרכה ואמיתה ובשלילת כל שאר המפלגות – עם האדיקות של רוב המפלגות הללו במשטר בחירות העשוי להרבות מפלגות פסולות ופגומות בישראל ?

התשובה היא פשוטה: המפלגות האדוקות במשטר בחירות יחסיות אינן מאמינות שיש להן סיכוי להיות לרוב. והן מעדיפות האינטרס הסיעתי שלהן על האינטרס של המדינה ושל הכלל. מוטב להן שיתקיימו עשר מפלגות או גם יותר – שיפגעו במדינה ויזיקו לעניני העם, ־ כפי שהן מזיקות לפי דעת כל אחת מהמפלגות. ובלבד שמפלגתם תוכל להתקיים כמפלגה נפרדת, גם אם אין לה כל סיכוי ואפשרות לרכוש אמונו של רוב העם ולהיות הכוח המדריך במדינה.

זהו פשר הברית שכרתו ביניהן מפלגות מתנגדות וסותרות זו לזו, כמפ“ם ו”חירות“, מק”י ומזרחי, עוזבי מפ“ם וה”אגודה", להילחם במשטר בחירות אזוריות, שרק בו יש ערובה מאכסימלית למישטר דימוקראטי איתן, ליציבות מדינית, למיזוג גלויות, לליכוד העם ולאחריות ממלכתית של המפלגות המדיניות, גם כשהן בשלטון וגם כשהן באופוזיציה.

שדה־בוקר, ט“ו בשבט תשט”ו – 7 בפברואר 1955

“קול־העם” הקומוניסטי, המשמש כידוע מצפון הדימוקראטיה בישראל, נפשו סולדת מבחירות אזוריות, המכוונות, לדבריו, להשליט בארץ משטר פאשיסטי. בחירות אזוריות, לפי שופרו של הקומינפורם בישראל, אינן אלא מזימה לביטול החירויות הדימוקראטיות בארצנו, המפלגה הקומוניסטית בישראל קוראת לכל האנשים הישרים בארצנו, לכל שוחרי החירות והשלום, להתלכד ולהכשיל את האיש ואת תכניתו – ייצוב חזית אנטי־עממית, אנטי־דימוקראטית ופרו־אימפריאליסטית – כזאת היא תכנית בן־גוריון לחזית “חלוצית”. ליכוד כל שכבות העם (הפועלים, החקלאים, שכבות הבינים) במטרה להכות יחד בשלטון המתיצב נגד העם; ייצוב חזית־עם רחבה אנטי־אמפריאליסטית ואנטי־פאשיסטית למען ישראל עצמאית, חופשית ומשגשגת – כזאת היא תכנית המפלגה הקומוניסטית הישראלית לחזית־עממית. (קול העם, 4.2.55 – “חזית חלוצית או חזית עממית”).

שני פלגי מפ“ם רחוקים – בשאלות יהודיות וציוניות – מ”קול העם" כרחוק מזרח ממערב, אבל באדיקותם בדימוקראטיה אינם נופלים ממק“י. הדימוקראטיה שלנו בעיניהם היא רק פורמאלית, ומשאת נפשם היא דימוקראטיה “עממית” שבה שלטת מפלגה אחת ויחידה – המפלגה הקומוניסטית ־ שלטון מוחלט וטוטאליטרי; אף הן רואות בהצעת הבחירות האזוריות של מפלגת פועלי א”י סכנה לחירות האדם ולדימוקראטיה בישראל. מ. גפן ב“על המשמר”, במאמרו " שיטת בחירות לסילוף הדימוקראטיה" דורש אפילו לאסור על “קול ישראל” להודיע לעם, כי מפלגה גדולה בישראל החליטה על בחירות אזוריות; וביחוד עלה חרון־אפו על הודעת “קול ישראל” כי ההחלטה על בחירות אזוריות במפלגת פועלי א"י נתמכה על־ידי ראש הממשלה מ. שרת. לפי דעת מהפכן סוציאליסטי זה אסור לברר באמצעות “קול ישראל” הצורך בשינוי חוק – אם חוק זה דרוש במיוחד לבני בריתו של המחנה הקומוניסטי.

בעתון אחר של בעלי־ברית המחנה הקומוניסטי, בעתון “למרחב” (21.1.55) פוסק מ. דורמן, מלומד לניניסטי, הלכה מהפכנית כי משטר בחירות אזוריות " לא ירבה דימוקראטיה, לא ירבה ליכוד, לא ידרבן ויזרז תהליכים מלכדים בישוב; להיפך, הוא יכבול, הוא ידכא, הוא יעמיק ניגודים וסתירות, ולבסוף אף יסכן את שלום הדימוקראטיה הישראלית“. מדוע ואיך? אין תלמידו של סטאלין ב”למרחב" חייב להסביר. בטוח הוא בקוראיו שיאמינו לו על דברו. ומכלל לאו אתה שומע הן: " משטר בחירות יחסיות מרבה דימוקראטיה ומרבה ליכוד, מדרבן ומזרז תהליכים מלכדים בישוב – והראיה – מפ"ם: הבחירות היחסיות ליכדו המפלגה “המאוחדת” והולידו ארבעה פלגים ועוד היד נטויה…

לא נשאל שלושת בעלי־בריתו של “עולם המהפכה” השאלה הפשוטה המתבקשת מאליה: אם משטר בחירות יחסיות כל כך מרבה דימוקראטיה וליכוד – מדוע אין “הדימוקראטיות העממיות” שהגיעו ל–99,5 אחוז של ליכוד העם בבחירות, להוטות אחרי משטר־בחירות נפלא ומבורך זה? תשובתם ידועה: יש איפה ואיפה. יש “אמת” אחת בברית־המועצות וב“דימוקראטיות העממיות”, ויש “אמת” שניה בכל הארצות האחרות. הזדיינות גוברת ומתמדת ויצירת פצצות אטומיות בברית־המועצות – היא למען הגברת השלום; הזדיינות באנגליה ובארצות המערב היא למען התקפה. כיבוש ליטא, לטביה, אסטוניה ועוד ע"י הקומוניסטים הרוסים היא “שחרור”; שחרור הודו ובורמה על־ידי מפלגת העבודה הבריטית הוא אימפריאליסם.

מק“י ושני פלגי מפ”ם אינם בודדים במערכה למען שלום הדימוקראטיה וחירות האדם בכוח הבחירות היחסיות. גם המומחה האובייקטיבי והבלתי־תלוי של העתון “הארץ” הידוע לנו רק בשמו הפלאי והמוצנע “הפולס” לוחם כארי על חירות האדם והדימוקראטיה שכל מבטחן הוא בשיטת בחירות יחסיות ובריבוי סיעות קטנות במדינה. “הפולס” הנכבד הזה פסק את פסוקו כי “שיטת הבחירות היחסיות היא התריס היחיד, התריס בהא הידיעה, המגן על חירות־האדם במדינה”.

אין להניח שנעלם מ“הפולס” המלומד כי ברוב הארצות שנקטו בשיטת בחירות יחסיות – ארצות הבלקנים, פולין וגרמניה ( עוד טרם נכבשו או “שוחררו” ע"י ברית־המועצות) היתה חירות האדם נרמסת כעפר חוצות, והדימוקראטיה היתה מחוסרת־אונים וחדלת־ישע לעמוד בפני דיקטאטורה, ודווקא הארצות שנקטו בשיטת בחירות אזוריות. – כאנגליה, אמריקה, קאנדה, אבסטרליה, ניו־זילנד – מקיימות דימוקראטיה איתנה ושומרות על חירות האדם. “הפולס” האלמוני אינו מסתיר כלל דעתו כי חירות האדם דרושה לו רק לתפארת המליצה, והנימוק העיקרי שלו נגד בחירות אזוריות הוא “הסכנה” האיומה והנוראה כי מפלגת פועלי א“י תקבל רוב במדינה. מותר, כמובן, למר “הפולס” ובעלי “הארץ” להתנגד לרוב של מפלגת פועלי א”י ולעודד התפצלות ציבור הפועלים, אבל מנין לבעלי “הארץ” הבטחון שבבחירות יחסיות אין מפלגת פועלי א"י יכולה להיות לרוב? אין כל מניעה במשטר בחירות יחסיות להנחיל רוב לאחת המפלגות, כשם שאין הכרח מוחלט כי במשטר בחירות אזוריות ייעלמו כל המפלגות הקטנות. הנסיון הבינלאומי הראה שגם בארצות המקיימות שיטת בחירות יחסיות יש שמפלגה אחת מקבלת רוב – כגון המפלגה הסוציאליסטית בארצות הסקאנדינביות, והמפלגה הקאתולית בבלגיה. רק לפני שנה וחצי, בבחירות שהתקיימו בנורבגיה ( אוקטובר 1953 ) קיבלה מפלגת העבודה רוב קולות – 77 צירים כנגד 73 שקיבלו חמש המפלגות אחרות, והבחירות היו יחסיות.

ואין אנו צריכים לנוד למרחקים. יש לנו דוגמה של רוב בבחירות יחסיות. בארץ גופה – בהסתדרות העובדים. כשההסתדרות הייתה קטנה – לא היה רוב אף למפלגה אחת. בבחירות לוועידת ההסתדרות הראשונה בשנת 1920 השתתפו 4433 בוחרים, ואם כי אחדות־העבודה הייתה המפלגה הגדולה ביותר – הייתה המיעוט לעומת כל שאר המפלגות. בבחירות לוועידה השנייה בשנת 1922 השתתפו 6581 בוחרים, ושוב הייתה אחדות־העבודה המפלגה הגדולה ביותר, אבל מיעוט לעומת כל שאר המפלגות, ורק בבחירות לוועידה השלישית בשנת 1927, כשהשתתפו כבר בבחירות 17183 איש קיבלה אחדות־העבודה רוב, מאז יש רוב מוחלט בהסתדרות למפלגת פועלי א“י (שהורכבה מאחדות העבודה והפועל הצעיר ובלתי מפלגתיים), אם כי הבחירות הן יחסיות ויש כמה וכמה רשימות בהסתדרות. אין שום ערובה לאוהבי החירות בעתון “הארץ” שבבחירות יחסיות לא תקבל מפלגת פועלי א”י רוב בכנסת השלישית.

הדיבה האווילית של “הפולס” הנכבד כי אם מפלגת פועלי א“י תקבל רוב מוחלט – תבטל חירות היחיד ותחסל המשטר הדמוקרטי, לא תשפיע על ציבור האזרחים בארץ. ניסה בעלילה זו אדם יותר חשוב אפילו ממר “הפולס” – ונכשל. בבחירות שנתקיימו באנגליה בסוף מלחמת העולם השנייה יצא וינסטון צ’רצ’יל בעצמו וסיפר לעם כי ניצחון מפלגת הפועלים פירושו שלטון הגסטפו; והעם האנגלי לא שעה להפחדה צ’רצ’יל זו, ונתן רוב לפועלים – וחירות האדם באנגליה לא נגרעה ממנה, אלא להיפך, וצ’רצ’יל לא יחזור עוד לעולם על שטות זו. וגם בארץ לא ימצאו רבים, אפילו בקרב קוראי “הארץ” אשר יקבלו ברצינות את הפחדים האוויליים של “הפולס”. חסידי הבחירות היחסיות בארצות שונות לא טענו מעולם שכוונתם למנוע בחירת רוב וכי שיטתם מבטיחה מניעת רוב לאחת המפלגות. הנימוק הראשי לטובת בחירות יחסיות הוא שבחירות אלה משקפות ביותר נאמנות דעת העם ומבטיחות נציגות למיעוטים. וקצת תמוה הדבר שאצלנו דוגלים בשיטת בחירות יחסיות גופים המדכאים בקרבם דעת המיעוט ומחייבים חבריהם להצביע לפי דעת הרוב בניגוד לדעתם האישית – אפילו בתוך מפלגתם הם, כפי שעושה זאת, השומר הצעיר, המחייב את חבריו להצביע בתוך מפ”ם לא לפי דעתם והכרתם אלא לפי החלטת רוב הקיבוץ הארצי.

אולם כפי שציין זאת לפני זמן מה ד"ר ליברמן מהאוניברסיטה העברית, אין בחירות יחסיות משקפות ביתר דיוק דעות הציבור אלא מקפיאות הדעות ויוצרות מעין משטר פיאודלי בשטח המדיני, ובמקום מתינות וקירוב־לבבות הדרושים להתמדת הדימוקראטיה ופעילותה הבריאה, הן מגבירות ההתבודדות במדינה ומביאות לידי העדפת עניני הסיעה על עניני הכלל, ובמשך הזמן הן גורמות חוסר־אונים ושיתוק בחיים הפארלמנטריים.

נכון הדבר שאין משטר אידיאלי של בחירות בעולם; אין אף שיטה אחת שיש בה יתרונות בלבד ללא כל מגרעות. כשם שבחירות יחסיות אינן מונעות מתן רוב לאחת המפלגות, כך גם בחירות אזוריות אינן מבטיחות בהחלט ובכל הזמנים רוב יציב. יש לנו דוגמה בולטת מהבחירות האחרונות לסינט האמריקאני. בבחירות בנובמבר האחרון קיבלו הדימוקראטים 48 צירים, הריפובליקנים 47; ונבחר עוד סינאטור אחד, שאם כי הוא ריפובליקני באופן פורמאלי, הריהו מצביע לרוב נגד מפלגתו, יחד עם הדימוקראטים, וקול יחיד זה יכול להכריע הכף לצד אחד או לשני.

בעצם משטר הנציגות הנבחרת יש פגם יסודי, מהותי: אין הנציג יכול לשקף ולייצג בכל מקרה דעות בוחריו. הנציג נבחר אחת לארבע (או לשש) שנים. בזמן זה עלולות דעות בוחריו להשתנות, או מופיעה בעיה שהבוחרים לא דנו כלל עליה, ואין כמעט כל אפשרות שכל הבוחרים יסכימו בכל דבר ובכל זמן לדעת נציגם.

ביטוי נאמן לדעת האזרחים יתכן אך ורק ב“דימוקראטיה ישירה” – כשהאזרחים דנים ומחליטים בעצמם, ולא על־ידי שליח, בכל שאלות המדינה. אבל משטר זה של “דימוקראטיה ישירה”, ללא נציגות נבחרת, אינו אפשרי אלא במדינות זעירות המונות מאות או מאכסימום אלפים של אזרחים, גם במשטר זה אין פעולת המדינה משקפת דעת כל האזרחים, כי המדינה פועלת לפי החלטת הרוב, ודעת המיעוט בטלה, במידה שלא הצליחה להשפיע על הכרעת הרוב.

בימינו לא יתכן כלל משטר של דימוקראטיה ישירה (מחוץ לקאנטונים זעירים בשווייץ). אפילו במדינה קטנה כישראל יש יותר ממליון אזרחים בוגרים, ואין אלה יכולים להתכנס יחד, לדון, להתווכח ולהחליט בעצמם בעניני המדינה, ויש הכרח באמצעות נציגים נבחרים. הנסיון העולמי הוכיח כי הדימוקראטיות המתוקנות, החפשיות, היציבות שהצליחו לשמור על חירות האדם ועל משטר דימוקראטי איתן ויעיל הן בעיקר אלה שנקטו במשטר בחירות אזוריות כבאנגליה. רוב המדינות שקבעו בארצן שיטת בחירות יחסיות – רוסיה הצארית, פולין לפני הכיבוש הקומוניסטי, ארצות הבאלקנים, גרמניה הויימרית ועוד, עשו הדימוקראטיה פלסתר ובכמה מהן השתלטה דיקטאטורה פאשיסטית. רק ארצות מעטות שעמיהן מלוכדים מדורות והגיעו לשיאי תרבות בתקופתנו, כארצות סקאנדינביה – לא חיבלה בהן הדימוקראטיה, על אף הבחירות היחסיות, אם כי אף פה גורמות הבחירות היחסיות לשיתוק ולמשברים בחיים המדיניים. אבל אם יש מדינה אחת בעולם שהבחירות היחסיות הן בשבילה סם־מות, לא רק מבחינת המשטר הדימוקראטי בתוכה, אלא מבחינת עצם קיומה המדיני – הרי זוהי מדינת ישראל. ההתגודדות היהודית היתה בעוכרי הבית הראשון והבית השני, ומי יודע אילו אסונות היא עלולה להמיט עלינו בימי הבית השלישי, ועל הבית השלישי עצמו. הבחירות היחסיות מטפחות בהכרח ריבוי מפלגות ומפלגתיות מופרזת.

קשיי מיזוג־גלויות, המצור בו נתונה המדינה מיום היוולדה ואין יודע מתי יפסק, מזימות ההשמדה של שכנינו, המשימות החינוכיות, הכלכליות, המדיניות והצבאיות המוטלות על ישראל, האחריות הרובצת על המדינה כלפי העם היהודי בגולה – כל אלה מחייבים מאכסימום של ליכוד ומאכסימום של יציבות והתמדה. אלה ייתכנו אך ורק במשטר של בחירות אזוריות.

יפו, י“ח בניסן תשט”ו – 10 באפריל 1955

בעצרת פעילי התנועה.

ימי בחירות הם ימי־חשבון־הנפש של ציבור, הם גם ימי מיבחן ומשפט של שליחי הציבור. כאחד האנשים שנשא באחריות המדינה מיום היווסדה ועוד לפני כן, אני רואה חובה לעצמי להשתתף בבירור זה. ותחילה אגיד לכם איך נראו לי הדברים בסיום מלחמת הקוממיות, לפני כשש שנים.

