פתח־תקווה, כ״ו בטבת תשט"ו – 20 ביאנואר 1955

בחגיגות העליה השניה בפתח־תקווה נתעורר ויכוח על מהותה והיקפה של העליה השניה. כברוב הוויכוחים נבעו חילוקי־הדעות מהוראות והגדרות שונות שניתנו למונח הנידון. המרחיבים קוראים בשם עליה־שניה לכל אלה שעלו ארצה בשנות 1914–1904, ולפי זה יש לכלול בעליה־שניה לא רק מייסדי ״אחוזת־בית״ (שנהפכה אחר־כך לתל־אביב), אלא גם מייסדי השכונות השונות בירושלים באותה התקופה, וגם כל אלה שבאו בשנים ההן לבלות שארית חייהם בארץ־הקדושה. אבל הגדרה זו היא שרירותית, ולעליה של עשר שנים אלה אין כל סימן כולל המייחד אותה. מדוע יש להתחיל דווקא משנת 1904 ולא משנת 1902 או משנת 1900, ובמה נבדלת עליה זו מהעליות שקדמו לה, ומדוע יעשו יובל דווקא בשנה זו, ולא בכל שנה ושנה, כי בכל שנה נמלאות חמישים שנה לאחת העליות?

מבחינת הדיוק הכרונולוגי אין עליה זו ראויה כלל לתואר שניה. העולים בשנות השמונים למאה התשע־עשרה, מייסדי פתח־תקוה, ראשון־ לציון, זכרון־יעקב, ראש־פינה וגדרה, קראו לעצמם בשם עליה־ראשונה (אם כי כמה וכמה עליות קדמו גם להם). העולים בשנות התשעים, מייסדי רחובות, חדרה, מתולה, קראו לעצמם בשם עליה שניה. ואם רק הסדר הכרונולוגי קובע יש לקרוא לכל אלה שבאו בראשית המאה העשרים בשם העליה השלישית.

אבל לא בכדי ולא באפס־טעם קוראים לעליה שחגגנו יובלה בפתח־תקווה בשם ״העליה השניה״. זוהי עליה שגילמה בחייה עיקרון חדש בתקומת העם היהודי במולדתו, שונה מהעיקרון שבו דגלו למעשה קודמיהם. זה היה עקרון העבודה, כערך היסודי והמרכזי בבנין הארץ, בתקומת העם, ביסוד החברה וביצירת התרבות, ולא עקרון הקנין בלבד, כאשר עשו כל אלה שבאו במחצית היובל הקודמת.

בעליה השניה מתכוונים לעליה העובדת, שהגיעה ארצה בשנות 1904 –1914, והסיקה מעקרון העבודה כל המסקנות הרעיוניות והמעשיות המתחייבות מתוכו, יצרה תנועת־הפועלים הארצישראלית וערכיה היסודיים, חינכה בגולה ובארץ דורות של ממשיכים, עיצבה התפתחותו של הישוב והניחה יסוד לעצמאות העם היהודי בארצו. מפעלה של עליה זו לא נצטמצם במסגרת עשר שנות עלייתה, אלא התמיד מאז ועד היום הזה, כחמישים שנה, ועדיין מלאכתה לא נסתיימה, אם כי לא כל בני העליה השניה זכו להגיע אתנו עד הלום. רבים וטובים נפלו בדרך על משמרתם וניטלו מאתנו לפני זמנם!

אין העליה השניה זכאית לייחס לעצמה כל המפעל היהודי שהוקם בארץ בחמישים השנים האחרונות, לפני קום המדינה ולאחריה. כל חוגי הישוב וכל חוגי העליה וכל הדורות של ילידי הארץ יש להם חלק במפעל זה, ולא עוד אלא שהעם היהודי כולו הוא שותף ליצירה זו. אין לקפח זכותם של בוני השכונות העירוניות בירושלים, בחיפה, ביפו (שאחת מהן הפכה להיות העיר הגדולה בישראל), ומייסדי נתניה, רמת־גן וכל המושבות שנבנו בחמישים שנים אלה על יסוד קנין פרטי ועבודה שכירה. אין להמעיט ערכם של מפתחי משק־ההדרים ובוני התעשיה הפרטית, ששימשו מרכזי קליטת העליה והעצמאות הכלכלית של הישוב בארץ. אין להפחית השירות והברכה של ההון־הפרטי וההון־הלאומי שזרם ארצה מכל חוגי העם בגולה. בלי כל אלה לא היה פטיש העליה מוצא את סדנו. אבל בלי מאבקם הנואש של העליה השניה וממשיכיה של עבודה עברית ובלי נצחונו של מאבק זה – היו כל יצירות ההון מקימות בארץ ישוב גלותי, מנוון, משועבד לזרים ותלוי בחסדי הרוב הערבי, כישוב שהוקם בעשרים וחמש השנים שקדמו לעליה השניה.

האמת ההיסטורית מחייבת לציין כי גם עצם רעיון העבודה לא הומצא על־ידי העליה השניה. עוד בוועידת חובבי־ציון בקאטוביץ בשנת 1884 דיבר פינסקר על שינוי מקום ואורחות־חיים, על ״מסילה חדשה במשלח־יד ויגיע־כפיים״, על ההכרח כי ״תאחזנה ידינו באת ובמחרשה תחת אמת־המידה ומאזני־כנען״.

ועוד בשנת תרמ״ז (1887) נוסדה בראשון־לציון ״אגודת־הפועלים״ הראשונה, שמילאה תפקיד חשוב בחיי המושבה ובמאבק המתישבים נגד הפקידות הברונית. בשנת תרנ״א (1891) הוקמה ברחובות אגודת ״הארץ והעבודה״, שעמדה להיות הסתדרות כללית של פועלי ארץ־ישראל, ובראשה עמדו מאיר דיזנגוף, אהרון אייזנברג ואחרים, ואגודה זו ניסחה בתוכניתה רעיון העבודה מתוך הבנה היסטורית מעמיקה. אליבא־דאמת, עוד מייסדי פתח־תקוה בשנת תרל״ח (1878) דגלו ברעיון העבודה, ואחריהם גם בני ביל״ו ומייסדי ראש־פינה וזכרון־יעקב. אבל אלה היו הברקות רגעיות שניצנצו ונמוגו. ״אגודת־הפועלים״ בראשון־לציון ו״הארץ והעבודה״ ברחובות היו יצירות קיקיוניות ונתקיימו רק זמן־קצר. מייסדיהן וחבריהן – בחלקם עזבו את הארץ ובחלקם התנכרו כעבור זמן־מה לרעיונותיהם, ובהיותם לאיכרים השליטו במשקם עבודה ערבית.

גם לא כל אלה שבאו ארצה בתקופת עשר השנים של העליה השניה (1914–1904) נשארו בה, ולא כל אלה שנשארו – הלכו לעבוד או נתקשרו כל ימיהם לתנועת־הפועלים. כמה וכמה שבו כלעומת שבאו – למחרת בואם או כעבור ימים אחדים, רבים – לאחר ששהו בארץ שבועות או חודשים אחדים. כמה מהעולים פנו לכתחילה למסחר או לחיי ״חלוקה״ בארבע הערים ״הקדושות״ (ירושלים, חברון, צפת, טבריה). היו גם לא־מעטים שבאו לכתחילה ברעיון העבודה – ונטשו אותו במשך הזמן. העליה שהחזיקה ברעיון העבודה והתמידה בו אינה אלא שארית מצומצמת ומובחרת, פרי סלקציה טבעית חמורה, שהרימה בעוז־רוח ובנאמנות ללא־גבול דגל העבודה, אבל שארית זו היתה לראש־פינה וקבעה מאז מהלכה של ההיסטוריה היהודית במולדת, ובזכות רעיונה, מפעלה ומאבקה, הפך הישוב להיות מדינה עברית ריבונית.

העלית השניה לא היתה בתחילה מעור אחד, ודרכה בארץ לא היה ברור מראש. מקורות יניקתה היו שונים ומרובים, ולפעמים גם מתנגדים זה לזה. בעיקרם היו אלה בני־נוער של היהדות הרוסית, אך היו בתוכם גם מעטים מיוצאי גליציה ורומניה.

הם היו חניכי הספרות העברית והרוסית, ההשכלה והציונות, תנועת־הפועלים והסוציאליזם הבינלאומי, המהפכה הרוסית וההגנה העצמית. להתעוררות הציונית המדינית בשנת 1897 קדמה הופעת אישיות גדולה ומקסימה, נושאת חזון ובשורה. לעליה השניה לא היה מנהיג ומורה־דרך. לא קרואים, בלי קשר הדדי ומבלי דעת איש את אחיו, בלי עידוד מהתנועה הציונית ומוסדותיה, ללא תוכנית מוגדרת מראש, באו צעירים וצעירות מעיירות ליטה, פולין ורוסיה, ברובם ממרכזי־היהדות ההמוניים ״בתחום המושב״, וגם לא־מעטים מירכתי רוסיה בקאבקז ובסיביר, ורק לאחר בואם ארצה התלכדו לאט־לאט מתוך הכרת שליחות היסטורית שנטלו על עצמם, וכבשו דרכם בחיים לא מתוך שיטה ערוכה מראש, אלא מתוך גישושים וחיפושים למילוי התפקיד שבחרו לעצמם כמפעל חייהם: גאולת עמם וארצם בכוח העבודה, וגאולת העבודה בכוח העובדים.

בשלושה דברים נתיחדו אנשי העליה השניה: בהעמדת רעיון העבודה במרכז חייהם ותפיסת עולמם, בהצמדת המעשה לרעיון ובעצמאות מחשבתית. הם לא היו כבולים לתורות ולדוגמות שהיו קיימות בזמנם, גם אלה המקובלות בתנועה הציונית וגם אלה השליטות בסוציאליסם הבינלאומי. הם ידעו ללמוד מאחרים, אבל הם סרבו לחקות תנועות אחרות! הם הבינו כי במציאות היחידה במינה של העם היהודי ושל ארץ־ישראל, עליהם לפלס נתיבות חדשות לקראת מחוז־חפצם ההיסטורי.

העליה השניה היתה מפולגת מתחילתה אם כי פעם בתוכה כל הזמן רצון היסטורי אחד. אבל לא ביום אחד נשתחררו ממסורת הפילוגים וההתפצלות שהביאו אתם מן הגולה. בתחילה היו קיימים שלושה גושים שונים: הפועל־הצעיר, פועלי־ציון ובלתי־מפלגתיים. שני הגופים הראשונים היו לא רק מפלגות אלא גם ״הסתדרויות״, ועסקו בקבלת עולים ובסידורם בעבודה ובהקמת ישובי עובדים. הצרכים הכלליים והשאיפה ההיסטורית המשותפת ביסודה הולידו במשך הזמן כלים משותפים: ארגון ״החורש״, הסתדרויות חקלאיות ביהודה ובשומרון ובגליל. החתירה לקראת איחוד מלא לא פסקה מעולם, ובסוף מלחמת־העולם הראשונה הגיעה לאחד משיאיה, – ונוצרה אחדות־העבודה (אדר תרע״ט – 1919). על יסוד אחדות העבודה הוחלט תחילה בוועידה החקלאית שנתכנסה בפתח־תקווה ביום כ״א באדר א׳ תרע״ט. כל עשרים וחמישה איש שלחו צירים לוועידה. בסך־הכל נבחרו 58 צירים. מהם נבחרי פועלי־ציון 19, נבחרי הפועל־הצעיר,11 נבחרים בלתי־מפלגתיים (בתוכם גם אחדים מהפועל־הצעיר שחייבו את האיחוד) 28. הצעת האיחוד נתקבלה ב־48 קולות, בהימנעות צירי הפועל־ הצעיר.

מיד לאחר־כך נקראה ועידה כללית שבה השתתפו 47 צירים חקלאיים, 15 צירים עירוניים, 19 צירים של חברי הגדודים, והם באי־כוחם של 1871 איש. הרוב בהפועל־הצעיר לא נתן ידו לאיחוד זה.

