רקע
דוד בן־גוריון
התישבות אזורית

אשקלון, ט' בכסלו תשט"ו – 4 בדצמבר 1954

בכינוס גרעיני ההתישבות בחבל לכיש

אפתח הפעם בסיפור עתיק. פעם ישב חכם גדול ותיאר לתלמידיו איך צריכה להיבנות מדינה טובה. הוא הסביר כיצד ולמה קמה מדינה, איך עובדים בה, ואיך עוזר איש לאחיו, והיכן משכן הצדק במדינה. החכם עמד על כך שהמדינה לא תהיה גדולה ביותר. קם אחד התלמידים ושאל אותו: מה תעשה מדינה קטנה אם מדינה שכנה תתקיף אותה? ענה החכם: אם התוקף יהיה אחד – יהיה לא קל לעמוד בפניו, אבל אם שנים יהיו התוקפים – יהיה הרבה יותר קל. התפלאו שומעיו: כלום יותר קל לעמוד בפני שני אויבים מאשר בפני אחד? ענה החכם ואמר: אמנם כן. אם השכן יהיה מפולג בתוכו, ובמדינתו ישכנו שני עמים, קל יהיה לעמוד בפניהם; אבל אם השכן יהיה מאוחד – קשה יהיה להתגונן.

אמת זו הוכחה בעליל לפני שש שנים, במלחמת קוממיותנו, כשעמדנו לבדנו בפני ששה אויבים. עמנו היה אחד, מלוכד ומאוחד. אויבינו היו מפוצלים, וניצחנו אותם. וכל החרד לגורל המדינה חייב לדעת שעכשיו עוד אין אנו עם אחד, אלא שני עמים שונים שוכנים בישראל, אם כי שניהם יהודים, ואם חלילה תפרוץ מחר מלחמה (אויבינו עלולים לתקוף אותנו בכל שעה) מצבנו יהיה חמור, ועלינו לתקן המצב הפנימי בעוד מועד. למעשה, המצב הוא עוד יותר גרוע: יש לא רק שני עמים, אלא גם שתי ארצות. ארץ נושבת וארץ ריקה. ואם לא נמזג שני העמים ולא נעשה שתי הארצות לארץ נושבת אחת – מי יודע מה יקרה לארץ ולעם גם יחד.

בחודשים האחרונים היינו עדים לתנועה אשר כמוה לא היתה עוד, לא בתוכנו ולא בתוך עם אחר – תנועה מהכפר אל הכפר. קמו צעירי מושבים וצעירי קיבוצים, ויצאו מכפריהם המבוססים, הפורחים, המבורכים בכל המעלות היפות של ישוב חלוצי, והלכו יחד עם נשיהם וטפם לכפרים של “העם השני”, לכפרי העולים שבאו מארצות ירודות ומדולדלות בחומר וברוח, עולים שלא ידעו טעם עבודה וחקלאות, ערכי אומה וחברה, מולדת ועצמאות. בני־הכפר הוותיקים הורתם ולידתם במולדת, בכפר, בסביבה חלוצית, ומילדותם היו לאנשי עבודה והגנה, ובעודם נערים עשו מפעל ההעפלה והמרי, התנדבו ליחידות פלמ"ח ולגדודים יהודיים שיצאו להילחם בהיטלר, ועמדו במערכות מלחמת הקוממיות, ורק לפני שנים מעטות שבו למשקם ולמשפחתם – והם נחלצו הפעם למעשה שעוד לא נעשה כמוהו בתוכנו: הם הלכו לחיות יחד עם העולים בכפרים שהוקמו בחיפזון במרחבי הדרום, למען הדריכם בעבודה, בחיי חברה, בעזרה הדדית, בחינוך ילדים, ביחסי איש ואשה, בחיזוק הבטחון הפנימי, בטיפוח האומץ היהודי ובהעמקת האחווה היהודית, שלא תהיה מליצה תפלה וכוזבת אלא אמת־חיים מתגשמת יום־יום ביחסי אחים ושותפים לגורל ויעוד היסטורי.

