אפיקים, כ“ב בחשוון תשי”ד – 31 באוקטובר 1953

בוועידת איחוד הקבוצות והקיבוצים

ברצוני להעיר שתי הערות לענינים שלא עמדו על הפרק, וכרגיל אין מעמידים אותם לדיון בוועידותינו, אבל לדעתי יש להם קשר רב לבעיה המרכזית המעסיקה עכשיו את התנועה הקבוצתית: כיצד להגביר הזרימה לשורות התנועה הקבוצתית.

אבל לפני־כן עלי להעיר מלים אחדות לדברי הח' מנוח בשבח הזיקנה. כשלעצמי אני מפקפק ביתרון הזיקנה מן הנעורים. בן עשרים הוא בעיני חביב ורב־סיכויים מבן 70. לא תמיד יש תועלת וברכה בנסיון של הזיקנה. נסיון זה יש בו גם הרבה מן ההקפאה והחניטה, והוא מאפיל לעתים קרובות על ראיית התמורות הדרושות והצרכים המתחדשים.

אליבא דאמת דיבר מנוח יותר מתוך התאהבות בצעירותו שחלפה מאשר בשבח הזיקנה רבת־התבונה. התיאור שנתן מ“הימים הטובים ההם” שחלפו, נדמה לי, אינו מדויק לגמרי. צדק מנוח באמרו, שאין סוציאליסט בלי יושר וצדק. יש להוסיף עוד תנאי מוסרי אחד: אמת. ובהשוואתו המצב העגום והירוד של עכשיו לעומת המצב האידיאלי והמעודד שלפני ארבעים שנה, בהיווסד דגניה, לא היתה, חושש אני, האמת שלמה – לא בתיאור ההווה ולא בהגדרת העבר.

אין, כמובן, דבר טבעי לאדם מאידיאליזציה של ימי נעוריו. כשאדם נער זוהר הכל מסביבו, לכל הפחות בזכרונו של אדם לאחר שחלפו נעוריו, אבל האמת מחייבת. נער הייתי גם אני, כשמנוח היה נער, ואולי קדמו נעורי במקצת לנעוריו. והימים ההם בארץ זכורים לי היטב – ואיני יכול לקבל ההשוואה של מנוח כממשית. קטרוגיו על ההווה הם, לדעתי, בלתי מבוססים. וכדוגמה להשוואה אקח את הקבוצה, אם כי איני סבור שזהו המודד היחיד בחיינו.

בימים ההם, לפני כארבעים שנה, היו בארץ כשבעים אלף יהודים. בקבוצה היו כשלושים איש. ז“א על כל 2400 יהודים היה איש אחד בקבוצה, בערך. מאז גדל הישוב העברי פי 20, ואילו מספר חברי הקבוצה גדל פי אלפיים ויותר. ז”א: כיום יש על כל 200 יהודים אחד החי בקבוצה. יש לנו איפוא גידול עצום מוחלט ויחסי. אי־אפשר איפוא לקבוע שהארץ היא עכשיו סדום ועמורה.

מנוח אמר שאיחוד הקיבוצים ושאר הגופים הקיבוציים הם טרוסט, ולא כליל הטוהר וצדק כאשר היו לפנים. ירשה לי הח' מנוח לומר לו שאין דבריו על ההווה צודקים כשם שאינם מדוייקים ביחס לעבר. התנועה הקיבוצית עכשיו, אם כי איני סבור שאין בה פגימות וליקויים, עשירה יותר בערכי מוסר אנושי, ציונות וסוציאליסם מאשר היתה הקבוצה הראשונה לפני ארבעים שנה. איני אומר זאת לגנותה של הקבוצה הראשונה, אבל עובדה היא שמייסדי דגניה בראשיתה לא חשבו עדיין על התישבות קבועה, לא העמידו הכל על עבודה עצמית, ולא הביאו אתם מן המוכן כל תורת המצוות הציוניות והסוציאליסטיות שהקבוצה כיום מגשימה בחייה. בתי דגניה הראשונים בנו אותם פועלים ערבים. דבר ההתישבות העובדת עמד בסימן שאלה, ואדם לא פחות מיוסף אהרונוביץ פסל לכתחילה כל הרעיון של התישבות עובדת, כשם שפסל זאת גם ב. בורוכוב. שניהם היו סבורים שהמשק צריך להיבנות בידי הבורגנים, והעובדים צריכים להיות רק פועלים שכירים. מייסדי דגניה לא התכוונו לכתחילה להיות ישוב קבוע; את התישבותם ראו כעין פעולת־כיבוש זמנית לשם הכשרה. ובדגניה בימים ההם לא נתקיימו שלל הערכים, הגלומים ב“טרוסט” הקיבוצי של ימינו.

איני זוכר אף ילד אחד בדגניה בראשיתה – וילדים זהו ערך חשוב מאד, גם ציוני וגם סוציאליסטי. כשעבדתי בכנרת (שכּללה אז גם אדמת דגניה, שנוסדה אחר כך), היתה זו דומה יותר למנזר – במובן הטוב של המלה – מאשר לישוב. היה זה מקום־עבודה של אנשים ששרתו ברעיון וחזון, אבל לא היה זה עדיין תא חברתי, ולא היתה מטרה, ולא דרך.

ולא נכון שהקבוצה עוררה התלהבות רבה בישוב. הישוב היה קטן ומסופקני אם אפילו ישוב קטן זה שמע על הקבוצה. איני יודע אם היהודים בירושלים, ביפו ובפתח־תקוה ידעו אז שעל גדות הירדן הוקמה קבוצה והבינו משמעותה וערכה. אפילו בקרב הפועלים לא נשמע קולה.

ידעתי שהקבוצה נעשתה במשך הזמן גורם חינוכי רב־אונים בגולה, ואולי לא היה כמוה גורם חינוכי בקרב הנוער, אבל זה בא כעבור זמן, אחרי מלחמת־העולם הראשונה, וסייעו לכך שני גורמים: הצהרת בלפור והמהפכה הרוסית.

מה היתה אז דמות הישוב? אתחיל מירושלים, בה היה אז הישוב היהודי הגדול ביותר בארץ. אך מעטים התפרנסו מעבודתם. אם אתם רוצים לדעת פרצופה של ירושלים בתקופת העליה השניה – קיראו סיפורו של עגנון “תמול שלשום”. יפו היתה גיטו מכוער. זוכרני הרושם המדכא והמעליב שעשתה עלי בהגיעי לשם – כשעליתי ארצה לפני 47 שנה. לא הרגשתי פה שאני בארץ־ישראל. היתה זו עיירה גלותית גרועה ומכוערת מזו שעזבתי בפולין. חיפה היתה אז עדיין כפר ערבי גדול, והיו בה כעשרים פועלים יהודים. ופתח־תקוה, הרי יודעים אתם מה היתה אז: אדמתה ובתיה היו קנין יהודים, אך עבודתה נעשתה על־ידי ערבים.

היום יש לנו חצי מיליון יהודים המתפרנסים מיגיע כפיהם, והם עובדים בעבודות שלא עבדו בהן היהודים כמעט בשום ארץ אחרת: בחקלאות, בחרושת, ברכבת, בדואר, במכרות, בספנות, בתעופה. האין גם צדיק שבצדיקים מהימים ההם חייב לדבר קצת בדרך־ארץ על תמורה גדולה זו? היש לנו בעולם כולו עוד חצי מיליון יהודים עובדים כאלה?

והמפעל הקיבוצי עכשיו – האמנם הוא כה ירוד, כדברי מנוח? ולא רק המפעל הקיבוצי כשהוא לבדו. נקח אחד הערכים היסודיים של התנועה הקבוצתית: עזרה הדדית. היש עוד מקום בעולם, באיזה זמן שהוא ובאיזו ארץ שהיא, שפועלים קיימו רשת ענפה ומסועפת של עזרה הדדית כאשר עושים זאת פועלי ישראל? ההסתדרות אינה קיבוץ, אין בה שיתוף ושוויון גמור, אבל איני יודע עוד הסתדרות עובדים אחת בעולם שמקיימת מידה כזו של עזרה הדדית בין חבריה כהסתדרות העובדים שלנו. ולא רק ההסתדרות. אנו מקיימים במדינתנו חינוך־חובה חינם, וכל ילד מתחנך על חשבון הכלל. זה אמנם קיים בכל מדינה תרבותית, אבל לא היה כדבר הזה בישוב ב“ימים הטובים ההם”. ומתן חינוך יסודי לכל ילד אינו דבר של מה־בכך. ואף זה נעשה על יסוד של עזרה הדדית בעם כולו – בכוח המדינה. הייתי יכול לציין עוד כמה וכמה דברים, כמו למשל שיכון לאלפים ולרבבות. לא כל עולה כבר הגיע לשיכון אידיאלי, אבל הוא טוב הרבה מהשיכון שמצאנו אנחנו – לביא, מנוח ואנוכי – בבואנו ארצה. ולמה לזלזל בהווה ולגנותו? זוהי אגדה חסרת־שחר שבעבר היה יותר טוב. בשום מובן, לא במובן החומרי, לא במובן המוסרי, ואיני צריך להוסיף – לא במובן המדיני – לא היה יותר טוב לפני ארבעים שנה, חוץ מהעובדה שאז היה מנוח צעיר יותר. אבל עכשיו יש הרבה יותר צעירים מאשר היו אז, והזקנים בתוכנו רק צריכים לשמוח על כך.

איני אומר שעכשיו הכל טוב ושפיר. אני רחוק מאד מהנחה כזו. החסר מרובה על הקיים, והרצוי מרובה על המצוי, אבל איני מודה שבאיזה מובן ובאיזו בחינה היה המצב לפני ארבעים שנה טוב מזה של עכשיו. ואיני מתגעגע לימים ההם – אם כי גם אני הייתי אז צעיר בארבעים שנה.

ועכשיו אני בא להערתי הראשונה.

הח' ז. שפר התאונן שאין קשר בין המפעל הקבוצתי לבין המוני העולים. מאות אלפים עלו לארץ – ואינם הולכים לקבוצה. יש כאילו חיץ בין העולים לבין התנועה הקיבוצית. אם הטענה האחרונה של הח' שפר נכונה – הרי זוהי אשמה חמורה נגד אנשי התנועה הקיבוצית. יש רק דבר אחד העשוי להרוס החיץ: אהבה לעולים. לא זעם, לא מרירות, לא תביעות, לא קטרוג ולא בוז – אלא אהבה לעולים, וכשתאהבו – תבינו, ואולי – יבינו אתכם יותר משמבינים עכשיו.

היש יסוד לתלונה שבאו המוני עולים ולא באו לקבוצה? לא רק בארץ זו היתה עליית המונים. יש ארצות שקלטו הרבה יותר עולים ממדינה צעירה וקטנה זו. מיליונים ועשרות מיליונים עלו לקאנדה, לאבסטרליה, לניו־זלנד. האם המוני עולים אלה הקימו קיבוצים? ולהם היה זה יותר קל. רוב המהגרים ההם, בכל אופן חלק גדול מהם, באו מחיי עבודה, היו איכרים מלידה ומבטן, לרבים מהם גם היו בהגירתם אידיאלים חברתיים, מדיניים ודתיים, והם לא יצרו קבוצות. ומה הפלא שיהודי בבל, תימן ומארוקו ורומניה ומחנות העקורים בגרמניה עלו ארצה ולא הקימו קבוצות? הדבר המפליא וטעון הסברה הוא מדוע לא הקימו מאות אלפי עולים קבוצות, אלא מדוע עשרות, מאות ואלפי עולים – כן הקימו קבוצות. אין קשר ישיר, הכרחי, טבעי, בין הגירה ובין יצירת קבוצות. היה משהו מיוחד, יוצא מן הרגיל, בחלק מן העולים, מאז העליה השניה – שהוליד היצירה המופלאה והבלתי־מצויה בשום מקום אחר בעולם, הנקראת בשם קבוצה או קיבוץ.

אנשי הקבוצה מדברים עכשיו בשם היתרון הכלכלי של הקבוצה, והריהם משתוממים כיצד אין המוני העולים מרגישים ביתרון זה ואינם רוצים ליהנות ממנו. איני מטיל ספק ביתרונות הצפונים במשק הקבוצתי, אבל אני מפקפק אם היתרון הכלכלי הוא שמשך את יוסף ברץ או את בן־ציון ישראלי לקבוצה. בכל אופן בראשיתה של הקבוצה היה יתרונה הכלכלי לא מובטח כלל וכלל. עצם העליה לארץ של מייסדי הקבוצה לא בא מתוך היתרונות הכלכליים שהיו כביכול בארץ. לא היתרון הכלכלי ואף לא השוויון שימש עילה ראשונה. השוויון טופח בקבוצה לאחר היווסדה. הקבוצה נוצרה הודות לצירוף יחיד במינו של חומר אנושי, יעוד היסטורי, וצרכי ההתישבות היהודית בארץ.

יוצרי הקבוצה היו יוצאי יהדות רוסיה שמיזגו בחינוכם, בהכרתם ובשליחות שנטלו על עצמם, שני היעודים המרכזיים בהיסטוריה האנושית – הלאומי והחברתי. אנשי העליה השניה היו ספוגים האידיאלים היהודיים שירשו גם מספר הספרים וגם מהספרות העברית בימיהם: אחד־העם, ברדיצ’בסקי, ביאליק וברנר; והאידיאלים האנושיים של המהפכה הרוסית שירשו מטובי הסופרים הרוסים של המאה התשע־עשרה. אילו עלו לארץ בשנת 1905 יהודי אמריקה או מארוקו – לא היו בונים קבוצה.

אבל גם הצעירים שבאו מרוסיה לא היו מקימים קבוצה אילו לא מצאו בארץ התישבות יהודית שהיתה בנויה על קנין יהודי ועבודה ערבית זולה. המניע הראשון להקים התישבות עובדת בנויה על אדמה לאומית ניתן על־ידי הצורך ההיסטורי להבטיח עבודה עברית בהתישבותנו. החקלאות היהודית, שהיתה בנויה על רכוש פרטי ועבודה שכירה – לא קלטה עבודה עברית. ואז נוסדה השותפות היוצרת שעשתה גדולות בארץ, ואשר בלעדיה לא היתה קמה הקבוצה ולא היתה נוצרת ההתישבות העובדת בכללה: השותפות בין התנועה הציונית המישבת ובין החלוץ העובד המתישב. הסדן הציוני מצא את פטישו החלוצי. התכונות האישיות של העליה השניה והצרכים הלאומיים של התנועה הציונית נצטרפו ביצירה הגדולה שאנו קוראים לה התישבות עובדת, שבלעדיה היה הישוב היהודי בארץ נשאר ישוב גלותי ועקר, תלוי בחסדי זרים כמו כל ישוב יהודי בתפוצות. הקבוצה היתה הצורה המשוכללת ביותר של שותפות זו.

השאיפה לחיי שוויון, טוהר וצדק חברתי, טופחה על רקע ההתישבות העובדת שבאה לתקן המעוּות של משק יהודי בנוי על עבודה לא־עברית. העיקר, המקור, והתכלית העיקרית – היתה עבודה עברית בחקלאות היהודית ובמשק היהודי בכללו. חיי־עבודה – זה היה ונשאר המניע הראשי בטיפוח הקבוצה. ויש הגיון פנימי בחיי העבודה: הגיון של שוויון, צדק ושותפות. אבל אלה היו הפירות ולא השרשים של הקבוצה.

הקבוצה היא בעצם התחנה האחרונה בדרכה של תנועתנו, ורק מתוך הסגולות המיוחדות של כמה מהעולים, ומתוך תנאים מיוחדים שבהתהוות התישבותנו החקלאית, החלו כמה עולים מהסוף, ובבת אחת קפצו לפיסגת ההר מתוך שפע כוחות מוסריים שהיו ספונים בהם. לא כל העולים ניחנו בסגולות אלה, והרוגז על יהודי תימן ובבל ומחנות העקורים בגרמניה, מדוע אינם מתחילים את חייהם בארץ מהקבוצה אינו מוצדק יותר מרוגז על תינוקות מדוע אינם מחברים שירי ביאליק או פרקי תהילים עם צאתם לאויר העולם.

הקבוצה נבנתה לא לשם יתרונה הכלכלי אלא מתוך נשמה יתרה. נשמה יתרה זו יש לטפח בסבלנות בעבודה חינוכית. אין זו אשמת מאות אלפי העולים שהגיעו לארץ בחמש השנים האחרונות שלא ניתן להם החינוך היהודי והאנושי שנפל בחלקם של אנשי העליה השניה והשלישית.

גם המעבר לחיי־עבודה סתם אינו קל לגבי רוב העולים האלה. מחוץ ליהודי תימן – אין המוני העולים להוטים אחרי חיי עבודה, וכדרכם בארצות־מוצאם היו בוחרים להיות רוכלים וחנוונים, ולכל היותר פקידים. גם במדינת ישראל, כושר הקפיצה לפיסגת הר אינו נתון לכל אחד, ואל נבוז למאמצים שעלינו להשקיע בהעברת המוני העולים לעבודה סתם, ולו גם עבודה שכירה, ולעבודה חקלאית, בכל צורה שהיא. ואם אנשי הקבוצה לא יראו בהעברת המוני העולים לעבודה ולהתישבות, בכל הצורות והדרכים, כיבוש ומשימה – הם יתנכרו למקורם ולשורשם.

לפני חצי שנה ישבתי בישיבת הוועד־הפועל הציוני, ושמעתי עסקן ציוני ממוצא פולני דורש מכל הנוער היהודי באמריקה לעזוב את ארצו ולהיכנס לקיבוצים בישראל, – דרישה בלי־ספק נאה. אבל אמרתי בלבי: ומה אם הנוער היהודי באמריקה ישמע הדברים האלה וישאל את הדורש דרישה נאה זו – מדוע אתה לא עלית לארץ כשהיית צעיר, ומדוע העדפת, להיות עסקן ציוני בפולין – מאשר להיות חבר בקבוצה, ובאיזו סמכות מוסרית אתה מייעץ לנו ללכת לקיבוצים? אני כשלעצמי ידעתי תשובתו של עסקן זה: בפולין היו המוני יהודים, ועסקנות ציבורית רבתי, והקבוצה בארץ היתה ענין של “בטלנים” מעטים ולא משכה. אבל גם באמריקה יש המוני יהודים, יותר מאשר בפולין לפני השמד הנאצי, וגם יש עסקנות יהודית ולא־יהודית. ומדוע זה יעשה נוער יהודי באמריקה מה שלא עשה נוער ציוני בפולין וברוסיה – מחוץ ליחידי סגולה, עד שהורם השוט, וגם עסקנים ציונים עלו ארצה.

עלינו לראות המציאות בעינים פקוחות. עלינו לראות הקשיים העומדים על דרכנו בלי כל אונאה עצמית ובלי טשטוש. לא בקיטרוגים ולא בהטפת מוסר זול נסלק הקשיים.

הבעייה של הזרמת כוחות חדשים למפעל הקבוצתי היא בעייה דוחקת בלי ספק, ונדמה שאם נדע לבקש הכוחות במקום שהם גנוזים – נמצאם.

כוחות חלוציים אלה היו מקודם בעיקר ביהדות מזרח אירופה ובמרכזה. יהדות זו נשמדה. אין להתיאש לגמרי מיהדות מערב־אירופה והאמריקאנית. אבל בזמן הקרוב יש לצפות רק למעטים וליחידי־סגולה. הפוטנציאל החלוצי החשוב נמצא בארץ, בנוער העולה והישראלים בגיל רך.

יש עכשיו בארץ כמאה אלף נערים ונערות בגיל 18־14. רק כעשרים או עשרים וחמשה אחוז מקבלים חינוך –בבתי ספר תיכוניים, מקצועיים או בהשלמות במשקים. תנועות־הנוער השונות מטפלות בעיקר בנוער זה, בנוער הלומד. כשבעים וחמישה או כשמונים אלף נער ונערה – הם עזובים לנפשם. אלה הם נערים עולים או נערי שכונות־עוני וילדי פרברים. הם כבר עברו גיל בית־ספר יסודי שהוא חובה על כולם, והם נידונו לגדול ללא חינוך, ללא הכשרה, ללא התערות והשתרשות במפעלנו היוצר והגואל. אבל אין זו גזירה מן השמים – ואפשר לבטלה. אם נשקיע כוחות בנוער זה, כמו שהשקענו לפני המבול בנוער היהודי בפולין, בליטה, בלטביה, בגליציה, ברומניה ובגרמניה, וניגש לנוער זה באהבה, באחווה יהודית, ונחנך אותם להיות אנשים, יהודים, לוחמים ויוצרים – מובטחני שנגלה אוצרות גנוזים של יכולת חלוצית. ממשיכי המפעל הקיבוצי וההתישבות העובדת יבואו מנוער זה – אם נקדיש לו הכוחות הדרושים ונראה בו מטרה לעצמה ולא אמצעי למשהו אחר. טיפולנו יודרך אך ורק מרצון אחד: להעלות נוער זה כאנשים וכיהודים ולהנחילו מיטב הסגולות הדרושות לבוני מולדת ומגיניה. שאר־רוח בנה את הקבוצה; הנחלת שאר־הרוח לנוער בארץ – היא הדרך הנאמנה ביותר להאדיר המפעל הקיבוצי.

לא נוכל להתעלם מהעובדה המרה שלפי־שעה נסתתמו מקורות העליה. אי־אפשר להעלות שנית יהודי תימן ובבל; יהודי אמריקה אינם רוצים לעלות; וגם יהודי צפון אפריקה – בוששים, כי עוד יש שבר במארוקו ובאלג’יר ובטוניס. ואם אין עליה מבחוץ – עלינו להעלות הכוחות הפנימיים – העלאה חינוכית וחלוצית. הקשישים לא ישתנו כל כך מהר; התינוקות והילדים – יעברו כמה שנים עד שיגיעו לגיל עבודה ויצירה. הגילים המוכשרים לפרנס מפעלנו החלוצי בשנים הקרובות – אם נכשירם לכך – הם הגילים שבין 18־14.

איני מקבל התיאורים השחורים בהם מתארים את הנוער שלנו. לרגל מלאכתי בצבא אני נפגש עם הנוער. לא עם חוג אחד, אלא עם נוער מכל החוגים: ותיקים, ילידי הארץ, עולים חדשים, בני עיר ובני כפר, בני אמידים ובני עניים, מחונכים ובלתי־מחונכים. לצבא נכנסים גם צעירים אנאלפביתיים, עשוקי כל חינוך והכשרה, וכאן הם לומדים קרוא וכתוב ורוכשים ידיעות ראשונות על הארץ ועל העם היהודי, ומתרגלים לסדר ולנקיון, למשמעת ולאומץ־רוח ולאחווה – ומתברר שביסוד אין הבדל בין עדה לעדה, בין שבט לשבט; בכולם גנוזה מתנת־אלהים הנפלאה של אדם הנברא בצלם.

כשנפל בגורלי להקים הצבא במדינת ישראל, החלטתי להטיל אחריות על צעירים, ומיניתי בני שלושים ושלושים וחמש לתפקידים הגבוהים והאחראים ביותר, והנסיון מוכיח שלא שגיתי. הקצינים הצעירים, לרבות הרמטכ“לים, שום צבא בעולם לא היה מתבייש בהם, ואני בטוח שבנוער הצעיר שטרם הגיע לגיל צבא – גנוזות אפשרויות גדולות, ואם לא נעזוב לנפשם 75.000 נערים ונערות בגיל 18־14 ולא נכניס אותם בסכסוכים ובוויכוחים של ה”תנועות" היריבות, אלא ניתן להם חינוך והכשרה במסגרת ממלכתית, במסגרת גדנ"ע, בשליחות המדינה, לצרכי כלל האומה, לצרכי בטחון והפרחת השממה – אני בטוח שנקצור יבול עשיר ומבורך.

כמובן, לא בכוח המסגרת נעשה את המלאכה. דרושים לכך כוחות מחנכים ספוגי רוח גבורה וריח השדה, בעלי שאר־רוח החיים בעצמם חיים חלוציים, אשר יבואו לחנך נוער זה בכוח המופת האישי ומתוך אהבה נאמנה. תנו לי לפחות 50 בחורים ובחורות שעבדו בצבא ועברו מחזור הקצינים ומצטיינים בעבודה, בהכשרה ובסגולותיהם האישיות – וילכו לעבוד בגדנ“ע, ודווקא בקרב נערי העוני, הנוער העולה וילדי שכונות העוני. לא אוכל להבטיחכם שכל חניכיהם ילכו אחר כך להתישב בקבוצה או אפילו במושב. לא כל חניכי קיבוצי “החלוץ” בפולין ובליטה הלכו לקיבוצים ולהתישבות העובדת. אבל אני בטוח שכל נער שנתחנך על־ידי מדריך בעל שאר־רוח בגדנ”ע יהיה ליהודי טוב יותר, לאדם הגון יותר, לחייל מוכשר יותר, ורבים מהם – יהיו גם לחלוצים ומתישבים. אולם תנאי אחד עלי להתנות: יש לחנך חלוצים לא לגוף זה או אחר, אלא למדינה, לכלל האומה.

ושוא כל הדיבורים על גשר להמוני עולים – אם לא תמצאו דרך לנוער זה. אין “גשר” יותר בטוח ונאמן – מהנוער. ולא הנוער המיוחס דווקא – הנוער הלומד – אלא הנוער של המעברות והשכונות. צבאנו הוכיח שאנו עם אחד: יש לנו קצינים אפגנים, פרסים, תימנים, מארוקאים, תורכים, מצרים והודים. ולא זכינו בהם מן ההפקר, אלא השקענו כוחות ביוצאי כל העדות, ועמלנו לא היה לשוא. לכו לנוער – ותמצאו ממשיכים.

הערתי השניה תהיה קצרה, ומה שאומר – אומר בדחילו ורחימו, כי אין מדברים אצלנו על הדבר הזה, והוא – הגדלת הילודה.

יש דברים שאינם ברשותכם. אין זה ברשותכם להפיח ביהודי אמריקה רצון לעלות ארצה; אין זה ברשותכם להרשות ליהודי רוסיה לעלות ארצה; ואין זה ברשותכם להביא את העולים להצטרף לקבוצות. אבל יש דבר גדול וחשוב וחיוני שהוא ברשותכם, וברשותכם היחידה: שיהיו יותר ילדים בקבוצה. מיליון תינוקות יהודים נשמדו על־ידי הנאצים. ששת מיליון היהודים שנטבחו באירופה – עליהם נשען המפעל הציוני. הם היו המועמדים לבנין המדינה, מהם באו חלוצי ההגשמה, הם אינם, ואין בידינו להחיותם.

בקבוצה נתרכז מיטב האדם בישראל. אנשי הקבוצה כבר נמצאים בארץ, כבר עובדים, כבר יושבים על הקרקע, כבר חיים חיי שותפות ושוויון, כבר מגלמים בחייהם כל ערכינו הציוניים והסוציאליסטיים – והקבוצה חייבת קודם־כל לגדול מתוכה. יש ערך רב לתורשה, יש ערך רב לסביבה. גם התורשה וגם הסביבה בקבוצה – אין כמוהן בשום פינה אחרת בעם. ועליכם לקבוע מיכסת חובה של ילודה: לפחות ארבעה ילדים בכל משפחה. אין שום משק ותא חברתי מוכשר לקיים זאת בתנאים הנוחים ביותר – כקיבוץ.

אין בשום אופן להתיאש מחידוש העליה. אין להתיאש גם מעליית יהודי אמריקה וגם מעליית יהודי רוסיה. אבל קודם־כל – עליה פנימית.

ילודה רבה יותר, כחובת־כבוד ראשונית, והכשרה חלוצית לנוער בארץ; שני דברים אלה הם בידינו – ואל נכזיב.

באר שבע, ה' באדר ב' תשי"ד – 10 במארס 1954

שיחה במסיבת־נוער בבאר־שבע

עלי לעשות הפעם דבר מוזר במקצת, למען מנוע אי־הבנה: עלי להציג עצמי לפניכם. אני מעין עולה חדש. לא עולה חדש במשמעותו הרגילה, לא מפולין, מבבל או מארגנטינה אני בא עכשיו. אני עולה חדש הבא מהארץ. על כל עולה נאמר שהוא כאילו נולד מחדש. אין אדם נולד פעמיים, וגם אני לא נולדתי פעמיים, ואיני מסתלק כלל וכלל מעברי, להיפך, אני נושא עבר זה בלבי באהבה רבה. ואף־על־פי־כן אני כעולה חדש.

הרגשתי צורך להתחיל מחדש, ולראות כל הדברים ראיה חדשה, עד כמה שזה אפשר. למעלה מארבעים ושבע שנה חייתי במסגרת מסוימות: מפלגת־פועלים, הסתדרות העובדים, ההסתדרות הציונית, מדינת ישראל, ואין אני דן מסגרות אלה אלא לשבח. והיתה לי הזכות הגדולה במשך עשרות שנים לשמש שליחן של מסגרות אלו. אבל הרגשתי עכשיו צורך עמוק לחיות במסגרת של עובד פשוט ואזרח ככל האזרחים. מעשי־בראשית מתחדשים בכל יום; גם אדם מתחדש יום־יום. כל מי שיפשפש היטב בנפשו יראה שאינו כתמול־שלשום. אינו אמנם איש חדש לגמרי, יש בו הרבה מהעבר, אבל יש בו גם משהו שלא היה תמול־שלשום, והמשהו החדש, הנוסף, המשתנה – יכול להיות גם חיובי וגם שלילי.

במשך ארבעים ושבע השנים עד ל“עלייתי” החדשה, למדתי וגם שכחתי לא־מעט. אבל יש שני דברים מרכזיים, מכווני־חיים, שאני מאמין בהם היום כביום עלותי לארץ לראשונה. ולא עוד אלא כל מה שראיתי וחייתי ולמדתי כל השנים האלה חיזק והעמיק בתוכי האמונה בשני הדברים האלה. ואני לא אגדירם במונחים מקובלים – ציונות וסוציאליסם, – כי הם נתמעכו מרוב שימוש וגם נסתלפו או נתרוקנו מתוכנם בפי רבים, ומשמעותם להלכה. אין לי כל צורך להשתמש בשמות אלה. ואני בוחר להגדיר הדברים לפי תוכנם ומהותם.

הדבר הראשון, שאני מאמין בו כאשר האמנתי בילדותי, ועכשיו ביתר־שאת, הוא: מולדת לעם היהודי, מולדת חופשית, עצמאית, שלמה לכל העם היהודי. ואולי עלי להוסיף סייג למלה “כל”. איני יודע אם יש סיכוי ואפשרות שכל היהודים בעולם יתכנסו במולדת. איני יודע עתידות, ומסופקני אם מישהו יודע. מהעבר של עמנו למדתי שהיתה תפוצה יהודית עוד בימי בית־ראשון, והתפוצה קדמה לגלות. התפוצה במצרים – לא זו שבימי האבות, אלא זו שבימי מלכי יהודה, קדמה לגלות בבל. תפוצה יהודית עוד יותר גדולה היתה בימי בית־שני, ואין איש יכול לומר שעתידים כל היהודים להתרכז בארצם, אבל אני מאמין שאנו יוצרים וניצור מולדת לכל העם היהודי, זאת אומרת – לכל יהודי שיהיה לו צורך ורצון במולדת; וכל יהודי שלא יתבולל מדעת – יהיה לו צורך במולדת בזמן מן הזמנים.

לביצוע דבר זה עלו חברי ועליתי אנוכי לארץ בנעורינו. האמנתי בדבר לפני עלותי ארצה, וכל מה שראיתי בארץ ובעולם מאז עלותי, העמיק בי האמונה שדבר זה הוא הכרחי, אפשרי, וביכולתנו לעשותו. במשך הזמן למדתי לדעת הקשיים והמכשולים והסכנות הרבים והעצומים הכרוכים בעשייתו. אבל אין בלבי כל צל של ספק שיש לאֵל ידינו להתגבר על כל הקשיים.

הדבר השני שאני מאמין בו עכשיו, כאשר האמנתי אז, ושוב – ביתר־שאת, כי אנחנו נסלול פה דרך־חיים חדשה לגאולת האדם ונקים במולדת האומה העברית המחודשת חברה חדשה שאין בה קיפוח, דיכוי וניגודים חברתיים, אלא היא בנויה על אחווה ושותפות אנושית וזיקת־גומלין בין איש לרעהו, ועל־ידי כך נהיה אור לגויים.

לא בכוח הכיבוש והשלטון, לא בכוח הפצצה האטומית ובאמצעי הרס ודיכוי, כאשר זוממים כמה עמים אחרים, אלא בכוח המופת החי, בכוח האמת הזורחת מחיי־מופת אנושיים בחברה חדשה נעזור לביעור שנאת־עמים וקיפוח מעמדי ותאוות הבצע ושלטון הכוח ביחסי עם ואדם.

ושני הדברים אינם קלים, ולא ייעשו בן־לילה. להיפך, שניהם הם מהדברים הקשים ביותר בתולדות המין־האנושי. אבל אנו היהודים אמוּנים מאז ומעולם על קשיים, ועמידה בפני סכנות היא לחם חוקנו. גנוזים בתוכנו כוחות אדירים, כאשר אינם אולי בשום עם אחר. בלי כוחות אלה לא היינו עומדים במבחני־הגורל המרים במשך אלפי שנים. אין עוד עם שעבר עליו מה שעבר עלינו, ואין עוד עם שהחזיק מעמד כפי שהחזקנו אנחנו בתנאים הנוראים בהם היינו נתונים ועדיין אנו נתונים. ובתנאים אלה לא ביצע שום עם אחר מה שביצענו אנחנו. אבל עוד אנו עומדים בראשית הדרך. טרם הוקמה המולדת החפשית לכל העם היהודי. נורתה רק אבן־הפינה הראשונה. וּוַדאי שלא השלמנו סלילת־הדרך לחברה חדשה, אלא התווינו רק קוים ראשונים למסילה הנכספת. שתי ההתחלות עשינו מתוך כורח נפשי, מתוך צו־הגורל, והמעשה אשר עשינו יש בו חלק לא רק לעושים המעטים במקום המעשה, אלא לעם היהודי כולו. בשליחות ההיסטורית של העם, בשליחות מאבקו לקיום ולגאולה, בשליחות מורשתו הרוחנית וחזונו – עשינו כל אשר עשינו עד עכשו.

מעטים העמים בעולם שראו, כעמנו, תמורות כה רבות ועמוקות גם בחייו וגם בחיי העמים שבתוכם או סביבם היה חי ואתם בא במגע. ועם למוד־נסיון כעמנו אינו רשאי להשלים עם מציאות מנוונת, מקפחת, מדלדלת ומדכאת, לא בטבע, לא בחברה ולא ביחסי עמים ולא בתוכו הוא. הכל נתון לשינוי, לתיקון. והבחירה היא בידי אדם.

“אִם תּֽמָאֲנוּ וּמֽרִיתֶם – חֶרֶב תּֽאֻכְּלוּ”.

(ישעיה א', 19–20).

גם הטבע נתון לשינויים.

“יְשֺֻשֺּוּם מִדֽבָּר וְצִיָּה, וֽתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצֶּלֶת – כִּי נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם וּנֽחָלִים בָּעֲרָבָה”.

(שם ל"ה).

גם יחסי חברה אינם קפואים.

“הֵשַׁח יֹשְׁבֵי מָרוֹם, קִרְיָה נִשְׂגָּבָה; יַשְׁפִּילֶנָּה יַשְׁפִּילָהּ עַד־אֶרֶץ, יַגִּיעֶנָּה עַד־עָפָר. תִּרְמְסֶנָּה, רָגֶל; רַגְלֵי עָנִי, פַּעֲמֵי דַלִּים”. “צֶדֶק לָמְדוּ, יֹשְׁבֵי תֵבֵל”.

(שם כ"ו).

וֽלֹא לֽעוֹלָם

“יִשָּׁא גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב”.

(שם ב').

נביאנו בישרו תמורות גואלות בטבע, בחברה, בעם ובאנושות – ומתוך אמונה בתמורות אלה עמדנו בכל התלאות, והגענו עד הלום.

ואמונתנו לא תכזיב – כי יש כבר התחלה חשובה ורבת־סיכויים בשתי התמורות הגדולות שהאמנתי בהן בילדותי, ואני מאמין בהן היום עוד יותר, – וכעולה חדש אני בוחן כל דבר לאור שתי התמורות הנכספות.

מאז באתי לארץ נשתנו הרבה דברים, ואיני סבור שנעשו עכשיו הדברים בדרך ובצורה שעשינו לפני חמישים, ארבעים וחמש שנה.

בימים ההם היינו עוברים את ארצנו ברגל, ואילו עתה אנו נוסעים באבטומובילים או טסים באווירונים; בימים ההם היינו כמעט כולנו רווקים, – עכשיו אנו בונים משפחות, ויש לנו ילדים ונכדים. בימים ההם הסתפקנו במועט שבמועט, עכשו גדלו צרכינו, גדלו אולי במידה מופרזת, אבל לא נשוב לגור ב“חושות” וב“חאַנים”. ובימים ההם לא היתה לנו עצמאות, – עכשיו הקימונו מדינה יהודית, וצרכי המדינה, אפשרויותיה ושירותיה משנים את כל סדרי־חיינו.

אבל נדמה לי ששני דברים שעשו את העליה השניה לגורם היסטורי בתולדות הארץ והעם – נדרשים גם היום מאת הנוער.

דבר אחד – קבלת אחריות היסטורית. אנשי העליה השניה לא סמכו על תנועה, על הסתדרות, על מנהיגים, על עקרונות מקובלים, על רשויות מוסמכות, אלא העמיסו על עצמם האחריות לנעשה בארץ – כאילו הכל היה תלוי אך ורק בהם, כאילו כל אחד מהם מכריע כף ההיסטוריה בחייו ובמעשיו. הם לא היו כבולים לא לתורת גדולי התנועה הציונית ולא לתורת מורי התנועה הסוציאליסטית, אם כי רבים מהם קראו ספרי המקורות והמנהיגים והמורים, אבל הם היו סבורים שעליהם לבדוק ולבחון בעצמם הדרך לקראת המטרה שהיתה מטרת חייהם האישיים. הם נטלו על עצמם אחריות על המחשבה ועל המעשה גם יחד. הם לאו־דווקא התכוונו להיות מקוריים ומחדשים, וכמה מהרעיונות שהדריכו אותם – אפשר למצוא בספרי ההוגים שהיו לפניהם ובמעשי החלוצים שעלו לפניהם. אבל הם לא חששו לפסול תורות והלכות מקובלות או גם מקודשות בתנועה הציונית והסוציאליסטית, – כשמצאו שאין אלה הולמות צרכי מפעל חייהם ותנאיו. לא הכל היה ברור להם מראש, והם גיששו וחיפשו וגם טעו, ורבים ממפעליהם ששינו פני הישוב, – ואולי גם את ההיסטוריה היהודית, – נעשו אחרי כמה נסיונות וגישושים שלא היו מתוכננים מראש, כמו למשל הקבוצה. אבל אשר עשו – ידעו, והרגישו, שעליהם רובצת האחריות המלאה על גורל הארץ וגורל המפעל הארצישראלי; הם ראו את עצמם כנתבעים היחידים.

מתוך אחריות זו נבעה התכונה השניה שהפכה את העליה השניה לגורם מחנך ראשי בעם היהודי במשך שני דורות: זיקה לחזון, זיקה מלאה, בלתי־מסויגת, ללא תנאי וללא שיור; זיקה שאין בה כל חציצה בין ההלכה ובין המעשה. חזון אינו דבר שבאמונה, שבמחשבה שבהטפה, אלא דבר שאתה חי אותו יום־יום, שהוא מכוון כל מה שאתה עושה ומגשים בחייך, שכל רצונך ומאודך משועבד לו ללא־תנאי.

העליה השניה לא הטיפה לאחרים – אלא תבעה אך ורק מעצמה; ותבעה מעצמה בין שאחרים נשמעו לתביעה ובין שלא נשמעו. לא התנהגות התנועה הציונית ולא התנהגות הישוב, אלא הכרת אחריותם המלאה למעשה שיש לעשותו קבעה דרכם של אנשי העליה השניה. הם היו אנשי ריב ומדון, כי הרוב הגדול בישוב היה רחוק מתביעותיהם ומחזונם. גם חבריהם בחוץ־לארץ לא הבינו אותם, והם עשו בעצמם הדברים שהאמינו בלבם שיש לעשותם. ובעשיה זו לא נרתעו משום דבר – לא מסכנה, לא מלגלוג שאננים, לא מהתנגדות יריבים. המעשה היה צמוד למחשבה – כל החיים, יום־יום.

שתי תכונות אלה נדרשות גם היום מהנוער. ואני בטוח שהנוער בימינו אינו נופל מהנוער בימי העליה השניה. הכוחות המוסריים, המחשבתיים והנפשיים שפעמו באנשי העליה השניה, מצויים עכשיו, ללא־ספק, במידה הרבה יותר גדולה בנוער של ימינו, פשוט מפני שמספרו הרבה יותר גדול; וגם יש לו מורשה עשירה שלא היתה לאנשי העליה השניה.

מורשה זו עלולה להתבזבז אם הנוער לא יראה עצמו אחראי לכל.

יש כרגע משהו גדול ועצום שלא היה בימי העליה השניה, ולא כל אנשי העליה השניה קיוו שיזכו לו בחייהם – מדינת ישראל. אני רחוק מאלה שפרקו מעל עצמם עול המדינה ומפני־כך מנסים למעט דמותה ולזלזל בערכה. כדאי היה לחיות ולמות על הקמת המדינה. המדינה היא מטרה לעצמה, והיא גם אמצעי למטרה עוד יותר גדולה. במדינה לא נתגשם עדיין חזון הגאולה במלואו – לגמרי לא. אבל בה נתגשם חזון דורות: ריבונות ישראל. וריבונות זו היא מטרה לעצמה, מטרה גדולה ויקרה שאין כמוה. אבל המדינה היא גם אמצעי – כי אנו רחוקים עדיין מגאולה מלאה, והדרך עוד רבה וקשה עד מחוז־חפצנו ההיסטורי; והמדינה היא המכשיר רב־האונים, אם כי לא היחיד, שיקדם אותנו לקראת המטרה. המדינה עשתה בחמש שנים מה שכל העם היהודי לא יכול היה לעשות במשך שבעים שנה.

אבל לא הכל ייעשה בכוח המדינה. תחומי פעולתה של המדינה מוגבלים בשנים: א) בבחירה החופשית של האזרח במדינה דימוקראטית. אין זו מדינה טוטאליטרית הקובעת כל מעשי האזרח, מחשבותיו ודיבוריו. יש שטחי־פעולה־וחיים רחבים שאין החוק והמנגנון הממלכתי מתערב בהם, ובהם שטחי פעולה הקובעים גורל עתידנו. ב) ביכולת המעמסה של האזרח הממוצע, הבינוני. כאן, למשל, טמון ההבדל בין ה“הגנה” לבין צבא־הגנה לישראל. ה“הגנה” היתה מורכבת ממתנדבים בלבד, מאנשים בעלי תחושה עמוקה של אחריות על בטחון הישוב, מסורים ללא־גבול לענין שהתנדבו לו, ולא היה בה צורך בדרגות ובחוקי משמעת ובעונשים כמו בצבא, הבנוי על שירות־חובה החל על כל אזרח בגיל מסוים, בין שהוא רוצה ובין שאינו רוצה, בין שהוא אחראי ובין שאינו אחראי. מבנה הצבא אינו יכול להיות כמבנה ה“הגנה”. כאן דרוש משטר הירארכי ומשמעת־ברזל שמפיריה צפויים לעונשין. אבל גם צבא־הגנה לישראל לא יסכון בלי התנדבות. אין מדינה יכולה לגזור על התנדבות זו, התנדבות נובעת מתוך הרצון החופשי של טובי הנוער שגמרו שירות־החובה שלהם.

והתנדבות הכרחית לא רק לצבא, המשימה של דורנו לא תבוצע בלי יזמה חלוצית של טובי הכוחות בנוער ובעם. אין המדינה יכולה לצוות על מיזוג גלויות ועל יישוב השממה. גם חברה חדשה אינה נבנית אך ורק בכוח החוק וגזירת־המשטר. לקיום שליחות דורנו דרוש אקלים מוסרי אחר בעם, – המדינה יכולה לגלות פושעים ולהענישם, גם למנוע הרבה פשעים. אבל לביצוע מפעלנו דרוש אקלים של טוהר והתנדבות ונאמנות, ומסירות; – אלה לא נעשים על־ידי פקודה. אלה יבואו מתוך אנשי־מופת ונוער חלוצי.

נוער ימינו זכה למה שלא זכתה העליה השניה. אין הוא צריך להתחיל הכל מבראשית, ואין צריך לעשות הכל בכוח עצמו בלבד. יש מדינה וכנסת וממשלה ומנגנון ממלכתי וחוקים ותקציבים ושירותים ציבוריים. לעם שהגיע למנוחה ולנחלה זה אולי מספיק; לעמנו אין זה מספיק; לנו תידרש עוד זמן רב התנדבות חלוצית לביצוע המשימות היעודות לדורנו בשטח הבטחון, מיזוג הגלויות, יישוב השממה, חינוך העם וליכודו, עיצוב דמות החברה החדשה.

ואם כי דרכי הפעולה בימינו לא ידמו לדרכי הפעולה בימי העליה השניה, ולרשות הנוער עכשיו עומדים אמצעים ומכשירים שלא היו בימי העליה השניה, הרי יעשה הנוער שליחותו אם ידע להפעיל בתוכו שתי הסגולות העליונות של שליחי־עם: א) קבלת אחריות מלאה להיסטוריה בימינו, כאילו הכל תלוי אך ורק בו; ב) זיקה נאמנה לחזון, הצמדת המעשה להלכה בחיי יום־יום.

שייך־מוניס, ט' בסיוון תשי"ד – 10 ביוני 1954

בכנס תלמידים

תלמידי ישראל.

ההיסטוריה היהודית בזמננו מציגה לכם ולכל הדור הצעיר בישראל שאלת־גורל: קאריירה או שליחות?

לפני שש שנים, כשהייתם עדיין ילדים, נלחמו אחיותיכם ואחיכם, קרוביכם ומכריכם המבוגרים במלחמת הקוממיות, ורבים חרפו נפשם למות.

זו היתה מלחמה יחידה במינה מכמה בחינות. עמים רבים לחמו על קוממיותם, כולם – עמים שישבו מעודם על אדמתם, והיו זמן־מה משועבדים לזרים. לא כזאת היתה מלחמתנו. עמנו היה מנותק ממולדתו מאות בשנים. עוד בסוף מלחמת־העולם הראשונה, לפני כשלושים וחמש שנים, ישבו בארץ רק כ־ 58,000 יהודים. ממלחמתנו האחרונה בארץ זו על חירותנו הלאומית, בימי בר־כוכבא ורבי עקיבא, עברו 1813 שנים. מאז הורחקנו מארצנו ופוזרנו בעולם. ואין עוד דוגמה בהיסטוריה האנושית, שאחרי יותר מ־1800 שנה חוזר עם לארצו ונלחם בה שוב על קוממיותו ומחדש מדינתו. עובדה יחידה במינה זו מאשרת שאנו עם־עולם.

והיה דבר שני בלתי־רגיל במלחמה זו: עמדנו מועטים מול מרובים. 650,000 נגד 30 מליון. צבא בלתי־מצויד שהתארגן רק תוך כדי המלחמה, עמד נגד צבאות של שבע מדינות ערב. היינו אחד נגד ארבעים – וניצחנו. והוכחה שוב האמת החוזרת בהיסטוריה היהודית: עליונות הרוח.

והיה דבר שלישי: בין לוחמי הקוממיות היו מתנדבים מחמשים ושתים ארצות באירופה, באמריקה, באסיה, באפריקה ובאוסטרליה. מספר המתנדבים מהתפוצות לא הגיע ל־20% של כל לוחמינו, אבל הם נתנו לנו כוחות מקצועיים שלא יכולנו לחנך במחתרת: טייסי־קרב, טאנקיסטים, תותחנים, רבי־חובלים בספינות־מלחמה, וספק אם היינו יכולים לנצח בלעדיהם. בהתנדבות זו נתגלתה האחדות המופלאה ושותפות־הגורל של העם היהודי, למרות פיזורו בעולם.

שילמנו מחיר יקר. מבחר הנוער, פאר האומה, נפל. אבל בפעם הראשונה אחרי הרבה מאות שנים לא נשפך דם יהודי לשוא.

ואחרי כל אלה – עלינו לדעת, כי עלילת־גבורה שׂגיאה ומופלאה זו משמעותה מוגבלת. מלחמת הקוממיות לא הביאה ולא יכלה להביא לנו הגאולה הנכספת, לא גאולת הארץ ולא גאולת העם; לא כינסה פזורי האומה; לא חוננה הריסות המולדת; לא הבטיחה עצמאותנו הכלכלית; אפילו לא הורישה לנו שלום ובטחון. הנצחון לא היה סופי ומכריע, והמאבק בינינו ובין אויבינו לא נסתיים.

אין אני אומר זאת לשם המעטת דמותה של מלחמת הקוממיות. אין לי כל ענין בכך. אני אומר זאת למען נעמוד על אמיתות מצבנו.

הנצחון במלחמת הקוממיות נתן לנו דבר גדול ועצום: צבת ראשונה לגאולתנו, ריבונות יהודית במולדת. חסרון צבת זו היה בעוכרי ההיסטוריה היהודית זה כ־2600 שנה, מאז חורבן בית־ראשון, חוץ מתקופה קצרה של החשמונאים הראשונים – משמעון בן מתתיהו ועד אלכסנדר ינאי והמלכה שלום־ציון.

בשנים המעטות הללו שלאחר קום המדינה ראינו ברכתה הגדולה של צבת ראשונה זו: עלילות אדירות בקיבוץ־גלויות; מעשים כבירים בהפרחת השממה; יצירת מאות ישובים חקלאיים; הקמת אלפי בתי־חרושת ומלאכה; בניית רבבות יחידות שכון; פיתוח השיט והתעופה; הרחבת החינוך; הנחלת הלשון; טיפוח הספרות והמדע; הגברת כוחנו הצבאי; הרמת קרן ישראל בעולם.

אבל אנו רחוקים עדיין מהמנוחה ומהנחלה. ויש לראות הצד השני של המטבע: הקמת המדינה היתה הרפתקה חמורה הרת־סכנות. זו היתה התגרות בגורל, מרידה בהיסטוריה היהודית העולמית. אולי איני צריך להגיד שלא פחות מכל יהודי אחר חייבתי הקמת המדינה והאמנתי בעתידה. אבל גם לפני קום המדינה, ומאז קמה, לא נעלמו ממני הסיכונים והבעיות החמורות שהקמת המדינה תביא אתה.

