באר שבע, ה' באדר ב' תשי"ד – 10 במארס 1954

שיחה במסיבת־נוער בבאר־שבע

עלי לעשות הפעם דבר מוזר במקצת, למען מנוע אי־הבנה: עלי להציג עצמי לפניכם. אני מעין עולה חדש. לא עולה חדש במשמעותו הרגילה, לא מפולין, מבבל או מארגנטינה אני בא עכשיו. אני עולה חדש הבא מהארץ. על כל עולה נאמר שהוא כאילו נולד מחדש. אין אדם נולד פעמיים, וגם אני לא נולדתי פעמיים, ואיני מסתלק כלל וכלל מעברי, להיפך, אני נושא עבר זה בלבי באהבה רבה. ואף־על־פי־כן אני כעולה חדש.

הרגשתי צורך להתחיל מחדש, ולראות כל הדברים ראיה חדשה, עד כמה שזה אפשר. למעלה מארבעים ושבע שנה חייתי במסגרת מסוימות: מפלגת־פועלים, הסתדרות העובדים, ההסתדרות הציונית, מדינת ישראל, ואין אני דן מסגרות אלה אלא לשבח. והיתה לי הזכות הגדולה במשך עשרות שנים לשמש שליחן של מסגרות אלו. אבל הרגשתי עכשיו צורך עמוק לחיות במסגרת של עובד פשוט ואזרח ככל האזרחים. מעשי־בראשית מתחדשים בכל יום; גם אדם מתחדש יום־יום. כל מי שיפשפש היטב בנפשו יראה שאינו כתמול־שלשום. אינו אמנם איש חדש לגמרי, יש בו הרבה מהעבר, אבל יש בו גם משהו שלא היה תמול־שלשום, והמשהו החדש, הנוסף, המשתנה – יכול להיות גם חיובי וגם שלילי.

במשך ארבעים ושבע השנים עד ל“עלייתי” החדשה, למדתי וגם שכחתי לא־מעט. אבל יש שני דברים מרכזיים, מכווני־חיים, שאני מאמין בהם היום כביום עלותי לארץ לראשונה. ולא עוד אלא כל מה שראיתי וחייתי ולמדתי כל השנים האלה חיזק והעמיק בתוכי האמונה בשני הדברים האלה. ואני לא אגדירם במונחים מקובלים – ציונות וסוציאליסם, – כי הם נתמעכו מרוב שימוש וגם נסתלפו או נתרוקנו מתוכנם בפי רבים, ומשמעותם להלכה. אין לי כל צורך להשתמש בשמות אלה. ואני בוחר להגדיר הדברים לפי תוכנם ומהותם.

הדבר הראשון, שאני מאמין בו כאשר האמנתי בילדותי, ועכשיו ביתר־שאת, הוא: מולדת לעם היהודי, מולדת חופשית, עצמאית, שלמה לכל העם היהודי. ואולי עלי להוסיף סייג למלה “כל”. איני יודע אם יש סיכוי ואפשרות שכל היהודים בעולם יתכנסו במולדת. איני יודע עתידות, ומסופקני אם מישהו יודע. מהעבר של עמנו למדתי שהיתה תפוצה יהודית עוד בימי בית־ראשון, והתפוצה קדמה לגלות. התפוצה במצרים – לא זו שבימי האבות, אלא זו שבימי מלכי יהודה, קדמה לגלות בבל. תפוצה יהודית עוד יותר גדולה היתה בימי בית־שני, ואין איש יכול לומר שעתידים כל היהודים להתרכז בארצם, אבל אני מאמין שאנו יוצרים וניצור מולדת לכל העם היהודי, זאת אומרת – לכל יהודי שיהיה לו צורך ורצון במולדת; וכל יהודי שלא יתבולל מדעת – יהיה לו צורך במולדת בזמן מן הזמנים.

לביצוע דבר זה עלו חברי ועליתי אנוכי לארץ בנעורינו. האמנתי בדבר לפני עלותי ארצה, וכל מה שראיתי בארץ ובעולם מאז עלותי, העמיק בי האמונה שדבר זה הוא הכרחי, אפשרי, וביכולתנו לעשותו. במשך הזמן למדתי לדעת הקשיים והמכשולים והסכנות הרבים והעצומים הכרוכים בעשייתו. אבל אין בלבי כל צל של ספק שיש לאֵל ידינו להתגבר על כל הקשיים.

הדבר השני שאני מאמין בו עכשיו, כאשר האמנתי אז, ושוב – ביתר־שאת, כי אנחנו נסלול פה דרך־חיים חדשה לגאולת האדם ונקים במולדת האומה העברית המחודשת חברה חדשה שאין בה קיפוח, דיכוי וניגודים חברתיים, אלא היא בנויה על אחווה ושותפות אנושית וזיקת־גומלין בין איש לרעהו, ועל־ידי כך נהיה אור לגויים.