ועידה זו הכריזה: ״הוועידה, הכללית הראשונה של פועלי ארץ־ישראל והמתנדבים (לגדודים) מוצאת, כי הפירודים הסידוריים והמפלגתיים השוררים בין פועלי ארץ־ישראל מפריעים קשה את כל פעולתה של תנועת־העבודה בארץ, מרפים את כוחה בפנים וכלפי־חוץ, ומכירה בחובת האיחוד הגמור של כל פועלי ארץ־ישראל והמתנדבים לשם פעולה מסודרת כלכלית, תרבותית ומדינית״.

ועידה זו הכריזה בפעם הראשונה על מדינה עברית, וזו לשונה: ״תביעתנו הלאומית היא ערבות בינלאומית ליסוד מדינה עברית חופשית בארץ־ישראל, אשר תעמוד, עד יצירת רוב יהודי בארץ, תחת חסות בא־כוחו של חבר־הלאומים״. יש לציין כי מספר היהודים בארץ היה אז פחות מששים אלף.

בוועידת היסוד של אחדות־העבודה אמר ברל:

״הרצון לאחדות העבודה בסידור, מקורו באחדות־העבודה בחיים, באחדות־העבודה המוחשית, האמיתית שבטבע־הדברים. בחיים, באמת החיים, בכאבם,ביצירתם, בקשיים, בנחמתם – הננו חטיבה אחת: – הפועל העברי בארץ. אפשר חטיבה אחת מיוחדת בעולם־ישראל כולו. כל אשר עבר עלינו בארץ, תנאי הקיום, העבודה, ההגנה, צורות החיים הקיבוציות, החיים החברתיים, השפה והתרבות, המחלות והמכאובים, הרפיונות והגבורות, ידידינו הרחוקים,מנַדינו הקרובים, – הכל, הכל מאַחד, מייחד, מקשר, מַשוה, מעמיד ישר במערכה הכבדה, מכוון את פנינו מול משאת־נפשנו האחת והשלמה, מחייב לאותן הפעולות, לאותם הדרכים ממש – ובכל. כל זה מהווה אותנו ״כלל״ אחד בארץ. – –

״הארץ לא שמה פדות בינינו. לא תחלואיה, לא כדור אויב, לא הריש והדחק – מפלֶה המילול, העבודה הזרה למלות. –

״אנשים מחפשים את הפירוד ויחפרוהו ממטמונים ממש, בשעה שעל קרש צר אחד אנו עומדים כולנו יחד. עצם דבר מציאות פירודים אורגניזאציוניים באין להם ביסודם פירודים חיוניים, אמיתיים, זהו מקור אסונות ונגעים. ״המפלגה״ באין לה תוכן־מחשבה מאחד, מוכרחה לרדת למדרגה של כנופיה, של ענין ״אנשי־שלומנו״, והיחסים לדברים שבמחשבה, שבספרות, ואפילו שבשירה, חדלים להיות יחסים משחררים, מעלים ומַפרים. ה״נאמנות״ המפלגתית משליטה אף עליהם את יחס הקנין ״שלי", ״שלך״, וכל רעיון וכל מפעל חדש נתקבל קודם כל בשאלה: הלנו אתה? – –

״הביטו־נא ותיווכחו: עניני החיים, ילדי יום, הפשוטים, התמידיים – מאחדים. תקומתנו הלאומית, שחרור העובד, תחיית־לשוננו, – כל אלה מאחדים. כל מה שיש בו מן הגאולה מאחד. מי מפריד? שיירי הגלות מפרידים״.

ובאותה ועידה הסביר י. טבנקין תוכנית האיחוד:

״אסיפה זו היא המאחדת את כנסת־ישראל העובדת בארץ. אין מטרתה של תנועת־העבודה מטרת מעמד אלא שלטון בעם. ולא רק שלטון בעם כי אך להיות כל העם, עם עברי עובד. אין המושגים של הציונות, סוציאליות, שפה עברית, תרבות עברית – המשפטים ההגיוניים – הסיבה והגורם לאסיפה זו. אין הם התוכן העיקרי של תנועת־העבודה בארץ. כל אלה – גם הציונות, גם הסוציאליות, גם השפה העברית – הנם רק אמצעים להגשמת עם עברי עובד, ואין מושגים אלה מחייבים אחד את השני. הם יכולים להתגלות בחיים גם כשהם נפרדים, אבל הנושא החי הוא המחייב את אחדותם. לא נכון שהציונות היא רק סוציאליות, וכן גם לא נכון ההיפך. המושגים הם נייטראליים. לא על־יסוד הוכחות הגיוניות אפשר לעשות מזיגה מהן ולחייב בה, אלא רק על־ידי הנושא, הנותן את התוכן ושמטרתו היא יצירת תנאים לפעולתו החופשית, לביטוי החופשי של עצמאותו. ותנועה הנותנת אפשרות לנושא זה להתבטא ולהיות כוח בשביל המעמד העובד, היא תהיה התנועה שבה גם הציונות גם הסוציאליות תהיינה מאוחדות בשלמות. לכן לא לפלג את מעמד העובדים על־ידי מושגים באנו, אלא לאיחוד המעמד. לא לפלג את הנושא לפי מושגיו ההגיוניים, אלא לאחד את המושגים בשביל הנושא. אחדות מעמד העובדים בארץ הוא הוא התנאי הראשון, ההכרחי, שהוא יותר מציונות, ויותר מסוציאליות וכו', למען יוכל המעמד העובד העברי להיות ברבות־הימים לעם־עובד עברי״.

להצעת הפועל־הצעיר באותה ועידה להקים במקום אחדות־העבודה –משרד עבודה ״להביא לידי התאמה את הפעולות הנעשות על־ידי המפלגות וההסתדרויות השונות במקצוע העבודה מתוך הסכם ואינפורמציה הדדית״ – ענה י. טבנקין כי בהצעה זו ״יש הבטחת ההגמוניה של המיעוט, מפני שאין הרוב מכריע במשרד זה, כי אם רק בהסכמת המיעוט״.

הצעת הפועל־הצעיר נדחתה, אבל אחדות־העבודה, שנוסדה אז בפתח־תקווה, לא היתה שלמה, והעליה השניה לא נתאחדה כולה במסגרת מדינית אחת עד שנוסדה מפלגת פועלי ארץ־ישראל. אמנם בהסתדרות הכללית שנוסדה, בכסלו תרפ״א (1920), השתתפו גם אחדות־העבודה, גם הפועל־הצעיר וגם ראשוני העליה השלישית – צעירי־ציון, השומר־הצעיר ויוצאי הגדודים האמריקנים (סך־הכל היו אז 4433 חבר), אבל המפלגות לא ויתרו על קיומן, והפועל־הצעיר הסכים בקושי שההסתדרות תטפל ״גם״ בענינים תרבותיים. אולם רצון האיחוד של אנשי העליה השניה גבר, ובחורף תר״ץ (1930) נתמזגו שתי המפלגות – אחדות־העבודה והפועל־הצעיר, ויחד עם פועלים בלתי־מפלגתיים הקימו את מפלגת פועלי ארץ־ישראל. העליה השניה מצאה במפלגה זו תיקונה ואיחודה המלא. מאז היא ממשיכה יחד מפעלה היוצר בשטח העבודה, ההתישבות, התרבות, המדיניות, בארץ ובעם, מתוך השתלבות אורגנית עם העליות המאוחרות ועם הדורות הצעירים שנולדו בארץ.

הארגונים המתבדלים שהוקמו אחרי מלחמת העולם הראשונה, ועד היום הזה – מ. פ. ס., השומר־הצעיר, הפועל־המזרחי, ארגון הפועלים הרוויזיוניסטי, פועלי אגודת־ישראל, מפ״ם, מק״י, ועכשיו שני פלגי מפ״ם – הם יצירות מיעוטים מתוך העליה השלישית, ורק בודדים מעטים מאנשי העליה השניה נתנו יד להתגודדות זו, וגם מעטים אלה הם בעיקר מהתקופה האחרונה של העליה השניה, אלה שבאו ארצה בשנות 1912–1913, כשכל היצירות הראשוניות של העליה השניה כבר הונח יסודן: המאבק על העבודה העברית, עתונות הפועלים, ״השומר״, מושב־הפועלים, ״הקולקטיב״, הקבוצה, הארגון המקצועי, שיתוף האשה בזכויות ובחובות שוות בעבודה, בהגנה, בהתישבות ובתרבות, מוסדות־פועלים לעזרה הדדית, ניצני הסתדרות העובדים הכללית. ההבדל בין העליה השניה לבין הראשונה הוא לא רק בגישה היסודית לתוכן התקומה היהודית, בערך העבודה במקום ערך הקנין, אלא בטיפוח המתמיד של ערכי־חייה, הנחלתם לחוגים רחבים והקמת דורות של ממשיכים. לעליה הראשונה תעמוד לעולם הזכות היחידה במינה, שהיא על פי עצם מהותה הופעה חד־פעמית, הקפיצה הנחשונית הראשונה, הפניה הראשונה, לאחר הפסקה של דורות, לאדמת המולדת, הקמת הכפרים העבריים הראשונים בדורנו. בזכות זו אין דומה לעליה ראשונה, וזכות זו מכפרת על כל השגיאות והכשלונות של הראשונים. אולם סוד כוחה וערכה וכיבושיה של העליה השניה הוא בהתמדה ובהסקת כל המסקנות הלכה־למעשה מערכי־היסוד הראשוניים שהביאה אתה לארץ. מתוך מאבק על העבודה העברית הגיעה העליה השניה – אחרי תהיות וויכוחים פנימיים – לרעיון ולמעשה של ההתישבות העובדת, ליצירת הקבוצה והמושג גם רעיון השמירה וההגנה היה כרוך ברעיון העבודה, והעליה השניה לא נרתעה מהסקת המסקנות המושרשות בהתישבות הקודמת. מתוך ראיית הפועלים כשליחי ההיסטוריה היהודית בשאיפתה לגאולה ולעצמאות, ראו אנשי העליה השניה הכרח בהנחלת הלשון העברית כלשון מדוברת לפועל ולעם, אם כי בתקופה ההיא היו רק יחידי־סגולה מעטים בארץ שדיברו עברית כלשון חיה. אנשי העליה השניה ראו בלשון העברית המפתח היחיד לכל אוצרות הרוח של העם היהודי לדורותיו ובכל פזוריו, והדבק התרבותי המאחד את כל העם היהודי במקום ובזמן? בעבודה עברית ראו היסוד לעצמאות הכלכלית והמדינית של האומה. ואין זה מקרה שבחמשים שנים אלה מוצאים את אנשי העליה השניה עומדים בראש כל המפעלים, שהכשירו צמיחת המעמד העובד, ועל־ידי כך – הקמת המדינה. ואֶמנה תחילה אלה שנפטרו ולא זכו להגיע ליובל החמשים: א. ד. גורדון, י. ח. ברנר וברל כצנלסון – מורי־הדור ואנשי ההגות המעמיקה בקרב מחנה המגשימים; אליעזר יפה ובן־ציון ישראלי – נושאי ההתישבות העובדת בשתי צורותיה (מושב וקבוצה); יוסף אהרונוביץ – ממניחי היסוד לספרות העבודה ומנהל בנק־הפועלים; אליהו גולומב – קברניט ההגנה; דוד רמז – מכונן המפעל הקבלני הגדול של הפועלים (סולל בונה) וגם עומד בראש הנהגת הישוב ואחר־כך גם חבר בממשלת ישראל; דוב הוז – השגריר המדיני הבלתי־ מוכתר של פועלי ארץ־ישראל; מאיר רוטנברג – מנהל המפעל המשקי המרכזי של תנועת־הפועלים (״המשביר״), וזמן רב – המפקד העליון של ההגנה. ומהחיים אתנו אציין רק מעטים – הארצפלד וּוילקנסקי – כאנשי ההתישבות; שאול אביגור – מנהל מפעל ה״העפלה״; י. בן־צבי – ראש הנהגת הישוב ועכשיו נשיא־המדינה; שלמה לביא – הוגו ומייסדו של המשק הקיבוצי הגדול; יוסף ברץ – ממייסדי אם הקבוצות בדגניה; שמואל יבנאלי – היוזם הראשון של עליית התימנים ומייסד חינוך הפועלים; יוסף שפרינצק – ראש ההסתדרות, ועכשיו – יו״ר הכנסת, ואחרון אחרון – עדה ורחל – בראש תנועת הפועלות.