האמת היא, כי הקמת המדינה הכניסה אותנו למערכה קשה לא רק עם העולם אשר מחוצה לנו, אלא גם למערכה פנימית, למאבק עם עצמנו, עם הרגלינו הגלותיים, עם עברנו התלוש ממציאות ומאחריות של עצמאות במולדת.

העולם אינו מקבל בנקל ובכל מלוא משמעותה אומה יהודית עומדת ברשות עצמה. עוד עומדים עמי־ערב לכלותנו בהזדמנות הראשונה, והם אינם בודדים בשנאתם ובהתנגדותם אלינו. עזרת כוחות אדירים בעולם נתונה להם, ברב או במעט. ועוד עלינו לכבוש מעמדנו החדש בעולם במאמץ מתמיד ודרוך. אבל אין זה הקושי היחיד והעיקרי. המאבק הראשי והמכריע הוא מבפנים – במדינה ובעם היהודי.

הכרזת עצמאות אינה הופכת עם גלותי, מפוזר ותלוש ממקורות החיות והעצמאות – לעם עומד ברשות עצמו. דרושה לכך תמורה גדולה ורבת־פנים. קודם כל תמורה גיאוגרפית: מפיזור לכינוס במולדת. ודרושה תמורה קשה מזו: תמורת־מבנה, תמורה ביסודות חיינו הכלכליים והתרבותיים. יהודים השבים למולדת – וממשיכים בה חיי הגלות, יהפכו המדינה לגלות חדשה.

כל איש מכם יודע כי העם היהודי בגולה אין לו לשון משותפת ותרבות משלו. אבל אינכם יודעים אולי ידיעה מספיקה באיזו מידה תלוי קיומם הכלכלי של יהודי התפוצות באחרים.

למען הסביר הדבר בקצרה אתאר אפשרות דמיונית – שאינה לגמרי נמנעת המציאות.

אילו היה קם שונא ישראל להשמיד היהודים בגולה, לא בדרכים האכזריות של היטלר – על־ידי החנקה בגאזים ושריפה בכבשנים – אלא בדרך הומאנית יותר, היה יכול לעשות זאת על־גזירה כלכלית פשוטה: היה מחוקק חוק האוסר על כל יהודי למכור לגוי ולשרת גוי, ואוסר על כל גוי למכור ליהודי ולשרת יהודי. מה היו תוצאות חוק שכזה לגבי הגויים – בארץ כמו אמריקה, רוסיה או ארגנטינה? הגויים לא היו יכולים להינות משירותם של עורכי־דין ורופאים מצוינים מקרב היהודים או לקרוא ספריו של איליה ארנבורג. אבל סוף סוף היו מוצאים עורכי־דין ורופאים וסופרים מוכשרים למדי מבני עמם. אבל מה היה חוק זה גורם ליהודים? – היהודים היו יושבים בבתיהם בלילות בחושך, כי החשמל מיוצר בידי גויים. ולא היו יכולים לנסוע בטראם ברכבת תחתית, כי הם נהוגים בידי גויים. והוא הדין ברכבת, במטוס או בספינה. אבל מה שגרוע מכל אלה: מיד אחרי גמר מלאי המזון שלהם בבית, לא היו יכולים להשיג לחם ומזון אחר, כי כל המזון מיוצר בידי לא־יהודים. וכך היו נידונים לכליה מהירה. בכל צרכי יום יום, החל באוכל גמור ובמלאכת המדע – זקוק היהודי בגולה לתוצרת עבודת הגויים. היהודים בגולה מרוכזים במקצועות מועטים שאינם מחוברים למקורות הכלכלה והקיום העיקריים של כל עם.

ואם זכינו בארץ למדינה – הרי אין זה אלא מפני שחוללנו כאן מהפכה יסודית במבנה חיינו הכלכליים והחברתיים: שבנו לאדמה ולעבודה בכל מקצועות הכלכלה, כשם ששבנו ללשון העברית ולהסתמכות על כוחנו בהתגוננות מפני התקפות עוינות. המדינה תתקיים ותתפתח – אם נתמיד במהפכה פנימית זו במיבנה חיינו הכלכליים, התרבותיים, והבטחוניים, ונתגבר על הרגלי העבר הגלותי, העומדים לערער כל כיבושי העצמאות, שהנחילו לנו המאמצים החלוציים של שלושה דורות.

עוד זמן נעמוד במאבק קשה עם כוחות עוינים מבחוץ. אבל נצחוננו בחזית הבינלאומית תלוי בראש וראשונה בחוסננו הפנימי, הכלכלי, התרבותי, המוסרי והצבאי בישראל.

חוסן זה מותנה במידה רבה בפעולת המדינה, ז. א. בפעולת הכנסת, הממשלה, המנגנון הממשלתי. אבל מדינה אינה כל־יכולה, ומראשית ייסודה היה ברור, כי המשימות הגורליות המוטלות על דורנו לא יבוצעו בלי יזמה מתנדבת, בלי יזמה חלוצית של טובי הכוחות בעם, וקודם כל – בנוער.

והרי דוגמה ממלאכה אחת שהיא כאילו כולה ממלכתית, שהיא מצויה בחוק ונתונה במסגרת משמעת מחייבת: מלאכת צבא־הגנה לישראל. גם מלאכה זו של בטחון המדינה העומדת במרכז קיומנו, אינה יכולה ליעשות בלי התנדבות חלוצית. החוק מחייב כל צעיר וצעירה לשרת שנתיים – שנתיים וחצי בצבא, אבל בצבא־חובה בלבד לא היינו מקיימים בטחוננו. צה"ל לא היה מתקיים בלי צבא־קבע מתנדב, המוסר כל יכולתו הברוכה לבנין הצבא ושכלולו, ועושה זאת לא בצו החוק אלא בצו מצפונו החלוצי.

אולם צה“ל, על צבא־החובה וצבא־המתנדבים, כשהוא לבדו, לא יקיים בטחוננו; ואיני אומר זאת להמעטת דמותו של צה”ל. לא פחות מכל אזרח בישראל מוקיר אני את צה"ל כעמוד התווך של בטחוננו, ולא של בטחוננו בלבד, אולם עלינו להכיר, כי בטחוננו תלוי בכמה גורמים שאינם צבאיים: בחידוש העליה, בהגדלת הילודה, בפיתוח הפוטנציאל התעשייתי, בכושר מקצועי מעולה, בפריון־עבודה גבוה, באמצעי־תחבורה מתוקנים ביבשה, בים ובאוויר, כל אלה הם תנאים הכרחיים לבטחוננו, אבל גם אם נביא כל אלה לשיא היכולת – לא יספיקו. הגורם המכריע בקיום בטחוננו, –ובטחוננו פירושו קיומנו, – זהו דמות האדם בישראל: רוחו, אופיו, גבורתו, יזמתו, חזונו, נאמנותו.

דמות האדם בישראל פירושה קודם כל – דמות הנוער בישראל, יכלתו היוצרת יוזמתו החלוצית, נאמנותו לשליחות שהטילה עליו ההיסטוריה בדורנו. נוער קארייריסטי, שעיניו לבצע, לחיים ריקים, לרווחים קלים, לקיום פאראסיטי, – נוער כזה יהווה הנשק הסודי של אויבינו, בו יכריעו בנקל את עם ישראל.

אתם תלמידי בתי־הספר התיכוניים, גם אלה מכם שנולדו בגולה ובאו בילדותם ארצה, התחנכתם בשנות התבגרותכם בשנים הקובעות אופיו של אדם, באווירה של עצמאות ישראל, ואין כל הכרח, ואין כל טעם שהליקויים, הפגימות והמידות הנפסדות שדבקו באדם הגלותי באשר חי בנכר, בתלות – יוספו להתקיים בתוככם. אתם הדור הראשון לגאולה, ו“אצילות מחייבת”. עליכם לשמש דוגמה של דור יהודי חדש, חפשי מכל נגעי הגלות, של דור בן־חורין, יוצר, נועז, מעפיל, עומד בגבורה בפני כל צר ואויב, יודע להשתלט על אתני הטבע, להפריח השממה, לכבוש הים והאוויר, לעבוד ולייצר למען האדרת עצמאות ישראל ולעצב חברה עברית חדשה שלא תבייש עברנו ולא תכזיב כיסופי־הגאולה המשיחיים של דורות.

עליכם להניח היסודות הנאמנים לעתיד האומה והמולדת.

ואעמוד בראשי פרקים על עיקרי הדברים, ואלך מהקל אל הכבד:

א. טיפוח המשותף

אנחנו עם בן־חורין. כל אחד מאתנו רשאי לחשוב, לדבר ולכתוב כרצונו. לבני־חורין יש דעות משלהם, ולכן יש ביניהם דעות שונות ומתנגדות זו לזו. קיימים בתוכנו גם ניגודים של אינטרסים, חשובים ולא־חשובים, אמיתיים ומדומים, אבל הפיצול הנפרז והחולני העושה שמות בחיינו הציבוריים, גם בחיי המדינה וגם בחיי החברה, אינו פרי חילוקי־דעות מוצדקים וניגודי־אינטרסים ממשיים, אלא פרי אנרכיה מוסרית והרגלים גלותיים של עם תלוש מאחריות ממלכתית ומשליטה על גורלו.

יש לנו תנועות־נוער מבורכות שהקימו מפעלים חלוציים לתפארת. כולן מחנכות חבריהן להתישבות חלוצית ולהגשמה עצמית, – מדוע הן מפוצלות ואינן מסוגלות למפעלים משותפים?

אומרים: יש ניגודים מעמדיים במדינה. איני סבור שניגודים אלה מן ההכרח שיפלגו ויפוררו את הנוער. אני מכיר נוער שמתגבר על כל ניגוד ומוצא מעמדי, אני מכיר כל אלה שהניחו היסודות להתישבות החלוצית בארץ ולערכי העבודה והשותפות והעזרה ההדדית. הם היו רובם בני המעמד הבינוני. רק מעטים מאוד היו בני־פועלים. תנועות־הנוער הקיצוניות ביותר בתפיסתן המעמדית – יצאו מחוגי סוחרים ואמידים, והן מטפלות בעיקר בנוער מהמעמד הבינוני, בנוער הלומד. הנוער אינו מחויב להמשיך דרכי הוריו, אם אינן הולמות צרכי המהפכה היהודית. מייסדי דגניה ונהלל ועין־חרוד לא המשיכו מעשי אבותיהם.

ומוזרה הטענה של ניגודים מעמדיים, כשרוצים להסביר פיצולן של תנועות־הנוער, הקוראות כולן לחבריהן ללכת לעבודה ולהתישבות. כשם שאין להסביר בניגודים מעמדיים הפיצול של ההתישבות החלוצית עצמה. הטוטאליטריות המפלגתית אשמה הפיצול לא־טבעי זה. בעם בן־חורין מן ההכרח ומן הברכה שיהיו בה יותר ממפלגה אחת, אם כי איני יודע אם יש ברכה בשפע המפלגות שלנו. אבל כלום אינם יכולים בני מפלגות שונות ללמוד באוניברסיטה אחת, בבית־ספר תיכון יסודי אחד? כלום אינם יכולים לשבת בשכונה אחת, או לנסוע ברכבת אחת? האומנם מוצדק שיכון מפלגתי? המוצדק פירוד קיבוצי? היש צורך באוניברסיטה מיוחדת וברכבת מיוחדת לכל מפלגה?

בחילוקי־דעות ישרים יש ברכה, אם לא מפריזים ולא מנפחים אותם באופן מלאכותי. ויש לשמור על הגבולות המוצדקים והטבעיים של חילוקי־הדעות. מובטחני שהמשותף מרובה על המפריד בעם כולו, ובנוער – על אחת כמה וכמה. בשאלות־היסוד של חיינו בתקופה זו מאוחד רובו הגדול של העם. מחוץ לקבוצה צעקנית קטנה של קומוניסטים גלויים ונסתרים, מאוחד העם בשאלות בטחון, קיבוץ גלויות ומיזוגן, פיתוח החקלאות והתעשיה, הנחלת הלשון העברית לעולים, שמירת רבונותנו וחרותנו הדימוקראטית. אין כל סיבה אובייקטיבית להתפוררות והתפצלות בקרב הנוער. במקום תנועות־נוער נפרדות מתחרות זו בזו,– יש להקים תנועה כללית, ברית נוער מתנדב, שתעשה במשותף ובמלוכד הפעולה החינוכית בקרב הנוער הלומד, העובד והעולה, ותקים מפעלים שיגלמו כל הערכים החיוביים המשותפים לכל תנועות־הנוער הנפרדות. על הנוער להיות הגורם המלכד, המעלה, המטהר והמבריא בעם.

ב. טוהר המידות

אל ייתפס הנוער למלאכה קלה ונפסדת של חיפוש חטאי הזולת. יש במדינה כלים ממלכתיים שזהו תפקידם. יש כנסת, יש מבקר מדינה, יש משטרה, יש שופטים, והם ממונים על שמירת החוק ועל מניעת חטאים ומעילות. כחבר כנסת לא אביע דעתי על הכנסת, אבל מבקר המדינה, המשטרה ובתי־המשפט עושים עבודתם באמונה ובאחריות וגם, נדמה לי, ביכולת לא־מעטה. רבים ממחפשי החטאים – עושים זאת למען חפות על פשעיהם ותעלוליהם הם, הגרועים אולי פי כמה מהחטאים שהם כאילו מוקיעים בזולתם. יהודי יקר, רב גדול בישראל, רבי ישראל סאלנטר, אמר שכל יהודי צריך לחפש חטאים ופגימות רק אצל עצמו, ואילו אצל חברו הוא צריך לחפש רק מעלות וסגולות טובות. ציבורנו יתעלה אם יקיים תביעת־המוסר של הרב סאלנטר. לא הטפה לאחרים, לא חיפוש חטאי הזולת – אלא תעשו בעצמכם, בחייכם, יום יום כל מה שהייתם רוצים שיעשה כל העם. תהיו למופת לעם – בחייכם אתם. הדוגמה החיה היא המחנכת.

והנוער בימינו יעצב דמות האדם בישראל – על־ידי חיי־מופת.

ג. מיזוג גלויות

העלילה האדירה ביותר אחרי מלחמת הקוממיות היתה – קליטת שלושת רבעי מיליון עולים מכל קצווי־תבל, רובם מהגלויות המרודות ביותר במזרח־אירופה, בצפון־אפריקה ובארצות הנחשלות באסיה.

עלילה גדולה זו, שאין דומה לה בתולדות ישראל, היתה מלווה כשלון עצום: התנכרות הישוב הוותיק לעולים החדשים. המדינה עשתה בגדר יכולתה ובעזרת התנועה הציונית למען קיבוץ הגלויות: הסיעה העולים ארצה, שיכנה אותם בשיכוני ארעי וקבע, דאגה לתעסוקתם, לבריאותם, לחנוך ילדיהם; אבל בכוח המדינה בלבד אין לבצע קליטת עולים ומיזוג גלויות בקצב ובממדים כפי שנדרש מאתנו. אין ספק שכל אנשי הישוב היו חסידים נלהבים וכנים של קיבוץ גלויות ותמכו בכל לב במדיניות של עליה בלתי־מוגבלת, אבל רק מעטים גילו יחס של אחווה יהודית ואנושית כלפי העולים; הכל סומכים על המדינה שהיא תעשה מלאכת קליטת עלית העולים, והיא עשתה לא־מעט; אבל מיזוג־הגלויות לא ייעשה בכוח המדינה, אלא בכוח הרצון הטוב של העם, ורצון טוב זה לא בא לידי גילוי.

רוב העולים באו מארצות נחשלות, והיו מחוסרי־הון ועשוקי חינוך והשכלה. הישוב הוותיק התנכר לאחיו הרחוקים שזכו להיגאל במדינת ישראל. קמו שני עמים בישראל: עם ותיק מושרש במשק, בתרבות, בהווי שנתפתחו בשלושת הדורות בעזרת טובי הכוחות שבעם היהודי כולו, ועם של עולים, שההיסטוריה התאכזרה לו ושללה ממנו גם עושר רוחני וגם עושר חומרי.

לא נוכל להתקיים לאורך־ימים במצב זה של קיום שני עמים. אל יתימר הישוב הוותיק שממנו תצא תורה ובניו יהיו עורכי־דין ופקידים ומנהלי מוסדות ומורים וסופרים, והעולים יהיו חוטבי־עצים ושואבי־מים. לא יהיה כדבר הזה בישראל. או שכולנו נעלה – או שכולנו נרד; או שהמדינה כולה תהיה כעיראק וכלבנון, או שהעולים יתעלו לדרגת הישוב הוותיק, ויחד נשמור על הרמה המוסרית והתרבותית של מדינתנו. לא יחולק בית־ישראל. התמזגות הגלויות היא שאלת־חיים למדינת ישראל, והתמזגות זו לא תבוא אם הטובים והמוכשרים והמחוננים שבתוכנו לא יהיו יחד עם העולים ולא יתעלו יחד עמהם. עד עכשיו עשו זאת רק מעטים ובודדים, בעיקר מתנועת המושבים. אפילו המורים, שמילאו תפקיד מכריע בתולדות התקומה העברית, לא נענו הפעם לצרכי העליה, וברוב ישובי העולים קשה למצוא מורה ההולם את תפקידו.

אתם בוגרי בתי־הספר התיכוניים תלכו בקרוב לשרת בצבא. שם תיפגשו עם המוני עולים בני גילכם. רבים מהם לא קיבלו החינוך שזכיתם בו אתם. בצבא ניתנת לכם הזדמנות ומוצגת לכם התביעה – להתמזג עם העולים. איני יודע אם בבית־הספר נאמר לכם מה צפוי לכם ומה יידרש מכם בצבא. קודם כל תידרשו, כמובן, להיות מסוגלים לשמור על בטחון המדינה ולהיות חיילים מאומנים, ממושמעים ועזי־רוח, אנשי יזמה וגבורה שאינם נרתעים מכל סכנה. אבל צבא־ההגנה לישראל הוא יותר מבית־ספר צבאי. התנאים המיוחדים של התהוות המדינה הזאת צוו על צה"ל להיות גם בית־יוצר של אומה אחידה, לוחמת ויוצרת, זקופת־קומה ועטורת חזון וגבורה. על הצבא לפרוץ כל המחיצות העדתיות והארציות והבדלי המעמדות והמוצא; עליו לאחות קרעי השבטים והגלויות. בצבא קיים שוויון גמור. לכל חייל – אותם המדים, אותו השכר, אותם התנאים, אבל עליכם לדאוג לכך ששוויון זה לא יהיה חיצוני, פורמאלי בלבד, אלא שויון־אמת המתגלה בשותפות של ערכים וסיכויים, וכל אשר נתן לכם בית־הספר והעם בישראל – עליכם להנחיל במיטב יכולתכם לחברים לנשק, שלא זכו ללמוד בבית־ספר תיכון שלא יצאו מבית־טובים. בצבא יש לכם שליחות נוספת – להתעלות יחד עם המוני הנוער העולה המשרת אתכם יחד בצבא. ובצבא תתכוננו יחד עם חבריכם מהעולים לבנות במשותף המשק והתרבות והחברה בישראל– לאחר שתסיימו שירותכם בצבא.

גם בטחוננו לא יכון – בלי העלאת האדם בתוכנו. יש ערך רב לציוד, לזיון, לאימון, לדרכי־תחבורה, אבל קובע במלחמה האדם הלוחם. גם להבא, אם נוכרח להילחם – נעמוד מעטים בפני מרובים, ובטחוננו הוא בעליונות־הרוח שלנו, וזו תעמוד לנו אם תהיה לא של מעטים ויחידי־סגולה, אלא של כל העם, של כל אזרח בישראל.

ד. יישוב הגבולות

זהו המעשה הגדול והקשה ביותר במילוי השליחות של הנוער בדורנו. שחררנו שטחי המדינה בחרבנו, אבל לא נחיה על החרב. אם ניתקף שוב – נשלוף שנית חרבנו מנדָנה, ואני בטוח שהיא תעשה שליחותה כבפעם הראשונה. אבל האדמה המשוחררת תקום לנו אך ורק בזכות העבודה וההתישבות. והתישבות אין פירושה הינתקות ממדע, מאמנות, מספרות, מערכי־רוח. התישבות פרימיטיבית לא תצליח בתוכנו, ורק בהצמדת כיבושי המדע והטכניקה נשתלט על ערבות הנגב, על שממות הרי הגליל ויהודה, על חולות חוף הים. למען התגבר על הריסות המולדת, דלדולה ושממתה במשך אלפי שנים – עלינו להקים ברית־אמת בין עבודת־הגוף ועבודת־הרוח. התישבות חלוצית שתמזג גלויות ותפריח שממה לא תיכון בלי מורים, רופאים, מהנדסים, אגרונומים, כימאים, פיסיקאים – המזדהים בחייהם ובפעלם יום יום עם המפעל ההתישבותי ועם בוני החקלאות.

ה. חברה חדשה

מדינת ישראל הוקמה באחת התקופות המסוערות והמסוכסכות ביותר בתולדות האנושות. על דורנו עברו שתי מלחמות־עולם, וסכנת מלחמת־עולם שלישית מרחפת על כולנו. זו לא תהיה אולי השלישית – אלא האחרונה, כי כוחות ההרס שהמדע נתן בימינו בידי היריבים, עלולים להרוס כל התרבות האנושית. העולם בימינו מתבוסס בסתירות ובניגודים איומים, כאשר לא היו מעולם. כי העולם לא היה מעולם כל כך משולב ומנוגד כאחד, כאשר הוא בימינו.

במאזן־הכוחות העולמי מדינת ישראל היא כמעט כמות מבוטלת, ואין בידינו להכריע הכף בזירה הבינלאומית, אבל יש בידינו להראות לעולם דרך־חיים חדשה, שהיא גם מורשת חזון נביאינו וגם מבצע טובי חלוצינו מאז החילונו לבנות הבית השלישי.

ניצור חברה בלי ניגודים פנימיים; חברה המבטלת את הסדרים המפלגים אותה: חלק החי חיי מותרות ושפע, וחלק החי חיי מחסור ועוני; חברה ההורסת המחיצה בין עבודת הרוח ובין עבודת הגוף; חברה שהורסת המחיצה בין הקנין ובין העבודה.

“באין חזון יפרע עם”. עם גדול וחזק יכול אולי להתקיים – גם כשהוא נפרע, באין חזון, אף כי ספק הדבר אם אפילו עם אדיר יכול להתקיים זמן רב לאחר ש“נפרע”. אנו עם קטן, עמוס קשיים גדולים ומשימות אדירות. “באין חזון” – לא נעשה מלאכתנו.

העולם כולו צמא לחזון חיים חדשים, לחזון חברה חדשה. מאתנו לא ייבצר הדבר לבנותו.

מעמדנו בעולם, בעם היהודי, בתוכנו אנו – תלוי באמון ובכבוד שנצליח לעורר, בתוכנו אנו ומחוצה לנו. לא נתחרה בעמים אחרים ולא נשתווה אליהם בעושר, בכוח, במספר; בכל אלה הוגבלנו וצומצמנו בגזירת ההשגחה ההיסטורית, אין בידינו לקרוע רוע הגזירה. בדבר אחד אנו מסוגלים לעלות על כל עם אחר: בעיצוב חברה חדשה.

בהקמת המדינה עלינו על הר תלול. אין לנו עוד הברירה לעמוד במקומנו: או שנתגלגל במורד עד לתהום, או שנתקדם במעלה ההר עד הפיסגה. קיומה ועתידה של מדינת ישראל מותנים בהגשמת חזון הגאולה, החזון היהודי האנושי, במלואו. מדינת ישראל אמרה ברורות את דברה – לא בנאומים ובהצהרות אלא בחוקים אשר היא מחוקקת, ובשני חוקים קבעה המדינה דמות האומה הנכספת: בחוק השבוּת ובחוק החינוך הממלכתי. חוק השבוּת רואה בקיבוץ גלויות משימתה הראשונה של המדינה, וחוק החינוך הממלכתי קובע דמות האוּמה שאליה שואפת המדינה.

ואלה דברי החוק:

“מטרת החינוך הממלכתי היא להשתית את החינוך היסודי במדינה על ערכי תרבות ישראל והישגי־המדע; על אהבת המולדת ונאמנות למדינה ולעם ישראל; על אימון בעבודה חקלאית ובמלאכה; על הגשמה חלוצית; ועל שאיפה לחברה בנויה על חירות, שוויון, סובלנות, עזרה־הדדית ואהבת הבריות”.

זוהי הדמות שהמדינה קבעה לעם שהולך ומתהווה בתוכה. דמות זו יש בידי הדור הצעיר לעצב בפועל, – אם ידליק בארץ משואות של חוסן וגבורה, של אחווה יהודית ואנושית, של מידות טהורות, של ישובים חלוציים.

לפני שש שנים נלחמו אחיכם וחבריכם על קוממיות ישראל, ורבים מתו מות גבורים. האידאל שלנו אינו מות־גבורים. אנו אוהבי־חיים, חיי כבוד ויצירה וחירות. ועל הנוער להיות למופת לכל העם בחיים אלה.

אם הנוער יאמר: עלה נעלה, – תענה לעומתו ההיסטוריה: יכול תוכלו.

נהלל, י' בסיוון תשי"ד – 11 ביוני 1954

בכנס נוער המושבים

…משל למה הדבר דומה? לאדם שהיה מהלך במדבר והיה רעב ועייף וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקים וצלו נאה ואמת־המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו ושתה ממימיו וישב בצלו. וכשביקש לילך אמר: אילן! במה אברכך? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקים – הרי פירותיך מתוקים; שיהא צלך נאה – הרי צלך נאה; שתהא אמת המים עוברת תחתיך – הרי אמת המים עוברת תחתיך. אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך יהיו כמותך.

(תענית ה':)

לא קל לבוא למקום הזה – בתביעות חדשות. אין זה אחד הישובים החקלאיים סתם; נהלל היא סמל של ערכים ושל ראשונות חלוצית. יש עוד מקום אחד כזה בישובינו – דגניה; וכמה מתושבי נהלל היו גם שותפים ליסוד דגניה. שני ישובים אלה וכל הישובים שהלכו בעקבותיהם – קיבוצים ומושבים, כמדומה כבר קיימו בחייהם כל המצוות החלוציות: עלו לארץ, שבו לעבודה ולאדמה, היפרו השממה, לימדו לשונם לדבר עברית, לחמו בשער ביום פקודה ובניהם נפלו במלחמת הקוממיות, קיימו כל חייהם מצוות עבודה עצמית, טיפחו בחברתם עקרון העזרה ההדדית, נתנו יד לכל מפעל לאומי ופועלי, גידלו דור של ממשיכים, חינכו הנוער בדוגמת חייהם; – ומה יש עוד לדרוש מהם? ולא קל היה לי להעיז לבוא הנה בתביעה חדשה. ואם באתי אין זאת באשר סבור אני שלא עשיתם די עד עכשיו, אלא מפני שאני בטוח כי יש ביכולתכם לעשות הרבה יותר, ורק אתם יכולים לעשות זאת כי אין משא אשר יכבד עליכם.

אנסה להסביר מהו המשא הכבד שיש להרים בימינו אלה. זכורני הויכוחים שהיו לנו בהנהלה הציונית עם אחד הטובים והנאמנים שבמנהיגים הציונים, עם אוסישקין המנוח. הוא ראה במרכז המאמץ רכישת קרקע ולא עליה, והיה אומר: יהודים בשביל ארץ־ישראל יהיו לנו תמיד; אדמת הארץ אנו עלולים להפסיד אם לא נחיש גאולתה. כל שטח שלא נרכוש בזמן הקרוב – מי יודע אם נצליח לרכוש אותו בעתיד. נדמה לי שגם חברנו י. וילקנסקי היה טוען מעין דברים כאלה, והיה כאילו יסוד לטענה הזאת. מי היה אז מעלה על הדעת שלאחר קום מדינה יהודית, כשכל אדמת המדינה תעמוד ברשותנו – לא יימצאו לנו יהודים לבנות הארץ וליישבה?

אבל זהו הדבר שקרה בדיוק. הוקמה ריבונות עברית, וכל אדמת המדינה בידינו, ושטחים גדולים עומדים ריקים, ומה שהיה כאילו ודאי לפני מלחמת־העולם השניה, – שלא יחסרו יהודים לארץ, – דווקא דבר זה נתבדה. ההיסטוריה עוללה לנו הרבה רעות, אבל מסופקני אם אפילו השטן היה יכול להמציא תעלול אכזרי כזה, כאשר נעשה לנו בדורנו זה. דורות אחרי דורות התפללו לקוממיות ישראל, ומעטים האמינו באפשרותה, – והנה קרה הנס, קמה המדינה ואין יהודים, כי המיליונים אשר חלוציהם הניחו היסודות למדינה, והם עצמם התכוננו ברבבותיהם ובמיליוניהם להיבנות בתוכה ולבנותה – נשמדו. מה שעשו הנאצים, בהשמידם שליש של עמנו, עוד לא נעשה מעולם לעם אחר. אבל הפגיעה בעם היהודי לא היתה כל כך מסוכנת, כי גם עכשיו לאחר חורבן יהדות אירופה על־ידי הנאצים ובני בריתם, מספר היהודים כיום לא פחות ממספרם לפני חמישים שנה. כשהחלה העליה השניה היו בעולם לא יותר מעשרה מיליון יהודים. המכה האנושה שניתנה על־ידי הנאצים היא הקשה ביותר למדינת ישראל. הם השמידו אותם ששת המיליונים שהיו צריכים, היו רוצים, והיו מוכשרים לבנות מדינה בזמן קצר.

אין אנו רשאים להתיאש מאותם עשרת מיליוני היהודים החיים עוד בגולה, אבל עלינו לראות המצב כמות שהוא, בעינים פקוחות, בלי כל הונאה עצמית, בלי אשליות מרגיעות וכוזבות. אחרי עליית שלושת רבעי מיליון יהודים משארית הפליטה באירופה ומארצות האיסלם – אין סיכוי, שבזמן הקרוב ביותר תהיה לנו עליית־עם גדולה. משרידי היהדות באירופה – שנים וחצי מיליון כלואים בברית־המועצות ובגרורותיה, ואין יודע מתי ייפתחו השערים לאלה הרוצים לצאת ולהצטרף לבוני המדינה. כששה מיליון יהודים הם אמנם חפשים לעלות, אבל לדעתם הם ניהנים בארצות מגוריהם מחופש מספיק ואינם רוצים לעלות. הם אמנם אוהבים את המדינה, ומוכנים להושיט לה עזרה חומרית ומדינית, אבל אין הם סבורים שהמדינה דרושה להם ולבניהם.

זהו המצב בשעה זו, ואיני יודע כמה זמן תימשך “שעה זו”. אילו היתה קמה מדינת ישראל בתנאי שלום, מתוך רצון טוב של כל העולם ומתוך אהדה של שכניה, היינו אומרים: נחכה. חכינו אלפי שנים עד שקמה המדינה, נחכה עוד עשרות שנים עד לקיבוץ הגלויות; נחכה עד שישתנה המצב הסובייטי ויהודי רוסיה, רומניה והונגריה יהיו חפשים לעלות; ונחכה עד שיתבסס וישתבח המצב בארץ, שגם יהודי אמריקה יימשכו אלינו, לא מפני שרע שם, אלא מפני שפה טוב יותר. אולם אין אנו יכולים לחכות במנוחה: מדינה זו קמה לא מתוך רצון טוב של שכנינו, הקרובים והרחוקים, כאשר מן הראוי היה להיות. אמנם חמש ושלושים מדינות הצביעו על הקמת המדינה, ובתוכן שתי המעצמות האדירות, אבל ראינו מה היה תוקף החלטה זו, כשהערבים הכריזו כי יעשו אותה לאַל. האו"ם נרתע כשרק נשמעו איומי הערבים; וכשצבאותיהם פלשו לארץ – נעזבנו לנפשנו. בדיעבד – אנו אסירי תודה להיסטוריה שיכולנו בכוח עצמנו לעמוד בשער, להדוף הפולשים ולבצר מדינתנו, ואין אנו חייבים תודה על הקמת המדינה ועל נצחוננו לשום כוח זר, – אולם אין אנו רשאים להתברך שהונח לנו, – וכאילו המדינה עומדת על תילה.

השכנים שרצו להשמידנו ונכשלו, – אינם מודים בכשלונם ומסרבים לעשות שלום; וכל אלה שהצביעו בעדנו בעצרת האו"ם, – לא נוכל לסמוך על ידידותם שתעמוד לנו בעת צרה. אין אנו יכולים לחכות במנוחה עשרות שנים, עד שהמציאות בעולם תשתנה. אין אנו יכולים לפתוח בכוח שערי רוסיה ורומניה ואין ביכולתנו לגזור על יהודי אמריקה לעלות. ואם אין אנו פטורים מכל מאמץ מחשבתי, חינוכי, כלכלי וארגוני למשוך ארצה מאכסימום של יהודים מכל ארצות התפוצה, – אין כל יסוד מבוסס להניח, שמספרם בזמן הקרוב יגדל באופן ניכר. עובדה מרה כמוות, אבל אסור להתעלם ממנה.

ובכן נשאלת השאלה: הלהשלים עם המציאות המרה? לא, בשום אופן לא, כי בנפשנו הדבר. אם אין ביכולתנו האפשרות לשנות המציאות בעולם – יש בכוחנו לשנות המציאות שבתוכנו; ולא להסתפק בדברים, אלא לשנותה בפועל ממש; ונשנה המציאות בתוכנו – אם כל אחד מאתנו יפנה קודם כל בתביעה אל עצמו.

ברשותנו שני דברים חשובים: מיליון וחצי מיליון יהודים – ואדמת המדינה.

וכאן ישאל השואל: המיליון וחצי מיליון כבר נמצאים במדינה – כלום יש צורך להעלותם שנית? האדמה היא בידינו – כלום אנו צריכים לגאול אותה שנית? מהי המציאות שיש לשנות כאן?

הסתכלות קלה על המפה תיתן את התשובה לשאלה זו. מיליון וחצי מיליון היהודים מרוכזים ברובם המכריע בנקודות עירוניות אחדות, והרוב המכריע של האדמה ריק ושומם. ובשני הדברים האלה צפונה סכנה חמורה – גם למיליון וחצי מיליון היהודים וגם לאדמה. וקודם כל סכנה לבטחון. ואין סכנה גדולה מזו בימינו אלה. ואני מדגיש המילים: בימינו אלה. בימינו יש אמצעי השמדה שאיש לא העלה על דעתו לפני דור אחד. והיות ורוב העם מרוכז בשטח קטן ומצומצם – בתל־אביב וסביבותיה, מסכן כל המדינה וכל עתידנו. קל בימינו למחות בבת־אחת כל תל־אביב וסביבתה, ואם חלילה יקרה דבר זה – כל המדינה אבודה. התריס היחיד בפני סכנה זו הוא פיזור האוכלוסין. אין בימינו בטחון מוחלט בשום מקום בעולם, כי עברו ללא־שוב הזמנים שבהם נערכו מלחמות רק בין צבאות. המלחמה בימינו היא מלחמה של כל העם ונגד כל העם. אין מקום כמעט שלא נפגע על־ידי פצצת האויב, ואין איש ואשה, זקן וילד מחוץ לסכנה. אבל יש ממדים שונים לסכנה. כל מה שהישובים יותר קטנים ומפוזרים – הסכנה קטנה יותר. כל מה שהאוכלוסין מרוכזים יותר במקום אחד או במקומות מעטים – הסכנה גדולה יותר. ושיקולי בטחון בלבד, כלומר שיקולי קיום, שיקולי חיים ומוות של אוכלוסינו, מצווים עלינו לפזר המיליון וחצי מיליון על פני שטח גדול יותר ובהמון ישובים מרוחקים זה מזה עד כמה שאפשר.

ויש סכנה לאדמה אשר בידינו כשהיא עומדת בשממתה. עמי ערב החזיקו, ועודם מחזיקים, מאות בשנים מדבריות גדולים, ואין סכנה שמישהו יוציא אותם מידיהם. לנו קשה להחזיק מדבר בשממתו לאורך־ימים. אנו ביססנו תביעתנו לארץ זו לא רק על זכות אבות, אלא על היות הארץ שוממה ועל היותנו העם היחיד הזקוק והמוכשר להפריח השממה. ולא קל יהיה להחזיק באדמה שוממה עשרות בשנים, – כי יש תובעים לאדמה זו.

עוד זכורים הדיונים המרובים באו“ם על הנגב ועל הגליל. עצרת או”ם לא כללה כל הגליל בגבולות המדינה היהודית. גם על הנגב היה ויכוח רב, – ולאחר שהוחלט להכניסו לתחומי המדינה היהודית, נתקבלה אחר כך, לרגל התנגדות הערבים, החלטה לשלוח לארץ מתווך, שערער אח"כ על מתן הנגב לישראל. שטח זה משמש טריז בין מדינות ערב: ומי יודע – אולי זה יהיה ברבות הימים השטח החשוב ביותר במדינה. עוד טרם נחשפו כל צפונותיו. וכבר עכשיו יש עוררין על הנגב, והם יטענו: בין כך ובין כך אין היהודים מיישבים אותו – מהי ההצדקה שיחזיקו בו, כשזה כל כך מרגיז את עמי ערב.

משונה הדבר שדווקא ה“ארכי־פאטריוטים” של “חרות” מתחרים ב“ריאליסטים” של “הארץ” בלגלוג ובביטול לכל מיפעל שמקימים או מנסים להקים בנגב.

אחרי הקמת המדינה ומלחמת הקוממיות קרו שני דברים גדולים. דבר אחד – לא היה כמותו בכל ההיסטוריה שלנו: הגל הראשון של קיבוץ גלויות. זה היה דבר גדול יותר מיציאת מצרים. נגאלו יהודים מושפלים ומדוכאים מהגלויות המרודות ביותר וכן שארית הפליטה של מחנות הריכוז; חוסלו גלויות שלמות – מהן גלויות עתיקות שלמעלה מאלפיים שנה, כגון גלות בבל ותימן. ובשנים מעטות עלו ארצה יותר יהודים מאשר במשך כל השנים שקדמו להקמת המדינה.

וקרה דבר שני ­ אף הוא דבר גדול ועצום: במשך שנים ספורות לאחר קיום המדינה הקמנו כארבע מאות נקודות ישוביות חדשות, יותר מאשר עשינו במשך שבעים השנה לפני קום המדינה, מראשית התישבותנו המחודשת על הקרקע במולדת.

לכאורה – שתי עלילות כבירות שאין ערוך להן. וככל אחד מכם לא יעלה על דעתי למעט דמותן ההיסטורית. אבל מצבנו החמור מחייב לראות גם שני הישגים אדירים אלה בעין פקוחה ובוחנת, על החיוב והשלילה, על האור והצללים שבהם.

העליה שקדמה למדינה, או יותר נכון שקדמה לשואה באירופה, הביאה אתה כל נכסי הרוח והחומר הדרושים לבנין מדינה וליצירת אומה בת־חורין, עשירת תרבות, מעורה במורשת עברנו הגדול וצמודה לחזון אחרית־הימים. היא באה מארצות של מרכזי התרבות האנושית וההתעלות היהודית. בארצות אלו המשיכו וחידשו ישובי ישראל רקמת התרבות העברית. בהן נולדה החסידות, ההשכלה, חיבת־ציון, תנועת־הפועלים, הציונות; בהן נוצרה הספרות העברית החדשה; בהן השתתפו היהודים במאבקי־שחרור לאומיים וחברתיים. גם הארצות שהגבילו זכויות היהודים – לא יכלו לדכא רוח היהודים ושאיפתם להשכלה. העולים מהארצות ההן הצליחו להביא ארצה לא רק רכושם הרוחני, היהודי האנושי, אלא גם חלק לא־קטן מרכושם החומרי. ואילו העליה החדשה, לאחר קום המדינה, היתה ברובה הגדול משוללת המטען הרוחני והחמרי של העליה הקודמת.

לרוב העולים האלה היתה העליה לארץ רק קפיצת־הדרך אלא גם קפיצת־הזמן, מגולה למולדת, ומאורח־חיים מהמאה השביעית – לאורח־חיים של המאה העשרים.

המדינה עשתה למען העולים כמעט כל אשר ביכולתה. העם כמעט שלא עשה כלום, חוץ מבודדים. אילו היה לנו זמן, והיינו יושבים במנוחה ובהשקט ולבטח – היינו מחכים, כיוצאי מצרים, ארבעים שנה במדבר, עד שיקום דור חדש שלא נשא סימני השעבוד הזר בנפשו, אבל אין אנו יושבים לבטח. והזמן דוחק, ועלינו לעשות בשנים מעטות, מתוך מאמץ מתוח, מה שבדרך רגילה נעשה במשך עשרות שנים.

ההתישבות החדשה – ארבע מאות הישובים שנוסדו לאחר קום המדינה, – היא בעיקרה מפעל העליה החדשה. גם זה מעיד על היכולת היוצרת הגנוזה בעליה זו. ובמקום זה ודאי שאין צורך להסביר חשיבותו העליונה של מפעל התיישבותי גדול זה. אבל גם פה לא הכל כשורה, ואגע הפעם רק בבחינה הבטחונית.

כולנו יודעים מהו התפקיד שמילאו הישובים החקלאים שעל הגבולות במלחמת הקוממיות, גם כשעמדנו בפני כנופיות בודדות בלבד של ערבי ארץ־ישראל ושכנותיה, וגם כשנלחמנו בצבאות סדירים של מדינות ערב.

עמידת גוש עציון היא אחת העלילות הנהדרות ביותר של מאבקנו ערב קום המדינה. ישובי הגוש נפלו, אבל עמידתם ההירואית במשך חדשים הצילה את ירושלים. זכורים הקרבות בעמק בית־שאן, בעמק־הירדן, בהרי־ירושלים, בנגב, וידוע התפקיד שמילאו טירת־צבי, הדגניות וכנרת, עין־גב, יחיעם, נגבה, קרית־ענבים, משמר־העמק ועוד.

וכל אחד מאתנו חייב לשאול עצמו: כיצד יעמדו ארבע מאות הישובים החדשים אם חלילה תהיה מחר פלישה חדשה? ואין זו שאלת גורל הישובים האלה עצמם, – אף זוהי שאלה חיונית, – עמדת הישובים האלה עלולה להכריע הכף של התגוננותנו כולה.

זוכרני ההפצצה הראשונה של תל־אביב, ע“י מטוסי־קרב מצריים, בלילה הראשון של הפלישה, אותה שעה שידרתי בפעם הראשונה במשדר המחתרת של ה”הגנה" – בשם המדינה – לארצות־הברית. תוך כדי שידורי נפלו הפצצות הראשונות בקרבת מקום, לאחר שסיימתי דברי הלכתי לראות מה שקרה. ההפצצה כוונה לתחנת החשמל של ראֶדינג ולשדות־התעופה בצפון הירקון. בחזרי הביתה ראיתי תושבי תל־אביב צופים מחלונותיהם בדאגה אבל בלי בהלה. הפצצת תל־אביב נמשכה – וזמן רב לא היתה בידינו “תשובה”. מטוסי הקרב שרכשנו בזמנם – טרם הגיעו לארץ. היו אבידות קשות בתל־אביב ובמקומות אחרים, אבל לא היתה פאַניקה. הישוב היה מצויד באיתנות נפשית – עד שנשתנה המצב; נשקנו הגיע, והשתלטנו על האוויר כשם שהשתלטנו על היבשה ועל הים.

אבל אם אני מנסה לשוות לנגד עיני תמונה שונה מזו שהיתה, ושואל עצמי: אילו ישובי הספר – וארצנו כולה ספר! – לא היו עומדים בגבורה כאשר עמדו, אלא היו עוזבים מקומותיהם, כפי שכמה מומחים יעצו לנו בימים ההם, ותל־אביב וחיפה היו מתמלאות פליטים, לפני הפלישה ובשעת הפלישה, – ההיתה קיימת אותה האיתנות הנפשית בקרב תושבי תל־אביב? אין לי בטחון בכך. העם הצרפתי אינו עם של מוגי־לב, ואם רוחו נשברה במלחמת־העולם השניה גרמו לכך במידה לא־מעשה המוני הפליטים שסתמו כל הדרכים המובילים לפאריס.

המלחמה בימינו היא טוטאַלית, פוגעת ותלויה בכל העם; ואם כי, כמובן, יש ערך למזון, לתעשיה, לכספים ולציוד הצבאי, – הרי מכריעה ביסודו של דבר רוח העם, איתנותו הנפשית; ואם נעמוד מחר בפני פלישה – יש ערך מכריע לעמדת ארבע מאות הישובים האלה, היעמדו וילחמו כאשר עמדו ונלחמו בטירת־צבי, גוש־עציון, נגבה, עין־גב – או, חלילה, יברחו בזקניהם ובנעריהם לתל־אביב?

ואין זה מקרה שדגניה ונגבה וטירת־צבי עמדו כאשר עמדו. זוהי לא רק זכותם של אנשיהן; זהו פרי חינוך של דורות, פרי החינוך של ההשכלה, של חיבת־ציון, של המאבק המהפכני על זכויות אזרחיות ולאומיות, של הגנה עצמית, של תנועת־הפועלים, של העפלה, של ערכי אדם וגאולת עם שטופחו במשך דורות ביהדות ממנו יצאו אנשי הישובים. ישובים אלה שימשו לא רק שיכון ואמצעי־מחיה לתושביהם, – אלא מבצרים של חזון חיים חדשים. והמבצרים נבנו לא בשדות ולא ברפתות, אלא בנשמת האנשים שהתישבו שם.

לא כל שבע מאות וחמישים אלף איש שעלו ארצה לאחר קום המדינה זכו לחינוך כזה. המאבק הרעיוני, היהודי והאנושי, הציוני והסוציאליסטי, שבו נתחנך ונתחשל הנוער היהודי ברוסיה, בפולין, בליטה, בגרמניה, בצ’כיה – עקבותיו לא נודעו כלל בכמה וכמה ארצות שמהן באה העליה החדשה. יהודי מארוקו ובבל ותורכיה ותימן אינם נופלים בפוטנציאל הגבורה שלהם מיהודים אחרים. אילו הובטח לנו שלום לעשרים־שלושים השנים הבאות – היינו אומרים: נזדיין בסבלנות; ילדי העולים יתחנכו בבתי־הספר הממלכתיים ככל ילדי ישראל; הדור הצעיר כולו יתאמן ויתחשל יחד בצבא־הגנה לישראל, – ובעוד דור אחד יהיו כולם שווים מבחינת ההכשרה הנפשית והחינוך המולדתי. אבל מי יערוב לנו שישרור שלום במשך דור שלם?

לא נוכל לסתום ביום אחד תהומות שנחפרו מאות בשנים. מרחקי הזמן, המקום וההווי של שבטי ישראל לא יימחו בבת־אחת, אבל גם אין אנו יכולים להשלים לאורך־ימים עם המחיצה הקיימת בין הישוב הוותיק ובין העליה החדשה. היא נושאת בחובה סכנות חברתיות ומוסריות, – וקודם־כל בשטח הרגיש והחיוני ביותר, בשטח הבטחון.

התמזגות הגלויות בזמן הקצר ביותר היא צו־הגורל שלנו. דבר זה לא ייעשה בכוח המדינה בלבד. לכך דרושה התנדבות־עם, התנדבות מורים, רופאים, מהנדסים, סופרים, פועלים, מתישבים, פקידים, עובדי־מדינה, התנדבות בכל חוגי הישוב, – מתוך הרגשת אחווה יהודית ושותפות־גורל. לא יתכן קיום שני עמים, כביכול, במדינתנו השונים זה מזה בכל הווי־חייהם. אנו שטים יחד בסירה אחת בתוך ים נסער, ובלי שנהיה מסוגלים כולנו במידה שווה להחזיק במשוטים במלוא כוחנו – יש סכנה שהסירה תיטרף בתוך הגלים הזדונים.

והאמת המרה צריכה להיאמר: התנדבות העם לא באה. התנדבו מעטים. המעטים, עשו גדולות, אבל לא יותר מיכולתם של מעטים, – ואין זה מספיק. בתוך המעטים היו בעיקר – שליחי המושבים. ואתם יכולים לשאול אותי במידה רבה של צדק: לא עשינו – ונעשה?

תשובתי תהיה אולי אכזרית, אבל אני מאמין שהיא צודקת. אסור לבני נהלל לשבת בנהלל, ולבני דגניה – בדגניה, – אלא עליהם לצאת לישובי עולים חדשים – ולהתישב יחד אתם. אין לנו רשות עכשיו ל“טלית שכולה תכלת” – בשעה שמאות טליתות הן בלי ציציות לגמרי. אסור לנו לעזוב פליטי עיראק ומארוקו ורומניה ותימן לנפשם. מייסדי דגניה ונהלל ועין־חרוד וטירת־צבי ומשמר־העמק וחפץ־חיים הוכשרו למפעלם החלוצי על־ידי חינוך של דורות – וכשזכינו עכשיו ל“יציאת־מצרים” של שבעים וחמישה רבוא, ורבבות אחדות מהם עלו על הקרקע ללא כל הכשרה מוקדמת, וללא מורשת־הערכים שנפלה בחלקם של מייסדי ההתישבות החלוצית ובניהם – על הבנים לקום ולעזוב ישוביהם רבי־הזכויות ולהתמזג עם העולים המתישבים החדשים, למען הנחילם העושר הנפשי, התרבותי, המקצועי והחברתי שירשו מהוריהם; עושר זה צריך לעמוד עכשו לרשות הכלל.

אין עתה שום ארץ בטוחה בעולם, על כולן מרחפת סכנה של מלחמת־עולם. אבל ארצות ענקיות כרוסיה וכארצות־הברית – יש מקצת בטחון במרחביהם העצומים. לא כן אנחנו. ארצנו קטנה, ואנחנו עם קטן, וישובי דגניה, נהלל, כפר־יחזקאל, ועין־חרוד ואף תל־אביב. לא יעמדו ביום פקודה – אם לא יעמדו ישובי העולים. וכל ישובי העולים מסוגלים להיות כמו דגניה ונהלל – אם בני דגניה ונהלל יתחברו אתם, לא כמדריכים ומורים מן־החוץ, אלא כחברים מבפנים.

ואין זו רק שאלת ארבע מאות הישובים החדשים, אם כי אף זוהי שאלה חיונית ממדרגה ראשונה. זהו המפעל ההתישבותי הגדול ביותר שנעשה בזמננו, ונעשה בתנופה ובקצב שעוד לפני שש שנים לא היינו מעיזים לחלום עליהם. אבל יש שאלה גדולה יותר: הסתכלו במפת המדינה ותראו השממה הרבה גם בצפון וגם בדרום וגם במזרח. ואויבים אורבים לשטחים אלה.

