רקע
דוד בן־גוריון
מגמת החינוך הממלכתי

תל־אביב, כ' בתשרי תשט"ו – 17 באוקטובר 1954.

בכינוס הפדגוגי של הסתדרות המורים

מורי ורבותי!

אינני מורה ולא בן מורה, ולא לי לדון בפני ציבור המורים בהלכות הוראה. אבל נדרשתי על־ידי מרכז הסתדרות המורים לעלות לדוכן, ונשמעתי לו.

המדינה הטילה על ציבור המורים אחריות גדולה וכבדה כאשר לא הטילה על שום ציבור אחר בישראל. הייתי במידה ידועה שותף להטלת אחריות זו. ומשום כך ראיתי חובתי לעלות לדוכן כשנדרשתי לכך ע"י שליחי המורים.

כפי שידוע, עדיין אין לנו מה שקוראים בלע"ז “קונסטיטוציה”, כלומר – חוקה מיוחדת שיש לה מעמד מיוחד במערכת החוקים. אבל יש לנו חוקי־יסוד, שאינם נקראים תמיד בשם זה, ובתוכם יש שני חוקים שהם, לדעתי, ראשונים במלכות, באשר הם מגדירים היעודים המרכזיים והראשיים של מדינת ישראל. שני החוקים הם: חוק השבות וחוק החינוך הממלכתי.

חוק השבות קובע, כי מדינה זו לא נועדה לתושביה בלבדם, אלא לעם היהודי כולו, וכי קיבוץ גלויות הוא יעודה העליון, המַנחה של מדינת ישראל. חוק החינוך הממלכתי, בסעיף 2 של החוק, מגדיר וקובע מהי הדמות שהמדינה רוצה לשוות לאומה המחודשת במולדת. ויש זיקה הדדית בין שני חוקי־יסוד אלה.

בהכרזת הקוממיות אמרנו, כי “מדינת ישראל תהיה פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ־גלויות”. זו לא היתה הצהרה חגיגית לשם נוי; בהצהרה זו נתגלם המניע המרכזי בהקמת המדינה ובהנהלתה. כבר בשנים הראשונות לקום המדינה זכינו לקיבוץ גלויות שלא היה כמותו בתולדותינו. יציאת־מצרים היתה מאורע־בראשית בהיסטוריה שלנו. אנחנו יודעים רק מעט על פרטי המאורע, כי הוא מעולף אגדות ופלאות. אבל אין ספק בחשיבותו של מאורע גדול זה, כי בכל ספרותנו הקדומה, בספרי התנ"ך, אנו מוצאים הדיו. אין לקבל דעתם של כמה ממבקרי המקרא, בעיקר שאינם מבני־ברית, שגם רבים מבני־ברית נגררים אחריה, כי יציאת־מצרים היא מפוקפקת, ואם יש בה גרעין של אמת – היה זה מאורע ממדרגה שלישית או רביעית. לא רק בספרי התורה ובנביאים ראשונים – יהושע, שופטים, שמואל ומלכים אלא גם בדברי נביאי־הכתב הגדולים – ישעיהו, הושע, מיכה, ירמיהו ועוד – אנו קוראים על יציאת־מצרים כעל מאורע־בראשית. אבל לא היה ביציאת־מצרים משום קיבוץ־גלויות.

אף בימי שיבת בבל לא היה קיבוץ גלויות, אם כי עוד לפני חורבן בית ראשון כבר היתה תפוצה יהודית. עוד ישעיהו הנביא מדבר על שבי מצרים וגלות כוש. והיו גולי ישראל גם באיי־הים. אבל רק גולי־בבל חזרו ארצה בימי זרובבל, ואחר כך בימי עזרא ונחמיה. ולא חזרו אלא פחות מחמישים אלף. בארבע השנים הראשונות לאחר יסוּד המדינה חזרו שלושת רבעי מיליון – ומכל קצווי ארץ: למעלה מששים ארצות בכל חמשת חלקי־תבל.