ביום 7 ביאנואר 1949 נסתיימו הקרבות. חמישה ימים לאחר מכן, ביום 12 ביאנואר 1949, נתכנסה מועצת מפלגתנו, ובמועצה זו ניסיתי לסכם העבר הקצר והגדול שהיה מאחרינו, והמאמץ הקשה שעמד לפנינו, ואמרתי הדברים האלה:

“דורנו זכה לגדולות ונצורות: השגנו מדינה יהודית; יצאנו משיעבוד לגאולה; הקימונו צבא־הגנה לישראל; נלחמנו בצבאות כל מדינות ערב ויכולנו להם; שחררנו הגליל, וגאלנו האדמה להתישבות רבתי; פתחנו פתח לקיבוץ גלויות; הפכנו להיות גורם ממלכתי וצבאי במזרח התיכון ובעולם כולו. ואף־על־פי־כן עלי להגיד: אל ירום לבנו, אל נהיה שכורי נצחון. עוד לא ביצענו מלאכתנו והסכנות והקשיים טרם עברו. הכוחות הצוררים בארצות שכנות עוד לא התיאשו ממזימתם להכרית את ישראל וארצו, ולכל הפחות לקצץ בגבולותיו, ועדיין אין אנו יודעים אם המלחמה האחרונה שנלחמנו בנגב ושנסתיימה כמו כל המערכות שלנו עד עכשיו בנצחון צה”ל – אם זהו הקרב האחרון או לא. – –“אולם הדבר העיקרי שעלינו לדעת ועלינו להחדיר לעם, גם לעם היושב כאן בציון, וגם לזה המתכונן לבוא, כי גם בתוך מדינת ישראל לא יהיו חיינו קלים ונוחים, וכי אנו עומדים בראשית מאמץ קשה וממושך שהוטל עלינו – – – צפויים לנו ימים קשים ורבי־תלאות מאין כמוהם, גם אם לא תתחדש מלחמה. שומה עלינו להעלות מאות ישובים חדשים, ויידרש מאמץ על־אנושי לעליה, להתישבות ולבטחון. מאמץ זה יעמוד במרכז פעולתה של הממשלה החדשה אשר תקום”.

(חזון ודרך, כרך א', " לקראת הבאות").

דברים אלה נאמרו לפני שש שנים וארבעה חדשים. אנסה עכשיו לסקור בקצרה: א) המאמץ שנעשה מאז, ובאילו תנאים נעשה; ב) מה הם הקשיים והסכנות הצפויים לנו עדיין; ג) כיצד נתגבר עליהם.

בשבע השנים האחרונות היינו עדים לשמונה עלילות גדולות, שאין רבות כמותן בהיסטוריה הארוכה שלנו, ומעטות דוגמתן בארצות אחרות בעולם. אעמוד עליהן בקיצור נמרץ.

א) הקמת המדינה. ידידים קרובים ורחוקים חששו והתרו בנו שיסוּד המדינה ימיט עלינו שואָה. ארצות ערב איימו במלחמת השמד; הקיסרות הבריטית התנגדה לנו; אמריקה היססה, וגם בפנים היתה התנגדות; בחדשי ספטמבר־נובמבר 1947, לפני החלטת עצרת או“ם על יסוּד מדינה יהודית בחלק מהארץ, נמצאו בתוכנו שתי מפלגות – “התנועה לאחדות העבודה” ו”השומר הצעיר" (עדיין לא היו מאוחדות) שדגלו ב“ציונות גדולה” וב“סוציאליזם מהפכני” והתנגדו בכל תוקף להקמת המדינה, ודרשו במקום מאנדט בינלאומי, מאנדט בריטי־אמריקני־רוסי. חכמי “השומר הצעיר” עשו חשבון מדויק שהמאנדט הזה צריך להתקיים לפחות 25 שנה, עד שנת 1972. לאשרו של העם היהודי היו מפלגות אלו מיעוט קטן בישוב, ומיעוט עוד יותר קטן בעם, ועצתם לא נתקבלה ולא נשמעה.

אילו חלילה היה אז השלטון בישוב בידי שתי מפלגות אלה, היו גם עכשיו יושבים בארץ שלושה נציבים עליונים – בריטי, אמריקאני וסובייטי. הסבור מישהו שאותם שבע מאות אלף יהודים שעלו ארצה לאחר קום המדינה – היו יכולים לעלות לוּ היה קיים שלטון מאנדט בינלאומי? הסבור מישהו שמאות הישובים החקלאיים שנוסדו בשנים אלה היו יכולים לקום תחת שלטון נציבים זרים? ההיה “השומר הצעיר” יכול להקים קיבוציו החדשים על אדמה נטושה כאשר עשה במדינת ישראל? כלום לא היו שלושה הנציבים מתחרים זה בזה ברדיפה אחרי אהדת הערבים ובהצרת צעדינו בארץ?

לאושרו של העם היהודי, לאושרה של שארית הפליטה באירופה, לאושרם של יהודי תימן, מארוקו, פרס ובבל, וגם לאושרם של השומר הצעיר והקיבוץ המאוחד עצמם – היו שני גופים אלה מחוסרי השפעה בימים המכריעים ההם, ועצתם הנואלת לא נתקבלה, והמדינה הוקמה בניגוד לדעתם. לטובת במדינה מוטב שתעמוד להם זכות היותם מיעוט עוד הרבה שנים.

ב) מלחמת הקוממיות. בפעם הראשונה בתולדותינו הוטל עלינו להלחם בבת־אחת עם מצרים, בבל, עמון, ארם ולבנון, וניצחנו כולם. במלחמת הקוממיות ובעול הבטחון בכללו משתתפים כל חוגי העם. היו אולי משתמטים בודדים, אבל לא היתה אז אף מפלגה שלא נתנה ידה למלחמת הקוממיות – כל אחת לפי יכולתה, אחת המרבה ואחת הממעיטה. אפילו מק"י היתה אז שותפת נאמנה למאמץ המלחמתי. לפי המספרים שנתפרסמו בכנסת הראשונה, ביום 21 בנובמבר 1949, הוכיחו הבחירות לכנסת בתוך הצבא כי לכל הסיעות היה חלק נכבד בקרב לוחמי הקוממיות, לכל סיעה לפי גדלה. אתחיל בסיעות הקטנות ואסיים בסיעות הגדולות.

לסיעת הספרדים – 1.251 (כמובן, שאין זה משקף מספר הספרדים בצבא, כי רוב הספרדים בצבא, כמו בקרב האזרחים, שייכים לסיעות לא עדתיות). ל“לוחמים” (לח"י ) 1.355, למפלגה הפרוגרסיבית 2.106, למק“י 2.488, לציונים הכלליים 2.644, לחזית הדתית המאוחדת (הפועל המזרחי, האגודה, פועלי האגודה) 5.644,לתנועת חירות 11.151, למפ”ם 15.767, למפלגת פועלי א"י 31.158. (מניתי רק אלה שיש להם למעלה מאלף איש בצבא). וגם לאחר המלחמה יש בכל המפלגות, למרות חילוקי הדעות בשאלות שונות, – יחס חיובי כללי לצרכי הבטחון. אבל אין זאת אומרת שההתגודדות וההתבדלות לא נתנו אותותיהן אפילו במלחמת הקוממיות.

לפני הקמת המדינה היו, כידוע, ארגוני־הגנה־ומחתרת אחדים, שלעתים רחוקות שיתפו פעולה ביניהם תחת הנהלה מוסמכת, אבל לרוב פעלו בנפרד. הרגלי התבדלות והתגודדות אלה לא חוסלו ולא בוטלו גם לאחר יסוד המדינה ולאחר הקמת צבא־הגנה לישראל. גם מצד שמאל וגם מצד ימין, ־ מפ“ם מצד אחד, ואצ”ל מצד שני, נעשו נסיונות להקים ולקיים צבאות נפרדים ופיקודים עצמאיים שאינם כפופים למרות המדינה ומוסדותיה המוסמכים, ורק להם, והיה נחוץ מאמץ רב ועוז־רוח לדכא התגודדות צבאותינו, שהיתה עלולה לסכן מאמצנו המלחמתי, ולהקים צבא אחיד הכפוף לרשות אחת בלבד – לרשותה היחידה של מדינת ישראל.

ג) יציאת־מצרים חדשה. העליה, היא, לדעתי, העלילה הגדולה והחשובה של ימינו, ואולי בעיקר למענה באה גם הכרזת המדינה וגם מלחמת הקוממיות. בשנים מעטות אלה לאחר יסוד המדינה שבו ארצה פי חמשה־עשר מבימי זרובבל, עזרא ונחמיה. אבל עדיין אנו עומדים בראשית הדרך. עוד יש יהדות צפון אפריקה הזקוקה להצלה מהירה. אני מאמין שעוד יבוא גם תורה של יהדות רוסיה לשוב למולדת. ואל נתיאש גם מעליה מארצות עשירות, מרוּוחות וחופשיות שאין בהן מצוקה יהודית מיוחדת, כגון אנגליה ושאר ארצות מערב אירופה, דרום אפריקה, ארגנטינה ושאר ארצות אמריקה הלאטינית, וארצות־הברית של אמריקה הצפונית.

לממַדי העליה שבאה עד עכשיו לארץ אין דוגמה בשום ארץ שבעולם. בקנה מידה של אמריקה הרי דומה הדבר כאילו באו אליה בשש שנים 170 מיליון מהגרים או לרוסיה 225 – מיליון. ההיו ארצות אדירות אלה מסוגלות לקלוט עליה רבתי זו בשנים מעטות אלה?

ואמנם נמצאו בתוכנו אנשים, גם בימין וגם בשמאל, שהתנגדו לעליה המונית זו וחששו שהיא עלולה לסכן קיומה הכלכלי של הארץ. מנהיג הציונים הכלליים הכריז בכנסת, בנובמבר 1949, כשבמחנות העולים ישבו מאה אלף עולים, כי “אין איש רואה כיצד ייקלטו אלה”. ושכראש־הממשלה של הימים ההם ענה לו בקריאת־בינים: “אנו רואים”, השיב המנהיג: “אני על־כל־פנים לא רואה” והוסיף: " משהו מתהדק מסביב לצווארה של המדינה. איני יודע כמה זמן נוכל להמשיך כך עד שתיגזל מאתנו הנשימה".

יש להודות שהיא יסוד לחששות המתנגדים. העלייה שלאחר קום המדינה אינה דומה לעליה שבאה לפני קום המדינה – או ביתר דיוק – לפני השמדת יהדות אירופה. העלייה שבאה לפני מלחמת העולם השנייה הביאה בדרך־כלל גם ההון הדרוש להיאחזותה, גם הכושר המקצועי הדרוש לבניין ארץ, גם השכלה ומוֹרשת רוחנית, יהודית ואירופאית. לאחר כליאת יהדות רוסיה והשמדת יהודי אירופה באים עולים בעיקר מהגלויות המרודות והעניות ביותר, על פי רוב מארצות האיסלם באסיה ובאפריקה, ללא הון, ורבים מאוד ללא השכלה, ללא הרגלי עבודה, ללא כל הכשרה חלוצית, ללא חינוך ציוני. והמדינה והעם הקטן במדינה חייבים לדאוג לסידורם בעבודה, להשתכנותם, להתישבותם ולחנכם מחדש, להדריכם במשק, בחינוך ילדיהם, בקיום הבטחון ועוד. יש אצלנו שתי מפלגות הדוגלות במהפכנות חלוצית, שני פלגי מפ"ם, ואיש אינו יכול להתחרות אתם במלל על העליה, על ממַדי עליה, על דחיפות עליה. אבל עלי לשאול בצער ובכאב: מה עשו שני פלגים אלה, בהיותם מאוחדים ובהיותם מפורדים, למען העליה, מחוץ למעט העולים שנקלטו במשקיהם הם ? הבא אף איש אחד מהשומר הצעיר ומהקיבוץ המאוחד לישובי העולים להושיט להם עזרת אחרים? ביקרתי בשנתים האחרונות בעשרות ישובי עולים, בישובים מעולי פרס, בבל, תימן, כורדיסטן, מארוקו ועוד – ולא מצאתי בהם אף איש מאלה הקוראים בבוקר ובערב לעליה גדולה ומדברים גבוהה גבוהה על יישוב השממה, שבאו לעזור לעולים אלה בישוביהם במרחבי השממה. היחידים שבאו עד עכשיו לעזרת העולים היו בני המושבים ובני איחוד הקבוצות והקיבוצים.

ד) גיוס הון. כבר הזכרתי ההבדל שבין העליה לאחר קום המדינה ולפני קומה. קליטת עליה זו דרשה הון עצום ורב. הימין השליך יהבו על גיוס ההון הפרטי, כאילו בעלי־ההון באמריקה עומדים בתור ונדחקים לעלות ארצה. השמאל, יעץ להחרים הרכוש בארץ, בלי לשאול עצמם כיצד נשיג העצים, הברזל, המזון, הדלק, הזרעים, הטראקטורים, הכלים, המכונות, הספינות הדרושים לנו לשיכון ולתעסוקה של העולים, ושיש להשיג אותם אך ורק בחו"ל, ואך ורק במטבע זר? לא נעלם מאתנו שיש להטיל מסים נוספים על העם בארץ ושיש לעשות הכל כדי להזרים לארץ הון פרטי, אבל כל אלה לא הספיקו לצרכים הדחופים והעצומים של העליה. אין גם להתעלם מהעובדה שמכל ארצות הגוש הסובייטי, המונות כרבע מהעם היהודי בגולה, אי־אפשר להשיג אף פרוטה אחת לעזרת המדינה, וברוב הארצות האחרות, החפשיות, הוצאת הון אסורה בכללה, וארצות־הברית באמריקה היא הארץ הגדולה היחידה שיש בה גם מיליוני יהודים וגם חופש מלא לתנועת ההון. ההון הפרטי של יהודי אמריקה מסוגל לעשות באמריקה עסקים יותר טובים מאשר אצלנו, ואינו נדחק לישראל.

אולם היה הכרח לגייס הון רב לקליטת העליה ולפיתוח המדינה ההרוסה אחרי המלחמה. השגנו מלווה ממלכתי של 135 מיליון דולר מהבנק האמריקאני ליצוא וליבוא; השגנו 800 מיליון דולר שילומין מגרמניה; קיבלנו כמאתים מיליון דולר מענקים מארצות־הברית. ושוב, המפלגות ה“מהפכניות” וה“פאטריוטיות” מימין ומשמאל, התנגדו למענקים ולשילומין. הן אמנם לא התנזרו מהנאה מכספים אלה. הטראקטורים שקנינו בכספי המענק והשילומין תמצאו אותם בכל משקי השומר הצעיר והקיבוץ המאוחד, אשר הצביעו בכנסת נגד המענק והשילומים וגינו אותם באספותיהם ובעתונותם. אבל באמצעים אלה בנינו ישובים חדשים, הקימונו בתי חרושת ומלאכה, רכשנו אניות, הרחבנו שטחי ההשקאה. ושוב, לאושרנו ולאושר העליה וההתישבות, היו אנשי מפ"ם לשני פלגיה ואנשי “חירות” מיעוט בכנסת ולא יכלו למנוע גיוס הון זה, שבלעדיו התקדמותנו בהתישבות, בבטחון ובקליטת העולים לא היתה אפשרית.

ה) תנופה התישבותית. שבעים שנות פעולה עברו לפני קום המדינה עד שהגענו לעיבודם של 700.000 דונם. עתה הגענו לעיבודם של 3.5. מיליון דונם, ־ פי חמשה. עד קום המדינה הקימונו ישובים חקלאיים במשך יובל ומחצית היובל. במשך שש שנים אלה הקימונו ישובים חקלאיים חדשים רובם הגדול מעולי תימן, בבל, מארוקו, פרס, תוניס, תורכיה, מצרים, רומניה ועוד. ושוב נשאל: מה עשו המפלגות המתפארות בחלוציות למפעל הגדול של ההתישבות, מחוץ למשקים הספורים שהקימו לעצמן? הם לא ישבו חלילה בחיבוק ידים. הם גייסו ומוסיפים לגייס את העם לפטיציה למען השלום. לפנים היתה זו מלאכה רביזיוניסטית. על כל צרה שלא באה היתה לרביזיוניסטים חדלי־המעש תשובה אחת: פטיציה, או כפי שסוקולוב קרא לה – “פרוֹשֶניה”

הפעם נאחזו במלאכה חשובה זו חברינו ה“שמאליים” – שני פלגי מפ“ם, לאחר שהתפרקו עם תום מלחמת הקוממיות מעול המדינה, ויחד עם מק”י היו מחתימים מקורביהם על פטיציה למען השלום. פטיציה למי? נגד מי? נגד עם ישראל המחרחר מלחמה? אבל כך ציווה הקומינפורם.

עם היווסד הממשלה הנבחרת הראשונה בישרו לנו שני נציגי מפ“ם, הנמצאים עכשיו בשתי החטיבות המפולגות, אדם בשם חטיבה אחת: “בלי מפ”ם ניטל העיקר מהתכנית שלכם, האפשרות שלכם לממש מה שהובטח”. וחזן בשם חטיבה שניה: “בלעדינו לא תוכלו, הממשלה הזאת תיכשל”.

מימשנו הבטחותינו, יכול יכולנו, והמעשה נעשה, אם כי מפ"ם עשתה כל אשר ביכולתה לחבל במעשינו. ואם ארם וחזן מצטערים עכשיו על נבואתם שנתבדתה, מובטחני שציבור פועלי ישראל והעם בישראל אינו שותף לצערם זה.

ו) גידול ההסתדרות והשגינו הסוציאליים. בראשית שנת 1949 היו בהסתדרות 185.000 חברים. עכשיו יש בה למעלה מ־500.000. זהו ריבוי קרוב ל־280 אחוזים, למעלה מפי שנים מריבויו של הישוב בכללו. חזוננו ליהפך ממעמד לעם הולך ומתקיים לעינינו. בהתישבות העובדת קמו כפרים חדשים, מושבים וקיבוצים, משקי הפועלים בחרושת, בתחבורה, בספנות, בקואופרציה קבלנית, יצרנית ואשראית תופסים מקום ניכר בכלכלה הלאומית לא פחות ממשקי ההון הפרטי. אין משטר סוציאליסטי שליט במדינת ישראל, אבל גם לא משטר קאפיטאליסטי. למעלה משני שלישי העובדים עסוקים במשק ממלכתי ופועלי, ומידה רחבה כזו של הנהלה פועלית במשק אין למצוא בשום ארץ אחרת, לא במערב ולא במזרח.

