אפיקים, כ“ב בחשוון תשי”ד – 31 באוקטובר 1953

בוועידת איחוד הקבוצות והקיבוצים

ברצוני להעיר שתי הערות לענינים שלא עמדו על הפרק, וכרגיל אין מעמידים אותם לדיון בוועידותינו, אבל לדעתי יש להם קשר רב לבעיה המרכזית המעסיקה עכשיו את התנועה הקבוצתית: כיצד להגביר הזרימה לשורות התנועה הקבוצתית.

אבל לפני־כן עלי להעיר מלים אחדות לדברי הח' מנוח בשבח הזיקנה. כשלעצמי אני מפקפק ביתרון הזיקנה מן הנעורים. בן עשרים הוא בעיני חביב ורב־סיכויים מבן 70. לא תמיד יש תועלת וברכה בנסיון של הזיקנה. נסיון זה יש בו גם הרבה מן ההקפאה והחניטה, והוא מאפיל לעתים קרובות על ראיית התמורות הדרושות והצרכים המתחדשים.

אליבא דאמת דיבר מנוח יותר מתוך התאהבות בצעירותו שחלפה מאשר בשבח הזיקנה רבת־התבונה. התיאור שנתן מ“הימים הטובים ההם” שחלפו, נדמה לי, אינו מדויק לגמרי. צדק מנוח באמרו, שאין סוציאליסט בלי יושר וצדק. יש להוסיף עוד תנאי מוסרי אחד: אמת. ובהשוואתו המצב העגום והירוד של עכשיו לעומת המצב האידיאלי והמעודד שלפני ארבעים שנה, בהיווסד דגניה, לא היתה, חושש אני, האמת שלמה – לא בתיאור ההווה ולא בהגדרת העבר.

אין, כמובן, דבר טבעי לאדם מאידיאליזציה של ימי נעוריו. כשאדם נער זוהר הכל מסביבו, לכל הפחות בזכרונו של אדם לאחר שחלפו נעוריו, אבל האמת מחייבת. נער הייתי גם אני, כשמנוח היה נער, ואולי קדמו נעורי במקצת לנעוריו. והימים ההם בארץ זכורים לי היטב – ואיני יכול לקבל ההשוואה של מנוח כממשית. קטרוגיו על ההווה הם, לדעתי, בלתי מבוססים. וכדוגמה להשוואה אקח את הקבוצה, אם כי איני סבור שזהו המודד היחיד בחיינו.

בימים ההם, לפני כארבעים שנה, היו בארץ כשבעים אלף יהודים. בקבוצה היו כשלושים איש. ז“א על כל 2400 יהודים היה איש אחד בקבוצה, בערך. מאז גדל הישוב העברי פי 20, ואילו מספר חברי הקבוצה גדל פי אלפיים ויותר. ז”א: כיום יש על כל 200 יהודים אחד החי בקבוצה. יש לנו איפוא גידול עצום מוחלט ויחסי. אי־אפשר איפוא לקבוע שהארץ היא עכשיו סדום ועמורה.

מנוח אמר שאיחוד הקיבוצים ושאר הגופים הקיבוציים הם טרוסט, ולא כליל הטוהר וצדק כאשר היו לפנים. ירשה לי הח' מנוח לומר לו שאין דבריו על ההווה צודקים כשם שאינם מדוייקים ביחס לעבר. התנועה הקיבוצית עכשיו, אם כי איני סבור שאין בה פגימות וליקויים, עשירה יותר בערכי מוסר אנושי, ציונות וסוציאליסם מאשר היתה הקבוצה הראשונה לפני ארבעים שנה. איני אומר זאת לגנותה של הקבוצה הראשונה, אבל עובדה היא שמייסדי דגניה בראשיתה לא חשבו עדיין על התישבות קבועה, לא העמידו הכל על עבודה עצמית, ולא הביאו אתם מן המוכן כל תורת המצוות הציוניות והסוציאליסטיות שהקבוצה כיום מגשימה בחייה. בתי דגניה הראשונים בנו אותם פועלים ערבים. דבר ההתישבות העובדת עמד בסימן שאלה, ואדם לא פחות מיוסף אהרונוביץ פסל לכתחילה כל הרעיון של התישבות עובדת, כשם שפסל זאת גם ב. בורוכוב. שניהם היו סבורים שהמשק צריך להיבנות בידי הבורגנים, והעובדים צריכים להיות רק פועלים שכירים. מייסדי דגניה לא התכוונו לכתחילה להיות ישוב קבוע; את התישבותם ראו כעין פעולת־כיבוש זמנית לשם הכשרה. ובדגניה בימים ההם לא נתקיימו שלל הערכים, הגלומים ב“טרוסט” הקיבוצי של ימינו.