איני יודע, ואני חושש שאין איש יודע, אם קיבוץ גלויות פירושו, כינוס כל העם היהודי בארצו, או רוב העם או חלק ממנו. רק העתיד יגלה זאת. אבל אין ספק, שקיבוץ גלויות לא נסתיים, והוא עומד רק בראשיתו. ואם כי בינתיים חלו האטות והפסקות, ברור כי צפויות לנו עוד עליות רבות וגדולות, גם מארצות שלפי־שעה סגרו שעריהן בפני יציאת יהודים. ומדינת ישראל ושליחיה, והעם בישראל לכל אישיו, חייבים לכוון כל מעשיהם לא רק להרחבת כוח הקליטה של הארץ, אלא להגברת כוח־משיכתה, למען יעלו גם אלה שאין הגלות מציקה להם. מדינת ישראל צריכה ליהפך לאבן־שואבת לכל חלקי היהדות בעולם. וכאן הזיקה לחוק היסודי השני, לחוק החינוך הממלכתי. חוק זה קובע דמות העם בישראל, שהמדינה שואפת לעצבו ולגבשו.

סעיף ב' של חוק החינוך הממלכתי אומר:

“מטרת החינוך הממלכתי היא להשתית את החינוך היסודי במדינה על ערכי תרבות־ישראל והישגי־המדע; על אהבת המולדת ונאמנות למדינת ישראל ולעם ישראל; על אימון בעבודה חקלאית ובמלאכה; על הגשמה חלוצית; על שאיפה לחברה בנויה על חירות, שויון, סבלנות, עזרה הדדית ואהבת הבריות”.

המדינה לא הסתפקה בקביעת הידיעות וסוגי ההשכלה שיש להקנות לנוער; היא ראתה צורך להגיד למחנכים ולעם כולו – מהו מחוז־חפצנו ההיסטורי שלקראתו אנו חותרים, ובמה יש להכשיר ולצייד את הדור הצעיר, למען ירצה ויוכל לקרב אותנו למחוז־חפץ זה.

המדינה קבעה, שאנו שואפים למשטר שאין בו ניצול, אפליה, קיפוח, שיעבוד, שלטון איש באיש; משאת־נפשנו היא חברה חדשה מושתתת על חירות ושוויון, ללא תחרות וניצול, שאהבת־הבריות ועזרה הדדית הן הדבק הפנימי שלה.

גם היעוד של קיבוץ גלויות וגם היעוד של חברה חדשה לא הומצאו על־ידינו. זוהי מורשת הנבואה העברית מימי־קדם. הנביא שאמר:

“אַל תִּירָא, כִּי אִתְּךָ אָנִי; מִמִּזְרַח אָבִיא זַרְעֶךָ, וּמִמַּעֲרָב אֲקַבְצֶךָ. אוֹמַר לַצָּפוֹן – תֵּנִי, וּלְתֵימָן – אַל תִּכְלָאִי! הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק, וּבְנוֹתַי מִקְצֵּה הָאָרֶץ”

אמר גם:

“וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם, לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד קְצֵה הָאָרֶץ”.

וכשם שקיבוץ גלויות אינו קל, ודורש מאמצים קשים ומתמידים לזמן רב, כן גם הכשרת הדור הצעיר לעיצוב חברה חדשה אינה קלה. והחוק דורש מאתנו להנחיל לנוער בישראל גם ידיעות, ערכים וקנינים רוחניים מסוימים, וגם להקנות לו תכונות וסגולות נפשיות מיוחדות, שיכשירו אותו לבצע התמורה הדרושה בעיצוב החברה החדשה.

כדבר ראשון מונה החוק – ערכי תרבות ישראל. אין זו מילתא זוטרתא. זוהי תרבות, שנוצרה ונתפתחה במשך ארבעת אלפים שנה, באקלימים היסטוריים וגיאוגרפיים שונים ומרובים. להקנות תרבות זו לילדים בני 14־6 בבית־ספר יסודי, – אין זה דבר פשוט וקל. מסופקני, אם יש בתוכנו רבים שספגו בעצמם כל התרבות הזאת מימי האבות ועד ימינו. ומן ההכרח, שניתן לנוער רק מבחר. ונדמה לי שבשורה הראשונה יש להקנות לנוער שיאי תרבות־ישראל המקורית: ספרי התנ"ך. זהו היסוד והשורש של תרבותנו.

אמרתי לכם, שאיני מורה ולא בן־מורה, אבל אני אב לילדים ולנכדים, ויש לי חברים שיש להם ילדים ונכדים. אני אוהב להיפגש עם ילדים ולשוחח אתם. והרושם שאני מתרשם – שהנוער שלנו יש לו ידיעה קלושה מאוד בתנ“ך. נדמה לי, שיש להגביר ולהעמיק ידיעת התנ”ך בקרב הנוער. אי־אפשר ללמדם כל ספרי התנ"ך – אבל יש לדאוג שידעו ידיעה יסודית ספריו הראשיים.