צעירים אלה הבינו שאם לא נעשה שני העמים לעם אחד ושתי הארצות לארץ אחת – לא תהיה לנו ארץ ולא יהיה לנו עם. ומלאכה זו – מיזוג העם וליכודו והפרחת השממה ויישוב הגבולות, תיעשה אך ורק על־ידי בני הארץ, או לא תיעשה כלל.

היה זמן ויצאנו לכל קצווי־הגולה, לכל העיירות והערים בהן חיים יהודים בנכר, והקימונו תנועה חלוצית. לא הלכנו לחקלאים יהודים שיבואו לבנות כאן חקלאות יהודית; הלכנו לבני־עיר. ולא הלכנו לבוני־ארצות, אלא לגמולי אדמה ועבודה, לעשוקי מולדת ועצמאות – ונוער יהודי זה בעיירות הגולה קם בו הכושר והרוח, הרצון והעוז לשנות אורח־חייו ולהניח במולדת יסוד לאומה מחודשת, בת־חורין, מעורה באדמתה, מתפרנסת מיגיע־כפיה ומבצעת חזון גאולה של דורות.

נוער זה איננו עוד. הוא נשמד. באה השואה הגדולה ומחתה מעל פני אירופה את היהדות שהניחה בדורות האחרונים היסודות למדינת ישראל. חלק מיהדות זו לא נשמד אלא נכלא ונותק בחוזק־יד מהעם היהודי ומהארץ. נשאר עוד מרכז יהודי גדול וחופשי לנפשו בעולם החדש, אבל הוא חי באשליה שליוותה כל היהודים בארצות פזוריהם כשרק רווח להם מעט והוסר עול המציק.

אנו מאמינים שלא לעולם יהיו כלואים היהודים המנותקים, ויום יבוא והשערים ייפתחו גם להם, והם יעלו לארץ בהמוניהם. וגם מארצות הרווחה יבואו רבים, לאו־דווקא מתוך מצוקה ופחד, אלא מתוך צמאון לחיים יהודיים, שיש בהם חירות אמיתית ויצירה עצמאית. אבל הזמן דוחק. אנחנו נתונים במצור, ואויבינו מסביב חורשים מזימות להשמידנו בכל רגע, ועד שייפתחו שערי רוסיה לשבי־ציון, ועד שייפקחו עיני הטובים והנאמנים שביהודי אמריקה – עלינו להחזיק מעמד ולהיות כשרים לעמוד בפני כל צר ואויב. ונוכל לעמוד בשער רק אם נהיה לעם אחד ומרבית ארצנו לא תישום. ודבר זה תלוי אך ורק באלה שהם כבר בארץ, ובראש־וראשונה בנוער המצטופף בחוצות תל־אביב וחיפה, נתניה ופתח־תקוה ושאר המרכזים שברצועה הצרה והצפופה שבין תל־אביב רבתי ובין חיפה רבתי.

שמענו הערב דבר המתכננים והגרעינים העומדים ליישב ולבנות חבל לכיש. טוב עשה החבר אליאב שהזכיר לנו בראשית דבריו הפסוק המחוכם: “אל יתהלל חוגר כמפתח”. הגרעינים שהופיעו כאן עוד אינם חוגרים אפילו. אין בי כל ספק ברצונם וביכולתם, אבל איני בטוח בהחלט שכל חבריהם הרשומים ייצאו לחבל ביום־הפקודה, ושכל היוצאים יישארו במקומם לצמיתות. ולא ניבהל אם בדרך ישרו כמה נושרים, ורכי־לבב ישובו לבתיהם. כך קרה הדבר בכל הישובים שהקימונו בשלושת הדורות האחרונים. ואני בטוח כי הנוער בישראל לא יכזיב.