לא בכוח הכיבוש והשלטון, לא בכוח הפצצה האטומית ובאמצעי הרס ודיכוי, כאשר זוממים כמה עמים אחרים, אלא בכוח המופת החי, בכוח האמת הזורחת מחיי־מופת אנושיים בחברה חדשה נעזור לביעור שנאת־עמים וקיפוח מעמדי ותאוות הבצע ושלטון הכוח ביחסי עם ואדם.

ושני הדברים אינם קלים, ולא ייעשו בן־לילה. להיפך, שניהם הם מהדברים הקשים ביותר בתולדות המין־האנושי. אבל אנו היהודים אמוּנים מאז ומעולם על קשיים, ועמידה בפני סכנות היא לחם חוקנו. גנוזים בתוכנו כוחות אדירים, כאשר אינם אולי בשום עם אחר. בלי כוחות אלה לא היינו עומדים במבחני־הגורל המרים במשך אלפי שנים. אין עוד עם שעבר עליו מה שעבר עלינו, ואין עוד עם שהחזיק מעמד כפי שהחזקנו אנחנו בתנאים הנוראים בהם היינו נתונים ועדיין אנו נתונים. ובתנאים אלה לא ביצע שום עם אחר מה שביצענו אנחנו. אבל עוד אנו עומדים בראשית הדרך. טרם הוקמה המולדת החפשית לכל העם היהודי. נורתה רק אבן־הפינה הראשונה. וּוַדאי שלא השלמנו סלילת־הדרך לחברה חדשה, אלא התווינו רק קוים ראשונים למסילה הנכספת. שתי ההתחלות עשינו מתוך כורח נפשי, מתוך צו־הגורל, והמעשה אשר עשינו יש בו חלק לא רק לעושים המעטים במקום המעשה, אלא לעם היהודי כולו. בשליחות ההיסטורית של העם, בשליחות מאבקו לקיום ולגאולה, בשליחות מורשתו הרוחנית וחזונו – עשינו כל אשר עשינו עד עכשו.

מעטים העמים בעולם שראו, כעמנו, תמורות כה רבות ועמוקות גם בחייו וגם בחיי העמים שבתוכם או סביבם היה חי ואתם בא במגע. ועם למוד־נסיון כעמנו אינו רשאי להשלים עם מציאות מנוונת, מקפחת, מדלדלת ומדכאת, לא בטבע, לא בחברה ולא ביחסי עמים ולא בתוכו הוא. הכל נתון לשינוי, לתיקון. והבחירה היא בידי אדם.

“אִם תּֽמָאֲנוּ וּמֽרִיתֶם – חֶרֶב תּֽאֻכְּלוּ”.

(ישעיה א', 19–20).

גם הטבע נתון לשינויים.

“יְשֺֻשֺּוּם מִדֽבָּר וְצִיָּה, וֽתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצֶּלֶת – כִּי נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם וּנֽחָלִים בָּעֲרָבָה”.

(שם ל"ה).

גם יחסי חברה אינם קפואים.

“הֵשַׁח יֹשְׁבֵי מָרוֹם, קִרְיָה נִשְׂגָּבָה; יַשְׁפִּילֶנָּה יַשְׁפִּילָהּ עַד־אֶרֶץ, יַגִּיעֶנָּה עַד־עָפָר. תִּרְמְסֶנָּה, רָגֶל; רַגְלֵי עָנִי, פַּעֲמֵי דַלִּים”. “צֶדֶק לָמְדוּ, יֹשְׁבֵי תֵבֵל”.

(שם כ"ו).

וֽלֹא לֽעוֹלָם

“יִשָּׁא גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב”.

(שם ב').

נביאנו בישרו תמורות גואלות בטבע, בחברה, בעם ובאנושות – ומתוך אמונה בתמורות אלה עמדנו בכל התלאות, והגענו עד הלום.

ואמונתנו לא תכזיב – כי יש כבר התחלה חשובה ורבת־סיכויים בשתי התמורות הגדולות שהאמנתי בהן בילדותי, ואני מאמין בהן היום עוד יותר, – וכעולה חדש אני בוחן כל דבר לאור שתי התמורות הנכספות.

מאז באתי לארץ נשתנו הרבה דברים, ואיני סבור שנעשו עכשיו הדברים בדרך ובצורה שעשינו לפני חמישים, ארבעים וחמש שנה.