אילו היינו מובטחים, כי מחר או מחרתיים שוב ינהרו אלינו מאות אלפים עולים, היינו אולי יכולים להתנחם: אלה יקימו שוב מאות כפרים חדשים. אמנם, שומה עלינו לעשות מאמצים על־אנושיים למען חידוש העליה, אבל אסור להשהות מה שיש לעשות מיד ומה שתלוי אך ורק בנו, בישוב שכבר נמצא בארץ. ממללי־רברבן, סריסי־רצון ודלי־מעש בורחים ממציאות קשה וממאמצים מתוחים אל דמיונות משעשעים ומרהיבים, ובהבל פיהם הם כובשים שטחים נוספים, ומרחיבים בדברנותם גבולות הארץ. הדבר הנדרש מאתנו בשעה זו היא פיתוח מאכסימלי של היש, יישוב השממה. אל נבקש לעצמנו מפלט קל מבעיות־חיינו המרות בבנין מגדלים פורחים באוויר. עלינו לשאוב מבפנים כוחות ליישוב השממה הרבה. המונינו צפופים בעיר ללא צורך, ולא בלי סכנה לבטחון המדינה. יש להוציא אלפים ורבבות מן העיר אל הכפר. דבר זה אינו קל. מאות בשנים היינו כמעט כולנו תושבי ערים. אנו עם גמול עבודה ואדמה, – ולא קל להחזירנו למקורות החיוּת של כל ישוב העומד ברשות עצמו. גם בימי העליה הראשונה והשניה לא היה קל הדבר. לא כל המעפילים – נשארו בכפר; כמה מאנשי העליה השניה נשארו בעבודה ובארץ? מסופקני אם נשארו עשרה אחוזים; אבל אלה שנשארו שינו פני ההיסטוריה היהודית.

ולא קל יהיה גם בימינו להוציא הנוער בחלקו הגדול מהעיר, מהקאפה, מהקולנוע, ממועדוני־לילה, מההמולה והפיתויים, מהרדיפה אחרי בצע, אחרי קאריירה וחיים ריקים, ולהעביר אותם לחיי עבודה ויצירה במפעלי־בראשית בגליל ובנגב, בגבול המזרחי, במבואות ירושלים – יחד עם נוער עולה שהתחנך והתאמן בצבא־הגנה לישראל. אבל זה אפשר, ורק בדרך אחת ויחידה: לא על־ידי הטפה אלא על ־ידי מופת חי. אם יקום נוער מנהלל ומכפר־ויתקין ומכפר־יחזקאל ומבאר־טוביה ומדגניה ומאפיקים ומשאר הישובים החלוציים, ויצאו יחד עם נוער עולה ליישב השממה, – יקומו אחריהם מאות ואלפים מבני העיר, מהנוער הלומד בבתי־הספר התיכונים והגבוהים, מהנוער העובד ומהנוער העולה, וילכו בעקבותיהם. העתונים “הנוצצים” והצהובים והמזוהמים השטופים ב“מעשיות” בוגדנית, בסנסאציות ובפורנוגראפיה – אינם משקפים דעת הדור הזה ואינם מצליחים להשחית ולזהם אלא את המושחתים והמזוהמים. אני בטוח שהדור הצעיר צמא למעשה גואל, מטהר, מעלה, – והוא ילך למחנות העולים, לישוביהם ולמעברותיהם כלכת אח אל אח, וייחלץ להקמת מפעלי התישבות ובטחון – אם אתם החלוצים בני החלוצים מישובי החלוצים תלכו לפניהם ותהיו להם לדוגמה ולמופת.

באר־שבע, י“ח בתמוז תשי”ד – 19 ביולי 1954

במסיבת נוער

איני יודע באיזו מידה נכון הדבר, שאחרי כינון המדינה רפה המתח החלוצי בקרב טובי הנוער בארץ. אני שומע קינה מעין זו זה עשרות שנים, מראשית העליה השניה, ואיני משוכנע, שהנוער בימינו גרוע מהנוער “בימים הטובים ההם”, איני משוכנע אפילו שמלחמת הקוממיות היא שיא ההתנדבות והגבורה של הנוער. אין איש יודע אילו שיאים נכונו לנו בעתיד. לי נדמה שהפרשה לא תמה, והגדולות והנצורות עודן לפנינו.

כותרות העתונים והוויכוחים שבין הסיעות בכנסת ומחוצה לה אינם משקפים המציאות האמיתית של הארץ, כשם שהמשפטים הפליליים ובתֵי־החולים הינם בבואה מדויקת של בריאות העם, המוסרית והגופנית. רודפי־בצע וקארייריסטים היו בישוב כל השנים; רוב הישוב היה תמיד לא גרוע מכל ישוב אחר, והגרעין החלוצי שבו היה כל הימים רק מיעוט, אם כי מיעוט בולט ורב־השפעה.

אני מניח שיש עכשיו בעם כוחות יצירה והעפלה לא פחות מאשר באיזה זמן שהוא בתולדות הישוב. וכשם שיש עתה בקרב הנוער קארייריסטים, רודפי־בצע ופאראסיטים, כאשר היו תמיד, יש בו גם שפע של כוחות מוסריים ואינטלקטואליים, כאשר אולי לא היו מעולם, וגנוזה בנוער יכולת חלוצית ויוצרת, אשר, אם תופעל במלוא התנופה, תחלץ אותנו מהרבה קשיים ותלאות שאנו נתונים בהם.

מה שנשתנה בארץ עם מלחמת הקוממיות, – והשינוי הוא מהפכני ועשיר תוצאות – הוא כינון המדינה. קם מכשיר חדש ואדיר אשר שינה והפך מציאותנו ביסודה, ומה שעשתה המדינה בתקופה הקצרה של קיומה, ומה שהיא עוד עתידה לעשות, לא עשה ולא יעשה שום גורם אחר. אבל רבים טועים טעות חמורה ופאטלית, כאילו המדינה היא כול־יכולה, והיא לבדה יש בכוחה לבצע המשימות המוטלות על דורנו, וכל אשר נדרש מכל אזרח ישר ונאמן הוא רק לשמור על חוקי המדינה, לשלם מסים ולקיים כל שאר המצוות שהמדינה מטילה על כלל האזרחים. טעות חמורה זו מקורה בשתי אשליות.

אשליה ראשונה: כאילו המדינה עומדת על תילה. אין הדבר כך! כל מדינה עומדת על שלושה דברים: עם, ארץ וריבונות. משלושה אלה יש לנו לפי שעה רק ריבונות. אין לנו עדיין לא עם ולא ארץ.

בישראל נמצאים עכשיו מיליון וחצי יהודים. זהו החלק השמיני של עם ישראל, אבל גם המיליון וחצי מיליון אינם עדיין עם במובנו הנכון. אין לו לשון משותפת, אין לו תרבות לאומית, אין לחלק גדול בתוכו שרשים בארץ, אין לרבים זיקה פנימית לחזון ישראל, אין הרגשת אחווה יהודית. יש רק עדות, שבטים, קרעי־עם. במידה רבה – יש רק אבק־אדם. ורבה וגדולה המלאכה לגבש וללכד ערב־רב זה לחטיבה לאומית מלוכדת ואחידה מושרשת במולדת ומעורה בעברה ובעתידה של האומה העברית.

ואין לנו ארץ. המדינה נוסדה כידוע בחלק מן הארץ, אבל גם שטח זה אינו ראוי עדיין לשם ארץ, כי רובו הגדול של שטח זה הוא ריק ושומם. מרבית העם הקטן בישראל השתקע בשנים־שלושה ריכוזים עירוניים, ובימינו אלה קל למחות אותם מעל פני האדמה במשך רגעים אחדים. צבא־הגנה לישראל שחרר בחרבו שמונים אחוז של אדמת ארץ־ישראל המערבית, אבל רק מחרשה ולא חרב הופכת אדמה לארץ. אדמה שוממה אינה משמשת יסוד נאמן ובן־קיימה למדינה.

נכון הדבר שגם בתולדות עמים גדולים, כגון צרפת ואנגליה, נדרשו מאות בשנים עד אשר נתאחדו ונתמזגו שבטים שונים ויריבים לאומה אחת, ועד אשר ארץ ריקה ונשמה ברובה נבנתה ונתפתחה.

אבל לעמים אלה היה משהו – שאין לנו, והמשהו הזה הוא גורלי: זמן. לנו אין זמן. אין לנו לא מאות בשנים ולא עשרות בשנים. עלינו לבצע בתקופה קצרה ובקצב מהיר מה שעשו עמים אחרים במשך יובלות ולאט לאט. צו גורלנו הוא להחיש במאכסימום המהירות ההתמזגות השלמה של רוב העם וליישב בקצב המואץ ביותר רוב אדמותינו. אחרת לא נעמוד במבחן ביום הפקודה, ואיש אינו יודע מתי יבוא יום הפקודה.

בלי מיזוג הגלויות ובלי יישוב השממה לא נכונה המדינה בידינו – ונראה אמת מרה וחמורה זו בכל הבהירות והרצינות.

ואשליה שניה היא כאילו המדינה היא כל־יכולה והיא בכוחה בלבד תעשה המלאכה ההיסטורית להבטיח עתיד האומה במולדת. רבים מבינים שבלי השתתפות העם היהודי בתפוצות לא יכון דבר. אבל רק מעטים מכירים באמת, שאף הדבר שניתן ליעשות בכוחות הפנימיים של מדינת ישראל – לא ייעשה בלי התנדבות עממית ובלי יזמה חלוצית של טובי הנוער. ואציין בקצרה התפקידים המרכזיים של המדינה; אלה לא יבוצעו בלי כוחה של המדינה, אבל גם לא בכוח המדינה בלבד. כל אחד מהתפקידים מותנה בהתנדבות עממית.

א. קיבוץ גלויות. רק ריבונות יהודית יכלה לפתוח שערי הארץ לרווחה לכל יהודי הרוצה לעלות. ורק מדינת ישראל עושה באמונה ובמלוא יכולתה להרחיב אפשרויות הקליטה, ואין מן הצורך לעמוד על מה שעשתה המדינה בשש שנים אלה בשטח קיבוץ גלויות וקליטת עולים. אבל עצם דבר העליה – הוא לא בידי המדינה. לפני חורבן יהדות אירופה אפשר היה להניח, שאם רק תוקם מדינה יהודית – ינהרו אליה מליונים מכל קצווי הגולה. יהדות זו שעליה נתבססה הנחה זו – נשמדה ואיננה. המדינה אינה יכולה לצוות על עליית יהודים שאינם רוצים או אינם יכולים לעלות. ויש יהודים הרוצים לעלות ואינם יכולים, ויש יכולים ואינם רוצים. ואין למדינה שליטה על כוחות שמחוץ לתחומי ריבונותה.

אולם עתיד העליה תלוי לא רק בגורמים חיצוניים בלבד. לפני קום המדינה פעלו שני גורמים בעליה: החזון והמצוקה. לא היתה אף עליה אחת ששני הגורמים האלה לא מילאו בה תפקיד מכריע. החזון היה מעורה במצוקה, ועליית המצוקה ינקה אף היא מהחזון. לאחר קום המדינה נוצר גורם חדש – כוח־המשיכה של המדינה. אם העם ידע לעצב ולכונן מדינת ישראל כמדינת־מופת – יווצר כוח אדיר, שימשוך לישראל טובי הנוער והעם בגולה בחבלי חזון מתגשם.

רוב העם היהודי מרוכז עכשיו ביבשת אמריקה. המציאות האירופית שעליה נתבססה האידאולוגיה הציונית של אישים כפינסקר והרצל – אינה דומה למציאות ביבשת האמריקאנית, ומה שקרה באירופה אינו מוכרח לקרות באמריקה. וכשם שאין להיעגן לאנטישמיות ולרדיפות שיביאו גלי עולים מאמריקה, כך אין לקוות שבכוח אהבת־הבצע, או כפי שקוראים לכך בלשון נמלצת “היזמה הפרטית”, נמשוך לארץ עולים מהעולם החדש.

הטיפוח המאכסימלי של “היזמה החפשית” בישראל לא יתחרה לעולם עם אפשרות ההתעשרות באמריקה, הצפונית או הדרומית. ומשיכת הון אינה זהה כלל וכלל עם משיכת עולים. ההון האמריקני שיהיה לו ענין לעשות עסקים בישראל – אין מן ההכרח שיביא גם עולים. יש רק אמצעי אחד בטוח ויעיל למשוך לארץ, לפחות חלק מיהדות אמריקה הצפונית והדרומית, החלק הצעיר והנבחר, – והוא היתרון היהודי והאנושי שבהווי ישראל, בתרבותו ובחברתו.

ב. מיזוג גלויות. המדינה עשתה ועוד תעשה רבות למען הפיכת אבק־אדם לעם אחיד ולמען עקירת המחיצות שבין עדות רחוקות זו מזו. בית־ספר ממלכתי לכל ילדי ישראל, שירות כללי בצבא־הגנה לישראל, חוקי־שוויון ומלחמה בכל אפליה עדתית – באלה תסייע המדינה למיזוג הגלויות. אבל כל אלה אינם מספיקים. מי כמונו היהודים יודע שחוק שוויון על הנייר אינו מביא שוויון בחיים. ופעולת המדינה לפי־שעה היא איטית, ותוצאותיה ייראו רק כעבור דור אחד או שנים – ולנו אין זמן. רק על־ידי התנדבות עממית של מורים, מחנכים, מדריכים, עובדי מדינה, פועלי־חרושת, חקלאים ונוער, רק על־ידי תנועה ממשית של טובי הוותיקים להתמזגות אמיתית עם העולים בחיי יום־יום – יקום מיזוג גלויות בקצב ובתנופה, כפי שהוטל עלינו על־ידי צו הגורל.

ג. בטחון. זהו בלי־ספק שטח־פעולה של המדינה. ארגון כוחות הבטחון, אימונם וציודם – זהו עסקה של המדינה. צה"ל עומד אך ורק ברשות המדינה ולפקודתה. אבל בצבא בלבד לא יקום בטחוננו. בימים אלה תלוי הבטחון בכושרו הטוטאלי של העם, בכושרו המקצועי והמשקי, וקודם כל – בחוסנו הרוחני. צבא, תחבורה, תעשיה, מלאי של מזון, ציוד וטכניקה לא יעמדו לנו – אם לא תקום הרוח בעם להגן בחרף־נפש על חירותו וריבונותו. לשם כך דרושה אהבה למולדת, זיקה לחזון הגאולה, אחוה ואחדות יהודית, הכרה עמוקה שיש על מה להילחם ועל מה למות. זאת לא עושים בכוח המנגנון והחוק. רק מבצרים שייבנו בנפש הנוער הישראלי והעולה, יעמדו לנו ביום עברה.

ד. יישוב הארץ. התרכזות האוכלוסין בערים מהווה סכנה לעצמאותנו הכלכלית ולבטחוננו. אם חלילה תל־אביב וסביבתה יישמדו (ובימינו אפשר לעשות זאת בפצצה אחת) – המדינה אבודה. עלינו לפזר האוכלוסין על פני כל הארץ, ולהעמיד מאכסימום אפשרי על הקרקע. המדינה עשתה ותעשה רבות בכיוון זה. היא מתקינה השקאה, מעמידה אדמה לרשות מתישבים, ובעזרת הסוכנות – גם ממציאה תקציבים התישבותיים. אבל אין המדינה יכולה לגזור על התושבים שיתישבו בכפר. גם אין לסמוך על ההכרח הכלכלי בלבד, כפי שסבורים רבים, אפשר להיפך לרוכל ולמוכר גזוז. וכל עליה בלי התישבות נדונה לכשלון.

ה. עצמאות כלכלית. המדינה ודאי שמופיעה כאן כגורם ראשי. היא מגייסת אמצעים (מלוות, מגביות, שילומים) לפיתוח הארץ, כורתת חוזי־מסחר לעידוד היצוא, עושה הקלות לכניסת הון זר, מכוונת האשראי ומחוקקת חוקים להבראה כלכלית. אבל הבעיה הראשונית לעצמאות כלכלית במדינת ישראל הבנויה כולה על עולים – היא בעיית העברת העולים למקצועות פרודוקטיביים. למען עצמאותנו הכלכלית אנו זקוקים לשינוי המבנה החברתי־הכלכלי של העם. לרגל סיבות היסטוריות מסוימות היה העם היהודי, בכל ארצות פזוריו, גמול ממקורות הייצור הראשוניים והצטצמצם בעיקר בתיווך, בחנוונות, במקצועות חפשיים ובמלאכות מועטות. לא ייתכן כלל עם עצמאי מבחינה כלכלית, אם רובו אינו מורכב מאיכרים ופועלים. אף ישוב יהודי אחד בגולה אין לו רוב של איכרים ופועלים. ובמשלחי־היד של יהודי עיראק או בולגריה, גרמניה או ארצות הברית, כפי שהיו בארצות מוצאם – אי־אפשר לבנות ולקיים מדינה, אלא אך ורק גיטו יהודי בקרב עם זר. והגיטו הכלכלי היהודי קיים גם בארצות החפשיות והעשירות ביותר. המשכתו כאן היא סתירה יסודית לעצמאות כלכלית. כל עליה המונית שבאה ותבוא לישראל לא תיקלט ולא תקרב עצמאותנו הכלכלית בלי הפניית העולים לעבודה ולחקלאות. תמורה עמוקה זו במבנה הכלכלי – לא תיעשה אך ורק על־ידי גזירה. היא זקוקה להתנדבות חלוצית ולשינוי ערכים; יש צורך מוסרי והיסטורי להעלות ערכי העבודה והחקלאות בעיני העם והנוער, זהו לא רק צורך סוציאלי, אלא הכרח לאומי חיוני. ואין מעלים ערכים בדברים ובהטפה, אלא במעשים. לא לחינם קבע חוק החינוך הממלכתי הכשרה חלוצית ואימון לעבודה כאחת המטרות היסודיות של חינוך הדור הצעיר. הכשרה חלוצית אינה אלא אמצעי. המטרה היא הגשמה חלוצית. רק בהיות הנוער הטוב והנאמן ביותר למופת חי בעיני העם – יעלה כבוד העבודה והחקלאות בעיני רבים. ואין צורך להוסיף שעבודה וחקלאות פירושן עבודה וחקלאות מעולות, יעילות, בעלות תפוקה ופריון גבוהים. ושוב – רק המופת החי של עבודה משובחות וחקלאות משוכללת יחנך העם העובד.

ו. עיצוב חברה חדשה. אחד החוקים היסודיים במדינת ישראל קבע מהי הדמות הנכספת של החברה העברית במולדת המחודשת. “חברה בנויה על חירות, שיוויון, סובלנות, עזרה הדדית ואהבת הבריות”. בכוח המדינה אפשר לשפר ולתקן החברה – אבל החברה מורכבת מבני־אדם, ובמדינה כישראל הם בני חורין, ולא רובוטים כבמדינה טוטאליטרית הגוזרת על מחשבתם, דיבורם ותנועתם בחיי יום יום. החברה הנכספת במדינה של בני־חורין תקום רק מתוך היזמה החלוצית של העם העובד אשר המדינה תעשה רצונו.

התבוננות קלה בתולדות הישוב מוכיחה כי כל המפעלים אשר הכשירו בוא המדינה היו פרי יזמה חלוצית; יצירת פתח־תקווה, ראשון־לציון, זכרון־יעקב וראש־פינה בהתחלה; דגניה ונהלל ועין־חרוד בעליה השניה והשלישית; הנחת היסוד לתל־אביב – היו מפעלים חלוציים. תנסו למחוק היזמה החלוצית מתולדות הישוב – ונעקרים כל השרשים שמהם צמח הכל. איני מתעלם ואין בדעתי להעלים חלקה הרב של היזמה הפרטית בפיתוח הישוב. רק חסיד שוטה של החלוציות יתנכר לתפקיד שמילאה “היזמה הפרטית” ועוד תמלא בפיתוח מפעלנו הכלכלי. גם התעשיה וגם החקלאות לא היו מגיעות לממדיהן הנוכחיים ולא היו משמשות כמקורות קליטה לעליה המונית – בלי ההון הפרטי ובלי “היזמה הפרטית”. כשם שבעליה פעלו שני גורמים ­ – חזון ומצוקה – כך בהתישבות פעלו שתי יזמות, היזמה החלוצית, שנעשתה מתוך הכרח של שליחות היסטורית, ללא חשבונות וללא רווחים פרטיים; והיזמה הפרטית שמניע הריווח משמש בה גורם ראשי או גם יחיד, אם כי היו בה גם חלוצים יקרי־נפש.

כבר חכמינו הקדמונים ידעו שביצר־הטוב בלבד אי־אפשר לקיים העולם. יש מדרש מענין, שנראה כתמוה, האומר: “שלוש מידות טובות ברא הקדוש־ברוך־הוא: יצר־הרע, קנאה ורחמים. אם אין יצר־הרע – מסביר המדרש – אין כל בריה מתעסק בפריה־ורביה. אם אין קנאה – אין כל בריה מתעסק בנטיעה. אם אין רחמים – אין העולם עומד.” ולבנין הארץ דרוש גם יצר־הרע של אהבת הבצע. אבל יצר זה אין כל צורך לעודדו ולהגבירו. ראיתי עתון נוצץ אחד נחלץ להגן על הקארייריסטים; מסופקני אם קארייריסטים ורודפי־בצע זקוקים לעידוד – הם שורצים מאליהם.

אבל יש בקרבנו אנשים לא־מעטים הסבורים ש“היזמה הפרטית” כשהיא לבדה, כלומר אהבת־הבצע, תעשה כל המלאכה, והרי הם רוצים להעמיד כל עתידנו על בסיס היזמה הפרטית; הללו מתחייבים בנפש המדינה והאומה. בכוח אהבת־הבצע בלבד – ומשמעותה האמיתית של יזמה פרטית אינה אלא זו, – אפשר להקים לכל היותר קרתגה עברית. אבל זו לא תתקיים אפילו לאורך הזמן שנתקיימה קרתגה קרת החדשה הכנענית. כל אחד שמע על מלחמת קרתגה ברומאים. חניבעל, מפקד צבא קרתגה, היה אולי המצביא והמדינאי הגדול ביותר בתולדות האנושות, בכל אופן היה מהגדולים ביותר, והוא יכול לעמוד בשורה אחת עם אלכסנדר מוקדון ויוליוס קיסר ונפוליאון. צבאו היה מוכן לבוא אתו באש ובמים. נגדו עמדו מפקדים רומאים ובינוניים, וחניבעל ניצח לא אחת אויביו על אדמת איטליה, אם כי הצבא הרומאי עלה במספרו על חילות חניבעל. ואף־על־פי־כן מוגרה קרתגה ונמחקה מעל פני האדמה. כי מאחורי חניבעל עמד רק כרך גדול של סוחרים רודפי־בצע, שאלילם היתה “היזמה הפרטית”, ונגדו עמד עם של איכרים מושרשים באדמתם. והאיכרים ניצחו והכריעו את הסוחרים. ויותר מקרתגה אין בכוח היזמה הפרטית ליצור. יזמה פרטית לא תמזג הגלויות, לא תפריח השממה, לא תקים תרבות עברית ראויה לעם הספר, – וודאי שלא תיצור חברה חדשה.

לאשרנו קמה וקיימת בישראל תנועה חלוצית, וזה שלושה דורות פעלו אנשים שלא הקאריירה הפרטית, – רדיפת־הבצע או כבוד או שלטון, –הדריכה חייהם, אלא השליחות ההיסטורית של עמם. והחלוצים עשו גדולות ונצורות, ועוד – אני מאמין – ידם נטויה. לא אפסה ולא תחדל חלוציות בישראל. אולם יש לראות נכוחה: התנועה החלוצית בימינו לקתה בשתיים: 1) היא נתפלגה, ובכמה פלגים נכנס הדיבוק הטוטאליטרי, ועל־יד אש הקודש נדלקה אש זרה של “מולדת שניה”. 2) הדפוסים של התנועה החלוצית נתאבנו, ואינם הולמים הצרכים של ימינו, לא צרכי מיזוג הגלויות ולא צרכי יישוב השממה, – שני הדברים העומדים בתקופה זו במרכז צרכינו הגורליים.

הדברים בימינו אין לעשות כאשר עשו אותם לפני חמישים או שלושים שנה; נשתנו התנאים ונתרבו הצרכים, והשליחות החלוצית תחטיא מטרתה אם לא תהלום הצרכים החדשים ובתנאים של ימינו, בכנס שיך־מוניס עמדתי על חמשת העיקרים שיש להניח ביסוד המסגרת החלוצית הכללית של הדור הצעיר: 1) טיפוח המשותף, 2) טוהר מידות, 3) מיזוג גלויות, 4) יישוב הגבולות, 5) חברה חדשה. היו רבים שטעו בדברי והיו סבורים שאני מציע מסגרת חדשה לתנועות הנוער. אין אני אמנם חסיד של פיצול תנועות־הנוער, אבל תנועות אלה אינן מהוות מסגרת חלוצית. הן רק מסגרות חינוכיות, ולא מבצעות, וחלוציות מתחילה רק עם הביצוע. כוונתי למסגרת חלוצית של הדור הצעיר שמעבר לגיל הנוער, כלומר למעלה מגיל 18, לאחר שנעשה לבר־מצווה מבחינה ממלכתית: חייב בשירות צבאי ואזרח מלא זכויות במדינה.

אנסה הפעם להתוות בקווים כלליים מהו המפעל המרכזי למילוי השליחות החלוצית של הדור הצעיר בימינו, מפעל שיחזק בטחוננו, יפריח השממה, ימזג הגלויות ויפלס דרך לחברה חדשה.

עד עכשיו הקימונו ישובים בודדים, והישובים התאגדו לפי קו מפלגתי וצורת ההתישבות – או עמדו בבדידותם. המציאות החדשה וצרכי תקופתנו מחייבים מעכשיו והלאה התישבות אזורית – הקמת רשת של ישובים אבטונומיים בחייהם הפרטיים ובבחירת צורת ההתישבות, אבל קשורים זה לזה במפעלים משותפים, מפעלים תרבותיים ומשקיים, המבטיחים קיום התנאים הדרושים למיזוג גלויות ולעיצוב חברה חדשה. כל איזור יכיל מעשרה עד עשרים וחמישה ישובים – שבמרכזם יוקמו המפעלים המשותפים שישרתו כל הצרכים של האיזור שאין ישוב בודד מסוגל לספקו.

חופש ההגדרה המדינית והמפלגתית. התישבות זו תהיה פטורה מכל הגדרה פוליטית ומפלגתית. המתישב לא יידרש להראות הפאספורט המפלגתי שלו. אחד הנגעים הקשים שדבקו בחלקים חשובים של ההתישבות החלוצית הוא נגע הטוטאליטריות המפלגתית שהמציא השומר הצעיר בשם “קולקטיביות רעיונית”. יש להבחין ולהפריד בין איגוד רעיוני ובין מפעל התישבותי. עובדה כללית היא שאין אף מפלגה אחת בארץ שכל חבריה יהיו חייבים בהגשמה חלוצית. רוב המפלגות בארץ יש להן גופים חלוציים, עובדה זו מוכיחה שהגשמה חלוצית אינה מותנית בהשקפה מדינית ואינה צמודה לשייכות מפלגתית. כשבאתי להשתקע בשדה־בוקר לא ידעתי ולא התעניניתי אם חברי שדה־בוקר הגדירו עצמם מפלגתית או לא. כשנוסד הקיבוץ המאוחד על־ידי חברי לפני שלושים שנה, הכריז על עצמו כקיבוץ פתוח לכל אדם מישראל ושנים רבות היה נאמן להכרזה זו, ורק לאחר שניסו להשליט בו הטוטאליטריות המפלגתית של השומר הצעיר גרמו לפילוגו. לא רק בהתישבות – גם בשיכון יש לעקור ההגדרה והזיקה המפלגתית. כלום מוכרח לעזוב ביתו – אם יחליף דעתו ויעזוב מפלגתו? החלוציות והשייכות המפלגתית הן שני דברים בלתי זהים שאין ביניהם כל זיקה פנימית. יש להפריד הפרדה מוחלטת בין ההגדרה המפלגתית ובין החלוציות המגשימה.

וכחופש ההגדרה המדינית כך חופש ההגדרה בצורת ההתישבות. בכל אזור התישבותי ינתן מקום לקיבוצים, למושבים, למשקים שיתופיים, לפי נטייתו של כל מתיישב, וגם לחווֹת־עבודה, בשביל פועלים שאינם מוכשרים או אינם רוצים עדיין בהתישבות עצמית.

יש יסוד וצורך שצורות־התישבות שונות ישתפו פעולה תרבותית ומשקית לפי תכנון אזורי. הסתדרות העובדים משמשת דוגמה מאלפת לשיתוף־פעולה בקרב עובדים מסוגים שונים ורחוקים זה מזה: עובדים שכירים ועובדים עצמאיים, עוסקים בעמל־כפים עם עובדי רוח. באיזור התישבותי יש מקום לשיתוף פעולה משקית, תרבותית וחברתית לכל צורות ההתישבות.

כל ישוב באיזור צריך להיות מושתת על מיזוג גלויות. כל נקודה ישובית צריכה להכיל מינימום של עשרים אחוזים בני־הארץ שנתחנכו במשקי ההתישבות העובדת או שגמרו בית־ספר תיכוני וגבוה – ושמונים אחוז של עולים. הקמת ישובים של מאה אחוזים עולים מצד אחד, וישובים של מאה אחוזים “גרעיניים” מבוגרי בתי־ספר או מבני מתישבים, בני מושבים או קיבוצים מצד שני – מגבשת המחיצה שבין שני ישראל. מחיצה זו תפלג לב העם. אין לנו כל זכות לרכז באחד הישובים מיטב הנוער שלנו, נוער שגדל והתחנך בארץ וספג לתוכו כל ערכי הרוח של שלושה דורות חלוציים – ולהקים ישוב שהוא בבחינת טלית שכולה תכלת, – ולעזוב המתישבים העולים לנפשם. מיזוג גלויות אמיתי יקום רק מתוך התמזגותם של ותיקי הארץ וילידיה עם העולים – במסגרת חיים משותפת.

מיזוג העבודה הגופנית והעבודה הרוחנית. באיזור ההתישבות תתמזג עבודת הגוף ועבודת הרוח. כל איזור התישבותי יהיה זקוק למספר מורים, רופאים, מהנדסים, אגרונומים, חוקרי טבע. ומקצועות אלה יהוו ענף משקי בישובים, בדיוק כענף מרעה, רפת, נהיגה בטראקטור, בנין, מסגרות, חשמלאות, וכדומה. המפעל החלוצי בימינו אינו יכול להיות דומה לזה של העליה השניה או השלישית. המדע ואנשי־המדע הם חלק אורגני של מפעלנו ההתישבותי, ואין לתאר התישבות ממלכתית בימינו בלי השתתפותם של אנשי־מדע ובעלי־השכלה. ישובי העולים בדרום עלולים להיכשל – באשר מורי־ישראל טובים ומוכשרים סרבו לעזוב את תל־אביב וירושלים וללכת לחיות בין העולים ולחנך את בניהם. ובלי מהנדסים ואגרונומים וחוקרי־קרקע ומומחי־מים לא תיתכן כל התישבות רחבת־מידות בשטחים הריקים שלנו, בדרום ובנגב.

המגינים בגלוי ובסתר על הקארייריסם נגד השליחות החלוצית, מסתתרים כביכול מאחרי צרכי המדע וההשכלה. אין מדע ושליחות חלוצית תרתי דסתרי. להיפך, תביעת השליחות מופנית לאנשי־המדע לא פחות מאשר לשאר חלקי הדור הצעיר. מהנדסים ואגרונומים, פיסיקאים, גיאולוגים יביאו ברכה בהשכלתם המדעית – אם ילכו יחד עם החלוצים ליישב השממה, ויגייסו ידיעותיהם ואומנותם לכיבוש הטבע.

רק הרגלים גלותיים, נטיות קארייריסטיות, אי־התחשבות עם צרכי הפיתוח והבטחון, בקשת נוחות זולה, וזלזול בשליחות מביאים לידי כך שמהנדסים, מומחי־מים, גיאולוגים, חימאים, ושאר מקצועות חפשיים העסוקים במשרדים המטפלים בפיתוח הנגב, ים המלח ותיכנון ההשקאה יושבים לא במקום המעשה – אלא בתל־אביב, בחיפה ובירושלים.

אין לזלזל גם במחקר המדעי הטהור, ויש ברכה רבה במלומדים במוסד וייצמן ברחובות, האוניברסיטה בירושלים והטכניון בחיפה הצמודים למעבדות ולמחקרים המתנהלים במוסדות אלה. אולם כמה צעירים מקדישים עצמם לאחר גמר לימודיהם למחקר מדעי? מספר תלמידי האוניברסיטה השנה הוא 2803, מהם רק 500 לומדים מדעי הטבע ומתמתיקה. ואיזה אחוז מאלה יקדישו עצמם למחקר מדעי צרוף?

השאלה קאריירה או שליחות מוצגת גם לגומרי בתי־הספר הגבוהים, כשם שהיא מוצגת לבוגרי בתי־ספר תיכוניים.

מפעל התיישבותי אזורי לא יתכן בלי רופאים, מהנדסים, ושאר מקצועות חפשיים, – אבל לא כקאסטה עליונה של בראהמאנים, אלא כשותפים שווי זכויות וחובות במפעל חלוצי של יישוב הארץ, מיזוג גלויות ובטחון המדינה. לא נקים שני עמים בישראל: עם של חוטבי־עצים ושואבי־מים, ועם של אנשי־מעלה. נהיה עם אחד.

בכל איזור התישבותי יוקם מרכז תרבותי ומשקי משותף לכל ישובי האיזור: ספריה, מעבדה, מוסד משוכלל, בתי־מלאכה, מחסני כלי עבודה כבדים שישוב בודד אינו יכול לרכשם, קולנוע, בימה, וגם מפעלי תעשיה. ואין כל הכרח שכל התעשיה תתרכז בשנים שלושת הכרכים. מרכז־האיזור הקרוב לכל אחד הישובים, יתן למתישבים בכפר כל הדברים החיוביים שישנם בעיר. ישובי האיזור לכל צורות ההתישבות – קיבוצים, מושבים וכו', יהיו שותפים במפעלים שבמרכז האזור. אנשי המדע שבישובים ימצאו במרכז זה גם חברה תרבותית המתאימה להם וגם ספרים ומכשירים הדרושים למקצועם. אולם הם לא יתבדלו מבני ישובם, ותיקי הארץ ועולים חדשים, ויאצילו מרוחם ומידיעותיהם ומנסיונם לבני ישובם. הזדהותם המלאה של אנשי המדע עם חיי היום־יום של ישובם תפרה פעילותם המדעית, כשם שיתרונם המדעי יהיה לברכה רבה לכל בני ישובם. גיאולוג שאינו חי בנגב – לא יכיר לעולם את הנגב. אגרונום שאינו שותף לחקלאים אין ברכה במקצועו.

במרכז האיזור גם יוקם בית־ספר תיכוני משותף לכל ישובי האיזור, וההשכלה התיכונית לא תהיה מונופולין של בעלי־יכולת. יש צורך שהמדינה תקח על עצמה להבטיח על חשבונה השכלה גבוהה לכל הצעירים באזורי ההתישבות שיצטיינו בלימודיהם, וישובו אחרי גמרם האוניברסיטה והטכניון – לפעול באזורם, או שילכו להקים עם עולים חדשים איזור התישבות חדש בשטח ריק ושומם.

דורנו מצווה לחרות על לוח לבו שתי אמיתות אכזריות וגורליות:

או שנהיה עם אחד – או לא נהיה כלל.

או שניישב הארץ – או נאבד אותה.

אמפיתיאטרון צמח, י“ח בתשרי תשט”ו – 15 באוקטובר 1954

במועצת איחוד הקבוצות והקיבוצים

קשה לבוא לכינוס בעמק־הירדן ולא למצוא עוד שתי הדמויות היקרות והזורחות, אישי כנרת ואפיקים, אשר גילמו וסימלו בחייהם המבורכים תפארת גבורה וריקמת היצירה של העליה השניה והשלישית. בן־ציון ישראלי ואליק שומרוני היו שונים זה מזה בכמה מתכונותיהם, אבל שניהם שפעו איתנות נפשית בלתי־רגילה, רעננות בלתי־לאה של יזמה והתנדבות. שניהם היו מתמידים מהטיפוס החדש שקם בארץ, – מתמידי המעשה החלוצי והנאמנות העליונה ליעודי הגאולה של העם והאדם העובד, וחייהם יום יום היו קדושים לערכי הקבוצה, ההתישבות, העליה, הבטחון, העלאת האדם. היתה בנו יד הגורל, ונעקרו מתוכנו אנשי־מסד שאין להם תמורה. נמשיך במפעל חייהם, כל אחד מאתנו במיטב יכולתו, כאשר רצו וציוו לנו שניהם בחייהם ובמותם.

חברים! לכתחילה התכוננתי לבוא הנה להסית ולהדיח צעירי הקיבוצים לברוח מהמשקים הוותיקים והמבוססים וללכת – גם בניגוד לדעת הוריהם – לישובי העולים בצפון, בדרום ובפרוזדור ירושלים, כאשר עשו צעירי המושבים. לשמחתי נתברר לי בינתים, כי מלאכה זו הולכת ונעשית על־ידי הנהלת איחוד הקבוצות והקיבוצים, ואין כלל צורך להמריד מישהו, אם כי לאחר ששמעתי דברי הח' אפרתי עלי להוסיף בנידון זה רק הערה אחת: על צעירי הקיבוצים ללכת לכל המקומות שמנה אפרתי – וגם לישובי העולים, שהוא משום מה החסיר. יש זכות גמורה, זכות שהיא גם חובה, לאנשי הקיבוצים לשקוד על הגברת מפעלם הקיבוצי וחיזוק מסגרתו המיוחדת, אבל אסור שמסגרת זו תשמש חיץ בינם ובין מפעלים חלוציים אחרים. אם עולים חדשים התישבו במסגרת לא־קיבוצית – אין הקיבוץ הנאמן לשליחותו פטור מדאגה להם. הקיבוץ ייבחן בכושרו וברצונו לשרת באמונה כל העליה וכל ההתישבות, ולא רק זו של עצמו.

אם במושבי־העולים החדשים זקוקים לעזרתכם, אין להעלות על הדעת שתמנעו עזרה זו מתוך חשבון “שלי ושלך”. מניעת עזרת־אחים ממושבי־עולים פוגמת ביסוד המוסרי של התנועה הקיבוצית. וכאן אנו מגיעים לבעיה המרכזית של התנועה הקיבוצית, שהיא, לפי דעתי, בעיית השתלבותה בצרכי הכלל, בצרכי המדינה והעם; ואולי הפעם, ובמקום זה, אוכל לדבר בענין זה לא כאיש ריב־ומדון, אלא כאחד מהמחנה.

לפני ארבע שנים וחצי, בתחילת אפריל 1950, כשעמדנו בתוך נחשול עצום ומבורך של עליה המונית, באתי לעין־חרוד ודרשתי מהחברים להעמיד משקם, נסיונם, ידיעתם, שאר־רוחם וכושר הדרכתם לרשות העולים, למען הכשירם ולחנכם לעבודה ולהתישבות על הקרקע, בכל צורה שהיא. אמרתי לחברים שאמנם עכשיו יש לנו כלי גדול ויקר שלא היה לעמנו מאות בשנים – מדינה יהודית, וביכולתה של המדינה לעשות מה שלא יכלו לעשות ההסתדרות הציונית, הסתדרות העובדים וכל שאר הגופים והאירגונים שהיו לנו עד כאן. אבל המדינה אינה כל־יכולה. אפילו מדינה ותיקה, אדירה ועשירה אינה כל־יכולה; מדינה צעירה, רכה ודלה כישראל – לא כל־שכן. ודווקא ממדינה זו תובעת ההיסטוריה תביעות שלא הוצגו בימינו או בזמן אחר לשום מדינה אחרת. אמרתי לחברים, כי המדינה לא תעשה שליחותה אם לא תעמוד לרשותה תנועה חלוצית, – לא כזו המתפארת בעברה החלוצי ובמעשיה החלוציים בימים שלפני המדינה, אלא כזו המקבלת על עצמה בתנופה חלוצית המשימות שהצגנו לפנינו עם קום המדינה, בממדים החדשים ובקצב החדש של העליה וההתישבות; – – אנו זקוקים עכשיו לתנועה חלוצית אשר תעמוד לרשות יעודי המדינה בקיבוץ גלויות, הגברת הבטחון, הפרחת השממה בנגב, צרכי יעור ההרים והחולות, יישוב מבואות ירושלים ואזורי הספר, בנין אילת והערבה, כיבוש הים והאוויר, הנחלת הלשון, ידיעת הארץ וערכי התנועה לעליה העשוקה כל חינוך ומורשה יהודית ואנושית – – עלינו להפנות את העולים במידה האפשרית והמאכסימלית לעבודה האדמה, למושב ולקיבוץ – – המשקים יכולים לקלוט אלפי עולים; הם יכולים לשמש אמצעי הדרכה חקלאית לרבבות עולים. ארבע מאות אלף יהודים עלו ארצה מיום קום המדינה. מאה אלף יושבים במחנות ואינם עושים כלום. במשקים יש מחסור משווע בידים עובדות. היתכן הדבר שלא תשאלו עצמכם: מה עושה משק זה למען קליטת העליה? ולא תעמוד לכם תשובתכם: אנו שומרים על ערכי הקיבוץ… באה לארץ עליה עממית גדולה, ויש לנצל כל האפשרויות המשקיות שבידינו למען הכשירה במידה המאכסימלית להתישבות חקלאית – – ואל פחד מיהודים שבאים לעבוד. אל דאגה לערכים הגדולים של ההתישבות העובדת, במושב ובקיבוץ. קליטת עולים, הדרכת עולים, משיכת עולים לעבודה ולחקלאות, חינוך עולים לחיים חדשים – לא יפגעו בערכים, אלא יעלו אותם". דברים אלה לא עבר זמנם.

לצערי נשמעו אז רק מעטים לתביעה זו והוחמצה הזדמנות גדולה. אמנם הוקמו מאות ישובי עולים בחקלאות, אבל רוב הישובים האלה נעזבו לנפשם, ועדיין הם מתחבטים קשה בחבלי קליטה במשק החקלאי. ואילו נחלצה ההתישבות העובדת כולה להדרכת העולים – מבלי להתחשב עם תחומי מסגרות וצורות התישבות, היינו מסוגלים להעלות על הקרקע פי כמה עולים, ומצב ההתישבות החדשה היה שונה בתכלית.

הנעשה אין להשיב. העבר אין לשנות; אבל אל נתמיד בהחמצה זו, ונתקן שגיאותינו הקודמות, כי המצב הקיים כפי שהוא עכשיו נושא בחובו סכנות חמורות, לא רק לצורת חיינו המתוקנים, אלא לעצם קיומנו. מצב זה אפשר למַצות בפסוק אחד: יש לנו במדינת ישראל שני עמים ושתי ארצות שונות. ואין סכנה גדולה מזו.

יש לנו בישראל עם ותיק, מושרש במשק ובתרבות ומסודר פחות או יותר גם בחומר וגם ברוח. ויש לנו עם חדש במעברות, בפרברים, במושבי־עולים – ללא ביסוס, ללא חינוך, ללא בטחון, ללא לשון, ללא אור רוחני וחומרי. ויש לנו שתי ארצות – ארץ אחת מפותחת, בנויה, פורחת וצפופת־אוכלוסין; וארץ שניה, ריקה, שוממה, ללא אדם וללא ישוב. ורב העם המדולדל מהעם המושרש, ורבה הארץ השוממה מהארץ הבנויה. לא נוכל לעמוד לאורך ימים בשניוּת אומללה זו. יש אומרים שהעם החדש, העולים, יבנו השממה. ואמנם יש לעולים חלק רב בהפרחת השממה מאז קמה המדינה, אבל הם לבדם לא יעשו זאת. בלי ההשתתפות הנאמנה, השתתפות־אחים, של העם הוותיק, ולפחות של בניו החלוצים, לא ייעשה הדבר. מיזוג־הגלויות ויישוב־השממה הם יעודי־תאומים, ואין להפריד ביניהם. רק בגיוס מלוא יכולתה של המדינה ואמצעיה ורק בהתיצבות כל הכוח החלוצי שבתוכו לרשות המדינה במשימתה זו ללא כל תנאי וללא כל חיץ – נוכל למשימה.

העולים – מסוגלים לתבוע, לערער, למחות, וקולם נשמע בתוכנו, בציבור הרחב, מעל בימת הכנסת, במכשירי דעת הקהל. ואי־אפשר להתעלם מהם. אבל השממה – שותקת, וזעקתה האילמת אינה מגיעה לאזני העם, וציבורנו חי באשליה מסוכנת. מה שאמרתי לחברים בעין־חרוד לפני ארבע שנים וחצי – נכון גם כיום: הציבור בתל־אביב ובעין־חרוד, בדגניה ובכנרת רואה סביבו חיים הומים ויצירה מבורכת במשק ובתרבות, והוא שוכח שהוא נמצא רק באי פורח קטן תוך מדבר שממה גדול. כל הישובים שלנו בישראל אינם אלא איים זעירים בתוך ים שממה רחב התופס רובה הגדול של מדינתנו. הערבים התקיימו מאות שנים בשממה; הם גם הפכו עדן למדבר. אנחנו לא נוכל להתקיים לאורך ימים בשממה. השממה מעמידה אותנו לפני סכנות מוסריות, מדיניות ובטחוניות יותר מכל גורם עוין אחר. ומכיר אני פחות או יותר בגורמים אחרים המתנכלים בבטחוננו, בעצמאותנו ובקיומנו. מאז קום המדינה ועוד לפני כן טיפלתי ביחסי־חוץ, ביחסים עם שכנים קרובים ורחוקים. ואיני מתעלם מסכנת “סיבוב שני” ששליטי ערב מתכוננים לו; ואיני מזלזל בחומרת המלחמה הזעירה שמתנהלת נגדנו, למרות חוזי שביתת־הנשק; ולא שכחתי מדיניות הפייסנות כלפי שליטי ערב מצד ארצות־הברית וברית־המועצות גם יחד על חשבוננו; ולא זר לי חוסר־האונים או חוסר־הרצון של או“ם ומועצת־הבטחון לעמוד לימיננו כשמצרים או מדינה ערבית אחרת פוגעת במגילת או”ם ובחוק הבינלאומי לרעתנו; ופחות או יותר אני מכיר המזימות שחורשים נגדנו גורמים בינלאומיים שונים. אבל איני חושש לומר שהסכנה הממשית, החמורה, היא סכנת קיומם של שני העמים ושתי הארצות בישראל. ורק מתוך מיזוג־גלויות ויישוב־השממה בכוח תנופה חלוצית גדולה ומאמץ ממלכתי מכוּון – נעמוד בפני כל סכנת־חוץ. תיקון מצבנו הוא לא בבירות העולם ולא בעצרת או"ם – אלא בתוכנו. כי הסכנה האמיתית היא לא בחוץ – אלא בפנים.

זכות היהודים ומעמדם כעם ריבוני, עומד ברשות עצמו ושליט במולדתו – עדיין אינם מקובלים, טבועים ומושרשים בהכרת העמים, רוב עמי ערב וכמה מעמי האיסלם מערערים על זכות זו. ה“מדע” הסובייטי חולק על עצם קיומו של עם יהודי בעולם ומשמיץ תנועת השיחרור הלאומי שלנו, וכל ילד יודע שה“מדע” בגוש הסובייטי אינו אלא ביטויה של המדיניות הסובייטית. העולם הקאתולי רואה בירושלים היהודית פגיעה בדוֹגמה הדתית שלו. וגם הידידים המעטים שלנו לא הודו עדיין בפה מלא בגבולות ישראל, ועל הנייר עדיין קיימות המלצות עצרת או“ם על הגליל, על ירושלים, על יפו, רמלה ולוד, על החזרת ה”פליטים" שרצו ורוצים להשמיד אותנו. וגם הפולמוס על הנגב לא נסתיים עדיין.

ואסור לנו לשכוח אף רגע כי זכותנו למולדת מבוססת לא רק על זכות אבות, אלא על זכות־עבודה ויצירה והתישבות. השממה מערערת זכות זו. אין אויב גדול ממנה לשלמות המדינה ולקיומה. רובו הגדול של העם השוכן ברצועה הצרה על שפת הים שומע מזמן לזמן על מאורעות “גבול” – והוא שוכח שהוא כולו שוכן על הגבול, והאויב האפשרי מורחק רק 21 קילומטר מתל־אביב ורק 23 קילומטר מחיפה ולא יותר מ־15 קילומטר מנתניה – והגבול עובר בתוך תוכה של ירושלים.

ביצורנו המוסרי, המדיני והבטחוני – והוא הדין חיזוק עצמאותנו הכלכלית – יבוא רק עם יישוב השממה והגבולות. לא נסתום אולי פיות משטינינו גם אם כל שעל אדמה במדינה יהיה מעובד ומיושב, אבל הסכנה אינה במשטיני־חוץ, אלא בחולשת פנים. הסכנה לגליל אינה בהמלצת או"ם מלפני קום המדינה, אלא בהעדר ישובים יהודיים במרכז הגליל ובנצרת. לא דברי הרהב של נאצר או רודן ערבי אחר על הנגב, אלא שיממתו עלולה להיות בעוכרינו. ולא רק בעוכרי הנגב בלבד, אלא במדינה ישראל כולה. כל השפלה הדרומית השוכנת על גבול חברון וכל נגב ערד הם ריקים מאדם, חוץ מנקודות מעטות פה ושם. בכוחו של צבא־הגנה לישראל בלבד לא נשמור על שטחים אלה, שהם למעלה משלושת רבעים של שטחי המדינה, ובלי שטחים אלה גם רצועת החוף הצרה לא תעמוד.

הסיבוב השני – לכשיבוא – לא יהא דומה לסיבוב הראשון. בסיבוב השני לא נעמוד בפני אותם הצבאות ובפני אותם הפיקודים הערביים שהתקיפו אותנו בשנת 1948. התישבות צפופה בגליל, על גבולות המזרח, בדרום המערבי ובארץ פלשת ובשפלה המזרחית (במולדת שמשון ובמגורי דוד המלך בברחו מפני שאול), והתישבות מאכסימלית בנגב ערד, בערבה, במדבר צין ופארן, ולאורך גבול סיני עד בואך אילתה – היא שאלת קיומה וחדלונה של מדינת ישראל, והשאלה לא תחכה זמן רב לפתרונה, לשבט או לחסד.

מי יעשה התישבות זו – ובזמן הקרוב ביותר?

אין בטחון בעליה רבתי בזמן הקרוב. יש סיכויים לתגבורת העליה מצפון אפריקה. אבל אנו עלולים להפסיד גם עליה זו מבחינה התישבותית כאשר הפסדנו במידה רבה העליה הגדולה שבשלוש השנים הראשונות לאחר מלחמת הקוממיות.