ואם עלינו לזכור תמיד את הפסוק: “אל יתהלל חוגר כמפתח”, אין לנו גם לשכוח מה שנאמר: “סוף מעשה במחשבה תחילה”. אין הדברים נעשים מאליהם, בלי חזון מדריך. מי שיכתוב תולדות מפעלנו בארץ, יאמר: בראשית היה החזון. החזון העלה ילידי־גולה לארץ. החזון הפך אנשים שהם ואבותיהם לא עסקו מעולם ביגיע־כפים לפועלים במולדת. החזון העתיק אנשי־עיר והושיבם על קרקע. והחזון יהפוך ארץ שממה – לחבל פורח רב־אוכלוסין.

עלינו ליישב לא רק הדרום אלא גם הצפון. הנגב הוא ריק ושומם, הצפון אינו שומם כל־כך, אבל ריק, ריק מיהודים. ומשום־כך התחלנו בתכנון שני אזורי התישבות בדרום ובצפון: חבל לכיש וחבל תענך. ולא מחוסרי־עבודה הם חברי הגרעינים המתכוננים להתישב בשני האזורים האלה. אחד מנציגי הגרעינים אמר לנו דברים ברורים ומעודדים: אנו כולנו מסודרים בעבודה כהוגן, ואנו עוזבים הכל למען ההתישבות.

ההתישבות האזורית היא גם מפעל וגם תנועה. ככל ההתישבות העובדת תקיים ההתישבות האזורית הערכים החיוניים של עבודה עצמית, עזרה הדדית וזיקה לכלל, אבל היא לא תשתעבד לדפוסים הישנים, שנתגלו בהם בקיעים חמורים, ותכוון מעשיה וסידוריה לצרכי התקופה החדשה, לצרכי מיזוג גלויות, בטחון ועצמאות כלכלית.

ההתישבות האזורית תעקור מתוכה נגע הפוליטיזציה. זו תהיה התישבות לשמה, ולא לשם אינטרסים של מפלגה. איש לא ישאל בהתישבות זו על כרטיס המפלגה של המתישב. כל מתישב יכול להיות חבר באיזו מפלגה שהיא, וגם לא להשתייך לשום מפלגה. להתישבות דרוש רצון חלוצי להפריח שממה, להתפרנס מעבודת־אדמה, לחזק בטחונה של המדינה ועצמאותה הכלכלית, ואם מפלגות שונות מתפארות ברצון חלוצי זה ודבריהן כנים וישרים – אין כל סיבה שחבריהן לא יוכלו להקים יחד מפעל התישבותי, שיהיו בו חברי מפלגות שונות ובלתי־מפלגתיים.

בהתישבות האזורית ייעשה מאמץ מתוכנן לגשור בין שני העמים ולמזג אותם לעם עובד אחד. לא באשמת הוותיקים ולא באשמת העולים החדשים קיימים בתוכנו שני עמים שונים ונפרדים. אשמה בכך ההיסטוריה האומללה של עם מפוזר ומפורד בגולה. היינו מפוזרים בחלל והיינו מפוזרים בזמן. יש שבטי ישראל שאורח־חייהם כבמאה השתים־עשרה ואפילו כבמאה השביעית, והבאנו אותם לארץ שקצב־חייה כבמאה העשרים. ואין מטה־קסם שבכוחו לגשר בבת־אחת על פני תהומות של מאות בשנים ועל מרחקים של אלפי מילין. אבל עלינו לראות בכל חומרתה הסכנה של מרחקים ותהומות אלה, ולעשות מאמץ עליון לאחות הקרעים במהירות הגדולה ביותר.

צעירי המושבים והקיבוצים עשו המעשה הגדול ביותר מאז מלחמת־הקוממיות. הם מצאו הדרך הנכונה למיזוג הגלויות, שהיא כרגיל קשה ורבת־יסורים, והם לא נרתעו מכל הקשיים. ומה שעשו צעירי המושבים והקיבוצים יעשו צעירי הערים והמושבות. בהתישבות האזורית יתישבו בני הארץ עם עולים חדשים, והנסיון, הכיבושים והערכים של הוותיקים יעמדו לרשות החדשים.