איני זוכר אף ילד אחד בדגניה בראשיתה – וילדים זהו ערך חשוב מאד, גם ציוני וגם סוציאליסטי. כשעבדתי בכנרת (שכּללה אז גם אדמת דגניה, שנוסדה אחר כך), היתה זו דומה יותר למנזר – במובן הטוב של המלה – מאשר לישוב. היה זה מקום־עבודה של אנשים ששרתו ברעיון וחזון, אבל לא היה זה עדיין תא חברתי, ולא היתה מטרה, ולא דרך.

ולא נכון שהקבוצה עוררה התלהבות רבה בישוב. הישוב היה קטן ומסופקני אם אפילו ישוב קטן זה שמע על הקבוצה. איני יודע אם היהודים בירושלים, ביפו ובפתח־תקוה ידעו אז שעל גדות הירדן הוקמה קבוצה והבינו משמעותה וערכה. אפילו בקרב הפועלים לא נשמע קולה.

ידעתי שהקבוצה נעשתה במשך הזמן גורם חינוכי רב־אונים בגולה, ואולי לא היה כמוה גורם חינוכי בקרב הנוער, אבל זה בא כעבור זמן, אחרי מלחמת־העולם הראשונה, וסייעו לכך שני גורמים: הצהרת בלפור והמהפכה הרוסית.

מה היתה אז דמות הישוב? אתחיל מירושלים, בה היה אז הישוב היהודי הגדול ביותר בארץ. אך מעטים התפרנסו מעבודתם. אם אתם רוצים לדעת פרצופה של ירושלים בתקופת העליה השניה – קיראו סיפורו של עגנון “תמול שלשום”. יפו היתה גיטו מכוער. זוכרני הרושם המדכא והמעליב שעשתה עלי בהגיעי לשם – כשעליתי ארצה לפני 47 שנה. לא הרגשתי פה שאני בארץ־ישראל. היתה זו עיירה גלותית גרועה ומכוערת מזו שעזבתי בפולין. חיפה היתה אז עדיין כפר ערבי גדול, והיו בה כעשרים פועלים יהודים. ופתח־תקוה, הרי יודעים אתם מה היתה אז: אדמתה ובתיה היו קנין יהודים, אך עבודתה נעשתה על־ידי ערבים.

היום יש לנו חצי מיליון יהודים המתפרנסים מיגיע כפיהם, והם עובדים בעבודות שלא עבדו בהן היהודים כמעט בשום ארץ אחרת: בחקלאות, בחרושת, ברכבת, בדואר, במכרות, בספנות, בתעופה. האין גם צדיק שבצדיקים מהימים ההם חייב לדבר קצת בדרך־ארץ על תמורה גדולה זו? היש לנו בעולם כולו עוד חצי מיליון יהודים עובדים כאלה?