בתקופת המאנדט הבריטי יצאנו לחפש ולהכשיר חלוצים להתישבות בעיירות ליטה ופולין, גליציה ורומניה, בארצות מרכז אירופה ובבאלקנים. יהדות זו נשמדה רובה, והשארית ברובה נמצאת כבר בארץ.

יהדות רוסיה עודנה כלואה כאשר היתה זה למעלה משלושים שנה. ואם כי אין כל יסוד להתיאש ממנה – אין איש מאתנו יודע מתי תוכל ותורשה להצטרף אלינו. יהדות אמריקה חפשית, אבל טוב לה באשר היא, ואין בדעתה לנוע. מדרום אמריקה ומדרום אפריקה נוטפת עליה חלוצית מיצערה ויקרה, ואפשר להגבירה, אבל צרכי ההתישבות הגדולים והדחופים לא יתמלאו מהם.

ושוב עלינו להיגמל מהרגלי העבר, ואל נמשיך לשאת עינינו תמיד וקודם אל החוץ, אלא נביט פנימה, ופה בארץ, בישראל, נמצא הכוחות הדרושים ליישוב השממה. הם נמצאים בשפע בערי ישראל ובמושבותיה. הם ילכו וייַשבו הצפון והמזרח והדרום ויבטיחו קיומה ובטחונה ועתידה של המדינה. אני מאמין, כי בדור הצעיר בערים ובמושבות גנוזה יכולת חלוצית עצומה, ואם רק נדע לעוררה ולהפעילה באהבה ובאמונה – תעשה לא פחות משעשו כל הדורות החלוציים עד עכשיו.

אני דוחה התורה הנפסדת, כי חלוץ יכול להיות רק מי שנתחנך בתנועת־נוער מעריסתו, ומילדותו הגדיר עצמו לאחד הגופים ההתישבותיים בארץ. איני מזלזל בברכתן של תנועות־הנוער החלוציות, אם כי אני מבקר קשה התגודדותן והתפצלותן. אולם אני שולל בהחלט תביעת המונופולין של תנועות אלה לחלוציות. יש עוד בנוער הישראלי פוטנציאל חלוצי עצום, שלא טיפלנו בו עד עכשיו כראוי, מפני שהתנועה החלוצית בישראל נתפלגה ונתפוררה.

אני מכיר אנשים שלא נתחנכו בתנועות־נוער ולא הגדירו עצמם לגופים התישבותיים, ואפילו לא קראו לעצמם בשם חלוצים, ובלי כל הכשרה באו מעיירות בגולה להיות “סתם” פועלים בארץ – והם שינו פני הישוב, הצילו התנועה הציונית מהתנוונות ואזלת־יד אחרי מות הרצל. יצרו כל ערכי תנועת הפועלים הארצישראלית, ולא מעט ערכים ציוניים וישוביים כלליים. אלה הם אנשי העליה השניה. ואין אני מניח שבני הערים והמושבות בישראל גרועים מאנשי העיירות ברוסיה, בליטה ובפולין לפני חמישים – ארבעים שנה. ועוד נכונו להם גדולות ונצורות. ואם אני שואל עצמי: מדוע לא נשמע עד עכשיו, לאחר תום מלחמת הקוממיות, קול הנוער בארץ, ומדוע לא התעוררה תנועה חלוצית גדולה בדור הצעיר בישראל, הריני מוצא הסיבה העיקרית בכשלונו הפנימי של המפעל החלוצי הגדול והנהדר ביותר בארץ – במפעל הקיבוצי.

מכיוון שיש לי אמונה עמוקה ביעודו ובעתידו של המפעל הקיבוצי, איני חושש להגיד בפומבי מה הם הכשלונות והליקויים שנתגלו, לדעתי, עד היום במפעל גדול זה. אהבה אמיתית היא זו שאינה מכסה על פשעים, ועם צדיקים יש לדקדק בחוט־השערה.

לפני שלוש שנים נתקיימה בסביבה זו ועידת היסוד של איחוד הקבוצות והקיבוצים. ראיתי אז באחוד זה, – וגם אמרתי זאת בסיום הוועידה, – “מאורע רב־סיכויים הנושא בחובו בשורת התחדשות ופדות, לא רק לעצמו ולדורו בלבד”. אבל איחוד זה היה לפי שעה רק איחוד חלקי. התנועה הקיבוצית בכללה עומד בפילוגה, ועם התפוררותה של מפ"ם גברו מגמות הפירוד בשני הקיבוצים האחרים.

עוד לפני כעשרים שנה הזהיר אותנו ברל על הסכנות הספונות בפירוד המפעל הקיבוצי; הוא חשש בצדק, כי “ריח הפירוד יפריח וילך ויהרוס עד היסוד את תנועתנו כולה”. ברל לא קבל “על עצם מציאותן של גירסות שונות במחשבה הישובית שלנו ועל מציאותם של טיפוסי־בנין שונים, משקיים וחברתיים”. על מה הוא קבל? “על החיץ הגבוה שאנו מקימים בין העוּבּרים השונים של חברת־העבודה העתידה לבוא”. על “הגושים המוקפים חומות, ובין הגושים – בקיעים עמוקים. כך הוא בין הגושים הקיבוציים לבין הגוש המושבי, וכך הוא בין הגושים הקיבוציים ביניהם לבין עצמם”. וברל לא הגזים באמרו כי “מכל הפילוגים בתנועת־הפועלים בארץ עוד לא היה פילוג כזה להפרדה בין אחים. – – הפילוג במערכה החלוצית מטפח בנו נטיות ויחסים שהם ההיפך הגמור ממה שהקבוצה זקוקה להם וממה שהיא מבקשת לטפח בחבריה. במקום אחווה – איבה, במקום אמון – חשדנות, במקום כיבוד לחבר – נקרנות, במקום סקרנות רוחנית אמיצה – אטימות שכלית, במקום שיתוף – קנאה, במקום סולידאריות – יחסי תגרנים־יריבים”. וזה נאמר כמה שנים לפני פרשת עין־חרוד…

הנושא הראשי והראשון של הפירוד במחנה החלוצי היה השומר־הצעיר. הוא נתפס לייצר הפירוד כשעדיין היה רחוק מהכרה מעמדית ותפיסה סוציאליסטית. כשקמו האיחודים בתנועת־הפועלים בארץ ובגולה אחרי מלחמת־העולם הראשונה, – היה השומר־הצעיר הגוש היחיד שעמד מנגד וטיפח “עצמיותו המיוחדת”, תחילה עצמיות “קהיליתנו”¹) השוללת כל תפיסה מעמדית וסוציאליסטית, ולבסוף – העצמיות" הבנויה על “סינתזה” בין סטאלין ובין ברוכוב. גם כשהשומר־הצעיר ניסה כאילו להתלכד עם ציבורים שמחוץ לקבוצתו וייסד “ליגה סוציאליסטית”, לא היה זה גוף עומד ברשות עצמו בגדר הענינים שהוא דן בהם, וחברי השומר־הצעיר לא היו בו חברים ככל שאר החברים – אלא הוא שמר גם בתוך גוף זה על עצמיותו, ואנשי ה“ליגה” שמחוצה לו לא היו בעצם אלא חוטבי־עצים ושואבי־מים של השומר־הצעיר – לא במובן החומרי חלילה, אלא במובן הפוליטי.

גם לאחר־כך – כשנוסדה מפלגת הפועלים המאוחדת ונתאחדו גופים שונים שלא היו מסוגלים להיות משרתיו הרוחניים של השומר־הצעיר – לא עלה כלל בדעתו להתמזג בתוך המפלגה “המאוחדת”, אלא הוא קיים לעצמו מפלגה בתוך המפלגה, ואיש השומר־הצעיר לא היה חפשי להצביע ב“מאוחדת” כרצונו, אלא כפי שהטיל עליו הקיבוץ הארצי.

הקיבוץ המאוחד, שנולד בתוך מאבק פנימי בגדוד־העבודה, וחבריו נלחמו נגד מגמות ההתבדלות וההסתגרות של גדוד־העבודה בשעתו, וזמן רב הכריז על עצמו כקיבוץ פתוח, – חיקה לאט לאט דרכי הקיבוץ הארצי, ספג לתוכו מגמות ההתבדלות וההסתגרות, ייסד סיעה ב' דוגמת ה“ליגה” של השומר־הצעיר – לא על יסוד חברות שווה, אלא כמכשיר של שירות פוליטי לקיבוץ המאוחד, ומגמה זו הולידה הפירוד הראשון בתנועת הפועלים הארצישראלית; באמתלא של הקמת “איחוד כולל”, פילגה סיעה ב', בהדרכת ראשי הקיבוץ המאוחד, לפני כעשר שנים, את מפלגת פועלי ארץ־ישראל.

“האיחוד הכולל” נשתכח לאחר שמילא שליחותו בהקלת הפילוג, ובמקום אחדות פועלי ארץ־ישראל קמה מפלגת־הפועלים “המאוחדת”, שגם הקיבוץ המאוחד – כקיבוץ הארצי של השומר־הצעיר – ראה עצמו בה מפלגה בתוך מפלגה, והתרוצצות שני הקיבוצים כשתי מפלגות עצמאיות במפלגה “המאוחדת” הביאה סוף סוף לידי התפוצצותה והתפוררותה של המפלגה “המאוחדת”.

מגמת ההתבדלות שנשא בחובו השומר־הצעיר מעודו, הולידה בתוכו המאֵרה הטוטאליטרית המכונה בשם המצלצל של “קולקטיביות רעיונית”. כפי שציין זאת ברל, עוד לפני כעשרים שנה, באה הקולקטיביות הרעיונית והפוליטית עוד “בטרם נתגבש באותם הקיבוצים תוכן פוליטי מסוים. התשוקה לעצמאות אידיאולוגית ופוליטית קדמה לתוכן הרעיוני שעתיד היה למלא אותו קנקן עצמאי שקיבוצים מסוימים ישמשו לו נושא, דוגמת אותו הקלָע, אשר לעולם אינו מחטיא את המטרה: תחילה הוא יורה את הכדור ואחר כך הוא מקיף אותו בעיגול”.

שנים רבות שימש יסוד ל“קולקטיביות רעיונית” רעיון המדינה ה“דו־לאומית” שקיבל השומר־הצעיר מאנשי “ברית שלום”. השומר־הצעיר התיצב בראש הלוחמים נגד רעיון המדינה והעצמאות העברית, וכרוויזיוניסטים בשעתם, כשעוד ישבו בהסתדרות הציונית “הישנה”, ניהלו מדיניות־חוץ “עצמאית” בניגוד לחוקה הציונית ובניגוד לרצון הרוב המכריע של התנועה הציונית. אולם שלא כרוויזיוניסטים לא פרשו מעולם מההסתדרות הציונית, ונימוקם אתם. הם גם נהנו מזכויות חברי ההסתדרות הציונית וגם פעלו נגד החלטותיה וחוקתה: שלחו תזכירים לוועדות בינלאומיות שנשלחו לארץ, באו או ניסו לבוא בדברים עם נציגי ממשלות, ועד הרגע האחרון נלחמו ברעיון מדינה יהודית כרעיון ריאקציוני, אוטופיסטי, מתנגד ל“כוחות המחר” – עד שבא גרומיקו והכשיר בנאומו הידוע בעצרת או"ם רעיון “ריאקציוני” זה.

אמנם, כשדנו בוועד־הפועל של הסתדרות העובדים לפני כעשר שנים (ביום 24.2.44) על הוראות למשלחת ההסתדרות לוועידת הפועלים הבינלאומית (כוללת “מזרח” ו“מערב”) שעמדה להתכנס בלונדון, טען גם טאבנקין – שאין הבדל בין מדינה יהודית ובין מדינה דו־לאומית, וסיעה ב' הצביעה יחד עם השוה“צ ופוע”צ שמאל (זה היה עוד לפני הקמת המפלגה “המאוחדת”) נגד הצעת הרוב לחייב את שליחי ההסתדרות לקונגרס הפועלים העולמי לתמוך בתביעת המדיניות של ההסתדרות הציונית, כפי שנוסחה בתכנית ירושלים (“בילטמור”). אבל לפני שבועות אחדים שמענו, כי המפלגה “המאוחדת” נתפוצצה, והקיבוץ המאוחד בהנהגתו של טאבנקין הקים לעצמו מפלגה חדשה – מפני שלא הסכימו למגמתו של השומר־הצעיר להפוך את המפלגה למפלגה דו־לאומית ולקבל בתוכה חברים ערבים.

“הקולקטיביות הרעיונית” המשולבת בהתישבות, מחייבת מראש כל חבר במשק לענות “אמן” על כל עמדה אידיאולוגית ומדינית של הגוף המפלגתי המאורגן כקיבוץ ארצי, מוחקת צלם האדם ההוגה, בן־החורין, והופכת אותו ל“רובוט” פוליטי. היא גם מערערת זכותו של האדם העובד, היוצר, המתישב והופכת אותו לכלי־משחק בידי הגוף השליט בקיבוץ. אם מעז חבר קיבוץ לא לקבל את “הקו” – אינה עומדת לו זכות עבודתו במשק, זכות התישבותו, זכות חייו חיי שוויון ושותפות, – הוא נעקר מהמשק. המשטר הטוטאליטרי הנקרא בשם “קולקטיביות רעיונית” מן ההכרח שהוא מביא לידי נישול עובדים ומתישבים – כשהם מעיזים לחשוב בעצמם ולהגות כאנשים חפשיים ואינם מקבלים גזירת המחשבה של הקולקטיב. כך נעשה הנישול הראשון בבית־אלפא, לפני כחמש־עשרה שנה, כשראשוני הבונים והיוצרים של משק השומר־הצעיר בארץ – לא הסכימו להתבדל מכלל הפועלים בשם “העצמאות” של השומר־הצעיר, והם נאלצו לעזוב הישוב והמשק שבנו בזיעת־אפיהם במשך שנים. וכך קרה הדבר בזמן האחרון במשקים אחרים של הקיבוץ הארצי – בזיקים, בשובל, במסילות, בגת ועוד.

הדיבוק הטוטאליטרי נכנס גם לקיבוץ המאוחד, אם כי קיבוץ זה דגל להלכה בתורת הקיבוץ הפתוח, והיה כמה שנים נאמן לתורה זו, עד שנתארגנה בתוכו ומחוצה לו סיעה ב', ונאסר על חברים במשקים ועל משקים שלמים, שדעתם לא היתה כדעת “השלטון העליון” – מזכירות הקיבוץ – לפעול בשטח הרעיוני והפוליטי, החורג ממסגרת העבודה וחיי החברה בקיבוץ – לפי הכרתם ומצפונם. השליטים לא נרתעו מפילוג הקיבוץ, ובלבד שתתקיים “הקולקטיביות הרעיונית” שאינה כתובה בחוקת הקיבוץ המאוחד. סילופים אלה של התורה הקיבוצית חיבלו קשה בנפש הנוער אשר ראה מקודם בקיבוץ גילוי עליון של יצירתנו החברתית, המשקית והתרבותית.

“שיטת ‘הקולקטיביות הרעיונית’ המשתררת בעולמנו מחזירה אותנו, בשינוי צורה, למשטר של פטריארכט. במקום אבי המשפחה או אבי השבט באה “המזכירות”. – וכשם שבמשטר הפאטריארכלי אי־אפשר היה לצאת מתחומי המקובל והמוסכם במשפחה, כך מקבל על עצמו בימינו גם חבר הקיבוץ המתקיים על קולקטיביות רעיונית, לבלתי היות יחיד עומד במובן הרוחני ברשות עצמו, אלא אבר מן החי הקולקטיבי, לא יותר מאבר”. בקורת זו שמתח ברל לפני כעשרים שנה על המגמה הטוטאליטרית בקיבוץ השומר־הצעיר לא פג טעמה גם היום. להיפך, כי ראינו מאז מה עוללה “הקולקטיביות הרעיונית” לקיבוצים שדגלו בה ולרעיון הקיבוצי בכלל.

ברל לא התעלם מצרכי השיתוף הרעיוני בחיי הקיבוץ. “ברית־אחים לחיי שיתוף אי־אפשר לה בלי קרקע רעיוני משותף. אלמלא משא־נפש אחד חי בלב הקבוצה לא היה בכוח חבריה לקיים את היצירה המשקית והחברתית אפילו לזמן־מועט. משא־נפש זה, האחד לכל התנועה החלוצית, מורכב מיסודות ראשונים: גאולת־ישראל, חזון הסוציאליזם, חלוציות, תקומת העברית, אחדות העובדים וכיוצא בהם. יסודות ראשונים משותפים – לחוד, ומשמעת “פוליטית” ו”גיבוש אידיאולוגי" לחוד. כל הנוטל מן הקבוצה יסודותיה הראשונים ורוצה לקיים אותם בלעדיהם, הרי הוא משמיט מתחתיה את קרקע צמיחתה ומשאיר אותה בחלל ריק. ומי שבא להוסיף על היסודות הראשונים גם חובת משמעת פוליטית וחובת גיבוש אידיאולוגי, ממלא את חללה עד אפס מקום לנפש החבר, עד למחנק" (“ערעורים על המצב הקיים”, כתבי ברל, כרך ז', עמוד 285).

ברל גם לא התעלם מבעיית חינוך הילדים בקיבוץ. “אין חפצי ב’חינוך' מחוץ לזמן ולמקום וללא אידיאה שולטת בו. אולם את המכוון בחינוך, ואת המייחד את חינוכנו אנו מכל ‘זרם’ אחר אני רואה בערכים היסודיים והמשותפים לכולנו: רעיון העבודה, גאולת העם, שוויון האדם וחירותו, אהבת היצירה ואהבת הדעת, הגשמה חלוצית חברוּת ועזרה הדדית ושיתוף, מצוות מעשיות, התנדבות. מי שכל אלה אינם מספיקים לו, והוא מעמיס על הילד בבית־ספר או בהסתדרויות־הנוער את כל אותם עיקרי האמונה ופולחני השבטים ופרחי היחסים החוצים אצלנו בין גוש לגוש והמבדילים בין נוער לנוער – אינו עוסק בחינוך הדור הבא, אלא בגיוס ‘קאנטוניסטים’” (שם). ערכי־היסוד החינוכיים שמנה ברל נכללו כולם בחוק החינוך הממלכתי.

הקולקטיביות הרעיונית הביאה לידי הסתגרות הקיבוצים וראיית הקיבוץ לא רק כמטרה לעצמו, – זוהי ראיה נכונה, – אלא כמטרה היחידה, שכל הנעשה בארץ, בציונות, בהסתדרות, במדינה לא בא אלא לשמש את הקיבוץ.

חברי הקיבוצים לא פחתה חלוציותם האישית – אבל זו נהפכה לחלוציות בערבון מוגבל: הכל בשביל הקיבוץ, ורק בשביל הקיבוץ. וזה הביא את שני הקיבוצים, שהדיבוק הטוטאליטרי השתלט עליהם, הקיבוץ הארצי והקיבוץ המאוחד, לפריקת האחריות מעול המדינה.

מאז הוקמה מדינת ישראל, זה שש שנים וחצי, היו לנו הרבה ימים קשים ומרים; אבל לא היה יום שחור כיום שבו החליטה “מפלגת הפועלים המאוחדת”, בהנהגת סנה והשומר־הצעיר, מיד לאחר הבחירות לכנסת הראשונה, כשהיינו צריכים להקים את הממשלה הנבחרת הראשונה בתולדות העם היהודי, – לפרוש מהממשלה ולא לתת יד לרוב פועלי ישראל, שההיסטוריה הטילה עליה אחריות על כינון המדינה והנהלתה. זה היה יום שחור למדינה, לתנועת הפועלים, לעליה, להתישבות, לתנועה החלוצית והקיבוצית. חלק גדול של חלוצי ישראל, ובתוכם שני גופים קיבוציים גדולים, סירבו לשאת, יחד עם רוב פועלי ישראל, בעול הבטחון, העליה וההתישבות ובביצור המדינה הצעירה המתבוססת בקשיים ועמוסה משימות, כאשר לא היתה כל מדינה אחרת. באותו יום נתכחש חלק גדול של חלוצי ההגשמה לעברם, לשליחותם החלוצית ולאחריותם בפני כלל־האומה וכלל־הפועלים בישראל.

אותה שעה נסתיימה המלחמה, אבל השלום לא בא. להיפך, האויבים המוכים התכוננו לסיבוב שני, והיה צורך לארגן, לצייד ולאמן מחדש צה"ל ליום־הפקודה. אנשי הקיבוצים שפרשו מהממשלה – עזבו גם מערכה זו. הם לא היו מוכנים לשרת “בצבא זה”. אחדים מהם מדברים עכשיו גבוהה על צרכי הבטחון – אבל במשך כל השנים האלה סירבו להטות שכם לארגון כוחות הבטחון.

עמדנו בפני עליה רבתי, כאשר לא היתה מעולם. הממשלה הנבחרת הראשונה עם רוב פועלי בתוכה הכריזה על “תכנית פיתוח וקליטה לארבע שנים שתהא מכוונת להכפלת הישוב במדינה ע”י עליה המונית ופיתוח אינטנסיבי של הארץ“; ולא רק הכריזה – אלא ביצעה דברה; בפחות מארבע שנים; הכפילה גם מספר האוכלוסין וגם מספר הישובים החקלאיים. הקיבוץ הארצי והקיבוץ המאוחד פעלו כל אותן השנים הגדולות והקשות יד אחת עם מק”י, “חירות” הציונים הכלליים וה“לוחמים” מיסודו של לח“י – למען הכשיל את הממשלה, ופועלי ישראל ראו לתמהונם ולצערם בפעם הראשונה כיצד פועלים הדוגלים בסוציאליסם מהפכני ובציונות חלוצית משתפים פעולה בכנסת עם אנשי אצ”ל ולח"י, וימין ציוני – בכדי להפיל ולערער ממשלה שרוב פועלי ישראל בחרו בה.

ודאי, לא הקיבוץ הארצי ולא הקיבוץ המאוחד לא חדלו לעשות לביתם: לגייס נוער למשקיהם ולהוסיף משקים לקיבוציהם. אבל המדינה והעם בתוך המדינה נדרשו לדאוג לקליטת מאות אלפי עולים, למעשה – מספר עולים יותר גדול ממספר התושבים בשעת יסוד המדינה – לשיכונם, להעסקתם, להעלאתם על הקרקע, להנחיל להם הלשון וערכי תרבותנו, לבטחון המדינה וגבולותיה וישוביה הוותיקים והחדשים. לפעולה זו לא הטו שני הקיבוצים שכם, ובתכסיסיהם ובתעלוליהם האופוזיציוניים בכנסת ומחוץ לכנסת, יחד עם מק“י ו”חירות" ושאר סיעות האופוזיציה, – עשו כל אשר ביכולתם לחבל בפעולת המדינה וממשלתה, ועל־ידי־כך הורידו קרן החלוציות והתנועה הקיבוצית בעם ובנוער.

קובלים עכשיו על הנוער שהוא ציני, ריק מכל שאיפה, רודף אחרי תענוגות, קאריירות, בצע וכדומה. איני שותף לקטרוג זה. מסופקני אם היה לנו אי־פעם או שיש לעם אחר – נוער כזה. איני מאמין שגבורת הנוער שנתגלתה בימי ההעפלה, במלחמת השחרור – כהתה ודעכה. נשתבשו דרכי החלוציות והיצירה הקיבוצית בהסתגרותם ובהתבדלותם של הקיבוצים הארציים, בהתפרקותם מעול המדינה ומשימותיה הממלכתיות, בסגידתם ל“מולדת השניה” במשטרם הטוטליטרי המסלף ערכי החירות והשוויון של האדם היוצר, בהתגודדותם הכיתתית המערערת אחדות הפועלים, אחדות התנועה הקיבוצית, אחדות העם.

על ה“איחוד” שנתכנס כאן להרים מחדש בכוח מוגבר ובעוז־אמונה לוח הערכים האמיתיים של הקיבוץ והחלוציות בישראל – חלוציות המשתלבת כולה בצרכי הכלל, כלל־העם וכלל־הפועלים, ועומדת באמונה לימין המשימות הדוחקות והכבדות של המדינה – בחיזוק הבטחון, ביישוב הגבולות והשממה, במיזוג הגלויות, בהפניית עולים ונוער להתישבות, ונושאת ברמה דגל השותפות והשוויון וההגשמה האישית, ללא כבלי “הקולקטיביות הרעיונית”.

אני מאמין שהאנשים היושבים פה – יוצריה ומחולליה הראשונים של הקבוצה והקיבוץ בארץ, צפון בהם הכוח המוסרי וכוח הרצון לעורר מחדש ברחבי הנוער ובציבור הפועלים תנועת התנדבות והתישבות אשר תחדש נעורי המפעל החלוצי והקיבוצי ותטהר אותו מהסיגים הזרים והפסולים שנשתרבבו לתוכו על־ידי מגמות טוטאליטריות הסותרות מהות החלוציות.

הדבר היחיד שאיחוד הקבוצות והקיבוצים חייב ללמוד מהקיבוץ הארצי של השומר־הצעיר ומהקיבוץ המאוחד הוא – מה לא לעשות.

התנועה הקיבוצית תהיה שוב לעמוד־אור ההולך לפני העם ומַנחה את הנוער – אם תעמיד עצמה לשירות הכלל ותהיה פתוחה לכל איש ואשה הנאמנים ליסודות המשותפים והכלליים של ההתישבות הקיבוצית, וגם תדע לפעול שכם אחד עם כל המסגרות האחרות בהתישבות העובדת – למען הפרחת השממה ומיזוג הגלויות והקלטת העולים בעבודה, בחקלאות ובתרבות העברית.

ואעיר עוד הערות אחדות על ההתישבות.

עשינו התישבות שבעים שנה לפני קום המדינה. הבעלוּת הנכרית על האדמה והשלטון הזר במדינה התנו דרכי התישבותנו והגבילו אותה. מתוך הרגלי מחשבה הוספנו ללכת בדרך זו גם לאחר קום המדינה, אם כי המציאות נשתנתה: היינו בעלים כמעט לכל אדמת המדינה והיינו אדונים לעצמנו, – וגם צרכי ההתישבות וגם אפשרויותיה גדלו לאין־שיעור. מחשבתנו לא הדביקה ההתפתחות המהירה של המהפכה הלאומית.

בימי התורכים והבריטים הקימונו “נקודות”. רכישת כל פיסת־אדמה עלתה אז במאמצים ממושכים ובאמצעים רבים, וכשהצלחנו אחרי כמה שנים לרכוש כברת־אדמה הקימונו עליה “נקודה”, כלומר ישוב בודד. לא יכולנו לתכנן ההתישבות לפי צרכי המשק, הבטחון והעליה, כי העיקר – האדמה – לא היה בידינו. מאז קום המדינה כל האדמה היא ברשותנו, והגיעה השעה שההתישבות תיבנה מתוך שיקול ותכנון לאומי. אין לנו עדיין האמצעים וכוח האדם לתכנן התישבות ארצית, לאורך ולרוחב גבולות המדינה. אבל כבר יש לאל ידינו לתכנן ולבצע התישבות אזורית. האזורים במדינה נבדלים זה מזה באקלימם, בתבנית־אדמתם, בתנאי בטחונם ובאפשרויותיהם המשקיות.

עד עכשיו היו לנו בהתישבות רק צירופים אידיאולוגיים ומדיניים. משק בצפון עתיר־מים ומשק בנגב החרב היו מאוחדים בגוף פוליטי אחד, ומשקים שכנים בצפון ובנגב היו נפרדים זה מזה ללא כל זיקה ועזרה הדדית. לא טיב הקרקע, ולא צרכי המשק, לא צרכי הבטחון והתרבות – איחדו משקים, אלא “קולקטיביות רעיונית”. המטיפים להלכה לתורה כי ההוויה קובעת את ההכרה – נהגו בדיוק להיפך: “ההכרה” האידיאולוגית קבעה את ההוויה – וסילפה אותה. כשלעצמי איני מאמין כי הכרה היא מחוץ להוויה וכאילו נוצרת על־ידיה. איני מאמין בשניות של חומר ורוח; ההכרה היא יסוד ראשוני בתוך שאר היסודות של ההוויה, הפועל ומופעל גם יחד בכוח עצמו ובכוחות האחרים הנתונים בטבע; וכשם שאין לתלות הכל בהוויה המשוללת כביכול הכרה, כך אין לתלות הכל בהכרה המתנכרת להוויה או גם מתנגדת לה.

רוב מעשי אדם הם במחשבה תחילה, אבל לא במחשבה ערטילאית, אלא זו שצמודה למציאות הטבע והיכולת הגנוזה בתוכו.

עלינו לבנות ההתישבות מתוך תיאום פנימי עם תביעות החזון ההיסטורי שלנו ועם הנתונים של טבע הארץ, אדמתה, מימיה, תבניתה וצרכי בטחונה.

האיזור יהווה יחידה משקית, בטחונית ותרבותית, מבוססת על שיתוף בין כל המשקים הנבנים באיזור, אם כי כל משק יהיה אבטונומי לגמרי בנוגע לצורך חייו החברתיים, זיקתו או חוסר־זיקתו לגופים התישבותיים ארציים ולגופים פוליטיים. באיזור יימצאו גם קיבוצים, גם מושבים, גם משקים שיתופיים, גם חוות־עבודה, לפי הבחירה החפשית של כל מתישב, והם ישתפו פעולה בעניני בטחון ותרבות ומיזוג גלויות, ויקימו מפעלי־עבודה־וחרושת ומרכזי־קניות־ושיווק משותפים, שאין בכוחו של משק בודד לפרנס. התנאי הראשון להתישבות זו – חופש הגדרה פוליטית לכל מתישב. לא בקיבוץ ולא במושב ולא בשום צורה ישובית אחרת לא יידרש שום פספורט מפלגתי. המתישב יידרש לקבל על עצמו אך ורק החובות הקשורות לאיזור ולמשקו ולצורת־החיים בה בחר: חיי שוויון ושותפות מלאה בקיבוץ; עזרה הדדית ועבודה עצמית במושב; משק משותף במושב שיתופי וכיוצא באלה. אבל דעותיו של המתישב בענינים בינלאומיים או בשיטת הבחירות לכנסת – הן רשותו הפרטית, האישית, של המתישב. זכותו וגורל־חייו של מתישב אינם יכולים להיות תלויים בקאפריסה האידיאולוגית של מנהיגי גופים התישבותיים, אפילו לא בדעת הרוב של גופים אלה. יש להפסיק אחת ולעולמים חרפת הנישול של עובד ומתישב בגלל דעות שבלב.

בהתישבות אזורית תהיה הגדרה חפשית בבחירת צורת־התישבות החברתית, וכל הצורות השונות ישתפו פעולה בצרכי האיזור המשותפים: משקיים, תרבותיים ובטחוניים. צורה חברתית אינה חיץ בין מתישבים, אלא דבק נוסף בין שותפים לאחת הצורות. בני קיבוצים ומושבים חייבים לפעול יחד בהכשרת עולים להתישבות, בהדרכת מתישבים חדשים ובכל מאמץ למיזוג גלויות. קיבוצים ומושבים צריכים לקיים מוסכים משותפים, בתי־מלאכה לתיקון מכונות, מכוני־חינוך־ותרבות אזוריים לחינוך הילדים והנוער ולהשכלת הבוגרים. הם גם יקימו בתי־חרושת משותפים לעיבוד תוצרתם החקלאית.

בהתישבות אזורית אפשר יהיה לקיים שיתוף מאכסימלי בין עבודת־רוח ובין יגיע־כפים. בכוח השרירים בלבד אין עושים התישבות. העבודה הגופנית מופרית, מתעשרת ומתעלה ע"י עבודת הרוח. משקנו יצליח אם יתבסס על כיבושי המדע והטכניקה המתקדמים ומשתכללים בלי־הרף. אבל גם המדע נזקק לנסיון המעשי והיום־יומי של העובד ומתעשר על־ידו. אי־אפשר בחיינו המורכבים בלי חלוקת־עבודה, ויש בהתמחות מקצועית ברכה רבה. אבל יש גם סכנה של דלדול מחשבתי ומעשי בהפרזת החלוקה ובהתפצלות המקצועית. מלבד יחידי־סגולה המטפלים במחקר מדעי צרוף במעבדה או בחינוך גבוה באוניברסיטה, יש צורך שאנשי המקצועות המדעיים – המהנדסים, הטכנאים, החימאים, הרופאים, חוקרי הקרקע והצמח והחי – יחיו בתוך המתישבים שאותם הם משרתים, יעניקו ידיעותיהם לציבור המתישבים וישתתפו בנסיון עבודתם היום יומית. חוקרי הנגב שיושבים בתל־אביב או בחיפה – עושים חקירתם פלסתר. אגרונום שאין לו אלא הנסיון של תחנת נסיונות – לא יביא ברכה לחקלאות. ואין צורך לומר, שמורה שאינו חי עם תלמידיו והורי תלמידיו בישובם – יעשה מלאכתו רמיה. אין מחנכים רק בשעות הלימוד בבית־הספר. המורה חייב להכיר ולחיות את חניכיו כל ימות השבוע; הוא גם חייב לדעת ההוויי המשפחתי של הורי הילד, אחיו ואחיותיו.

האיזור צריך להיות מכוון למיזוג גלויות. לא בכל נקודה ישובית אפשר לערבב כל בני העדות והשבטים. יש עדות הרוצות דווקא בישוב עדתי משלהם, ולא תמיד אפשר לגזור על ותיקים ועולים חדשים שישבו יחד. התישבות אזורית מאפשרת גם בחירה חפשית בשטח העדתי והוותק בארץ, וגם מזמנת בשטח אחד ותיקים ועולים חדשים, עדות מזרח ומערב, צעירי משקים חקלאיים ובני עיר, בוגרי בתי־ספר תיכוניים ועשוקי חינוך. המפעלים החינוכיים והתרבותיים המשותפים באיזור שומה עליהם לדאוג למיזוג מאכסימלי ומהיר ככל האפשר של הגלויות, קודם־כל בקרב הילדים והנוער, ועל־ידיהם ובעזרתם – גם בקרב המבוגרים.

האיזור חייב להיות מתוכנן ובנוי לפי צרכי הבטחון. כל איזור צריך להיות מצויד במקורות מזון, כלי מלאכה ונשק שיאפשר לו לעמוד בכוח עצמו נגד האויב גם במקרה שינתק משאר חלקי הארץ. תכנון התגוננותנו מפני התקפה חדשה בנוי על הנחה שנעביר את המלחמה לשטח האויב. אבל עלינו לשער שגם האויב בונה תכנית השקפתו על הנחה זו. אנו חייבים להיות מוכנים לא רק לנצחונות בלתי־פוסקים, אלא גם לכשלונות זמניים. כל איזור חייב להיות ערוך בכוח אדם, ביכולת משקית ובבתי־מלאכה ובציוד טכני, כדי עמידה לבדו בפני אויב – זמן מאכסימלי.

ויש עוד שיקול אחד, החורג ממסגרת המדינה, והוא שיקול העליה. במציאות היהודית הנתונה יש רק מספר לא־רב של יהודים העתידים לעלות מתוך מצוקה. זוהי בעיקר היהדות בצפון אפריקה ובשאר ארצות האיסלם. שנים וחצי מיליונים יהודים כלואים בגוש הסובייטי, ואם כי אין אנו רשאים אף רגע להתיאש מהם – אין אנו יודעים מתי תינתן להם הזכות לצאת ולעלות. ויש למעלה מששה מיליונים יהודים החיים ברווחה, בחופש, ובשיווי־זכויות. אין יהודים אלה רואים הכרח לעצמם לעזוב מגוריהם הנוכחיים, וההפחדה בהיטלר חדש או בהתפרצויות אנטישמיות – לא תערער שלוותם, שאננותם ודבקותם בארצות מגוריהם. הם סבורים – ויש יסוד לסברתם – שמה שקרה באירופה אין מן ההכרח שיקרה גם באמריקה. ואין אדם עוזב מקום שטוב לו, מתוך חשש שמא פעם יהיה רע. ואין כל הבדל איך נקרא לארצות אלה: גולה או תפוצה או פזורה או איזה שם שהוא; השם אינו קובע. בארצות אלה אין כוח דוחף ליציאה, ועליה מארצות אלו תבוא רק ע"י כוחה המושך של מדינת ישראל.

רק בכוח מפעלים חלוציים רבי־תנופה, שיַפרו השממה, ימַזגו הגלויות, ילכדו עובדי־רוח ובוני־התישבות ויסללו דרך לחברה חדשה, חברה למופת – נעורר תנועה חלוצית גדולה בעם, בארץ ובגולה.

המפעל הקיבוצי עשה כמה שגיאות בעבר והוריד קרנו בתוך הנוער. אל נפחד להכיר בכשלונות, ויימצא בנו הכוח להתגבר עליהם. והכוח יימצא אם רק נרצה, – ונעורר שוב כוחות נרדמים, גנוזים, ותתלקח תנועה חלוצית כאשר לא ידענו עד כה.

וייענה לא רק הנוער בישראל, אלא גם הנוער בתפוצה העשירה והמרווחה.

אין זה הרהור לב, אלא לקח מעשי של מפעלי שלושת דורות חלוציים. חלוציות גוררת חלוציות. ואני בטוח שאם ייחלץ הנוער בישראל – ילך אחריו הנוער היהודי מכל התפוצות.

תל־אביב, כ' בתשרי תשט"ו – 17 באוקטובר 1954.

בכינוס הפדגוגי של הסתדרות המורים

מורי ורבותי!

אינני מורה ולא בן מורה, ולא לי לדון בפני ציבור המורים בהלכות הוראה. אבל נדרשתי על־ידי מרכז הסתדרות המורים לעלות לדוכן, ונשמעתי לו.

המדינה הטילה על ציבור המורים אחריות גדולה וכבדה כאשר לא הטילה על שום ציבור אחר בישראל. הייתי במידה ידועה שותף להטלת אחריות זו. ומשום כך ראיתי חובתי לעלות לדוכן כשנדרשתי לכך ע"י שליחי המורים.

כפי שידוע, עדיין אין לנו מה שקוראים בלע"ז “קונסטיטוציה”, כלומר – חוקה מיוחדת שיש לה מעמד מיוחד במערכת החוקים. אבל יש לנו חוקי־יסוד, שאינם נקראים תמיד בשם זה, ובתוכם יש שני חוקים שהם, לדעתי, ראשונים במלכות, באשר הם מגדירים היעודים המרכזיים והראשיים של מדינת ישראל. שני החוקים הם: חוק השבות וחוק החינוך הממלכתי.

חוק השבות קובע, כי מדינה זו לא נועדה לתושביה בלבדם, אלא לעם היהודי כולו, וכי קיבוץ גלויות הוא יעודה העליון, המַנחה של מדינת ישראל. חוק החינוך הממלכתי, בסעיף 2 של החוק, מגדיר וקובע מהי הדמות שהמדינה רוצה לשוות לאומה המחודשת במולדת. ויש זיקה הדדית בין שני חוקי־יסוד אלה.

בהכרזת הקוממיות אמרנו, כי “מדינת ישראל תהיה פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ־גלויות”. זו לא היתה הצהרה חגיגית לשם נוי; בהצהרה זו נתגלם המניע המרכזי בהקמת המדינה ובהנהלתה. כבר בשנים הראשונות לקום המדינה זכינו לקיבוץ גלויות שלא היה כמותו בתולדותינו. יציאת־מצרים היתה מאורע־בראשית בהיסטוריה שלנו. אנחנו יודעים רק מעט על פרטי המאורע, כי הוא מעולף אגדות ופלאות. אבל אין ספק בחשיבותו של מאורע גדול זה, כי בכל ספרותנו הקדומה, בספרי התנ"ך, אנו מוצאים הדיו. אין לקבל דעתם של כמה ממבקרי המקרא, בעיקר שאינם מבני־ברית, שגם רבים מבני־ברית נגררים אחריה, כי יציאת־מצרים היא מפוקפקת, ואם יש בה גרעין של אמת – היה זה מאורע ממדרגה שלישית או רביעית. לא רק בספרי התורה ובנביאים ראשונים – יהושע, שופטים, שמואל ומלכים אלא גם בדברי נביאי־הכתב הגדולים – ישעיהו, הושע, מיכה, ירמיהו ועוד – אנו קוראים על יציאת־מצרים כעל מאורע־בראשית. אבל לא היה ביציאת־מצרים משום קיבוץ־גלויות.

אף בימי שיבת בבל לא היה קיבוץ גלויות, אם כי עוד לפני חורבן בית ראשון כבר היתה תפוצה יהודית. עוד ישעיהו הנביא מדבר על שבי מצרים וגלות כוש. והיו גולי ישראל גם באיי־הים. אבל רק גולי־בבל חזרו ארצה בימי זרובבל, ואחר כך בימי עזרא ונחמיה. ולא חזרו אלא פחות מחמישים אלף. בארבע השנים הראשונות לאחר יסוּד המדינה חזרו שלושת רבעי מיליון – ומכל קצווי ארץ: למעלה מששים ארצות בכל חמשת חלקי־תבל.

איני יודע, ואני חושש שאין איש יודע, אם קיבוץ גלויות פירושו, כינוס כל העם היהודי בארצו, או רוב העם או חלק ממנו. רק העתיד יגלה זאת. אבל אין ספק, שקיבוץ גלויות לא נסתיים, והוא עומד רק בראשיתו. ואם כי בינתיים חלו האטות והפסקות, ברור כי צפויות לנו עוד עליות רבות וגדולות, גם מארצות שלפי־שעה סגרו שעריהן בפני יציאת יהודים. ומדינת ישראל ושליחיה, והעם בישראל לכל אישיו, חייבים לכוון כל מעשיהם לא רק להרחבת כוח הקליטה של הארץ, אלא להגברת כוח־משיכתה, למען יעלו גם אלה שאין הגלות מציקה להם. מדינת ישראל צריכה ליהפך לאבן־שואבת לכל חלקי היהדות בעולם. וכאן הזיקה לחוק היסודי השני, לחוק החינוך הממלכתי. חוק זה קובע דמות העם בישראל, שהמדינה שואפת לעצבו ולגבשו.

סעיף ב' של חוק החינוך הממלכתי אומר:

“מטרת החינוך הממלכתי היא להשתית את החינוך היסודי במדינה על ערכי תרבות־ישראל והישגי־המדע; על אהבת המולדת ונאמנות למדינת ישראל ולעם ישראל; על אימון בעבודה חקלאית ובמלאכה; על הגשמה חלוצית; על שאיפה לחברה בנויה על חירות, שויון, סבלנות, עזרה הדדית ואהבת הבריות”.

המדינה לא הסתפקה בקביעת הידיעות וסוגי ההשכלה שיש להקנות לנוער; היא ראתה צורך להגיד למחנכים ולעם כולו – מהו מחוז־חפצנו ההיסטורי שלקראתו אנו חותרים, ובמה יש להכשיר ולצייד את הדור הצעיר, למען ירצה ויוכל לקרב אותנו למחוז־חפץ זה.

המדינה קבעה, שאנו שואפים למשטר שאין בו ניצול, אפליה, קיפוח, שיעבוד, שלטון איש באיש; משאת־נפשנו היא חברה חדשה מושתתת על חירות ושוויון, ללא תחרות וניצול, שאהבת־הבריות ועזרה הדדית הן הדבק הפנימי שלה.

גם היעוד של קיבוץ גלויות וגם היעוד של חברה חדשה לא הומצאו על־ידינו. זוהי מורשת הנבואה העברית מימי־קדם. הנביא שאמר:

“אַל תִּירָא, כִּי אִתְּךָ אָנִי; מִמִּזְרַח אָבִיא זַרְעֶךָ, וּמִמַּעֲרָב אֲקַבְצֶךָ. אוֹמַר לַצָּפוֹן – תֵּנִי, וּלְתֵימָן – אַל תִּכְלָאִי! הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק, וּבְנוֹתַי מִקְצֵּה הָאָרֶץ”

אמר גם:

“וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם, לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד קְצֵה הָאָרֶץ”.

וכשם שקיבוץ גלויות אינו קל, ודורש מאמצים קשים ומתמידים לזמן רב, כן גם הכשרת הדור הצעיר לעיצוב חברה חדשה אינה קלה. והחוק דורש מאתנו להנחיל לנוער בישראל גם ידיעות, ערכים וקנינים רוחניים מסוימים, וגם להקנות לו תכונות וסגולות נפשיות מיוחדות, שיכשירו אותו לבצע התמורה הדרושה בעיצוב החברה החדשה.

כדבר ראשון מונה החוק – ערכי תרבות ישראל. אין זו מילתא זוטרתא. זוהי תרבות, שנוצרה ונתפתחה במשך ארבעת אלפים שנה, באקלימים היסטוריים וגיאוגרפיים שונים ומרובים. להקנות תרבות זו לילדים בני 14־6 בבית־ספר יסודי, – אין זה דבר פשוט וקל. מסופקני, אם יש בתוכנו רבים שספגו בעצמם כל התרבות הזאת מימי האבות ועד ימינו. ומן ההכרח, שניתן לנוער רק מבחר. ונדמה לי שבשורה הראשונה יש להקנות לנוער שיאי תרבות־ישראל המקורית: ספרי התנ"ך. זהו היסוד והשורש של תרבותנו.

אמרתי לכם, שאיני מורה ולא בן־מורה, אבל אני אב לילדים ולנכדים, ויש לי חברים שיש להם ילדים ונכדים. אני אוהב להיפגש עם ילדים ולשוחח אתם. והרושם שאני מתרשם – שהנוער שלנו יש לו ידיעה קלושה מאוד בתנ“ך. נדמה לי, שיש להגביר ולהעמיק ידיעת התנ”ך בקרב הנוער. אי־אפשר ללמדם כל ספרי התנ"ך – אבל יש לדאוג שידעו ידיעה יסודית ספריו הראשיים.

החוק קבע – ובצדק! – שתרבות־ישראל בלבד לא תספיק. יצרנו יצירות חשובות גם אחרי התנ“ך, אבל התנ”ך הוא עד היום הזה שיא היצירה העברית המקורית, והוא הטביע חותמו על התרבות האנושית כולה. אלא שאין להתעלם מהעובדה שבימי קדם, בתקופת התנ"ך, היתה תרבותנו חד־צדדית. העם היהודי לא היה גם אז פחות מוכשר מעם גדול אחר בשכנותו בים התיכון, העם היווני, אשר הנחיל לאנושות אוצרות הגות, מדע, ואמנות, כאשר לא הנחיל לפניו ולאחריו שום עם אחר. היהודים לפני תקופת הומרוס ולאחריו, בימי הדראמטורגים הגדולים – אייסכילוס, סופוקלס ואֶבריפידס, ואפילו בימי אפלטון ואריסטו, לא נפלו בכושרם הרוחני והשכלי מטובי היוונים. אבל בשעה שהיוונים השתאו למראה פלאי הטבע, – וההשתאות היא ראשית החכמה והחקר, – כבר היה ליהודים פתרון מוחלט לכל השאלות. היוונים השתוממו למראה עיניהם ושאלו עצמם – מנין ואיך. ליהודים היתה תשובה מוכנה על כל השאלות, תשובה שאין להרהר אחריה, התשובה שניתנה לאיוב בסערה, ואיוב קיבל התשובה ואמר: “ידעתי, כי כל תוכל, ולא יבצר ממך מזמה”.

איוב לא היה ולא נברא, אבל תשובתו היתה תשובת העם היהודי. יש כוח עליון, אחד, נצחי, ללא ראשית וללא אחרית והוא עשה הכל: “אנוכי עשיתי ארץ, ואדם עליה בראתי, אני – – ידי נטו שמים, וכל צבאם צויתי”. (ישעיהו מ"ה 12) זהו סוד כל הסודות, ותשובה על כל השאלות והגניוס היהודי הושקע אז לא בחקר הטבע והאדם, אלא במיצוי המוסר האלוהי, ותהילת יצירתו. “השמים מספרים כבוד אל, ומעשי ידיו מגיד הרקיע”.

מאז התהלכנו בגויים ולמדנו הרבה. אנו יודעים, שהעולם אינו עשוי בלי סדר ומשטר, ועלינו לדעת החוקים הטבועים בו, ודבר זה אינו בשמים, אלא נתון לשכלו ולרוחו החוקר של אדם, ועלינו להגיע לחקר הטבע, לגלות ספונותיו, ולפענח סודותיו למען נשתלט על איתניו ונעמידם לרשות האדם. וזה נותן לנו המדע. החוק אומר, שיחד עם ערכי תרבות ישראל עלינו להקנות לנוער הישגי־המדע. בלי כיבושי המדע והטכניקה לא נבנה הארץ, לא נקים משק, לא נקיים הבטחון, לא נטפח התרבות ולא נעצב חברה חדשה.

חוק החינוך מצווה לחנך הילדים לאהבת־המולדת. דבר זה הוא כאילו מובן מאליו, כי אהבת־המולדת נתונה מאליה בדרך הטבע. כך הוא הדבר בכל ארץ. אצלנו אין הדבר כך. אנחנו היינו מנותקים מהמולדת מאות בשנים, ואין אהבת מולדת נוצרת על־ידי הטפה. תנאי לאהבת מולדת – ידיעת המולדת והשתרשות בה. ומולדת אין יודעים מפי ספרים, מפי סיפורים, אלא ממראה־עינים, מהכרה בלתי־אמצעית, ואיני בטוח, אם כל המסובים כאן מכירים את המולדת הכרה בלתי־אמצעית. ספר התנ“ך הוא הספר הטוב ביותר על ארצנו – אבל גם מתנ”ך לא תכירו הארץ, אלא רק מתוך הארץ גופה, כשם שאין להכיר את התנ"ך על פי מפרשיו ומבאריו, אלא מתוכו גופו. ולא די בידיעת המולדת. האהבה האמיתית באה מתוך השתרשות במולדת, אבל זו, השרשה במולדת, אינה ענינו של בית־הספר, אלא של המדינה, ענינה של הממשלה ותכנית פעולתה המשקית והכספית.

החוק אומר: נאמנות למדינה. גם זה מובן מאליו ונתון כמעט בכל מדינה, מה שאין כן אצלנו. מאות בשנים חיינו במדינות זרות ועוינות. לא נשאנו באחריות ממלכתית הניתנת רק לעם עומד ברשות עצמו. החוקים הזרים היו מכוּונים לעתים לרעתנו; לא טופח בנו הרגש הממלכתי; ואין עם משנה אופיו והרגליו בן־לילה. יש צורך בטיפוח רב ומכוּון של נאמנות למדינה שלנו, שבה תלוי לא רק גורל העם בישראל, אלא גורל העם היהודי כולו.