על ישובינו הוטלו לא רק תפקידים משקיים – לבסס עצמאותנו הכלכלית, אלא גם תפקידים בטחוניים. ישובים חדשים עשויים להיות מקורות כוח וגבורה נוספים, אך הם עלולים להיות גם מקורות חולשה וסכנה שימוטטו בטחון העם. תושבי תל־אביב וחיפה ונתניה חיים באשליה מסוכנת אם הם סבורים שהם מוגנים ומובטחים. בלי ישוב מבוצר ובוטח בכוחו בגליל, בדרום, בנגב ולאורך הגבולות המזרחיים אין בטחון לשום ישוב בארץ. כולנו יושבים בסירה אחת.

יש לציין לזכות העולים החדשים מעשם הגדול: הם בנו רוב הישובים החדשים שנוסדו לאחר קום המדינה, ובזאת הזימו דברי ההבל של ה“מתקדמים” כביכול מיוצאי רוסיה וגרמניה, כאילו רק קוראי גיטה ופושקין מסוגלים לעבודה חלוצית. בין יוצאי מארוקו ובבל ושאר ארצות האיסלם יש חלוצים שאינם נופלים במאומה מטובי החלוצים יוצאי ליטה, פולין, צ’כיה וגרמניה. בישובים חדשים אלה צפונה ברכה גדולה – וגם סכנה חמורה. הברכה היא התערות העולים בקרקע המולדת ובעבודה יוצרת; הסכנה היא בתלישות רבים מהם מערכי התרבות, הבטחון והחברה שטופחו בקרבנו לפני קום המדינה.

את אשר ספגו עולי אירופה לתוכם במשך דורות – יש להקנות בזמן קצר לעולי הגלויות המרודות והנחשלות. בן כפר־יחזקאל סיפר לנו: הלכנו להדריך העולים בעבודה חקלאית, בחינוך ילדיהם ובבטחון. ועדיין לא מיצה כל מה שחסר לישובים אלה. עלינו לדעת: ביום־פקודה – גורל ישובים אלה יהיה גורל המדינה. תל־אביב וחיפה לא יעמדו אם לא יעמדו כפרי העולים.

ביישוב חבל לכיש יש גם גשר ל“ארץ־השניה”, לנגב השומם והריק. אין חבל לכיש – נגב. אנשי הצפון קוראים נגב לכל מה שהוא דרומה מבאר־טוביה, כי הרבה שנים היה כפר זה גבול התישבותנו בדרום. לכיש היא בשפלה, בשטח הגבעות שבין הרי ירושלים וחברון ובין עמק החוף. הנגב משתרע מדרומה לבאר־שבע ומזרחה. כשייבנה חבל לכיש עוד יעמדו מדרומו, לאורך מאתים וחמישים קילומטר ויותר, שממות הנגב. חבל לכיש מקרב אותנו לנגב הצפוני והוא מבצר מעמדנו לאורך הרי חברון.

ההתישבות האזורית תיבנה על מאכסימום של עצמאות כלכלית ועל מאכסימום של בטחון אזורי. באיזור יקומו מפעלים משקיים וחינוכיים משותפים לכל ישובי האיזור. התכונות האקלימיות והפיסיות של האיזור ינוצלו לטובת כל הישובים באיזור, באמצעיו הוא. האיזור גם יוכשר ויצויד להגנת עצמו בשעת צורך. אם הערבים יתקיפה אותנו שנית – לא יהיו כאשר היו בשנת 1948. עלינו להניח כי אויבינו למדו משהו מכשלונם ומתבוסתם. הם משכללים אימוניהם, נשקם, ארגונם. והסכנה אינה רק מהנשק שקיבלו חינם מארצות־הברית; הם מסוגלים לקנות נשק בשוק לא פחות מאתנו. ואין כל בטחון שבסיבוב שני תוכל נקודה בודדת לעמוד על נפשה כאשר עמדה עין־גב בצפון או בית־אשל בדרום.