לא בתולדות העם היהודי ולא בהיסטוריה של עם אחר נקל למצוא דוגמה של חבורת־אנשים לא גדולה כעליה השניה, אשר ראשיתה היתה כה מיצערה, ואחריתה (עוד לא האחרית הסופית) כה שגתה. חבורה זו ידעה להצמיד כל חייה להגשמת חזון, אשר בימים ההם נראה פאנטסטי ומחוסר כל סיכוי של ביצוע; והיא נצמדה לא למקובל ולחשוב בעיני רבים בימים ההם, אלא לאבן מאסו הבונים הראשונים, ליגיע־כפים ולערכי העבודה והשמירה. היא לא ביקשה לעצמה ״מנוחה ונחלה״, אלא באה לארץ ״לעבדה ולשמרה״. כל חייה לא בזה לקטנות, ובבוא שעת־הרצון ויום־הפקודה לא נרתעה מגדולות. היא ידעה סוד העבודה האפורה, האטית, היומיומית, והתמידה להחזיק במחרשה ובשלח בכל התנאים, בימי שלום ובימי מלחמה. היא לא פחדה להיות בודדת בישוב, בעם, בתנועת־הפועלים היהודית והעולמית, אך גם ידעה לחנך ולטפח ממשיכים, להנחיל ערכיה להמונים ולהשתתף במפעלי־עם; היא ידעה למצות צרכי השעה ולהתמכר לשירותם בלי סייג, והיא גם נחנה בראיית הנולד והתכוננה תמיד לימים יבואו. בתחילתה היתה מפוררת ומפולגת בתוכה, ולאט לאט התלכדה עד היותה מיקשה אחת, גם בהסתדרות העובדים, גם במפלגת פועלי ארץ־ישראל וגם בהסתדרות הציונית ובכנסת־ישראל. כי ידעה להבחין בין הטפל ובין העיקר, בין הקליפה ובין הגרעין, ומתוך כך מצאה לשון משותפת ויכלה להתאחד ולהתמזג מבלי להתכחש לעצמה. וכשם שנתבצר מקומה בתנועת־הפועלים הארצישראלית הגדלה, כך צמח וגדל כוחה בישוב ובתנועה הציונית העולמית. אבל בהגיעם לגדולות לא אמרו אף פעם לנפשם: אני ואפסי עוד. כי הם ידעו שלוש אלה: א) לא בכוחם בלבד עשו החיל הזה, אלא בכוח הדורות הקודמים ובעזרת־העם כולו. ב) החיל אשר עשו אינו אלא ראשית, אתחלתא דגאולה, ועוד. רבה וקשה הדרך. ג) רק בליכוד מתמיד של המגשימים, בחינוך של כוחות חלוציים נוספים ובגיוס כל יכולת העם בארץ ובגולה, יכון המפעל בעתיד.

החבורה של העליה השניה החלה במאבק על עבודה עברית והגיעה למאבק על מדינת־יהודים. היא הצליחה להשליט העבודה העברית ולהכשיר על־ידי כך בוא המדינה וגם זכתה לראות בתקומת המדינה. בנעוריהם התגייסו לשמירה במושבות הגליל הבודד והנתקף, ואחרי ארבעים שנה גייסו כל הנוער בישראל למלחמת הקוממיות. במלחמה זו נחל הנשק העברי, אחרי הפסקה של יותר מאלפיים שנה, נצחון מפואר שמעטים כמוהו בתולדות העמים. ואין חוג או סיעה בעם שאין להם חלק במלחמת־הקוממיות ובנצחון צבא־הגנה לישראל. לא היה אולי מעולם בתולדות עמנו מבצע מלחמתי כללי יותר. אף שבט יהודי אחד בארץ ובגולה לא נעדר הפעם מהמערכה הגורלית. ילידי הארץ ועולים, יוצאי תימן ויוצאי רוסיה, אשכנזים וספרדים, יהדות המזרח והמערב – כל בני־העם עמדו הפעם בחזית ההתקוממות.אבל העליה השניה, שהיתה בין מניחי־היסוד הראשונים לכוח יהודי מזוין בארץ לפני עשרות שנים, יכולה לציין בסיפוק, כי התנועה שהיא חינכה, טיפחה, ליכדה והתמזגה בתוכה – מפלגת פועלי ארץ־ישראל – היו לה המספר הגדול ביותר של לוחמי הקוממיות, יותר משהיו לכל שאר הסיעות שישבו בממשלה הזמנית. לפי המספרים שמסר שר־הבטחון בכנסת הראשונה ביום 21.11.1949 על תוצאות הבחירות לכנסת בתוך צה"ל מיד לאחר גמר מלחמת־השחרור – קיבלה מפלגת פועלי ארץ־ישראל 31.858, בשעה שמפ״ם (על שני פלגיה), כל ארבע המפלגות הדתיות, הציונים הכלליים והפרוגרסיביים יחד קיבלו רק 26.161.

בשנת 1908 הובאו בפעם הראשונה מספר רובים לגרעין קטן של שומרים יהודים בסג’רה; בשנת 1948 היו רבבות לוחמים יהודים מצוידים בכל סוגי הנשק הקל והכבד ביבשה, בים ובאוויר. ואותן הידים אשר החזיקו את הרובים המעטים בסג’רה בשנת 1908, טיפלו כעבור ארבעים שנה בציודם ובזיונם של רבבות לוחמי הקוממיות.

לא כל מה שנעשה בתנועת־הפועלים הארצישראלית בחמשים השנים האחרונות הוא מעשה־ידיה של העליה השניה בלבד. אנשי עליה זו הניחו יסודות, יצרו ערכים ראשוניים והעמידו ממשיכים, אבל בלי התנופה, כושר־המעשה והיזמה החלוצית של העליות שבאו אחרי מלחמת העולם הראשונה, לא היינו זוכים להסתדרות עובדים זו ולמפעליה המסועפים והאדירים ולא לחיל שעשה העם עד קום המדינה ולאחריה.

אבל נכונה וכנה היתה עדותו של יעקב חזן בחגיגת פתח־תקווה, כי העליה השלישית והעליות המאוחרות קיבלו רוב ערכיהן היסודיים מהעליה השניה: ערכי העבודה, ההגנה, הדיבור העברי, ספרות העבודה, ההתישבות העובדת (הקבוצה, הקיבוץ והמושב), שוויון האשה, חינוך חלוצי, עזרה הדדית, קואופרציה עובדת לכל צורותיה, ארגון מקצועי, פעילות לאומית מדינית, מאבק על זכויות העם והמעמד.

אבל חזן דייק ואמר: לא כל הערכים. רסיסים די־חשובים של העליה השלישית והעליות המאוחרות נפרדו ונתבדלו מהזרם הראשי של העליה העובדת, ולא נכבשו למאמצי אחדות העובדים ואחדות חלוצית שהתמידו בעליה השניה והביאו לידי הקמת מפלגת פועלי ארץ־ישראל, שבה נתמזגה העליה השניה עם רוב העליות החדשות, נתבדל תחילה השומר־הצעיר, כשעדיין חתר לכל ניסוח ורעיון מעמדי, והיה דוגל בתורת פרויד וברעיון העדה או הקהיליה. התבדלו פועלי־ציון שמאל, שבחלקם נהפכו לקומוניסטים בשם מ. פ. ס., אחר כך פ. ק. פ., והיום – מק״י. נתבדלו חלק מהפועלים הדתיים שבעליה האשכנזית ויסדו את הפועל המזרחי; נתבדלו פועלים רביזיוניסטים והקימו הסתדרות עובדים ״לאומית״. התבדלו גם כמה פועלים של מפלגת הציונים הכללית – א׳ וב', כפי שנקראו בימים ההם. לבסוף גם קמה תנועה נפרדת של פועלי ה״אגודה״, וערב קום המדינה – נוסדה מפ״ם, שנתפלגה שוב בזמן האחרון.

כל הגופים האלה, מחוץ לקומוניסטים ולרביזיוניסטים, קלטו בתוכם רוב היצירות של העליה השניה ומפלגת פועלי ארץ־ישראל, והרחיבו המפעל הקיבוצי והערכים החלוציים. ונמצאו גם בודדים מבין העליה השניה שנצטרפו בזמנים שונים לגופים אלה.

מפלגת פועלי ארץ־ישראל, שבה נתמזגה העליה השניה עם רובן הגדול של העליות המאוחרות, הנחילה לפועלי ארץ־ישראל ולעם היהודי כיבושים היסטוריים הידועים לכל איש, אבל היא עדיין עומדת בראשית מלאכתה, והיא נושאת באחריות גדולה על גורלם של שאר הארגונים הפועליים. היא אינה רשאית לראות עצמה כיריבה, אלא כאחות הבכורה, ואסור לה לנוח עד שתאחד מחדש משפחת העובדים, למען תעשה שליחותה ההיסטורית במלוא יכולתה. הערך היקר ביותר שהנחילה העליה השניה למפלגת פועלי ארץ־ישראל היא, לדעתי, החרדה המתמדת לבאות והתביעה המאכסימלית מעצמה. דווקא אלה שעברו כברת־הדרך ממאבק מתמיד על יום־עבודה ומשמירה בלילות בכפר עברי בודד בגליל ־ עד תקומת המדינה, נצחונות צה״ל וראשית שׂגיאה של קיבוץ־הגלויות, יודעים מאין כמוהם, כי עדיין לא הגענו למנוחה ולנחלה, והמעשה שיש לעשות בעתיד גדול ורב מזה שנעשה עד כה, והדרך למחוז־חפצנו ההיסטורי הוא רחוק וקשה וזרוע מוקשים.

מותר לתנועה שהעמיסה על עצמה עול היסטורי כבד להתבונן מזמן לזמן לכברת־הדרך שעברה והמעשה אשר עשתה, וודאי שיש הצדקה לסקר כזה במלאת יובל שנים לנושאי דגל ראשונים, הממשיכים במלאכתם עשרות שנים, וסביבם מחנה שותפים צעירים שהולך וגדול משנה לשנה. ויובל העליה השניה, גם לפי ההגדרה ״הצרה״ שרבים כמוני נותנים למונח זה, מן־הראוי שיהיה חג לאומי כללי. נצחון העבודה העברית וערכיה ההיסטוריים הוא נצחון לאומי ולא רק מעמדי.

אבל העבר מחייב. דווקא תנועתנו שחוללה גדולות ונצורות חייבת לדעת, כי לא בכיבושים ובהישגים של אתמול, אלא במילוי המשימות הדחופות והכבדות של מחר ניבחן מעכשיו. תנועה שכוחה אתה אינה מתפרנסת מזכות אבות.

כידוע לכם הסתלקתי זה יותר משנה מהנהלת עניני המדינה והממשלה, וניתנה לי האפשרות להסתכל במצבנו לא מתוך שפופרת משרדית, משרד ההנהלה הציונית או משרד הממשלה, ולא תחת לחץ הענינים השוטפים והתנגשויות של אינטרסים סיעתיים וגושיים, אלא כאזרח חופשי, הרואה הדברים אך ורק לגופם, לאור מציאותנו הפנימית, מצבנו הבינלאומי וצרכינו ההיסטוריים. לא אוכל לומר שהשנה נתחדשו לי דברים שלא ידעתי קודם. אבל נדמה לי שראיתי הפעם דברים בבהירות יתרה, שאינה אפשרית אולי בכתלי המשרד. ואומר לכם בקצרה מה ראיתי:

יותר מדי מדבר ושממה, ופחות מדי התישבות ופיתוח;

יותר מדי ריכוז וצפיפות בערים (גם המושבות הפכו ערים), ופחות מדי אוכלוסין בגבולות;

יותר מדי מתווכים ומשרתים, ופחות מדי עובדים יצרניים;

יותר מדי רדיפה אחרי נוחות, רווחה ועושר, ופחות מדי פריון־עבודה ויזמה חלוצית;

יותר מדי פילוגים ומריבות, ופחות מדי מאמץ משותף ואחריות כללית;

יותר מדי מליצות על אחווה ואחדות יהודית, ופחות מדי הושטת עזרה ממשית לעולים חדשים;

יותר מדי תביעות מהמדינה, ופחות מדי תביעות מעצמו;

יותר מדי בקשת זכויות ופחות מדי מילוי חובות.