והחוק אומר: נאמנות לעם ישראל. הכוונה כאן אינה לעם בישראל. דבר זה כלול בנאמנות למדינה. אבל אין אנו רשאים להסתפק בנאמנות למדינה בלבדה. אין עם ישראל כולו, או אפילו רובו, נמצא בארצנו. הוא מפוזר בכל קצווי תבל. והעם בישראל עלול להתרחק ממנו. כי יש לא רק מרחק גיאוגרפי ומחיצה של גבולות וריבונות. עלול להיווצר מרחק נפשי וחייץ תרבותי. אנו פה עם עומד ברשות עצמו. אנו מעורים ומושרשים במולדת. כל גבעה והר, כל עמק וגיא, כל נהר ונחל, כל עיר וישוב מזכירים לנו ימי קדם ומעידים על קשרינו העתיקים והמתמידים עם מכורת־האומה. ילדינו מדברים עברית, זו לשון אמם, ואנו אפופים אקלים יהודי, והמורשה ההיסטורית שלנו היא סביבתנו ובתוכנו. לא כן היהודים בתפוצה. הם מדברים בלשונות העמים בתוכם הם שוכנים, וביודעים ובלא־יודעים הם מושפעים מהסביבה הזרה; והמרחקים בינינו וביניהם עלולים לגדול במשך הזמן. עלינו להגביר בדור הצעיר הזיקה לעם היהודי ע"י הכרת חייו בגולה, כשם שיש הכרח שהיהודים בתפוצה יגבירו זיקתם לישראל וללשון העברית. קיימת שותפות־גורל בין מדינת ישראל ובין העם היהודי.

מדינה זו לא תתקיים בלי העם, והעם היהודי לא יתקיים בלי המדינה. ומשום כך כרך החוק שלושת הדברים: אהבת המולדת עם נאמנות למדינה ונאמנות לעם ישראל בסעיף אחד. זהו חוט משולש, אשר לא יינתק רק בהישארו קשור ומשולב זה בזה.

עד כאן כלולים בחוק החינוך דברים שאפשר למצאם בכללא או במפורש בכל חלקי החינוך בארצות מתוקנות. מכאן ואילך אומר החוק דבר יחיד במינו, שיש למצוא כמדומני רק במדינת ישראל, והדבר אינו מקרה; החוק אומר, שיש לאמן את הדור הצעיר בעבודה חקלאית או במלאכה ובהגשמה חלוצית. בשני סעיפים אלה גלום לא רק ייחודו של חוק החינוך, אלא ייחודה של מדינת ישראל, ובסעיפים אלה ספונה הזיקה ההדדית של שני היעודים המרכזיים של מדינת ישראל: קיבוץ־גלויות ומדינה־למופת.

סעיף זה אומר, קודם־כל, שבסיס חיינו במולדת, בסיס עצמאותנו, משקנו, תרבותנו ועתידנו הוא לא בחיי תיווך, ניצול, ספסרות, מקח־וממכר, אלא בעבודה. וקודם־כל – בעבודת אדמה, מקור החיוּת והקיום של אומה בריאה. במעבר לחיי־עבודה צפון סוד המהפכה ההיסטורית שנתרחשה בארץ עד עכשיו, אם כי עוד לא במידה מספיקה, ככל שאר הדברים שעשינו עד כה בארץ. רק הודות לשיבת העולים הראשונים מלפני 70 או 80 שנה – וממשיכיהם אחריהם – לעבודה ולאדמה, זכינו לכך שכאן תוקם לא גלות יהודית נוספת על אדמת אבות, כאשר היתה לנו פה מאות בשנים, אלא יונח יסוד לקוממיות ממלכתית של עמנו.

בזיקה לעבודה ולקרקע נתגלמה המהפכה שהתחוללה במיבנה־חיינו החדשים, והיא היא שהכשירה הקמת המדינה היהודית. ועדיין אנו עומדים בראשית המהפכה ולא בסיומה, כי עדיין מעטים אנו פה ואין אנו עצמאים במובן הכלכלי, ותלות כלכלית פוגעת בעצמאות המדינית ועלולה לערערה ולהרסה עד היסוד. רק בהעלאת העבודה בחיינו מהבחינה הכמותית והאיכותית, ובהרחבת ההתישבות החקלאית, נגיע לידי עצמאות כלכלית. בכיבוש צבאי בלבד אין רוכשים מולדת וקוממיות. כל עוד נהיה זקוקים לעזרת־חוץ אין אנו עומדים ברשות עצמנו, וכל הכיבושים מימי יסוּד פתח־תקוה ועד היום אינם מובטחים. ולא נגיע לעצמאות מלאה, אמיתית, אלא אם נגביר העבודה בחיינו, נעלה טיבה, נרבה מספר המתפרנסים מיגיע כפיהם. לשם כך עלינו להעלות בעיני העם ערך העבודה, ולנטוע בלב ילדינו אהבה לעבודת האדמה וידיעת העבודה, וקודם־כל – אהבה לעבודת האדמה וידיעת החקלאות. עלינו להוציא לחמנו מן הארץ ולא מכיסו של הזולת – זהו צו חיינו! וחינוך לעבודה יתכן אך ורק על־ידי עבודה. חינוך לעבודה והשלטתה, ועבודה יעילה, משוכללת, רבת־פריון, הם תנאי לא רק לעצמאות כלכלית, אלא גם לקיבוץ גלויות, ליישוב השממה, לבטחון המדינה ולחברה חדשה.

החוק אינו מסתפק באימון לעבודה ולחקלאות. הוא תובע הגשמה חלוצית, ובתביעה זו פועמת נשמת החוק; בה צפון מפתח המפתחות לגאולתנו ולעתידנו. אם ישאל מישהו: איך קם הפלא הגדול הזה, שעם זה המפוזר ומפורד, המנותק ממולדתו אלפיים שנה, וגמול מעבודה ומאדמה, – הצליח לחדש קוממיותו ולהקים ביתו השלישי? – הרי יש לכך רק תשובה אחת: התגלות הכשרון החלוצי בדורות האחרונים. ההגשמה החלוצית עשתה פלא זה. הרצון החלוצי הפך אנשי־עבודה החיים על בלימה, הנתונים לחסדי זרים ומפחדים מקול עלה נידף – לאנשי עבודה והתישבות, הגנה וצבא, לכובשי עצמאות וקוממיות, ליוצרי תרבות וערכי חברה חדשה. בכוח ההעפלה החלוצית עמדנו בפני שממה ופגעי הטבע, בפני אויבים זרים ובפני הרגלי־גלות – ויכולנו לשלושתם; ובכוח העפלה חלוצית נעמוד גם בימים יבואו.

מה זאת חלוציות? זוהי הכרה בשליחות היסטורית והתיצבות ללא־תנאי וללא רתיעה מכל קושי וסכנה – לרשות השליחות הזאת. חלוציות – זהו עירוי כוחות היצירה הגנוזים בכל אדם, הגברתם והפעלתם והעמדתם לשירות הכלל. חלוציות – זהו הכשרון המוסרי וההכרח הנפשי לחיות יום יום לפי צו המצפון ולפי תביעת היעוד. חלוציות – זוהי תביעת האדם מעצמו, זוהי הגשמה אישית של יעודים וערכים שאדם מאמין בהם. חלוציות – זהו הכשרון לעשות מעשי בראשית.

קיבוץ־גלויות והקמת מדינה למופת, – חברה בנויה על חירות, שוויון, עזרה הדדית ואהבת הבריות, – שניהם לא ייתכנו בלי התאזרות חלוצית, בלי חינוך הנוער להגשמה אישית, בלי הכשרת הדור הצעיר לקחת על עצמו אחריות מלאה למשימות ההיסטוריות של הדור, בלי התנדבות ויזמה יוצרת של המגשימים. אם בית־הספר שלנו יקנה לדור הצעיר תרבות ישראל, הישגי המדע, נאמנות למדינה ולעם ישראל, ויאַמן אותו בעבודה חקלאית ובמלאכה, אבל לא יכשיר אותו לחיים חלוציים וליזמה חלוצית, – יחטיא מטרתו. בלי השראה חלוצית – כל ערכי החינוך נעשים עקרים.

ועכשיו אעמיד לפניכם שאלה קשה, לא־נעימה, ואולי גם לא־אדיבה. עד עכשיו טיפלתי ברבי חייא¹). עתה שאלתי מכוּונת לרבי עצמו: המסוגלים ומוכשרים מורינו לתת לדור הצעיר החינוך אשר המדינה מטילה עליהם?

גם חוק השבות וגם חוק החינוך אינם אלא מסגרות חוקיות. חוק השבות כשהוא לעצמו אינו מיבצע קיבוץ גלויות. הוא רק פותח השערים לכל יהודי הרוצה לעלות. בלי רצון העליה של יהודים – ובכמה ארצות, בלי זכות לעליה, – ובלי מאמץ גדול של המדינה, של העם במדינה ושל העם בתפוצות להכשיר קליטת העולים והשתרשותם בארץ, אין בידי חוק השבות להבטיח קיבוץ גלויות. גם חוק־החינוך אינו מבטיח לנו החינוך הרצוי והדרוש. ביצוע חוק־החינוך ככוונתו וכמגמתו, תלוי קודם־כל ברצונו וביכולתו של המורה, בסגולותיו האינטלקטואליות והמוסריות, בכושרו הנפשי ובנאמנותו ובשקידתו. ולכך התכוונתי כאשר אמרתי בפתיחת דברי, שהמדינה הטילה עליכם אחריות גדולה וקשה. היש בידכם לשאת באחריות זו? אני לא רשאי ולא מוסמך לענות על שאלה זו.

הכרתי המורים בימי העליה השניה. בני העליה השניה לא היו חלוצים. הם היו רק “סתם” פועלים; לא היו חניכי תנועות־נוער, אם כי היו נערים בבואם ארצה; ואף־על־פי־כן עשו אנשים אלה משהו בארץ. אנשי העליה השניה שהרימו דגל העבודה והשמירה העברית – לא נתקבלו בידידות־יתירה על־ידי המתישבים הוותיקים, חוץ ממעטים יוצאים מן הכלל. הידידים הנאמנים היחידים שמצאו אז אנשי העליה השניה – היו המורים. מספרם לא היה רב. גם מספר אנשי העליה השניה לא היה רב. גם המורים לא קראו לעצמם אז בשם חלוצים, – אבל הם היו בלב ונפש עם לוחמי העבודה והשמירה העברית. לא היתה כל מחיצה בין הפועל ובין המורה.

מאז גדל מחנה העבודה. גדל גם ציבור המורים. אין ספק, שרבים בקרב המורים נאמנים למסורת החלוצית של המורים הראשונים. ואם לרגל העליה הגדולה ולרגל חובת חינוך כללי וריבוי הילדים בבתי־הספר היסודיים אנו נזקקים עכשיו גם למורים שאין להם ההכשרה הדרושה – אין לדעתי להתרעם על כך. אלה הם חבלי גידולנו. ומורה שאין לו כל ההשכלה הדרושה – עשוי להשתלם, ומובטחני שהסתדרות המורים ומשרד החינוך יגישו לו כל העזרה הדרושה להשתלמותו.

וכששאלתי אם מוכשרים המורים לבצע חוק החינוך – לא התכוונתי לשאול, אם יש למורים השכלה וידיעות מספיקות, אלא אם יש להם הסגולות והתכונות הדרושות למתן אותו חינוך שדורש חוק החינוך הממלכתי.

ואסיים דברי במתן עצות אחדות. לא עצת מומחה, אלא עצת אזרח פשוט.

ציבור המורים, ככל האזרחים במדינה, פרט לצעירים ביותר בתוכנו, נתחנכו וגיבשו דמותם בתקופה שלפני קום המדינה. כחניכי גולה – לא היו לנו חושים ממלכתיים. גם בארץ שלטו זרים, ואף פה חיינו במדינה לא־יהודית. לא הזדהינו מעולם עם המדינה הזרה, גם בימים הטובים כאשר האנגלים מילאו פחות או יותר חובתם הבינלאומית לפי המאנדט. והרגלי־חיים לא משתנים בנקל. איני יודע, אם ציבור המורים התחיה בתקופה קצרה זו של חיים ממלכתיים מחודשים – עם צרכי־המדינה. ודאי שכל אחד מכם יודע – מה הן המשימות העיקריות של דורנו: קיבוץ גלויות, בטחון, יישוב השממה ועצמאות כלכלית. אבל איני בטוח אם אתם חשים משמעותם הפנימית של ארבעת הדברים האלה.

נדמה לי שיש צורך, למען תוכלו לעשות השליחות החינוכית הגדולה והקשה שהטילה עליכם המדינה, שקודם־כל תתחנכו בעצמכם. ותתחנכו – אם תבואו במגע ישיר, בלתי־אמצעי, חי ונאמן עם אותה המציאות המגלמת בתוכה המשימות הנזכרות. יש צורך, נדמה לי, שתשבו ימים אחדים, אם כולכם יחד או בחטיבות חטיבות, עם חיילי צבא־הגנה לישראל במחנות הצבא, ותשמעו מפי הממונים על בטחוננו – מה הן בעיות־הבטחון, השוטפות והיסודיות. ואל תסתפקו בשמיעת הרצאות וביאורים, אלא תבקרו בגבולות ובכל אזורי־התורפה; תיפגשו עם מגוייסי־הצבא מבני הארץ והעולים החדשים, מכל הדרגים ומכל החיילות ביבשה, בים ובאוויר; תחדשו ידיעותיכם הגיאוגרפיות על הארץ מבחינה חדשה, ותשמעו על הקרבות במלחמת הקוממיות. וכשתבואו ללמד לילדים פרקי יהושע יהיה אז טעם אחר לשיעוריכם. וכשתספרו להם ביום העצמאות איך הגענו לכך – יהיה צליל אחר בסיפוריכם. כי אין כילד בוחן ובודק – אם משמיעים באזניו מליצות תפלות ופסוקים מתים, או משתפים אותו בחוויה אמיתית ובדברים היוצאים מן הלב.

ותלכו לישובי העולים ולערי העולים, תיפגשו עם יוצאי הגלויות המרודות ותשמעו מפיהם ומפי מדריכיהם – מה עובר עליהם בארץ ומה הן התלבטויותיהם; תיפגשו עם יוצאי בבל ותימן, מארוקו ופרס ושאר הגלויות, תראו סבלם וכיבושיהם; תעמדו על קשיי מיזוג גלויות ועל חבלי הקליטה של האשה המזרחית, של הילד במשפחה, שאינה יודעת קרוא וכתוב, – ובעיית קיבוץ גלויות ומיזוגן לא תהיה לכם סיסמה מופשטת, אלא מציאות חיה, רוטטת, רווּית יסורים וקשיים.

תלכו למספר ימים, ואולי לשבועות אחדים, לערבות הנגב; תתיחדו שם עם השממה הגדולה ותיפגשו עם נציגי הישובים הבודדים מעין־גדי, מרביבים, מעין־יהב, מיוטבתה – ותראו בעיניכם הכיבושים המעטים והצרכים הגדולים, ותספגו לתוך נפשכם הנצחונות והסכנות, וכשתקראו אחר־כך עם חניכיכם פרשות החומש על הדרך בה עברו יוצאי מצרים, על צין ועל פארן ועל הערבה, ועל ים־סוף ועל הנגב ועל הר־שעיר – תעמוד לעיניכם ולעיניהם מציאות חיה, מפרפרת, יוצרת ותובעת. אז תבינו – מה נדרש מנוער יהודי לבטחון המדינה, להפרחת השממה, למיזוג גלויות, ולמה חקקה המדינה חוק־חינוך כזה, ותדעו אולי מה שלא היה ידוע לכם קודם – תתעשרו בעצמכם ותעשירו חניכיכם.

ואולי, חברים יקרים, הטלתי עליכם אימה גדולה והצגתי לפניכם דרישות חמורות.

קראתם לי – ובאתי. ואמרתי לכם אשר בלבי. ואם הדרישות הן גדולות, – אני משוכנע שבפחות מזה אי־אפשר.

אשקלון, ט' בכסלו תשט"ו – 4 בדצמבר 1954

בכינוס גרעיני ההתישבות בחבל לכיש

אפתח הפעם בסיפור עתיק. פעם ישב חכם גדול ותיאר לתלמידיו איך צריכה להיבנות מדינה טובה. הוא הסביר כיצד ולמה קמה מדינה, איך עובדים בה, ואיך עוזר איש לאחיו, והיכן משכן הצדק במדינה. החכם עמד על כך שהמדינה לא תהיה גדולה ביותר. קם אחד התלמידים ושאל אותו: מה תעשה מדינה קטנה אם מדינה שכנה תתקיף אותה? ענה החכם: אם התוקף יהיה אחד – יהיה לא קל לעמוד בפניו, אבל אם שנים יהיו התוקפים – יהיה הרבה יותר קל. התפלאו שומעיו: כלום יותר קל לעמוד בפני שני אויבים מאשר בפני אחד? ענה החכם ואמר: אמנם כן. אם השכן יהיה מפולג בתוכו, ובמדינתו ישכנו שני עמים, קל יהיה לעמוד בפניהם; אבל אם השכן יהיה מאוחד – קשה יהיה להתגונן.

אמת זו הוכחה בעליל לפני שש שנים, במלחמת קוממיותנו, כשעמדנו לבדנו בפני ששה אויבים. עמנו היה אחד, מלוכד ומאוחד. אויבינו היו מפוצלים, וניצחנו אותם. וכל החרד לגורל המדינה חייב לדעת שעכשיו עוד אין אנו עם אחד, אלא שני עמים שונים שוכנים בישראל, אם כי שניהם יהודים, ואם חלילה תפרוץ מחר מלחמה (אויבינו עלולים לתקוף אותנו בכל שעה) מצבנו יהיה חמור, ועלינו לתקן המצב הפנימי בעוד מועד. למעשה, המצב הוא עוד יותר גרוע: יש לא רק שני עמים, אלא גם שתי ארצות. ארץ נושבת וארץ ריקה. ואם לא נמזג שני העמים ולא נעשה שתי הארצות לארץ נושבת אחת – מי יודע מה יקרה לארץ ולעם גם יחד.

בחודשים האחרונים היינו עדים לתנועה אשר כמוה לא היתה עוד, לא בתוכנו ולא בתוך עם אחר – תנועה מהכפר אל הכפר. קמו צעירי מושבים וצעירי קיבוצים, ויצאו מכפריהם המבוססים, הפורחים, המבורכים בכל המעלות היפות של ישוב חלוצי, והלכו יחד עם נשיהם וטפם לכפרים של “העם השני”, לכפרי העולים שבאו מארצות ירודות ומדולדלות בחומר וברוח, עולים שלא ידעו טעם עבודה וחקלאות, ערכי אומה וחברה, מולדת ועצמאות. בני־הכפר הוותיקים הורתם ולידתם במולדת, בכפר, בסביבה חלוצית, ומילדותם היו לאנשי עבודה והגנה, ובעודם נערים עשו מפעל ההעפלה והמרי, התנדבו ליחידות פלמ"ח ולגדודים יהודיים שיצאו להילחם בהיטלר, ועמדו במערכות מלחמת הקוממיות, ורק לפני שנים מעטות שבו למשקם ולמשפחתם – והם נחלצו הפעם למעשה שעוד לא נעשה כמוהו בתוכנו: הם הלכו לחיות יחד עם העולים בכפרים שהוקמו בחיפזון במרחבי הדרום, למען הדריכם בעבודה, בחיי חברה, בעזרה הדדית, בחינוך ילדים, ביחסי איש ואשה, בחיזוק הבטחון הפנימי, בטיפוח האומץ היהודי ובהעמקת האחווה היהודית, שלא תהיה מליצה תפלה וכוזבת אלא אמת־חיים מתגשמת יום־יום ביחסי אחים ושותפים לגורל ויעוד היסטורי.

צעירים אלה הבינו שאם לא נעשה שני העמים לעם אחד ושתי הארצות לארץ אחת – לא תהיה לנו ארץ ולא יהיה לנו עם. ומלאכה זו – מיזוג העם וליכודו והפרחת השממה ויישוב הגבולות, תיעשה אך ורק על־ידי בני הארץ, או לא תיעשה כלל.

היה זמן ויצאנו לכל קצווי־הגולה, לכל העיירות והערים בהן חיים יהודים בנכר, והקימונו תנועה חלוצית. לא הלכנו לחקלאים יהודים שיבואו לבנות כאן חקלאות יהודית; הלכנו לבני־עיר. ולא הלכנו לבוני־ארצות, אלא לגמולי אדמה ועבודה, לעשוקי מולדת ועצמאות – ונוער יהודי זה בעיירות הגולה קם בו הכושר והרוח, הרצון והעוז לשנות אורח־חייו ולהניח במולדת יסוד לאומה מחודשת, בת־חורין, מעורה באדמתה, מתפרנסת מיגיע־כפיה ומבצעת חזון גאולה של דורות.

נוער זה איננו עוד. הוא נשמד. באה השואה הגדולה ומחתה מעל פני אירופה את היהדות שהניחה בדורות האחרונים היסודות למדינת ישראל. חלק מיהדות זו לא נשמד אלא נכלא ונותק בחוזק־יד מהעם היהודי ומהארץ. נשאר עוד מרכז יהודי גדול וחופשי לנפשו בעולם החדש, אבל הוא חי באשליה שליוותה כל היהודים בארצות פזוריהם כשרק רווח להם מעט והוסר עול המציק.

אנו מאמינים שלא לעולם יהיו כלואים היהודים המנותקים, ויום יבוא והשערים ייפתחו גם להם, והם יעלו לארץ בהמוניהם. וגם מארצות הרווחה יבואו רבים, לאו־דווקא מתוך מצוקה ופחד, אלא מתוך צמאון לחיים יהודיים, שיש בהם חירות אמיתית ויצירה עצמאית. אבל הזמן דוחק. אנחנו נתונים במצור, ואויבינו מסביב חורשים מזימות להשמידנו בכל רגע, ועד שייפתחו שערי רוסיה לשבי־ציון, ועד שייפקחו עיני הטובים והנאמנים שביהודי אמריקה – עלינו להחזיק מעמד ולהיות כשרים לעמוד בפני כל צר ואויב. ונוכל לעמוד בשער רק אם נהיה לעם אחד ומרבית ארצנו לא תישום. ודבר זה תלוי אך ורק באלה שהם כבר בארץ, ובראש־וראשונה בנוער המצטופף בחוצות תל־אביב וחיפה, נתניה ופתח־תקוה ושאר המרכזים שברצועה הצרה והצפופה שבין תל־אביב רבתי ובין חיפה רבתי.

שמענו הערב דבר המתכננים והגרעינים העומדים ליישב ולבנות חבל לכיש. טוב עשה החבר אליאב שהזכיר לנו בראשית דבריו הפסוק המחוכם: “אל יתהלל חוגר כמפתח”. הגרעינים שהופיעו כאן עוד אינם חוגרים אפילו. אין בי כל ספק ברצונם וביכולתם, אבל איני בטוח בהחלט שכל חבריהם הרשומים ייצאו לחבל ביום־הפקודה, ושכל היוצאים יישארו במקומם לצמיתות. ולא ניבהל אם בדרך ישרו כמה נושרים, ורכי־לבב ישובו לבתיהם. כך קרה הדבר בכל הישובים שהקימונו בשלושת הדורות האחרונים. ואני בטוח כי הנוער בישראל לא יכזיב.

ואם עלינו לזכור תמיד את הפסוק: “אל יתהלל חוגר כמפתח”, אין לנו גם לשכוח מה שנאמר: “סוף מעשה במחשבה תחילה”. אין הדברים נעשים מאליהם, בלי חזון מדריך. מי שיכתוב תולדות מפעלנו בארץ, יאמר: בראשית היה החזון. החזון העלה ילידי־גולה לארץ. החזון הפך אנשים שהם ואבותיהם לא עסקו מעולם ביגיע־כפים לפועלים במולדת. החזון העתיק אנשי־עיר והושיבם על קרקע. והחזון יהפוך ארץ שממה – לחבל פורח רב־אוכלוסין.

עלינו ליישב לא רק הדרום אלא גם הצפון. הנגב הוא ריק ושומם, הצפון אינו שומם כל־כך, אבל ריק, ריק מיהודים. ומשום־כך התחלנו בתכנון שני אזורי התישבות בדרום ובצפון: חבל לכיש וחבל תענך. ולא מחוסרי־עבודה הם חברי הגרעינים המתכוננים להתישב בשני האזורים האלה. אחד מנציגי הגרעינים אמר לנו דברים ברורים ומעודדים: אנו כולנו מסודרים בעבודה כהוגן, ואנו עוזבים הכל למען ההתישבות.

ההתישבות האזורית היא גם מפעל וגם תנועה. ככל ההתישבות העובדת תקיים ההתישבות האזורית הערכים החיוניים של עבודה עצמית, עזרה הדדית וזיקה לכלל, אבל היא לא תשתעבד לדפוסים הישנים, שנתגלו בהם בקיעים חמורים, ותכוון מעשיה וסידוריה לצרכי התקופה החדשה, לצרכי מיזוג גלויות, בטחון ועצמאות כלכלית.

ההתישבות האזורית תעקור מתוכה נגע הפוליטיזציה. זו תהיה התישבות לשמה, ולא לשם אינטרסים של מפלגה. איש לא ישאל בהתישבות זו על כרטיס המפלגה של המתישב. כל מתישב יכול להיות חבר באיזו מפלגה שהיא, וגם לא להשתייך לשום מפלגה. להתישבות דרוש רצון חלוצי להפריח שממה, להתפרנס מעבודת־אדמה, לחזק בטחונה של המדינה ועצמאותה הכלכלית, ואם מפלגות שונות מתפארות ברצון חלוצי זה ודבריהן כנים וישרים – אין כל סיבה שחבריהן לא יוכלו להקים יחד מפעל התישבותי, שיהיו בו חברי מפלגות שונות ובלתי־מפלגתיים.

בהתישבות האזורית ייעשה מאמץ מתוכנן לגשור בין שני העמים ולמזג אותם לעם עובד אחד. לא באשמת הוותיקים ולא באשמת העולים החדשים קיימים בתוכנו שני עמים שונים ונפרדים. אשמה בכך ההיסטוריה האומללה של עם מפוזר ומפורד בגולה. היינו מפוזרים בחלל והיינו מפוזרים בזמן. יש שבטי ישראל שאורח־חייהם כבמאה השתים־עשרה ואפילו כבמאה השביעית, והבאנו אותם לארץ שקצב־חייה כבמאה העשרים. ואין מטה־קסם שבכוחו לגשר בבת־אחת על פני תהומות של מאות בשנים ועל מרחקים של אלפי מילין. אבל עלינו לראות בכל חומרתה הסכנה של מרחקים ותהומות אלה, ולעשות מאמץ עליון לאחות הקרעים במהירות הגדולה ביותר.

צעירי המושבים והקיבוצים עשו המעשה הגדול ביותר מאז מלחמת־הקוממיות. הם מצאו הדרך הנכונה למיזוג הגלויות, שהיא כרגיל קשה ורבת־יסורים, והם לא נרתעו מכל הקשיים. ומה שעשו צעירי המושבים והקיבוצים יעשו צעירי הערים והמושבות. בהתישבות האזורית יתישבו בני הארץ עם עולים חדשים, והנסיון, הכיבושים והערכים של הוותיקים יעמדו לרשות החדשים.

על ישובינו הוטלו לא רק תפקידים משקיים – לבסס עצמאותנו הכלכלית, אלא גם תפקידים בטחוניים. ישובים חדשים עשויים להיות מקורות כוח וגבורה נוספים, אך הם עלולים להיות גם מקורות חולשה וסכנה שימוטטו בטחון העם. תושבי תל־אביב וחיפה ונתניה חיים באשליה מסוכנת אם הם סבורים שהם מוגנים ומובטחים. בלי ישוב מבוצר ובוטח בכוחו בגליל, בדרום, בנגב ולאורך הגבולות המזרחיים אין בטחון לשום ישוב בארץ. כולנו יושבים בסירה אחת.

יש לציין לזכות העולים החדשים מעשם הגדול: הם בנו רוב הישובים החדשים שנוסדו לאחר קום המדינה, ובזאת הזימו דברי ההבל של ה“מתקדמים” כביכול מיוצאי רוסיה וגרמניה, כאילו רק קוראי גיטה ופושקין מסוגלים לעבודה חלוצית. בין יוצאי מארוקו ובבל ושאר ארצות האיסלם יש חלוצים שאינם נופלים במאומה מטובי החלוצים יוצאי ליטה, פולין, צ’כיה וגרמניה. בישובים חדשים אלה צפונה ברכה גדולה – וגם סכנה חמורה. הברכה היא התערות העולים בקרקע המולדת ובעבודה יוצרת; הסכנה היא בתלישות רבים מהם מערכי התרבות, הבטחון והחברה שטופחו בקרבנו לפני קום המדינה.

את אשר ספגו עולי אירופה לתוכם במשך דורות – יש להקנות בזמן קצר לעולי הגלויות המרודות והנחשלות. בן כפר־יחזקאל סיפר לנו: הלכנו להדריך העולים בעבודה חקלאית, בחינוך ילדיהם ובבטחון. ועדיין לא מיצה כל מה שחסר לישובים אלה. עלינו לדעת: ביום־פקודה – גורל ישובים אלה יהיה גורל המדינה. תל־אביב וחיפה לא יעמדו אם לא יעמדו כפרי העולים.

ביישוב חבל לכיש יש גם גשר ל“ארץ־השניה”, לנגב השומם והריק. אין חבל לכיש – נגב. אנשי הצפון קוראים נגב לכל מה שהוא דרומה מבאר־טוביה, כי הרבה שנים היה כפר זה גבול התישבותנו בדרום. לכיש היא בשפלה, בשטח הגבעות שבין הרי ירושלים וחברון ובין עמק החוף. הנגב משתרע מדרומה לבאר־שבע ומזרחה. כשייבנה חבל לכיש עוד יעמדו מדרומו, לאורך מאתים וחמישים קילומטר ויותר, שממות הנגב. חבל לכיש מקרב אותנו לנגב הצפוני והוא מבצר מעמדנו לאורך הרי חברון.

ההתישבות האזורית תיבנה על מאכסימום של עצמאות כלכלית ועל מאכסימום של בטחון אזורי. באיזור יקומו מפעלים משקיים וחינוכיים משותפים לכל ישובי האיזור. התכונות האקלימיות והפיסיות של האיזור ינוצלו לטובת כל הישובים באיזור, באמצעיו הוא. האיזור גם יוכשר ויצויד להגנת עצמו בשעת צורך. אם הערבים יתקיפה אותנו שנית – לא יהיו כאשר היו בשנת 1948. עלינו להניח כי אויבינו למדו משהו מכשלונם ומתבוסתם. הם משכללים אימוניהם, נשקם, ארגונם. והסכנה אינה רק מהנשק שקיבלו חינם מארצות־הברית; הם מסוגלים לקנות נשק בשוק לא פחות מאתנו. ואין כל בטחון שבסיבוב שני תוכל נקודה בודדת לעמוד על נפשה כאשר עמדה עין־גב בצפון או בית־אשל בדרום.

תוכנית ההתגוננות שלנו בנויה על מלחמה שתינטש בשטחי האויב. אבל עלינו להניח שגם האויב בונה לעצמו תוכניות כאלו. ועלינו להיות מוכנים לכל. ייתכן שחלק אחד של הארץ ינותק לזמן־מה, ועלינו לדאוג לכך, שכל איזור יוכל לעמוד לבדו בכוחותיו ובאמצעיו הוא מאכסימום של זמן. לשם־כך יש לציידו לא רק בכוח־אדם מתאים ובנשק הדרוש, אלא גם במקורות מזון וכוח־חשמלי ובמכשירי עבודה ותעשיה. כל איזור במדינה חייב להיות נושא עצמו במידה מאכסימלית מבחינה כלכלית ובטחונית גם יחד.

בהתישבות האזורית אנו שואפים להרוס, עד כמה שאפשר, המחיצה בין עבודת־כפיים ובין עבודת־הרוח. ברור, גם מחיצה זו לא תיעקר במטה־קסם, ולא נהפוך בן־לילה כל פועל וחקלאי לבוגר אוניברסיטה, וכל בוגר אוניברסיטה לפועל ולאיכר, אבל יש להפחית, עד כמה שאפשר, המרחק שבין עובדי־הרוח ובין עובדי־הגוף. על איש־המדע ועובדי־הרוח, חוץ מאנשי־מדע מעטים הדרושים לחינוך מדעי או למחקר צרוף במוסדות מדע עליונים, לשבת יחד עם העובדים ובין העובדים. יש זיקה הדדית בין השנים. על איש המדע להאציל ידיעתו ופרי חקירתו לעובדי אדמה ולפועלי החרושת, ועליו גם ללמוד מהנסיון המעשי של העובדים. המדע אינו כרוך דווקא בספרים ובמעבדות, אלא בטבע ובעבודה ובנסיון יום־יום. ספר־החיים הוא הספר החשוב והמקום העשיר ביותר לכל איש־רוח אמיתי. אנשי־העבודה ואנשי־המדע־והרוח זקוקים זה לזה ועלולים להפרות איש את רעהו במגעם המעשי המתמיד.

צעירי המושבים והקיבוצים והגרעינים שנתכנסו באשקלון הם גם ממשיכיו של המפעל החלוצי בהתישבות העובדת וגם מחדשיו ומרחיביו. הם לא יהיו כבולים לשיגרה הנפסדת ולא ייבהלו מהגערות והסילופים של “נטורי־קרתא” הנמצאים במחנה ה“מהפכני”. הם יודעים הקשיים שבדרכם, וילכו בה בלי מורך.

שר־האוצר, שהוא גם ראש מחלקת ההתישבות בסוכנות־היהודית, הכביד קצת על לב המתנדבים בהבטיחו עזרת הממשלה והסוכנות בזהירות מסויגת: נעשה עד גבול יכולתנו, – אמר. גם זה אמנם לא מעט. לא הייתי מעודי שר־אוצר ולא טיפלתי בפינאנסים, אבל אני מעז לומר שגבול יכולתנו אינו סטאטי ונתון מראש. אם תנועה חלוצית זו, שצמחה בארץ, תלך ותגדל, אם עוד עשרות ומאות יתנדבו ללכת למושבי־עולים, ועוד מאות ואלפים ייחלצו להפריח השממה – תרבה היכולת ויורחב גבולה. הרצון החלוצי של האדם העובד היה כל השנים הגורם הראשי והמרכזי בהתישבות, ויכולתנו הכספית לא תפגר אחרי רצוננו החלוצי. כמעט אין גבול ליכולת העם היהודי – אם צעירי ישראל ייחלצו לעבודה ולהתישבות.

פתח־תקווה, כ“ח בכסלו תשט”ו – 23 בדצמבר 1954

נאום־פתיחה במועצת ההסתדרות הס"ח

הנהגת ההסתדרות זיכתה אותי בזכות גדולה ויקרה: לנהל מועצת ההסתדרות המוקדשת ליובל העליה השניה; ושמחתי גדולה ביחוד כשאני יכול היום לברך חברי מלפני ארבעים וחמישים שנה אך ורק בתואר הפשוט והיקר של פועל ואזרח עברי בישראל.

יש המפקפקים בדיוק התאריך של היובל, ויש המערערים על המספר הסידורי של העליה שמלאו לה השנה חמישים שנה. ויש יסוד לערעור זה. עולי שנות התשעים במאה הי"ט, אף הם קראו לעצמם בשם עליה שניה. אני מניח, כי ההיסטוריון הבא יכלול כל העליות שלפני יסוד המדינה בעליה הפריהיסטורית והעליה של שלושת רבעי מיליון הראשונים לאחר יסוּד המדינה תיקרא בעתיד בשם העליה הראשונה, אנחנו עדיין עומדים ומצפים לעליה השניה שתבוא מברית־המועצות ומארצות־הברית.

לא התאריך המדויק ולא המספר הסידורי קובעים. העליה שאנו חוגגים כאן, יובלה הראשון הוא ציוּן לגילוי־בראשית של כוחות יצירה ומהפכה שפקד את ההיסטוריה בשעת־חסד מופלאה, הבקיע מעינות סתומים ופתח אפקים חדשים. ההיסטוריה נטתה ממסלולה הרגיל ופילסה נתיב חדש של ישע ועוז. הכוחות שנתגלו בעליה השניה שינו פני הארץ ופתחו תקופה חדשה בתולדות העם היהודי, כאשר לא עשה לפניהם שום כוח אחר.

נהיה כפויי־תודה ומקפחי־האמת אם לא נעלה כאן על ראש שמחתנו החזון וההעפלה של הראשונים, אשר קדמו לנו בעשרות שנים, ממשה מונטיפיורי וקארל נטר ועד מייסדי פתח־תקוה, ראשון־לציון, זכרון־יעקב, ראש־פינה, מוצא, גדרה, רחובות, חדרה ומטולה. בלי המעשה הנחשוני של הראשונים ובלי השגיאות והכשלונות שפגעו מתוך נסיבות הזמן וחולשות אדם במפעל הראשונים – מי יודע אם העליה השניה היתה קמה ופועלת. ואם כי בשעתו הוטל על אנשי העליה השניה להילחם במרירות ובהתמדה ולזמן ממושך ברבים מקודמיהם, הרי הפרספקטיבה ההיסטורית של ימינו מחייבת אותנו לראות מעשי הראשונים בהוקרה ובהערצה, כי ביודעים ובלא־יודעים שתינו כולנו מבארם, והמעיינות שהם הבקיעו בראשונה לא הכזיבו עד היום הזה.

אנשי העליה השניה לא התהלכו בגדולות, לא ביקשו שררה וקנין לעצמם, לא הכריזו על עצמם כגואלים ומהפכנים, ואף לא התלבשו באיצטלה חלוצית. מגמת חייהם היתה צנועה: הם באו לארץ לעבדה ולשמרה. הם בחרו כמפעל חייהם המעשה הפשוט, היומיומי שיש בו משום ביצוע־אמת ולוּ קטן של חזון הגאולה, ובבחירה זו היו קשים מסלע ועזים ממוות.

העליה השניה קמה ובאה בימי אכזבה ומבוכה, אפס־מעשה ואזלת־יד בתנועה הציונית לאחר מות המנהיג, והחרפת פולמוס אוגאנדה; בימי כשלון וירידה חומרית ומוסרית בישוב לרגל השתלטות עבודה ושמירה ערבית בכל מושבות ישראל והתפשטות האשליה הטריטוריאליסטית ושלילת ציון בקרב חלקים גדולים של הישוב ומנהיגיו. מספר הפועלים הערבים במושבות היהודיות היה לפחות פי שלושה ממספר הבעלים היהודים. על מצב הבטחון בישובים היהודיים לפני בוא העליה השניה יש לנו עדותו של אחד הראשונים – משה סמילנסקי ז"ל:

“הישוב העברי היה בידי השומרים הנכרים לשבט ולחסד. במטולה שילמו מס שנתי לביק. ביסוד־המעלה נלחמו על השמירה המוגרבים והצ’רקסים, והמושבה נכנעה לזה שידו היתה תקיפה. המוגרבים שידם היתה הפעם על התחתונה רצחו באמצע הרחוב, לעיני השמש, את אחד האיכרים, ודמו צעק מתוך האדמה אל אזנים חרשות. בראש־פינה הפקירו את השקדים והגפנים מפני הגנבים. בגליל התחתון היה מקום מיוחד בפאסיב של הבודג’ט: גנבות. סג’רה היתה הפקר. זכרון־יעקב אף היא שילמה מס. בחדרה לא זרעו בחלקות הרחוקות, ואף בראשון וברחובות חרדו לכל שינוי בשמירה. וכל שינוי היה גורם לעקירת מאות עצים” (“על הסף”, עמוד 42).

בימי־הקטנות ההם עלו ארצה צעירים וצעירות מעיירות פולין וליטה, רוסיה וגליציה. הם לא הכירו איש את אחיו, ולא היתה להם כל מסגרת ארגונית, ולא קיבלו עידוד משום תנועה. להיפך, ראשי המוסדות בגולה נדו להם; והעסקנים והמתישבים בארץ ברובם הגדול לגלגו עליהם וגם החרימו אותם. צעירים וצעירות אלה עלו ארצה בחוסר כל, כשבלבם רק שני דברים: יאוש מוחלט ואמונה עמוקה. יאוש במעשיהם של העסקנים הציונים מיאֶקאטרינוסלב ואודיסה, וארשה וקאֶלן, שהתימרו ליצור מולדת בשבתם בגולה על־ידי הפצת שקלים, כינוס קונגרסים ומכירת מניות של הבנק הקולוניאלי; יאוש במלל הסוציאליסטי של מהפכנים יהודים הניתלים באילנות זרים למען שחרור האנושות, כשדם יהודי משמש שמן משחה לגלגלי המהפכה; יאוש בעסקנות היהודית העלובה הטוחנת מים וזורעת רוח ואשליות־שוא; יאוש בקיום הקלוקל של עם גלותי הסמוך על שולחן זרים ותלוי בחסד־לאומים.

אבל עם היאוש המרדני בחוסר־האונים ובבטלנות הציונית והסוציאליסטית שבגולה, הביאו אתם אנשי העליה השניה אמונה לוהטת בהתגשמות חזון הגאולה – אם רק יבואו המגשימים ויעשו המלאכה: יעלו לארץ ויחוננו הריסות המולדת ביגיע־כפיהם ויגנו עליה בזרוע־עוזם.

הם האמינו ביכולתם ובשליחותם של אנשי־עבודה־והגנה לשנות המציאות בארץ ובעם, לא בכוח הטפה והסברה, אלא בכוח המעשה המגשים, בכוח העמל והעבודה על קרקע המולדת, ובשעת הצורך – גם בכוח הנשק היהודי.

הם האמינו בחזון המלוּוה רצון ומאמץ של הגשמה, והם קיבלו על עצמם להעמיד חייהם יום יום לרשות ההגשמה ללא־תנאי וללא־סייג.

השליחות שהם קיבלו על עצמם לא היתה שליחות מטעם מישהו; איש לא הטיל אותה עליהם. זו היתה שליחות המצפון הנובעת מבפנים. הם האמינו כי אדם חייב לתבוע מעצמו לפני שהוא תובע מהזולת, ואמונתם זו היתה רכושם היחיד. אמונה זו נשענה על רצון עז, עקשני, מתמיד שלא נרתע מכל קושי וסכנה.

מאבקם הגדול, הממושך והמכריע היה על עבודה עברית כבונה המשק והחברה וכמסד התרבות והעצמאות הלאומית. במאבק זה עמדו נגדם כל הרגלי היהודים הגלותיים, כל המציאות הכלכלית בישוב וכל התורות המקובלות בהלכות החברה והמשק. עבודה לא־יהודית זולה ונוחה לניצול היתה מצויה בארץ בשפע ולמכביר, ובני העיירות שעלו ארצה מרחבי הגולה ברובם המכריע לא עבדו מעודם, לא הם ולא אבותיהם, בעבודת השדה והבנין, החרושת והמכרות. הניגודים החברתיים והתרבותיים ביניהם ובין רבים מהאיכרים היהודים היו עמוקים וחריפים; אבל אנשי העליה השניה ידעו, כי במאבק זה תלוי גורל התקומה היהודית, גורל האומה והמולדת, כי בלי עבודה עברית תקום בארץ האבות גלות נוספת, עלובה ומחפירה, שתכזיב תוחלת הדורות ותעשה לאַל חזון הגאולה. והחזון המלוּוה עקשנות־מגשימים ניצח. הוקם מעמד עובד יהודי בכל ענפי המשק, ובראש וראשונה בחקלאות, מעמד שנועד מטעם ההיסטוריה ליהפך לעם עובד.

מתוך מאבק לעבודה עברית הניחה העליה השניה היסוד להתישבות העובדת: יצרה את הקבוצה, הקיבוץ והמושב על ערכיהם המשקיים, החברתיים והמוסריים; בנתה את הקואופרציה האשראית, הצרכנית והיצרנית; הקימה הארגון המקצועי בכפר ובעיר; יצרה עתונות העבודה וספרותה ששימשו מקור ראשי להתפתחות הספרות העברית החדשה במולדת; יזמה והקימה הסתדרות העובדים הכללית על מוסדותיה ומפעליה שאין רבים כמותה בתנועות־פועלים אחרות; איחדה עובדי הכפר והעיר, פועלים שכירים ועומדים ברשות עצמם, עובדי הרוח ועובדי הגוף; שילבה הפעולה המקצועית, הקואופרטיבית, החינוכית והתרבותית, קליטת העולים ובנין ההתישבות, במסגרת אחת של כלל־העובדים, וכוננה הסתדרות העובדים כברית בוני־מדינה ומחדשי נעוריו של העם.

יחד עם מלחמתם לעבודה עברית נלחמו לשמירה ולהגנה עברית, ויצרו ב“השומר” – הכוח המזוין העברי הראשון במולדת, אחרי הרבה מאות שנים. “שמירה עברית”, – כתב משה סמילנסקי ז“ל – מושג זה מובן ומקובל עכשיו. אבל אז… כמה היה זה רחוק מן המציאות. כשבאו הידיעות הראשונות על העזה של קומץ אנשים צעירים לקחת את השמירה בידם – היה היחס של הקהל שלילי. אלה לעגו: גם בני הארץ, הפלחים, אינם מעיזים לשמור על עצמם, ומוסרים את השמירה בכפרים, בשדות ובגרנות – למוגרבים, לבידואים, להינדים, לצ’רקסים ולכל אלה החברים לגנבים ולשודדים… וכיצד יתחרו בהם אלה הצעירים ללא שפה, ללא נשק, וללא נסיון? ואחרים התמרמרו: אסון הם מביאים על הישוב. והיה כי ייהרג הגנב הראשון על ידיהם – והיה כל הישוב לחרמה” (שם).

ואמנם השומרים שילמו מחיר יקר על העזתם: טובי חבריהם נפלו – והם לא נרתעו. הכוח היהודי שקם בארץ נטע בלב שכניהם, רגש של כבוד לישוב היהודי ובעקבות “השומר” הוקמו הגדודים המתנדבים הראשונים בארץ ובאמריקה, בימי מלחמת־העולם הראשונה – ואחר כך ה“הגנה”.

העליה השניה לא הלכה שולל אחרי מליצות מצלצלות של פטריוטיזם נבוב או של מהפכנות קופית. היא ידעה כי הגאולה והמהפכה של העם היהודי שונה מזו של כל עם אחר, באשר תנאיו ההיסטוריים ונסיבות־חייו של העם היהודי הם שונים מאלה של עם אחר היושב בארצו, גם אם משועבד הוא לעול זר. גם המציאות של ארץ־ישראל היא יחידה במינה, ולכן אין להעתיק דרכי פעולה מאחרים, אלא יש לכבוש דרך חדשה, בתוך מעצורים וחתחתים, במציאות המיוחדת, כדי להגיע למטרה הנכספת. העליה השניה גם האמינה בזהות המלאה בין צרכיו האמיתיים של המעמד העובד ובין הצרכים והמאוויים ההיסטוריים של העם היהודי כולו. ואם כי העליה השניה מרדה באורח־החיים הגלותי ויצרה ערכי־חיים חדשים שהיו זרים להמוני היהודים בגולה – כבשה היא לב העם, והקרינה אורה על הנוער היהודי והקימה תנועה חלוצית בכל רחבי הגולה, אשר עשתה לנו כל החיל הרב בארץ אחרי מלחמת־העולם הראשונה.

העליה השניה ארגנה הישוב היהודי בארץ כחטיבה לאומית אבטונומית, והנחילה רוב ערכיה לתנועה הציונית וזכתה לעמוד בראש הישוב ובראש התנועה הציונית.

כשחשך עלינו עולמנו במלחמת־העולם השניה ויהדות אירופה נשמדה וממשלת המאנדט התנכרה לנו, נראה היה כאילו הקיץ הקץ על תוחלת ישראל ונחלתו – ליכדו אנשי העליה השניה רוב העם היהודי במאבק ההיסטורי על הקמת המדינה היהודית. במאבק זה התיצבו נגדם לא רק אויבים מבחוץ, אלא ידידים כנים ונאמנים בפנים. היו מתנגדים שפסלו המדינה היהודית מטעמי פרוגרס ו“כוחות המחר” ודרשו הקמת מדינה דו־לאומית, והיו פאטריוטים שמתוך אדיקות בשלמות הארץ דרשו המשכת המאנדט הבריטי או השלטת מאנדט בינלאומי. מדינת ישראל הוקמה, וזו היתה בימינו לעובדה המרכזית בחיי העם היהודי בעולם.

קבוצת אנשי העליה השניה, הפועלת בארץ ובעם זה חמישים שנה, ועדיין לא נס ליחה ולא רפו ידיה, היתה בתחילתה מפולגת בתוכה לשלושה גושים: שתי מפלגות יריבות, הפועל־הצעיר ופועלי־ציון, וגוש בלתי מפלגתי. מתוך אחריות ויראת־הכבוד לשליחות ההיסטורית שנטלו על עצמם, התגברו אנשי העליה השניה, לאחר מאמצים קשים וממושכים, על מחיצות העבר ונתאחדו כחטיבה מלוכדת במחשבה ובמעשה, בשעה שרוב תנועות־הפועלים בעולם נתפלגו ונתפרדו. קבוצת אנשי העליה השניה – חוץ מבודדים שפרשו ונתבדלו, בתוכם אחדים גם בעלי זכויות מרובות – הצליחה במשך עשרות שנים לעמוד יחד וללכד סביבה רוב מנין ורוב בנין של פועלי ארץ־ישראל. מראשית העליה השניה ועד היום גדל מספר הפועלים והעובדים בישראל פי אלף, ובתוך גידול מתמיד זה הצליחה הקבוצה המלוכדת של העליה השניה לשמור על רוב יציב בהסתדרות העובדים, ובכוח רוב יציב זה הנחילה למעמד העובד בישראל כיבושים מקצועיים, חברתיים, משקיים ותרבותיים שאין רבים כמותם בעולם, והעניקה לישוב, לתנועה הציונית ולמדינת ישראל הנהגה נאמנה, מסורה ורבת־פעלים המקובלת גם על היהדות בכל רחבי הגולה.

איני מכיר בכל ההיסטוריה קבוצת־אנשים כה מצומצמת שחוללה עלילות ומהפכות כה גדולות בתקופת־זמן כה קצרה ובתנאים היסטוריים כה קשים, כאשר עשתה זאת קבוצת אנשי העליה השניה. הם לא בזו לקטנות ולא נרתעו מגדולות, וממאבק לעבודה עברית הגיעו למאבק על מדינת יהודים, ליסודה ולבנינה; מהגנה עצמית ויסוד “השומר” וגדודים יהודיים בצבא הבריטי, הגיעו לארגן צבא־הגנה לישראל ולנצחונותיו המפוארים במלחמת הקוממיות; מנסיון ראשון להעלאת יהודי תימן, לפני יותר מארבעים שנה, לקיבוץ גלויות משבעים ארצות בימינו.

אנשי העליה השניה לא היו נקיים משגיאות וכשלונות, ולא בכוחם ובעוצם־ידם בלבד עשו החיל הרב. המפעל הארצישראלי, הכללי והפועלי, הוא פרי שותפות היסטורית בין העם היהודי בעולם ובין חלוציו בארץ.

