ה' בתמוז תשט"ו – 25 ביוני 1955

אין בדעתי לפרוש עתה יריעה רחבה של הבעיות והתפקידים העומדים לפנינו כיום ואשר יעמדו לפנינו בתקופת ארבע השנים הקרובות. אסתפק כאן בשתי הערות מדיניות – פנימית וחיצונית.

על מה היא המערכה בין מפלגת פועלי ארץ־ישראל ובין כל שאר הרשימות? כידוע, הופיעו בזירת־הבחירות עשרים ושלוש רשימות. אנחנו אימפריה עצומה, שאפילו ארץ כמו אמריקה לא תוכל להשתוות אלינו. באמריקה ישנם רק 162 מיליון תושבים – על כן מופיעות בה רק שתי רשימות בבחירות, ואילו אנחנו הננו מדינה “עצומה” של 1,500,000 תושבים, – ונתברכנו ב־23 רשימות. בוודאי יש הבדל וריב בין כל רשימה לחברתה. כשיש לי זמן אני קורא את הוויכוח הממושך המשתרע על דפי “למרחב” ו“על המשמר” על המשמעות ההיסטורית של שני האחוזים, שקיבלה רשימה אחת יותר מיריבתה. כל אחת מהרשימות לוחמת על כך שלא ייגרע ממנה אחוז אחד או יותר, ואם אפשר – יתווסף לה אחוז או יותר. כל אחת מעשרים ושתים הרשימות, חוץ ממפא“י, יודעת היטב, לרבות מפ”ם בשלמותה ומפ“ם בהתפלגותה, וכן גם הפרוגרסיביים, וחירות והציונים הכללים בצירופם עם ס.צ., או בלי צירופם. כל אחת מהרשימות האלה יודעת היטב, שאף לאחת מהן לא יינתן לקבוע דרך המדינה; אף אחת מהן אינה משלה נפשה שיש ביכלתה להכריע גורל המדינה בשנים הקרובות. מאבק הבחירות שלהן הוא: של הפרוגרסיביים – להוסיף עוד מאנדט או שניים על הארבעה שיש להם עכשיו בכנסת; ושל שני חלקי מפ”ם, שיש להם 11 מאנדטים – להגדיל מספר המאנדטים שלהם בשניים־שלושה. והוא הדין בכל שאר הרשימות. המפלגה האחת הנלחמת לא על מספר מאנדטים, אלא על קביעת דרכה של המדינה בשנים הקרובות, המפלגה האחת שקבעה את דרכה בשנים הקודמות וסללה את הדרך למדינה לפני היות המדינה – זוהי מפלגת פועלי א"י.

אין פלא, שכל עשרים ושתיים הרשימות האחרות – מלחמתן מופנית נגדנו, ולא בלי הגיון, לפי דרכן. שהרי הן הרוצות כי למדינה זו לא תהיה נציגות מוסמכת שרוב העם עומד אחריה, כי אין הן רוצות שרוב העם יקבע דרך המדינה. הן רוצות, שהמדינה תהיה מפוררת ומחוסרת־אונים, ללא דרך מוכרעת על־ידי העם. האידיאל שלהן, ממשלה מורכבת על־ידי קנוניות וסידורים חשאיים בין מרכזים מפלגתיים. הסיעה הקוראת לעצמה בלשון סגי־נהור “אחדות־העבודה” – כסיעה הקוראת לעצמה “מפלגת הפועלים המאוחדת” גם לאחר שנתפלגה – יודעת היטב, כי לא היא לבדה, ולא שתיהן יחד יגיעו ליכולת לקבוע דרכה של המדינה – כשם שלא הגיעו ליכולת כזאת בהסתדרות. ברור להן מראש כי דרכן נפסלה ע“י רוב ציבור הפועלים, ובלא ספק, – תיפסל ע”י רוב העם, ואף־על־פי כן הן מבטיחות לבוחרים להרכיב ממשלה של פועלים. השאלה הקובעת – מהי הדרך והתכנית של הממשלה שתוקם.