החוק קבע – ובצדק! – שתרבות־ישראל בלבד לא תספיק. יצרנו יצירות חשובות גם אחרי התנ“ך, אבל התנ”ך הוא עד היום הזה שיא היצירה העברית המקורית, והוא הטביע חותמו על התרבות האנושית כולה. אלא שאין להתעלם מהעובדה שבימי קדם, בתקופת התנ"ך, היתה תרבותנו חד־צדדית. העם היהודי לא היה גם אז פחות מוכשר מעם גדול אחר בשכנותו בים התיכון, העם היווני, אשר הנחיל לאנושות אוצרות הגות, מדע, ואמנות, כאשר לא הנחיל לפניו ולאחריו שום עם אחר. היהודים לפני תקופת הומרוס ולאחריו, בימי הדראמטורגים הגדולים – אייסכילוס, סופוקלס ואֶבריפידס, ואפילו בימי אפלטון ואריסטו, לא נפלו בכושרם הרוחני והשכלי מטובי היוונים. אבל בשעה שהיוונים השתאו למראה פלאי הטבע, – וההשתאות היא ראשית החכמה והחקר, – כבר היה ליהודים פתרון מוחלט לכל השאלות. היוונים השתוממו למראה עיניהם ושאלו עצמם – מנין ואיך. ליהודים היתה תשובה מוכנה על כל השאלות, תשובה שאין להרהר אחריה, התשובה שניתנה לאיוב בסערה, ואיוב קיבל התשובה ואמר: “ידעתי, כי כל תוכל, ולא יבצר ממך מזמה”.

איוב לא היה ולא נברא, אבל תשובתו היתה תשובת העם היהודי. יש כוח עליון, אחד, נצחי, ללא ראשית וללא אחרית והוא עשה הכל: “אנוכי עשיתי ארץ, ואדם עליה בראתי, אני – – ידי נטו שמים, וכל צבאם צויתי”. (ישעיהו מ"ה 12) זהו סוד כל הסודות, ותשובה על כל השאלות והגניוס היהודי הושקע אז לא בחקר הטבע והאדם, אלא במיצוי המוסר האלוהי, ותהילת יצירתו. “השמים מספרים כבוד אל, ומעשי ידיו מגיד הרקיע”.

מאז התהלכנו בגויים ולמדנו הרבה. אנו יודעים, שהעולם אינו עשוי בלי סדר ומשטר, ועלינו לדעת החוקים הטבועים בו, ודבר זה אינו בשמים, אלא נתון לשכלו ולרוחו החוקר של אדם, ועלינו להגיע לחקר הטבע, לגלות ספונותיו, ולפענח סודותיו למען נשתלט על איתניו ונעמידם לרשות האדם. וזה נותן לנו המדע. החוק אומר, שיחד עם ערכי תרבות ישראל עלינו להקנות לנוער הישגי־המדע. בלי כיבושי המדע והטכניקה לא נבנה הארץ, לא נקים משק, לא נקיים הבטחון, לא נטפח התרבות ולא נעצב חברה חדשה.

חוק החינוך מצווה לחנך הילדים לאהבת־המולדת. דבר זה הוא כאילו מובן מאליו, כי אהבת־המולדת נתונה מאליה בדרך הטבע. כך הוא הדבר בכל ארץ. אצלנו אין הדבר כך. אנחנו היינו מנותקים מהמולדת מאות בשנים, ואין אהבת מולדת נוצרת על־ידי הטפה. תנאי לאהבת מולדת – ידיעת המולדת והשתרשות בה. ומולדת אין יודעים מפי ספרים, מפי סיפורים, אלא ממראה־עינים, מהכרה בלתי־אמצעית, ואיני בטוח, אם כל המסובים כאן מכירים את המולדת הכרה בלתי־אמצעית. ספר התנ“ך הוא הספר הטוב ביותר על ארצנו – אבל גם מתנ”ך לא תכירו הארץ, אלא רק מתוך הארץ גופה, כשם שאין להכיר את התנ"ך על פי מפרשיו ומבאריו, אלא מתוכו גופו. ולא די בידיעת המולדת. האהבה האמיתית באה מתוך השתרשות במולדת, אבל זו, השרשה במולדת, אינה ענינו של בית־הספר, אלא של המדינה, ענינה של הממשלה ותכנית פעולתה המשקית והכספית.