כשאני אומר זאת לא הייתי רוצה שייווצר רושם מוטעה ומטעה כאילו אני מזלזל בהתקדמות הרבה ובהישגים הגדולים שהיו לנו מאז קום המדינה, וביחוד השנה הזאת. הגדלת היצוא, עליית פריון־העבודה, הרחבת שטחי החקלאות והגברת הייצור החקלאי, פיתוח החרושת, ייצוב המטבע שלנו, קליטת מאות אלפי עולים, העליה הבולטת ברמת־האימונים והציוד של צה״ל חלו דווקא בשנה זו.

באים אצלי תיירים ובני־הארץ, – ומכולם אני שומע אותו הדבר: התקדמות בבנין הארץ בכל השטחים וסיפוק יותר רב בהרגשת האזרחים. ואין לי ספק שזוהי התרשמות נכונה.

אני יודע, כי בארץ קטנה זו נעשה בתקופה הקצרה שלאחר יסוד המדינה באופן יחסי יותר מאשר נעשה באיזו ארץ שהיא בעולם. ואילו היה רוב העם היהודי כבר נמצא בארץ, ובארצות השכנות שוררת רוח טובה, יציבות וידידות, ובעולם כולו שלום ושלווה לפחות כבתחילת המאה־העשרים, – הייתי אומר: אשרינו שזכינו לכך. הפגימות והליקויים הקיימים עדיין בחיינו נתקן לאט לאט. במשך דורות אחדים יתמזגו שבטי העם ויהיו לעם אחד מושרש במולדתו, בעברו, בתרבותו, בחזונו; נרכוש במשך הזמן הרגלי־אחריות ממלכתיים; נלמד לעבוד כמתוקנים בעולם; נרים דרגת חיינו על־יסוד שפע הייצור וטיב־העבודה שלנו, ללא עזרה ותמיכה מן החןץ; נקנה לכל הדור הצעיר חינוך מתוקן חינם, לא רק בבתי־ספר יסודיים אלא גם בתיכוניים ובמקצועיים; נטפח מרכזי המדע והמחקר ונמשוך אלינו טובי אנשי־המדע היהודים בעולם; נבקיע במדבר מים, ונחלים בערבה, וננצל כל טיפת־מים היורדת ממעל והספוגה באדמה מתחת; נפרה ונפריח השממה, ונשים מדבר כעדן וערבה כגן ה'; נבער שכונות העוני והלכלוך ונבטיח לכל תושב בישראל מינימום הגון של חינוך, מחיה, שיכון ובטחון כלכלי לכל החיים – ונקים כאן מדינה למופת ונהיה עם־סגולה ללא מעמדות וללא ניצול וקיפוח, כאשר חלמו חוזינו העתיקים והוגינו הגדולים, ואתם יחד כל תנועת הפועלים בדורות האחרונים.

אבל ״אילו״ זה אינו קיים ועלינו לראות המציאות כמו שהיא.

למעלה משמונים וחמשה אחוז של העם היהודי מפוזרים בגולה. על רבע מהם, על יהדות ברית־המועצות והדימוקראטיות־העממיות, נגזרה גזירת־התבוללות וניתוק מהעם היהודי ומישראל. למעלה מהחצי הנותר מתבוללים מדעת ושלא־מדעת ברצון עצמם. כמיליון יהודים נמצאים במצוקה קשה ובסכנה רבה – אלה הם יהודי ארצות־האיסלם באפריקה ובאסיה. ובארץ יש רק כמיליון וחצי מיליון יהודים, והם מוקפים עשרות מיליונים ערבים הרוצים למחות אותנו מעל פני האדמה. בעולם הגדול יש אהדה והוקרה לא־מעטה למעשה המופלא שאנחנו עושים בארץ, אבל בימי המתיחות הבינלאומית הגדולה, כשהעולם כולו שרוי בפחד מפני מלחמת פצצת־המימן – אין דעתן של המדינות האדירות (ואלה קובעות המצב הבינלאומי) נתונה לנימוקי יושר וצדק והגינות, אלא לשיקולים פוליטיים איסטראטגיים בלבד, והנסיונות שלנו להוקיע התנהגותן כבלתי־מוסרית ובלתי־הוגנת לא ישנו כלום.

יש לנו בעולם נכס גדול ויקר – יהדות התפוצות. במשטר טוטאליטרי אין ליהדות זו כל משקל. גם העם השליט אינו חופשי להביע דעתו, אבל עצם קיומו וצרכיו מכוון הליכות שליטיו. כי גם הדיקטאטורה האכזרית והתקיפה ביותר אינה יכולה להתקיים אם לא תספק במידה מינימלית צרכי רוב העם. אבל מיעוט קטן במשטר טוטאליטרי אפשר לעשות בו כל מה שרוצים – ואיש לא יפצה פה. היהדות ברובה הגדול חיה לאושרנו בארצות חופשיות ודימוקראטיות, ויש לישובי היהודים בארצות אלה יכולת והשפעה כלכלית ומדינית בלתי־מבוטלת; יהדות זו היא משען־עוז למדינת־ישראל, אבל אין להפריז בערך המשען הזה כשם שאין לזלזל בו. העזרה הממשית היחידה היא עליה וזו קולחת לעת־עתה בצינור דק מן הדק. ובסופו של דבר אין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים – שאין איש יודע דרכיו – ועל עצמנו.

יכולתו, כוחו, כושרו, חולשתו, ליקויו, אחריותו, רצונו, ליכודו, התגודדותו, התפצלותו, עבודתו, מאמציו, יצריו הטובים והרעים של העם בישראל הם הקובעים. והם קובעים לא רק גורל המדינה. קיומו של העם היהודי בתפוצות תלוי עכשיו במידה מרובה אם לא מוחלטת, בקיומה ובמצבה של המדינה. העם היהודי היה יכול להתקיים – אמנם קיום עלוב ואומלל – בלי מדינה, אבל ספק אם היהדות בימינו, לאחר התרופפותם או הריסתם של חישוקי הדת, לאחר ביטול הגיטו, לאחר השואה של יהדות אירופה, לאחד הניתוק של יהדות־רוסיה, לאחר התרכזות רוב התפוצה בעולם החדש שיש לו כוח מטמיע עצום – ספק אם יהדות זו תתקיים בלי מדינת ישראל.

איני יודע אם כל 650.000 היהודים שהעזו להקים המדינה ידעו מהי האחריות ההיסטורית האיומה שהם לוקחים על עצמם כלפי ההיסטוריה היהודית. אני גם לא בטוח אם העם בישראל, אשר בשמו וברצונו פתחה הממשלה שערי הארץ לרווחה לכל יהודי, וביחוד לגלויות המרודות והמדולדלות, עשוקות הון וחינוך וכושר־מקצועי – ידע מהי האחריות שהוא לוקח על עצמו כלפי עולים אלה, ומה ייתבע ממנו למען יקלוט וישריש עולים אלה ויכשירם להיות בוני המדינה, התרבות והחברה העברית בתנאים שווים וביכולת שווה לתושבים הוותיקים.

הכרת האחריות בלבדה אינה מספיקה. דרוש רצון ומשטר שיש בכוחם להפוך אחריות זו לכוח יוצר, עומד בפרץ ומגבר חיילים.

לא בבירות העולם ולא בעצרת או״ם נבוא על תיקוננו, אם כי עלינו לעמוד גם במערכות אלה, שאינן מסוגלות אולי להועיל הרבה, אבל יש בידן להזיק לא־מעט. מאמץ מדיני הוא בעיקרו מניעת הרע, ולכן אין מאמץ זה מורגש בהצליחו. אבל הצלחתנו הגדולה ביותר במדיניות־חוץ – לא תתקן ולא תשפר מצבנו, אלא תמנע הרעתו. נניח שהצלחנו למנוע משלוח נשק למדינות־ערב – האם על־ידי כך לא ירכשו ממשלות ערב נשק המכוון אך ורק נגדנו? שום מדינה בעולם לא נתנה לנו נשק במתנה – כלום אנו עומדים עכשיו בלתי מזוינים? למדינות־ערב אין הוצאות על בריאות וחינוך וקליטת עולים כאשר יש בישראל, והן יכולות להקדיש רוב הכנסותיהן הממלכתיות לרכישת נשק.

נניח שהצלחנו במאבקנו על שיט חופשי בתעלת־סואץ – והנחה זו היא מרחיקה־לכת, כלום יקטין דבר זה הפער המסוכן שבין היבוא והיצוא שלנו? נניח שנמנע חדירת מסתננים וגניבות ושוד ורצח – כלום על־ידי כך תפרח השממה המכסה כשמונים אחוז של אדמת המדינה?

רק מתוך הרגלי־גלות של עם שהיה אלפי שנים תלוי בחסדי זרים אנו מרבים כולנו, – העתונות, הסיעות בכנסת, יושבי־קרנות – לטפל בבעיות מדיניות־חוץ. כבודם של המאמצים ביחסינו עם המדינות האחרות במקומו מונח, אבל לא ניוושע מעצרת או"ם ולא ממשרדי־חוץ של מדינות העולם, **אלא ממאמצים מתמידים לבצרון פנימי, בצרון מוסרי, בטחוני ומשקי. רק בעקירת הנגעים הפנימיים ובהגברת יכלתנו היוצרת נעמוד ולא נירא רע. **

עמדתי מקודם בקצרה על הליקויים. אמנה עכשיו בקצרה התיקונים הדרושים. אפשר למצות אותם בשלושה פרקים: א) יישוב השממה, ב) עצמאות כלכלית, ג) ליכוד העם.

יישוב השממה מחייב את הממשלה והעם:

א. להפנות מאכסימום של עולים, חיילים משוחררים ונוער בכלל להתישבות בגבולות;

לפיזור האוכלוסין והתעשיה במזרח, בצפון ובדרום ולאיכלוס השטחים הריקים בגליל ובנגב;

לביצור הערים: בית־שאן, צפת, טבריה, אשקלון, באר־שבע, אילת;

להקים ישוב יהודי גדול בנצרת ולבנות מרכזים עירוניים חדשים של הגבול המזרחי, הדרומי ובנגב;

להבטיח הקלות מיוחדות לישובים באזורי הספר ובנגב;

תנאי לכל אלה – היחלצות הנוער בערים ובמושבות יחד עם בני המשקים הוותיקים ליישוב השממה.

ב. עצמאות כלכלית לא תושג, לדעתי, על־ידי הורדת רמת־החיים, אבל בלי מאמצים מתמידים לעצמאות כלכלית אנו צפויים לקאטסטרופה, ואנו נתבעים מפני כך

– להגברת פריון העבודה עד שיא יכולתנו, ומתקופה לתקופה יש להעלות שיאים אלה;

לשכלול החינוך המקצועי והרחבתו בחקלאות, בחרושת, במלאכה, בשיט ובדיג;

להגדלת הייצור בחקלאות ובחרושת לשם ייצוא! ל

העברת מאכסימום של תושבים מעסקי תיווך ושירותים לעבודה ייצרנית;

לייצוב המטבע והמחירים ולמשיכת הון מחוץ־לארץ להשקעה במפעלים קיימים וחדשים.

כל אלה דורשים שיתוף־פעולת אמיץ בין הממשלה לבין הפועלים ומנהלי המשק, הן משק פרטי והן משק קואופרטיבי.

ג. ליכוד העם מחייב מיזוג־גלויות, הסרת המחיצות העדתיות והעלאת הרמה התרבותית, החברתית והכלכלית של העולים.

לכך דרושה התנדבות רבה של מורים, גננות, רופאים, אחיות ונוער־חלוצי, בעל ותק משקי ובטחוני לחינוך והדרכה בקרב העולים, להנחילם ערכי התרבות והלשון, העבודה והמשק, נקיון ובריאות, עזרה הדדית וטיפול יעיל בילדים, אהבת המולדת, בטחון והרגלי אזרחות מתוקנת.

ליכוד העם מחייב גם ביטול משטר הבחירות היחסיות האומלל והמחבל, המרבה פילוגים ומעודד התפוררות מדינית, שולל מהעם למעשה בחירת נציגיו ומוסרה בידי מרכזי המפלגות, מבטל זיקת הנבחר לבוחריו ומעדיף האינטרס הכיתתי על האינטרס של הכלל, מערער יציבות השלטון, מוליד משברים תכופים, מוריד כבוד הדימוקראטיה ומערער כוח המדינה כלפי פנים וכלפי חוץ.