והמפעל הקיבוצי עכשיו – האמנם הוא כה ירוד, כדברי מנוח? ולא רק המפעל הקיבוצי כשהוא לבדו. נקח אחד הערכים היסודיים של התנועה הקבוצתית: עזרה הדדית. היש עוד מקום בעולם, באיזה זמן שהוא ובאיזו ארץ שהיא, שפועלים קיימו רשת ענפה ומסועפת של עזרה הדדית כאשר עושים זאת פועלי ישראל? ההסתדרות אינה קיבוץ, אין בה שיתוף ושוויון גמור, אבל איני יודע עוד הסתדרות עובדים אחת בעולם שמקיימת מידה כזו של עזרה הדדית בין חבריה כהסתדרות העובדים שלנו. ולא רק ההסתדרות. אנו מקיימים במדינתנו חינוך־חובה חינם, וכל ילד מתחנך על חשבון הכלל. זה אמנם קיים בכל מדינה תרבותית, אבל לא היה כדבר הזה בישוב ב“ימים הטובים ההם”. ומתן חינוך יסודי לכל ילד אינו דבר של מה־בכך. ואף זה נעשה על יסוד של עזרה הדדית בעם כולו – בכוח המדינה. הייתי יכול לציין עוד כמה וכמה דברים, כמו למשל שיכון לאלפים ולרבבות. לא כל עולה כבר הגיע לשיכון אידיאלי, אבל הוא טוב הרבה מהשיכון שמצאנו אנחנו – לביא, מנוח ואנוכי – בבואנו ארצה. ולמה לזלזל בהווה ולגנותו? זוהי אגדה חסרת־שחר שבעבר היה יותר טוב. בשום מובן, לא במובן החומרי, לא במובן המוסרי, ואיני צריך להוסיף – לא במובן המדיני – לא היה יותר טוב לפני ארבעים שנה, חוץ מהעובדה שאז היה מנוח צעיר יותר. אבל עכשיו יש הרבה יותר צעירים מאשר היו אז, והזקנים בתוכנו רק צריכים לשמוח על כך.

איני אומר שעכשיו הכל טוב ושפיר. אני רחוק מאד מהנחה כזו. החסר מרובה על הקיים, והרצוי מרובה על המצוי, אבל איני מודה שבאיזה מובן ובאיזו בחינה היה המצב לפני ארבעים שנה טוב מזה של עכשיו. ואיני מתגעגע לימים ההם – אם כי גם אני הייתי אז צעיר בארבעים שנה.

ועכשיו אני בא להערתי הראשונה.

הח' ז. שפר התאונן שאין קשר בין המפעל הקבוצתי לבין המוני העולים. מאות אלפים עלו לארץ – ואינם הולכים לקבוצה. יש כאילו חיץ בין העולים לבין התנועה הקיבוצית. אם הטענה האחרונה של הח' שפר נכונה – הרי זוהי אשמה חמורה נגד אנשי התנועה הקיבוצית. יש רק דבר אחד העשוי להרוס החיץ: אהבה לעולים. לא זעם, לא מרירות, לא תביעות, לא קטרוג ולא בוז – אלא אהבה לעולים, וכשתאהבו – תבינו, ואולי – יבינו אתכם יותר משמבינים עכשיו.

היש יסוד לתלונה שבאו המוני עולים ולא באו לקבוצה? לא רק בארץ זו היתה עליית המונים. יש ארצות שקלטו הרבה יותר עולים ממדינה צעירה וקטנה זו. מיליונים ועשרות מיליונים עלו לקאנדה, לאבסטרליה, לניו־זלנד. האם המוני עולים אלה הקימו קיבוצים? ולהם היה זה יותר קל. רוב המהגרים ההם, בכל אופן חלק גדול מהם, באו מחיי עבודה, היו איכרים מלידה ומבטן, לרבים מהם גם היו בהגירתם אידיאלים חברתיים, מדיניים ודתיים, והם לא יצרו קבוצות. ומה הפלא שיהודי בבל, תימן ומארוקו ורומניה ומחנות העקורים בגרמניה עלו ארצה ולא הקימו קבוצות? הדבר המפליא וטעון הסברה הוא מדוע לא הקימו מאות אלפי עולים קבוצות, אלא מדוע עשרות, מאות ואלפי עולים – כן הקימו קבוצות. אין קשר ישיר, הכרחי, טבעי, בין הגירה ובין יצירת קבוצות. היה משהו מיוחד, יוצא מן הרגיל, בחלק מן העולים, מאז העליה השניה – שהוליד היצירה המופלאה והבלתי־מצויה בשום מקום אחר בעולם, הנקראת בשם קבוצה או קיבוץ.