אנשי העליה השניה האמינו בשליחות־חייהם המהפכנית והיוצרת והאמינו בעם היהודי, בכוחו ובתקומתו. אמונה זו לא הכזיבה בעבר – ולא תכזיב בעתיד.

כאחד מוותיקי העליה השניה איני יכול להשתיק יגוני העמוק על העדרם של רבים וטובים מבני העליה השניה שלא זכו להגיע אתנו עד הלום. כמה מהם נפלו בגבורה על משמרתם כשומרים ומגינים; כמה מהם נרצחו מהמארב על־ידי פורעים; כמה מהם לא חסו על שלומם ובריאותם ועבדו בלי־ליאות ולמעלה מכוחותיהם – ונגדעו בלא־עתם. כל אחד מהם היה פאר לעמו ומופת לדורו. כמה מהם נעשו דמויות לאומיות בעודם בחיים – כמורי הדור, כקברניטי ההגנה, כמדינאים וארדיכלים של עצמאות עברית, כמעצבי דמות הפועל היהודי והעם בישראל.

ניגר יפי־חייהם לחלל ההיסטוריה העברית, והוא יבהיק בתוכה לעולמים.

פתח־תקווה, כ״ו בטבת תשט"ו – 20 ביאנואר 1955

בחגיגות העליה השניה בפתח־תקווה נתעורר ויכוח על מהותה והיקפה של העליה השניה. כברוב הוויכוחים נבעו חילוקי־הדעות מהוראות והגדרות שונות שניתנו למונח הנידון. המרחיבים קוראים בשם עליה־שניה לכל אלה שעלו ארצה בשנות 1914–1904, ולפי זה יש לכלול בעליה־שניה לא רק מייסדי ״אחוזת־בית״ (שנהפכה אחר־כך לתל־אביב), אלא גם מייסדי השכונות השונות בירושלים באותה התקופה, וגם כל אלה שבאו בשנים ההן לבלות שארית חייהם בארץ־הקדושה. אבל הגדרה זו היא שרירותית, ולעליה של עשר שנים אלה אין כל סימן כולל המייחד אותה. מדוע יש להתחיל דווקא משנת 1904 ולא משנת 1902 או משנת 1900, ובמה נבדלת עליה זו מהעליות שקדמו לה, ומדוע יעשו יובל דווקא בשנה זו, ולא בכל שנה ושנה, כי בכל שנה נמלאות חמישים שנה לאחת העליות?

מבחינת הדיוק הכרונולוגי אין עליה זו ראויה כלל לתואר שניה. העולים בשנות השמונים למאה התשע־עשרה, מייסדי פתח־תקוה, ראשון־ לציון, זכרון־יעקב, ראש־פינה וגדרה, קראו לעצמם בשם עליה־ראשונה (אם כי כמה וכמה עליות קדמו גם להם). העולים בשנות התשעים, מייסדי רחובות, חדרה, מתולה, קראו לעצמם בשם עליה שניה. ואם רק הסדר הכרונולוגי קובע יש לקרוא לכל אלה שבאו בראשית המאה העשרים בשם העליה השלישית.

אבל לא בכדי ולא באפס־טעם קוראים לעליה שחגגנו יובלה בפתח־תקווה בשם ״העליה השניה״. זוהי עליה שגילמה בחייה עיקרון חדש בתקומת העם היהודי במולדתו, שונה מהעיקרון שבו דגלו למעשה קודמיהם. זה היה עקרון העבודה, כערך היסודי והמרכזי בבנין הארץ, בתקומת העם, ביסוד החברה וביצירת התרבות, ולא עקרון הקנין בלבד, כאשר עשו כל אלה שבאו במחצית היובל הקודמת.

בעליה השניה מתכוונים לעליה העובדת, שהגיעה ארצה בשנות 1904 –1914, והסיקה מעקרון העבודה כל המסקנות הרעיוניות והמעשיות המתחייבות מתוכו, יצרה תנועת־הפועלים הארצישראלית וערכיה היסודיים, חינכה בגולה ובארץ דורות של ממשיכים, עיצבה התפתחותו של הישוב והניחה יסוד לעצמאות העם היהודי בארצו. מפעלה של עליה זו לא נצטמצם במסגרת עשר שנות עלייתה, אלא התמיד מאז ועד היום הזה, כחמישים שנה, ועדיין מלאכתה לא נסתיימה, אם כי לא כל בני העליה השניה זכו להגיע אתנו עד הלום. רבים וטובים נפלו בדרך על משמרתם וניטלו מאתנו לפני זמנם!

אין העליה השניה זכאית לייחס לעצמה כל המפעל היהודי שהוקם בארץ בחמישים השנים האחרונות, לפני קום המדינה ולאחריה. כל חוגי הישוב וכל חוגי העליה וכל הדורות של ילידי הארץ יש להם חלק במפעל זה, ולא עוד אלא שהעם היהודי כולו הוא שותף ליצירה זו. אין לקפח זכותם של בוני השכונות העירוניות בירושלים, בחיפה, ביפו (שאחת מהן הפכה להיות העיר הגדולה בישראל), ומייסדי נתניה, רמת־גן וכל המושבות שנבנו בחמישים שנים אלה על יסוד קנין פרטי ועבודה שכירה. אין להמעיט ערכם של מפתחי משק־ההדרים ובוני התעשיה הפרטית, ששימשו מרכזי קליטת העליה והעצמאות הכלכלית של הישוב בארץ. אין להפחית השירות והברכה של ההון־הפרטי וההון־הלאומי שזרם ארצה מכל חוגי העם בגולה. בלי כל אלה לא היה פטיש העליה מוצא את סדנו. אבל בלי מאבקם הנואש של העליה השניה וממשיכיה של עבודה עברית ובלי נצחונו של מאבק זה – היו כל יצירות ההון מקימות בארץ ישוב גלותי, מנוון, משועבד לזרים ותלוי בחסדי הרוב הערבי, כישוב שהוקם בעשרים וחמש השנים שקדמו לעליה השניה.

האמת ההיסטורית מחייבת לציין כי גם עצם רעיון העבודה לא הומצא על־ידי העליה השניה. עוד בוועידת חובבי־ציון בקאטוביץ בשנת 1884 דיבר פינסקר על שינוי מקום ואורחות־חיים, על ״מסילה חדשה במשלח־יד ויגיע־כפיים״, על ההכרח כי ״תאחזנה ידינו באת ובמחרשה תחת אמת־המידה ומאזני־כנען״.

ועוד בשנת תרמ״ז (1887) נוסדה בראשון־לציון ״אגודת־הפועלים״ הראשונה, שמילאה תפקיד חשוב בחיי המושבה ובמאבק המתישבים נגד הפקידות הברונית. בשנת תרנ״א (1891) הוקמה ברחובות אגודת ״הארץ והעבודה״, שעמדה להיות הסתדרות כללית של פועלי ארץ־ישראל, ובראשה עמדו מאיר דיזנגוף, אהרון אייזנברג ואחרים, ואגודה זו ניסחה בתוכניתה רעיון העבודה מתוך הבנה היסטורית מעמיקה. אליבא־דאמת, עוד מייסדי פתח־תקוה בשנת תרל״ח (1878) דגלו ברעיון העבודה, ואחריהם גם בני ביל״ו ומייסדי ראש־פינה וזכרון־יעקב. אבל אלה היו הברקות רגעיות שניצנצו ונמוגו. ״אגודת־הפועלים״ בראשון־לציון ו״הארץ והעבודה״ ברחובות היו יצירות קיקיוניות ונתקיימו רק זמן־קצר. מייסדיהן וחבריהן – בחלקם עזבו את הארץ ובחלקם התנכרו כעבור זמן־מה לרעיונותיהם, ובהיותם לאיכרים השליטו במשקם עבודה ערבית.

גם לא כל אלה שבאו ארצה בתקופת עשר השנים של העליה השניה (1914–1904) נשארו בה, ולא כל אלה שנשארו – הלכו לעבוד או נתקשרו כל ימיהם לתנועת־הפועלים. כמה וכמה שבו כלעומת שבאו – למחרת בואם או כעבור ימים אחדים, רבים – לאחר ששהו בארץ שבועות או חודשים אחדים. כמה מהעולים פנו לכתחילה למסחר או לחיי ״חלוקה״ בארבע הערים ״הקדושות״ (ירושלים, חברון, צפת, טבריה). היו גם לא־מעטים שבאו לכתחילה ברעיון העבודה – ונטשו אותו במשך הזמן. העליה שהחזיקה ברעיון העבודה והתמידה בו אינה אלא שארית מצומצמת ומובחרת, פרי סלקציה טבעית חמורה, שהרימה בעוז־רוח ובנאמנות ללא־גבול דגל העבודה, אבל שארית זו היתה לראש־פינה וקבעה מאז מהלכה של ההיסטוריה היהודית במולדת, ובזכות רעיונה, מפעלה ומאבקה, הפך הישוב להיות מדינה עברית ריבונית.

העלית השניה לא היתה בתחילה מעור אחד, ודרכה בארץ לא היה ברור מראש. מקורות יניקתה היו שונים ומרובים, ולפעמים גם מתנגדים זה לזה. בעיקרם היו אלה בני־נוער של היהדות הרוסית, אך היו בתוכם גם מעטים מיוצאי גליציה ורומניה.

הם היו חניכי הספרות העברית והרוסית, ההשכלה והציונות, תנועת־הפועלים והסוציאליזם הבינלאומי, המהפכה הרוסית וההגנה העצמית. להתעוררות הציונית המדינית בשנת 1897 קדמה הופעת אישיות גדולה ומקסימה, נושאת חזון ובשורה. לעליה השניה לא היה מנהיג ומורה־דרך. לא קרואים, בלי קשר הדדי ומבלי דעת איש את אחיו, בלי עידוד מהתנועה הציונית ומוסדותיה, ללא תוכנית מוגדרת מראש, באו צעירים וצעירות מעיירות ליטה, פולין ורוסיה, ברובם ממרכזי־היהדות ההמוניים ״בתחום המושב״, וגם לא־מעטים מירכתי רוסיה בקאבקז ובסיביר, ורק לאחר בואם ארצה התלכדו לאט־לאט מתוך הכרת שליחות היסטורית שנטלו על עצמם, וכבשו דרכם בחיים לא מתוך שיטה ערוכה מראש, אלא מתוך גישושים וחיפושים למילוי התפקיד שבחרו לעצמם כמפעל חייהם: גאולת עמם וארצם בכוח העבודה, וגאולת העבודה בכוח העובדים.

בשלושה דברים נתיחדו אנשי העליה השניה: בהעמדת רעיון העבודה במרכז חייהם ותפיסת עולמם, בהצמדת המעשה לרעיון ובעצמאות מחשבתית. הם לא היו כבולים לתורות ולדוגמות שהיו קיימות בזמנם, גם אלה המקובלות בתנועה הציונית וגם אלה השליטות בסוציאליסם הבינלאומי. הם ידעו ללמוד מאחרים, אבל הם סרבו לחקות תנועות אחרות! הם הבינו כי במציאות היחידה במינה של העם היהודי ושל ארץ־ישראל, עליהם לפלס נתיבות חדשות לקראת מחוז־חפצם ההיסטורי.

העליה השניה היתה מפולגת מתחילתה אם כי פעם בתוכה כל הזמן רצון היסטורי אחד. אבל לא ביום אחד נשתחררו ממסורת הפילוגים וההתפצלות שהביאו אתם מן הגולה. בתחילה היו קיימים שלושה גושים שונים: הפועל־הצעיר, פועלי־ציון ובלתי־מפלגתיים. שני הגופים הראשונים היו לא רק מפלגות אלא גם ״הסתדרויות״, ועסקו בקבלת עולים ובסידורם בעבודה ובהקמת ישובי עובדים. הצרכים הכלליים והשאיפה ההיסטורית המשותפת ביסודה הולידו במשך הזמן כלים משותפים: ארגון ״החורש״, הסתדרויות חקלאיות ביהודה ובשומרון ובגליל. החתירה לקראת איחוד מלא לא פסקה מעולם, ובסוף מלחמת־העולם הראשונה הגיעה לאחד משיאיה, – ונוצרה אחדות־העבודה (אדר תרע״ט – 1919). על יסוד אחדות העבודה הוחלט תחילה בוועידה החקלאית שנתכנסה בפתח־תקווה ביום כ״א באדר א׳ תרע״ט. כל עשרים וחמישה איש שלחו צירים לוועידה. בסך־הכל נבחרו 58 צירים. מהם נבחרי פועלי־ציון 19, נבחרי הפועל־הצעיר,11 נבחרים בלתי־מפלגתיים (בתוכם גם אחדים מהפועל־הצעיר שחייבו את האיחוד) 28. הצעת האיחוד נתקבלה ב־48 קולות, בהימנעות צירי הפועל־ הצעיר.

מיד לאחר־כך נקראה ועידה כללית שבה השתתפו 47 צירים חקלאיים, 15 צירים עירוניים, 19 צירים של חברי הגדודים, והם באי־כוחם של 1871 איש. הרוב בהפועל־הצעיר לא נתן ידו לאיחוד זה.

ועידה זו הכריזה: ״הוועידה, הכללית הראשונה של פועלי ארץ־ישראל והמתנדבים (לגדודים) מוצאת, כי הפירודים הסידוריים והמפלגתיים השוררים בין פועלי ארץ־ישראל מפריעים קשה את כל פעולתה של תנועת־העבודה בארץ, מרפים את כוחה בפנים וכלפי־חוץ, ומכירה בחובת האיחוד הגמור של כל פועלי ארץ־ישראל והמתנדבים לשם פעולה מסודרת כלכלית, תרבותית ומדינית״.

ועידה זו הכריזה בפעם הראשונה על מדינה עברית, וזו לשונה: ״תביעתנו הלאומית היא ערבות בינלאומית ליסוד מדינה עברית חופשית בארץ־ישראל, אשר תעמוד, עד יצירת רוב יהודי בארץ, תחת חסות בא־כוחו של חבר־הלאומים״. יש לציין כי מספר היהודים בארץ היה אז פחות מששים אלף.

בוועידת היסוד של אחדות־העבודה אמר ברל:

״הרצון לאחדות העבודה בסידור, מקורו באחדות־העבודה בחיים, באחדות־העבודה המוחשית, האמיתית שבטבע־הדברים. בחיים, באמת החיים, בכאבם,ביצירתם, בקשיים, בנחמתם – הננו חטיבה אחת: – הפועל העברי בארץ. אפשר חטיבה אחת מיוחדת בעולם־ישראל כולו. כל אשר עבר עלינו בארץ, תנאי הקיום, העבודה, ההגנה, צורות החיים הקיבוציות, החיים החברתיים, השפה והתרבות, המחלות והמכאובים, הרפיונות והגבורות, ידידינו הרחוקים,מנַדינו הקרובים, – הכל, הכל מאַחד, מייחד, מקשר, מַשוה, מעמיד ישר במערכה הכבדה, מכוון את פנינו מול משאת־נפשנו האחת והשלמה, מחייב לאותן הפעולות, לאותם הדרכים ממש – ובכל. כל זה מהווה אותנו ״כלל״ אחד בארץ. – –

״הארץ לא שמה פדות בינינו. לא תחלואיה, לא כדור אויב, לא הריש והדחק – מפלֶה המילול, העבודה הזרה למלות. –

״אנשים מחפשים את הפירוד ויחפרוהו ממטמונים ממש, בשעה שעל קרש צר אחד אנו עומדים כולנו יחד. עצם דבר מציאות פירודים אורגניזאציוניים באין להם ביסודם פירודים חיוניים, אמיתיים, זהו מקור אסונות ונגעים. ״המפלגה״ באין לה תוכן־מחשבה מאחד, מוכרחה לרדת למדרגה של כנופיה, של ענין ״אנשי־שלומנו״, והיחסים לדברים שבמחשבה, שבספרות, ואפילו שבשירה, חדלים להיות יחסים משחררים, מעלים ומַפרים. ה״נאמנות״ המפלגתית משליטה אף עליהם את יחס הקנין ״שלי", ״שלך״, וכל רעיון וכל מפעל חדש נתקבל קודם כל בשאלה: הלנו אתה? – –

״הביטו־נא ותיווכחו: עניני החיים, ילדי יום, הפשוטים, התמידיים – מאחדים. תקומתנו הלאומית, שחרור העובד, תחיית־לשוננו, – כל אלה מאחדים. כל מה שיש בו מן הגאולה מאחד. מי מפריד? שיירי הגלות מפרידים״.

ובאותה ועידה הסביר י. טבנקין תוכנית האיחוד:

״אסיפה זו היא המאחדת את כנסת־ישראל העובדת בארץ. אין מטרתה של תנועת־העבודה מטרת מעמד אלא שלטון בעם. ולא רק שלטון בעם כי אך להיות כל העם, עם עברי עובד. אין המושגים של הציונות, סוציאליות, שפה עברית, תרבות עברית – המשפטים ההגיוניים – הסיבה והגורם לאסיפה זו. אין הם התוכן העיקרי של תנועת־העבודה בארץ. כל אלה – גם הציונות, גם הסוציאליות, גם השפה העברית – הנם רק אמצעים להגשמת עם עברי עובד, ואין מושגים אלה מחייבים אחד את השני. הם יכולים להתגלות בחיים גם כשהם נפרדים, אבל הנושא החי הוא המחייב את אחדותם. לא נכון שהציונות היא רק סוציאליות, וכן גם לא נכון ההיפך. המושגים הם נייטראליים. לא על־יסוד הוכחות הגיוניות אפשר לעשות מזיגה מהן ולחייב בה, אלא רק על־ידי הנושא, הנותן את התוכן ושמטרתו היא יצירת תנאים לפעולתו החופשית, לביטוי החופשי של עצמאותו. ותנועה הנותנת אפשרות לנושא זה להתבטא ולהיות כוח בשביל המעמד העובד, היא תהיה התנועה שבה גם הציונות גם הסוציאליות תהיינה מאוחדות בשלמות. לכן לא לפלג את מעמד העובדים על־ידי מושגים באנו, אלא לאיחוד המעמד. לא לפלג את הנושא לפי מושגיו ההגיוניים, אלא לאחד את המושגים בשביל הנושא. אחדות מעמד העובדים בארץ הוא הוא התנאי הראשון, ההכרחי, שהוא יותר מציונות, ויותר מסוציאליות וכו', למען יוכל המעמד העובד העברי להיות ברבות־הימים לעם־עובד עברי״.

להצעת הפועל־הצעיר באותה ועידה להקים במקום אחדות־העבודה –משרד עבודה ״להביא לידי התאמה את הפעולות הנעשות על־ידי המפלגות וההסתדרויות השונות במקצוע העבודה מתוך הסכם ואינפורמציה הדדית״ – ענה י. טבנקין כי בהצעה זו ״יש הבטחת ההגמוניה של המיעוט, מפני שאין הרוב מכריע במשרד זה, כי אם רק בהסכמת המיעוט״.

הצעת הפועל־הצעיר נדחתה, אבל אחדות־העבודה, שנוסדה אז בפתח־תקווה, לא היתה שלמה, והעליה השניה לא נתאחדה כולה במסגרת מדינית אחת עד שנוסדה מפלגת פועלי ארץ־ישראל. אמנם בהסתדרות הכללית שנוסדה, בכסלו תרפ״א (1920), השתתפו גם אחדות־העבודה, גם הפועל־הצעיר וגם ראשוני העליה השלישית – צעירי־ציון, השומר־הצעיר ויוצאי הגדודים האמריקנים (סך־הכל היו אז 4433 חבר), אבל המפלגות לא ויתרו על קיומן, והפועל־הצעיר הסכים בקושי שההסתדרות תטפל ״גם״ בענינים תרבותיים. אולם רצון האיחוד של אנשי העליה השניה גבר, ובחורף תר״ץ (1930) נתמזגו שתי המפלגות – אחדות־העבודה והפועל־הצעיר, ויחד עם פועלים בלתי־מפלגתיים הקימו את מפלגת פועלי ארץ־ישראל. העליה השניה מצאה במפלגה זו תיקונה ואיחודה המלא. מאז היא ממשיכה יחד מפעלה היוצר בשטח העבודה, ההתישבות, התרבות, המדיניות, בארץ ובעם, מתוך השתלבות אורגנית עם העליות המאוחרות ועם הדורות הצעירים שנולדו בארץ.

הארגונים המתבדלים שהוקמו אחרי מלחמת העולם הראשונה, ועד היום הזה – מ. פ. ס., השומר־הצעיר, הפועל־המזרחי, ארגון הפועלים הרוויזיוניסטי, פועלי אגודת־ישראל, מפ״ם, מק״י, ועכשיו שני פלגי מפ״ם – הם יצירות מיעוטים מתוך העליה השלישית, ורק בודדים מעטים מאנשי העליה השניה נתנו יד להתגודדות זו, וגם מעטים אלה הם בעיקר מהתקופה האחרונה של העליה השניה, אלה שבאו ארצה בשנות 1912–1913, כשכל היצירות הראשוניות של העליה השניה כבר הונח יסודן: המאבק על העבודה העברית, עתונות הפועלים, ״השומר״, מושב־הפועלים, ״הקולקטיב״, הקבוצה, הארגון המקצועי, שיתוף האשה בזכויות ובחובות שוות בעבודה, בהגנה, בהתישבות ובתרבות, מוסדות־פועלים לעזרה הדדית, ניצני הסתדרות העובדים הכללית. ההבדל בין העליה השניה לבין הראשונה הוא לא רק בגישה היסודית לתוכן התקומה היהודית, בערך העבודה במקום ערך הקנין, אלא בטיפוח המתמיד של ערכי־חייה, הנחלתם לחוגים רחבים והקמת דורות של ממשיכים. לעליה הראשונה תעמוד לעולם הזכות היחידה במינה, שהיא על פי עצם מהותה הופעה חד־פעמית, הקפיצה הנחשונית הראשונה, הפניה הראשונה, לאחר הפסקה של דורות, לאדמת המולדת, הקמת הכפרים העבריים הראשונים בדורנו. בזכות זו אין דומה לעליה ראשונה, וזכות זו מכפרת על כל השגיאות והכשלונות של הראשונים. אולם סוד כוחה וערכה וכיבושיה של העליה השניה הוא בהתמדה ובהסקת כל המסקנות הלכה־למעשה מערכי־היסוד הראשוניים שהביאה אתה לארץ. מתוך מאבק על העבודה העברית הגיעה העליה השניה – אחרי תהיות וויכוחים פנימיים – לרעיון ולמעשה של ההתישבות העובדת, ליצירת הקבוצה והמושג גם רעיון השמירה וההגנה היה כרוך ברעיון העבודה, והעליה השניה לא נרתעה מהסקת המסקנות המושרשות בהתישבות הקודמת. מתוך ראיית הפועלים כשליחי ההיסטוריה היהודית בשאיפתה לגאולה ולעצמאות, ראו אנשי העליה השניה הכרח בהנחלת הלשון העברית כלשון מדוברת לפועל ולעם, אם כי בתקופה ההיא היו רק יחידי־סגולה מעטים בארץ שדיברו עברית כלשון חיה. אנשי העליה השניה ראו בלשון העברית המפתח היחיד לכל אוצרות הרוח של העם היהודי לדורותיו ובכל פזוריו, והדבק התרבותי המאחד את כל העם היהודי במקום ובזמן? בעבודה עברית ראו היסוד לעצמאות הכלכלית והמדינית של האומה. ואין זה מקרה שבחמשים שנים אלה מוצאים את אנשי העליה השניה עומדים בראש כל המפעלים, שהכשירו צמיחת המעמד העובד, ועל־ידי כך – הקמת המדינה. ואֶמנה תחילה אלה שנפטרו ולא זכו להגיע ליובל החמשים: א. ד. גורדון, י. ח. ברנר וברל כצנלסון – מורי־הדור ואנשי ההגות המעמיקה בקרב מחנה המגשימים; אליעזר יפה ובן־ציון ישראלי – נושאי ההתישבות העובדת בשתי צורותיה (מושב וקבוצה); יוסף אהרונוביץ – ממניחי היסוד לספרות העבודה ומנהל בנק־הפועלים; אליהו גולומב – קברניט ההגנה; דוד רמז – מכונן המפעל הקבלני הגדול של הפועלים (סולל בונה) וגם עומד בראש הנהגת הישוב ואחר־כך גם חבר בממשלת ישראל; דוב הוז – השגריר המדיני הבלתי־ מוכתר של פועלי ארץ־ישראל; מאיר רוטנברג – מנהל המפעל המשקי המרכזי של תנועת־הפועלים (״המשביר״), וזמן רב – המפקד העליון של ההגנה. ומהחיים אתנו אציין רק מעטים – הארצפלד וּוילקנסקי – כאנשי ההתישבות; שאול אביגור – מנהל מפעל ה״העפלה״; י. בן־צבי – ראש הנהגת הישוב ועכשיו נשיא־המדינה; שלמה לביא – הוגו ומייסדו של המשק הקיבוצי הגדול; יוסף ברץ – ממייסדי אם הקבוצות בדגניה; שמואל יבנאלי – היוזם הראשון של עליית התימנים ומייסד חינוך הפועלים; יוסף שפרינצק – ראש ההסתדרות, ועכשיו – יו״ר הכנסת, ואחרון אחרון – עדה ורחל – בראש תנועת הפועלות.

לא בתולדות העם היהודי ולא בהיסטוריה של עם אחר נקל למצוא דוגמה של חבורת־אנשים לא גדולה כעליה השניה, אשר ראשיתה היתה כה מיצערה, ואחריתה (עוד לא האחרית הסופית) כה שגתה. חבורה זו ידעה להצמיד כל חייה להגשמת חזון, אשר בימים ההם נראה פאנטסטי ומחוסר כל סיכוי של ביצוע; והיא נצמדה לא למקובל ולחשוב בעיני רבים בימים ההם, אלא לאבן מאסו הבונים הראשונים, ליגיע־כפים ולערכי העבודה והשמירה. היא לא ביקשה לעצמה ״מנוחה ונחלה״, אלא באה לארץ ״לעבדה ולשמרה״. כל חייה לא בזה לקטנות, ובבוא שעת־הרצון ויום־הפקודה לא נרתעה מגדולות. היא ידעה סוד העבודה האפורה, האטית, היומיומית, והתמידה להחזיק במחרשה ובשלח בכל התנאים, בימי שלום ובימי מלחמה. היא לא פחדה להיות בודדת בישוב, בעם, בתנועת־הפועלים היהודית והעולמית, אך גם ידעה לחנך ולטפח ממשיכים, להנחיל ערכיה להמונים ולהשתתף במפעלי־עם; היא ידעה למצות צרכי השעה ולהתמכר לשירותם בלי סייג, והיא גם נחנה בראיית הנולד והתכוננה תמיד לימים יבואו. בתחילתה היתה מפוררת ומפולגת בתוכה, ולאט לאט התלכדה עד היותה מיקשה אחת, גם בהסתדרות העובדים, גם במפלגת פועלי ארץ־ישראל וגם בהסתדרות הציונית ובכנסת־ישראל. כי ידעה להבחין בין הטפל ובין העיקר, בין הקליפה ובין הגרעין, ומתוך כך מצאה לשון משותפת ויכלה להתאחד ולהתמזג מבלי להתכחש לעצמה. וכשם שנתבצר מקומה בתנועת־הפועלים הארצישראלית הגדלה, כך צמח וגדל כוחה בישוב ובתנועה הציונית העולמית. אבל בהגיעם לגדולות לא אמרו אף פעם לנפשם: אני ואפסי עוד. כי הם ידעו שלוש אלה: א) לא בכוחם בלבד עשו החיל הזה, אלא בכוח הדורות הקודמים ובעזרת־העם כולו. ב) החיל אשר עשו אינו אלא ראשית, אתחלתא דגאולה, ועוד. רבה וקשה הדרך. ג) רק בליכוד מתמיד של המגשימים, בחינוך של כוחות חלוציים נוספים ובגיוס כל יכולת העם בארץ ובגולה, יכון המפעל בעתיד.

החבורה של העליה השניה החלה במאבק על עבודה עברית והגיעה למאבק על מדינת־יהודים. היא הצליחה להשליט העבודה העברית ולהכשיר על־ידי כך בוא המדינה וגם זכתה לראות בתקומת המדינה. בנעוריהם התגייסו לשמירה במושבות הגליל הבודד והנתקף, ואחרי ארבעים שנה גייסו כל הנוער בישראל למלחמת הקוממיות. במלחמה זו נחל הנשק העברי, אחרי הפסקה של יותר מאלפיים שנה, נצחון מפואר שמעטים כמוהו בתולדות העמים. ואין חוג או סיעה בעם שאין להם חלק במלחמת־הקוממיות ובנצחון צבא־הגנה לישראל. לא היה אולי מעולם בתולדות עמנו מבצע מלחמתי כללי יותר. אף שבט יהודי אחד בארץ ובגולה לא נעדר הפעם מהמערכה הגורלית. ילידי הארץ ועולים, יוצאי תימן ויוצאי רוסיה, אשכנזים וספרדים, יהדות המזרח והמערב – כל בני־העם עמדו הפעם בחזית ההתקוממות.אבל העליה השניה, שהיתה בין מניחי־היסוד הראשונים לכוח יהודי מזוין בארץ לפני עשרות שנים, יכולה לציין בסיפוק, כי התנועה שהיא חינכה, טיפחה, ליכדה והתמזגה בתוכה – מפלגת פועלי ארץ־ישראל – היו לה המספר הגדול ביותר של לוחמי הקוממיות, יותר משהיו לכל שאר הסיעות שישבו בממשלה הזמנית. לפי המספרים שמסר שר־הבטחון בכנסת הראשונה ביום 21.11.1949 על תוצאות הבחירות לכנסת בתוך צה"ל מיד לאחר גמר מלחמת־השחרור – קיבלה מפלגת פועלי ארץ־ישראל 31.858, בשעה שמפ״ם (על שני פלגיה), כל ארבע המפלגות הדתיות, הציונים הכלליים והפרוגרסיביים יחד קיבלו רק 26.161.

בשנת 1908 הובאו בפעם הראשונה מספר רובים לגרעין קטן של שומרים יהודים בסג’רה; בשנת 1948 היו רבבות לוחמים יהודים מצוידים בכל סוגי הנשק הקל והכבד ביבשה, בים ובאוויר. ואותן הידים אשר החזיקו את הרובים המעטים בסג’רה בשנת 1908, טיפלו כעבור ארבעים שנה בציודם ובזיונם של רבבות לוחמי הקוממיות.

לא כל מה שנעשה בתנועת־הפועלים הארצישראלית בחמשים השנים האחרונות הוא מעשה־ידיה של העליה השניה בלבד. אנשי עליה זו הניחו יסודות, יצרו ערכים ראשוניים והעמידו ממשיכים, אבל בלי התנופה, כושר־המעשה והיזמה החלוצית של העליות שבאו אחרי מלחמת העולם הראשונה, לא היינו זוכים להסתדרות עובדים זו ולמפעליה המסועפים והאדירים ולא לחיל שעשה העם עד קום המדינה ולאחריה.

אבל נכונה וכנה היתה עדותו של יעקב חזן בחגיגת פתח־תקווה, כי העליה השלישית והעליות המאוחרות קיבלו רוב ערכיהן היסודיים מהעליה השניה: ערכי העבודה, ההגנה, הדיבור העברי, ספרות העבודה, ההתישבות העובדת (הקבוצה, הקיבוץ והמושב), שוויון האשה, חינוך חלוצי, עזרה הדדית, קואופרציה עובדת לכל צורותיה, ארגון מקצועי, פעילות לאומית מדינית, מאבק על זכויות העם והמעמד.

אבל חזן דייק ואמר: לא כל הערכים. רסיסים די־חשובים של העליה השלישית והעליות המאוחרות נפרדו ונתבדלו מהזרם הראשי של העליה העובדת, ולא נכבשו למאמצי אחדות העובדים ואחדות חלוצית שהתמידו בעליה השניה והביאו לידי הקמת מפלגת פועלי ארץ־ישראל, שבה נתמזגה העליה השניה עם רוב העליות החדשות, נתבדל תחילה השומר־הצעיר, כשעדיין חתר לכל ניסוח ורעיון מעמדי, והיה דוגל בתורת פרויד וברעיון העדה או הקהיליה. התבדלו פועלי־ציון שמאל, שבחלקם נהפכו לקומוניסטים בשם מ. פ. ס., אחר כך פ. ק. פ., והיום – מק״י. נתבדלו חלק מהפועלים הדתיים שבעליה האשכנזית ויסדו את הפועל המזרחי; נתבדלו פועלים רביזיוניסטים והקימו הסתדרות עובדים ״לאומית״. התבדלו גם כמה פועלים של מפלגת הציונים הכללית – א׳ וב', כפי שנקראו בימים ההם. לבסוף גם קמה תנועה נפרדת של פועלי ה״אגודה״, וערב קום המדינה – נוסדה מפ״ם, שנתפלגה שוב בזמן האחרון.

כל הגופים האלה, מחוץ לקומוניסטים ולרביזיוניסטים, קלטו בתוכם רוב היצירות של העליה השניה ומפלגת פועלי ארץ־ישראל, והרחיבו המפעל הקיבוצי והערכים החלוציים. ונמצאו גם בודדים מבין העליה השניה שנצטרפו בזמנים שונים לגופים אלה.

מפלגת פועלי ארץ־ישראל, שבה נתמזגה העליה השניה עם רובן הגדול של העליות המאוחרות, הנחילה לפועלי ארץ־ישראל ולעם היהודי כיבושים היסטוריים הידועים לכל איש, אבל היא עדיין עומדת בראשית מלאכתה, והיא נושאת באחריות גדולה על גורלם של שאר הארגונים הפועליים. היא אינה רשאית לראות עצמה כיריבה, אלא כאחות הבכורה, ואסור לה לנוח עד שתאחד מחדש משפחת העובדים, למען תעשה שליחותה ההיסטורית במלוא יכולתה. הערך היקר ביותר שהנחילה העליה השניה למפלגת פועלי ארץ־ישראל היא, לדעתי, החרדה המתמדת לבאות והתביעה המאכסימלית מעצמה. דווקא אלה שעברו כברת־הדרך ממאבק מתמיד על יום־עבודה ומשמירה בלילות בכפר עברי בודד בגליל ־ עד תקומת המדינה, נצחונות צה״ל וראשית שׂגיאה של קיבוץ־הגלויות, יודעים מאין כמוהם, כי עדיין לא הגענו למנוחה ולנחלה, והמעשה שיש לעשות בעתיד גדול ורב מזה שנעשה עד כה, והדרך למחוז־חפצנו ההיסטורי הוא רחוק וקשה וזרוע מוקשים.

מותר לתנועה שהעמיסה על עצמה עול היסטורי כבד להתבונן מזמן לזמן לכברת־הדרך שעברה והמעשה אשר עשתה, וודאי שיש הצדקה לסקר כזה במלאת יובל שנים לנושאי דגל ראשונים, הממשיכים במלאכתם עשרות שנים, וסביבם מחנה שותפים צעירים שהולך וגדול משנה לשנה. ויובל העליה השניה, גם לפי ההגדרה ״הצרה״ שרבים כמוני נותנים למונח זה, מן־הראוי שיהיה חג לאומי כללי. נצחון העבודה העברית וערכיה ההיסטוריים הוא נצחון לאומי ולא רק מעמדי.

אבל העבר מחייב. דווקא תנועתנו שחוללה גדולות ונצורות חייבת לדעת, כי לא בכיבושים ובהישגים של אתמול, אלא במילוי המשימות הדחופות והכבדות של מחר ניבחן מעכשיו. תנועה שכוחה אתה אינה מתפרנסת מזכות אבות.

כידוע לכם הסתלקתי זה יותר משנה מהנהלת עניני המדינה והממשלה, וניתנה לי האפשרות להסתכל במצבנו לא מתוך שפופרת משרדית, משרד ההנהלה הציונית או משרד הממשלה, ולא תחת לחץ הענינים השוטפים והתנגשויות של אינטרסים סיעתיים וגושיים, אלא כאזרח חופשי, הרואה הדברים אך ורק לגופם, לאור מציאותנו הפנימית, מצבנו הבינלאומי וצרכינו ההיסטוריים. לא אוכל לומר שהשנה נתחדשו לי דברים שלא ידעתי קודם. אבל נדמה לי שראיתי הפעם דברים בבהירות יתרה, שאינה אפשרית אולי בכתלי המשרד. ואומר לכם בקצרה מה ראיתי:

יותר מדי מדבר ושממה, ופחות מדי התישבות ופיתוח;

יותר מדי ריכוז וצפיפות בערים (גם המושבות הפכו ערים), ופחות מדי אוכלוסין בגבולות;

יותר מדי מתווכים ומשרתים, ופחות מדי עובדים יצרניים;

יותר מדי רדיפה אחרי נוחות, רווחה ועושר, ופחות מדי פריון־עבודה ויזמה חלוצית;

יותר מדי פילוגים ומריבות, ופחות מדי מאמץ משותף ואחריות כללית;

יותר מדי מליצות על אחווה ואחדות יהודית, ופחות מדי הושטת עזרה ממשית לעולים חדשים;

יותר מדי תביעות מהמדינה, ופחות מדי תביעות מעצמו;

יותר מדי בקשת זכויות ופחות מדי מילוי חובות.

כשאני אומר זאת לא הייתי רוצה שייווצר רושם מוטעה ומטעה כאילו אני מזלזל בהתקדמות הרבה ובהישגים הגדולים שהיו לנו מאז קום המדינה, וביחוד השנה הזאת. הגדלת היצוא, עליית פריון־העבודה, הרחבת שטחי החקלאות והגברת הייצור החקלאי, פיתוח החרושת, ייצוב המטבע שלנו, קליטת מאות אלפי עולים, העליה הבולטת ברמת־האימונים והציוד של צה״ל חלו דווקא בשנה זו.

באים אצלי תיירים ובני־הארץ, – ומכולם אני שומע אותו הדבר: התקדמות בבנין הארץ בכל השטחים וסיפוק יותר רב בהרגשת האזרחים. ואין לי ספק שזוהי התרשמות נכונה.

אני יודע, כי בארץ קטנה זו נעשה בתקופה הקצרה שלאחר יסוד המדינה באופן יחסי יותר מאשר נעשה באיזו ארץ שהיא בעולם. ואילו היה רוב העם היהודי כבר נמצא בארץ, ובארצות השכנות שוררת רוח טובה, יציבות וידידות, ובעולם כולו שלום ושלווה לפחות כבתחילת המאה־העשרים, – הייתי אומר: אשרינו שזכינו לכך. הפגימות והליקויים הקיימים עדיין בחיינו נתקן לאט לאט. במשך דורות אחדים יתמזגו שבטי העם ויהיו לעם אחד מושרש במולדתו, בעברו, בתרבותו, בחזונו; נרכוש במשך הזמן הרגלי־אחריות ממלכתיים; נלמד לעבוד כמתוקנים בעולם; נרים דרגת חיינו על־יסוד שפע הייצור וטיב־העבודה שלנו, ללא עזרה ותמיכה מן החןץ; נקנה לכל הדור הצעיר חינוך מתוקן חינם, לא רק בבתי־ספר יסודיים אלא גם בתיכוניים ובמקצועיים; נטפח מרכזי המדע והמחקר ונמשוך אלינו טובי אנשי־המדע היהודים בעולם; נבקיע במדבר מים, ונחלים בערבה, וננצל כל טיפת־מים היורדת ממעל והספוגה באדמה מתחת; נפרה ונפריח השממה, ונשים מדבר כעדן וערבה כגן ה'; נבער שכונות העוני והלכלוך ונבטיח לכל תושב בישראל מינימום הגון של חינוך, מחיה, שיכון ובטחון כלכלי לכל החיים – ונקים כאן מדינה למופת ונהיה עם־סגולה ללא מעמדות וללא ניצול וקיפוח, כאשר חלמו חוזינו העתיקים והוגינו הגדולים, ואתם יחד כל תנועת הפועלים בדורות האחרונים.

אבל ״אילו״ זה אינו קיים ועלינו לראות המציאות כמו שהיא.

למעלה משמונים וחמשה אחוז של העם היהודי מפוזרים בגולה. על רבע מהם, על יהדות ברית־המועצות והדימוקראטיות־העממיות, נגזרה גזירת־התבוללות וניתוק מהעם היהודי ומישראל. למעלה מהחצי הנותר מתבוללים מדעת ושלא־מדעת ברצון עצמם. כמיליון יהודים נמצאים במצוקה קשה ובסכנה רבה – אלה הם יהודי ארצות־האיסלם באפריקה ובאסיה. ובארץ יש רק כמיליון וחצי מיליון יהודים, והם מוקפים עשרות מיליונים ערבים הרוצים למחות אותנו מעל פני האדמה. בעולם הגדול יש אהדה והוקרה לא־מעטה למעשה המופלא שאנחנו עושים בארץ, אבל בימי המתיחות הבינלאומית הגדולה, כשהעולם כולו שרוי בפחד מפני מלחמת פצצת־המימן – אין דעתן של המדינות האדירות (ואלה קובעות המצב הבינלאומי) נתונה לנימוקי יושר וצדק והגינות, אלא לשיקולים פוליטיים איסטראטגיים בלבד, והנסיונות שלנו להוקיע התנהגותן כבלתי־מוסרית ובלתי־הוגנת לא ישנו כלום.

יש לנו בעולם נכס גדול ויקר – יהדות התפוצות. במשטר טוטאליטרי אין ליהדות זו כל משקל. גם העם השליט אינו חופשי להביע דעתו, אבל עצם קיומו וצרכיו מכוון הליכות שליטיו. כי גם הדיקטאטורה האכזרית והתקיפה ביותר אינה יכולה להתקיים אם לא תספק במידה מינימלית צרכי רוב העם. אבל מיעוט קטן במשטר טוטאליטרי אפשר לעשות בו כל מה שרוצים – ואיש לא יפצה פה. היהדות ברובה הגדול חיה לאושרנו בארצות חופשיות ודימוקראטיות, ויש לישובי היהודים בארצות אלה יכולת והשפעה כלכלית ומדינית בלתי־מבוטלת; יהדות זו היא משען־עוז למדינת־ישראל, אבל אין להפריז בערך המשען הזה כשם שאין לזלזל בו. העזרה הממשית היחידה היא עליה וזו קולחת לעת־עתה בצינור דק מן הדק. ובסופו של דבר אין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים – שאין איש יודע דרכיו – ועל עצמנו.

יכולתו, כוחו, כושרו, חולשתו, ליקויו, אחריותו, רצונו, ליכודו, התגודדותו, התפצלותו, עבודתו, מאמציו, יצריו הטובים והרעים של העם בישראל הם הקובעים. והם קובעים לא רק גורל המדינה. קיומו של העם היהודי בתפוצות תלוי עכשיו במידה מרובה אם לא מוחלטת, בקיומה ובמצבה של המדינה. העם היהודי היה יכול להתקיים – אמנם קיום עלוב ואומלל – בלי מדינה, אבל ספק אם היהדות בימינו, לאחר התרופפותם או הריסתם של חישוקי הדת, לאחר ביטול הגיטו, לאחר השואה של יהדות אירופה, לאחד הניתוק של יהדות־רוסיה, לאחר התרכזות רוב התפוצה בעולם החדש שיש לו כוח מטמיע עצום – ספק אם יהדות זו תתקיים בלי מדינת ישראל.

איני יודע אם כל 650.000 היהודים שהעזו להקים המדינה ידעו מהי האחריות ההיסטורית האיומה שהם לוקחים על עצמם כלפי ההיסטוריה היהודית. אני גם לא בטוח אם העם בישראל, אשר בשמו וברצונו פתחה הממשלה שערי הארץ לרווחה לכל יהודי, וביחוד לגלויות המרודות והמדולדלות, עשוקות הון וחינוך וכושר־מקצועי – ידע מהי האחריות שהוא לוקח על עצמו כלפי עולים אלה, ומה ייתבע ממנו למען יקלוט וישריש עולים אלה ויכשירם להיות בוני המדינה, התרבות והחברה העברית בתנאים שווים וביכולת שווה לתושבים הוותיקים.

הכרת האחריות בלבדה אינה מספיקה. דרוש רצון ומשטר שיש בכוחם להפוך אחריות זו לכוח יוצר, עומד בפרץ ומגבר חיילים.

לא בבירות העולם ולא בעצרת או״ם נבוא על תיקוננו, אם כי עלינו לעמוד גם במערכות אלה, שאינן מסוגלות אולי להועיל הרבה, אבל יש בידן להזיק לא־מעט. מאמץ מדיני הוא בעיקרו מניעת הרע, ולכן אין מאמץ זה מורגש בהצליחו. אבל הצלחתנו הגדולה ביותר במדיניות־חוץ – לא תתקן ולא תשפר מצבנו, אלא תמנע הרעתו. נניח שהצלחנו למנוע משלוח נשק למדינות־ערב – האם על־ידי כך לא ירכשו ממשלות ערב נשק המכוון אך ורק נגדנו? שום מדינה בעולם לא נתנה לנו נשק במתנה – כלום אנו עומדים עכשיו בלתי מזוינים? למדינות־ערב אין הוצאות על בריאות וחינוך וקליטת עולים כאשר יש בישראל, והן יכולות להקדיש רוב הכנסותיהן הממלכתיות לרכישת נשק.

נניח שהצלחנו במאבקנו על שיט חופשי בתעלת־סואץ – והנחה זו היא מרחיקה־לכת, כלום יקטין דבר זה הפער המסוכן שבין היבוא והיצוא שלנו? נניח שנמנע חדירת מסתננים וגניבות ושוד ורצח – כלום על־ידי כך תפרח השממה המכסה כשמונים אחוז של אדמת המדינה?

רק מתוך הרגלי־גלות של עם שהיה אלפי שנים תלוי בחסדי זרים אנו מרבים כולנו, – העתונות, הסיעות בכנסת, יושבי־קרנות – לטפל בבעיות מדיניות־חוץ. כבודם של המאמצים ביחסינו עם המדינות האחרות במקומו מונח, אבל לא ניוושע מעצרת או"ם ולא ממשרדי־חוץ של מדינות העולם, **אלא ממאמצים מתמידים לבצרון פנימי, בצרון מוסרי, בטחוני ומשקי. רק בעקירת הנגעים הפנימיים ובהגברת יכלתנו היוצרת נעמוד ולא נירא רע. **

עמדתי מקודם בקצרה על הליקויים. אמנה עכשיו בקצרה התיקונים הדרושים. אפשר למצות אותם בשלושה פרקים: א) יישוב השממה, ב) עצמאות כלכלית, ג) ליכוד העם.

יישוב השממה מחייב את הממשלה והעם:

א. להפנות מאכסימום של עולים, חיילים משוחררים ונוער בכלל להתישבות בגבולות;

לפיזור האוכלוסין והתעשיה במזרח, בצפון ובדרום ולאיכלוס השטחים הריקים בגליל ובנגב;

לביצור הערים: בית־שאן, צפת, טבריה, אשקלון, באר־שבע, אילת;

להקים ישוב יהודי גדול בנצרת ולבנות מרכזים עירוניים חדשים של הגבול המזרחי, הדרומי ובנגב;

להבטיח הקלות מיוחדות לישובים באזורי הספר ובנגב;

תנאי לכל אלה – היחלצות הנוער בערים ובמושבות יחד עם בני המשקים הוותיקים ליישוב השממה.

ב. עצמאות כלכלית לא תושג, לדעתי, על־ידי הורדת רמת־החיים, אבל בלי מאמצים מתמידים לעצמאות כלכלית אנו צפויים לקאטסטרופה, ואנו נתבעים מפני כך

– להגברת פריון העבודה עד שיא יכולתנו, ומתקופה לתקופה יש להעלות שיאים אלה;

לשכלול החינוך המקצועי והרחבתו בחקלאות, בחרושת, במלאכה, בשיט ובדיג;

להגדלת הייצור בחקלאות ובחרושת לשם ייצוא! ל

העברת מאכסימום של תושבים מעסקי תיווך ושירותים לעבודה ייצרנית;

לייצוב המטבע והמחירים ולמשיכת הון מחוץ־לארץ להשקעה במפעלים קיימים וחדשים.

כל אלה דורשים שיתוף־פעולת אמיץ בין הממשלה לבין הפועלים ומנהלי המשק, הן משק פרטי והן משק קואופרטיבי.

ג. ליכוד העם מחייב מיזוג־גלויות, הסרת המחיצות העדתיות והעלאת הרמה התרבותית, החברתית והכלכלית של העולים.

לכך דרושה התנדבות רבה של מורים, גננות, רופאים, אחיות ונוער־חלוצי, בעל ותק משקי ובטחוני לחינוך והדרכה בקרב העולים, להנחילם ערכי התרבות והלשון, העבודה והמשק, נקיון ובריאות, עזרה הדדית וטיפול יעיל בילדים, אהבת המולדת, בטחון והרגלי אזרחות מתוקנת.

ליכוד העם מחייב גם ביטול משטר הבחירות היחסיות האומלל והמחבל, המרבה פילוגים ומעודד התפוררות מדינית, שולל מהעם למעשה בחירת נציגיו ומוסרה בידי מרכזי המפלגות, מבטל זיקת הנבחר לבוחריו ומעדיף האינטרס הכיתתי על האינטרס של הכלל, מערער יציבות השלטון, מוליד משברים תכופים, מוריד כבוד הדימוקראטיה ומערער כוח המדינה כלפי פנים וכלפי חוץ.

המשימות הכבדות המוטלות על המדינה לאורך־ימים והסכנות החיצוניות החמורות האורבות לה מחייבות משטר יציב, נשען על רצון העם, אחראי לקהל־הבוחרים המעדיף עניני הכלל על אינטרס כיתתי וגושי, ומלכד העם במידה מאכסימלית. משטר זה יתכן אך ורק על בסיס בחירות אזוריות כבאנגליה.

גם הצורך בתיקונים ובמאמצים אלה לא נתחדש לי במשך השנה, אם כי בהתרחקי מהצפון ומישובו הצפוף, נתרחקתי גם מהאשליה שבה נתונים כמה מתושבי תל־אביב וחיפה, ואולי גם בני דגניה ונהלל ועין־חרוד, כאילו הם יושבים בארץ בנויה, פורחת, מאוכלסת. כי אכן הישובים שבתוכם הם יושבים הם בנויים, פורחים ומאוכלסים. בשבתי במדבר עמדתי ביתר חריפות על הצורך החיוני, הגורלי והדחוף לשנות פני מדברים בארץ ולעשות מאמץ מתוח וממושך לבצרון פנימי לפי הקווים שציינתי בקצרה ובצמצום.