בתקופת קיבוץ גלויות אנו מצוּוים על משטר של פשרה בארץ – גם בשטח החברתי וגם בשטח הרוחני. עלינו לקלוט גושי־יהודים בעלי השקפות ומסורת מרוחקות זו מזו, לפעמים גם מתנגדות זו לזו, ועלינו למזגם בלי כפיה ליחידה לאומית וחטיבה תרבותית מאוחדת ומלוכדת. עלינו להציל הרכוש היהודי שבתפוצות, כשם שעלינו לגאול היהודים מהגולה. עלינו להעלות יהודים מחוסרי־הון, ועלינו לגייס הון יהודי, גם כשבעליהם אינם עולים. עלינו לגייס לא רק הון יהודי אלא גם הון בינלאומי, ועלינו לעודד כל יזמה יוצרת של הון, בין פרטי, בין ממשלתי, ובין בינלאומי. עלינו ליצור תנאים להרחבת החרושת והמלאכה והספנות והתחבורה והחקלאות בכל הצורות החברתיות. ועודדנו ונוסיף לעודד זרם הון פרטי לארץ. אולם מעטות הארצות שהגיעו להישגים סוציאליים־לאומיים בשטח המשקי כמונו. רובה הגדול של אדמת המדינה הוא ברשות הכלל, ההתישבות העובדת תופסת רוב שטחיה המעובדים. כמעט כל אוצרות הטבע ומפעלי־פיתוח מרכזיים – כחשמל, המפעל הכימי הגדול של דשנים, אשלג, מכרות הפוספאט והנחושת, מפעל האשלג ועוד, הם ברשות המדינה.

ז) חינוך ממלכתי. עם קום המדינה חקקנו חוק חינוך חובה וחינם לכל הילדים מגיל 6 עד 13, וביססנו חינוך הדור הצעיר על הערכים החלוציים של תנועתנו. חוק החינוך הממלכתי קובע שהחינוך בבתי־הספר היסודיים יושתת “על ערכי תרבות ישראל והישגי המדע, על אהבת המולדת ונאמנות למדינה ולעם ישראל, על אימון בעבודה חקלאית ובמלאכה, על הכשרה חלוצית, ועל שאיפה לחברה בנויה על חירות, שוויון, סובלנות, עזרה הדדית ואהבת הבריות”.

ידעתי שכוח החוק אינו מספיק. דרושים כוחות תרבותיים וחינוכיים לביצועו, ואסור להתעלם מהאמת המרה שאין לנו די מורים המוכשרים לתת לנוער החינוך כפי שקבע החוק. העליה החדשה לא הביאה אתה שפע הכוחות התרבותיים והמחנכים שבאו בעליות הקודמות. ועל המדינה לשקוד על הכשרת מוריה לתפקידם. אולם דחינו הגישה הנפסדת של מפ"ם שערכים חלוציים צריכים להיות מונופולין של ילדי העובדים בלבד. אנשי העליה השניה לא היו ילדי עובדים אלא יוצאי המעמד הבינוני, והם הניחו היסוד לכל מפעלינו החלוציים בארץ. גם חברי השומר הצעיר אינם ילדי עובדים, אלא בני סוחרים ואמידים, ומדריכיהם נשלחים בעיקר לבתי־הספר שבהם מתחנכים בני המעמד הבינוני – לבתי הספר התיכונים. עד היום לא מצאתי מדריכי השומר הצעיר בשכונות עוני ובישובי עולים. אבל לאו דווקא ילדי המעמד הבינוני, ולאו דוקא ילדי עובדים מסוגלים להוציא מתוכם כוחות חלוציים. התכונה החלוצית אינה תכונה מורשתית מעמדית, ובכל נער ונערה בישראל גנוזה יכולת חלוצית, וכל בתי־הספר של העם צריכים להכשיר הדור הצעיר לחיי עבודה ולצירה חלוצית במולדת.

ח) שכלול של צה"ל. צבאנו הצעיר נולד בתוך סערת המלחמה. הוא לא קם יש מאין. ההגנה במחתרת והיחידות העבריות בצבא הבריטי במלחמת העולם השניה הכשירו הקמת צה"ל.

כשנסתיימה בתחילת יאנואר 1949 מלחמת הקוממיות ידענו: לא היה זה הקרב האחרון. שכנינו זוממים “סיבוב שני” ומתכוננים לו גם בהגדלת כוח האדם בצבאותיהם, גם בשיפור זיונם וגם בשכלול אימונם, והכוח שעמד לנו במלחמת הקוממיות לא יספיק ביום פקודה – כשנותקף שנית. היה צורך להילחם בשכרון שנצחונותינו נסכו בנו, ולראות הליקויים והפגימות בארגונו של צה“ל ובאימונו. ואמנם צה”ל כפי שהוא קיים עכשיו הוא יצור חדש, שהוקם בשנים האחרונות, לאחר שהוכנס לכנסת חוק שירות־הבטחון באבגוסט 1949. מגמת החוק הזה היתה, כפי שציינתי אז בכנסת, " להכשיר את העם כולו בשעת הצורך להיות עם לוחם; לתת לנוער הישראלי הכשרה חלוצית וצבאית; לקיים תמיד במגויס כוח מחץ מספיק להדוף התקפת־פתע ולהחזיק מעמד עד אשר יגויסו כל העתודות, ולעצב במסגרת הצבא דמות אומה מלוכדת, אחידה, שוחרת שלום ובוטחת בכוחה".

עלי לציין בצער, שלא כל אלה שהיו נתבעים לעזור בארגון הצבא – נענו לתביעה, בהם רבים שמופיעים היום כמעט כדואגים יחידים לצרכי בטחון. אני קרוב לשר־הבטחון הראשון ויודע הקשיים שהוא נתקל בהם אז. כאשר דרש אז שר־הבטחון משוחרי הבטחון המקצועיים בימים אלה להישאר בצבא ולתת יד לארגונו, היו שסירבו, ואחד מהם אמר: " בצבא זה לא אשרת“. איני יודע מה היתה הכוונה באמירה זו. האם חשב אז שהוא יקים לעצמו צבא משלו, או שהיה בטוח, כפי שטען חזן בכנסת, כי " בלעדינו לא תוכלו”.

והם שוב נתבדו, ובשנים אלה הוקם, בלי השתתפותם, הצבא המעולה ביותר שישנו בכל המזרח התיכון. לפני ימים אחדים היה כאן מי שהיה בעבר שר־הבטחון באנגליה, לורד הור־בלישה, הוא אמר כי צה“ל הוא הצבא הטוב ביותר בעולם. לצערי לא אוכל לקבל את דבריו. צבאנו צריך ללמוד עוד הרבה מהצבאות הטובים שבאירופה ובאמריקה, והוא צריך ללמוד עוד הרבה ובלי־הרף, אבל אני יכול לומר בכל האמת והצניעות, שאין צבאנו מן הגרועים ביותר בעולם, ובפינה זו של העולם, – במזרח התיכון – גם הראשון במעלה. הוא עולה עכשיו גם בכשרו הצבאי וגם ברוחו החלוצי פי כמה על צבאנו שעשה את מלחמת הקוממיות; וגם בצבא ההוא לא היה לנו כל יסוד להתבייש בו. אבל מה שהספיק אז לא יספיק לעתיד, עלינו לשקוד בלי־הרף על שכלול ארגונו, אימונו וציודו של צבאנו, ולעולם אסור לנו להיות מרוצים. אנו חייבים במאמץ בלתי־נלאה להתקדמותו המתמדת של צבאנו. לא במידת העבר אלא במידת העתיד עלינו למוֹד התקדמות זו, ומידה זו גדלה והולכת וצרכיה מתרבים. צה”ל לא קפא על שמריו עד עכשיו, ואני בטוח שלא יקפא גם להבא.

וכצה"ל כעם כולו. ציינתי העלילות והכיבושים של מדינת ישראל. לא אמלא חובתי אם לא אציין גם הקשיים והסכנות, – והמשימות הקשות שאלה מטילים עלינו. לא הגענו עדיין אל המנוחה ואל הנחלה, ולא במהרה ולא בקלות נגיע אליהן. ולא רק מפני שחלק קטן של עמנו נתרכז עד עכשיו בארצו – בערך 13%, ־ אלא גם המעט שיש פה אינו מובטח בקיומו, אינו חפשי מתלות זרה, אינו מהווה אומה מלוכדה ואינו שליט בפועל על כל שטחי מדינתו.

שש שנים אחרי תום מלחמת הקוממיות עדיין אנו נתונים במצור לכל אורך גבולותינו היבשתיים בדרום, במזרח ובצפון, ושכנינו מסרבים להשלים עם קיומנו. למרות משטר חוזי שביתות־הנשק נמשכת מלחמה זעירה נגדנו על־ידי חבורות מחבלים ורוצחים, על־ידי חרם והסגר, ועלינו לצפות בכל זמן לחידוש התקפה רבתי נגדנו מצד אחד השכנים או מצד כולם. דאגת הבטחון וצרכיו עומדים ויעמדו בראש מאמצינו – מי יודע עד מתי, אם כי ידנו מושטת כל הזמן לשלום.

אין אנו עומדים ברשות עצמנו בשטח הכלכלה. קיומנו החמרי תלוי בעזרה חיצונית. העליה הגדולה הצדיקה עזרה זו, – אולם לא נקיים בטחוננו ועצמאותנו המדינית אם לא נגיע לעצמאות כלכלית ולא נתפרנס כולנו, הוותיקים והעולים החדשים, מפרי־עבודתנו וזיעת־אפינו בלבד. לא נוכל להיעגן זמן רב למענקים אמריקאניים ולשילומין גרמניים, גם לא לעזרת יהודי אמריקה. הפער שבין היבוא והיצוא שלנו הוא למעלה ממאתים מיליון דולר לשנה. עלינו להגביר הייצור בחקלאות ובחרושת; עלינו להעלות תפוקת עבודתנו ופריונה. עלינו לצמצם היבוא ולהרחיב היצוא; אבל לא נוכל לעשות זאת אם לא נַקנה לתוצרתנו כושר־התחרות בשוק הבינלאומי. וכושר ההתחרות תלוי בעיקר בשני דברים: בהקטנת הוצאות הייצור ובהשבחת טיב התוצרת.

בטחון ועצמאות כלכלית הם שני הצרכים העליונים של ישראל. הם מַתנים קיומנו הפיסי והכלכלי. ושניהם לא יושגו אם לא נתגבר על שתי תקלות חמורות: השממה הרבה במדינה – והפער החומרי והרוחני שבין הישוב הוותיק לבין העולים החדשים.

עם יסוד המדינה נתגלו במחנה הפועלים שתי אסכולות. היו כאלה אשר שללו ערכה של המדינה ככוח יוצר ומחדש וסמכו אך ורק על פעולתם האישית או הקיבוצית. היו כאלה שסמכו בכל על המדינה וראו אותה ככול־יכולה ותלו כל התביעות במדינה, והאזרח או ארגון אזרחים נפטרו מדאגת הכלל ודאגו אך ורק דאגת עצמם. שתי אסכולות אלה טועות, מטעות ומחבלות. המדינה אינה כל־יכולה ואין היא הנתבעת היחידה. וגם היחיד או ארגון של יחידים, גם אם בחייהם הפרטיים יפעלו כחלוצים, יעלו חרס אם לא יעמידו פעולתם החלוצית לשירות המדינה, ואם המדינה לא תעמיד כוחה הכספי והארגוני והמחוקק מאחורי המשימות החלוציות המוטלות עלינו.

ימי העליה השניה – התקופה ההירואית של היצירה החלוצית – עברו ללא שוב. אבל לא חלפו הצורך והאפשרות והיכולת החלוציים, גם לאחר שותפות נאמנה ומתואמת בין המדינה, החוק, המנגנון הממשלתי, קווי פעולת הממשלה ותקציבה ובין המחנה החלוצי בהתישבות העובדת, בנוער, בציבור הפועלים, בעובדי הרוח ובחוגי העם השונים אשר יצאו לעזרת העולים, ויתנו יד אמונים למיזוג הגלויות, לבטחון המדינה, להפרחת השממה ולהשרשת ההכרה בכל התושבים כי הם נתבעים ולא רק תובעים, וכי מגילת החובות של האזרח מתנה גם זכויותיו. בכוח החוק והתקציב בלבד אין לקיים אפילו בטחון המדינה, כי דרושים מתנדבים לצבא־הקבע המשרת למעלה מתקופת שירות־החובה, והעושה מלאכתו לא בשעות קבועות כפועל בבית־החרושת, אלא יומם ולילה, לפי הצורך ובתנאים הקשים ביותר. וּודאי שאין ליישב ולהפריח השממה בכח החוק בלבד. אין המדינה גוזרת על תושביה מקומות ישיבתם. והמנגנון הממלכתי והסוכנותי בלבד לא יחנכו ולא ידריכו המוני העולים שלא קיבלו לפני בואם ארצה כל הכשרה חלוצית וכל חינוך יהודי וכללי.

רק בכוח התנופה החלוצית של טובי העם והנוער, הנעזרת בכוחה של המדינה, נאכלס המרחבים השוממים בגליל, בדרום ובנגב, נקים שרשרת ישובים לאורך הגבולות, ננחיל לעולים ערכי התנועה ונשריש אותם במשק החקלאי ובתרבות האומה, נעשה האשה המזרחית כשותפת שוות־זכויות במשפחתה ובישובה, נגביר בטחון העולים בכוחם ונצמיד אותם ליעודי המדינה ונחסל הפער בין הוותיקים ובין העולים החדשים. אולם המדינה כולה חייבת להתיצב מאחורי תנופה חלוצית זו ולהגיש לה את העזרה הממלכתית ולהתאים מדיניותה במסים, בשיכון, בסידור שירותים לתכלית זו.

רק בכוח התעוררות חלוצית של המוני הפועלים ומנהלי המשק, נעלה פריון העבודה ותפוקתה, נגביר הייצור ונכשיר תוצרתנו לעמוד בהתחרות בשוק הבינלאומי. ושוב, המדינה חייבת להתאים מדיניותה לתכלית זו.

המשימות הקשות המוטלות על דורנו והסכנות החמורות הצפויות לקיומנו, מחייבות אחדות פועלי ישראל; לא אחדות טוטאליטרית המיוסדת על “קולקטיביות רעיונית”, המדכאה כל מחשבה חופשית ועצמאית, וכל ויכוח פומבי וביקורת הדדית. האחדות הדרושה לנו לא תיתכן אלא על בסיס של חופש מחשבה, ויכוח ובקורת. אבל אחדות זו תתגשם בתוך מסגרת אחת יחידה וכוללת של כל המעמד העובד, בנויה על משמעת־פעולה הנקבעת ומוכרעת באופן דימוקראטי על־ידי כלל העובדים.

עלינו להשלים עם מציאותם של חילוקי־דעות במחננו ולקבלם באהבה. חילוקי־דעות קיימים אפילו בגופים הדוגלים בקולקטיביות רעיונית, אבל הם מוסווים או מדוכאים כלפי חוץ. יסוד אחדותנו הוא לא ביחסו של כל אחד מאתנו לבעיות המרובות המתעוררות מזמן לזמן בתוכנו ובעולם הרחב, אלא בגורל־חיים משותף ובתפקיד היסטורי שנטלנו על עצמנו או שהוטל עלינו לחדש המולדת ולהקים בתוכה עם יהודי בן־חורין, שווה־זכויות במשפחת העמים, שאין בו מקום לניגודי מעמדות, לקיפוח, לאפליה ולניצול.

מאז ימי העליה השניה היו לנו כיבושים גדולים במגמת האיחוד; היו לנו גם כשלונות חמורים. הכיבושים נבעו מתוך הוויתנו הפנימית ויעודנו ההיסטורי. הכשלונות נחלנו בהשפעת גורמים חיצוניים וזרים, בהשפעת גורמים שמחוץ למחנה העבודה ומחוץ לעם היהודי. תלותם הרוחנית של גושי עובדים בכוחות מעמדיים זרים ובאינטרסים של מדינות זרות הביאה עלינו מאֵרת הפילוג והבדלנות. במידה שנצליח להגביר הנאמנות לשליחותנו ההיסטורית ליהפך ממעמד לעם עובד, ונחסל בתוכנו ההשתעבדות הרוחנית לכוחות זרים, – לרוב גם עוינים, – לעם העברי, ונקבע דרכנו בארץ ובעולם אך ורק מתוך הכרת צרכיו וערכיו ההיסטוריים של העם היהודי, – והעם היהודי בישר ראשונה לעולם בשורת השלום והצדק והשוויון והחירות לכל אדם ולכל עם, – בה במידה נגביר אחדותנו הפנימית. אחדות זו היא צורך חיוני וצו הגורל גם לפועל היהודי וגם לעם היהודי כולו.

והתנאי השלישי לביצוע משימות הדור – ליכוד העם והתקנת משטר דימוקראטי יציב ואיתן, הנשען על רצון העם והכרעתו החפשית, המעדיף עניני הכלל על אינטרסים כיתתים וצכיסטיים, המלכד את העם כולו במידה מאכסימלית בעל עניניו החיוניים; משטר זה לא יתכן על בסיס שיטת הבחירות היחסיות הקיימות אצלנו.