החוק אומר: נאמנות למדינה. גם זה מובן מאליו ונתון כמעט בכל מדינה, מה שאין כן אצלנו. מאות בשנים חיינו במדינות זרות ועוינות. לא נשאנו באחריות ממלכתית הניתנת רק לעם עומד ברשות עצמו. החוקים הזרים היו מכוּונים לעתים לרעתנו; לא טופח בנו הרגש הממלכתי; ואין עם משנה אופיו והרגליו בן־לילה. יש צורך בטיפוח רב ומכוּון של נאמנות למדינה שלנו, שבה תלוי לא רק גורל העם בישראל, אלא גורל העם היהודי כולו.

והחוק אומר: נאמנות לעם ישראל. הכוונה כאן אינה לעם בישראל. דבר זה כלול בנאמנות למדינה. אבל אין אנו רשאים להסתפק בנאמנות למדינה בלבדה. אין עם ישראל כולו, או אפילו רובו, נמצא בארצנו. הוא מפוזר בכל קצווי תבל. והעם בישראל עלול להתרחק ממנו. כי יש לא רק מרחק גיאוגרפי ומחיצה של גבולות וריבונות. עלול להיווצר מרחק נפשי וחייץ תרבותי. אנו פה עם עומד ברשות עצמו. אנו מעורים ומושרשים במולדת. כל גבעה והר, כל עמק וגיא, כל נהר ונחל, כל עיר וישוב מזכירים לנו ימי קדם ומעידים על קשרינו העתיקים והמתמידים עם מכורת־האומה. ילדינו מדברים עברית, זו לשון אמם, ואנו אפופים אקלים יהודי, והמורשה ההיסטורית שלנו היא סביבתנו ובתוכנו. לא כן היהודים בתפוצה. הם מדברים בלשונות העמים בתוכם הם שוכנים, וביודעים ובלא־יודעים הם מושפעים מהסביבה הזרה; והמרחקים בינינו וביניהם עלולים לגדול במשך הזמן. עלינו להגביר בדור הצעיר הזיקה לעם היהודי ע"י הכרת חייו בגולה, כשם שיש הכרח שהיהודים בתפוצה יגבירו זיקתם לישראל וללשון העברית. קיימת שותפות־גורל בין מדינת ישראל ובין העם היהודי.

מדינה זו לא תתקיים בלי העם, והעם היהודי לא יתקיים בלי המדינה. ומשום כך כרך החוק שלושת הדברים: אהבת המולדת עם נאמנות למדינה ונאמנות לעם ישראל בסעיף אחד. זהו חוט משולש, אשר לא יינתק רק בהישארו קשור ומשולב זה בזה.

עד כאן כלולים בחוק החינוך דברים שאפשר למצאם בכללא או במפורש בכל חלקי החינוך בארצות מתוקנות. מכאן ואילך אומר החוק דבר יחיד במינו, שיש למצוא כמדומני רק במדינת ישראל, והדבר אינו מקרה; החוק אומר, שיש לאמן את הדור הצעיר בעבודה חקלאית או במלאכה ובהגשמה חלוצית. בשני סעיפים אלה גלום לא רק ייחודו של חוק החינוך, אלא ייחודה של מדינת ישראל, ובסעיפים אלה ספונה הזיקה ההדדית של שני היעודים המרכזיים של מדינת ישראל: קיבוץ־גלויות ומדינה־למופת.

סעיף זה אומר, קודם־כל, שבסיס חיינו במולדת, בסיס עצמאותנו, משקנו, תרבותנו ועתידנו הוא לא בחיי תיווך, ניצול, ספסרות, מקח־וממכר, אלא בעבודה. וקודם־כל – בעבודת אדמה, מקור החיוּת והקיום של אומה בריאה. במעבר לחיי־עבודה צפון סוד המהפכה ההיסטורית שנתרחשה בארץ עד עכשיו, אם כי עוד לא במידה מספיקה, ככל שאר הדברים שעשינו עד כה בארץ. רק הודות לשיבת העולים הראשונים מלפני 70 או 80 שנה – וממשיכיהם אחריהם – לעבודה ולאדמה, זכינו לכך שכאן תוקם לא גלות יהודית נוספת על אדמת אבות, כאשר היתה לנו פה מאות בשנים, אלא יונח יסוד לקוממיות ממלכתית של עמנו.