אנשי הקבוצה מדברים עכשיו בשם היתרון הכלכלי של הקבוצה, והריהם משתוממים כיצד אין המוני העולים מרגישים ביתרון זה ואינם רוצים ליהנות ממנו. איני מטיל ספק ביתרונות הצפונים במשק הקבוצתי, אבל אני מפקפק אם היתרון הכלכלי הוא שמשך את יוסף ברץ או את בן־ציון ישראלי לקבוצה. בכל אופן בראשיתה של הקבוצה היה יתרונה הכלכלי לא מובטח כלל וכלל. עצם העליה לארץ של מייסדי הקבוצה לא בא מתוך היתרונות הכלכליים שהיו כביכול בארץ. לא היתרון הכלכלי ואף לא השוויון שימש עילה ראשונה. השוויון טופח בקבוצה לאחר היווסדה. הקבוצה נוצרה הודות לצירוף יחיד במינו של חומר אנושי, יעוד היסטורי, וצרכי ההתישבות היהודית בארץ.

יוצרי הקבוצה היו יוצאי יהדות רוסיה שמיזגו בחינוכם, בהכרתם ובשליחות שנטלו על עצמם, שני היעודים המרכזיים בהיסטוריה האנושית – הלאומי והחברתי. אנשי העליה השניה היו ספוגים האידיאלים היהודיים שירשו גם מספר הספרים וגם מהספרות העברית בימיהם: אחד־העם, ברדיצ’בסקי, ביאליק וברנר; והאידיאלים האנושיים של המהפכה הרוסית שירשו מטובי הסופרים הרוסים של המאה התשע־עשרה. אילו עלו לארץ בשנת 1905 יהודי אמריקה או מארוקו – לא היו בונים קבוצה.

אבל גם הצעירים שבאו מרוסיה לא היו מקימים קבוצה אילו לא מצאו בארץ התישבות יהודית שהיתה בנויה על קנין יהודי ועבודה ערבית זולה. המניע הראשון להקים התישבות עובדת בנויה על אדמה לאומית ניתן על־ידי הצורך ההיסטורי להבטיח עבודה עברית בהתישבותנו. החקלאות היהודית, שהיתה בנויה על רכוש פרטי ועבודה שכירה – לא קלטה עבודה עברית. ואז נוסדה השותפות היוצרת שעשתה גדולות בארץ, ואשר בלעדיה לא היתה קמה הקבוצה ולא היתה נוצרת ההתישבות העובדת בכללה: השותפות בין התנועה הציונית המישבת ובין החלוץ העובד המתישב. הסדן הציוני מצא את פטישו החלוצי. התכונות האישיות של העליה השניה והצרכים הלאומיים של התנועה הציונית נצטרפו ביצירה הגדולה שאנו קוראים לה התישבות עובדת, שבלעדיה היה הישוב היהודי בארץ נשאר ישוב גלותי ועקר, תלוי בחסדי זרים כמו כל ישוב יהודי בתפוצות. הקבוצה היתה הצורה המשוכללת ביותר של שותפות זו.

השאיפה לחיי שוויון, טוהר וצדק חברתי, טופחה על רקע ההתישבות העובדת שבאה לתקן המעוּות של משק יהודי בנוי על עבודה לא־עברית. העיקר, המקור, והתכלית העיקרית – היתה עבודה עברית בחקלאות היהודית ובמשק היהודי בכללו. חיי־עבודה – זה היה ונשאר המניע הראשי בטיפוח הקבוצה. ויש הגיון פנימי בחיי העבודה: הגיון של שוויון, צדק ושותפות. אבל אלה היו הפירות ולא השרשים של הקבוצה.

הקבוצה היא בעצם התחנה האחרונה בדרכה של תנועתנו, ורק מתוך הסגולות המיוחדות של כמה מהעולים, ומתוך תנאים מיוחדים שבהתהוות התישבותנו החקלאית, החלו כמה עולים מהסוף, ובבת אחת קפצו לפיסגת ההר מתוך שפע כוחות מוסריים שהיו ספונים בהם. לא כל העולים ניחנו בסגולות אלה, והרוגז על יהודי תימן ובבל ומחנות העקורים בגרמניה, מדוע אינם מתחילים את חייהם בארץ מהקבוצה אינו מוצדק יותר מרוגז על תינוקות מדוע אינם מחברים שירי ביאליק או פרקי תהילים עם צאתם לאויר העולם.