חסידי המשטר הקיים טוענים בשם זכות־הבעה למיעוטים. טענה זו באה ברובה מהמחנה הדוגל ב“קולקטיביות רעיונית” ובשלטון מפלגה אחת ויחידה במדינה. הללו אינם מסוגלים להשלים עם קיום מפלגות גדולות שיש בהן חופש ויכוח ובקורת לא רק למיעוט אלא גם ליחידים, מבלי שיערפו ראשיהם או ישתיקו קולם בכוח. בדימוקראטיות המתוקנות המבוססות בעיקר על משטר דו־מפלגתי, אין המפלגה גוזרת על דעת חבריה. קיומה של הסתדרות העובדים הוא הוכחה ניצחת שאפשר לקיים חופש דעות וויכוח פומבי בלי מסגרת ארגונית מיוחדת לכל דעה והשקפה. הטוען הקיצוני לזכות הבעה למיעוטים אינו כופר בזכות הרוב להכריע, כי לפי שעה אין בארצנו אף סיעה הדוגלת בגלוי במשטר “דימוקראטיות עממיות” שבו מכריע מיעוט קטן ומטיל רצון הרודן על העם כולו. בחירות אזוריות ומשטר דו־מפלגתי נוטלים ממיעוטים כוח הכרעתם בניגוד לרצון הרוב, אבל הם מבטיחים חופש ההבעה לכל אזרח המדינה, כי משטר דו־מפלגתי לא יתכן כלל בלי חופש ויכוח ובקורת בתוך המפלגה, ובחירות אזוריות אינן מונעות מהמיעוטים לבוא לידי ביטוי.

המשימות הקשות המוטלות על המדינה והסכנות החמורות הצפויות לה מבחוץ ומבפנים – מחייבות משטר יציב ואיתן שמאחוריו עומד רצון רוב העם. רק משטר זה יוכשר לתכנן ולבצע מדיניות בטווח ארוך המכוּונת להתגבר על הקשיים הפנימיים והחיצוניים שיוסיפו להכביד על המדינה הרבה שנים, אם לא הרבה דורות.

רמת־גן, ה' באייר תשט"ו – 27 באפריל 1955

במסדר צה"ל ביום העצמאות

היום מלאו שבע שנים לחידוש קוממיותנו הממלכתית. לפני שבע שנים ועד אחרי תום מלחמת־הקוממיות היה שגור בפינו הפסוק " זה אלפיים שנה". בפסוק זה נתבטאה הרגשת השתאות והתפעלות והתלהבות לתמורה העמוקה והמופלאה שנתחוללה בגורלנו ולנצחון המפתיע והמפואר של צבאנו הצעיר על אויביו המרובים.

לאחר־כך באו ימי תלאות ומצוקה – כשהחל הדבר הגדול ביותר שקרה בדורנו, ראשית קיבוץ־גלויות, כשמכל חלקי־תבל זורמים לישראל מאות־אלפים שבי־ציון – שארית הפליטה של טבוחי יהדות־אירופה, גלויות מרודות בתימן ובבל, מרוקו ופרס, מצרים והודו ועוד. ובארצנו נעשה דבר שלא היה כמוהו בשום ארץ בימינו, ואולי גם לא בימים שעברו: הוכפל הישוב במדינה במשך ארבע שנים. ודבר זה, כהכרזת המדינה, נעשה בניגוד לאזהרות ולאתראות של אנשי המעשה והתבונה כביכול, אשר חששו כי עליה המונית כזו תוליד בארץ מצוקה ומחסור, חוסר עבודה ומזון, ותביא לידי מהומות ופרעות. ואמנם גדלה המצוקה והיה דוחק במיצרכים חיוניים, והיו תורים בחנויות ריקות. אבל באו מאות אלפים, וכמעט כולם הועסקו בעבודה; ואלפים ורבבות עלו על הקרקע והפריחו שממה, והקימו מאות ישובים חדשים בצפון, במזרח, בדרום, ונבנו בתי־חרושת־ומלאכה למאות, והילדים שהיו עזובים ועשוקי־חינוך בארצות גלותם – נשלחו לבתי־ספר ונתחנכו; והצעירים והצעירות הלכו לצבא־הגנה לישראל – בית־הספר הגדול והמשובח בישראל לחינוך אדם ויהודי, אזרח ולוחם. ונשתנה הנוף בארץ: ניטעו מיליוני עצים לצדי הדרכים ועל ההרים הקרחים, נסללו כבישים חדשים גם בשטחים שמעולם לא עבר בהם כלי־רכב; מאות אלפים חדרים נבנו לשיכון עולים וּותיקים, ולאט לאט חדלו המצוקה והמחסור במיצרכים חיוניים, ולא היה עוד צורך בקיצוב ובפיקוח ברוב הדברים.

אני בטוח כי הדורות הבאים אשר יראו כל המעשים הרבים והגדולים שנעשו בשנים המעטות הללו – ישתוממו לתנופת־היצירה ועוז־הרוח וכושר־המעשה וממַדי הכיבושים שנתגלו במעשים אפורים וקשים אלה.

אולם לרבים מתושבי הארץ נדמה, כאילו כבר באנו אל המנוחה ואל הנחלה, ורק דאגה אחת מקננת בלבם: מה אומרים הגויים – בלונדון, בוושינגטון, במוסקבה, בבאנדונג.

ימים אחדים בלבד לפני יום־העצמאות שמענו קיטרוג מתחסד בוועידת עמי אסיה ואפריקה בבאנדונג. זמן־קצר לפני־כן היינו עדים לגלוי משוא־פנים בולט מצד מועצת־הבטחון בדיוניה על הפרת שביתות־הנשק מצד מצרים וישראל. עוד לפני כן שמענו ההכרזה המתמיהה והמדאיגה של סיר אנתוני אידן, כי השלום בין ישראל וערב לא ייתכן בלי הסדר מוקדם של בעיית־הפליטים, הגבולות ומי־הירדן. ועוד לפני כן שמענו ההצהרה החצופה של אחד מאנשי הכת הצבאית השלטת במצרים על מסירת הנגב לעבר־הירדן. בין עירק ותורכיה נכרתה ברית, ובה עוקץ מכוּון נגד ישראל; וממשלת־בריטניה מיהרה להצטרף לברית זו, אם כי הברית מַפלה במפורש לרעה את ישראל באיזור המזרח התיכון. וטבעי הדבר שדיבורים, הצהרות, החלטות והודעות אלו, מעוררים דאגה רבה בישראל וביהדות וגם בקרב ידידי ישראל בעולם.

אבל כשם שזוהי טעות מסוכנת להניח כי באנו כבר אל המנוחה ואל הנחלה, כי אין יסוד לבהלה מאימרות הגויים, גם כשאימרות אלו מדאיגות. הדברים המדאיגים אינם לגמרי חדשים, ועל רבים מהם התגברנו בשנים מעטות אלה.

לא נהיה כפויי־טובה כלפי הדברים הטובים שנשמעו בעצרת־או"ם לפני שבע שנים ולהחלטה האפלטונית שנתקבלה למען הקמת המדינה, – אבל נכיר בדברים כהוויתם, כי בלי עמלנו, מאבקנו וגבורתנו – לא היו כל תוצאות לדברים היפים ולהצהרות הנאות. ואל נתרגש, איפוא, יתר על המידה מדברים לא־יפים ומהצהרות לא־נאות. ההיסטוריה אינה נעשית על־ידי דיבורים – אלא על־ידי מעשים.

ואם צלאח סאלם וחבריו חשקה נפשם בנגב – יבואו בבקשה לקחתו; וצבא־הגנה לישראל יכין להם קבלת פנים חמה.

גם הצהרות לא־נעימות של מדינאים יותר אחראים ונבונים מצלאח סאלם – אל ניבּהל מהן. מובטחני שסיר אנתוני – ראש ממשלת בריטניה כיום, יודע היטב שגבולות ישראל לא ישונו לרעתנו בלי מלחמת־דמים, מלחמה לחיים ולמוות, ואיני סבור שלעם הבריטי יש ענין ורצון לשלוח צבא בריטי לנהל מלחמה כזו. ואם כמה מעמי אסיה ואפריקה רומו הפעם בבאנדונג על־ידי רודני עמי־ערב ומדכאיהם – איני סבור שלא נוכל להביאם לידי הכרת האמת ההיסטורית, כי לשליטים אלה אין כל זכות מוסרית ומשפטית להישען על החלטות או“ם שחוּללו ונעשו לאַל על־ידיהם הם; החלטות אלו קיימות עוד, ולא יקומו עוד לתחיה, כשם שכל עמי אסיה ואפריקה לא יקימו לתחיה אלפי בנינו ובנותינו שקיפחו חייהם הצעירים בגלל התוקפנות הפושעת של שליטי־ערב – ואו”ם לא ידעה למנוע אותה.

אנו מדינה צעירה, אבל מדינה זו חוּדשה והוקמה על־ידי עם עתיק. במסענו הארוך במשך ארבעת אלפים שנה על פני הזירה העולמית נפגשנו עם הרבה אומות ומדינות. רבות מהן נכחדו וגם זכרן אבד; וראינו הרבה תמורות וחליפות, וגם שבענו תלאות ומאבקים, וצברו נסיון־חיים כמעטים שבעמים; ולא מתוך כותרות צעקניות וקיקיוניות של עתונים־יומיים – אלא מתוך אספקלריה היסטורית מרחיקה ראות – נסתכל בדברים הנעשים סביבנו. מתוך נסיון רב־דורות זה נדע ונכיר מקומנו הצנוע במערכת הכוחות בעולם, ולא נתרברב בנצחונות ובכיבושים שבאו לנו, אם כי הם מופלאים ומעוררי־כבוד. אבל גם נדע שלא להתבטל בפני אחרים, ויהיו האחרים תקיפים ועשירים וחזקים. לא ניתפס לבהלה ולפחדנות הלובשת מחלצות של תבונה ומעשיוּת מדומה, וגם נתרחק מכל שמץ של יהירות ושחצנות, שכוחה אינה אלא בהבל־פה; אבל נגיד בכל הגילוי והפשטות והאמת לכל ידידינו (ואני סבור כי עמי אנגליה ואמריקה וצרפת – ולא רק הם, ־ ידידינו הם), כי דורות חלוצים עמלו על תקומת מולדתנו העתיקה, וטובי בנינו ובנותינו חרפו נפשם למות על עצמאותה – לא על מנת שתהיה מדינת־חסות.

אנו עם קטן ומדינה מיצערה, אבל אנו שווי־זכויות לכל עם ריבוני, וכל יחסי המדינות אתנו ייבנו אך ורק על בסיס הדדי של שני צדדים שווים, מתוך הסכם הדדי. וכשם שאין לנו הזכות להתערב בעניני מדינה אחרת, גדולה או קטנה, כך אין לשום מדינה אחרת, קטנה או גדולה, הזכות להתערב בענינינו.

במידה שעמים אחרים נזקקים לבריתות – גם אנו נזקקים לבריתות, אולם רק לבריתות של שני צדדים שווים בערכם המוסרי ובזכויותיהם הבינלאומיות, גם אם אינם שווים בגדלם, במספרם ובכוחם הכספי והצבאי, כי יש זיקה הדדית בין כל העמים בימינו אלה.

וגם זאת נדע, כי פה, בארצנו, אנו הכוח המכריע. לא מפני שאנו חזקים מאחרים – יש בעולם הרבה כוחות גדולים וחזקים מאתנו, אלא מפני טעם פשוט: יש רק עם אחד בעולם המוכן למסור נפשו על ארץ זו, ־ לא עמי האמנה האטלנטית, לא עמי הגוש־הסובייטי, לא עמי באנדונג, לא עמי־ערב, אלא העם היהודי.

ביום זה – יום־הגורל בהיסטוריה של עמנו, יש לדבר אך ורק כבן העם היהודי; לא כאזרח המדינה, לא כשליחה, אלא כבן העם העתיק בן ארבעת אלפים שנה, העומד כמעט בלי־הרף במאבק תמידי עם כל העולם הסובב אותו.

ביום זה אנו מושיטים יד לעברי הראשון בתולדותינו, אשר בשלוש מאות ושמונה־עשר חניכיו – העז להילחם בארבעת מלכי המזרח התיכון שפלשו לארצו; אנו מושיטים יד ליהושע בן־נון כובש הארץ היעודה; לדוד המלך שקם להילחם בגלית הענק; לעוזיהו המלך, גדול מלכי יהודה; ליהודה המכבי ואחיו; לכל הדורות שמתו על קידוש־השם בכל התפוצות – עד מורדי־הגיטאות במלחמת־העולם השניה. צבא־הגנה לישראל הוא ילד טיפוחם ויורש גבורתם של לוחמי העם היהודי בכל הדורות, וכבן העם היהודי אני אומר:

כל הכבוד למוסדות או“ם וחברותיה, אבל כל עוד לא נתקיימה נבואת ישעיהו: " ולא ישא גוי אל גוי חרב”, וכל עוד שכנינו זוממים לכלותנו – לא יכון בטחוננו אלא על כוחנו אנו, אין כעם היהודי עם שוחר־שלום בעולם. זוהי מורשת נביאינו אשר קיימה אותנו בכל הדורות. זה צו הגורל של עם מפוזר בכל העולם. זהו הכרח־חיים למדינה צעירה וקטנה העמוסה משימות־ענק של קיבוץ־גלויות והפרחת שממות עולם. ואין עם אדוק יותר מאתנו בעקרונות המונחים ביסודו של או“ם. אבל האו”ם שאנו רוצים ביקָרו, בסמכותו ובכוחו הוא לפי־שעה רק אידיאל, ומועצת־הבטחון פועלת מתוך משוא־פנים ואפליה בולטת, וכשהם אומרים למנוע מתיחות על הגבולות, הכוונה למעשה, היא רק למתיחות מעבר־לגבול, כאשר הם חוששים להרגיז רודן פלוני או פחה פלמוני. בתחומינו הולכים ומתמידים מעשי־רצח וחבלה, שוד והסגת־גבול על־ידי שכנינו, ועלינו להפסיק אותם, ־ גם אם אחרים אינם רוצים או אינם יכולים לעשות זאת.

כל עוד לא הוקם שלטון עולמי המבוסס על שוויון וחירות של כל העמים וקיימת ריבונות של כל מדינה עצמאית – לא נוכל לתת למישהו – ויהא זה התקיף והחזק בעולם – להתערב בענינינו, יותר משאנו זכאים להתערב בעניניו. ואל ניכבש ע“י הפחדנות המדברת בשם תבונה, כביכול – " מה אנו ומה כוחנו?” בזירה־העולמית כוחנו קטן מאד מאד, וטוב שנכיר ביכולתנו המוגבלת. פה, במדינת־ישראל, אנחנו הכוח השליט והמכריע, ובטחון־החיים של אזרחינו ותושבינו, ושלימות גבולותינו, – זהו קודם־כל עניננו אנו, ועליו נגן בכל־מאדנו, כאשר עשינו בימי מלחמת־הקוממיות.

הדאגה האמיתית והקשה שצריכה למלא לבנו ביום זה – ובכל הימים – הן לא הצהרות והודעות של מדינאים זרים, אם כי אין להתעלם מהן, אלא הפגמים, הליקויים, הקלקלות והחולשות שבפנים. גורלנו ועתידנו יוכרעו לא בחזית המדינית הבינלאומית, אלא בחזית הפנימית, בחזית הבטחון, העליה, ההתישבות, העבודה והתלכדות העם בישראל.

זה כעשר שנים, מאמצע שנת 1945, החילונו בהקמת תעשיה צבאית בממַדים רציניים, והספקנו ליצור משהו שיש לו ערך לא־קטן, גם בממדים של מדינה בינונית באירופה, אבל אנו רחוקים מרחק רב מסיפוק הצרכים החיוניים שלנו. כי לא פיתחנו תעשיות בסיסיות בפלדה, בחימיה, מנועים, מפעלי־חשמל וכיו"ב. והכוננות הצבאית תלויה ביכולת הכוללת של העם, ־ לרבות יכולתו המקצועית והאינדוסטריאלית.

זה כשש שנים, מסוף 1949, לאחר קבלת חוק שירות־בטחון בכנסת, אנו שוקדים על ארגונו, אימונו, ציודו וחינוכו של צה“ל. כי לא הסתפקנו בתהילות נצחונותינו, במלחמת־הקוממיות, וידענו היטב כי הכוח שהספיק אז, לא יספיק בעתיד. עברנו כברת־דרך חשובה בהעלאת רמת האימונים והציוד של צבאנו, ואין במזרח־התיכון צבא טוב מצה”ל, אבל אנו יודעים גם זאת, כי במספר החיילים, בכמות הרובים, התותחים, המקלעים, מטוסי־הקרב וכלי־הים – עולים עלינו אויבינו מסביב, והם גם מקבלים עזרת־חינם מכוחות עולמיים גדולים. אמנם יש לנו מה שאין להם, ולא יהיה להם כל כך מהר. ושום מעצמה גדולה ואדירה לא תוכל לתת להם, גם אם תרצה, את הרוח המפעמת בחיילינו הניצבים כאן ושאינם ניצבים כאן, ורוח זו יש לטפח ולהאדיר, כי גם פה אנו רחוקים מהרצוי ומהאפשרי. אבל בטחון תלוי גם בכוח וגם בחיל – כשם שהוא תלוי ברוח. ויש להאדיר כוחנו הצבאי ולהעלות רוחו החלוצית והמלחמתית עד שיא יכולתנו המוסרית.

אפס, בטחון אינו עומד על צבא בלבד. צבאנו שיחרר הגליל והנגב – אבל הם בסכנה מתמדת כל עוד לא נתישבו ונתאכלסו על־ידינו. השונא המסוכן של ישראל – הוא שממת־הארץ. גבורת בנינו ובנותינו במלחמת־הקוממיות תעלה, חלילה בתוהו, אם הדור הצעיר לא ימלא אף הוא חובתו – ולא ייחלץ ליישוב הגליל, להפרחת הדרום והנגב, ואם מלוא כוחה ורצונה של המדינה לא יתיצב מאחורי היחלצות זו.