המשימות הכבדות המוטלות על המדינה לאורך־ימים והסכנות החיצוניות החמורות האורבות לה מחייבות משטר יציב, נשען על רצון העם, אחראי לקהל־הבוחרים המעדיף עניני הכלל על אינטרס כיתתי וגושי, ומלכד העם במידה מאכסימלית. משטר זה יתכן אך ורק על בסיס בחירות אזוריות כבאנגליה.

גם הצורך בתיקונים ובמאמצים אלה לא נתחדש לי במשך השנה, אם כי בהתרחקי מהצפון ומישובו הצפוף, נתרחקתי גם מהאשליה שבה נתונים כמה מתושבי תל־אביב וחיפה, ואולי גם בני דגניה ונהלל ועין־חרוד, כאילו הם יושבים בארץ בנויה, פורחת, מאוכלסת. כי אכן הישובים שבתוכם הם יושבים הם בנויים, פורחים ומאוכלסים. בשבתי במדבר עמדתי ביתר חריפות על הצורך החיוני, הגורלי והדחוף לשנות פני מדברים בארץ ולעשות מאמץ מתוח וממושך לבצרון פנימי לפי הקווים שציינתי בקצרה ובצמצום.

כשהתיצבתי בראש־הממשלה הנבחרת הראשונה לפני הכנסת (8.3.1949) הצבעתי על ״הקשיים המרובים והעצומים הכרוכים במשימות המוטלות בתקופה זו על מדינת ישראל וממשלתה. ייתכן שאנו עוברים עכשיו מתקופת ה״גדולות״, תקופת עלילות גבורה ונצחון בשטח הצבאי והמדיני, – לתקופת ה״קטנות״, תקופת המאמץ האפור והממושך של בניה משקית וארגון ממלכתי, שאין בו אולי יפעה וברק וגבורה דראמטית, אלא עמל מפרך, מתמיד ונאמן; מאמץ לשיכון עולים וקליטתם, להשבחת אדמות נטושות ושוממות והפראתן, להקמת בתי־חרושת ומלאכה והרחבתם, להתקנת כלי־תחבורה ביבשה, בים ובאוויר, לקיים שירותי חינוך, בריאות וביטוח עממי וכו' – – ״אך כל מי שסבור, שה״קטנות״ הנתבעות מאתנו עכשיו הן פחות חיוניות וקובעות גורל מה״גדולות״ – טועה טעות מרה ומסוכנת. המבחן הכלכלי והארגוני שנעמוד בו עכשיו אינו נופל בחומרתו ובחשיבותו ממבחן המלחמה –אלא שהוא ממושך, ומכמה בחינות קשה יותר".

בידעי הקשיים האלה חשבתי שעלינו לקיים ריכוז קונסטרוקטיבי מכל המפלגות הנאמנות לציונות ולדימוקראטיה, שישבו גם בממשלה הזמנית: המזרחי, הפועל המזרחי, מפ״ם (אז עוד היו מאוחדים), הציונים הכלליים והפרוגרסיביים, ה״אגודה״, מפלגת פועלי ארץ־ישראל והקבוצה הספרדית. ימים אחדים לאחר הבחירות לכנסת הראשונה – ואלה היו הבחירות הראשונות בתולדות עמנו העצמאי – כשהובררו תוצאות הבחירות ופחות או יותר היה ידוע, כי יוטל עלי להרכיב ממשלה קבועה. שידרתי לעם (29.1.1949) כי ״נראה לי שהדבר יהיה לתועלת הציבור אם אבהיר בפומבי, ועוד לפני התחלת השיחות, מספר תביעות עקרוניות שיוצגו על־ידי חברי ועל־ידי לכל אלה שירצו להשתתף אתנו בממשלה התביעות שאעמוד עליהן הפעם הן ארבע:

1) אחריות משותפת על קו מדיניותה של הממשלה מצד כל הרשימות והאישים שישתתפו בה.

2) מדיניות־חוץ שמגמתה: ידידות וקואופרציה עם ארצות־הברית באמריקה וברית־המועצות ברוסיה; ברית יהודית־ערבית; תמיכה נאמנה באו״ם, חיזוק השלום בעולם.

3) רוב פועלי בממשלת ריכוז קונסטרוקטיבי.

4) שוויון־אזרחי גמור לאשה היהודית, הנוצרית והמוסלמית, וביטול כל אפליה שקיימת עדיין בחוקים התורכיים והמאנדטוריים ביחס לאשה.

בכינוס־פועלים ארצי שנתקיים ימים אחדים אחר־כך (4.2.1949) הסברתי כי ״אנו זקוקים עכשיו ביתר שאת מאשר עד כה לשותפות כפולה: דרושה שותפות בין מדינת ישראל ובין העם היהודי בתפוצות, – ודרושה שותפות שניה, בתוך המדינה, שותפות בין הפועל העברי ובין כל שאר הכוחות הבונים שישנם בעם, במידה שישנם. המדינה אינה מבשרת לנו חיים קלים, – והקשיים שהיו לנו עד עכשיו בבנין התישבותנו הם כאין וכאפס לעומת הקשיים שיהיו לנו מכאן ואילך. המפעל שעלינו לבצעו לא ייעשה במקל־קסם ובהבל־פה אלא בעבודה מפרכת, מתמידה, ממושכת ונאמנה. השליחות שנטלנו על עצמנו אינה קלה, ולא תבוצע מבלי שנצליח לגייס כל עזרת העם בתפוצות וכל כוחות היצירה של העם בישראל. הדברים לא ייעשו בכוח המדינה בלבד. יותר מאשר לפני יסוד המדינה נזדקק להפעיל את הציבור ככוח חלוצי מחנך ומדריך, וכוח חלוצי פירושו כוח שאינו נלחם אך ורק על זכויות, אלא מעמיס על עצמו חובות, שאינו תובע אך ורק מאחרים, אלא קודם־כל תובע מעצמו".

כאשר הטיל עלי הנשיא להרכיב ממשלה, פניתי מיד לכל המפלגות שהשתתפו בממשלה הזמנית. מסרתי להם ארבעת התנאים שעליהם דיברתי בשדר לעם, בו ניסחתי ״קווי־יסוד לתוכנית הממשלה״, שבמרכזה עמדה ״תוכנית פיתוח וקליטה לארבע שנים שתהא מכוונת להכפלת הישוב במדינה על־ידי עליה המונית ופיתוח אינטנסיבי של הארץ״. כל המפלגות הסכימו לשאת בעול הממשלה על־יסוד התנאים והתוכנית, חוץ משתי מפלגות שענו: ״לא!" – הציונים הכלליים ומפ״ם.

בוועידת הסתדרות העובדים שנתקיימה לאחר כינון הממשלה ביום 29.5.1949 מסרתי כל הפרטים על הנסיון לשתף את מפ״ם בממשלה – ולא אחזור כאן על הדברים (מי שרוצה ימצאם בכרך א׳ של ״חזון ודרך״, עמודים (176–156). חזן הודיע בכנסת בשם מפ״ם: ״לא תוכלו בלעדינו״. ואין זו הפעם הראשונה שהפרוגנוסה הלניניסטית־ סטאליניסטית של מפ״ם נתבדתה. הסעיף המרכזי והעיקרי בתוכניתנו – הכפלת הישוב במשך ארבע שנים – נתקיים, ובפחות זמן משהבטחנו. לא רק הוכפל הישוב, אלא גם הוכפל מספר הישובים, ובשנים מעטות לאחר קום המדינה עשינו מה שנעשה לפני קום המדינה במשך שבעים שנה.

אבל לא רק לעבודה זו לא נתנה מפ״ם ידה. אנשי הקיבוץ המאוחד, שפילגו עכשיו את מפ״ם, מרבים לדבר על בטחון, ואני מניח שהם מדברים בכנות, כי אין יהודי בארץ שאינו חרד לבטחוננו. אולם באותו הזמן שהצעתי למפ״ם להצטרף לממשלה הצעתי גם לשני מפקדים, חברי הקיבוץ המאוחד, שהוקרתי פעולתם במלחמת־הקוממיות – ועדיין אני מוקיר אותה, – שיישארו בצבא (כי בעצם רק אחרי תום הקרבות יכולנו לגשת לארגון הצבא ולשכלולו). ביקשתי מהם להשתתף אתי – הייתי אז שר־הבטחון – בבנין צה״ל – והם סירבו, ואחד מהם אמר לי: בצבא זה לא אשתתף. תמהתי, כיצד סבור הוא שיהיה לו צבא אחר. אבל הם סירבו, כשם שחבריהם סירבו להשתתף בממשלה. עכשיו מדבר אחד מהם גבוהה גבוהה, על סכנות הסיבוב השני ועל צרכי הבטחון החמורים. אבל כשנתבקש לתת יד לבנין הצבא – בחר באופוזיציה עקרה ככל חבריו במפ״ם. גם שני אלה היו סבורים כנראה: לא תוכלו בלעדינו.

מאז עברו כשש שנים. הוקם צבא־הגנה לישראל לתפארה; עלו שלושת־רבעי מיליון יהודים; נבנו בארץ מאות ישובים חקלאיים; הורחב שטח האדמה המעובדת פי־חמשה; נעשו מפעלי השקאה ענקיים; הוקמו מאות בתי־חרושת; אורגן חינוך־חובה חינם לכל ילדי־ישראל; סודרו שירותי בריאות וביטוח; הועלתה רמת־החיים של ההמונים; גויסו מאות מיליונים לפיתוח ולקליטה; נבנו רבבות שיכונים לעולים. – ומפ״ם עסקה כל השנים האלה באופוזציה ריקה ותפלה יחד עם מק״י וחרות; הם נאמו נאומי־סרק בכנסת ובאסיפות פומביות, ארגנו תהלוכות של ״מזי־רעב״ עם חזן וסנה בראשם, ניסו לשוא להפעיל ציבורי־פועלים נגד הסתדרות העובדים אשר עמדה באמונה לימין המדינה ופעולתה הקשה והמבורכת, ניסו יחד עם חרות ומק״י לחבל בפעולות הממשלה ולהשמיצה בארץ ובחוץ־לארץ.

פועלי ישראל הענישו קשה את מפ״ם על תעלולי־סרק אלה. לכנסת הראשונה באה מפ״ם עם עשרים צירים; לכנסת השניה – רק עם 15: אבדן של 25%. אבל בזה לא נסתיימו הכיבושים ״המהפכניים״ של מפ״ם. במפלגה ״המאוחדת״ לא פסקה ההתרוצצות, ושני חברי הסיעה בכנסת פרשו ל״שמאל״, ולבסוף נצטרפו למק״י, ושנים פרשו וחזרו למפלגת פועלי ארץ־ישראל, שיצאו ממנה בתוך סיעה ב׳ לפני עשר שנים. אבל בזאת לא נסתיימה הפרשה. מפ״ם המקוצצת נתפלגה, השומר־הצעיר ותומכיו בעיר הוסיפו לקרוא לעצמם בשם מפלגת הפועלים המאוחדת – כאילו לא קרה דבר; והפלג השני, הקיבוץ המאוחד (לא כל הקיבוץ המאוחד) עם תומכיו בעיר קרא לעצמו בלשון סגי־נהור בשם ״אחדות־העבודה״.

לאיש חיצוני קשה להביע דעה על מה נתפלגו שני הגופים הללו או כיצד היו מאוחדים במשך שש שנים וחצי. מזכירות הקיבוץ המאוחד פירסמה הודעה כי ב־15 באבגוסט 1954 שמו 22 נציגי השומר הצעיר ו״החזית״ בוועדה המדינית קץ למפ״ם, וזו לשונה: ״הפילוג בתוך המחנה החלוצי המהפכני של תנועת־הפועלים בארץ, איננו נובע כלל ועיקר מצרכיו ועניניו של מעמד הפועלים בארץ, וגם לא מצרכיהן של התנועות ההתישבותיות. להיפך, הפילוג הוא מכה שהונחתה על תנועת־הפועלים והתנועה הקיבוצית, והקיבוץ המאוחד מטיל את כל כובד האחריות של אסון הפילוג על השומר־הצעיר, שגם בימים כה חמורים לתנועת־הפועלים, למדינה ולמפעל הציוני־הסוציאליסטי, המיר את הברית הפוליטית המבוססת על שוויון הזכות בין שתי תנועות קיבוציות ובין שתי חטיבות – באולטימטום של השתלטות, שלא יכול להביא אלא לפילוג״.