בזיקה לעבודה ולקרקע נתגלמה המהפכה שהתחוללה במיבנה־חיינו החדשים, והיא היא שהכשירה הקמת המדינה היהודית. ועדיין אנו עומדים בראשית המהפכה ולא בסיומה, כי עדיין מעטים אנו פה ואין אנו עצמאים במובן הכלכלי, ותלות כלכלית פוגעת בעצמאות המדינית ועלולה לערערה ולהרסה עד היסוד. רק בהעלאת העבודה בחיינו מהבחינה הכמותית והאיכותית, ובהרחבת ההתישבות החקלאית, נגיע לידי עצמאות כלכלית. בכיבוש צבאי בלבד אין רוכשים מולדת וקוממיות. כל עוד נהיה זקוקים לעזרת־חוץ אין אנו עומדים ברשות עצמנו, וכל הכיבושים מימי יסוּד פתח־תקוה ועד היום אינם מובטחים. ולא נגיע לעצמאות מלאה, אמיתית, אלא אם נגביר העבודה בחיינו, נעלה טיבה, נרבה מספר המתפרנסים מיגיע כפיהם. לשם כך עלינו להעלות בעיני העם ערך העבודה, ולנטוע בלב ילדינו אהבה לעבודת האדמה וידיעת העבודה, וקודם־כל – אהבה לעבודת האדמה וידיעת החקלאות. עלינו להוציא לחמנו מן הארץ ולא מכיסו של הזולת – זהו צו חיינו! וחינוך לעבודה יתכן אך ורק על־ידי עבודה. חינוך לעבודה והשלטתה, ועבודה יעילה, משוכללת, רבת־פריון, הם תנאי לא רק לעצמאות כלכלית, אלא גם לקיבוץ גלויות, ליישוב השממה, לבטחון המדינה ולחברה חדשה.

החוק אינו מסתפק באימון לעבודה ולחקלאות. הוא תובע הגשמה חלוצית, ובתביעה זו פועמת נשמת החוק; בה צפון מפתח המפתחות לגאולתנו ולעתידנו. אם ישאל מישהו: איך קם הפלא הגדול הזה, שעם זה המפוזר ומפורד, המנותק ממולדתו אלפיים שנה, וגמול מעבודה ומאדמה, – הצליח לחדש קוממיותו ולהקים ביתו השלישי? – הרי יש לכך רק תשובה אחת: התגלות הכשרון החלוצי בדורות האחרונים. ההגשמה החלוצית עשתה פלא זה. הרצון החלוצי הפך אנשי־עבודה החיים על בלימה, הנתונים לחסדי זרים ומפחדים מקול עלה נידף – לאנשי עבודה והתישבות, הגנה וצבא, לכובשי עצמאות וקוממיות, ליוצרי תרבות וערכי חברה חדשה. בכוח ההעפלה החלוצית עמדנו בפני שממה ופגעי הטבע, בפני אויבים זרים ובפני הרגלי־גלות – ויכולנו לשלושתם; ובכוח העפלה חלוצית נעמוד גם בימים יבואו.

מה זאת חלוציות? זוהי הכרה בשליחות היסטורית והתיצבות ללא־תנאי וללא רתיעה מכל קושי וסכנה – לרשות השליחות הזאת. חלוציות – זהו עירוי כוחות היצירה הגנוזים בכל אדם, הגברתם והפעלתם והעמדתם לשירות הכלל. חלוציות – זהו הכשרון המוסרי וההכרח הנפשי לחיות יום יום לפי צו המצפון ולפי תביעת היעוד. חלוציות – זוהי תביעת האדם מעצמו, זוהי הגשמה אישית של יעודים וערכים שאדם מאמין בהם. חלוציות – זהו הכשרון לעשות מעשי בראשית.

קיבוץ־גלויות והקמת מדינה למופת, – חברה בנויה על חירות, שוויון, עזרה הדדית ואהבת הבריות, – שניהם לא ייתכנו בלי התאזרות חלוצית, בלי חינוך הנוער להגשמה אישית, בלי הכשרת הדור הצעיר לקחת על עצמו אחריות מלאה למשימות ההיסטוריות של הדור, בלי התנדבות ויזמה יוצרת של המגשימים. אם בית־הספר שלנו יקנה לדור הצעיר תרבות ישראל, הישגי המדע, נאמנות למדינה ולעם ישראל, ויאַמן אותו בעבודה חקלאית ובמלאכה, אבל לא יכשיר אותו לחיים חלוציים וליזמה חלוצית, – יחטיא מטרתו. בלי השראה חלוצית – כל ערכי החינוך נעשים עקרים.