השונא המסוכן של ישראל הוא – מציאות “עמים” רבים בתוכנו. אמנם, כולם יהודים, אבל רחוקים זה מזה מרחקי דורות ומאות בשנים, מרחקי תרבות, לשון, הרגלים, הפיזור של עמנו, שנמשך אלפי־שנים ונתפשט על־פני כל חלקי־תבל, העמיק כמעט באופן תהומי הזרוּת והריחוק בין העדות השונות. בפעם הראשונה נתכנסו במולדת יוצאי אירופה ואמריקה ויוצאי ארצות אסיה ואפריקה שהמרחק ביניהם הוא כאילו היו בני תקופות שונות: בני המאה העשרים ובני המאה השבע־עשרה ואפילו השביעית, ־ וכולם ספוגים, מדעת או שלא־מדעת, מנהגים ונימוסים ותרבות, או חוסר־תרבות, של העמים אשר בתוכם הם יושבים.

עולים אלה אמנם הזימו חששות ונבואות שחורות של אנשי המעשה והתבונה; העולים גילו כושר יצירה ועבודה, והקימו מאות ישובים בכל קצווי המדינה, אבל הם נעזבו לנפשם, בטרם ספגו לתוכם הערכים האנושיים והיהודיים, שהיו לנחלת־הוותיקים שבישוב. רק מעטים בתוכנו התנדבו בשנים הקודמות ללכת להדריך ישובים, ובזמן־האחרון נוספו מאות אחדות של בני־מושבים ואיחוד־הקיבוצים, אבל אין זה מספיק, בלי התנדבותם של מאות מורים, גננות, רופאים, חקלאים, בוגרי בתי־ספר תיכוניים ואוניברסיטה, להדרכה ולחיים משותפים בישובי־עולים אלה, לרבות ערי־העולים בית־שאן, באר־שבע ועוד – צפויה לנו סכנה חמורה, שהתהומות והמחיצות שנוצרו במשך אלפי שנות פזורנו יעמדו גם פה שנים רבות, וביום־פקודה נשלם כולנו בחיינו ובבטחוננו על נכר וריחוקים פנימיים אלה.

נוסף לאסון ההיסטורי של הפיזור יש גם התפצלות מלאכותית המחלישה כוחנו, מולידה משברים מדיניים ומורידה קרננו. דוגמה מובהקת להתגודדות נפסדת זו ראינו בעיריית ירושלים, שהביאה לפיזור העיריה הנבחרת ולמינוי הנהלה מגבוה.

כלום נרשה שיקרה דבר כזה חלילה, למדינת־ישראל כולה?

לא בזירה העולמית, אלא בפנים יחזק ישראל ויעמוד. משטר חלוצי ויציב במדינה, הגברת עליה, היחלצות להפרחת השממה, התנדבות למיזוג הגלויות, בנין תעשיות בסיסיות, הגברת טיב עבודתנו ופריונה, טיפוח המחקר המדעי, חתירה להתפרנס אך ורק מעמל־כפינו, הקטנת הזיקה שלנו לכוחות־חוץ עד למינימום, ועל הכל – שקידה מתמדת על הגברת כוחותינו ובטחוננו וקיום בטחוננו בכוחותינו־אנו – אלה הם הדברים שיקבעו גורלנו, יותר מכל גורם חיצוני בעולם.

עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!

ה' בתמוז תשט"ו – 25 ביוני 1955

אין בדעתי לפרוש עתה יריעה רחבה של הבעיות והתפקידים העומדים לפנינו כיום ואשר יעמדו לפנינו בתקופת ארבע השנים הקרובות. אסתפק כאן בשתי הערות מדיניות – פנימית וחיצונית.

על מה היא המערכה בין מפלגת פועלי ארץ־ישראל ובין כל שאר הרשימות? כידוע, הופיעו בזירת־הבחירות עשרים ושלוש רשימות. אנחנו אימפריה עצומה, שאפילו ארץ כמו אמריקה לא תוכל להשתוות אלינו. באמריקה ישנם רק 162 מיליון תושבים – על כן מופיעות בה רק שתי רשימות בבחירות, ואילו אנחנו הננו מדינה “עצומה” של 1,500,000 תושבים, – ונתברכנו ב־23 רשימות. בוודאי יש הבדל וריב בין כל רשימה לחברתה. כשיש לי זמן אני קורא את הוויכוח הממושך המשתרע על דפי “למרחב” ו“על המשמר” על המשמעות ההיסטורית של שני האחוזים, שקיבלה רשימה אחת יותר מיריבתה. כל אחת מהרשימות לוחמת על כך שלא ייגרע ממנה אחוז אחד או יותר, ואם אפשר – יתווסף לה אחוז או יותר. כל אחת מעשרים ושתים הרשימות, חוץ ממפא“י, יודעת היטב, לרבות מפ”ם בשלמותה ומפ“ם בהתפלגותה, וכן גם הפרוגרסיביים, וחירות והציונים הכללים בצירופם עם ס.צ., או בלי צירופם. כל אחת מהרשימות האלה יודעת היטב, שאף לאחת מהן לא יינתן לקבוע דרך המדינה; אף אחת מהן אינה משלה נפשה שיש ביכלתה להכריע גורל המדינה בשנים הקרובות. מאבק הבחירות שלהן הוא: של הפרוגרסיביים – להוסיף עוד מאנדט או שניים על הארבעה שיש להם עכשיו בכנסת; ושל שני חלקי מפ”ם, שיש להם 11 מאנדטים – להגדיל מספר המאנדטים שלהם בשניים־שלושה. והוא הדין בכל שאר הרשימות. המפלגה האחת הנלחמת לא על מספר מאנדטים, אלא על קביעת דרכה של המדינה בשנים הקרובות, המפלגה האחת שקבעה את דרכה בשנים הקודמות וסללה את הדרך למדינה לפני היות המדינה – זוהי מפלגת פועלי א"י.

אין פלא, שכל עשרים ושתיים הרשימות האחרות – מלחמתן מופנית נגדנו, ולא בלי הגיון, לפי דרכן. שהרי הן הרוצות כי למדינה זו לא תהיה נציגות מוסמכת שרוב העם עומד אחריה, כי אין הן רוצות שרוב העם יקבע דרך המדינה. הן רוצות, שהמדינה תהיה מפוררת ומחוסרת־אונים, ללא דרך מוכרעת על־ידי העם. האידיאל שלהן, ממשלה מורכבת על־ידי קנוניות וסידורים חשאיים בין מרכזים מפלגתיים. הסיעה הקוראת לעצמה בלשון סגי־נהור “אחדות־העבודה” – כסיעה הקוראת לעצמה “מפלגת הפועלים המאוחדת” גם לאחר שנתפלגה – יודעת היטב, כי לא היא לבדה, ולא שתיהן יחד יגיעו ליכולת לקבוע דרכה של המדינה – כשם שלא הגיעו ליכולת כזאת בהסתדרות. ברור להן מראש כי דרכן נפסלה ע“י רוב ציבור הפועלים, ובלא ספק, – תיפסל ע”י רוב העם, ואף־על־פי כן הן מבטיחות לבוחרים להרכיב ממשלה של פועלים. השאלה הקובעת – מהי הדרך והתכנית של הממשלה שתוקם.

כל אחד מפלגי מפ“ם מתימר שיש לו דרך מיוחדת ושונה מחברו. אלמלא כך לא היו מתפלגים. שניהם יחד טוענים שדרכם שונה מדרכה של מפא”י – אחרת לא היו נפרדים. ונשאלת השאלה: היש לכל אחד מהם באמת דרך נפרדת? המוכנים הם להוליך המדינה אך ורק בדרכם הם? ואם כך הדבר – כיצד הם מדברים על ממשלה של “שלוש המפלגות”, אם אין בדעתם להתכחש מיד לאחר הבחירות לכל אשר אמרו לבוחריהם בימי הבחירות ולקבל הדרך של רוב מנינו ורוב בנינו של ציבור הפועלים – הדרך של מפלגת פועלי א“י? הלוא הם מבינים היטב שבארץ זו אין המיעוט יכול להטיל רצונו על הרוב, ואין בדעת מפלגת פועלי א”י להתכחש לאחר הבחירות לדבריה בימי הבחירות. כי מפלגה זו אינה מדברת בימי הבחירות אלא מה שהיא עושה ומגשימה כל השנים. למה הם איפוא משלים – מדעת או שלא־מדעת – בוחריהם ומוליכים אותם שולל כפליים: א) שהם נלחמים על דרך במדינה השונה מזו של מפלגת פועלי א“י, ב) שהם יקימו ממשלה יחד עם מפלגת פועלי א”י? או שיש אמת באלף – ובית לא תיתכן, או שיש אמת בבית – ואלף אין בה כל ממש ואינה אלא הונאה ציבורית.

מנסיוננו המר אנו יודעים ששני פלגי מפ“ם גרמו בבחירות לכנסת הראשונה והשניה לבזבוז קולותיהם של רבבות פועלים, ועל־ידי כך – לחיזוק קולות הימין. עשרים צירי מפ”ם שנבחרו לכנסת הראשונה וחמשה־עשר – לכנסת השניה (ובמשך הזמן לא נשארו מהם אלא אחד־עשר, לאחר ששנים הצטרפו למק"י ושנים למפלגתנו) מילאו תפקיד עקר וחבלני בכנסת ובמדינה, לא פחות ממק“י וחרות. הם לא כיוונו, הם לא הדריכו, הם לא ביצעו, ולא השפיעו; פשוט הלכו לאיבוד, כאילו לא היו, וכל מה ששני פלגי מפ”ם עושים עכשיו אינו שונה במאומה ממה שעשתה מפ"ם המאוחדת כביכול. וכל פועל שמתפתה על־ידיהם להצביע בעדם – מפסיד קולו למעשה ומחליש מחנה העבודה והכוח החלוצי במדינה.

לא על דרך במדינה לוחמים שני פלגי מפ“ם – כי יודעים הם כמונו שלא הם יקבעו דרך זו. הם נלחמים על אמביציה פעוטה: שפלג א' יקבל בחצי אחוז או בשני אחוזים יותר מפלג ב'. זה שבועות שעתוני שני הפלגים האלה מלאים מאמרים שבהם פלג אחד מנסה להוכיח שרשימת תיו עולה על רשימת מ”ם בשני אחוזים, ומה גדול ערכם של שני האחוזים; ולעומתו פלג שני מציין שהמרחק בין תיו לאלף אינו קטן בהרבה מהמרחק שבין מ“ם לאלף: תיו רחוקה מאלף בשלושים ושלושה אחוזים ומ”ם רחוקה אף היא רק בשלושים וחמישה אחוזים, ואין הבדל מהותי בין שני המרחקים האלה. ומ"ם עוד מוסיפה כי בהתישבות כוחה גדל מתיו, וכי תיו ירדה מאז הופיעה לחוד בבחירות להסתדרות (בשנת 1944) מ־17.7% ל־14.61%.

שני פלגי מפ“ם, ככל שאר הרשימות המרובות, אינם נלחמים על דרך במדינה וכל דבריהם בענין זה אינם אלא אחיזת־עינים. אולם יש משהו גרוע עוד במלחמת בחירות זו. לא זו בלבד שמרמים את הבוחרים בנוגע לדרך – אלא מרמים אותם בעצם ענין הבחירה. למעשה לא הבוחר קובע את הנבחרים, שהרי אין ספק בדבר שלכל הפחות 75% של צירי הכנסת כבר נבחרו למעשה; בכל הרשימות “הוותיקות” יש מינימום מקומות הנקראים “בטוחים”, והמלחמות שהתנהלו בכל המפלגות סביב המקומות “הבטוחים” הן מחוסרות־טעם, לפי שיטת־הבחירות הנפסדת הנהוגה בתוכנו. הכל יודעים למשל ששנים או שלושה המועמדים הראשונים ברשימת הפרוגרסיביים – הם כאילו כבר נבחרו והוא־הדין בנוגע לשמונה או עשרה הראשונים ברשימת הכלליים, או 45 הראשונים ברשימת מפלגתנו. בחירת כל המועמדים האלה לא נעשתה על־ידי העם, אלא ע”י ועדות־מועמדים של מרכזי המפלגות, וכך נעשית הבחירה הדימוקראטית פלסתר.

אחד הדברים שעליו אנו נלחמים – ובזה נלך אל הבוחרים – הוא שחברי הכנסת, כלומר, נבחרי העם – כל אחד מהם יצטרך להבחר במישרים על־ידי העם. המפלגה רק תציג מועמד, והוא לא יהיה בטוח בבחירתו על ידי כך שיעמוד במקום הראשון או השני. כל מועמד יעמוד במקום ראשון, באשר לא יהיה יותר ממקום אחד. כי כל איזור־בחירות לא יבחר אלא נציג אחד. הארץ תהא מחולקת לאזורים. מספר האזורים יהיה כמספר הצירים בכנסת. כל מפלגה שתרצה בכך תציג מועמד משלה בכל איזור– והאיש הזה יצטרך לפנות אל קהל הבוחרים ולשכנע אותו שיבחר בו מפני שדרכו במדינה נכונה והוא ראוי ומוכשר לפלס לדרך הרצויה. רק בחירה כזאת היא דימוקראטית. ואל נזלזל בערך הדימוקראטיה. יש בישראל לפחות 4 מפלגות שאינן נמנות על מפלגות דימוקראטיות. שלוש מהן קוראות לעצמן בשם “סוציאליסטים מהפכנים”. היום אנחנו יודעים לפענח הפירוש של “סוציאליזם מהפכני”. הפירוש הוא – משטר שבו קיימת דיקטאטורה של מפלגה אחת ויחידה. ברור שמשטר כזה לא יוקם בתוכנו בלי כפיה חיצונית, בלי כוח צבאי זר. המפלגות של “הסוציאליזם המהפכני”, אם כי הן חולקות זו על זו – תמימות־דעים בדבר אחד: הן “בעלות ברית” של העולם “המהפכני” שבראשו עומדת ברית־המועצות. יצחק טבנקין, מנהיגה של “אחדות העבודה”, רואה אפשרות של כניסת הצבא האדום לארץ, כמובן למען “שחררה” ולסייע בהקמת המשטר של סוציאליזם מהפכני, אם כי לדעתו אין הכרח בכך. אלא שמתעלם הוא – וגם מאיר יערי עושה כך – שאם תוקם בארץ דיקטאטורה של “סוציאליסם מהפכני” – הרי לא מפלגתו של טבנקין ולא מפלגתו של יערי אלא אך ורק מפלגתו של מיקוניס תזכה בזכיה גדולה זו. ההכרזה של ראשי מפ“ם (לפני פילוגם) שהם בשום תנאי לא ילחמו נגד הצבא האדום – לא תעמוד להם ביום פקודה. בעולם “המהפכני” המפלגות של יערי וטבנקין אסורות כמפלגות בורגניות וקונטר־ריבולוציוניות, לא פחות מכל מפלגה ציונית אחרת. איני מאמין שפועלי ישראל מצפים למשטר זה, ואין להתפלא על כך שבמלחמת הבחירות אין אנו שומעים לא מפי טבנקין ולא מפי יערי וחבריהם על “בריתם” ההדוקה לעולם הקומוניסטי. פועלי ישראל יודעים שאם היה משתלט כאן, חלילה, “הסוציאליסם המהפכני”, כלומר הדיקטאטורה של המפלגה הקומוניסטית – היינו מנותקים בחוזק־היד מהעם היהודי באמריקה ומשאר ארצות המערב, ואולי גם לא היו מרשים לנו להשאר בארץ לכולנו, או לחלק מאתנו. אבל ברור, שהיה בא קץ למפעל העליה, כי אין הקומוניסם מכיר בקיומו של העם היהודי, וזו אינה תורת משה סנה ומק”י אלא תורתו של הקומוניסם העולמי ושל ברית־המועצות. עתידנו בארץ והאפשרויות של קיבוץ גלויות מותנים בהישאר ישראל מדינה ריבונית ודימוקראטית.

אך דימוקראטיה אמיתית איננה קיימת אצלנו, באשר אנו מחזיקים במשטר בחירות מסולף, אשר הותקן על־ידי הממשלה הזמנית. מבלי לשאול את העם הוחלט על שיטה נפסדת, שלפיה הבחירות נעשות ע"י ועדות מינויים של המפלגות. אנו רוצים, שהעם בעצמו יבחר את נציגיו – וכי כל נציג יהיה אחראי בפני בוחריו, וכל בוחר ידע מיהו הנבחר שלו. כל בוחר יוכל לבוא לנציגו בתביעות ולבקר את התנהגותו בכנסת. זה יתכן רק בבחירות אזוריות.

לשם שינוי משטר הבחירות והנחלת דרכנו למדינה, עלינו להשיג רוב בעם. אין אנו נלחמים על עוד מאנדט ועל עוד אחוז; אנו נלחמים על דרך – דרך בכלכלה, דרך בבטחון, דרך במדיניות־החוץ, וגם דרך בדימוקראטיה הפנימית.

אם חלילה לא נצליח ויתקיים האידיאל של 22 הרשימות האחרות – יוקם במדינת ישראל כולה המשטר המושחת והכושל שהביא את ירושלים עיר הבירה לפשיטת רגל, עד שמוכרחים היו לפרק את הנהלת העיר ולהרכיב הנהלה ממונה. מי ימנה הנהלה ממונה למדינת ישראל, אם יתגשם החלום של “אחדות העבודה” ומפ"ם והפרוגרסיביים ושאר הרשימות – שלא יהיה שום רוב בארץ, אלא יהיו פירורים פירורים?