לעומת זאת הטיל מאיר יערי בהרצאתו במועצת מפ״ם בחיפה, (17.9.1954) כל אחריות הפילוג על המשטר הסיעתי, או ״החטיבתי״ כפי שהם קראו לה, שאנשי הקיבוץ המאוחד רצו להשליט במפ״ם. יודעים אנו כולנו, מספר מאיר יערי, שהיתה זאת פרישה מתוכננת היטב. מטרתה היתה לפלג את מפלגת הפועלים המאוחדת, לבודד את הקיבוץ הארצי ולהקים במחיר התפרקות מפ״ם את מפלגת אחדות־העבודה–פועלי־ציון.– – המגמות הפלגניות שהיו טבועות במשטר החטיבתי, כירסמו במידה שווה ביכולת ההגשמה של שלושת העקרונות אשר עליהם מושתתת הפרוגרמה של מפ״ם – גם בציונות החלוצית, גם בסוציאליסם המהפכני וגם באחוות־עמים.

״אנשי אחדות־העבודה הותירו לעצמם בתוך המפלגה את הדאגה לאינטרסים חטיבתיים ובזה תמה כמעט כל הפרשה. במשך אותן שש שנות קיום המפלגה נתלוו אל החשבונות החטיבתיים גם מגמות צכיסטיות. – – המגמות הצכיסטיות הללו טופחו במיוחד על־ידי עסקני סיעה ב׳ בתל־אביב. החשבונות החטיבתיים גרמו לכך, שבקליטת־העליה מתוך המפלגות הגדולות שלנו בגולה אנו כולנו ביזבזנו מקורות לא־אכזב. – – בתקופה שקדמה לפרישה נתנו המגמות הפלגניות את אותותיהן במיוחד – בתחום הבטחון. בקרב החטיבה לאחדות־העבודה התחילו מרימים־ראש אלמנטים, המדמים בנפשם, כי יכול אדם להיות שוביניסט בביתו ואינטרנציונליסט ואפילו לניניסט בצאתו. – עובדה שאין להכחישה היא, כי אנו לא התפלגנו בשל ויכוח על עקרונות המצע, לא בוועידת חיפה, לא לפניה ולא אחריה. אנו התפלגנו בשל אוריינטציה של הסטיות הפלגניות הללו על כוחות שמחוץ למפ״ם. שתי הסטיות הפלגניות במפ״ם, גם הימנית וגם השמאלית, לא ראו במסגרת מפ״ם אלא מסגרת ארעית. אם האיש המסמל את אחדות־העבודה אומר, ימים אחדים אחרי הפרישה, כי שש שנים היה בשבי, הרי הקורטוב היחיד של אמת בגילוי זה הוא כי כל ישיבתו במפ״ם היתה ישיבת עראי״…

נראים הדברים ששני הצדדים אומרים האמת, לפחות ביחס לצד שכנגד. מפ״ם לא היתה מעולם ״מאוחדת״, כשם שמאוחדת כל מפלגה של אנשים חופשים המתקשרים יחד לשם רעיון ומפעל משותף. במפלגה חופשית החבויות היא אישית, וכל חבר חופשי להביע דעתו ולהילחם עליה, והוא מקבל הכרעת הרוב, כי לכל אחד יש זכות שווה לקבוע דעת הרוב, ואם בשאלה מסוימת החבר נשאר במיעוט, הרי בשאלה אחרת הוא יכול להיות ברוב. מפ״ם לכתחילה לא היתה מפלגה כזו. היתה בה אמנם חברות אישית מבני הערים, אבל אלה היו רק גרורים לשני הגופים הקיבוציים: השומר־הצעיר והקיבוץ המאוחד. הבודדים במפ״ם שלא היו גרורים נטבלו כל עוד לא פעלו בגלוי אלא במחיצת אחד הקיבוצים. סנה וחבריו פעלו תחילה במחיצת הקיבוץ המאוחד, אחר־כך – במחיצת השומר־הצעיר, וכשנתברר לשני הקיבוצים שכל מעשיו מכוונים רק להשתלטות על חברי הקיבוצים ולהוליכם אחריו – הוציאו אותו מחוץ־למחנה. לשאר החברים הבודדים במפ״ם לא היה כל ערך ממשי. שני הקיבוצים שהקימו יחד את מפ״ם נוהגים – והם ממשיכים בנוהג זה גם לאחר הפילוג – לפי משטר שאפשר לקרוא לו ״פיאודליות רוחנית״. היחיד בקיבוץ אינו חופשי להביע דעתו האישית ולהילחם עליה. עליו לחשוב מחשבת־הקיבוץ. החבר כפוף או קשור לקיבוץ לא רק בחיי העבודה, המשק והחברה אלא גם בחיי הרוח והמחשבה. כשם שאין לחבר הקיבוץ זכות פרטית על האדמה שהוא מעבד, כך אין לו זכות פרטית על דעתו ומחשבתו. יש ״קולקטיביות רעיונית״. בהשומר־הצעיר מכריזים עליה להלכה, בפומבי, ומקיימים אותה למעשה; בקיבוץ המאוחד – ההלכה אינה מחייבת, או לא היתה מחייבת הרבה שנים, אבל למעשה ״הקולקטיביות הרעיונית״ כפויה על הקיבוץ. בימי אחדות־העבודה, שיסדה את הקיבוץ המאוחד, היה זה קיבוץ פתוח, כללי, ואיש לא היה בודק דעות החבר. והיה זמן שהיתה אפילו בתוכו פלוגה דתית. עם הקמת סיעה ב׳ במפלגת פועלי ארץ־ישראל שקדה הנהגת הקיבוץ גם על הפיכת הקיבוץ לסיעה, ויתכן שסיעת הקיבוץ קדמה לסיעה ב׳ בעיר, וזו היתה סיבת הפילוג במפלגת פועלי ארץ־ישראל לפני עשר שנים.

כשנוסדה מפ״ם לפני שש או שבע שנים היתה זו לכתחילה לא מפלגה מאוחדת – אלא פדרציה מוסווה של שני קיבוצים בעלי קולקטיביות רעיונית, וכל אחד משני הקיבוצים קיווה שהוא יתגבר על חברו ויבלע אותו. הפילוג בא מפני שלשני הקיבוצים היתה תורה הוטנטוטית משותפת: כשאנו ברוב – הרוב מחייב, ועל המיעוט להישמע לרוב. כשאנו במיעוט – אין הרוב רשאי לפעול אלא בהסכמת המיעוט. כל זמן שלא היה ברור לשני הצדדים למי מהם יש רוב קבוע ובטוח – ניסו לפעול מתוך ״דו־קיום״. בינתיים חיבל משה סנה בשני הקיבוצים, והוצא מחוץ למחנה ולאחר שנתברר בהחלט שהרוב הוא לקיבוץ הארצי, והקיבוץ המאוחד תבע לעצמו ״הגמוניה של מיעוט״, אם להשתמש בלשון שבה ענה יצחק טאבנקין להפועל־הצעיר בוועידת היסוד של אחדות־העבודה בשנת 1919, – כלומר הקיבוץ המאוחד עמד על כך ששום דבר לא ייעשה במשותף בלי הסכמתו,אם כי הרוב הכריע אחרת, נתפרדה החבילה, כאשר קרה הדבר לפני עשר שנים במפלגת פועלי ארץ־ישראל, כשסיעה ב׳ בראשותו של טאבנקין דרשה לעצמה ״הגמוניה של מיעוט״, אבל הקיבוץ המאוחד בראשותו של אותו יצחק טאבנקין עמד בכל תוקף על הכרעת הרוב בכל מקום שהיה לו רוב.

איפה ואיפה ביחס לרוב ומיעוט אינה הסתירה היחידה והחמורה ביותר שבה נגועים שני פלגי מפ"ם. גופים אלה הם גם מפלגות מדיניות וגם קיבוצים משקיים. כמפלגות, רואות שתיהן עצמן בנות־ברית לברית־המועצות ולמחנה הקומוניסטי. כל הימים ידענו כולנו שזכות הבכורה ב״השתלבות״ זו מגיעה להשומר־הצעיר. אבל בקובץ החשוב המוּצא על־ידי הקיבוץ המאוחד בשם ״מבפנים״, מעיד יצחק טאבנקין (בחוברת פברואר 1954) כי ״הקיבוץ המאוחד היה ראשון בארץ, וימים רבים גם יחידי, שראה את עצמו בן־ברית לברית־המועצות״, זאת אומרת שהוא הקדים במעשה היסטורי זה את השומר־ הצעיר. חברים ותיקים בקיבוץ המאוחד אמנם תמהים על הצהרה זו, ואינם יודעים כלל, כי בקיבוץ המאוחד נפלה החלטה לפני הרבה שנים על ״ברית״ זו. אבל בירור זה אינו עכשיו מעניני. דבר אחד יודו גם מאיר יערי וגם יצחק טאבנקין: לא מברית־המועצות למדו שניהם תורת החלוציות ומפעל הקבוצה או הקיבוץ. בחגיגת פתח־תקווה העיד יעקב חזן, כי ערכים אלה ירשו מהעליה השניה. גם שאר הפלגים הפועליים שקמו בארץ לאחר בוא העליה השלישית – קיבלו תורה זו מהעליה השניה: הפועל המזרחי, הנוער־הציוני, פועלי אגודת־ישראל, לכולם יש גרעינים חלוציים וישובים קיבוציים. אולם השומר־הצעיר חידש משהו משלו – והקיבוץ המאוחד במשך הזמן הלך בעקבותיו: הקיבוץ נהפך גם למפלגה. עם יסוד מפ״ם נהפכו שני הקיבוצים למפלגה ״מאוחדת״. וכאן קרה דבר משונה ומנוגד בתוכו ־ כל קיבוץ המשיך במפעלו החלוצי: יסד משקים חקלאיים, התישב על הגבולות, קלט לתוכו נוער וגם עולים במידת־היכולת. ובעוד שני הקיבוצים מתמידים בפעולתם החלוצית, המפלגה המאוחדת שהם הקימו נתרוקנה מכל תוכן חלוצי ומכל אחריות חלוצית, ובפעולתה המדינית, בכנסת ומחוץ לכנסת, לא היתה שונה הרבה ממק״י ומ״חרות״. שליחי מפ״ם התפרקו מכל אחריות ממלכתית, מחוץ לעניני בטחון, ועשו כל אשר ביכלתם לחבל בפעולת המדינה – והמדינה פועלת אך ורק על־ידי ממשלתה – ומחוץ לצרכי שני הקיבוצים, התנכרו בפועל לכל צרכי העליה וההתישבות והפיתוח במדינה, אם כי לא פסקו לדקלם גבוהה גבוהה על עליה והתישבות ופיתוח. למעשה שלוש מפלגות אלו היוו בכנסת (בצירוף הכלליים, עד שהללו נצטרפו לממשלה בסוף 1952) קואליציה־אופוזיציונית ,ויחד ניהלו מלחמה עקרה וחבלנית בממשלה.

בשש השנים שלאחר תום מלחמת־הקוממיות קלטה המדינה שלושת־רבעי מיליון עולים חדשים וביצעה מפעלי התישבות ופיתוח אדירים וגייסה לשם כך מאות מיליונים בארץ ובעולם, בעיקר ביהדות אמריקה, בממשלה האמריקאנית ובגביית שילומים מגרמניה. מפ״ם שנשענה בעיקר על שני קיבוצים חלוציים לא נקפה אצבע במשך כל שש השנים האלה לעזור למפעל העליה וההתישבות (מחוץ למסגרת קיבוציה) ולגיוס האמצעים, ולא הציגה אף־פעם תביעה לציבור הפועלים לסייע במאמציהם, בעבודתם וביכולתם למשימות המדינה, אלא עשתה בדיוק ההיפך: היא הציגה למדינה תביעות דימאגוגיות, כביכול בשם הפועלים, אבל למעשה בניגוד לרצונם המוצהר של רוב הפועלים המאורגנים, ומתוך התנכרות לעמדה הברורה של הסתדרות העובדים. אילו היתה המדינה עושה רצון מפ״ם, לא היתה כל אפשרות לבצע מפעל הפיתוח וההתישבות והעסקת העולים ושיכונם, וגם אי־אפשר היה לחזק כוחות הבטחון של המדינה. מפלגה זו התנגדה יחד עם מק״י לגיוס מלוות בינלאומיים בארצות־הברית, אם כי משקיה נהנו ממלוות אלו ובכספי המלוות הוקמו הישובים והשיכונים של העולים. מפלגה זו התנגדה, יחד עם מק״י ו״חרות״, לגביית שילומין מגרמניה, אם כי משקיה נבנו הודות לשילומין אלה, ובאמצעי השילומין בוצעו מפעלי פיתוח ובטחון חיוניים.