כל אחד מפלגי מפ“ם מתימר שיש לו דרך מיוחדת ושונה מחברו. אלמלא כך לא היו מתפלגים. שניהם יחד טוענים שדרכם שונה מדרכה של מפא”י – אחרת לא היו נפרדים. ונשאלת השאלה: היש לכל אחד מהם באמת דרך נפרדת? המוכנים הם להוליך המדינה אך ורק בדרכם הם? ואם כך הדבר – כיצד הם מדברים על ממשלה של “שלוש המפלגות”, אם אין בדעתם להתכחש מיד לאחר הבחירות לכל אשר אמרו לבוחריהם בימי הבחירות ולקבל הדרך של רוב מנינו ורוב בנינו של ציבור הפועלים – הדרך של מפלגת פועלי א“י? הלוא הם מבינים היטב שבארץ זו אין המיעוט יכול להטיל רצונו על הרוב, ואין בדעת מפלגת פועלי א”י להתכחש לאחר הבחירות לדבריה בימי הבחירות. כי מפלגה זו אינה מדברת בימי הבחירות אלא מה שהיא עושה ומגשימה כל השנים. למה הם איפוא משלים – מדעת או שלא־מדעת – בוחריהם ומוליכים אותם שולל כפליים: א) שהם נלחמים על דרך במדינה השונה מזו של מפלגת פועלי א“י, ב) שהם יקימו ממשלה יחד עם מפלגת פועלי א”י? או שיש אמת באלף – ובית לא תיתכן, או שיש אמת בבית – ואלף אין בה כל ממש ואינה אלא הונאה ציבורית.

מנסיוננו המר אנו יודעים ששני פלגי מפ“ם גרמו בבחירות לכנסת הראשונה והשניה לבזבוז קולותיהם של רבבות פועלים, ועל־ידי כך – לחיזוק קולות הימין. עשרים צירי מפ”ם שנבחרו לכנסת הראשונה וחמשה־עשר – לכנסת השניה (ובמשך הזמן לא נשארו מהם אלא אחד־עשר, לאחר ששנים הצטרפו למק"י ושנים למפלגתנו) מילאו תפקיד עקר וחבלני בכנסת ובמדינה, לא פחות ממק“י וחרות. הם לא כיוונו, הם לא הדריכו, הם לא ביצעו, ולא השפיעו; פשוט הלכו לאיבוד, כאילו לא היו, וכל מה ששני פלגי מפ”ם עושים עכשיו אינו שונה במאומה ממה שעשתה מפ"ם המאוחדת כביכול. וכל פועל שמתפתה על־ידיהם להצביע בעדם – מפסיד קולו למעשה ומחליש מחנה העבודה והכוח החלוצי במדינה.

לא על דרך במדינה לוחמים שני פלגי מפ“ם – כי יודעים הם כמונו שלא הם יקבעו דרך זו. הם נלחמים על אמביציה פעוטה: שפלג א' יקבל בחצי אחוז או בשני אחוזים יותר מפלג ב'. זה שבועות שעתוני שני הפלגים האלה מלאים מאמרים שבהם פלג אחד מנסה להוכיח שרשימת תיו עולה על רשימת מ”ם בשני אחוזים, ומה גדול ערכם של שני האחוזים; ולעומתו פלג שני מציין שהמרחק בין תיו לאלף אינו קטן בהרבה מהמרחק שבין מ“ם לאלף: תיו רחוקה מאלף בשלושים ושלושה אחוזים ומ”ם רחוקה אף היא רק בשלושים וחמישה אחוזים, ואין הבדל מהותי בין שני המרחקים האלה. ומ"ם עוד מוסיפה כי בהתישבות כוחה גדל מתיו, וכי תיו ירדה מאז הופיעה לחוד בבחירות להסתדרות (בשנת 1944) מ־17.7% ל־14.61%.

שני פלגי מפ“ם, ככל שאר הרשימות המרובות, אינם נלחמים על דרך במדינה וכל דבריהם בענין זה אינם אלא אחיזת־עינים. אולם יש משהו גרוע עוד במלחמת בחירות זו. לא זו בלבד שמרמים את הבוחרים בנוגע לדרך – אלא מרמים אותם בעצם ענין הבחירה. למעשה לא הבוחר קובע את הנבחרים, שהרי אין ספק בדבר שלכל הפחות 75% של צירי הכנסת כבר נבחרו למעשה; בכל הרשימות “הוותיקות” יש מינימום מקומות הנקראים “בטוחים”, והמלחמות שהתנהלו בכל המפלגות סביב המקומות “הבטוחים” הן מחוסרות־טעם, לפי שיטת־הבחירות הנפסדת הנהוגה בתוכנו. הכל יודעים למשל ששנים או שלושה המועמדים הראשונים ברשימת הפרוגרסיביים – הם כאילו כבר נבחרו והוא־הדין בנוגע לשמונה או עשרה הראשונים ברשימת הכלליים, או 45 הראשונים ברשימת מפלגתנו. בחירת כל המועמדים האלה לא נעשתה על־ידי העם, אלא ע”י ועדות־מועמדים של מרכזי המפלגות, וכך נעשית הבחירה הדימוקראטית פלסתר.