זוהי המשמעות הפוליטית הפנימית של המערכה. אנחנו נלחמים על נציגות עם. אנחנו נלחמים על בחירת הנציגים על־ידי הבוחרים. אנחנו נלחמים על משטר דימוקראטי אחראי. אנחנו נלחמים על דרך שתיקבע על־ידי רוב העם כמו שנלחמנו בהסתדרות על דרך שתיקבע ע“י רוב ציבור הפועלים. – רק הודות להצלחתנו במלחמה זו הגיעה ההסתדרות לכיבושים המקצועיים, הקואופרטיביים, החינוכיים, ההתישבותיים, אשר לא הגיעה אליהם שום תנועת־פועלים בעולם. אם נצליח להקים רוב יציב כזה במדינת ישראל – מובטחני, שגם המדינה תגיע, אם כי היא מדינה קטנה, להישגים חברתיים, אנושיים וכלכליים, אשר יהיו לתפארת העם היהודי. מלחמתנו היא, איפוא, על דרך במדינה, שתוכרע על־ידי רוב העם, ולא ממשל המסתדר ע”י קנוניות וסחיטות של סיעות קטנות, שכל כוחן הוא ביכלתן להזיק.

ומכאן אני עובר לבעיה פוליטית שניה. כל מדיניות־החוץ של מדינת ישראל סובבת על ציר אחד – על בעיות הבטחון. במדינות אחרות אין בעיית הבטחון ממצה כל מדיניות־החוץ. לא כן אצלנו. יתר על כן: בעיית הבטחון אצלנו ממצה לא רק מדיניות החוץ, אלא זוהי בעיית הבעיות. אני אומר זאת לא מפני שבמקרה אני שר־הבטחון זה ארבעה או חמישה חדשים. אילולא הייתי משוכנע כי זוהי בעיית הבעיות – לא הייתי עכשיו שר־הבטחון.

אנו חיים בשני מעגלים – במעגל עולמי ובמעגל המזרח התיכון. במעגל העולמי: מאז תמה מלחמת העולם השניה ריחף על כל העמים צל של מלחמת־עולם שלישית. לא אכנס עכשיו לסיבות, לגורמים ולמניעים של דבר זה; אסתפק בציון שלפי הכרתי העמוקה – ונדמה לי שזוהי הכרה כללית המתגברת והולכת בעולם – סכנת מלחמת־עולם שלישית הולכת ומוסגת, לפחות לשנים אחדות. היא מוסגת מטעם פשוט: העם האמריקאני אינו רוצה במלחמות; כן העם האנגלי והעם הצרפתי: אין רוצים במלחמות. גם העם הרוסי אינו רוצה במלחמות. ממשלת ברית־המועצות יודעת היטב שכוחות המערב בנשק, בפלדה, במכשירים אטומיים, ביכולת טכנולוגית עולים על אלה שבידי ברית־המועצות. המדיניות המוטעית של סטאלין – הפילה פחד על כל הארצות החפשיות והן התלכדו יחד ומהוות עכשיו כוח אדיר בעולם. השליטים ברוסיה יודעים, כי במלחמה זו ידם לא תהיה על העליונה עכשיו. על כן יש להניח – אם כי אי־אפשר לדעת אילו הפתעות צפויות פה ושם – שאנחנו עומדים לפני הפגת המתיחות בעולם. וצפוי לנו שלום עולמי ב־10–15 שנה הקרובות.

לצערי הגדול, אינני יכול להגיד אותו דבר בנוגע למזרח התיכון. לא רצינו אף פעם, וגם היום אין אנו רוצים במלחמה – למרות הדיבורים מחוסרי־האחריות לא רק של אנשי “חרות”, אלא גם של כמה מאנשי “השמאל” המדברים בסגנון “חרות”. לא תהיה מלחמה יזומה מצדנו. להיפך – מצדנו ייעשה הכל למען הבנה הדדית ושלום עם עמי ערב. אבל גם ב־1948 אנחנו לא רצינו במלחמה, אם כי החלטות או"ם לא מילאו את דרישותינו הצודקות, – ואף־על־פי־כן היינו מוכנים לקבלן למען דרכי שלום. לא היינו מאושרים בגבולות ההם, שהיו גרועים פי כמה מהגבולות הנוכחיים, ואף הגבולות הנוכחיים – כל מי שמסתכל במפה יודע, כי אינם אידיאליים. המלחמה לפני שבע שנים נכפתה עלינו על־ידי פלישת צבאות ערב. צבא־הגנה לישראל גבר עליהם. והם נחלו כשלון. אבל הם לא שכחו את הכשלון הזה ולא השלימו עם קיומנו.

ולא זו בלבד. אין אף מדינה ערבית אחת שיש בה משטר עממי, נבחר, יציב. בכל ארצות ערב, בלי יוצא מן הכלל, שליטים הרפתקנים וכנופיות רודפי־בצע ורודנים. אינני יודע על שום מה עתונאי חשוב ואחראי מנסה לשכנע אותנו כי עלינו לקבל באהבה כל פגיעה והתקפה מצרית למען יבוצר מצבו של נאצר. נאצר הוא רודן. הוא לא נבחר על־ידי העם המצרי. הוא שולט שם בכוחה של כת צבאית. וכת זו מפולגת בתוכה ומלאה תככים. אותו מצב שורר גם בארצות־ערב האחרות. בעיראק שוררת כנופיה של פחוֹת, אשר לא נבחרה על־ידי העם – והעם שונא אותה. סוריה מעורערת ומסוכסכת, כבר היו שם שלושה רודנים, ובכל יום עומדת הארץ ערב מהפכה. המשטר ה“יציב” בעבר הירדן גם הוא ידוע לנו. הוא קיים בכוח הלגיון הנקרא ערבי, אשר למעשה הוא בריטי – ואין אנו יודעים מה יקרה בארץ זו או אחרת. איזה הרפתקן יעלה לגדולה, ומה תהיה המדיניות של אותו הרפתקן. אין אף איש אחד אחראי בראש מדינות ערב, ואין אף ממשלה אחת יציבה בארצות אלה הנשענת על רצון העם.

זאת ועוד: כל אחת מהמדינות הללו מסוכסכת בתוכה פנימה, וכולן מסוכסכות ביניהן לבינן. הדבר האחד שליכד אותן, ואף עשוי ללכד אותן בעתיד, זוהי שנאה לישראל ומלחמה בישראל. אין לנו כל בטחון, שלמרות כל רצוננו לשלום – לא תקפוץ עלינו פתאום מלחמה מצד ארצות ערב.

עם כל זאת, במידה שאני מכיר את כוחנו הצבאי, אני יכול לומר בלב שקט: אין פחד. אם הנחלנו להם כשלון ב־1948, כשהיה לנו צבא של אימפרובזציה בן־לילה – נכּה אותם גם עכשיו. יש לנו עכשיו צבא יותר מוכשר ויותר מצויד משהיה לנו בשנת 1948, אם כי אנו רחוקים עדיין מרחק רב מהכושר הרצוי והאפשרי ומהציוד הנחוץ והחיוני.

עלינו להבין דבר אחד יסודי והוא – שיש הבדל מהותי בינינו לבין ארצות ערב. במקרה של מלחמה, כמו במקרה מלחמת 1948 בה ניצחנו, לא עלה על לבנו, אף לא על לבו של הרפתקן כמנהיג “חירות”, כי אנחנו נשמיד את העם הערבי. לא יעלה על הדעת, שאנחנו נשמיד חמישה מיליונים סורים, חמישה וחצי מיליונים עיראקים, מיליון וחצי עבר־ירדניים ומיליון וחצי תושבי הלבנון, ועשרים מיליון תושבי מצרים. אך במקרה מלחמה – נמגר את הצבא הערבי ונגרש אותו מן הארץ. לא כן אם ינצחו אותנו, חלילה, צבאות־ערב. אין כל צל של ספק, – ואסור שתהיה לנו כל אשליה, – מה תהיינה אז התוצאות. זוהי השמדה כללית של עם ישראל.

אילו היו צבאות ערב מנצחים, חלילה, במלחמה ב־1948 – לא היה נמצא כאן אף אחד מאתנו.

קרה מה שקרה במלחמת־העולם השניה. השמידו ששה מיליון יהודים. אחד מרבי־הטבחים של הטבח האיום, שלא היה דוגמתו בהיסטוריה – היה המנהיג של ערביי ארץ־ישראל, חג' אמין אל־חוסייני. והוא לא היה בודד בקרב הערבים. כל שליטי ערב הורעלו על־ידי היטלר: שליטי מצרים, שליטי עיראק וסוריה – כולם היו ספוגים אותה תורה נאצית על השמדת גזע ועם. אם ניתקף על־ידי הערבים, לא תהיה זאת מלחמה על גבולות; זוהי מלחמה על עצם קיומנו. לפיכך בעיית הבטחון למדינת ישראל אינה דומה לבעיית בטחון בשום אומה שבעולם.

היטלר כבש את דנמארק, את נורבגיה ואת פולין. אך אפילו התליין הטמא הזה לא עלה על לבו להשמיד את כל העם הפולני. הוא לא ניסה לנגוע בעמים הצפוניים. אבל הוא החליט וביצע את זממו – להשמיד את היהודים. כמה משונאינו הערבים אינם נופלים מהיטלר בענין זה, – ועלינו לדעת היטב, מה פירושה של בעיית הבטחון בישראל.

אמנם אין שום יסוד לבהלה. יש לנו צה"ל. אך עלינו לדעת היטב, מה משמעותה של מלחמה, אם תפרוץ, חלילה, נגד רצוננו.

במידה שבטחוננו תלוי בצה"ל, באימונו, ברוחו, בכושרו ובציודו – נוכל להיות שקטים ובטוחים. אם כי צבאנו אינו מאומן דיו ואינו מצויד דיו אין הוא נופל בערכו מכל צבאות ערב, ויש לבטוח בו. אולם בטחון של עם אינו תלוי בצבא בלבד. אנחנו חיים בתקופה של מלחמה טוטאלית. ביום הראשון של תקומת המדינה ושל פרוץ המלחמה – ושני דברים אלה באו יחד – הפציצו את תל־אביב ונהרגו לא חיילים אלא אזרחים פשוטים: גברים, נשים וילדים. המלחמה בימינו אינה מבחינה בין חייל ובין אזרח.

כושר הנצחון תלוי בעצמה הטוטאלית של העם. ראשית כל, בעצמה המוסרית שלו. שנית, בעצמה המקצועית שלו. שלישית, בעצמה הכלכלית שלו. אמנם מאז מלחמת הקוממיות עלה כוחנו גם בכמות. מספרנו הוכפל, והוא גדל והולך. והכמות חשובה מאוד (דברי נאפוליאון, שאלהים עומד תמיד על צד הדיביזיות המרובות – אינם מלים ריקות), ואין לזלזל בה מבחינת הבטחון. אין גם להשוות את רמת האימונים והציוד של צה“ל אז לרמתו היום. עכשיו יש לו, לצה”ל, כלים כאלה שלא היו לו לפני שנה או שנתיים – ואני מקוה, כי בעוד שנה יהיו לו כלים שאינם בידו כיום.

אולם אני חייב לעמוד על הבדל אחד לרעה – והבדל חמור מאוד – מאז ועד היום. הציבור היהודי בארץ לפני שבע שנים, אם כי היה מחולק ומפולג למפלגות ולמעמדות – בענין אחד היווה עם אחד: לא היתה אף נקודה יהודית אחת – לא בגליל ולא בנגב, לא בצפון ירושלים ולא בסביבות חברון – שנטשה את מקומה. הנקודות המעטות שנפלו – נפלו יום־יומיים לפני הכרזת המדינה. וגם הן עמדו בגבורה עליונה, כמו גוש עציון ועטרות. נקודות אחרות עמדו בגבורה מפליאה – כמו עין־גב בצפון, ובית־אשל ליד באר־שבע, זו שהיתה קרועה לגמרי מן הישוב, מוקפת עיר ערבית ומחנה מצרי. אם תפרוץ, חלילה, מלחמה מחר – אין בטחון, כי אותם 440 ישובים חדשים שהקמנו יעמדו כאשר עמדו הישובים הנצורים במלחמת השחרור. הנה מקרה היכול לשמש דוגמה. בדרום יש מושב־עולים הנקרא “פטיש”. לפני חדשים אחדים היתה שם חתונה. בשעת הריקודים באו מסתננים מעזה – וזרקו רימונים. אחדים מאנשי המקום נפצעו ובת אחת נהרגה. ורדה פרידמן שמה. היא בת המשפחה הראשונה שהתישבה בכפר ויתקין, משפחה שבנתה בעמל־כפיה ובזעת־אפיה משק לתפארת. כמה בנים ובנות של המושבים, ואחר־כך גם של איחוד הקבוצות והקיבוצים – ובתוכם ורדה, – החליטו שעליהם לעזוב משקם והוריהם וללכת לישובי העולים, לחיות עמהם לא כמדריכים־פקידים, אלא כחברים החיים יחד עם העולים, ומדריכים אותם בעבודה, בחינוך, בבטחון, ביחסי חברה, ומשמשים להם דוגמה בעצם חייהם במקום. לא היה אצלנו כדבר הזה עד לפני שנה. רצה הגורל המר והרימון שזרקו פגע בבת כפר־ויתקין והיא נהרגה. הישוב פטיש היה המום – וכעבור יום החליט לעזוב. תושביו, יהודים כורדיסטאנים מפרס, לא נתחנכו על הערכים של יהדות רוסיה. לא על כתבי מאפו וביאליק; הם לא ינקו מתנועת הפועלים ותנועת חיבת־ציון והציונות. אלה הם יהודים שישבו מאות שנים בתוך סביבה פראית ומדולדלת; ולא הביאו עמהם את המיטען הרוחני שהבאנו אנחנו בבואנו לארץ. אין זו זכותם האישית של אנשי העליה השניה והשלישית שיצרו בימי העליה השניה את “השומר”, את העבודה העברית ואת הדיבור העברי; ובימי העליה השלישית – את “גדוד העבודה”, ה“הגנה” והסתדרות העובדים, והרחיבו התנועה הקיבותית, תנועת המושבים והאיגודים המקצועיים. ירשנו כל זאת מהיהדות שמתוכה יצאנו. אבל יהודים פרסים אלה לא נחלו מורשת רוחנית בארצם הם. הם עלו ארצה מתוך דחקות רוחנית וחומרית ומתוך אמונה משיחית והתישבו בדרום. והנה נוכחו שחייהם אינם בטוחים בכפרם, אך יודעים הם שיש מקומות בהם חיי היהודים בטוחים – בתל־אביב וברמת־גן. וכאשר קרה המקרה הטראגי אמרו המתישבים האלה: נלך מפה. שאלו אותם הבנים והבנות שבאו אליהם מהמושבים: לאן תלכו? השיבו: קודם כל נלך לממשלה. אמרו להם: אנו נביא את הממשלה אליכם. מיד באו לירושלים והביאו חברים אחדים מהממשלה. הייתי אחד מהם, ואמרתי להם מה שאמרתי. קם אחד מהם היודע עברית ושאל אותי שאלה פשוטה שלא היתה לי תשובה עליה, ואני מסופק אם יש לכם תשובה עליה. הוא שאל: מדוע אני צריך לשלם מס של 84 לירות, ששום אזרח ברמת־גן – אינני יודע מדוע בחר דוקא ברמת־גן – איננו משלם? והוא הסביר: אני שומר שנים־עשר לילות בחודש; כל לילה שבע לירות, ויחד 84 לירות. תושב רמת־גן אינו שומר שנים־עשר לילות בחודש ואיננו מפסיד 84 לירות. מדוע האפליה הזו? לא היתה תשובה בפי. אבל ביררנו אתם מה שביררנו, ועשינו מה שעשינו, ולאחר שעברו את התקופה הראשונה של בהלה, עשו חשבון־נפש חדש ושאלו את עצמם: סוף־סוף מה קרה בפטיש? הבת שנהרגה אינה תושבת המקום; יש לה בית ומשק משלה בכפר־ויתקין. שם נמצאים ההורים שלה, ולא היה לה כל צורך והכרח להימצא בפטיש. היא באה יחד עם חבריה מהמושבים הוותיקים. ואם כי חברה שלהם נהרגה – לא עזב איש מהם את המקום. ותושבי פטיש הם סוף סוף יהודים טובים ויש להם רגש של אַחוה יהודית, והם אמרו לנפשם: הבחורים והבחורות האלה באו לעזור לנו, והם נשארו במקום. האם אנו נעזוב? והחליטו לשאר. האסון שקרה במקום לא הרתיע אותם, אלא להיפך, חיזק וחישל אמונתם ובטחונם.

אבל לא לכל ישוב כזה באו בנים ובנות מישובים ותיקים, ואינני בטוח שלא יברחו אם תהיה, חלילה, פלישה וכפרי עולים יופגזו. ואם ברצוננו לקיים את בטחוננו – ובטחוננו זה עצם קיומנו הפיסי – מן ההכרח שכל יהודי בארץ ירגיש שהוא בן עם אחד, ואין להפלות בין תושב פטיש לבין תושב רמת־גן. אחוה יהודית אינה מליצה טפלה לצורך בחירות, אלא עובדת חיים.

אינני מציע לכל החברים שיעזבו את תל־אביב, חיפה, נתניה ודגניה וילכו לישובי העולים. אבל אילו היתה כל משפחה ותיקה בתוכנו מאַמצת משפחה אחת של עולים – מבקרת בביתה, מזמינה אותה אליה, מטפלת בילדיה ודואגת לחינוכם – לא היה הרגש הזה של קיום עמים שונים בתוכנו, ולא היינו צריכים לחכות דורות עד שהגלויות השונות יהיו לעם אחד. אין אנו יכולים לחכות דורות, שהרי אין לנו זמן רב. איננו יודעים, מתי יהיה יום הפקודה ומתי יתקפו אותנו האויבים. עלינו להיות מוכנים לכך בכל יום. נוסף לצבא־הגנה לישראל – צבא מאומן, מצויד ומסור – מחייב בטחוננו שנהיה עם אחד; שהעולים ירגישו שמצאו בישובים הוותיקים אחים וחברים נאמנים. אל נישא שם אחדות האומה ואחדות הפועלים לשוא; נגלם אותן ביחסי יום יום ונהפוך אותן למציאות חיה, מלכדת, מפרה ומחסנת.