אמנם אפשר לפקפק אם מפ״ם היתה מתנהגת ככה אילו ידעה שרצונה ייעשה.. אבל מתוך בטחון גמור שהצעותיה והצהרותיה ישמשו רק חומר לפרוטוקולים של הכנסת ולנאומי הסתה נגד הממשלה, הרשתה מפלגה זו גם לפסול כל מאמצי הממשלה – וגם ליהנות מפריים; גם להציג תביעות המסכנות העליה וההתישבות והבטחון – וגם לדבר גבוהה גבוהה על עליה והתישבות ובטחון.

בוכהלטריה כפולה זו של מפ״ם חיבלה בנשמת הרבה פועלים, אם כי רוב פועלי ישראל, לאשרנו, לא נתפסו לדימאגוגיה הזולה, להיפך, יותר ויותר ניערו חצנם ממפלגה זו. אבל אופוזיציה עקרה ומחבלת זו של מפלגה, המונה בשורותיה כוחות חלוציים לאלפים ומשקים קיבוציים לעשרות, החלישה כוח התנופה היוצרת של המדינה, אשר גם בתנאים פנימיים אידיאליים עליה להתחבט בקשיים חמורים מאין־כמוהם.

סתירה משוועת זו בין האופי הפנימי של הקיבוצים ובין המדיניות של מפלגתם העבירה גם רבים מבני הקיבוצים על דעתם, ועשרות ומאות משני הקיבוצים גם יחד נצטרפו למשה סנה שהתיצב בראש המדיניות הדימאגוגית וההרסנית של מפ״ם, מבלי שתהא לו כל זיקה למפעלה הקיבוצי.

התנכרותה של מפ״ם למשימות המדינה וסירובה לשאת בעול הממשלה פגמו קשה גם באופי החלוצי של שני הקיבוצים: ״הארצי״ ו״המאוחד״. כל פעולתם למען עליה והתישבות הצטמצמה בד׳ אמות של הקיבוץ, ושני גופים אלה, העשירים בנסיון התישבותי ובחומר אנושי חשוב, לא הושיטו כל עזרה למאות אלפי העולים שלא הלכו לקיבוצים ולמאות הישובים החקלאיים החדשים שהוקמו מחוץ לגופים התישבותיים אלה.

ודאי, היו בודדים לא־מעטים בתוך קיבוצים אלה שלא יכלו להשלים עם חלוציות מסוגרת ומקוצצת זו. ונמצא גם חבר קיבוץ, ודווקא מהשומר־הצעיר, שזעק־חמס בפומבי על הסתגרות הקיבוצים בשעה של עליה המונית, וגם פירסם ברבים רעיון אפיקורסי ש״לא מילוי המצוות והחובות שהקומונה הטילה על חבריה בשטח החברתי הפנימי״ הוא עיקר בשעה זו, אלא יציאה לעזרת המוני העולים, גם אלה שאינם מסוגלים לחיי קיבוץ, ולעזור להם בהתישבות על הקרקע ובתתבססות בחיי־עבודה, אחרת – עלול הדור הצעיר בקיבוצים ״ליפול טרף לתפיסה קולאַקית בלבושה הקולקטיבי״. (״תפקידי התנועה הקיבוצית בשעה זו״, מאת משה האמר ממשמר־העמק, ״דבר״ מיום 4.4.1952.)

מאמר אפיקורסי זה כמובן נפסל בעתונה של מפ״ם והוא נתפרסם ב״דבר״, אבל קולו נשאר קול קורא במדבר. שני הקיבוצים של מפ״ם נשארו סגורים בתוכם עד היום הזה, גם לאחר שצעירי המושבים ואיחוד הקבוצות והקיבוצים יצאו עם נשיהם וטפם לישובי־העולים.

ובראותי המצב במדינה, הסכנות הפנימיות והחיצוניות, והצרכים החיוניים, המחייבים גם התאזרות חלוצית רבה מצד הנוער והעם וגם תנופה רבת־אונים מצד המדינה, שרק ממשלה יציבה הנשענת על רוב העם מסוגלת לבצע, – אמרתי בלבי שאין להשלים עם המצב האומלל שנגרם על־ידי פיצול הכוחות החלוציים ובזבוזם במריבות פנימיות ובמדיניות־ סרק. נראה לי הצורך להקים חזית חלוצית לשלושת הדברים שציינתי מקודם: יישוב השממה, עצמאות כלכלית, ליכוד העם.

נפגשתי עם נציגי תנועתנו, מסרתי להם דעתי על מצב המדינה וצרכיה והצעתי לפנות לכל המפלגות שיש להן גרעינים חלוציים בהצעה להקים חזית חלוצית לבצרון פנימי לפי הקווים שציינתי בדברי הקודמים. היו חברים שלא האמינו בהצלחת הדבר. אבל איש לא התנגד לכך שאנסה דבר על אחריותי האישית. פניתי לראשי הקיבוץ המאוחד, הקיבוץ הארצי, הפועל המזרחי, פועלי ה״אגודה״, ובענין משטר הבחירות– לציונים הכלליים והפרוגרסיביים. נפגשתי עם י. טאבנקין בבית קרובו בחיפה ביום 30.12.1954; עם מאיר יערי ויעקב חזן – במרחביה, ביום 31.12.1954; עם משה שפירא – בטבריה, ביום 3.1.1955; עם הרב קלמן כהנא ובנימין מינץ – בתל־אביב, ביום 6.1.1955; עם ארבעת השרים של הציונים הכלליים – בתל־אביב, ביום,7.1.1955 ועם נציגי הפרוגרסיביים – פנחס רוזן, יזהר הררי ומ. קול – בתל־אביב, ביום 8.1.1955. כל אלה – בימי החופשה השנתית שלי.

כל השיחות התנהלו משני הצדדים ברוח טובה ובאטמוספירה חברית וידידותית, – אם כי בגילוי־לב ובהבלטת כל חילוקי־הדעות. אמרתי לכל בני שיחתי שאיני מדבר בשם המפלגה, אבל בידיעת חברי, ושאני פונה לכל ראשי המפלגות שהשתתפו בממשלה הזמנית. ולא אסתפק בשיחות אלה, – אלא אפנה אחר־כך גם לנוער, לציבור הפועלים ולעם כולו בדברים שאני מביא לראשי המפלגות.

פתחתי השיחות עם טאבנקין מתור קשרי חברות במשך חמשים שנה. עוד מלפני עלותי ארצה, שאמנם נותקו בשנים האחרונות. אבל באתי אליו בעניני העתיד ולא בחשבונות העבר. ניתחתי המצב הבינלאומי של המדינה וקשייה הפנימיים והחיצוניים ועמדתי על ההכרח במאמצים נמרצים לחיזוק הבטחון, ליישוב הגבולות והשממה, להחיש קליטת העולים ומיזוגם, להגדיל פריון העבודה ולהגביר הייצור בחקלאות ובחרושת לשם יצוא למען נגיע לעצמאות כלכלית בתקופה הקצרה ביותר, לפיזור האוכלוסין והתעשיה בכל חלקי הארץ ולהעביר מאכסימום של תושבים משירותים ועסקי־תיווך לעבודה יצרנית.

דברים אלה, ציינתי, ייתכנו רק בשתי דרכים: א. בהגברת רוח ההתנדבות בעם, ובהיחלצות הנוער ליישוב השממה ולחינוך העולים ומיזוגם; ב. במאמץ מכוון ומתמיד מצד המדינה שרק ממשלה יציבה הנשענת על רוב העם מסוגלה לעמוד בו. הצעתי שתי הצעות: הקמת חזית חלוצית וביטול משטר הבחירות היחסיות וקביעת משטר בחירות אזוריות. טאבנקין שלל מיד בחירות אזוריות, כפר במציאות אינטרסים וארגונים כיתתיים; הסכים לניתוחי את המצב החמור של המדינה ולא עוד אלא שניסח החומרה ביתר חריפות; הסכים לכל המשימות שהזכרתי בדבר יישוב הגבולות והשממה הגדלת פריון העבודה פיזור האוכלוסין והתעשיה והגברת תהליך הפרודוקטיביזציה אך עבר בשתיקה על ההצעה להוציא צעירי הקיבוצים למושבי־העולים, כאשר עשו צעירי המושבים ואיחוד הקבוצות והקיבוצים. ואשר להצעת חזית חלוצית אמר שבתקופה זו תהיינה המפלגות עסוקות במלחמת־הבחירות; כל מפלגה תופיע לחוד, – ויש זכות־קיום לכל אחת מהן, אך לאחר הבחירות יש צורך בהסכמתם של שלוש מפלגות־הפועלים להקים ממשלה מתקדמת, ולא להסתפק בכך אלא להגיע לידי הסכמה גם עם הפועל המזרחי, פועלי האגודה״ והפרוגרסיביים.

י. ט. ניסה לעשות גם חשבון העבר, אבל סירבתי להיכנס בוויכוח זה. הוא עמד על מדיניות־החוץ, ודרש שמדינת ישראל תבקש ידידות כל הממשלות ותסחר עם כל המדינות בתנאים שווים. העירותי, שזוהי המדיניות של ממשלת ישראל כל השנים, ושבנדון זה אין כל חילוקי־דעות.

לאחר שטאבנקין קבע אף הוא שהדברים שהם עיקר מוסכמים, והם: יישוב השממה קליטת עולים ומיזוגם, הגדלת פריון העבודה פיזור האוכלוסין, הגדלת הייצור, חיזוק הבטחון, העברת מאכסימום של תושבים לעבודה יצרנית, שאלתי: אם הדברים העיקריים מוסכמים בינינו – מה טעם ויסוד לפירוד ולמלחמת המפלגות בציבור הפועלים? על שאלה זו לא נעניתי.הצעתי שעל־יסוד הדברים המוסכמים נכנס ועידת פועלי ארץ־ישראל שתחליט על כל הענינים המדיניים, כשם שההסתדרות מחליטה על כל הענינים המקצועיים, הקואופרטיביים והתרבותיים.

התשובה היתה מיד שלילית: ועידה כזו תתן רוב למפלגת פועלי ארץ־ישראל. הוא הדגיש שוב הצורך בהסכמה מוקדמת. שאלתיו, כיצד אפשר לקיים מדינה או אפילו מפלגה או קיבוץ אך ורק על יסוד הסכמה שפירושו ויטו של המיעוט או ״הגמוניה של המיעוט״, ושוב עמדתי על הצעתי לכנס, על יסוד העיקרים המוסכמים, ועידת פועלי ישראל שתחליט על הבעיות המדיניות, עוד לפני הבחירות. טאבנקין הציע לי להביא הצעה זו למפלגתו. אמרתי שאהיה מוכן לעשות זאת רק יחד אתו. ענה לי כי יביא דברי לחבריו, ובזאת נפרדנו.

אם כי הוויכוח היה קשה – לא נפחתה כל משך השיחה ההשראה החברית, ולפני הפרידה הבטיח טאבנקין להמציא לי כל כתבי יצחק קצנלסון שהוצאו על־ידי הקיבוץ המאוחד. ואמנם, הוא קיים הבטחתו – ושלח לי ספרי י. קצנלסון עם כתובת ידידותית, ״מחבר מאז״. עניתי לי. ט. בכתב:

״קיבלתי ספרי יצחק קצנלסון ״מחבר מאז״ – ואיני יודע אם לשמוח או להתעצב על התוצאה היחידה הזאת של פגישתנו – – – איני יודע מי הוא כותב המאמרים הראשיים ב״למרחב״, אבל נדמה לי שהוא נחפז קצת לבשר לקוראיו במאמר בשם ״חזית לא־חלוצית״ (ביום 11.1.1955) כי כל ענין ״החזית החלוצית״ כמו שקע במצולות.