אחד הדברים שעליו אנו נלחמים – ובזה נלך אל הבוחרים – הוא שחברי הכנסת, כלומר, נבחרי העם – כל אחד מהם יצטרך להבחר במישרים על־ידי העם. המפלגה רק תציג מועמד, והוא לא יהיה בטוח בבחירתו על ידי כך שיעמוד במקום הראשון או השני. כל מועמד יעמוד במקום ראשון, באשר לא יהיה יותר ממקום אחד. כי כל איזור־בחירות לא יבחר אלא נציג אחד. הארץ תהא מחולקת לאזורים. מספר האזורים יהיה כמספר הצירים בכנסת. כל מפלגה שתרצה בכך תציג מועמד משלה בכל איזור– והאיש הזה יצטרך לפנות אל קהל הבוחרים ולשכנע אותו שיבחר בו מפני שדרכו במדינה נכונה והוא ראוי ומוכשר לפלס לדרך הרצויה. רק בחירה כזאת היא דימוקראטית. ואל נזלזל בערך הדימוקראטיה. יש בישראל לפחות 4 מפלגות שאינן נמנות על מפלגות דימוקראטיות. שלוש מהן קוראות לעצמן בשם “סוציאליסטים מהפכנים”. היום אנחנו יודעים לפענח הפירוש של “סוציאליזם מהפכני”. הפירוש הוא – משטר שבו קיימת דיקטאטורה של מפלגה אחת ויחידה. ברור שמשטר כזה לא יוקם בתוכנו בלי כפיה חיצונית, בלי כוח צבאי זר. המפלגות של “הסוציאליזם המהפכני”, אם כי הן חולקות זו על זו – תמימות־דעים בדבר אחד: הן “בעלות ברית” של העולם “המהפכני” שבראשו עומדת ברית־המועצות. יצחק טבנקין, מנהיגה של “אחדות העבודה”, רואה אפשרות של כניסת הצבא האדום לארץ, כמובן למען “שחררה” ולסייע בהקמת המשטר של סוציאליזם מהפכני, אם כי לדעתו אין הכרח בכך. אלא שמתעלם הוא – וגם מאיר יערי עושה כך – שאם תוקם בארץ דיקטאטורה של “סוציאליסם מהפכני” – הרי לא מפלגתו של טבנקין ולא מפלגתו של יערי אלא אך ורק מפלגתו של מיקוניס תזכה בזכיה גדולה זו. ההכרזה של ראשי מפ“ם (לפני פילוגם) שהם בשום תנאי לא ילחמו נגד הצבא האדום – לא תעמוד להם ביום פקודה. בעולם “המהפכני” המפלגות של יערי וטבנקין אסורות כמפלגות בורגניות וקונטר־ריבולוציוניות, לא פחות מכל מפלגה ציונית אחרת. איני מאמין שפועלי ישראל מצפים למשטר זה, ואין להתפלא על כך שבמלחמת הבחירות אין אנו שומעים לא מפי טבנקין ולא מפי יערי וחבריהם על “בריתם” ההדוקה לעולם הקומוניסטי. פועלי ישראל יודעים שאם היה משתלט כאן, חלילה, “הסוציאליסם המהפכני”, כלומר הדיקטאטורה של המפלגה הקומוניסטית – היינו מנותקים בחוזק־היד מהעם היהודי באמריקה ומשאר ארצות המערב, ואולי גם לא היו מרשים לנו להשאר בארץ לכולנו, או לחלק מאתנו. אבל ברור, שהיה בא קץ למפעל העליה, כי אין הקומוניסם מכיר בקיומו של העם היהודי, וזו אינה תורת משה סנה ומק”י אלא תורתו של הקומוניסם העולמי ושל ברית־המועצות. עתידנו בארץ והאפשרויות של קיבוץ גלויות מותנים בהישאר ישראל מדינה ריבונית ודימוקראטית.

אך דימוקראטיה אמיתית איננה קיימת אצלנו, באשר אנו מחזיקים במשטר בחירות מסולף, אשר הותקן על־ידי הממשלה הזמנית. מבלי לשאול את העם הוחלט על שיטה נפסדת, שלפיה הבחירות נעשות ע"י ועדות מינויים של המפלגות. אנו רוצים, שהעם בעצמו יבחר את נציגיו – וכי כל נציג יהיה אחראי בפני בוחריו, וכל בוחר ידע מיהו הנבחר שלו. כל בוחר יוכל לבוא לנציגו בתביעות ולבקר את התנהגותו בכנסת. זה יתכן רק בבחירות אזוריות.

לשם שינוי משטר הבחירות והנחלת דרכנו למדינה, עלינו להשיג רוב בעם. אין אנו נלחמים על עוד מאנדט ועל עוד אחוז; אנו נלחמים על דרך – דרך בכלכלה, דרך בבטחון, דרך במדיניות־החוץ, וגם דרך בדימוקראטיה הפנימית.