תוכנית ההתגוננות שלנו בנויה על מלחמה שתינטש בשטחי האויב. אבל עלינו להניח שגם האויב בונה לעצמו תוכניות כאלו. ועלינו להיות מוכנים לכל. ייתכן שחלק אחד של הארץ ינותק לזמן־מה, ועלינו לדאוג לכך, שכל איזור יוכל לעמוד לבדו בכוחותיו ובאמצעיו הוא מאכסימום של זמן. לשם־כך יש לציידו לא רק בכוח־אדם מתאים ובנשק הדרוש, אלא גם במקורות מזון וכוח־חשמלי ובמכשירי עבודה ותעשיה. כל איזור במדינה חייב להיות נושא עצמו במידה מאכסימלית מבחינה כלכלית ובטחונית גם יחד.

בהתישבות האזורית אנו שואפים להרוס, עד כמה שאפשר, המחיצה בין עבודת־כפיים ובין עבודת־הרוח. ברור, גם מחיצה זו לא תיעקר במטה־קסם, ולא נהפוך בן־לילה כל פועל וחקלאי לבוגר אוניברסיטה, וכל בוגר אוניברסיטה לפועל ולאיכר, אבל יש להפחית, עד כמה שאפשר, המרחק שבין עובדי־הרוח ובין עובדי־הגוף. על איש־המדע ועובדי־הרוח, חוץ מאנשי־מדע מעטים הדרושים לחינוך מדעי או למחקר צרוף במוסדות מדע עליונים, לשבת יחד עם העובדים ובין העובדים. יש זיקה הדדית בין השנים. על איש המדע להאציל ידיעתו ופרי חקירתו לעובדי אדמה ולפועלי החרושת, ועליו גם ללמוד מהנסיון המעשי של העובדים. המדע אינו כרוך דווקא בספרים ובמעבדות, אלא בטבע ובעבודה ובנסיון יום־יום. ספר־החיים הוא הספר החשוב והמקום העשיר ביותר לכל איש־רוח אמיתי. אנשי־העבודה ואנשי־המדע־והרוח זקוקים זה לזה ועלולים להפרות איש את רעהו במגעם המעשי המתמיד.

צעירי המושבים והקיבוצים והגרעינים שנתכנסו באשקלון הם גם ממשיכיו של המפעל החלוצי בהתישבות העובדת וגם מחדשיו ומרחיביו. הם לא יהיו כבולים לשיגרה הנפסדת ולא ייבהלו מהגערות והסילופים של “נטורי־קרתא” הנמצאים במחנה ה“מהפכני”. הם יודעים הקשיים שבדרכם, וילכו בה בלי מורך.

שר־האוצר, שהוא גם ראש מחלקת ההתישבות בסוכנות־היהודית, הכביד קצת על לב המתנדבים בהבטיחו עזרת הממשלה והסוכנות בזהירות מסויגת: נעשה עד גבול יכולתנו, – אמר. גם זה אמנם לא מעט. לא הייתי מעודי שר־אוצר ולא טיפלתי בפינאנסים, אבל אני מעז לומר שגבול יכולתנו אינו סטאטי ונתון מראש. אם תנועה חלוצית זו, שצמחה בארץ, תלך ותגדל, אם עוד עשרות ומאות יתנדבו ללכת למושבי־עולים, ועוד מאות ואלפים ייחלצו להפריח השממה – תרבה היכולת ויורחב גבולה. הרצון החלוצי של האדם העובד היה כל השנים הגורם הראשי והמרכזי בהתישבות, ויכולתנו הכספית לא תפגר אחרי רצוננו החלוצי. כמעט אין גבול ליכולת העם היהודי – אם צעירי ישראל ייחלצו לעבודה ולהתישבות.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!