ועכשיו אעמיד לפניכם שאלה קשה, לא־נעימה, ואולי גם לא־אדיבה. עד עכשיו טיפלתי ברבי חייא1). עתה שאלתי מכוּונת לרבי עצמו: המסוגלים ומוכשרים מורינו לתת לדור הצעיר החינוך אשר המדינה מטילה עליהם?

גם חוק השבות וגם חוק החינוך אינם אלא מסגרות חוקיות. חוק השבות כשהוא לעצמו אינו מיבצע קיבוץ גלויות. הוא רק פותח השערים לכל יהודי הרוצה לעלות. בלי רצון העליה של יהודים – ובכמה ארצות, בלי זכות לעליה, – ובלי מאמץ גדול של המדינה, של העם במדינה ושל העם בתפוצות להכשיר קליטת העולים והשתרשותם בארץ, אין בידי חוק השבות להבטיח קיבוץ גלויות. גם חוק־החינוך אינו מבטיח לנו החינוך הרצוי והדרוש. ביצוע חוק־החינוך ככוונתו וכמגמתו, תלוי קודם־כל ברצונו וביכולתו של המורה, בסגולותיו האינטלקטואליות והמוסריות, בכושרו הנפשי ובנאמנותו ובשקידתו. ולכך התכוונתי כאשר אמרתי בפתיחת דברי, שהמדינה הטילה עליכם אחריות גדולה וקשה. היש בידכם לשאת באחריות זו? אני לא רשאי ולא מוסמך לענות על שאלה זו.

הכרתי המורים בימי העליה השניה. בני העליה השניה לא היו חלוצים. הם היו רק “סתם” פועלים; לא היו חניכי תנועות־נוער, אם כי היו נערים בבואם ארצה; ואף־על־פי־כן עשו אנשים אלה משהו בארץ. אנשי העליה השניה שהרימו דגל העבודה והשמירה העברית – לא נתקבלו בידידות־יתירה על־ידי המתישבים הוותיקים, חוץ ממעטים יוצאים מן הכלל. הידידים הנאמנים היחידים שמצאו אז אנשי העליה השניה – היו המורים. מספרם לא היה רב. גם מספר אנשי העליה השניה לא היה רב. גם המורים לא קראו לעצמם אז בשם חלוצים, – אבל הם היו בלב ונפש עם לוחמי העבודה והשמירה העברית. לא היתה כל מחיצה בין הפועל ובין המורה.

מאז גדל מחנה העבודה. גדל גם ציבור המורים. אין ספק, שרבים בקרב המורים נאמנים למסורת החלוצית של המורים הראשונים. ואם לרגל העליה הגדולה ולרגל חובת חינוך כללי וריבוי הילדים בבתי־הספר היסודיים אנו נזקקים עכשיו גם למורים שאין להם ההכשרה הדרושה – אין לדעתי להתרעם על כך. אלה הם חבלי גידולנו. ומורה שאין לו כל ההשכלה הדרושה – עשוי להשתלם, ומובטחני שהסתדרות המורים ומשרד החינוך יגישו לו כל העזרה הדרושה להשתלמותו.

וכששאלתי אם מוכשרים המורים לבצע חוק החינוך – לא התכוונתי לשאול, אם יש למורים השכלה וידיעות מספיקות, אלא אם יש להם הסגולות והתכונות הדרושות למתן אותו חינוך שדורש חוק החינוך הממלכתי.

ואסיים דברי במתן עצות אחדות. לא עצת מומחה, אלא עצת אזרח פשוט.