אם חלילה לא נצליח ויתקיים האידיאל של 22 הרשימות האחרות – יוקם במדינת ישראל כולה המשטר המושחת והכושל שהביא את ירושלים עיר הבירה לפשיטת רגל, עד שמוכרחים היו לפרק את הנהלת העיר ולהרכיב הנהלה ממונה. מי ימנה הנהלה ממונה למדינת ישראל, אם יתגשם החלום של “אחדות העבודה” ומפ"ם והפרוגרסיביים ושאר הרשימות – שלא יהיה שום רוב בארץ, אלא יהיו פירורים פירורים?

זוהי המשמעות הפוליטית הפנימית של המערכה. אנחנו נלחמים על נציגות עם. אנחנו נלחמים על בחירת הנציגים על־ידי הבוחרים. אנחנו נלחמים על משטר דימוקראטי אחראי. אנחנו נלחמים על דרך שתיקבע על־ידי רוב העם כמו שנלחמנו בהסתדרות על דרך שתיקבע ע“י רוב ציבור הפועלים. – רק הודות להצלחתנו במלחמה זו הגיעה ההסתדרות לכיבושים המקצועיים, הקואופרטיביים, החינוכיים, ההתישבותיים, אשר לא הגיעה אליהם שום תנועת־פועלים בעולם. אם נצליח להקים רוב יציב כזה במדינת ישראל – מובטחני, שגם המדינה תגיע, אם כי היא מדינה קטנה, להישגים חברתיים, אנושיים וכלכליים, אשר יהיו לתפארת העם היהודי. מלחמתנו היא, איפוא, על דרך במדינה, שתוכרע על־ידי רוב העם, ולא ממשל המסתדר ע”י קנוניות וסחיטות של סיעות קטנות, שכל כוחן הוא ביכלתן להזיק.

ומכאן אני עובר לבעיה פוליטית שניה. כל מדיניות־החוץ של מדינת ישראל סובבת על ציר אחד – על בעיות הבטחון. במדינות אחרות אין בעיית הבטחון ממצה כל מדיניות־החוץ. לא כן אצלנו. יתר על כן: בעיית הבטחון אצלנו ממצה לא רק מדיניות החוץ, אלא זוהי בעיית הבעיות. אני אומר זאת לא מפני שבמקרה אני שר־הבטחון זה ארבעה או חמישה חדשים. אילולא הייתי משוכנע כי זוהי בעיית הבעיות – לא הייתי עכשיו שר־הבטחון.

אנו חיים בשני מעגלים – במעגל עולמי ובמעגל המזרח התיכון. במעגל העולמי: מאז תמה מלחמת העולם השניה ריחף על כל העמים צל של מלחמת־עולם שלישית. לא אכנס עכשיו לסיבות, לגורמים ולמניעים של דבר זה; אסתפק בציון שלפי הכרתי העמוקה – ונדמה לי שזוהי הכרה כללית המתגברת והולכת בעולם – סכנת מלחמת־עולם שלישית הולכת ומוסגת, לפחות לשנים אחדות. היא מוסגת מטעם פשוט: העם האמריקאני אינו רוצה במלחמות; כן העם האנגלי והעם הצרפתי: אין רוצים במלחמות. גם העם הרוסי אינו רוצה במלחמות. ממשלת ברית־המועצות יודעת היטב שכוחות המערב בנשק, בפלדה, במכשירים אטומיים, ביכולת טכנולוגית עולים על אלה שבידי ברית־המועצות. המדיניות המוטעית של סטאלין – הפילה פחד על כל הארצות החפשיות והן התלכדו יחד ומהוות עכשיו כוח אדיר בעולם. השליטים ברוסיה יודעים, כי במלחמה זו ידם לא תהיה על העליונה עכשיו. על כן יש להניח – אם כי אי־אפשר לדעת אילו הפתעות צפויות פה ושם – שאנחנו עומדים לפני הפגת המתיחות בעולם. וצפוי לנו שלום עולמי ב־10–15 שנה הקרובות.

לצערי הגדול, אינני יכול להגיד אותו דבר בנוגע למזרח התיכון. לא רצינו אף פעם, וגם היום אין אנו רוצים במלחמה – למרות הדיבורים מחוסרי־האחריות לא רק של אנשי “חרות”, אלא גם של כמה מאנשי “השמאל” המדברים בסגנון “חרות”. לא תהיה מלחמה יזומה מצדנו. להיפך – מצדנו ייעשה הכל למען הבנה הדדית ושלום עם עמי ערב. אבל גם ב־1948 אנחנו לא רצינו במלחמה, אם כי החלטות או"ם לא מילאו את דרישותינו הצודקות, – ואף־על־פי־כן היינו מוכנים לקבלן למען דרכי שלום. לא היינו מאושרים בגבולות ההם, שהיו גרועים פי כמה מהגבולות הנוכחיים, ואף הגבולות הנוכחיים – כל מי שמסתכל במפה יודע, כי אינם אידיאליים. המלחמה לפני שבע שנים נכפתה עלינו על־ידי פלישת צבאות ערב. צבא־הגנה לישראל גבר עליהם. והם נחלו כשלון. אבל הם לא שכחו את הכשלון הזה ולא השלימו עם קיומנו.