הקבוצה נבנתה לא לשם יתרונה הכלכלי אלא מתוך נשמה יתרה. נשמה יתרה זו יש לטפח בסבלנות בעבודה חינוכית. אין זו אשמת מאות אלפי העולים שהגיעו לארץ בחמש השנים האחרונות שלא ניתן להם החינוך היהודי והאנושי שנפל בחלקם של אנשי העליה השניה והשלישית.

גם המעבר לחיי־עבודה סתם אינו קל לגבי רוב העולים האלה. מחוץ ליהודי תימן – אין המוני העולים להוטים אחרי חיי עבודה, וכדרכם בארצות־מוצאם היו בוחרים להיות רוכלים וחנוונים, ולכל היותר פקידים. גם במדינת ישראל, כושר הקפיצה לפיסגת הר אינו נתון לכל אחד, ואל נבוז למאמצים שעלינו להשקיע בהעברת המוני העולים לעבודה סתם, ולו גם עבודה שכירה, ולעבודה חקלאית, בכל צורה שהיא. ואם אנשי הקבוצה לא יראו בהעברת המוני העולים לעבודה ולהתישבות, בכל הצורות והדרכים, כיבוש ומשימה – הם יתנכרו למקורם ולשורשם.

לפני חצי שנה ישבתי בישיבת הוועד־הפועל הציוני, ושמעתי עסקן ציוני ממוצא פולני דורש מכל הנוער היהודי באמריקה לעזוב את ארצו ולהיכנס לקיבוצים בישראל, – דרישה בלי־ספק נאה. אבל אמרתי בלבי: ומה אם הנוער היהודי באמריקה ישמע הדברים האלה וישאל את הדורש דרישה נאה זו – מדוע אתה לא עלית לארץ כשהיית צעיר, ומדוע העדפת, להיות עסקן ציוני בפולין – מאשר להיות חבר בקבוצה, ובאיזו סמכות מוסרית אתה מייעץ לנו ללכת לקיבוצים? אני כשלעצמי ידעתי תשובתו של עסקן זה: בפולין היו המוני יהודים, ועסקנות ציבורית רבתי, והקבוצה בארץ היתה ענין של “בטלנים” מעטים ולא משכה. אבל גם באמריקה יש המוני יהודים, יותר מאשר בפולין לפני השמד הנאצי, וגם יש עסקנות יהודית ולא־יהודית. ומדוע זה יעשה נוער יהודי באמריקה מה שלא עשה נוער ציוני בפולין וברוסיה – מחוץ ליחידי סגולה, עד שהורם השוט, וגם עסקנים ציונים עלו ארצה.

עלינו לראות המציאות בעינים פקוחות. עלינו לראות הקשיים העומדים על דרכנו בלי כל אונאה עצמית ובלי טשטוש. לא בקיטרוגים ולא בהטפת מוסר זול נסלק הקשיים.

הבעייה של הזרמת כוחות חדשים למפעל הקבוצתי היא בעייה דוחקת בלי ספק, ונדמה שאם נדע לבקש הכוחות במקום שהם גנוזים – נמצאם.

כוחות חלוציים אלה היו מקודם בעיקר ביהדות מזרח אירופה ובמרכזה. יהדות זו נשמדה. אין להתיאש לגמרי מיהדות מערב־אירופה והאמריקאנית. אבל בזמן הקרוב יש לצפות רק למעטים וליחידי־סגולה. הפוטנציאל החלוצי החשוב נמצא בארץ, בנוער העולה והישראלים בגיל רך.