בימים ההם היינו עוברים את ארצנו ברגל, ואילו עתה אנו נוסעים באבטומובילים או טסים באווירונים; בימים ההם היינו כמעט כולנו רווקים, – עכשיו אנו בונים משפחות, ויש לנו ילדים ונכדים. בימים ההם הסתפקנו במועט שבמועט, עכשו גדלו צרכינו, גדלו אולי במידה מופרזת, אבל לא נשוב לגור ב“חושות” וב“חאַנים”. ובימים ההם לא היתה לנו עצמאות, – עכשיו הקימונו מדינה יהודית, וצרכי המדינה, אפשרויותיה ושירותיה משנים את כל סדרי־חיינו.

אבל נדמה לי ששני דברים שעשו את העליה השניה לגורם היסטורי בתולדות הארץ והעם – נדרשים גם היום מאת הנוער.

דבר אחד – קבלת אחריות היסטורית. אנשי העליה השניה לא סמכו על תנועה, על הסתדרות, על מנהיגים, על עקרונות מקובלים, על רשויות מוסמכות, אלא העמיסו על עצמם האחריות לנעשה בארץ – כאילו הכל היה תלוי אך ורק בהם, כאילו כל אחד מהם מכריע כף ההיסטוריה בחייו ובמעשיו. הם לא היו כבולים לא לתורת גדולי התנועה הציונית ולא לתורת מורי התנועה הסוציאליסטית, אם כי רבים מהם קראו ספרי המקורות והמנהיגים והמורים, אבל הם היו סבורים שעליהם לבדוק ולבחון בעצמם הדרך לקראת המטרה שהיתה מטרת חייהם האישיים. הם נטלו על עצמם אחריות על המחשבה ועל המעשה גם יחד. הם לאו־דווקא התכוונו להיות מקוריים ומחדשים, וכמה מהרעיונות שהדריכו אותם – אפשר למצוא בספרי ההוגים שהיו לפניהם ובמעשי החלוצים שעלו לפניהם. אבל הם לא חששו לפסול תורות והלכות מקובלות או גם מקודשות בתנועה הציונית והסוציאליסטית, – כשמצאו שאין אלה הולמות צרכי מפעל חייהם ותנאיו. לא הכל היה ברור להם מראש, והם גיששו וחיפשו וגם טעו, ורבים ממפעליהם ששינו פני הישוב, – ואולי גם את ההיסטוריה היהודית, – נעשו אחרי כמה נסיונות וגישושים שלא היו מתוכננים מראש, כמו למשל הקבוצה. אבל אשר עשו – ידעו, והרגישו, שעליהם רובצת האחריות המלאה על גורל הארץ וגורל המפעל הארצישראלי; הם ראו את עצמם כנתבעים היחידים.

מתוך אחריות זו נבעה התכונה השניה שהפכה את העליה השניה לגורם מחנך ראשי בעם היהודי במשך שני דורות: זיקה לחזון, זיקה מלאה, בלתי־מסויגת, ללא תנאי וללא שיור; זיקה שאין בה כל חציצה בין ההלכה ובין המעשה. חזון אינו דבר שבאמונה, שבמחשבה שבהטפה, אלא דבר שאתה חי אותו יום־יום, שהוא מכוון כל מה שאתה עושה ומגשים בחייך, שכל רצונך ומאודך משועבד לו ללא־תנאי.

העליה השניה לא הטיפה לאחרים – אלא תבעה אך ורק מעצמה; ותבעה מעצמה בין שאחרים נשמעו לתביעה ובין שלא נשמעו. לא התנהגות התנועה הציונית ולא התנהגות הישוב, אלא הכרת אחריותם המלאה למעשה שיש לעשותו קבעה דרכם של אנשי העליה השניה. הם היו אנשי ריב ומדון, כי הרוב הגדול בישוב היה רחוק מתביעותיהם ומחזונם. גם חבריהם בחוץ־לארץ לא הבינו אותם, והם עשו בעצמם הדברים שהאמינו בלבם שיש לעשותם. ובעשיה זו לא נרתעו משום דבר – לא מסכנה, לא מלגלוג שאננים, לא מהתנגדות יריבים. המעשה היה צמוד למחשבה – כל החיים, יום־יום.

שתי תכונות אלה נדרשות גם היום מהנוער. ואני בטוח שהנוער בימינו אינו נופל מהנוער בימי העליה השניה. הכוחות המוסריים, המחשבתיים והנפשיים שפעמו באנשי העליה השניה, מצויים עכשיו, ללא־ספק, במידה הרבה יותר גדולה בנוער של ימינו, פשוט מפני שמספרו הרבה יותר גדול; וגם יש לו מורשה עשירה שלא היתה לאנשי העליה השניה.

מורשה זו עלולה להתבזבז אם הנוער לא יראה עצמו אחראי לכל.