ולא זו בלבד. אין אף מדינה ערבית אחת שיש בה משטר עממי, נבחר, יציב. בכל ארצות ערב, בלי יוצא מן הכלל, שליטים הרפתקנים וכנופיות רודפי־בצע ורודנים. אינני יודע על שום מה עתונאי חשוב ואחראי מנסה לשכנע אותנו כי עלינו לקבל באהבה כל פגיעה והתקפה מצרית למען יבוצר מצבו של נאצר. נאצר הוא רודן. הוא לא נבחר על־ידי העם המצרי. הוא שולט שם בכוחה של כת צבאית. וכת זו מפולגת בתוכה ומלאה תככים. אותו מצב שורר גם בארצות־ערב האחרות. בעיראק שוררת כנופיה של פחוֹת, אשר לא נבחרה על־ידי העם – והעם שונא אותה. סוריה מעורערת ומסוכסכת, כבר היו שם שלושה רודנים, ובכל יום עומדת הארץ ערב מהפכה. המשטר ה“יציב” בעבר הירדן גם הוא ידוע לנו. הוא קיים בכוח הלגיון הנקרא ערבי, אשר למעשה הוא בריטי – ואין אנו יודעים מה יקרה בארץ זו או אחרת. איזה הרפתקן יעלה לגדולה, ומה תהיה המדיניות של אותו הרפתקן. אין אף איש אחד אחראי בראש מדינות ערב, ואין אף ממשלה אחת יציבה בארצות אלה הנשענת על רצון העם.

זאת ועוד: כל אחת מהמדינות הללו מסוכסכת בתוכה פנימה, וכולן מסוכסכות ביניהן לבינן. הדבר האחד שליכד אותן, ואף עשוי ללכד אותן בעתיד, זוהי שנאה לישראל ומלחמה בישראל. אין לנו כל בטחון, שלמרות כל רצוננו לשלום – לא תקפוץ עלינו פתאום מלחמה מצד ארצות ערב.

עם כל זאת, במידה שאני מכיר את כוחנו הצבאי, אני יכול לומר בלב שקט: אין פחד. אם הנחלנו להם כשלון ב־1948, כשהיה לנו צבא של אימפרובזציה בן־לילה – נכּה אותם גם עכשיו. יש לנו עכשיו צבא יותר מוכשר ויותר מצויד משהיה לנו בשנת 1948, אם כי אנו רחוקים עדיין מרחק רב מהכושר הרצוי והאפשרי ומהציוד הנחוץ והחיוני.

עלינו להבין דבר אחד יסודי והוא – שיש הבדל מהותי בינינו לבין ארצות ערב. במקרה של מלחמה, כמו במקרה מלחמת 1948 בה ניצחנו, לא עלה על לבנו, אף לא על לבו של הרפתקן כמנהיג “חירות”, כי אנחנו נשמיד את העם הערבי. לא יעלה על הדעת, שאנחנו נשמיד חמישה מיליונים סורים, חמישה וחצי מיליונים עיראקים, מיליון וחצי עבר־ירדניים ומיליון וחצי תושבי הלבנון, ועשרים מיליון תושבי מצרים. אך במקרה מלחמה – נמגר את הצבא הערבי ונגרש אותו מן הארץ. לא כן אם ינצחו אותנו, חלילה, צבאות־ערב. אין כל צל של ספק, – ואסור שתהיה לנו כל אשליה, – מה תהיינה אז התוצאות. זוהי השמדה כללית של עם ישראל.

אילו היו צבאות ערב מנצחים, חלילה, במלחמה ב־1948 – לא היה נמצא כאן אף אחד מאתנו.

קרה מה שקרה במלחמת־העולם השניה. השמידו ששה מיליון יהודים. אחד מרבי־הטבחים של הטבח האיום, שלא היה דוגמתו בהיסטוריה – היה המנהיג של ערביי ארץ־ישראל, חג' אמין אל־חוסייני. והוא לא היה בודד בקרב הערבים. כל שליטי ערב הורעלו על־ידי היטלר: שליטי מצרים, שליטי עיראק וסוריה – כולם היו ספוגים אותה תורה נאצית על השמדת גזע ועם. אם ניתקף על־ידי הערבים, לא תהיה זאת מלחמה על גבולות; זוהי מלחמה על עצם קיומנו. לפיכך בעיית הבטחון למדינת ישראל אינה דומה לבעיית בטחון בשום אומה שבעולם.