כשהתיצבתי בראש־הממשלה הנבחרת הראשונה לפני הכנסת (8.3.1949) הצבעתי על ״הקשיים המרובים והעצומים הכרוכים במשימות המוטלות בתקופה זו על מדינת ישראל וממשלתה. ייתכן שאנו עוברים עכשיו מתקופת ה״גדולות״, תקופת עלילות גבורה ונצחון בשטח הצבאי והמדיני, – לתקופת ה״קטנות״, תקופת המאמץ האפור והממושך של בניה משקית וארגון ממלכתי, שאין בו אולי יפעה וברק וגבורה דראמטית, אלא עמל מפרך, מתמיד ונאמן; מאמץ לשיכון עולים וקליטתם, להשבחת אדמות נטושות ושוממות והפראתן, להקמת בתי־חרושת ומלאכה והרחבתם, להתקנת כלי־תחבורה ביבשה, בים ובאוויר, לקיים שירותי חינוך, בריאות וביטוח עממי וכו' – – ״אך כל מי שסבור, שה״קטנות״ הנתבעות מאתנו עכשיו הן פחות חיוניות וקובעות גורל מה״גדולות״ – טועה טעות מרה ומסוכנת. המבחן הכלכלי והארגוני שנעמוד בו עכשיו אינו נופל בחומרתו ובחשיבותו ממבחן המלחמה –אלא שהוא ממושך, ומכמה בחינות קשה יותר".

בידעי הקשיים האלה חשבתי שעלינו לקיים ריכוז קונסטרוקטיבי מכל המפלגות הנאמנות לציונות ולדימוקראטיה, שישבו גם בממשלה הזמנית: המזרחי, הפועל המזרחי, מפ״ם (אז עוד היו מאוחדים), הציונים הכלליים והפרוגרסיביים, ה״אגודה״, מפלגת פועלי ארץ־ישראל והקבוצה הספרדית. ימים אחדים לאחר הבחירות לכנסת הראשונה – ואלה היו הבחירות הראשונות בתולדות עמנו העצמאי – כשהובררו תוצאות הבחירות ופחות או יותר היה ידוע, כי יוטל עלי להרכיב ממשלה קבועה. שידרתי לעם (29.1.1949) כי ״נראה לי שהדבר יהיה לתועלת הציבור אם אבהיר בפומבי, ועוד לפני התחלת השיחות, מספר תביעות עקרוניות שיוצגו על־ידי חברי ועל־ידי לכל אלה שירצו להשתתף אתנו בממשלה התביעות שאעמוד עליהן הפעם הן ארבע:

1) אחריות משותפת על קו מדיניותה של הממשלה מצד כל הרשימות והאישים שישתתפו בה.

2) מדיניות־חוץ שמגמתה: ידידות וקואופרציה עם ארצות־הברית באמריקה וברית־המועצות ברוסיה; ברית יהודית־ערבית; תמיכה נאמנה באו״ם, חיזוק השלום בעולם.

3) רוב פועלי בממשלת ריכוז קונסטרוקטיבי.

4) שוויון־אזרחי גמור לאשה היהודית, הנוצרית והמוסלמית, וביטול כל אפליה שקיימת עדיין בחוקים התורכיים והמאנדטוריים ביחס לאשה.

בכינוס־פועלים ארצי שנתקיים ימים אחדים אחר־כך (4.2.1949) הסברתי כי ״אנו זקוקים עכשיו ביתר שאת מאשר עד כה לשותפות כפולה: דרושה שותפות בין מדינת ישראל ובין העם היהודי בתפוצות, – ודרושה שותפות שניה, בתוך המדינה, שותפות בין הפועל העברי ובין כל שאר הכוחות הבונים שישנם בעם, במידה שישנם. המדינה אינה מבשרת לנו חיים קלים, – והקשיים שהיו לנו עד עכשיו בבנין התישבותנו הם כאין וכאפס לעומת הקשיים שיהיו לנו מכאן ואילך. המפעל שעלינו לבצעו לא ייעשה במקל־קסם ובהבל־פה אלא בעבודה מפרכת, מתמידה, ממושכת ונאמנה. השליחות שנטלנו על עצמנו אינה קלה, ולא תבוצע מבלי שנצליח לגייס כל עזרת העם בתפוצות וכל כוחות היצירה של העם בישראל. הדברים לא ייעשו בכוח המדינה בלבד. יותר מאשר לפני יסוד המדינה נזדקק להפעיל את הציבור ככוח חלוצי מחנך ומדריך, וכוח חלוצי פירושו כוח שאינו נלחם אך ורק על זכויות, אלא מעמיס על עצמו חובות, שאינו תובע אך ורק מאחרים, אלא קודם־כל תובע מעצמו".

כאשר הטיל עלי הנשיא להרכיב ממשלה, פניתי מיד לכל המפלגות שהשתתפו בממשלה הזמנית. מסרתי להם ארבעת התנאים שעליהם דיברתי בשדר לעם, בו ניסחתי ״קווי־יסוד לתוכנית הממשלה״, שבמרכזה עמדה ״תוכנית פיתוח וקליטה לארבע שנים שתהא מכוונת להכפלת הישוב במדינה על־ידי עליה המונית ופיתוח אינטנסיבי של הארץ״. כל המפלגות הסכימו לשאת בעול הממשלה על־יסוד התנאים והתוכנית, חוץ משתי מפלגות שענו: ״לא!" – הציונים הכלליים ומפ״ם.

בוועידת הסתדרות העובדים שנתקיימה לאחר כינון הממשלה ביום 29.5.1949 מסרתי כל הפרטים על הנסיון לשתף את מפ״ם בממשלה – ולא אחזור כאן על הדברים (מי שרוצה ימצאם בכרך א׳ של ״חזון ודרך״, עמודים (176–156). חזן הודיע בכנסת בשם מפ״ם: ״לא תוכלו בלעדינו״. ואין זו הפעם הראשונה שהפרוגנוסה הלניניסטית־ סטאליניסטית של מפ״ם נתבדתה. הסעיף המרכזי והעיקרי בתוכניתנו – הכפלת הישוב במשך ארבע שנים – נתקיים, ובפחות זמן משהבטחנו. לא רק הוכפל הישוב, אלא גם הוכפל מספר הישובים, ובשנים מעטות לאחר קום המדינה עשינו מה שנעשה לפני קום המדינה במשך שבעים שנה.

אבל לא רק לעבודה זו לא נתנה מפ״ם ידה. אנשי הקיבוץ המאוחד, שפילגו עכשיו את מפ״ם, מרבים לדבר על בטחון, ואני מניח שהם מדברים בכנות, כי אין יהודי בארץ שאינו חרד לבטחוננו. אולם באותו הזמן שהצעתי למפ״ם להצטרף לממשלה הצעתי גם לשני מפקדים, חברי הקיבוץ המאוחד, שהוקרתי פעולתם במלחמת־הקוממיות – ועדיין אני מוקיר אותה, – שיישארו בצבא (כי בעצם רק אחרי תום הקרבות יכולנו לגשת לארגון הצבא ולשכלולו). ביקשתי מהם להשתתף אתי – הייתי אז שר־הבטחון – בבנין צה״ל – והם סירבו, ואחד מהם אמר לי: בצבא זה לא אשתתף. תמהתי, כיצד סבור הוא שיהיה לו צבא אחר. אבל הם סירבו, כשם שחבריהם סירבו להשתתף בממשלה. עכשיו מדבר אחד מהם גבוהה גבוהה, על סכנות הסיבוב השני ועל צרכי הבטחון החמורים. אבל כשנתבקש לתת יד לבנין הצבא – בחר באופוזיציה עקרה ככל חבריו במפ״ם. גם שני אלה היו סבורים כנראה: לא תוכלו בלעדינו.

מאז עברו כשש שנים. הוקם צבא־הגנה לישראל לתפארה; עלו שלושת־רבעי מיליון יהודים; נבנו בארץ מאות ישובים חקלאיים; הורחב שטח האדמה המעובדת פי־חמשה; נעשו מפעלי השקאה ענקיים; הוקמו מאות בתי־חרושת; אורגן חינוך־חובה חינם לכל ילדי־ישראל; סודרו שירותי בריאות וביטוח; הועלתה רמת־החיים של ההמונים; גויסו מאות מיליונים לפיתוח ולקליטה; נבנו רבבות שיכונים לעולים. – ומפ״ם עסקה כל השנים האלה באופוזציה ריקה ותפלה יחד עם מק״י וחרות; הם נאמו נאומי־סרק בכנסת ובאסיפות פומביות, ארגנו תהלוכות של ״מזי־רעב״ עם חזן וסנה בראשם, ניסו לשוא להפעיל ציבורי־פועלים נגד הסתדרות העובדים אשר עמדה באמונה לימין המדינה ופעולתה הקשה והמבורכת, ניסו יחד עם חרות ומק״י לחבל בפעולות הממשלה ולהשמיצה בארץ ובחוץ־לארץ.

פועלי ישראל הענישו קשה את מפ״ם על תעלולי־סרק אלה. לכנסת הראשונה באה מפ״ם עם עשרים צירים; לכנסת השניה – רק עם 15: אבדן של 25%. אבל בזה לא נסתיימו הכיבושים ״המהפכניים״ של מפ״ם. במפלגה ״המאוחדת״ לא פסקה ההתרוצצות, ושני חברי הסיעה בכנסת פרשו ל״שמאל״, ולבסוף נצטרפו למק״י, ושנים פרשו וחזרו למפלגת פועלי ארץ־ישראל, שיצאו ממנה בתוך סיעה ב׳ לפני עשר שנים. אבל בזאת לא נסתיימה הפרשה. מפ״ם המקוצצת נתפלגה, השומר־הצעיר ותומכיו בעיר הוסיפו לקרוא לעצמם בשם מפלגת הפועלים המאוחדת – כאילו לא קרה דבר; והפלג השני, הקיבוץ המאוחד (לא כל הקיבוץ המאוחד) עם תומכיו בעיר קרא לעצמו בלשון סגי־נהור בשם ״אחדות־העבודה״.

לאיש חיצוני קשה להביע דעה על מה נתפלגו שני הגופים הללו או כיצד היו מאוחדים במשך שש שנים וחצי. מזכירות הקיבוץ המאוחד פירסמה הודעה כי ב־15 באבגוסט 1954 שמו 22 נציגי השומר הצעיר ו״החזית״ בוועדה המדינית קץ למפ״ם, וזו לשונה: ״הפילוג בתוך המחנה החלוצי המהפכני של תנועת־הפועלים בארץ, איננו נובע כלל ועיקר מצרכיו ועניניו של מעמד הפועלים בארץ, וגם לא מצרכיהן של התנועות ההתישבותיות. להיפך, הפילוג הוא מכה שהונחתה על תנועת־הפועלים והתנועה הקיבוצית, והקיבוץ המאוחד מטיל את כל כובד האחריות של אסון הפילוג על השומר־הצעיר, שגם בימים כה חמורים לתנועת־הפועלים, למדינה ולמפעל הציוני־הסוציאליסטי, המיר את הברית הפוליטית המבוססת על שוויון הזכות בין שתי תנועות קיבוציות ובין שתי חטיבות – באולטימטום של השתלטות, שלא יכול להביא אלא לפילוג״.

לעומת זאת הטיל מאיר יערי בהרצאתו במועצת מפ״ם בחיפה, (17.9.1954) כל אחריות הפילוג על המשטר הסיעתי, או ״החטיבתי״ כפי שהם קראו לה, שאנשי הקיבוץ המאוחד רצו להשליט במפ״ם. יודעים אנו כולנו, מספר מאיר יערי, שהיתה זאת פרישה מתוכננת היטב. מטרתה היתה לפלג את מפלגת הפועלים המאוחדת, לבודד את הקיבוץ הארצי ולהקים במחיר התפרקות מפ״ם את מפלגת אחדות־העבודה–פועלי־ציון.– – המגמות הפלגניות שהיו טבועות במשטר החטיבתי, כירסמו במידה שווה ביכולת ההגשמה של שלושת העקרונות אשר עליהם מושתתת הפרוגרמה של מפ״ם – גם בציונות החלוצית, גם בסוציאליסם המהפכני וגם באחוות־עמים.

״אנשי אחדות־העבודה הותירו לעצמם בתוך המפלגה את הדאגה לאינטרסים חטיבתיים ובזה תמה כמעט כל הפרשה. במשך אותן שש שנות קיום המפלגה נתלוו אל החשבונות החטיבתיים גם מגמות צכיסטיות. – – המגמות הצכיסטיות הללו טופחו במיוחד על־ידי עסקני סיעה ב׳ בתל־אביב. החשבונות החטיבתיים גרמו לכך, שבקליטת־העליה מתוך המפלגות הגדולות שלנו בגולה אנו כולנו ביזבזנו מקורות לא־אכזב. – – בתקופה שקדמה לפרישה נתנו המגמות הפלגניות את אותותיהן במיוחד – בתחום הבטחון. בקרב החטיבה לאחדות־העבודה התחילו מרימים־ראש אלמנטים, המדמים בנפשם, כי יכול אדם להיות שוביניסט בביתו ואינטרנציונליסט ואפילו לניניסט בצאתו. – עובדה שאין להכחישה היא, כי אנו לא התפלגנו בשל ויכוח על עקרונות המצע, לא בוועידת חיפה, לא לפניה ולא אחריה. אנו התפלגנו בשל אוריינטציה של הסטיות הפלגניות הללו על כוחות שמחוץ למפ״ם. שתי הסטיות הפלגניות במפ״ם, גם הימנית וגם השמאלית, לא ראו במסגרת מפ״ם אלא מסגרת ארעית. אם האיש המסמל את אחדות־העבודה אומר, ימים אחדים אחרי הפרישה, כי שש שנים היה בשבי, הרי הקורטוב היחיד של אמת בגילוי זה הוא כי כל ישיבתו במפ״ם היתה ישיבת עראי״…

נראים הדברים ששני הצדדים אומרים האמת, לפחות ביחס לצד שכנגד. מפ״ם לא היתה מעולם ״מאוחדת״, כשם שמאוחדת כל מפלגה של אנשים חופשים המתקשרים יחד לשם רעיון ומפעל משותף. במפלגה חופשית החבויות היא אישית, וכל חבר חופשי להביע דעתו ולהילחם עליה, והוא מקבל הכרעת הרוב, כי לכל אחד יש זכות שווה לקבוע דעת הרוב, ואם בשאלה מסוימת החבר נשאר במיעוט, הרי בשאלה אחרת הוא יכול להיות ברוב. מפ״ם לכתחילה לא היתה מפלגה כזו. היתה בה אמנם חברות אישית מבני הערים, אבל אלה היו רק גרורים לשני הגופים הקיבוציים: השומר־הצעיר והקיבוץ המאוחד. הבודדים במפ״ם שלא היו גרורים נטבלו כל עוד לא פעלו בגלוי אלא במחיצת אחד הקיבוצים. סנה וחבריו פעלו תחילה במחיצת הקיבוץ המאוחד, אחר־כך – במחיצת השומר־הצעיר, וכשנתברר לשני הקיבוצים שכל מעשיו מכוונים רק להשתלטות על חברי הקיבוצים ולהוליכם אחריו – הוציאו אותו מחוץ־למחנה. לשאר החברים הבודדים במפ״ם לא היה כל ערך ממשי. שני הקיבוצים שהקימו יחד את מפ״ם נוהגים – והם ממשיכים בנוהג זה גם לאחר הפילוג – לפי משטר שאפשר לקרוא לו ״פיאודליות רוחנית״. היחיד בקיבוץ אינו חופשי להביע דעתו האישית ולהילחם עליה. עליו לחשוב מחשבת־הקיבוץ. החבר כפוף או קשור לקיבוץ לא רק בחיי העבודה, המשק והחברה אלא גם בחיי הרוח והמחשבה. כשם שאין לחבר הקיבוץ זכות פרטית על האדמה שהוא מעבד, כך אין לו זכות פרטית על דעתו ומחשבתו. יש ״קולקטיביות רעיונית״. בהשומר־הצעיר מכריזים עליה להלכה, בפומבי, ומקיימים אותה למעשה; בקיבוץ המאוחד – ההלכה אינה מחייבת, או לא היתה מחייבת הרבה שנים, אבל למעשה ״הקולקטיביות הרעיונית״ כפויה על הקיבוץ. בימי אחדות־העבודה, שיסדה את הקיבוץ המאוחד, היה זה קיבוץ פתוח, כללי, ואיש לא היה בודק דעות החבר. והיה זמן שהיתה אפילו בתוכו פלוגה דתית. עם הקמת סיעה ב׳ במפלגת פועלי ארץ־ישראל שקדה הנהגת הקיבוץ גם על הפיכת הקיבוץ לסיעה, ויתכן שסיעת הקיבוץ קדמה לסיעה ב׳ בעיר, וזו היתה סיבת הפילוג במפלגת פועלי ארץ־ישראל לפני עשר שנים.

כשנוסדה מפ״ם לפני שש או שבע שנים היתה זו לכתחילה לא מפלגה מאוחדת – אלא פדרציה מוסווה של שני קיבוצים בעלי קולקטיביות רעיונית, וכל אחד משני הקיבוצים קיווה שהוא יתגבר על חברו ויבלע אותו. הפילוג בא מפני שלשני הקיבוצים היתה תורה הוטנטוטית משותפת: כשאנו ברוב – הרוב מחייב, ועל המיעוט להישמע לרוב. כשאנו במיעוט – אין הרוב רשאי לפעול אלא בהסכמת המיעוט. כל זמן שלא היה ברור לשני הצדדים למי מהם יש רוב קבוע ובטוח – ניסו לפעול מתוך ״דו־קיום״. בינתיים חיבל משה סנה בשני הקיבוצים, והוצא מחוץ למחנה ולאחר שנתברר בהחלט שהרוב הוא לקיבוץ הארצי, והקיבוץ המאוחד תבע לעצמו ״הגמוניה של מיעוט״, אם להשתמש בלשון שבה ענה יצחק טאבנקין להפועל־הצעיר בוועידת היסוד של אחדות־העבודה בשנת 1919, – כלומר הקיבוץ המאוחד עמד על כך ששום דבר לא ייעשה במשותף בלי הסכמתו,אם כי הרוב הכריע אחרת, נתפרדה החבילה, כאשר קרה הדבר לפני עשר שנים במפלגת פועלי ארץ־ישראל, כשסיעה ב׳ בראשותו של טאבנקין דרשה לעצמה ״הגמוניה של מיעוט״, אבל הקיבוץ המאוחד בראשותו של אותו יצחק טאבנקין עמד בכל תוקף על הכרעת הרוב בכל מקום שהיה לו רוב.

איפה ואיפה ביחס לרוב ומיעוט אינה הסתירה היחידה והחמורה ביותר שבה נגועים שני פלגי מפ"ם. גופים אלה הם גם מפלגות מדיניות וגם קיבוצים משקיים. כמפלגות, רואות שתיהן עצמן בנות־ברית לברית־המועצות ולמחנה הקומוניסטי. כל הימים ידענו כולנו שזכות הבכורה ב״השתלבות״ זו מגיעה להשומר־הצעיר. אבל בקובץ החשוב המוּצא על־ידי הקיבוץ המאוחד בשם ״מבפנים״, מעיד יצחק טאבנקין (בחוברת פברואר 1954) כי ״הקיבוץ המאוחד היה ראשון בארץ, וימים רבים גם יחידי, שראה את עצמו בן־ברית לברית־המועצות״, זאת אומרת שהוא הקדים במעשה היסטורי זה את השומר־ הצעיר. חברים ותיקים בקיבוץ המאוחד אמנם תמהים על הצהרה זו, ואינם יודעים כלל, כי בקיבוץ המאוחד נפלה החלטה לפני הרבה שנים על ״ברית״ זו. אבל בירור זה אינו עכשיו מעניני. דבר אחד יודו גם מאיר יערי וגם יצחק טאבנקין: לא מברית־המועצות למדו שניהם תורת החלוציות ומפעל הקבוצה או הקיבוץ. בחגיגת פתח־תקווה העיד יעקב חזן, כי ערכים אלה ירשו מהעליה השניה. גם שאר הפלגים הפועליים שקמו בארץ לאחר בוא העליה השלישית – קיבלו תורה זו מהעליה השניה: הפועל המזרחי, הנוער־הציוני, פועלי אגודת־ישראל, לכולם יש גרעינים חלוציים וישובים קיבוציים. אולם השומר־הצעיר חידש משהו משלו – והקיבוץ המאוחד במשך הזמן הלך בעקבותיו: הקיבוץ נהפך גם למפלגה. עם יסוד מפ״ם נהפכו שני הקיבוצים למפלגה ״מאוחדת״. וכאן קרה דבר משונה ומנוגד בתוכו ־ כל קיבוץ המשיך במפעלו החלוצי: יסד משקים חקלאיים, התישב על הגבולות, קלט לתוכו נוער וגם עולים במידת־היכולת. ובעוד שני הקיבוצים מתמידים בפעולתם החלוצית, המפלגה המאוחדת שהם הקימו נתרוקנה מכל תוכן חלוצי ומכל אחריות חלוצית, ובפעולתה המדינית, בכנסת ומחוץ לכנסת, לא היתה שונה הרבה ממק״י ומ״חרות״. שליחי מפ״ם התפרקו מכל אחריות ממלכתית, מחוץ לעניני בטחון, ועשו כל אשר ביכלתם לחבל בפעולת המדינה – והמדינה פועלת אך ורק על־ידי ממשלתה – ומחוץ לצרכי שני הקיבוצים, התנכרו בפועל לכל צרכי העליה וההתישבות והפיתוח במדינה, אם כי לא פסקו לדקלם גבוהה גבוהה על עליה והתישבות ופיתוח. למעשה שלוש מפלגות אלו היוו בכנסת (בצירוף הכלליים, עד שהללו נצטרפו לממשלה בסוף 1952) קואליציה־אופוזיציונית ,ויחד ניהלו מלחמה עקרה וחבלנית בממשלה.

בשש השנים שלאחר תום מלחמת־הקוממיות קלטה המדינה שלושת־רבעי מיליון עולים חדשים וביצעה מפעלי התישבות ופיתוח אדירים וגייסה לשם כך מאות מיליונים בארץ ובעולם, בעיקר ביהדות אמריקה, בממשלה האמריקאנית ובגביית שילומים מגרמניה. מפ״ם שנשענה בעיקר על שני קיבוצים חלוציים לא נקפה אצבע במשך כל שש השנים האלה לעזור למפעל העליה וההתישבות (מחוץ למסגרת קיבוציה) ולגיוס האמצעים, ולא הציגה אף־פעם תביעה לציבור הפועלים לסייע במאמציהם, בעבודתם וביכולתם למשימות המדינה, אלא עשתה בדיוק ההיפך: היא הציגה למדינה תביעות דימאגוגיות, כביכול בשם הפועלים, אבל למעשה בניגוד לרצונם המוצהר של רוב הפועלים המאורגנים, ומתוך התנכרות לעמדה הברורה של הסתדרות העובדים. אילו היתה המדינה עושה רצון מפ״ם, לא היתה כל אפשרות לבצע מפעל הפיתוח וההתישבות והעסקת העולים ושיכונם, וגם אי־אפשר היה לחזק כוחות הבטחון של המדינה. מפלגה זו התנגדה יחד עם מק״י לגיוס מלוות בינלאומיים בארצות־הברית, אם כי משקיה נהנו ממלוות אלו ובכספי המלוות הוקמו הישובים והשיכונים של העולים. מפלגה זו התנגדה, יחד עם מק״י ו״חרות״, לגביית שילומין מגרמניה, אם כי משקיה נבנו הודות לשילומין אלה, ובאמצעי השילומין בוצעו מפעלי פיתוח ובטחון חיוניים.

אמנם אפשר לפקפק אם מפ״ם היתה מתנהגת ככה אילו ידעה שרצונה ייעשה.. אבל מתוך בטחון גמור שהצעותיה והצהרותיה ישמשו רק חומר לפרוטוקולים של הכנסת ולנאומי הסתה נגד הממשלה, הרשתה מפלגה זו גם לפסול כל מאמצי הממשלה – וגם ליהנות מפריים; גם להציג תביעות המסכנות העליה וההתישבות והבטחון – וגם לדבר גבוהה גבוהה על עליה והתישבות ובטחון.

בוכהלטריה כפולה זו של מפ״ם חיבלה בנשמת הרבה פועלים, אם כי רוב פועלי ישראל, לאשרנו, לא נתפסו לדימאגוגיה הזולה, להיפך, יותר ויותר ניערו חצנם ממפלגה זו. אבל אופוזיציה עקרה ומחבלת זו של מפלגה, המונה בשורותיה כוחות חלוציים לאלפים ומשקים קיבוציים לעשרות, החלישה כוח התנופה היוצרת של המדינה, אשר גם בתנאים פנימיים אידיאליים עליה להתחבט בקשיים חמורים מאין־כמוהם.

סתירה משוועת זו בין האופי הפנימי של הקיבוצים ובין המדיניות של מפלגתם העבירה גם רבים מבני הקיבוצים על דעתם, ועשרות ומאות משני הקיבוצים גם יחד נצטרפו למשה סנה שהתיצב בראש המדיניות הדימאגוגית וההרסנית של מפ״ם, מבלי שתהא לו כל זיקה למפעלה הקיבוצי.

התנכרותה של מפ״ם למשימות המדינה וסירובה לשאת בעול הממשלה פגמו קשה גם באופי החלוצי של שני הקיבוצים: ״הארצי״ ו״המאוחד״. כל פעולתם למען עליה והתישבות הצטמצמה בד׳ אמות של הקיבוץ, ושני גופים אלה, העשירים בנסיון התישבותי ובחומר אנושי חשוב, לא הושיטו כל עזרה למאות אלפי העולים שלא הלכו לקיבוצים ולמאות הישובים החקלאיים החדשים שהוקמו מחוץ לגופים התישבותיים אלה.

ודאי, היו בודדים לא־מעטים בתוך קיבוצים אלה שלא יכלו להשלים עם חלוציות מסוגרת ומקוצצת זו. ונמצא גם חבר קיבוץ, ודווקא מהשומר־הצעיר, שזעק־חמס בפומבי על הסתגרות הקיבוצים בשעה של עליה המונית, וגם פירסם ברבים רעיון אפיקורסי ש״לא מילוי המצוות והחובות שהקומונה הטילה על חבריה בשטח החברתי הפנימי״ הוא עיקר בשעה זו, אלא יציאה לעזרת המוני העולים, גם אלה שאינם מסוגלים לחיי קיבוץ, ולעזור להם בהתישבות על הקרקע ובתתבססות בחיי־עבודה, אחרת – עלול הדור הצעיר בקיבוצים ״ליפול טרף לתפיסה קולאַקית בלבושה הקולקטיבי״. (״תפקידי התנועה הקיבוצית בשעה זו״, מאת משה האמר ממשמר־העמק, ״דבר״ מיום 4.4.1952.)

מאמר אפיקורסי זה כמובן נפסל בעתונה של מפ״ם והוא נתפרסם ב״דבר״, אבל קולו נשאר קול קורא במדבר. שני הקיבוצים של מפ״ם נשארו סגורים בתוכם עד היום הזה, גם לאחר שצעירי המושבים ואיחוד הקבוצות והקיבוצים יצאו עם נשיהם וטפם לישובי־העולים.

ובראותי המצב במדינה, הסכנות הפנימיות והחיצוניות, והצרכים החיוניים, המחייבים גם התאזרות חלוצית רבה מצד הנוער והעם וגם תנופה רבת־אונים מצד המדינה, שרק ממשלה יציבה הנשענת על רוב העם מסוגלת לבצע, – אמרתי בלבי שאין להשלים עם המצב האומלל שנגרם על־ידי פיצול הכוחות החלוציים ובזבוזם במריבות פנימיות ובמדיניות־ סרק. נראה לי הצורך להקים חזית חלוצית לשלושת הדברים שציינתי מקודם: יישוב השממה, עצמאות כלכלית, ליכוד העם.

נפגשתי עם נציגי תנועתנו, מסרתי להם דעתי על מצב המדינה וצרכיה והצעתי לפנות לכל המפלגות שיש להן גרעינים חלוציים בהצעה להקים חזית חלוצית לבצרון פנימי לפי הקווים שציינתי בדברי הקודמים. היו חברים שלא האמינו בהצלחת הדבר. אבל איש לא התנגד לכך שאנסה דבר על אחריותי האישית. פניתי לראשי הקיבוץ המאוחד, הקיבוץ הארצי, הפועל המזרחי, פועלי ה״אגודה״, ובענין משטר הבחירות– לציונים הכלליים והפרוגרסיביים. נפגשתי עם י. טאבנקין בבית קרובו בחיפה ביום 30.12.1954; עם מאיר יערי ויעקב חזן – במרחביה, ביום 31.12.1954; עם משה שפירא – בטבריה, ביום 3.1.1955; עם הרב קלמן כהנא ובנימין מינץ – בתל־אביב, ביום 6.1.1955; עם ארבעת השרים של הציונים הכלליים – בתל־אביב, ביום,7.1.1955 ועם נציגי הפרוגרסיביים – פנחס רוזן, יזהר הררי ומ. קול – בתל־אביב, ביום 8.1.1955. כל אלה – בימי החופשה השנתית שלי.

כל השיחות התנהלו משני הצדדים ברוח טובה ובאטמוספירה חברית וידידותית, – אם כי בגילוי־לב ובהבלטת כל חילוקי־הדעות. אמרתי לכל בני שיחתי שאיני מדבר בשם המפלגה, אבל בידיעת חברי, ושאני פונה לכל ראשי המפלגות שהשתתפו בממשלה הזמנית. ולא אסתפק בשיחות אלה, – אלא אפנה אחר־כך גם לנוער, לציבור הפועלים ולעם כולו בדברים שאני מביא לראשי המפלגות.

פתחתי השיחות עם טאבנקין מתור קשרי חברות במשך חמשים שנה. עוד מלפני עלותי ארצה, שאמנם נותקו בשנים האחרונות. אבל באתי אליו בעניני העתיד ולא בחשבונות העבר. ניתחתי המצב הבינלאומי של המדינה וקשייה הפנימיים והחיצוניים ועמדתי על ההכרח במאמצים נמרצים לחיזוק הבטחון, ליישוב הגבולות והשממה, להחיש קליטת העולים ומיזוגם, להגדיל פריון העבודה ולהגביר הייצור בחקלאות ובחרושת לשם יצוא למען נגיע לעצמאות כלכלית בתקופה הקצרה ביותר, לפיזור האוכלוסין והתעשיה בכל חלקי הארץ ולהעביר מאכסימום של תושבים משירותים ועסקי־תיווך לעבודה יצרנית.

דברים אלה, ציינתי, ייתכנו רק בשתי דרכים: א. בהגברת רוח ההתנדבות בעם, ובהיחלצות הנוער ליישוב השממה ולחינוך העולים ומיזוגם; ב. במאמץ מכוון ומתמיד מצד המדינה שרק ממשלה יציבה הנשענת על רוב העם מסוגלה לעמוד בו. הצעתי שתי הצעות: הקמת חזית חלוצית וביטול משטר הבחירות היחסיות וקביעת משטר בחירות אזוריות. טאבנקין שלל מיד בחירות אזוריות, כפר במציאות אינטרסים וארגונים כיתתיים; הסכים לניתוחי את המצב החמור של המדינה ולא עוד אלא שניסח החומרה ביתר חריפות; הסכים לכל המשימות שהזכרתי בדבר יישוב הגבולות והשממה הגדלת פריון העבודה פיזור האוכלוסין והתעשיה והגברת תהליך הפרודוקטיביזציה אך עבר בשתיקה על ההצעה להוציא צעירי הקיבוצים למושבי־העולים, כאשר עשו צעירי המושבים ואיחוד הקבוצות והקיבוצים. ואשר להצעת חזית חלוצית אמר שבתקופה זו תהיינה המפלגות עסוקות במלחמת־הבחירות; כל מפלגה תופיע לחוד, – ויש זכות־קיום לכל אחת מהן, אך לאחר הבחירות יש צורך בהסכמתם של שלוש מפלגות־הפועלים להקים ממשלה מתקדמת, ולא להסתפק בכך אלא להגיע לידי הסכמה גם עם הפועל המזרחי, פועלי האגודה״ והפרוגרסיביים.

י. ט. ניסה לעשות גם חשבון העבר, אבל סירבתי להיכנס בוויכוח זה. הוא עמד על מדיניות־החוץ, ודרש שמדינת ישראל תבקש ידידות כל הממשלות ותסחר עם כל המדינות בתנאים שווים. העירותי, שזוהי המדיניות של ממשלת ישראל כל השנים, ושבנדון זה אין כל חילוקי־דעות.

לאחר שטאבנקין קבע אף הוא שהדברים שהם עיקר מוסכמים, והם: יישוב השממה קליטת עולים ומיזוגם, הגדלת פריון העבודה פיזור האוכלוסין, הגדלת הייצור, חיזוק הבטחון, העברת מאכסימום של תושבים לעבודה יצרנית, שאלתי: אם הדברים העיקריים מוסכמים בינינו – מה טעם ויסוד לפירוד ולמלחמת המפלגות בציבור הפועלים? על שאלה זו לא נעניתי.הצעתי שעל־יסוד הדברים המוסכמים נכנס ועידת פועלי ארץ־ישראל שתחליט על כל הענינים המדיניים, כשם שההסתדרות מחליטה על כל הענינים המקצועיים, הקואופרטיביים והתרבותיים.

התשובה היתה מיד שלילית: ועידה כזו תתן רוב למפלגת פועלי ארץ־ישראל. הוא הדגיש שוב הצורך בהסכמה מוקדמת. שאלתיו, כיצד אפשר לקיים מדינה או אפילו מפלגה או קיבוץ אך ורק על יסוד הסכמה שפירושו ויטו של המיעוט או ״הגמוניה של המיעוט״, ושוב עמדתי על הצעתי לכנס, על יסוד העיקרים המוסכמים, ועידת פועלי ישראל שתחליט על הבעיות המדיניות, עוד לפני הבחירות. טאבנקין הציע לי להביא הצעה זו למפלגתו. אמרתי שאהיה מוכן לעשות זאת רק יחד אתו. ענה לי כי יביא דברי לחבריו, ובזאת נפרדנו.

אם כי הוויכוח היה קשה – לא נפחתה כל משך השיחה ההשראה החברית, ולפני הפרידה הבטיח טאבנקין להמציא לי כל כתבי יצחק קצנלסון שהוצאו על־ידי הקיבוץ המאוחד. ואמנם, הוא קיים הבטחתו – ושלח לי ספרי י. קצנלסון עם כתובת ידידותית, ״מחבר מאז״. עניתי לי. ט. בכתב:

״קיבלתי ספרי יצחק קצנלסון ״מחבר מאז״ – ואיני יודע אם לשמוח או להתעצב על התוצאה היחידה הזאת של פגישתנו – – – איני יודע מי הוא כותב המאמרים הראשיים ב״למרחב״, אבל נדמה לי שהוא נחפז קצת לבשר לקוראיו במאמר בשם ״חזית לא־חלוצית״ (ביום 11.1.1955) כי כל ענין ״החזית החלוצית״ כמו שקע במצולות.

״הותחל בהקמת חזית חלוצית בלי ״הסכמת שלוש המפלגות״ – וגם ההמשך יבוא בלי ההסכמה שלא הושגה לצערי. טיפלתי בדבר זה לפני ״השיחות״ – ואמשיך לאחר השיחות. – –

״כשברל, יבנאלי ואנוכי יזמנו בגדוד (במלחמת־העולם הראשונה) יסוד ״אחדות העבודה״, נתקלנו גם אז בקשיים ובהתנגדות, וחברים פרשו. הפורשים מנעו שהאיחוד יהיה שלם – הם לא מנעו פעולתה הברוכה של אחדות־העבודה, ולבסוף נצטרפו גם הפורשים והקימו מפלגת פועלי ארץ־ישראל. נתבדל השומר־הצעיר, ואחר־כך פרשה מאתנו שוב חבורה בעלת־זכויות. נפגמה השלמות – אבל מפעלה ההיסטורי של מפלגת פועלי ארץ־ישראל נעשה, אם כי השומר־הצעיר והפורשים התנגדו לו.

״אין בלבי כל ספק שהפירוד והפילוג בתנועת־הפועלים בישראל יחלפו, ותוקם לא הסכמה – אלא אחדות. בתקווה זו הלכתי אליך. הליכה זו נכשלה, – התקווה לא אבדה. – –

״אם דברך יקום ונגיע ליובל השני של העלית השניה, לא נימצא בשני מחנות יריבים. ואני מעז לחשוב שלא נצטרך לחכות עוד חמשים שנה. הדיבוק של הפירוד גוסס. גסיסתו אולי תימשך כמה שנים, אבל הוא אינו יכול להאריך ימים מחָבר בימים יבואו״.

עד היום לא קיבלתי מטאבנקין או מחבריו תשובה על ההצעה לכנס ועידת פועלי ישראל על בסיס העיקרים המוסכמים: יישוב השממה, הגדלת פריון העבודה, מיזוג הגלויות וכו'. במקום תשובה הופיעה בעתון ״למרחב״ שורת מאמרים עוינים המסלפים תוכן הצעותי. אני מציין זאת בלי תרעומת ובלי השתוממות. במאמר ראשי ביום 3.1.1955 (שלושה ימים לפני שטאבנקין מסר לוועדה המדינית של מפלגתו על תוכן פגישתנו) בשם ״חזית חלוצית במקום ממשלת פועלים״ מסופר כי ״אנחנו גילינו את הנגב ואת חשיבותו להתישבות עברית פועלית וחלוצית עוד הרבה זמן לפני שנתגלתה שדה־בוקר״. כותב המאמר משתמש בלשון רבים – ״אנחנו״, כנראה, מתוך עניוות, ואם הוא באמת יושב בנגב עוד מלפני ״שדה־בוקר״ – תבוא עליו ברכה ואין אני חולק על דבריו ״כי גילוייו של ד. ב. ג. על הסכנות הצפויות למדינה ולעם ועל ההכרח ליישב את השממה, לחתור לעצמאות כלכלית שלא על חשבון רמת־החיים של המוני־העם, וללכד את העם למאבק עז על בטחון המדינה ועל עצמאותה לא נתגלו לנו עם שיחותיו של ד. ב. ג. לקראת הבחירות הממשמשות ובאות״. אכן אמת היא, כי מאז קום המדינה, לפני בחירות ולאחר בחירות, אני (ולא רק אני) טוען כל הזמן דברים אלה,ופניתי לטאבנקין לא מפני שהתכוונתי ״לגלות״ באוזניו חדשות, אלא מפני שרציתי שהוא וחבריו יסיקו מסקנות מעשיות, מהדברים הידועים להם, ולא ימשיכו בהתפרקות מעול המדינה ובפילוגים ההורסים ליכוד העם והפועלים, ולא יוסיפו להסתגר בתור ד׳ אמות של קיבוצם ומשקם, כאשר עשו מאז תום מלחמת־הקוממיות, במשך שש שנים.

לפגישתי במרחביה עם אישי השומר־הצעיר הקדים מאיר יערי מאמר ״בלא הסתר פנים״, שנתפרסם ב״על־המשמר״ ביום הפגישה (31.1.1955). יערי מודיע כי הפגישה שנערכה על־פי יזמת ד. ב. ג. – נענה לה השומר־הצעיר ברצון. משום־מה באה סמוך לכך התקפה על הפלג השני של מפ״ם, שהוא, בעיני יערי, ״שותף לתמרוני מפא״י, אשר בשטח זה אינו מן הנמושות כל עיקר. הכוונה, כמובן, לחבורה אשר פילגה את מפ״ם בדם קר״. אחר־כך נעשה חשבון עם יוזם הפגישה, אשר חלק על השומר־הצעיר בהתנגדותו להקמת מדינה יהודית. הוא גם מזכיר לה חטאו הגדול והנורא, שלפי דעתו אין מקום בציבור הפועלים אלא ״להסתדרות אחת ולמפלגה אחת״. עלי לציין ברצון שהפעם אמר יערי דבר אמת. זו היתה דעתי ואמונתי כל הימים שאני בארץ, כי לציבור הפועלים מספיקה הסתדרות אחת ומפלגה אחת. ביסוד אחדות־העבודה בשנת 1919 רצינו אפילו שתקום מסגרת יחידה לציבור הפועלים שתהיה גם הסתדרות וגם מפלגה – וחידה היא בעיני, ו״רק לאלוהים פתרונים״, כפי שאומר יערי, כיצד המארכסיסט יערי סבור שלציבור הפועלים דרושות כמה וכמה הסתדרויות וכמה וכמה מפלגות.

בסוף מאמרו מודיע יערי בכל זאת – ״כי קיבלנו ברצון את ההזמנה לפגישה כזאת״.

עלי לציין שהפגישה עצמה, שנתקיימה בביתו של יערי, היתה מתחילתה ועד סופה, שלא כמאמרו של יערי, אפופה אטמוספירה של חברות וידידות ורוח טובה של הכנסת־אורחים, ואני בטוח – לא מלאכותית אלא כנה ואמיתית, ולא רק מצד יערי וחזן, אלא מצד כל משק מרחביה. ועל זאת אני ודאי אסיר־תודה לאנשי השומר־הצעיר.

חזן השיב לי כמעט אותה תשובה שהשיב י. טאבנקין. לא חלק על תיאורי את מצב המדינה והעם היהודי, כפי שתיארתי, אבל רק לאחר הבחירות יש לדון יחד על הרכבת ממשלה; לא ממשלת־פועלים, הדגיש במיוחד, כי יש לצרף גם המתקדמים, אם כי אינם חלוצים, – ובמרכז הממשלה המתקדמת יעמדו הפועלים. וכמובן שהוא שלל הצעת בחירות אזוריות. על שאלתי מדוע לא נצטרפו לממשלה לפני שש שנים ולפני ארבע שנים ולפני שנתיים גם כשלא היו בממשלה ציונים כלליים, והיו רק פועלים ומתקדמים, – לא קיבלתי תשובה. חזן רק ציין שהיו בינינו חילוקי־דעות גם בעניני־חוץ וגם בעניני־פנים. אבל לא הסביר כיצד ומדוע הוא מניח עכשיו כי לאחר הבחירות הבאות ייעלמו חילוקי־דעות אלה, ומדוע דווקא הפעם יסכימו להצטרף לממשלה.

ניסיתי לעשות להם ״חשבון־נפש״ של התבדלותם במשך יותר משלושים שנה. בכל מה שעשו כמונו – התישבות, קיבוצים – הצליחו, ובכמה דברים, ביחוד בטיפוח יחסי חברים בתוך הקיבוץ, עלו גם על אחרים. אבל מה הועילו בהתבדלם כגוף מדיני מיוחד? כמפלגה היו עקרים כל הזמן; הם נלחמו נגד הקמת המדינה; וכל הפרוֹגנוֹסוֹת הפוליטיות שלהם נתבדו. ערב הקמת המדינה הצליחו להקים מפ״ם ויצאו מהבחירות לכנסת הראשונה כמפלגה השניה במדינה, אבל מתוך פירוק עול המדינה – ירדו, ולכנסת השניה הופיעו כמפלגה השלישית, ואחר שאיבדו רבע ממספר הצירים, ולאחר שעמדו שוב באופוזיציה עקרה נתפוררו לגמרי, ונשארו עם שליש צירים שהיה להם בכנסת הראשונה, וכמה מחברי משקיהם עזבו אותם ונצטרפו לסנה. האם ייתכן שיהיו מרוצים מיבול מדיני זה? בשעה זו לא נתגבר על חילוקי־דעות אידיאולוגיים, אבל יש לנו ענינים משותפים ומוסכמים, – ולכן הצעתי לכנס, על יסוד הענינים המשותפים, ועידת־פועלים כללית ולקבל דינה.

קודם לכן היה חזן איש־שיחי; עתה דיבר יערי: השומר־הצעיר אינם אנשי קוניונקטורה; מצבם אינו כל־כך עלוב כפי שתיארתי: רוב חברי מפ״ם נשארו אצלם. אף איש מהשומר־הצעיר לא נצטרף לפלג השני; לעומת זאת רבים בקיבוץ המאוחד נשארו חברי מפ״ם; הם רואים עצמם בעתיד אלטרנטיבה למפא״י.

אמרתי שאיני יודע מה יהיה בעתיד הרחוק; דאגתי וחרדתי נתונה לתקופה הקצרה של עשר השנים הבאות. הוואתיקן ואולי גם הקרמל – יכולים לחשוב בטרמינים של עשרות ומאות בשנים. עלינו שומה להתבצר בשנים הקרובות, למען נוכל לעמוד ביום־הפקודה – אם יבוא, ואין אנו יודעים מתי יבוא. אין מצבנו דומה למצבה של בורמה או של הודו. הם עומדים רק בפני הריב בין המזרח ובין המערב, ונהרו מחפש לעצמו מפלט בניטראליות – לעת־עתה, אם כי אינו בטוח בכוונות של שכנו האדיר – סין. אבל בעייתנו החיצונית אינה מצטמצמת במעגל העולמי בסכסוך שבין מזרח ומערב, אלא במעגל של המזרח התיכון, במזימות שכנינו הערבים, ו"ניטראליות״ אינה פותרת שאלתנו, אם גם נניח שניטראליותה של הודו פותרת שאלתה היא. ואין אנו יכולים להתעלם מגורם הזמן. כל שנה שאנו מפסידים ללא התבצרות מאכסימלית היא אבידה לדורות, ואם השומר־הצעיר חרד לגורל המדינה והעם, – אינו יכול להשתעשע בתקווה שבעתיד הרחוק ישמש אלטרנטיבה למפא״י. עלינו לעשות עכשיו, מחר ומחרתיים, כל מה שאפשר לעשות בכוחות משותפים לביצור מעמדנו, – ואני מציע שוב ועידת־פועלים כללית.

תשובתם האחרונה היתה שיביאו דברי לפני חבריהם.

לפני ימים אחדים הופיע ברזילי באסיפה פומבית ברחובות והתקיף את הצעותי. לפי דבריו, שנמסרו ב״על־המשמר״ מיום 16.1.1955, ״חותר הוא (ב. ג.) לארגון לא־חלוצי אשר יבצע הפיכה אנטי־דימוקראטית בחיינו הפארלמנטריים וימיר שיטת בחירות דימוקראטיות בשיטה ריאקציונית״. העתון מכתיר נאומו של ברזילי בכותרת זו: ״במסווה ‘חזית־חלוצית’ חותר ב. ג. להפיכה אנטי־דימוקראטית״. באותו נאום התקיף ברזילי משום־מה גם את הפלג השני של מפ״ם, המשתמש אף הוא כמעט באותן הנוסחאות של ברזילי ו״על־המשמר״. לדעת ברזילי נואמים מנהיגי אחדות־העבודה נאומים חריפים נגד מפא״י ומפ״ם, ועם זאת נעשית מלאכה שקטה של קירוב עמדות למפא״י.

יש להניח שברזילי הביע דעת הצמרת של השומר־הצעיר, אם כי לא נתקבלה מהם תשובה רשמית, כאשר לא נתקבלה מהפלג השני.

גם השיחה עם מ. שפירא מהפועל־המזרחי ועם נציגי פועלי ה"אגודה״ התנהלה ברוח טובה. מלבד הדברים הכלליים עמדתי בשיחות אלה על בעיית הדת והמדינה.

יש אצלנו נטורי־קרתא מימין ומשמאל, או בלשון מודרנית – בעלי תפיסה טוטאליטרית, שאינם מסוגלים להבין ולסבול אנשים שאינם חושבים ומתנהגים כמוהם. ומכיוון שקנאים קיצוניים אלה הם במיעוט, הריהם שואפים להקים משטר של כפיה – דיקטאטורה פוליטית או אינקביזיציה רוחנית, אשר תדכא בכוח ובמעשי־אלמות כל מי שאינו מקבל דעתם ואמונתם. כל זמן שידם קצרה להקים משטר כזה הם מתבדלים ומסתגרים בצורה זו או אחרת, מטפחים במחיצה סגורה ומסוגרת תפיסה וגישה טוטאליטרית ומונעים מאנשיהם כל מגע רוחני ומחשבתי עם בעלי דעה אחרת, ובאותו זמן הם גם תובעים מהרוב סובלנות כלפי עצמם וחירות גמורה למעשיהם המתבדלים, אף אם הם פוגעים בצרכי הכלל.

תנועתנו שוללת תפיסה טוטאליטרית זו בתכלית השלילה. אנו מקבלים מציאות דעות, אמונות והשקפות שונות, כדבר לגיטימי ורצוי, ואנו דורשים חופש לדעות ולהשקפות, גם אם אינן רצויות כשלעצמן. אנו מאמינים שיש ביכולתנו להנחיל לרוב הציבור השקפתנו וחזוננו בכוח הדוגמא והשכנוע ואמונתנו זו לא הכזיבה.

לא כל השאלות יש להביא בתקופה זו להכרעה סופית. יש מוקדם ומאוחר בהיסטוריה, ויש עיקר ותפל. יש ללכד העם ויש לאחד ציבור הפועלים גם כשיש בתוכם חילוקי דעות בכמה ענינים. אין אנו סבורים שרק אנשים המסכימים זה לזה במאה אחוזים – מסוגלים לעבוד יחד. הזדהות־דעות מוחלטת כזו תיתכן רק בקרב רובוטים אנושיים הכפופים למנהיג קלריקאלי, קומוניסטי או פאשיסטי. בקרב אנשים בני־חורין מן ההכרח שיהיו נטיות וראיות שונות, גם כשאין ביניהם ניגודי אינטרסים, כפי שאנו רואים גם בין אנשים החיים בקומונה אחת.

אפילו במפלגה אין הכרח שישלטו בה ״שפה אחת ודברים אחדים״. די ברעיונות־יסוד ובחובות־פעולה עקרוניים. בעם ודאי שלא תיתכן אחדות־דעות;ואף־על־פי־כן יש אפשרות ויש הכרח חיוני וגורלי באחדות לאומית. בתקופה זו יש לעם שלושה דברים משותפים המתנים קיומו ועתידו:בטחון, קיבוץ־גלויות ועצמאות מדינית וכלכלית. כל בעיה הכרוכה באחת משלושת הצרכים היסודיים הללו השנויה במחלוקת – מחייבת הכרעה, ואין הכרעה אלא על־ידי הרוב, והכרעת זו מחייבת. אבל לא כל שאלה שנויה במחלוקת טעונה בימינו הכרעה סופית. אחת השאלות האלה – היא שאלת הדת והמדינה.

לא ברור אם היתה אף תקופה אחת בתולדות העם היהודי במשך כל ארבעת אלפי שנות קיומנו, שבה היה כל העם מאוחד בעניני דת ואמונה. לא היתה אחדות כזו בימי בית־ראשון, או יותר נכון – בתקופת התנ״ך, ולא בימי בית־שני. אבל איש לא יטיל ספק בעובדה – אם טוב הדבר או רע – שבדורנו אנו רחוק העם היהודי, גם בגולה וגם בישראל, מתפיסה אחידה בשאלות דת ואמונה. אפילו המפלגות ה"דתיות״ אינן זהות בכל השקפותיהן, וגם הציבור הרחב הנמצא מחוץ למפלגות אלה, והוא הרוב הגדול בעם, – מחולק בדעותיו ובהשקפותיו. ואם אין אנו רוצים לפוצץ בית־ישראל, כאשר מנסים לעשות זאת נטורי־קרתא מכל המינים, – עלינו למַצוֹת המשותף המאכסימלי בשטח זה.