לא כל אחד יכול אולי לעשות מה שעשתה ורדה פרידמן ולעזוב את ביתו ואת הוריו. לא כל אחד מסוגל אולי לעשות מעשה־הגבורה של ורדה. אבל כל אחד מאתנו חייב להושיט יד לעולים, לקרב אותם, להנחיל להם את הערכים המוסריים, החברתיים והחינוכיים של מדינתנו למען נוכל לעמוד כעם מלוכד ביום פקודה, כאשר עמדנו ב־1948.

ועוד דבר אחד, והוא בטחוני, אם כי לא רק בטחוני: השממה הגדולה. כולנו רואים את מפת הארץ. אך לא כולנו יודעים משמעותה: ששים אחוז של שטח מדינתנו שוממים וריקים.

זמן רב עסקתי בחקירת הארץ ובלימודה. נדמה לי שאין ספר על הארץ בלשונות שאני שומען, שלא קראתיו. גם עברתי על פני הארץ כמה פעמים. ביקרתי בנגב, עם ברל כצנלסון ז"ל, לפני עשרים שנה. אבל רק לאחר שחזיתי בעצמי במדבר הזה הרגשתי מה פירושה של השממה ומה גדולה סכנתה.

אינני מדבר על הצד הכלכלי; שם טמונים אוצרות גדולים, ובלי ניצולם המלא לא תיכון עצמאותנו הכלכלית. בלי אוצרות ים המלח, בלי מכרות הפוספאטים, בלי נחושת ובלי ברזל, בלי שחם ושיש וגבס ושאר האוצרות הטמונים בנגב, ובלי נמל אילת (לא אדבר על נפט שאינני יודע עדיין אם ישנו או איננו) – לא תיכון עצמאותנו הכלכלית. אך מבחינת הבטחון, אומר: בלי איכלוס השממה הזאת, שהיא רוב הארץ – אין לנו בטחון. יש סכנה חמורה בריכוז העם ברצועה הצרה שבין חיפה לתל־אביב. אפשר להתקיפנו לפתע מהים, או מהאויר, ואם, חלילה, יפול הגוש תל־אביב–פתח־תקוה – ייחרץ גורל המדינה. אנו מוכרחים לפזר את ישובנו בכל חלקי הארץ. איננו יכולים להרשות לעצמנו, ששישים אחוז של הארץ הקטנה הזאת יהיו ריקים ויהיו פרוצים לכל פלישה ואנו נעמוד בפני האויב רק כשיגיעו לשערי תל־אביב. אנו מוכרחים לפגוש את האויב באילת, בערבה, בגליל העליון – ולא לתת לו דריסת רגל לרצועה הצרה הזאת. לשם כך עלינו לאַכלס השטח של הגליל, שהוא בחלקו טהור מיהודים (יוּדען ריין"), ועלינו ליישב ולאכלס את מרחבי הדרום והנגב.

וצריך שיהא ברור, כי לא נאכלס אותו בחקלאות בלבד; עלינו להפנות לשם תעשיות ולפתח שם את המכרות, עלינו להפנות לשם את העולים. אך בלעדי הנוער החלוצי הטוב שלנו אין לנו שום רשות לקחת יהודים מהרי האַטלס ומצפון אפריקה שאין להם המיטען הנפשי והרוחני שהבאנו אתנו מרוסיה ומשאר ארצות אירופה, ולהפקיר אותם לבדם בשממה הזאת המוקפת אויבים. אנו חייבים ללוות אותם, להדריכם ולחיות יחד אתם.

מחוץ לשכלול צבא־הגנה לישראל – אלה הם שני הדברים החיוניים ביותר מבחינת הבטחון, ולא בטחון בלבד. צבא־הגנה לישראל הוא הצבא המפואר ביותר במזרח התיכון, אבל עודנו רחוק מהשיא, משיא האימונים, משיא החלוציות ומשיא הציוד והזיון. אבל גם אם יגיע לשיאים אלה – אין לנו בטחון בלי שני הדברים האלה: היותנו לעם אחד ואיכלוס השטחים הריקים. בלעדיהם לא יכון בטחוננו.

אנו רוצים לרכז בבחירות אלה רוב העם סביבנו למען שלושת דברים אלה: א) הקמת משטר דימוקראטי, יציב וחלוצי. ב) קיום בטחון המדינה, מבחינה צבאית, מדינית וכלכלית. ג) העלאת האדם היוצר במדינה, העלאת אחריותו, טיב עבודתו, הכרת יעודו ושליחותו, כי רק בהעלאת האדם נבטיח אחדות־העם ואחדות־הפועלים.

זהו תכנה של מלחמת מפלגת פועלי ארץ־ישראל בבחירות לכנסת השלישית.

הקריה, ג' בסיוון תשט"ו – 24 במאי 1955.

חמש עובדות מרכזיות, רבות משמעות חברתית ולאומית, נתבלטו בבחירות להסתדרות־העובדים, ואין פלא שהסיעות הקטנות, הנתונות אך ורק לחשבון פעוט וחולף של ריווח והפסד כיתתי, לא שמו־לב אליהן או התעלמו מהן בכוונה, ויש שהן גם מנסות לסלפן ולמעט ערכן.

העובדה הראשונה היא – שהעם בישראל הוא ברובו עם־עובד. העובדה השניה, הכרוכה בראשונה, היא שהעליה ההמונית שזרמה ארצה לאחר תום מלחמת־הקוממיות נקלטה ברובה הגדול בכל ענפי העבודה בכפר ובעיר ונעשתה לכוח־יוצר ומקדם. העובדה השלישית היא שהעליה החדשה, על־אף מוצאה מארצות נחשלות וירודות, שאינן יודעות כלל מה זאת חירות אדם ועם, – נהפכה בזמן קצר לאחר בואה לאזרחים פעילים בדימוקרטיה הישראלית. העובדה הרביעית – גידולה של ההתישבות־העובדת ובגרותה הממלכתית. העובדה החמישית היא, שרוב בנינו ורוב מנינו של העם־העובד מחייב אחדות־פועלים וליכוד־העם, נאמן לברית שבין ההסתדרות והמדינה, ומרוכז סביב מפלגת פועלי ארץ־ישראל.

המהפכה הישובית, החברתית, המשקית והתרבותית שהתחוללה במדינה צעירה זו מאז קומה, – לא נעשתה מתוך בחירות ואינה תלויה בהן; אבל הן חשפו והבליטו מלוא משמעותה וערכה וכיוונה. מהפכה זו אין לזקוף על־חשבון איש או גוף מסוים, כי אם על־חשבון ההיסטוריה היהודית, כלומר על־חשבון הכוחות הפועלים בעם־היהודי בפזורה ובמולדת, על חשבון רצון־החיים וההתחדשות הפועם בעם מופלא זה, למרות כל המצוקה והקשיים והסכנות האופפים אותו לא רק בגולה, אלא גם במולדת. אבל מהפכה זו לא נעשתה באופן פאטליסטי, כגזירת־הגורל בתפיסה היוונית, שאין לו טעם וכיוון וברירה, אלא מתוך ראיית־הנולד והתכוננות והכוונה ומאמצים מתמידים של מייסדי המדינה, בוניה ועוזריה מכל החוגים והשדרות והמעמדות של העם היהודי בארץ ובגולה. הזכות הגדולה של מפלגת פועלי א"י היא שהיא התיצבה וגם נבחרה לעמוד בראש העושים והמגשימים והמכוונים, ולא נרתעה מעולם מהקשיים ומההפחדות ומנבואות־השקר של מחוסרי־אמונה וסוגדים לאלים זרים, אלא התמידה במלאכתה הקשה והנועזה והביאה האניה המסוערת בגלים זדונים עד הלום, מבלי לסור ימינה או שמאלה, אם כי אף היא אינה יכולה להתברך, שבכל שעה ובכל מקום עשתה במאה אחוזים כל המוטל עליה וכל אשר יכלה לעשות. כדי שתתמיד בתפקיד המכוון והמגשים בהסתדרות ובמדינה, עליה לראות בלי כל פחד ואונאה עצמית המגרעות והחולשות שנתגלו מזמן לזמן בפעולתה, ולתקנן במיטב יכלתה.

בהסתדרות־העובדים נתגלם העקרון ההיסטורי היסודי המתנה הפיכתנו מעם גלותי תלוי בחסדי זרים וסמוך על שולחן זרים – לעם עומד ברשות עצמו וניהנה מיגיע כפיו: עקרון העבודה. בימי בית־ראשון ושני היה רובו המכריע של העם היהודי עם־עובד, בעיקר עובד־אדמה, כפי שאנו למדים מספרי התנ"ך ומספרי ההיסטוריה של יוסף בן־מתתיהו. רק בגולה נגמלנו מהעבודה ומהאדמה בעל־כרחנו, ונעשינו במידה גדולה לעם של מתווכים. גם בשובנו למולדת לא חזרנו על נקלה וביום אחד לעבודה ולאדמה, ולא נסיון אחד בכיוון זה נכשל ונופץ לסלע המציאות העוינת מחוצה לנו ובתוכנו אנו. הרגלינו ונטיותינו הנפסדים, שרכשנו בגלותנו הארוכה, מוסיפים להכביד ולהאט תהליך הבראתנו הכלכלית, החברתית והמוסרית.

הסתדרות־העובדים, שנוסדה רק לפני שלושים־וחמש שנים (חנוכה תרפ"א – דצמבר 1920) מנתה בראשית יסודה רק 4433 חברים, פחות מכמה אגודות־מקצועיות מקומיות קטנות בימינו אלה. כל הישוב העברי בארץ בימי יסוד ההסתדרות – לא עלה על 65.000 נפש. ההסתדרות כללה, איפוא, רק 7% מהישוב היהודי הקטן. מאז עלתה ההסתדרות לא רק במספרים מוחלטים, אלא גם חלקה היחסי בישוב גדל בלי־הפסק ובשיעור פרוגרסיבי. בדצמבר 1926, שמונה שנים אחרי יסוד ההסתדרות (בבחירות לוועידה השלישית), היו בהסתדרות 22.500 חבר, ובישוב כולו 158.000 נפש. אחוז חברי ההסתדרות בישוב עלה איפוא משבעה לארבעה־עשר, במשך השנים האלה גדל מספר חברי ההסתדרות פי־חמישה, ומשקלם בישוב כולו גדל פי שנים. אף הסתדרות אחת באירופה בימים ההם לא הגיעה לאחוז כזה באוכלוסיה הכללית.

בדצמבר 1932, שתים־עשרה שנה אחרי יסוד ההסתדרות, נערכו הבחירות לוועידה הרביעית, היו בה 33,875 חברים, והישוב בארץ לא עלה על 192.000; אחוז חברי ההסתדרות בישוב הגיע ל־17,6%.

בדצמבר 1941 נערכו בחירות לוועידה החמישית של ההסתדרות, שמספר חבריה היה 118.500. במשך תשע שנים גדלה ההסתדרות שוב פי־ארבעה בערך. מספר הנפשות בישוב היהודי היה אז 479.000, ואחוז חברי ההסתדרות בו – 24.7%.

בבחירות לוועידה השביעית של ההסתדרות שהתקיימו בפברואר 1949, עם בוא המהפכה המדינית ששינתה שינוי יסודי גורל העם והארץ, פחות משנה לאחר קום־המדינה, וכחודש לאחר תום מלחמת הקוממיות, היו בהסתדרות 190.000 חברים, והעם היהודי במדינה מספרו היה אז קצת יותר משבע מאות אלף נפש. אחוז חברי ההסתדרות היה אז 26%.

מזמן היווסדה, בסוף 1920 עד תום מלחמת־הקוממיות, במשך עשרים־ותשע שנים, גדלה ההסתדרות פי 45, ואילו הישוב היהודי בכללו גדל רק פי עשרה וחצי. פירושו של דבר, שאחוז העובדים בעליה ובריבוי הטבעי גדל לא רק בפרוגרסיה אריתמטית, אלא בפרוגרסיה גיאומטרית. התהליך של הפיכת הישוב בארץ לישוב עובד התקדם בכמות ובאיכות, במספר ובמשקל.

אבל גידול מתמיד ודינאמי זה במשך שלושים שנה בערך מלפני קום־המדינה, מחוויר לעומת הגידול המופלא לאחר קומה. מאז הבחירות לוועידה השביעית בפברואר 1949 עד הבחירות לוועידה השמינית במאי 1955, במשך שש שנים ורבע, היתה לא התקדמות אלא קפיצה מהפכנית.

במפקד הראשון שנערך לאחר קום־המדינה, ביום 8 בנובמבר 1948, היו בישראל 713.000 יהודים. בסוף 1954 – 1.526.000. בשני מספרים יבשים אלה גלומה העלילה הגדולה בתולדות העם היהודי בארצו. מספר היהודים גדל בתקופה קצרה זו יותר מפי שנים. מה שלא הספקנו לעשות במשך שבעים שנה של תנועת חיבת־ציון והציונות המדינית, ומה שלא נעשה גם לאחר שיבת בבל ובכל ימי הבית־השני, נעשה בשנים הראשונות לקום הבית השלישי. עובדה זו כשהיא לעצמה היא מהעלילות ההיסטוריות הגדולות ביותר בתולדות עמנו. והמספר הכמותי בלבדו איננו ממצה כל ערכה של עלילה רבתי זו. יש לצרף לכמות גם המשקל והאיכות של העליה הגדולה, והתמורה החברתית־התרבותית הגלומה בעליה זו היא נס בתוך נס: 813.000 היהודים שנוספו בשנים מעטות אלה, מאז המפקד בנובמבר 1948, מיעוטם מריבוי טבעי ורובם הגדול מעליה מששים ארצות שונות, נהפכו בעיקרם לכוח עובד ויוצר במולדת, כפי שמראה הגידול המופלא של הסתדרות העובדים בשש שנים אלה.

בפברואר 1949 היו בהסתדרות 190.000 חבר, במאי 1955 – 515.000 חבר; במשך שש השנים גדל הישוב ב־125 אחוז, ואילו ההסתדרות גדלה ב־270; מאז יסוד ההסתדרות (בדצמבר 1920) גדל הישוב היהודי פי עשרים ושלושה וחצי, ואילו מספר חברי ההסתדרות גדל מאז פי מאה ואחד עשר ויותר. בסוף 1954 היו בישראל 1.526.000 יהודים; מהם היו מאורגנים בסתדרות 510.000 – 33.4% אחוזים מכח העם.

זוהי התמורה הגדולה, בכמות ובאיכות, שנתבלטה הפעם בהופעת ההסתדרות על במתה הציבורית של המדינה השנה. ואם נבחין, שחברי ההסתדרות הם רק בני 18 ומעלה, ובמספר הכללי של העם היהודי במדינה כלולים גם ילדים ותינוקות, הרי ברור שרוב האוכלוסין הבוגרים בארץ הם עובדים, והם מאורגנים ברובם המכריע בהסתדרות כללית אחת. עוד כמה רבבות עובדים מאורגנים בארגונים נפרדים קטנים, כגון הפועל־המזרחי, “פועלי אגודת ישראל” והעובדים “הלאומיים” מיסודו של אצ"ל (או “חרות”). כמה אלפים פועלים אינם מאורגנים כלל.

מכאן ברור: – א) שרוב העם הוא עם־עובד; ב) שכל זרם עליה מגדיל אחוז העובדים בעם.

העובדה השלישית – השתתפות מאות־אלפים עולים חדשים, שבאו מארצות שאין בהן סימן לחירות ולדימוקראטיה, בבחירות להסתדרות, והאחוז הגבוה של המצביעים. עובדה זו היא גילוי מרנין ורב־משמעות בהתבצרות הדימוקראטיה היהודית בישראל. כל הסילופים ודברי־הנאצה של הכיתות הזעירות צרות־העין בהסתדרות ומחוצה לה לא יפחיתו כמלוא־נימה המשמעות החברתית הגדולה של פעילות המוני העולים בהכרעת הדרך של הסתדרות העובדים. אין פעילות ציבורית זו חושפת כל העומק ועושר התכנים האנושיים, שנתגלמו במהפכה החברתית של מאות אלפי העולים, אבל גם ערוּת ציבורית זו כשלעצמה שופכת אור מבהיק על ההתעלות האנושית הכרוכה בעליה היהודית לארץ.

לפי הסיכומים הסופיים השתתפו בבחירות 431.000 חברי ההסתדרות, שהם 85% מבעלי־זכות בחירה. ספק אם באחת הארצות הדימוקראטיות בעלת ותק רב־שנים משתתף אחוז גבוה כזה בבחירות ממלכתיות הקובעות גורל המדינה. זוהי תעודת־כבוד גם להסתדרות וגם להמוני־חבריה. זוהי הוכחה ניצחת לערך החיוני שנודע להסתדרות ולפעולתה המסועפת בשטח המקצועי, ההתישבותי, החינוכי והמשקי, וגילוי מעודד של בגרות ואחריות ציבורית בקרב הפועלים הוותיקים והעולים החדשים, בכפר ובעיר.