היטלר כבש את דנמארק, את נורבגיה ואת פולין. אך אפילו התליין הטמא הזה לא עלה על לבו להשמיד את כל העם הפולני. הוא לא ניסה לנגוע בעמים הצפוניים. אבל הוא החליט וביצע את זממו – להשמיד את היהודים. כמה משונאינו הערבים אינם נופלים מהיטלר בענין זה, – ועלינו לדעת היטב, מה פירושה של בעיית הבטחון בישראל.

אמנם אין שום יסוד לבהלה. יש לנו צה"ל. אך עלינו לדעת היטב, מה משמעותה של מלחמה, אם תפרוץ, חלילה, נגד רצוננו.

במידה שבטחוננו תלוי בצה"ל, באימונו, ברוחו, בכושרו ובציודו – נוכל להיות שקטים ובטוחים. אם כי צבאנו אינו מאומן דיו ואינו מצויד דיו אין הוא נופל בערכו מכל צבאות ערב, ויש לבטוח בו. אולם בטחון של עם אינו תלוי בצבא בלבד. אנחנו חיים בתקופה של מלחמה טוטאלית. ביום הראשון של תקומת המדינה ושל פרוץ המלחמה – ושני דברים אלה באו יחד – הפציצו את תל־אביב ונהרגו לא חיילים אלא אזרחים פשוטים: גברים, נשים וילדים. המלחמה בימינו אינה מבחינה בין חייל ובין אזרח.

כושר הנצחון תלוי בעצמה הטוטאלית של העם. ראשית כל, בעצמה המוסרית שלו. שנית, בעצמה המקצועית שלו. שלישית, בעצמה הכלכלית שלו. אמנם מאז מלחמת הקוממיות עלה כוחנו גם בכמות. מספרנו הוכפל, והוא גדל והולך. והכמות חשובה מאוד (דברי נאפוליאון, שאלהים עומד תמיד על צד הדיביזיות המרובות – אינם מלים ריקות), ואין לזלזל בה מבחינת הבטחון. אין גם להשוות את רמת האימונים והציוד של צה“ל אז לרמתו היום. עכשיו יש לו, לצה”ל, כלים כאלה שלא היו לו לפני שנה או שנתיים – ואני מקוה, כי בעוד שנה יהיו לו כלים שאינם בידו כיום.