יש עכשיו בארץ כמאה אלף נערים ונערות בגיל 18־14. רק כעשרים או עשרים וחמשה אחוז מקבלים חינוך –בבתי ספר תיכוניים, מקצועיים או בהשלמות במשקים. תנועות־הנוער השונות מטפלות בעיקר בנוער זה, בנוער הלומד. כשבעים וחמישה או כשמונים אלף נער ונערה – הם עזובים לנפשם. אלה הם נערים עולים או נערי שכונות־עוני וילדי פרברים. הם כבר עברו גיל בית־ספר יסודי שהוא חובה על כולם, והם נידונו לגדול ללא חינוך, ללא הכשרה, ללא התערות והשתרשות במפעלנו היוצר והגואל. אבל אין זו גזירה מן השמים – ואפשר לבטלה. אם נשקיע כוחות בנוער זה, כמו שהשקענו לפני המבול בנוער היהודי בפולין, בליטה, בלטביה, בגליציה, ברומניה ובגרמניה, וניגש לנוער זה באהבה, באחווה יהודית, ונחנך אותם להיות אנשים, יהודים, לוחמים ויוצרים – מובטחני שנגלה אוצרות גנוזים של יכולת חלוצית. ממשיכי המפעל הקיבוצי וההתישבות העובדת יבואו מנוער זה – אם נקדיש לו הכוחות הדרושים ונראה בו מטרה לעצמה ולא אמצעי למשהו אחר. טיפולנו יודרך אך ורק מרצון אחד: להעלות נוער זה כאנשים וכיהודים ולהנחילו מיטב הסגולות הדרושות לבוני מולדת ומגיניה. שאר־רוח בנה את הקבוצה; הנחלת שאר־הרוח לנוער בארץ – היא הדרך הנאמנה ביותר להאדיר המפעל הקיבוצי.

לא נוכל להתעלם מהעובדה המרה שלפי־שעה נסתתמו מקורות העליה. אי־אפשר להעלות שנית יהודי תימן ובבל; יהודי אמריקה אינם רוצים לעלות; וגם יהודי צפון אפריקה – בוששים, כי עוד יש שבר במארוקו ובאלג’יר ובטוניס. ואם אין עליה מבחוץ – עלינו להעלות הכוחות הפנימיים – העלאה חינוכית וחלוצית. הקשישים לא ישתנו כל כך מהר; התינוקות והילדים – יעברו כמה שנים עד שיגיעו לגיל עבודה ויצירה. הגילים המוכשרים לפרנס מפעלנו החלוצי בשנים הקרובות – אם נכשירם לכך – הם הגילים שבין 18־14.

איני מקבל התיאורים השחורים בהם מתארים את הנוער שלנו. לרגל מלאכתי בצבא אני נפגש עם הנוער. לא עם חוג אחד, אלא עם נוער מכל החוגים: ותיקים, ילידי הארץ, עולים חדשים, בני עיר ובני כפר, בני אמידים ובני עניים, מחונכים ובלתי־מחונכים. לצבא נכנסים גם צעירים אנאלפביתיים, עשוקי כל חינוך והכשרה, וכאן הם לומדים קרוא וכתוב ורוכשים ידיעות ראשונות על הארץ ועל העם היהודי, ומתרגלים לסדר ולנקיון, למשמעת ולאומץ־רוח ולאחווה – ומתברר שביסוד אין הבדל בין עדה לעדה, בין שבט לשבט; בכולם גנוזה מתנת־אלהים הנפלאה של אדם הנברא בצלם.

כשנפל בגורלי להקים הצבא במדינת ישראל, החלטתי להטיל אחריות על צעירים, ומיניתי בני שלושים ושלושים וחמש לתפקידים הגבוהים והאחראים ביותר, והנסיון מוכיח שלא שגיתי. הקצינים הצעירים, לרבות הרמטכ“לים, שום צבא בעולם לא היה מתבייש בהם, ואני בטוח שבנוער הצעיר שטרם הגיע לגיל צבא – גנוזות אפשרויות גדולות, ואם לא נעזוב לנפשם 75.000 נערים ונערות בגיל 18־14 ולא נכניס אותם בסכסוכים ובוויכוחים של ה”תנועות" היריבות, אלא ניתן להם חינוך והכשרה במסגרת ממלכתית, במסגרת גדנ"ע, בשליחות המדינה, לצרכי כלל האומה, לצרכי בטחון והפרחת השממה – אני בטוח שנקצור יבול עשיר ומבורך.