יש כרגע משהו גדול ועצום שלא היה בימי העליה השניה, ולא כל אנשי העליה השניה קיוו שיזכו לו בחייהם – מדינת ישראל. אני רחוק מאלה שפרקו מעל עצמם עול המדינה ומפני־כך מנסים למעט דמותה ולזלזל בערכה. כדאי היה לחיות ולמות על הקמת המדינה. המדינה היא מטרה לעצמה, והיא גם אמצעי למטרה עוד יותר גדולה. במדינה לא נתגשם עדיין חזון הגאולה במלואו – לגמרי לא. אבל בה נתגשם חזון דורות: ריבונות ישראל. וריבונות זו היא מטרה לעצמה, מטרה גדולה ויקרה שאין כמוה. אבל המדינה היא גם אמצעי – כי אנו רחוקים עדיין מגאולה מלאה, והדרך עוד רבה וקשה עד מחוז־חפצנו ההיסטורי; והמדינה היא המכשיר רב־האונים, אם כי לא היחיד, שיקדם אותנו לקראת המטרה. המדינה עשתה בחמש שנים מה שכל העם היהודי לא יכול היה לעשות במשך שבעים שנה.

אבל לא הכל ייעשה בכוח המדינה. תחומי פעולתה של המדינה מוגבלים בשנים: א) בבחירה החופשית של האזרח במדינה דימוקראטית. אין זו מדינה טוטאליטרית הקובעת כל מעשי האזרח, מחשבותיו ודיבוריו. יש שטחי־פעולה־וחיים רחבים שאין החוק והמנגנון הממלכתי מתערב בהם, ובהם שטחי פעולה הקובעים גורל עתידנו. ב) ביכולת המעמסה של האזרח הממוצע, הבינוני. כאן, למשל, טמון ההבדל בין ה“הגנה” לבין צבא־הגנה לישראל. ה“הגנה” היתה מורכבת ממתנדבים בלבד, מאנשים בעלי תחושה עמוקה של אחריות על בטחון הישוב, מסורים ללא־גבול לענין שהתנדבו לו, ולא היה בה צורך בדרגות ובחוקי משמעת ובעונשים כמו בצבא, הבנוי על שירות־חובה החל על כל אזרח בגיל מסוים, בין שהוא רוצה ובין שאינו רוצה, בין שהוא אחראי ובין שאינו אחראי. מבנה הצבא אינו יכול להיות כמבנה ה“הגנה”. כאן דרוש משטר הירארכי ומשמעת־ברזל שמפיריה צפויים לעונשין. אבל גם צבא־הגנה לישראל לא יסכון בלי התנדבות. אין מדינה יכולה לגזור על התנדבות זו, התנדבות נובעת מתוך הרצון החופשי של טובי הנוער שגמרו שירות־החובה שלהם.

והתנדבות הכרחית לא רק לצבא, המשימה של דורנו לא תבוצע בלי יזמה חלוצית של טובי הכוחות בנוער ובעם. אין המדינה יכולה לצוות על מיזוג גלויות ועל יישוב השממה. גם חברה חדשה אינה נבנית אך ורק בכוח החוק וגזירת־המשטר. לקיום שליחות דורנו דרוש אקלים מוסרי אחר בעם, – המדינה יכולה לגלות פושעים ולהענישם, גם למנוע הרבה פשעים. אבל לביצוע מפעלנו דרוש אקלים של טוהר והתנדבות ונאמנות, ומסירות; – אלה לא נעשים על־ידי פקודה. אלה יבואו מתוך אנשי־מופת ונוער חלוצי.

נוער ימינו זכה למה שלא זכתה העליה השניה. אין הוא צריך להתחיל הכל מבראשית, ואין צריך לעשות הכל בכוח עצמו בלבד. יש מדינה וכנסת וממשלה ומנגנון ממלכתי וחוקים ותקציבים ושירותים ציבוריים. לעם שהגיע למנוחה ולנחלה זה אולי מספיק; לעמנו אין זה מספיק; לנו תידרש עוד זמן רב התנדבות חלוצית לביצוע המשימות היעודות לדורנו בשטח הבטחון, מיזוג הגלויות, יישוב השממה, חינוך העם וליכודו, עיצוב דמות החברה החדשה.

ואם כי דרכי הפעולה בימינו לא ידמו לדרכי הפעולה בימי העליה השניה, ולרשות הנוער עכשיו עומדים אמצעים ומכשירים שלא היו בימי העליה השניה, הרי יעשה הנוער שליחותו אם ידע להפעיל בתוכו שתי הסגולות העליונות של שליחי־עם: א) קבלת אחריות מלאה להיסטוריה בימינו, כאילו הכל תלוי אך ורק בו; ב) זיקה נאמנה לחזון, הצמדת המעשה להלכה בחיי יום־יום.