אולם אני חייב לעמוד על הבדל אחד לרעה – והבדל חמור מאוד – מאז ועד היום. הציבור היהודי בארץ לפני שבע שנים, אם כי היה מחולק ומפולג למפלגות ולמעמדות – בענין אחד היווה עם אחד: לא היתה אף נקודה יהודית אחת – לא בגליל ולא בנגב, לא בצפון ירושלים ולא בסביבות חברון – שנטשה את מקומה. הנקודות המעטות שנפלו – נפלו יום־יומיים לפני הכרזת המדינה. וגם הן עמדו בגבורה עליונה, כמו גוש עציון ועטרות. נקודות אחרות עמדו בגבורה מפליאה – כמו עין־גב בצפון, ובית־אשל ליד באר־שבע, זו שהיתה קרועה לגמרי מן הישוב, מוקפת עיר ערבית ומחנה מצרי. אם תפרוץ, חלילה, מלחמה מחר – אין בטחון, כי אותם 440 ישובים חדשים שהקמנו יעמדו כאשר עמדו הישובים הנצורים במלחמת השחרור. הנה מקרה היכול לשמש דוגמה. בדרום יש מושב־עולים הנקרא “פטיש”. לפני חדשים אחדים היתה שם חתונה. בשעת הריקודים באו מסתננים מעזה – וזרקו רימונים. אחדים מאנשי המקום נפצעו ובת אחת נהרגה. ורדה פרידמן שמה. היא בת המשפחה הראשונה שהתישבה בכפר ויתקין, משפחה שבנתה בעמל־כפיה ובזעת־אפיה משק לתפארת. כמה בנים ובנות של המושבים, ואחר־כך גם של איחוד הקבוצות והקיבוצים – ובתוכם ורדה, – החליטו שעליהם לעזוב משקם והוריהם וללכת לישובי העולים, לחיות עמהם לא כמדריכים־פקידים, אלא כחברים החיים יחד עם העולים, ומדריכים אותם בעבודה, בחינוך, בבטחון, ביחסי חברה, ומשמשים להם דוגמה בעצם חייהם במקום. לא היה אצלנו כדבר הזה עד לפני שנה. רצה הגורל המר והרימון שזרקו פגע בבת כפר־ויתקין והיא נהרגה. הישוב פטיש היה המום – וכעבור יום החליט לעזוב. תושביו, יהודים כורדיסטאנים מפרס, לא נתחנכו על הערכים של יהדות רוסיה. לא על כתבי מאפו וביאליק; הם לא ינקו מתנועת הפועלים ותנועת חיבת־ציון והציונות. אלה הם יהודים שישבו מאות שנים בתוך סביבה פראית ומדולדלת; ולא הביאו עמהם את המיטען הרוחני שהבאנו אנחנו בבואנו לארץ. אין זו זכותם האישית של אנשי העליה השניה והשלישית שיצרו בימי העליה השניה את “השומר”, את העבודה העברית ואת הדיבור העברי; ובימי העליה השלישית – את “גדוד העבודה”, ה“הגנה” והסתדרות העובדים, והרחיבו התנועה הקיבותית, תנועת המושבים והאיגודים המקצועיים. ירשנו כל זאת מהיהדות שמתוכה יצאנו. אבל יהודים פרסים אלה לא נחלו מורשת רוחנית בארצם הם. הם עלו ארצה מתוך דחקות רוחנית וחומרית ומתוך אמונה משיחית והתישבו בדרום. והנה נוכחו שחייהם אינם בטוחים בכפרם, אך יודעים הם שיש מקומות בהם חיי היהודים בטוחים – בתל־אביב וברמת־גן. וכאשר קרה המקרה הטראגי אמרו המתישבים האלה: נלך מפה. שאלו אותם הבנים והבנות שבאו אליהם מהמושבים: לאן תלכו? השיבו: קודם כל נלך לממשלה. אמרו להם: אנו נביא את הממשלה אליכם. מיד באו לירושלים והביאו חברים אחדים מהממשלה. הייתי אחד מהם, ואמרתי להם מה שאמרתי. קם אחד מהם היודע עברית ושאל אותי שאלה פשוטה שלא היתה לי תשובה עליה, ואני מסופק אם יש לכם תשובה עליה. הוא שאל: מדוע אני צריך לשלם מס של 84 לירות, ששום אזרח ברמת־גן – אינני יודע מדוע בחר דוקא ברמת־גן – איננו משלם? והוא הסביר: אני שומר שנים־עשר לילות בחודש; כל לילה שבע לירות, ויחד 84 לירות. תושב רמת־גן אינו שומר שנים־עשר לילות בחודש ואיננו מפסיד 84 לירות. מדוע האפליה הזו? לא היתה תשובה בפי. אבל ביררנו אתם מה שביררנו, ועשינו מה שעשינו, ולאחר שעברו את התקופה הראשונה של בהלה, עשו חשבון־נפש חדש ושאלו את עצמם: סוף־סוף מה קרה בפטיש? הבת שנהרגה אינה תושבת המקום; יש לה בית ומשק משלה בכפר־ויתקין. שם נמצאים ההורים שלה, ולא היה לה כל צורך והכרח להימצא בפטיש. היא באה יחד עם חבריה מהמושבים הוותיקים. ואם כי חברה שלהם נהרגה – לא עזב איש מהם את המקום. ותושבי פטיש הם סוף סוף יהודים טובים ויש להם רגש של אַחוה יהודית, והם אמרו לנפשם: הבחורים והבחורות האלה באו לעזור לנו, והם נשארו במקום. האם אנו נעזוב? והחליטו לשאר. האסון שקרה במקום לא הרתיע אותם, אלא להיפך, חיזק וחישל אמונתם ובטחונם.

אבל לא לכל ישוב כזה באו בנים ובנות מישובים ותיקים, ואינני בטוח שלא יברחו אם תהיה, חלילה, פלישה וכפרי עולים יופגזו. ואם ברצוננו לקיים את בטחוננו – ובטחוננו זה עצם קיומנו הפיסי – מן ההכרח שכל יהודי בארץ ירגיש שהוא בן עם אחד, ואין להפלות בין תושב פטיש לבין תושב רמת־גן. אחוה יהודית אינה מליצה טפלה לצורך בחירות, אלא עובדת חיים.

אינני מציע לכל החברים שיעזבו את תל־אביב, חיפה, נתניה ודגניה וילכו לישובי העולים. אבל אילו היתה כל משפחה ותיקה בתוכנו מאַמצת משפחה אחת של עולים – מבקרת בביתה, מזמינה אותה אליה, מטפלת בילדיה ודואגת לחינוכם – לא היה הרגש הזה של קיום עמים שונים בתוכנו, ולא היינו צריכים לחכות דורות עד שהגלויות השונות יהיו לעם אחד. אין אנו יכולים לחכות דורות, שהרי אין לנו זמן רב. איננו יודעים, מתי יהיה יום הפקודה ומתי יתקפו אותנו האויבים. עלינו להיות מוכנים לכך בכל יום. נוסף לצבא־הגנה לישראל – צבא מאומן, מצויד ומסור – מחייב בטחוננו שנהיה עם אחד; שהעולים ירגישו שמצאו בישובים הוותיקים אחים וחברים נאמנים. אל נישא שם אחדות האומה ואחדות הפועלים לשוא; נגלם אותן ביחסי יום יום ונהפוך אותן למציאות חיה, מלכדת, מפרה ומחסנת.