כמובן, לא בכוח המסגרת נעשה את המלאכה. דרושים לכך כוחות מחנכים ספוגי רוח גבורה וריח השדה, בעלי שאר־רוח החיים בעצמם חיים חלוציים, אשר יבואו לחנך נוער זה בכוח המופת האישי ומתוך אהבה נאמנה. תנו לי לפחות 50 בחורים ובחורות שעבדו בצבא ועברו מחזור הקצינים ומצטיינים בעבודה, בהכשרה ובסגולותיהם האישיות – וילכו לעבוד בגדנ“ע, ודווקא בקרב נערי העוני, הנוער העולה וילדי שכונות העוני. לא אוכל להבטיחכם שכל חניכיהם ילכו אחר כך להתישב בקבוצה או אפילו במושב. לא כל חניכי קיבוצי “החלוץ” בפולין ובליטה הלכו לקיבוצים ולהתישבות העובדת. אבל אני בטוח שכל נער שנתחנך על־ידי מדריך בעל שאר־רוח בגדנ”ע יהיה ליהודי טוב יותר, לאדם הגון יותר, לחייל מוכשר יותר, ורבים מהם – יהיו גם לחלוצים ומתישבים. אולם תנאי אחד עלי להתנות: יש לחנך חלוצים לא לגוף זה או אחר, אלא למדינה, לכלל האומה.

ושוא כל הדיבורים על גשר להמוני עולים – אם לא תמצאו דרך לנוער זה. אין “גשר” יותר בטוח ונאמן – מהנוער. ולא הנוער המיוחס דווקא – הנוער הלומד – אלא הנוער של המעברות והשכונות. צבאנו הוכיח שאנו עם אחד: יש לנו קצינים אפגנים, פרסים, תימנים, מארוקאים, תורכים, מצרים והודים. ולא זכינו בהם מן ההפקר, אלא השקענו כוחות ביוצאי כל העדות, ועמלנו לא היה לשוא. לכו לנוער – ותמצאו ממשיכים.

הערתי השניה תהיה קצרה, ומה שאומר – אומר בדחילו ורחימו, כי אין מדברים אצלנו על הדבר הזה, והוא – הגדלת הילודה.

יש דברים שאינם ברשותכם. אין זה ברשותכם להפיח ביהודי אמריקה רצון לעלות ארצה; אין זה ברשותכם להרשות ליהודי רוסיה לעלות ארצה; ואין זה ברשותכם להביא את העולים להצטרף לקבוצות. אבל יש דבר גדול וחשוב וחיוני שהוא ברשותכם, וברשותכם היחידה: שיהיו יותר ילדים בקבוצה. מיליון תינוקות יהודים נשמדו על־ידי הנאצים. ששת מיליון היהודים שנטבחו באירופה – עליהם נשען המפעל הציוני. הם היו המועמדים לבנין המדינה, מהם באו חלוצי ההגשמה, הם אינם, ואין בידינו להחיותם.

בקבוצה נתרכז מיטב האדם בישראל. אנשי הקבוצה כבר נמצאים בארץ, כבר עובדים, כבר יושבים על הקרקע, כבר חיים חיי שותפות ושוויון, כבר מגלמים בחייהם כל ערכינו הציוניים והסוציאליסטיים – והקבוצה חייבת קודם־כל לגדול מתוכה. יש ערך רב לתורשה, יש ערך רב לסביבה. גם התורשה וגם הסביבה בקבוצה – אין כמוהן בשום פינה אחרת בעם. ועליכם לקבוע מיכסת חובה של ילודה: לפחות ארבעה ילדים בכל משפחה. אין שום משק ותא חברתי מוכשר לקיים זאת בתנאים הנוחים ביותר – כקיבוץ.

אין בשום אופן להתיאש מחידוש העליה. אין להתיאש גם מעליית יהודי אמריקה וגם מעליית יהודי רוסיה. אבל קודם־כל – עליה פנימית.

ילודה רבה יותר, כחובת־כבוד ראשונית, והכשרה חלוצית לנוער בארץ; שני דברים אלה הם בידינו – ואל נכזיב.