ההתישבות העובדת אינה תופסת מבחינה כמותית מקום ראשון בחיי העבודה בארץ. מספר העובדים במקצועות מלאכה, בנין, ים ושירותים עירוניים עולה בערך פי־ארבעה על מספר העובדים בהתישבות־החקלאית. אבל להתישבות־העובדת נודעת חשיבות מהפכנית מיוחדת בתמורות המתחוללות בכינוס העם היהודי במולדתו, גם מבחינת ערכה המוסרי והחברתי בעיצוב דמות העם, וגם מבחינת הבטחון והעצמאות הכלכלית של המדינה. היו וישנם עובדים יהודים במלאכה וחרושת גם בישובי הפזורה היהודית, אמנם באחוז פחות לאין־ערוך מאשר בכל עם נורמאלי, אבל כמות העובדים החקלאיים היהודים בכל ארצות הגולה – בלי יוצא־מן־הכלל – היא מבוטלת. המהפכה העמוקה ורבת־התוצאות ביותר שנתגלתה במפעל היהודי בארץ – היא התהוות מעמד עובד חקלאי, צמיחת ההתישבות־העובדת. עצם ההופעה של עובדי אדמה במולדת, יש בה משום מהפכה יוצרת. אולם ערך נוסף ועצום נודע להתישבות העובדת בארץ שבה בעיקר נתרכז הכוח המוסרי הגדול שממנו בא לנו כל אשר השגנו בארץ, זה שבעים־וחמש שנים – הכוח החלוצי. העובדים החקלאיים ברוב הארצות הם אלמנטים נחשלים ומפגרים ביותר מבחינה חברתית ותרבותית. לא כן בארץ: הם ראשוני התנועה, מניחי יסודותיה ויוצרי ערכיה, מחנכי הדור ומקור יזמתו החלוצית. אמנם, לא רק בחקלאות נתגלו כוחות חלוציים, ולא כל חקלאי הוא ממילא חלוץ, אבל אין מקצוע וגוף ציבורי בישוב שבו פעמה הרוח החלוצית כבהתישבות־העובדת. בהתישבות זו היה ספון, ועוד הרבה זמן יהיה ספון, המען הראשי לעצמה המוסרית של תנועתנו ושל העם כולו, וגידולה המהיר של ההתישבות העובדת בשנים המעטות שלאחר קום המדינה הוא אחד הכיבושים והגילויים החיוביים החשובים ביותר בתקופה קצרה ורבת־עלילות זו. גידול זה בא לידי ביטוי בולט בבחירות להסתדרות. כמו־כן נתגלו בבחירות אלה מי הם הכוחות הציבוריים שעמדו מאחרי מפעל היצירה והתנופה החלוצית בארץ מאז קום המדינה.

בבחירות לוועידה השביעית שנתקיימה בפברואר 1949 הצביעו 33.931 חברים בהתישבות העובדת; בבחירות במאי השנה הצביעו 63.634. הבחירות לפני שש שנים נתקיימו לאחר שסיעה ב' שקראה לעצמה בשם “תנועה לאחדות העבודה”, פילגה מפלגת פועלי א“י ונתאחדה עם סנה ויערי וחבריהם. מפלגת הפועלים המאוחדת קיבלה אז 16.750 קולות, בכמה מאות יותר ממפלגת פועלי ארץ־ישראל (שקיבלה 16.081). באחוזים זכתה אז מפ”ם ב48.84% מכל מספר המצביעים, ומפלגת פועלי ארץ־ישראל – ב־47,39% בלבד. העובד הציוני קיבל אז 983 קולות (2,9%), הקומוניסטים 154 (0,45%) והעובד הדתי 143 (0,42%). במשך שש השנים האלה נהפכה הקערה על פיה: מפלגת פועלי ארץ־ישראל, שנרתמה בלי סייג ותנאי ובמלוא יכלתה למפעל קיבוץ־גלויות והפרחת השממה וקליטת־העליה והקימה מאות ישובים חקלאיים חדשים בכל קצות הארץ – נעשתה שוב לכוח הראשי והמכריע בהתישבות העובדת. הירידה המנקרת־עינים של משקלה של מפ“ם בהתישבות העובדת באה ללמד על עקרותה של מפ”ם לשני פלגיה במשך שש השנים האלה, מאז הסתלקה מנשיאה בעול המדינה, על התרופפותה הגדולה של התנופה החלוצית בתוכה ועל התפארות־הכזב שהמשיכו בה עד בחירות אלה. בעוד שההתישבות העובדת, שזיקה לה למפלגת פועלי ארץ־ישראל, הוכפלה במשך שש השנים האלה, ועלתה במספרים מוחלטים מ־16.081 ל־33.047, ובאחוזים – מ־47.39% ל־52, ירדו שני פלגי מפ“ם, מ־48.84% ל־41.1%. בין שני פלגי מפ”ם יפה כוחו של השומר־הצעיר בהתישבות מכוחו של הקיבוץ־המאוחד (או אחדות העבודה); מפלגת השומר־הצעיר קבלה 23.6%, ואילו מפלגת הקיבוץ המאוחד (אחדות העבודה) קבלה רק 17.5%. 6.1% פחות מהשומר הצעיר. נתגלתה בכל מערומיה התפארות־השוא של סיעה פלגנית שהיא משמשת כביכול הכוח החלוצי המגשים בציבור־הפועלים. סיעה זו הצליחה בכוח סיסמאות גנובות ממחנה אצ“ל לרכוש קולות בקרב עולים נחשלים במעברות מספר ולהגדיל אחוזיה ביחס לפלג השני של מפ”ם, אולם במקום שבא לידי ביטוי המפעל החלוצי המגשים, שאינו ניזון מסיסמאות־סרק ומתעמולת זוועה – הופיעה אחדות־העבודה בדלותה ובקפאונה.

יש לציין בסיפוק גידול כוחו של “העובד־הציוני” בהתישבות: פחות מאלף קולות לפני שש שנים ועתה 3000, ומ־2,9% עלה ל־4,7.

יש לציין עוד גידול אחד רב־משמעות: העובדים הציוניים הכלליים שהצטרפו בזמן האחרון להסתדרות הכללית. בבחירות אלה זכו ב־15,618 קולות (3,81%), ואילו לבחירות לוועידה החקלאית לא היו מסוגלים אפילו להציג רשימה משלהם. אין סימן מובהק מזה מנביבותה ועקרותה הממלכתית והציונית של מפלגת הציונים־הכלליים. יש לציין בצער ובדאגה שמפלגה זו, שמספר תומכיה לא־קטן בקרב הפקידות והמקצועות החפשיים, התפוסים לאידיאולוגיה מעמדית אנטי־פועלית, אין לה כוח יצירה, יזמה חלוצית ומגשימים בשטח שבו, יותר מבכל שטח אחר, תלוי בטחוננו ועצמאותנו הכלכלית – יישוב השממה והגבולות, והעלאת עולים על הקרקע. אפילו אנשי “חרות” בנו, אחרי קום המדינה, שני ישובים חקלאיים עובדים. מפלגת הציונים הכלליים, הקשורה להתאחדות האכרים והמתעטפת בגלימה של ארגון על־מעמדי וציוני – לא הקימה מאז קום המדינה אף ישוב חקלאי עובד אחד. זוהי תעודת־דלות ממלכתית וציונית שאין גרועה הימנה.

עצם הצטרפות העובדים הציונים הכלליים להסתדרות הכללית יש לראות כעובדה חיובית, ולא חשוב כלל מה היו כוונותיהם של הציונים־הכלליים בענין זה. כל קשר של ציבור עובדים, אף פקידים ומקצועות חפשיים, עם כלל העובדים, יש בו ברכה. ואם כיום ארגון עובדי הציונים הכלליים עודנו כפוף לגמרי למרות הציונים הכלליים וספוג נטיות אנטי־פועליות – אין זה מן־הנמנע שבמשך הזמן ישתחרר מנטיה זו. יתכן מאוד שהסוס הטרויאני שהכלליים התכוונו להכניס להסתדרות – יתגלה כסוס טרויאני במחניהם־הם. בכל־אופן טוב הדבר שהסתדרות העובדים כוללת גם ציבור זה, ואם מי שהוא רואה בכך סטיה ימינה – הוא מוכה סנוורים.

לשם השלמת התמונה בהתישבות יש לעמוד על המצב בהסתדרות החקלאית כולה, המאגדת בתוכה, כידוע, לא רק אנשי ההתישבות העובדת, אלא גם את פועלי המושבות.

לפני שש שנים הצביעו בבחירות לוועידת ההסתדרות במושבות ובהתישבות־העובדת 60.789 חברים, מאלה קיבלה מפלגת פועלי א“י – 32.201 קולות, (52,9%), מזה במושבות בלבד 16.120 קולות (60.20%); מפ”ם קיבלה 24.558 (39.6%), מזה במושבות בלבד 7.988 (29.74%); העובד הציוני קיבל 2.487 קולות (4%), מזה במושבות בלבד 1504 (5.6%); הקומוניסטים קיבלו 857 קולות (1.9%), מזה במושבות בלבד 703 קולות (2,62%); והעובד־הדתי – 686 קולות (1,1%), מזה במושבות בלבד 543 (2%).

הפעם הצביעו לוועידה החקלאית 149,126 עובדים, כמעט פי־שלושה מאשר לפני שש שנים. מפלגת פועלי ארץ־ישראל קיבלה 84.010 קולות – חמישים ושנים אלף קולות יותר מאשר לפני שש שנים, ובמקום 52% – 58%. שני פלגי מפ“ם קיבלו 47.711 קולות, בעשרים ושלושת אלפים קולות יותר מאשר לפני שש שנים, אבל האחוז של שניהם ירד מ־39,6% ל־32,9% – (הפסד של 6.7%). פלג השומר־הצעיר קיבל עכשיו 24.202 – 16,7%; פלג הקיבוץ המאוחד – 23.509, 16,2%. העובד־הציוני קיבל הפעם 7.204 (5%), ויש לו עליה אבסולוטית ויחסית; העובד־הדתי קיבל 2.092 (1,4%), וגם לו יש עליה יחסית ואבסולוטית; מק”י קיבלה 3.900 קולות (2,7%) – ואף לה יש עליה יחסית ואבסולוטית. הקולות הנוספים של מק“י באו בעיקר משני פלגי מפ”ם, מהם חלק שעזבו משקי שני הקיבוצים עם צאתו של משה סנה ממפ“ם, ומהם חלק שגורשו משני הקיבוצים האלה. ועוד רבו למדי הקולות שקיבלה מק”י גם עכשיו בשני קיבוצים אלה. במשק אחד יש לקומוניסטים רוב מוחלט, – ביד־חנה. בקיבוץ זה, שהוקם על־ידי הקיבוץ־המאוחד הצביעו 75 ורק אחד מהם – בעד אחדות העבודה, כל השאר הצביעו בעד הקומוניסטים. זוהי מצבת־קלון לחינוך הקומוניסטי שנתן יצחק טבנקין לנוער בקיבוץ־המאוחד, לאחר שיצא ממפלגת פועלי ארץ־ישראל.

העובדה החמישית שהתבלטה בבחירות – ואשר עמדה במרכז המאבק של כל המפלגות, לרבות המפלגות שאין להן חברים בהסתדרות – היא יציבותו הרעיונית והארגונית של רוב מנין ורוב בנין פועלי ישראל, על אף השינויים הכבירים והמהפכניים שהתחוללו בתוכו לאחר קום המדינה. המאמץ המשותף של הימין המתנכר והאנטי־פועלי, והשמאל שזיקה לו ברב או במעט לקומינפורם – לערער מעמדה של המפלגה הציונית הסוציאליסטית היחידה בארץ, אשר בנתה את ההסתדרות והדריכה אותה כל השנים – מאמץ זה נופץ לסלע הנאמנות והאחריות של רוב פועלי ישראל, בכפר ובעיר, בקרב הוותיקים ובקרב העולים החדשים, בין הפועלים השכירים ובין העובדים העצמאיים. נפלה הכרעה ברורה ונחרצת בכל השאלות הגדולות הקובעות דרכה של ההסתדרות ודרכה של המדינה. ואם האכזבה המרה של פלגי מפ"ם ועתוני הימין על כשלונם הנחרץ במאבק ראשי זה מוסווה בשביעת־רצון מדומה, כי סוף־סוף לא גדלה מפלגת פועלי ארץ־ישראל, אלא באחוז אחד – הרי מצווה עלינו לקבל העמדת־פנים מיתממת זו בלי שמחה לאיד.

בשנת 1949 קיבלה מפלגת פועלי ארץ־ישראל 79.286 קולות; הפעם 236.961. תוספת של אחוז אחד בלבד. אולם מאחרי “אחוז אחד” זה עומד קרוב לרבע מיליון פועלים; במשך שש שנים גדל המחנה המלוכד סביב המפלגה הציונית הסוציאליסטית האחת בארץ “רק” ב־157.655 חברים. ברצון יש לציין שגם כל שאר הסיעות, – בלי יוצא־מן־הכלל, גדלו מאז. מפ“ם קיבלה בבחירות לוועידה השביעית (1949) 47.888 (34,43%). הפעם קיבלו שני פלגי מפ”ם ביחד 111.743 קולות (27,15%), תוספת של 63.585, ובאחוזים – ירידה “רק” של 7 אחוזים.

מתוך השוואה לוועידה השביעית (בשנת 1949) אין כל קנה־מידה לברר מי משתי הסיעות הללו הפסידה יותר ורק מתוך השוואה לבחירות לוועידה הששית, באבגוסט 1944, שבה פעלו שתי הסיעות בנפרד, אפשר לעמוד על ירידתן המתמדת של שתי הסיעות גם יחד.

לפני הפילוג שביצע טבנקין במפלגת פועלי ארץ־ישראל בשנת 1944 – טען שלסיעתו, סיעה ב‘, יש שליש חברים במפלגה, כלומר יש לה 23% בתוך 69% שניתנו למפלגה בבחירות הקודמות. כשיומרה זו של טבנקין וחבריו הועמדה במבחן הבחירות באבגוסט 1944 – התברר שסיעה ב’ (שקראה לעצמה בשם “תנועה לאחדות־העבודה”) קיבלה רק 18.840 קולות מתוך 106.420 קולות כשרים שהצביעו בבחירות אלה, ז“א שהיא ייצגה רק 17,6% ולא 23%, כפי שטענו. סיעה ב' לא היתה אז עדיין מאוחדת עם פועלי־ציון שמאל. בוועידה השלישית הלכו פועלי־ציון שמאל עם אנשי השומר־הצעיר, ולפי מספר נבחריהם בוועידה – קיבלו 5% מתוך כלל הקולות. השומר־הצעיר (בלי פוע"צ שמאל) קיבל 15,6%. קשה לדעת כמה קיבל כל אחד משני פלגי מפ”ם בבחירות לוועידה השביעית. שניהם יחד קיבלו אז, כאמור, 34,43%. בהשוואה לוועידה הששית הם הפסידו יחד כארבעה אחוזים (לוועידה השישית, קיבלו שניהם 38,2%). לוועידה השמינית קיבלה אחדות העבודה יחד עם פוע“צ שמאל רק 14,61%, ז”א ששתי הסיעות הפסידו 8 אחוזים בהשוואה לוועידה הששית, וסיעת השומר־הצעיר (מפ"ם המפולגת) הפסידה בהשוואה לוועידה השישית – 3,1% (במקום 15,6% בוועידה הששית, קיבלה הפעם 12,54%).

הנעלה מעל כל ספק הוא ששני פלגים אלה – כל אחד לחוד ושניהם יחד – ירדו במשקלם היחסי לעומת הבחירות הקודמות, אם כי גדלו במספרים אבסולוטיים, כשאר המפלגות בלא יוצא־מן־הכלל.

העובד הציוני קיבל לפני שש שנים 2.567 קולות (3.54%), הפעם 21.543 קולות (5,25%) – גם עליה אבסולוטית וגם עליה יחסית. גם העובד הדתי, שקיבל לפני שש שנים רק 2214 קולות, קיבל הפעם 8.034 קול, והאחוז שלו ירד משלושה לשנים.

הדבר המדאיג היחיד בבחירות אלה הוא עלייתם האבסולוטית והיחסית של הקומוניסטים. לפני שש שנים קיבלו 2,674 קולות (3,5%) – והפעם – 16,806 קולות, או 4,09%. ברור שגם הם גדלו בחלקם מתוך העליה, אבל אין ספק שחלק לא־קטן הורישו להם שני פלגי מפ"ם בחינוכם המסולף, בנסותם למזג שני דברים הסותרים זה לזה – ציונות מגשימה וקומוניסם של ברית־המועצות, השולל קיומו של העם היהודי ורואה בציונות הופעה קונטרריבולוציונית וסוכנת של אימפריאליסם בריטי ואמריקני. בימי פ.ק.פ. ניזונה מפלגה זו מפסולתו של השומר־הצעיר, ובשנים האחרונות, אחרי יציאת סיעה ב' ממפלגת פועלי ארץ־ישראל, נוסף מקור חדש לקומוניסם בקרב הנוער החלוצי – החינוך הקומוניסטי של י. טבנקין וחבריו.

אם מנהיג הקיבוץ המאוחד מתפאר עכשיו שהוא היה בעל־בריתו של המחנה הקומוניסטי עוד לפני השומר הצעיר, אין הוא צריך להתפלא על כך שבמשקי קיבוצו פשה הנגע הקומוניסטי, עד כדי העברת משק־ספר שלם (יד־חנה) למפלגה האויבת בנפש לתקומת ישראל בארצו.

ובכל זאת, גם לאחר הסתפחות סנה וחבריו למק"י ועם העזרה הבלתי־מכוונת שניתנה לראֶנאֶגט זה על־ידי שני קיבוצים חלוציים במשך שש שנים – לא הגיעה המפלגה הקומוניסטית בארץ ליותר מארבעה אחוזים. החלום של אויבי ההסתדרות להפוך אותה לפדרציה של מיעוטים חסרי־אונים התנדף כעשן. קרוב לרבע מיליון פועלים, בערך ששים אחוז של הפועלים המאורגנים, מלוכדים סביב המפלגה, ומאז הפילוג של סיעה ב' בשנת 1944 לא היה בהסתדרות גוש מדריך ומכוון רב־יכולת ובר־סמך מוסרי וארגוני כאשר הוקם בבחירות אלה. מפלגת פועלי ארץ־ישראל ריכזה סביבה רוב יציב בהסתדרות החקלאית, בכל המועצות העירוניות, בוועידת הפועלות ובהסתדרות כולה.

לארבע השנים הבאות הובטחה לציבור הפועלים הנהלה נאמנה ומנוסה, ולמדינה – מישען רב־אונים ומסור.