ציבור המורים, ככל האזרחים במדינה, פרט לצעירים ביותר בתוכנו, נתחנכו וגיבשו דמותם בתקופה שלפני קום המדינה. כחניכי גולה – לא היו לנו חושים ממלכתיים. גם בארץ שלטו זרים, ואף פה חיינו במדינה לא־יהודית. לא הזדהינו מעולם עם המדינה הזרה, גם בימים הטובים כאשר האנגלים מילאו פחות או יותר חובתם הבינלאומית לפי המאנדט. והרגלי־חיים לא משתנים בנקל. איני יודע, אם ציבור המורים התחיה בתקופה קצרה זו של חיים ממלכתיים מחודשים – עם צרכי־המדינה. ודאי שכל אחד מכם יודע – מה הן המשימות העיקריות של דורנו: קיבוץ גלויות, בטחון, יישוב השממה ועצמאות כלכלית. אבל איני בטוח אם אתם חשים משמעותם הפנימית של ארבעת הדברים האלה.

נדמה לי שיש צורך, למען תוכלו לעשות השליחות החינוכית הגדולה והקשה שהטילה עליכם המדינה, שקודם־כל תתחנכו בעצמכם. ותתחנכו – אם תבואו במגע ישיר, בלתי־אמצעי, חי ונאמן עם אותה המציאות המגלמת בתוכה המשימות הנזכרות. יש צורך, נדמה לי, שתשבו ימים אחדים, אם כולכם יחד או בחטיבות חטיבות, עם חיילי צבא־הגנה לישראל במחנות הצבא, ותשמעו מפי הממונים על בטחוננו – מה הן בעיות־הבטחון, השוטפות והיסודיות. ואל תסתפקו בשמיעת הרצאות וביאורים, אלא תבקרו בגבולות ובכל אזורי־התורפה; תיפגשו עם מגוייסי־הצבא מבני הארץ והעולים החדשים, מכל הדרגים ומכל החיילות ביבשה, בים ובאוויר; תחדשו ידיעותיכם הגיאוגרפיות על הארץ מבחינה חדשה, ותשמעו על הקרבות במלחמת הקוממיות. וכשתבואו ללמד לילדים פרקי יהושע יהיה אז טעם אחר לשיעוריכם. וכשתספרו להם ביום העצמאות איך הגענו לכך – יהיה צליל אחר בסיפוריכם. כי אין כילד בוחן ובודק – אם משמיעים באזניו מליצות תפלות ופסוקים מתים, או משתפים אותו בחוויה אמיתית ובדברים היוצאים מן הלב.

ותלכו לישובי העולים ולערי העולים, תיפגשו עם יוצאי הגלויות המרודות ותשמעו מפיהם ומפי מדריכיהם – מה עובר עליהם בארץ ומה הן התלבטויותיהם; תיפגשו עם יוצאי בבל ותימן, מארוקו ופרס ושאר הגלויות, תראו סבלם וכיבושיהם; תעמדו על קשיי מיזוג גלויות ועל חבלי הקליטה של האשה המזרחית, של הילד במשפחה, שאינה יודעת קרוא וכתוב, – ובעיית קיבוץ גלויות ומיזוגן לא תהיה לכם סיסמה מופשטת, אלא מציאות חיה, רוטטת, רווּית יסורים וקשיים.

תלכו למספר ימים, ואולי לשבועות אחדים, לערבות הנגב; תתיחדו שם עם השממה הגדולה ותיפגשו עם נציגי הישובים הבודדים מעין־גדי, מרביבים, מעין־יהב, מיוטבתה – ותראו בעיניכם הכיבושים המעטים והצרכים הגדולים, ותספגו לתוך נפשכם הנצחונות והסכנות, וכשתקראו אחר־כך עם חניכיכם פרשות החומש על הדרך בה עברו יוצאי מצרים, על צין ועל פארן ועל הערבה, ועל ים־סוף ועל הנגב ועל הר־שעיר – תעמוד לעיניכם ולעיניהם מציאות חיה, מפרפרת, יוצרת ותובעת. אז תבינו – מה נדרש מנוער יהודי לבטחון המדינה, להפרחת השממה, למיזוג גלויות, ולמה חקקה המדינה חוק־חינוך כזה, ותדעו אולי מה שלא היה ידוע לכם קודם – תתעשרו בעצמכם ותעשירו חניכיכם.

ואולי, חברים יקרים, הטלתי עליכם אימה גדולה והצגתי לפניכם דרישות חמורות.

קראתם לי – ובאתי. ואמרתי לכם אשר בלבי. ואם הדרישות הן גדולות, – אני משוכנע שבפחות מזה אי־אפשר.



  1. ר‘ חייא תלמידו של רבי היה. ובקשר לזה אמרו: "רבי לא שנאה, ר’ חייא מניין לו?"  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!