לא כל אחד יכול אולי לעשות מה שעשתה ורדה פרידמן ולעזוב את ביתו ואת הוריו. לא כל אחד מסוגל אולי לעשות מעשה־הגבורה של ורדה. אבל כל אחד מאתנו חייב להושיט יד לעולים, לקרב אותם, להנחיל להם את הערכים המוסריים, החברתיים והחינוכיים של מדינתנו למען נוכל לעמוד כעם מלוכד ביום פקודה, כאשר עמדנו ב־1948.

ועוד דבר אחד, והוא בטחוני, אם כי לא רק בטחוני: השממה הגדולה. כולנו רואים את מפת הארץ. אך לא כולנו יודעים משמעותה: ששים אחוז של שטח מדינתנו שוממים וריקים.

זמן רב עסקתי בחקירת הארץ ובלימודה. נדמה לי שאין ספר על הארץ בלשונות שאני שומען, שלא קראתיו. גם עברתי על פני הארץ כמה פעמים. ביקרתי בנגב, עם ברל כצנלסון ז"ל, לפני עשרים שנה. אבל רק לאחר שחזיתי בעצמי במדבר הזה הרגשתי מה פירושה של השממה ומה גדולה סכנתה.

אינני מדבר על הצד הכלכלי; שם טמונים אוצרות גדולים, ובלי ניצולם המלא לא תיכון עצמאותנו הכלכלית. בלי אוצרות ים המלח, בלי מכרות הפוספאטים, בלי נחושת ובלי ברזל, בלי שחם ושיש וגבס ושאר האוצרות הטמונים בנגב, ובלי נמל אילת (לא אדבר על נפט שאינני יודע עדיין אם ישנו או איננו) – לא תיכון עצמאותנו הכלכלית. אך מבחינת הבטחון, אומר: בלי איכלוס השממה הזאת, שהיא רוב הארץ – אין לנו בטחון. יש סכנה חמורה בריכוז העם ברצועה הצרה שבין חיפה לתל־אביב. אפשר להתקיפנו לפתע מהים, או מהאויר, ואם, חלילה, יפול הגוש תל־אביב–פתח־תקוה – ייחרץ גורל המדינה. אנו מוכרחים לפזר את ישובנו בכל חלקי הארץ. איננו יכולים להרשות לעצמנו, ששישים אחוז של הארץ הקטנה הזאת יהיו ריקים ויהיו פרוצים לכל פלישה ואנו נעמוד בפני האויב רק כשיגיעו לשערי תל־אביב. אנו מוכרחים לפגוש את האויב באילת, בערבה, בגליל העליון – ולא לתת לו דריסת רגל לרצועה הצרה הזאת. לשם כך עלינו לאַכלס השטח של הגליל, שהוא בחלקו טהור מיהודים (יוּדען ריין"), ועלינו ליישב ולאכלס את מרחבי הדרום והנגב.

וצריך שיהא ברור, כי לא נאכלס אותו בחקלאות בלבד; עלינו להפנות לשם תעשיות ולפתח שם את המכרות, עלינו להפנות לשם את העולים. אך בלעדי הנוער החלוצי הטוב שלנו אין לנו שום רשות לקחת יהודים מהרי האַטלס ומצפון אפריקה שאין להם המיטען הנפשי והרוחני שהבאנו אתנו מרוסיה ומשאר ארצות אירופה, ולהפקיר אותם לבדם בשממה הזאת המוקפת אויבים. אנו חייבים ללוות אותם, להדריכם ולחיות יחד אתם.

מחוץ לשכלול צבא־הגנה לישראל – אלה הם שני הדברים החיוניים ביותר מבחינת הבטחון, ולא בטחון בלבד. צבא־הגנה לישראל הוא הצבא המפואר ביותר במזרח התיכון, אבל עודנו רחוק מהשיא, משיא האימונים, משיא החלוציות ומשיא הציוד והזיון. אבל גם אם יגיע לשיאים אלה – אין לנו בטחון בלי שני הדברים האלה: היותנו לעם אחד ואיכלוס השטחים הריקים. בלעדיהם לא יכון בטחוננו.

אנו רוצים לרכז בבחירות אלה רוב העם סביבנו למען שלושת דברים אלה: א) הקמת משטר דימוקראטי, יציב וחלוצי. ב) קיום בטחון המדינה, מבחינה צבאית, מדינית וכלכלית. ג) העלאת האדם היוצר במדינה, העלאת אחריותו, טיב עבודתו, הכרת יעודו ושליחותו, כי רק בהעלאת האדם נבטיח אחדות־העם ואחדות־הפועלים.

זהו תכנה של מלחמת מפלגת פועלי ארץ־ישראל בבחירות לכנסת השלישית.