מתוך גישה זו הצעתי לנציגי מפלגות הפועלים ה״דתיים״ שלושה עקרונות בשטח הדת והמדינה:

א) מדינת ישראל חייבת להבטיח לכל יהודי דתי מאיזה גוון שהוא אפשרות מלאה לחיות לפי דרכו ואמונתו, יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם. אליבא דאמת, אין יהודי דתי יכול לשמור כל מצוות־הדת אלא בארץ־ישראל. וה״דתיים״ הממשיכים לחיות בגולה אחרי תקומת המדינה, שפתחה שערי הארץ לכל יהודי – מתנכרים לתורת ישראל.

ב) המדינה חייבת לשקוד על הבטחת צביון יהודי לחיים הציבוריים במדינה (מבלי לפגוע, כמובן, בחופש הדת של המיעוטים).

ג) המדינה חייבת להשליט חופש המצפון בישראל ולמנוע כל נסיון של כפיה דתית, בין של ״חופשי״ כלפי ״דתי״, ובין של ״דתי״ כלפי ״חופשי". על חופש המצפון התחייבו בהכרזת המדינה ובכנסת כל המפלגות בישראל, לרבות ה״אגודה״ ו״המזרחי״, וחופש המצפון הובטח לא לאחד הצדדים, אלא לכל התושבים ולכל העדות והציבורים בישראל.

נציגי תנועת־הפועלים ה״דתית״ הסכימו לשלושת עקרונות אלה. אבל הייתי מטעה אתכם אילו לא הייתי מוסיף מיד שהסכמה עקרונית זו אינה מבטיחה עדיין גם הסכמה בשימוש העקרונות האלה הלכה למעשה.

הודעתי לכל אנשי שיחתי שהמו״מ לא יצטמצם בשיחות עם ראשי המפלגות, אלא תבוא גם פניה לנוער, לציבור הפועלים ולעם.

אולם בטרם נפנה לאחרים – עלינו קודם־כל לתבוע מעצמנו.החזית החלוצית הדרושה ליישוב השממה, לעצמאות כלכלית ולליכוד העם – צריכה להתגייס קודם־כל בתוכנו. נעשו התחלות מיצערות אבל חשובות: יציאת צעירי המושבים ואיחוד הקבוצות והקיבוצים לישובי העולים; התארגנות גרעינים בחיפה, בירושלים, בתל־אביב, בפתח־תקווה ובמושבות השרון להתישבות אזורית; עליית גרעינים הנגבה.

לא דלל מקור החלוציות בארץ, אבל אסור לנו להסתפק במועט. עלינו גם לזקק המפעל החלוצי מהסיגים שנצמדו לו בעקב הדיבוק הטוטאליטרי שדבק בכמה גופים התישבותיים: התבדלות, הסתגרות, פיאודליות רוחנית. בעלי השקפות שונות בשאלות מדיניות בינלאומיות יכולים לבנות יחד קיבוץ ומושב, ושייכותם המפלגתית אינה ענינו של הגוף ההתיישבותי.

עלינו לקרוא לאחדות חלוצית ולאחדות העובדים. אם אנשים שהולכים מפילוג לפילוג קוראים לעצמם בשם אחדות־העבודה – סימן ששם זה אומר משהו לכלל העובדים, וכבר נאמר כי צביעות היא מס שהשקר משלם לאמת. התפוררות מפ״ם מעידה על התנוונות הפלגנות בתנועת־הפועלים. בגופים המפולגים עצמם יש רבים הצמאים לעבודה משותפת ולאחדות. לפי שעה כל אחד מפלגי מפ״ם רואה ומגלה רק מומי חברו. אי־אפשר שטובי חבריהם המסוגלים למחשבה עצמית – ויש לא־מעטים כאלה בשני הקיבוצים המפולגים – לא יבינו שצרכי המדינה והמפעל החלוצי מחייבים ליכוד.מובטחני שהציבור הרחב – כפועלים וכיהודים – קצה נפשו בפירורים ובפילוגים. ואם כי אין להשלות נפשנו שבקרוב ובנקל נעקור נגע ההתפצלות – אין לקבל הפילוגים כגזירה מן השמים.

אנחנו נדרשים להבריא ולבצר המשטר הדימוקראטי במדינה. צפויים לנו מבחנים קשים – ורק בליכוד כוחות ובבצרון פנימי נעמוד בהם.

תנועתנו היא המשכה הרצוף של העליה השניה גם בזמן וגם בתוכן. חברינו הניחו היסודות הראשונים להתישבות העובדת – הקבוצה והמושב, לשמירה ולהגנה, לעתונות העבודה וספרותה, לחינוך חלוצי ולאיחוד הפועלים בכפר ובעיר, לכיבושים מקצועיים, לתנועה הקואופרטיבית, לארגון העליה מתימן ומכל שאר הארצות. הם ניהלו המאבק לזכויות הישוב ולהקמת המדינה, ומתוך נאמנותם לשליחות ההיסטורית של העם השליטו הגמוניה חלוצית בישוב, בציונות ובמדינה.

כל המפעלים מאז ועד היום לא היו אלא פילוס דרך למחוז־חפצנו ההיסטורי: קיבוץ גלויות, עצמאות עברית, מדינה למופת.

לביצוע משימות אלה עלינו להצטייד בשלושה אלה:

א) במשטר דימוקראטי יציב, אחראי, מלוכד ולא בנוי על קנוניות של סיעות;

ב) בגיוס היכולת והיזמה של ציבור הפועלים והעם כולו להגברת פריון העבודה, להגדלת הייצור בחקלאות ובחרושת, להעברת מאכסימום של תושבים ועולים מעסקי תיווך ושירותים לעבודה יצרנית, – למען נגיע בהקדם לעצמאות כלכלית ולא נצטרך לעזרת זרים.

ג) בהיחלצות הנוער בערים ובמושבות ובישובים הוותיקים ליישוב השממה, למיזוג הגלויות ולביצור הבטחון.

נתאזר – ונוכל!

בֶּן אָדָם: שִׂים פָּנֶיךָ – וְהַטֵּף אֶל־דָּרוֹם, וְהִנָבֵא אֶל יַעַר הַשָּׂדֶה נֶגֶב.

(יחזקאל, כ"א, ב')

בדרום ובנגב עמדה עריסת אומתנו; הם אזורי־התורפה המסוכנים של המדינה; הם גם תוחלתה הגדולה.

כשנצטווה אברהם אבינו ללכת מארצו וממולדתו ומבית אביו באור־כשדים לארץ היעודה – הלך ונסע הנגבה. ולאחר שהרעב הוריד אותו מצרימה – שב ועלה הנגבה. זמן מה אהל אברהם באלוני ממרא אשר בחברון, כי האדמה הצחיחה בדרום לא נשאה את אברהם ואת לוט יחדיו, כי לשניהם היה מקנה רב – צאן ובקר, אבל אחרי הפיכת סדום חזר אברהם “אַרְצָה הַנֶגֶב וַיֵשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיְגָר בגְרָר”. שכניו של אברהם היו הפלשתים אשר התישבו בדרום המערבי, ועם שכניו אלה כרת אבי־האומה ברית, לאחר מריבות על באר־מים שחפר בארץ מעוטת־גשמים זו, וקרא למקום באר־שבע,"כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם״. ספר־הספרים שלנו המצטיין בצמצום דראמטי גם כשהוא מספר על מאורעות אדירים, מציין בפסוק אחד בן עשר מלים שני מעשים של אברהם, שצירופם יחד מעורר השתאות עמוקה על התפיסה המופלאה של קדמונינו. בנשימה אחת מסופר על מעשה פרוזאי ויומיומי כביכול של נטיעת־עץ – ועל הברקת הרעיון העליון שהונח בהשקפת העולם המקורית של היהדות – הרעיון של אל־עליון. ואלו הן עשר המלים:,וַיִטַֹע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שֶׁבַע וַיְִקָרא־שָׁם בְּשֵם ה׳ אֵל עוֹלָם״. רק הגניוס היהודי הקדמון השכיל והעז לצרף בפסוק אחד ובפשטות תמציתית כזו שני מעשים שונים ורבי־משמעות כאלה.

גם יצחק, בנו של אברהם, היה יושב בארץ הנגב, וכאן פגש ברבקה בבואה מארם־נהרים, ואף הוא נסתכסך עם שכניו הפלשתים בגלל חפירת בארות אשר סתמו אותן הפלשתים.

וַיַחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָחַל וַיִמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִים. וַיָרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר: לָנוּ הַמָּיִם, וַיִקְִרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׁק, כִי הִתְעַשְׁקוּ עִמוֹ. וַיַחְפְרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת, וַיָרִבוּ גַּם עָלֶיהָ וַיִקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה. וַיַעתֵּק מִשָׁם וַיַחְפּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִקְרָא שְֹמָהּ רְחוֹבוֹת וַיֹאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לנו ופָרִינוּ בָאָרֶץ. וַיַעַל מִשָׁם בְּאֵר שֶׁבַע".

ושוב המשיך פה יצחק במסורת העברית של אביו,

וַיִקְרָא בְּשֵׁם ה' וַיֵט שָׁם אָהֳלוֹ, וַיִכְרוֹּ־שָׁם עַבְדֵי יִצְחָק בְּאֵר".

נטיית אוהל, כריית באר וקריאה בשם אל־עליון – בנשימה אחת.

ברורה הסיבה להליכת אבותיה הראשונים של האומה הנגבה: חלק זה של הארץ היה הפחות מיושב ומאוכלס, כבימינו אלה, והעולה הראשון מהארץ שנקראת בימינו עיראק ובימים ההם חרן, מצא בנגב מרחב חופשי וריק, כאשר לא מצא בכל שאר חלקי הארץ היעודה, וגם הוטל עליו לעסוק במקום־מושבו החדש במעשי־בראשית: חיפוש מים ונטיעת עצים ושם, במרחב שומם זה, עמד על האחדות העליונה של ההוויה.

גם המרגלים ששלח משה לתור הארץ עלו תחילה בנגב, ומשם באו לחברון. השליט הכנעני הראשון אשר נתקלו בו בני־ישראל במסעיהם מהדרום לצפון היה מלך ערד היושב בנגב.

בתנ״ך לא נמצא אף פעם הביטוי המשובש השגור בפי בני דורנו – ״לרדת״ לנגב. בתנ״ך ״עלו״ הנגבה.

*

כאז כן היום הנגב הוא המרחב הגדול והריק של ישראל. מאז דרכו פה רגלי האבות עברו על הנגב הרבה חליפות ותמורות ועריו החרבות עדות הן למאמצי דורות, מימות האבות ועד המאה השביעית, עד גמר התקופה הביזאנטית, ליישב ולהפריח שממה זו. גם הסקירות הארכיאולוגיות שנעשו בשנים האחרונות גילו מספר רב של ישובים קדומים בכל רחבי הנגב. הכיבוש הערבי במאה השביעית עשה לאל מאמצי המיישבים העברים ובני־נביות, והיום אין עוד כמעט כל זכר לערי יהודה ושמעון, שני השבטים שהתנחלו בדרום ובנגב.

ספר יהושע (ט״ו, 21–32) מונה הערים אשר נפלו בנחלת שבט יהודה, אל גבול אדום בנגבה: אל גבול אדום בנגבה:

“קִבְצְאֵל וְעֵדֶר וְיַגוּר. וְקִינָה וְדִימֹונָה וְעַדְעָדָה. וְקָדֶשׁ וְחָצוֹר וְיִתְנָן. זִיף וָטֶלֶם וּבְעָלוֹת וְחָצוֹר חֲדַתָּהּ וּקְרִיוֹת חֶצְרוֹן הִיא חָצוֹר. אֲמָם וּשְׁמָע וּמוֹלָדָה. וַחֲצֵר גַדָּה וְחֶשְׁמוֹן וּבֵית פָּלֶט. וַחֲצֵר שׁוּעָל וּבְאֵר שֶׁבַע וּבִזְיוֹתֶיהָ. בַּעֲלָה וְעִיִים וָעֶצֶם. וְאָל תּוֹלֵד וּכְסִיל וְחָרְמָה. וְצִקְלַג וּמַדְמֵנָּה וְסַנְסַנָּה. וּלְבָאוֹת וְשִׁלְחִים וְעַיִן וְרִמוֹן”

שמעון אשר התנחל בתוך נחלת בני־יהודה ישב אף הוא בכמה מהערים שנזכרו לעיל (באר־שבע, אל־תולד, מולדה, חצר שועל, עצם, חרמה, צקלג, עין, רמון), אבל היו לשמעון גם ערים בנגב שבהן לא ישבו בני־יהודה:

בְּתוּל, בֶּלָה, שֶׁבַע, בֵּית־הַמַּרְכָּבוֹת, חֲצֵר סוּסָה, שֶׁרוּחָן, עֶתֶר, עָשָׁן.

שתי הערים האחרונות נזכרו גם בערי יהודה בשפלה (יהושע) ט"ו, 42).

התנ"ך מבחין בין ששה חבלי הנגב: נגב־ערד – זהו מדבר יהודה ממזרח באר־שבע עד ים המלח; נגב יהודה – הנגב המרכזי; נגב הירחמאלי ונגב הקיני – שניהם כנראה בדרום הנגב; נגב הכרתי – כנראה הנגב הערבי לצד פלשת; נגב כלב – יתכן חלק מנגב יהודה.

הנביאים לא השלימו מעולם עם שממות הנגב. ישעיהו בן אמוץ התנבא:

“יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָה, וְתָגֶל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבָצֶלֶת – אָז יְדַלֵג כָֹאַיָל פִּסֵּחַ, וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם, כִּי נִבְקְעוּ בַּמִדְבַּר מַיִם, וּנְחָלִים בָּעֲרָבָה, וְהָיָה הַשָּׁרָב – לַאֲגָם, וְצִמָּאוֹן – לְמַבּוּעֵי מַיִם. וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ, וְדֶרֶך הַקֹדֶשׁ יִקְרַא לָהּ – וְהָלְכוּ גְאוּלִים”.

(ישעיהו ל"ה, 9־1).

כאן נתפרשו כל המפעלים העיקריים הדרושים לפיתוח הנגב, שלא עבר זמנם גם בימינו אלה. וירמיהו התנבא:

כִּי כֹּה אָמַר ה‘: כַּאֲשֶׁר הֵבֵאתִי אֶל הָעָם הַזֶּה אֶת כֹּל הָרָעָה הַגְדוֹלָה הַזֹאת – כֵּן אָנֹכִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַטוֹבָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹבֵר עֲלֵיהֶם. וְנִקְנֶה הַשָׂדֶה בָּאָרֶץ הַזֹאת, אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים: שְׁמָמָה הִיא מֵאֵין אָדָם וּבְהֵמָה, – שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ וְחָתוֹם וְהָעֵד עֵדִים בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִין וּבִסְבִיִבֵי יְרוּשָׁלַיִם וּבְעָרֵי יְהוּדָה וּבְעָרֵי הָהָר וּבְעָרֵי הַשְׁפֵלָה וּבְעָרֵי הַנֶגֶב – כִּי אָשׁוּב אֶת שְׁבוּתָם, נְאֻם־ה’"

(ירמיהו ל"ב, 44־42).

בנגב נמצאו בימים הקדומים המכרות הראשונים אשר הגדילו סחר הארץ בימי מלכי יהודה הראשונים. עוד בספר התורה נשתבחה הארץ “אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֵל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת” (דברים ח', 9). וגם אחד מהנביאים האחרונים מדבר על “הָרֵי נְחֹשֶׁת” (זכריה ו, 1) בהרי תמנע אשר בנגב הדרומי היו לשלמה המלך מכרות נחושת, אשר הותכה בכור־המצרף שבנה מלך זה בעציון גבר, כפי שנתגלה בימינו בחפירות בהדרכת הארכיאולוג היהודי והאמריקני נלסון גליק. כה רבה הנחושת בימי שלמה, עד כי סוּפר עליו: וַיַנַח שְׁלֹמֹה אֶת כָּל הַכֵּלִים מֵרֹב מְאֹד מְאֹד, לֹא נֶחְקַר מִשְׁקַל הַנְחֹשֶׁת" (מלכים א‘, ז’, 47), ועוד בדברי ימי דוד נאמר: "וְלַנְחֹשֶׁת וְלַבַּרְזֵל אֵין מִשְקָל כִּי לָרֹב הָיָה" (דברי הימים א', כ"ב, 14). ואמנם נמצאו בימינו מחצבי ברזל ונחושת בנגב, אם כי אין־ספק שבדורות הקדומים דלדלו כמה מהם.

לקדמונים היה ידוע גם שפע החמר (אספלט) המצוי בסביבות ים־המלח ("וְעֵמֶק הַשִׂדִּים בְּאֱרֹת בְּאֱרֹת חֵמָר בראשית י"ד, פסוק 10), ודרכי שימושו.

חשיבות יתרה נודעה לנגב עוד בימי קדם – בגלל מיפרץ ים סוף שבדרומו. זה היה המוצא הראשון של העם היהודי לים – בימי מלכי יהודה. שלשה מלכים מבית דוד חתרו להגיע לקצהו הדרומי של הנגב ולעשות את אילת לנמל יהודי בלשון ים־סוף. שלמה, יהושפט ועוזיהו.

הדרך לאילת – הערבה, והעיר אשר על שפת ים־סוף היו תחילה נחלת אדום, כפי שמסופר בתורה:

וַנַּעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹשְׁבִים בְּשֵׂעִיר מִדֶרֶך הָעֲרָבָה מֵאֵילַת וּמֵעֶצְיוֹן גֶבֶר

(דברים ב', 8).

בימי דוד, נכבשה אדום: “וַיְהִי כָל אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִד” (שמואל ב' ח', 14). יוֹרשו של דוד, שלמה המלך כיוון כל מאמציו להגדיל עושר ארצו בדרכי שלום, ומשום־כך העריך חשיבותה הכלכלית של אילת:

וָאֳנִי עָשָׂה הַמֶּלֶך שְׁלֹמֹה בְּעֶצְיוֹן־גֶבֶר אֲשֶׁר אֶת אַלוֹת עַל שְׂפַת יַם סוּף בְּאֶרֶץ אֱדוֹם.

(מלכים א‘, ט’, 26).

התפלגות המלוּכה בימי רחבעם הביאה לאבדן אילת. אולם המלך הרביעי אחרי רחבעם, יהושפט בן אסא, השכיל לכרות ברית עם אחאב מלך־ישראל, ועל־ידי כך יכול היה לכבוש מחדש את אילת, ושוב ניסה לטפח הספנות העברית שהחל בה שלמה המלך. אחרי מות אחאב, מגדולי מלכי ישראל, הורעו היחסים בין יהושפט מלך יהודה ובין אחזיה בנו של אחאב. גם אחזיה רצה להשתתף בשייט בים־סוף, אבל יהושפט דחה הצעת שותפות זו:

אָז אָמַר אֲחַזְיָהוּ בֶן אַחְאָב אֶל יְהוֹשָׁפָט: יֵלְכוּ עֲבָדַי עִם עֲבָדֶיךָ בֶּאֳנִיוֹת, – וְלֹא אָבָה יְהוֹשָׁפָט".

(מלכים א' כב', 50).

בגלל מריבה זו נחלשה יהודה ואילת נשמטה שוב מידי העברים; ושוב עברו ארבעה דורות עד שאמציה בן יואש מלך יהודה הכה את אדום בגי־המלח ותפס את סלע (בירת אדום), ובנו עזיהו (עזריה), בנה את אילת וַיְשִׁבֶהָ לִיְהוּדָה" (מלכים ב', י"ד, 22). עוזיהו, שהיה אחד מגדוֹלי המדינאים שקמו ביהודה, קיים יחסי־ידידות ושותפות עם מלך ישראל, ירבעם השני, אף הוא מגדולי מלכי ישראל, ושניהם הרחיבו גבולות ארצם: עוזיהו בן־אמציה בדרום, וירבעם בן־יואש בצפון.

עזיהו המלך היה מצביא גדול, כובש מצליח ומיישב ומפריח שממה. בימיו התעצם הצבא היהודי, טופחה ההתישבות וההשקאה, נבנה הנמל באילת, ויחד עם הפריחה המדינית והכלכלית צמחה להפליא גם התרבות הרוחנית והמוסרית. בימי עוזיהו קמו נביאי־הספר הגדולים והראשונים: עמוס, הושע, ישעיהו, – אשר הורישו לעם היהודי ולאנושות כולה תורת הצדק, החסד, האחווה, השוויון וחזון־הגאולה היהודית והאנושית באחרית־הימים. ולא בכדי זכה מלך זה לכתיבת תולדות חייו ומעשיו על־ידי הנביא הגדול ישעיהו בן־אמוץ, דבר אשר לא זכה לו שום מלך ביהודה ובישראל.

הודות לכיבושים ולמפעלי הפיתוח של עוזיהו בדרום ובנגב – נשארה אילת בידי היהודים במשך שלושה דורות – בימי עוזיהו, יותם ואחז, מלכי יהודה.

גם יותם, בנו של עוזיהו, המשיך במיפעל הפיתוח של אביו והרחיב גבולות ארצו הדרומית במזרח:

וְעָרִים בָּנָה (יותם) בְּהַר יְהוּדָה וּבֶחָרָשִׁים בָּנָה בִּירָנִיוֹת וּמִגְדָלִים. וְהוּא נִלְחַם עִם מֶלֶךְ בְּנֵי־עַמּוֹן וַיֶחֱזַק עֲלֵיהֶם

(דברי הימים ב', כ"ז, 4־5).

עם חורבן מלכות ישראל בימי המלך הושע בן־אלה, נחלשה גם מלכות יהודה, ורצין מלך ארם השיב את אילת לאדום

וַיְנַשֵּׁל אֶת הַיְהוּדִים מֵאֵילוֹת, וַאֲדוֹמִים בָּאוּ אֵילַת וַיֵשְׁבוּ שָׁם עַד הַיוֹם הַזֶה"

(מלכים ב', ט"ז, 6).

בימינו, במארס 1949, נכנס צבא־הגנה לישראל לאילת וישיבה לישראל, ובמקום הגבול המסורתי מדן ועד באר־שבע – הוזז גבול ישראל כמאתים וחמישים קילומטר דרומה מבאר־שבע, – ובפעם הראשונה בתולדותינו שוכנת מדינת היהודים לשני ימים: ים־סוף בדרום וים־התיכון במערב. מבחינת התחבורה העולמית דומה הנגב לתעלת סואץ: הוא משמש מעבר לשני אזורי השייט העולמיים – דרך ים־התיכון לאוקינוס־האטלאנטי, ודרך ים־סוף לאוקינוס־ההודי והשקט.

הנגב נתברך בעוד ים אחד, שאין לו ערך תחבורתי רב, כי הוא ים פנימי סגור – וזהו ים המלח. אבל ים זה הוא יחיד במינו בעולם, הוא שקוע בבקעה העמוקה ביותר בכדור הארץ – כארבע מאות מטר מתחת לפני הימים, והוא עשיר מכל ים אחר בעולם במלחים ובמינרלים. יש בו כשני ביליון טונות של אשלג, למעלה מעשרים ביליון טונות של מגנזיום כלורי, למעלה מעשרה טונות מגנזיום ברומי ועוד. והוא שופע מעינות־רפואה שעדיין לא נחקרו כהלכה, אבל אין־ספק שצפונה בהם ברכה רבה לבריאות ולהבראה.

מאז נגאלו מרחבי הנגב על־ידי צבא־הגנה לישראל נסקר ונחקר הנגב מחדש, אם כי עדיין לא במידה מספיקה, והסתום והנעלם מרובה על הגלוי והידוע. נתברר, כי הנחושת והברזל אינם המחצבים היחידים בנגב. נתגלו מקורות פוספאט מרובים שבחלקם הם מנוצלים, ומהם נתקבל החומר היקר למחקר אטומי: אוראניום. נמצאו מחצבי גבס, שיש ושחם, מרבצי חול־זכוכית מן המובחר, אבן ביטומן, קאוֹלין ועוד. אבל אין לומר עדיין כי נחשפו כל האוצרות הספונים בחיק המדבר הגדול ובמעבה אדמתו. גם החי והצומח בנגב טעונים עוד חקירה מפורטת, וכמו־כן האקלים, כמות הטל, טיב הקרקע והמיבנה הגיאולוגי.

ההתקדמות המופלאה של מדעי הטבע בשלוש מאות השנים האחרונות נתרכזה עד ימינו אלה בעיקר בארצות הצפון – באירופה ובאמריקה. בארצות אלה אין מחסור במים ובמקורות כוח: פחם, נפט, גז, אשדות. הגשמים בארצות אלו מצויים בשפע כמעט בכל חודשי השנה, ואוצרות פחם וברזל הכשירו המהפכה התעשייתית הגדולה שנתחוללה במאה התשע־עשרה.

כאחד מעמי־התרבות המעטים שחזר למולדתו הקדומה בארץ סוב־טרופית וצחיחה במרביתה, שומה עלינו להתרכז במחקרים שלא היה בהם צורך חיוני לעמי הצפון. בנגב ייבחן כושר המדע והמחקר היהודי. אולם במחקר לא סגי.

המשולש של הנגב תקוע בין שתי ארצות עוינות: מצרים ועמון. מעבר לגבול המערבי־הדרומי של הנגב משתרע מדבר סיני, ומעבר לגבול המזרחי – מדבר ערב. הערבים הפכו לא מעט ארצות פורחות ומאוכלסות למדבריות. השממה בארצות ערב אינה מפריעה לקיומם ולעצמאותם. מדינת ישראל הקטנה לא תוכל לסבול בתוכה לאורך־ימים מדבר התופס למעלה ממחצית שטחה. אם המדינה לא תחסל את המדבר – עלול המדבר לחסל את המדינה. הרצועה הצרה שבין יפו וחיפה, ברוחב של 25־15 קילומטר, המכילה רובו של העם בישראל, לא תעמוד לאורך־ימים בלי ישוב רב ומבוצר במרחבי הדרום והנגב.

עוז רוחם, יוזמתם היוצרת ויגיע־כפיהם של חלוצי העם בשלושת הדורות האחרונים, שינו פני הארץ עוד בהיותה תחת שלטון זרים. מפלסי הדרך להקמת המדינה היפרו חולות וטרשים, ייבשו ביצות, חפרו בארות ונטעו כרמים ופרדסים, ייערו הרים, בנו כפרים וערים, פיתחו חרושת ומלאכה. אבל עבודתם נצטמצמה במחצית הצפונית של מערב הארץ – וגם כאן בעיקר במישורי החוף ובשני העמקים: בעמק־יזרעאל ובעמק־הירדן – שאדמתה פוריה בדרך־כלל, גשמיה מצויים ומספיקים. המחצית הדרומית של הארץ עמדה בשממונה מאות בשנים, מאז הכיבוש הערבי. גם התורכים וגם הבריטים לא ניסו להפריח שממה זו – לא היה להם צורך בכך, ועל הנגב רבצה קללת ירמיהו הנביא: “עָרֵי הַנֶגֶב סֻגְּרוּ – וְאֵין פֹּתֵחַ”. מאז 1939 עם פרסום “הספר הלבן” של ממשלת צ’מברלין, נאסרה על היהודים כל דריסת־רגל בנגב וברובו של הדרום.

השלטון הזר והבעלות הנכרית על האדמה צמצמו שטחי התישבותנו. בין גדולי המיישבים וגואלי האדמה לפני קום המדינה היו אישים מרחיקי־ראות, ובנסיונותיהם ברכישת אדמה בתנאים הקשים של השלטון העותמני ומשטר המאנדט היתה תוכניתיות רבה. ביחוד הצטיין בכך “הנדיב הידוע” – היהודי המופלא שמתוך היהדות המתבוללת בצרפת קם לחונן עפרות המולדת והקדיש כל חייו וחלק גדול מהונו העצום להתישבות חקלאית. אולם המישטר הזר, לרוב עוין, והחוקים הבולמים עמדו כצר לתוכניות הארציות, וחלום ההתישבות בעבר־הירדן, שרוטשילד עמל על הגשמתו, התנדף בתנאי המציאות המדינית, וכל דרום הארץ, למעשה, היה “מחוץ לתחום” ההתישבות היהודית המחודשת. וכך נצטמצם כל הישוב העברי ברצועה הצרה שבין יפו וחיפה, עם שלוחות מעטות לדרום ולצפון.

מלחמת־הקוממיות העמידה לרשותנו כל אדמת המדינה, ממתולה בצפון ועד אילת בדרום. התחומים שתחמה עצרת האו“ם ב־29 בנובמבר 1947 הורחבו תחילה על־ידי צבא־הגנה לישראל, ועם מנוסת התושבים הערבים, שחלה בראשית דצמבר 1947, כנראה לפי תוכנית שקבע המופתי הירושלמי כמה שנים קודם לכן. עם תום הקרבות בתחילת יאנואר 1949 – הורחבו הגבולות שוב בלא־מלחמה; תחילה על־ידי כניסת יחידות צה”ל לדרום הנגב ולאילת, לאחר שנכרת הסכם שביתת־הנשק עם מצרים; ואחר־כך במו"מ מדיני עם שליטי עבר־הירדן, כשהוסכם להעביר לרשות ישראל כל הרצועה שבה עוברת הרכבת מלוד לירושלים, וכן גם ואדי־ערא (הכביש מחדרה לעפולה) ואדמות הנמצאות ממזרח לכביש הזה.

כל אדמות הדרום ממערב לקו־שביתת הנשק של מחוז חברון וכל הנגב, מבאר־שבע ועד אילת, נגאלו כקנין המדינה הצעירה. הוסרו כל המכשולים החוקיים והמדיניים ליישובה של מרבית אדמת המדינה – ורוב שטחיה של ישראל המחודשת הם בדרום ובנגב. המכשול היחיד שעדיין עומד כצר להתפשטותנו ולהתישבותנו בדרום – הוא פרי הטבע הזועם: השממה ומיעוט הגשמים. ועל כושרו החלוצי, עוז רוחו ויוזמתו הכובשת והיוצרת של הנוער היהודי ועל יכולתם המדעית והטכנולוגית של אנשי המדע והמחקר בישראל – להתגבר על קשיי טבע אלה, ולפתח את הדרום והנגב להתישבות רבת־עם בנויה על מרעה, חקלאות, מלאכה, מכרות וחרושת, דייג וספנות – מתוך ניצול האפשרויות החדשות של גילויי המדע ושכלול הטכניקה בימינו. צו־קיומה של מדינת ישראל, גם צו כלכלי וגם צו בטחוני, הוא להדרים: להזרים מימי הארץ וגשמיה דרומה; להפנות הנוער החלוצי והעולים המתישבים דרומה; לכוון תקציבי הפיתוח בעיקר דרומה; לעקור חלק גדול מבתי־המלאכה והחרושת ולהעבירם דרומה; להעתיק כמה ממכוני המדע והמחקר העוסקים בידיעת הארץ, מבנה קרקעה, צמחיה, מזגה וספונות אדמתה – דרומה; ולרכז מחשבת אנשי המדע והמחקר הישראליים בחקר הכוחות הגלויים והגנוזים שבעזרתם נוכל להפרות ולהפריח אדמות הדרום והנגב.

בלי יישוב הדרום והנגב לא ייתכן בטחון המדינה ולא נגיע לעצמאות כלכלית. יישוב זה לא ייתכן בלי שינוי סדרי־בראשית, ואין דבר זה למעלה מיכולת המדע בימינו ומעבר ליזמה החלוצית של צעירנו. בכח המדע והחלוציות נעשה הפלא הזה.

כל מפעלנו בארץ הוא אחד מפלאי ההיסטוריה. לא פלא שלמעלה מהטבע. בנסים מסוג זה, אם ישנם, אין כלום מן הפלא. אם אפשר ליצור כדור הארץ ולהניעו בלי־סוף סביב השמש – אפשר לצוות עליו או על השמש לעמוד דום. שכלו של האדם לא הגיע עד עכשיו – וספק אם יגיע אי־פעם – להבנת סוד היצירה ולפענוח חידת ההוויה וההתהוות המתמדת. כל מה שהשכל והנסיון האנושי מכיר יותר ויותר העולם אשר מסביבו ובתוכו – יותר ויותר מתעמקת החידה, ופשר הסוד העולמי הולך ומתרחק ממנו. אולם נסיונו של האדם הולך ומתעשר, וכושרו הולך וגדל, ושלטונו על סביבתו ועל עצמו הולך ורב, והכלים אשר הוא יוצר להגברת יכולתו בראיית הטבע, בהבנתו ובהשתלטותו החלקית עליו – הולכים ומשתכללים, ומרחיבים האופק האנושי בלי־הרף. והכלי המופלא, רב־היכולת־והאונים ביותר המסייע לאדם אין מָשלה בכל הכלים והמכונות המסובכים והמפליאים לעשות, שיצר האדם. רק בזכות ההבנה האינטואיטיבית, ביכולתו הגנוזה של האדם, והכושר והרצון להשתלט על הטבע – הוא האדם עצמו. היכולת הגנוזה ביצור מופלא זה להשתמש ביכולת זו, – הכושר שאנו קוראים בשם חלוציות – נעשה המפעל שלנו בארץ, שלכאורה עמד בניגוד גמור לכל החוקים המקובלים והתפיסות השגורות בימי הקמתו.

האמונה הנועזת והנאיבית כאחת שגילו ראשוני החלוצים לפני שמונים שנה וכוח יזמתם היוצרת בידם במולדת העתיקה והשבויה כפרים עבריים חדשים; התנופה החלוצית שהלכה וגברה מדור לדור בשלושת הדורות האחרונים, עד שהגיעה לחידוש המדינה העברית ולנצחונות מפוארים במלחמת־הקוממיות; המעשים הנועזים בהושבת רבבות עולים מארצות נחשלות, שלא ידעו אלפי שנים טעם ריח השדה, במרחבים השוממים בדרום; התמורות התרבותיות, החברתיות והכלכליות שנתחוללו בחיי מאות אלפי עולים בשנים־שלושה דורות, תמורות שאין להן דוגמה, לא בחיי עמנו מאז היותו ולא בחיי כל עם אחר בימינו אלה, – כל אלה הם פרי הפלא האנושי הגדול שנתגלה בדברי ימינו החדשים ושאנו קוראים לו בשם חלוציות, שאינה אלא אמונה עמוקה של אדם בכוחו וביכולתו וצורך נפשי לוהט לשנות סדרי־בראשית, וסדרי חייו הוא, למען חזון גואל.

בכוח הפלא החלוצי עמדנו בפני הרגלי־חיינו הגלותיים ועקרנו אותם; עמדנו בפני קשיים מדיניים והתגברנו עליהם; עמדנו בפני שטנת שכנים ואיבתם ויכולנו להם; עמדנו בפני דלדול הארץ וחורבנה – והקימונו הריסותיה.

הפעם, דווקא בתקופת ריבונותנו ושליטתנו החופשית על כל שטחי המדינה ואוצרותיה, הועמדנו בפני הקושי הגדול ביותר – מארת הטבע שגזרה על מרבית אדמת המדינה עקרות ושממון מאז ששת ימי־בראשית.

המדינה, העם, הנוער, אנשי המדע – הועמדו הפעם בפני המבחן העליון בתולדות התעצמותנו והתחדשותנו הממלכתית; רק במאמץ מלוכד של מדינה מתכננת ומבצעת, של עם מתנדב ומעפיל, של נוער עז־רוח ונאפד גבורה יוצרת, של אנשי מדע חופשים מכל שיגרה ומסוגלים להתעמק בבעיות המיוחדות של ארץ זו, – רק מתוך הסתערות כוללת של כל כוחות־היצירה בישראל נוכל למשימה הגדולה והגורלית של פיתוח הדרום והנגב.

מים וכוח – הם שני הדברים המרכזיים שחסרונם מורגש בארצנו, גם בצפון, והם כאילו נעדרים לגמרי בדרום. ארצות אירופה המפותחות זכו בברכת־שמים מעל – בברכת הגשמים, שזמנם כל השנה. רובן הגדול גם נתברכו בברכת תהום רובצת תחת – באוצרות כוח ספונים בחיק האדמה.

אולם רק מתוך שיגרה נפשית ומחשבתית, שמקורה בעבר, נדמה לנו שמרחבי הנגב נידונו להישאר שוממים לעולמי־עד. ישנם מקורות מים וכוח בשפע, שלא השתמשנו בהם עד היום, כי לא ידענו סוד שימושם, אבל מה שלא ידענו עד אתמול אין זאת אומרת שלא נדע גם מחר.

מי־התהום, המעיינות והנהרות והפלגים בארצנו – מוגבלים ומועטים. ואף אלה אין אנו מנצלים עדיין במלואם, ומי־הירדן זורמים לים־המלח, ומי־ הירקון נופלים לים־התיכון. חלק לא־קטן ממימי ים־כנרת מתנדפים; וגם הגשמים המרובים בצפון והמועטים בדרום בחלקם הגדול שוטפים ללא־ תועלת לים־התיכון או לים־המלח, מבלי להרעיף ברכתם המלאה על האדמה הצמאה. גם לא־מעט אנו מבזבזים המים שברשותנו, ביחוד בחלק הצפוני של הארץ המבורך בגשמים ובמי הירדן והכנרת. ולא השכלנו עדיין לאגור כל הגשמים שלא יזרמו לשווא לים, ולנצל המים שברשותנו בחסכון ובתועלת מאכסימלית.

אולם הבעיה הגדולה של אספקת מים למרחבי הדרום והנגב – היא בכיוון הזיקוק של מי־הים מהמלחים. המשימה הגדולה שעל המדע העברי למלא הוא גילוי תהליך זול ומעשי לזיקוק מי־הים, שאפשר יהיה להרוות בהם האדמות הצחיחות בנגב. בארצות־הברית של אמריקה העשירה בנהרות אדירים ובאגמים רחבי־ידים נעשים זה שנים מחקרים וניסויים לזיקוק מי־ הים, למען אפשר השקאת המדבריות שבמערב־אמריקה. אנו זקוקים, הרבה יותר מארצות־הברית, למקור חדש ולא־אכזב של מי־השקאה, ולא ייבצר מאנשי המדע והטכנולוגים שלנו, אם יקדישו לכך מיטב מחקריהם ויקבלו לשם־כך כל הסיוע מצד המדינה, – למצוא תהליך זול להתפלת מי־הים. השקאת השממה במי־ים מזוקקים תיראה היום לרבים כהזיה, אולם פחות מכל מדינה אחרת צריכה ישראל לחשוש ל״הזיות״ העשויות לשנות סדרי־בראשית בכוח החזון והמדע וכושר־חלוצי. כל היש בארץ זו הוא פרי ״הזיות״ שנתממשו בכוח החוט המשולש של חזון, מדע וכושר־חלוצי.

זיקוק מי־הים בתהליך זול הוא חיוני – לא רק לישראל אלא לעולם כולו. מאות מיליונים של תושבי היבשת הגדולה שבה אנו חיים – סובלים מחוסר מזון, אולם לפי־שעה רק חלק קטן של כדור הארץ מעובד. באסיה, באפריקה וגם באמריקה יש מדבריות עצומים אשר אם יימצאו להם מים להשקאה, הם עשויים להכפיל ולשלש יבול כדור הארץ ולספק מזון בשפע לעשרות מיליוני בני־אדם. אם ישראל תצליח להתפיל מי־הים – תביא ברכה גדולה לכל המין האנושי, והדבר לא ייבצר מהמדע הישראלי. המדע מקורו בשנים: בכושרו היוצר של המוח האנושי, ובצרכים החיוניים של החברה. אין המוח האנושי מתיגע בכל יכולתו אלא מתוך לחץ צרכי החברה. בלי לחץ זה הוא משקיע מרצו בענינים אחרים. שני הגורמים המניעים את מדע המים מצויים בישראל במידה לא פחותה מאשר בכל ארץ אחרת. המוח היהודי אינו נופל בטיבו ממוחו של כל בן עם אחר. הצורך במקורות מים נוספים הוא לא רק חיוני, אלא גורלי בשביל ישראל. ואסור לנו להירתע מהחידוש ומהקושי שברעיון לנצל מי־הים לשם השקאה.

בעיית הכוח – חשיבותה גדולה אף מזו של בעיית המים. ניצול המים – בכל צורותיו, זקוק לכוח, אבל לא רק ניצול המים. ככל שמתעשרת תרבות האדם וצרכיו מתרבים – הולך וגדל הצורך בכוח ואנרגיה. האדם הפרימיטיבי היה צורך עד 3000 קלוריות – באוכלו מזונות שהכין לו הטבע. לאחר שלמד האדם להשתמש באש ולביית בהמות וחיות מסוימות – נזקק לעשרת־אלפים קלוריות ליום, כדי הפקת מזון גם לבעלי החיים שלו. שכלול הטכניקה וייצור מכונות הגדילו הצריכה היומית באנרגיה. אם נקח בחשבון המכונות, המטוסים, הרכבות וכלי־המאור ונחלק אותם למספר גולגלות, נמצא שבארצות־הברית צורך האדם בממוצע מאה־וששים אלף קלוריות אנרגיה ליום.

אם אנו רוצים לקיים בארץ רמה תרבותית גבוהה – ועלינו לשאוף לכך שהרמה התרבותית בישראל לא תהיה נמוכה מזו של כל ארץ אחרת – עלינו לדאוג ליצירת מקורות־כוח שיספקו לנו כל האנרגיה הדרושה לאדם, לבהמה ולדומם, כלי־תתבורה ביבשה, באוויר ובים, מכשירי־מאור וקשר ומכונות לכל ענפי המשק, ולכל צרכי החינוך והתרבות.

אנשי המדע שלנו נתבעים לא רק להמשיך בלימודים ובמחקרים שטיפלו בהם בחוץ־לארץ, אלא עליהם להשקיע מרצם המדעי והמחקרי באותן הבעיות שטבע ארצנו וצרכי קיומנו הציגו לפנינו במיוחד עם תקומת ישראל.

אנו עומדים ערב אחת המהפכות הגדולות ביותר בתולדות האדם ושלטונו בטבע; אנו עומדים בפני תקופת האנרגיה האטומית. אם כי עדיין מקורות־הכוח העיקריים בארצות המפותחות ביותר הם פחם, נפט וחשמל, הרי אין־ספק שבעוד שנים מעטות ירתום האדם את הכוח המופלא והאדיר האצור באטום הבלתי נראה לעין לצרכי תעשיה, חקלאות ותחבורה, כשם שהוא כבר מנצל אותו לצרכי מלחמה. ואם כי ארצנו בדרך־כלל דלה באוצרות טבעיים, – ולא כל מה שספון בחיק אדמתנו כבר ידוע לנו במידה מלאה, – הרי השימוש באנרגיה אטומית מותנה בראש ובראשונה בכושרו של המכשיר הביולוגי־הפסיכולוגי, הנקרא מוח־אנושי, ומכשיר זה העומד ברשותנו אינו נופל בטיבו וביכולתו מזה העומד ברשות העמים העשירים והמפותחים ביותר.

זמן קצר אחרי תום מלחמת־הקוממיות הוקמה בישראל מועצה מדעית ונוסדה ועדה לאנרגיה אטומית, והיא מטפלת במלאכה זו לא בלי כשרון ולא בלי הצלחה. ועדה זו הגיעה לידי הסכם עם הממשלה הצרפתית והבריטית על ייצור מים־כבדים, שהם אחד האלמנטים הדרושים לפיתוח אנרגיה אטומית. המייצרים הראשיים של מים־כבדים עכשיו הן נורבגיה וארצות־הברית, שיש להן חשמל זול. אנשי המדע הצעירים שלנו כבר גילו סוד יצירת המים־הכבדים, אם כי אנו רחוקים עדיין מייצורם בכמויות ניכרות. החומר העיקרי הדרוש ליצירת אנרגיה־אטומית – הוא אוראניום וטוריום. ואם כי אין האוראניום מצוי בישראל בכמויות מרובות (במידה שהדבר ידוע לנו כיום) כבקונגו־הבלגית או בארצות מספר אחרות העשירות באוראניום – אין חומר יקר זה נעדר בארץ, ואנו מסוגלים להקים כורים אטומיים, כי יש לנו שני הנתונים הדרושים לכך – אוראניום ומים־כבדים, אם כי הפקתם וייצורם ידרשו מאתנו מאמצים לא־מעטים ולא במהרה נגיע למחוז־חפצנו זה. אולם שומה עלינו לגייס כוח־אדם – לחנך פיסיקאים וטכנולוגים באיכות הדרושה ובכמות המספיקה ולנצל החומרים הגולמיים ההכרחיים, למען נוכל בעשר השנים הקרובות להגיע לידי ייצור אנרגיה אטומית, אשר תפתח אופקים חדשים להתפתחותנו הכלכלית בכלל ולהפרחת הנגב בפרט.

בגילוי המהפכני של אלברט איינשטיין על זהות החומר והאנרגיה ובחשיפת המיבנה המורכב של האטום, ניתנו בידי אדם אוצרות־כוח לא משוערים. כיבוש מופלא זה לא יישאר נחלת המעצמות הגדולות בלבד, והרחבת שיתוף־הפעולה בין אנשי המדע במחקר האטומי בעולם הוא סימן טוב לדורנו, ומה שעשו איינשטין, אופנהיימר וטלר – שלושתם יהודים – לארצות־הברית, לא ייבצר מאנשי־המדע בישראל לעשות לעמם.

האֵנרגיה האטומית אינה מקור־הכוח היחיד שעתיד להאדיר יכולתו של אדם במידה לא־משוערת. מקור האנרגיה העצום והאדיר ביותר בעולמנו, – המקור שממנו ניזון כל חי וצמח ורק שמץ מֶנהו מנוצל עד היום על־ידי המין האנושי, – הוא השמש, המשפיע עלינו יום יום כמויות אסטרונומיות אנרגיה ההולכות לאיבוד. מומחים חישבו ומצאו, כי האנרגיה השמשית המגיעה לכדור הארץ במשך שלושה ימים שווה לכמות אנרגיה שאפשר להפיק משריפת כל אוצרות הפחם, הנפט, הגז הטבעי, הכבול וכל היערות שעל פני האדמה.

ודווקא הנגב הוא חבל־הארץ המבורך ביותר באנרגיה זו, כי מעטים כאן ימי עננים וגשם, וכמעט כל ימות השנה מקרינה אלינו השמש עצמתה הכבירה. עד עכשיו נוצל משפעת אנרגיה זו רק כטיפה מן הים – על־ידי הצמחים שאנו מגדלים, שסוד גידולם אינו אלא ספיגת אנרגיה שמשית בתהליך שקוראים לו פוטוסינתסיס. פחות מכל נהנה הנגב בימינו מספיגת קרני־השמש על־ידי צמחים, אולם אפשר להפוך אנרגיה זו לכוח מפעיל, דינאמי וחשמלי; וגם לאחר שיכלו כל אוצרות אוראניום וטוריום מעל פני האדמה – האנרגיה השמשית תוסיף לזרום אלינו כמעט לאין־קץ, ועל אנשי המדע והטכנולוגים לגלות המכשירים היעילים אשר יספגו, ולו מעט מן המעט, מאנרגיה אדירה זו ויפעילו אותה לצרכים הגדלים ומרובים של משקנו המסועף. אין זה מן הנמנע כי בכוח השמש נוכל לזקק מי־הים ולהכשירם להשקאת השממה הרבה בדרום ובנגב.

השימוש בכוח אטומי, באנרגיה השמשית, הפעלת כוח חשמלי מהרוחות ומגלי־הים; ניצול האוצרות הטבעיים המרובים בים־המלח; בלימת השטפונות הזורמים לשוא לימים ואיגומם לצרכי שתייה והשקייה וכל שאר מפעלי הפיתוח הנדרשים מאתנו; גילוי מכרות מתכת, שחם, שיש, ודומיהם, – הם ענין לפיסיקאים, לגיאולוגים, לכימאים ולמהנדסים. אולם האנרגיה הספונה בטבע – בחיק האדמה, באשדות מים, באטום ובשמש – לא תספיק לנו אם לא נדע להפעיל האנרגיה היקרה מהכל, – האנרגיה המוסרית־הרוחנית הספונה באדם, בנבכי הוויתו האלוהית, המסתורית שאין יודע פישרה וסודה, אבל כל איש מכיר קיומה, כוחה, עוצמתה, פעולתה והשפעתה. אנרגיה מופלאה זו נתגלתה בנו כאשר לא נתגלתה אולי בשום קיבוץ אנושי אחר, גם בעוצמתה המוסרית וגם בעוצמתה האינטלקטואלית, ורק בכוח אנרגיה זו קם פלא קיומנו בגולה במשך אלפים שנה ונתחולל פלא תקומתנו בימינו אלה, ונעשו בארץ הקטנה הזאת – על־ידי אבותינו בימי־קדם ועל־ידי צעירינו בדורנו אנו – מעשים שאין דומה להם בהיסטוריה האנושית.

לא הטבע, אשר לא נשתנה במשך מיליוני שנים, כי אם רוח האדם, העולה מעלה מעלה, שינה פני כדור הארץ. בכוח מחשבתו ובעוז נפשו משתלט האדם על הטבע, מגלה סודותיו ומשעבדו לצרכיו החומריים והרוחניים. ואין בכל ההיסטוריה האנושית גילוי יותר אדיר של כוחות־הנפש לעמוד בפני קשיים, מכשולים, פורעניות, סכנות, – מזה שהופיע בתולדות העם־היהודי מראשיתו בימי האבות ועד היום הזה.

לפני שמונה שנים נפתח פרק חדש בתולדות העם המופלא הזה. הקוממיות היהודית המחודשת העמידה העם היהודי פנים־אל־פנים מול גורלו – בלי כל חציצה. מיד עם הכרזת עצמאותה הוטל על המדינה הצעירה לעמוד בפני התקפת חמש שכנותיה, – ויכלה להן. ואין קיום לישראל – בלי חיל וכוח, כל עוד המין האנושי מחולק לגושים יריבים וגוי אל גוי ישא חרב. אולם האמת העמוקה של עליונות הרוח, אשר עֵדה המובהק היא ההיסטוריה הארוכה ורבת־הנסיונות של העם היהודי, – קיימת ועומדת. ועל אמת זו מושתתת אמונת־העם היהודי בעתידו. והמבחן העליון של ישראל בדורנו הוא לא במאבקו עם כוחות עוינים מבחוץ, אלא בהשתלטותו, בכוח המדע והחלוציות, על שממת ארצו במרחבי הדרום והנגב.