״הותחל בהקמת חזית חלוצית בלי ״הסכמת שלוש המפלגות״ – וגם ההמשך יבוא בלי ההסכמה שלא הושגה לצערי. טיפלתי בדבר זה לפני ״השיחות״ – ואמשיך לאחר השיחות. – –

״כשברל, יבנאלי ואנוכי יזמנו בגדוד (במלחמת־העולם הראשונה) יסוד ״אחדות העבודה״, נתקלנו גם אז בקשיים ובהתנגדות, וחברים פרשו. הפורשים מנעו שהאיחוד יהיה שלם – הם לא מנעו פעולתה הברוכה של אחדות־העבודה, ולבסוף נצטרפו גם הפורשים והקימו מפלגת פועלי ארץ־ישראל. נתבדל השומר־הצעיר, ואחר־כך פרשה מאתנו שוב חבורה בעלת־זכויות. נפגמה השלמות – אבל מפעלה ההיסטורי של מפלגת פועלי ארץ־ישראל נעשה, אם כי השומר־הצעיר והפורשים התנגדו לו.

״אין בלבי כל ספק שהפירוד והפילוג בתנועת־הפועלים בישראל יחלפו, ותוקם לא הסכמה – אלא אחדות. בתקווה זו הלכתי אליך. הליכה זו נכשלה, – התקווה לא אבדה. – –

״אם דברך יקום ונגיע ליובל השני של העלית השניה, לא נימצא בשני מחנות יריבים. ואני מעז לחשוב שלא נצטרך לחכות עוד חמשים שנה. הדיבוק של הפירוד גוסס. גסיסתו אולי תימשך כמה שנים, אבל הוא אינו יכול להאריך ימים מחָבר בימים יבואו״.

עד היום לא קיבלתי מטאבנקין או מחבריו תשובה על ההצעה לכנס ועידת פועלי ישראל על בסיס העיקרים המוסכמים: יישוב השממה, הגדלת פריון העבודה, מיזוג הגלויות וכו'. במקום תשובה הופיעה בעתון ״למרחב״ שורת מאמרים עוינים המסלפים תוכן הצעותי. אני מציין זאת בלי תרעומת ובלי השתוממות. במאמר ראשי ביום 3.1.1955 (שלושה ימים לפני שטאבנקין מסר לוועדה המדינית של מפלגתו על תוכן פגישתנו) בשם ״חזית חלוצית במקום ממשלת פועלים״ מסופר כי ״אנחנו גילינו את הנגב ואת חשיבותו להתישבות עברית פועלית וחלוצית עוד הרבה זמן לפני שנתגלתה שדה־בוקר״. כותב המאמר משתמש בלשון רבים – ״אנחנו״, כנראה, מתוך עניוות, ואם הוא באמת יושב בנגב עוד מלפני ״שדה־בוקר״ – תבוא עליו ברכה ואין אני חולק על דבריו ״כי גילוייו של ד. ב. ג. על הסכנות הצפויות למדינה ולעם ועל ההכרח ליישב את השממה, לחתור לעצמאות כלכלית שלא על חשבון רמת־החיים של המוני־העם, וללכד את העם למאבק עז על בטחון המדינה ועל עצמאותה לא נתגלו לנו עם שיחותיו של ד. ב. ג. לקראת הבחירות הממשמשות ובאות״. אכן אמת היא, כי מאז קום המדינה, לפני בחירות ולאחר בחירות, אני (ולא רק אני) טוען כל הזמן דברים אלה,ופניתי לטאבנקין לא מפני שהתכוונתי ״לגלות״ באוזניו חדשות, אלא מפני שרציתי שהוא וחבריו יסיקו מסקנות מעשיות, מהדברים הידועים להם, ולא ימשיכו בהתפרקות מעול המדינה ובפילוגים ההורסים ליכוד העם והפועלים, ולא יוסיפו להסתגר בתור ד׳ אמות של קיבוצם ומשקם, כאשר עשו מאז תום מלחמת־הקוממיות, במשך שש שנים.

לפגישתי במרחביה עם אישי השומר־הצעיר הקדים מאיר יערי מאמר ״בלא הסתר פנים״, שנתפרסם ב״על־המשמר״ ביום הפגישה (31.1.1955). יערי מודיע כי הפגישה שנערכה על־פי יזמת ד. ב. ג. – נענה לה השומר־הצעיר ברצון. משום־מה באה סמוך לכך התקפה על הפלג השני של מפ״ם, שהוא, בעיני יערי, ״שותף לתמרוני מפא״י, אשר בשטח זה אינו מן הנמושות כל עיקר. הכוונה, כמובן, לחבורה אשר פילגה את מפ״ם בדם קר״. אחר־כך נעשה חשבון עם יוזם הפגישה, אשר חלק על השומר־הצעיר בהתנגדותו להקמת מדינה יהודית. הוא גם מזכיר לה חטאו הגדול והנורא, שלפי דעתו אין מקום בציבור הפועלים אלא ״להסתדרות אחת ולמפלגה אחת״. עלי לציין ברצון שהפעם אמר יערי דבר אמת. זו היתה דעתי ואמונתי כל הימים שאני בארץ, כי לציבור הפועלים מספיקה הסתדרות אחת ומפלגה אחת. ביסוד אחדות־העבודה בשנת 1919 רצינו אפילו שתקום מסגרת יחידה לציבור הפועלים שתהיה גם הסתדרות וגם מפלגה – וחידה היא בעיני, ו״רק לאלוהים פתרונים״, כפי שאומר יערי, כיצד המארכסיסט יערי סבור שלציבור הפועלים דרושות כמה וכמה הסתדרויות וכמה וכמה מפלגות.

בסוף מאמרו מודיע יערי בכל זאת – ״כי קיבלנו ברצון את ההזמנה לפגישה כזאת״.

עלי לציין שהפגישה עצמה, שנתקיימה בביתו של יערי, היתה מתחילתה ועד סופה, שלא כמאמרו של יערי, אפופה אטמוספירה של חברות וידידות ורוח טובה של הכנסת־אורחים, ואני בטוח – לא מלאכותית אלא כנה ואמיתית, ולא רק מצד יערי וחזן, אלא מצד כל משק מרחביה. ועל זאת אני ודאי אסיר־תודה לאנשי השומר־הצעיר.

חזן השיב לי כמעט אותה תשובה שהשיב י. טאבנקין. לא חלק על תיאורי את מצב המדינה והעם היהודי, כפי שתיארתי, אבל רק לאחר הבחירות יש לדון יחד על הרכבת ממשלה; לא ממשלת־פועלים, הדגיש במיוחד, כי יש לצרף גם המתקדמים, אם כי אינם חלוצים, – ובמרכז הממשלה המתקדמת יעמדו הפועלים. וכמובן שהוא שלל הצעת בחירות אזוריות. על שאלתי מדוע לא נצטרפו לממשלה לפני שש שנים ולפני ארבע שנים ולפני שנתיים גם כשלא היו בממשלה ציונים כלליים, והיו רק פועלים ומתקדמים, – לא קיבלתי תשובה. חזן רק ציין שהיו בינינו חילוקי־דעות גם בעניני־חוץ וגם בעניני־פנים. אבל לא הסביר כיצד ומדוע הוא מניח עכשיו כי לאחר הבחירות הבאות ייעלמו חילוקי־דעות אלה, ומדוע דווקא הפעם יסכימו להצטרף לממשלה.

ניסיתי לעשות להם ״חשבון־נפש״ של התבדלותם במשך יותר משלושים שנה. בכל מה שעשו כמונו – התישבות, קיבוצים – הצליחו, ובכמה דברים, ביחוד בטיפוח יחסי חברים בתוך הקיבוץ, עלו גם על אחרים. אבל מה הועילו בהתבדלם כגוף מדיני מיוחד? כמפלגה היו עקרים כל הזמן; הם נלחמו נגד הקמת המדינה; וכל הפרוֹגנוֹסוֹת הפוליטיות שלהם נתבדו. ערב הקמת המדינה הצליחו להקים מפ״ם ויצאו מהבחירות לכנסת הראשונה כמפלגה השניה במדינה, אבל מתוך פירוק עול המדינה – ירדו, ולכנסת השניה הופיעו כמפלגה השלישית, ואחר שאיבדו רבע ממספר הצירים, ולאחר שעמדו שוב באופוזיציה עקרה נתפוררו לגמרי, ונשארו עם שליש צירים שהיה להם בכנסת הראשונה, וכמה מחברי משקיהם עזבו אותם ונצטרפו לסנה. האם ייתכן שיהיו מרוצים מיבול מדיני זה? בשעה זו לא נתגבר על חילוקי־דעות אידיאולוגיים, אבל יש לנו ענינים משותפים ומוסכמים, – ולכן הצעתי לכנס, על יסוד הענינים המשותפים, ועידת־פועלים כללית ולקבל דינה.

קודם לכן היה חזן איש־שיחי; עתה דיבר יערי: השומר־הצעיר אינם אנשי קוניונקטורה; מצבם אינו כל־כך עלוב כפי שתיארתי: רוב חברי מפ״ם נשארו אצלם. אף איש מהשומר־הצעיר לא נצטרף לפלג השני; לעומת זאת רבים בקיבוץ המאוחד נשארו חברי מפ״ם; הם רואים עצמם בעתיד אלטרנטיבה למפא״י.

אמרתי שאיני יודע מה יהיה בעתיד הרחוק; דאגתי וחרדתי נתונה לתקופה הקצרה של עשר השנים הבאות. הוואתיקן ואולי גם הקרמל – יכולים לחשוב בטרמינים של עשרות ומאות בשנים. עלינו שומה להתבצר בשנים הקרובות, למען נוכל לעמוד ביום־הפקודה – אם יבוא, ואין אנו יודעים מתי יבוא. אין מצבנו דומה למצבה של בורמה או של הודו. הם עומדים רק בפני הריב בין המזרח ובין המערב, ונהרו מחפש לעצמו מפלט בניטראליות – לעת־עתה, אם כי אינו בטוח בכוונות של שכנו האדיר – סין. אבל בעייתנו החיצונית אינה מצטמצמת במעגל העולמי בסכסוך שבין מזרח ומערב, אלא במעגל של המזרח התיכון, במזימות שכנינו הערבים, ו"ניטראליות״ אינה פותרת שאלתנו, אם גם נניח שניטראליותה של הודו פותרת שאלתה היא. ואין אנו יכולים להתעלם מגורם הזמן. כל שנה שאנו מפסידים ללא התבצרות מאכסימלית היא אבידה לדורות, ואם השומר־הצעיר חרד לגורל המדינה והעם, – אינו יכול להשתעשע בתקווה שבעתיד הרחוק ישמש אלטרנטיבה למפא״י. עלינו לעשות עכשיו, מחר ומחרתיים, כל מה שאפשר לעשות בכוחות משותפים לביצור מעמדנו, – ואני מציע שוב ועידת־פועלים כללית.

תשובתם האחרונה היתה שיביאו דברי לפני חבריהם.

לפני ימים אחדים הופיע ברזילי באסיפה פומבית ברחובות והתקיף את הצעותי. לפי דבריו, שנמסרו ב״על־המשמר״ מיום 16.1.1955, ״חותר הוא (ב. ג.) לארגון לא־חלוצי אשר יבצע הפיכה אנטי־דימוקראטית בחיינו הפארלמנטריים וימיר שיטת בחירות דימוקראטיות בשיטה ריאקציונית״. העתון מכתיר נאומו של ברזילי בכותרת זו: ״במסווה ‘חזית־חלוצית’ חותר ב. ג. להפיכה אנטי־דימוקראטית״. באותו נאום התקיף ברזילי משום־מה גם את הפלג השני של מפ״ם, המשתמש אף הוא כמעט באותן הנוסחאות של ברזילי ו״על־המשמר״. לדעת ברזילי נואמים מנהיגי אחדות־העבודה נאומים חריפים נגד מפא״י ומפ״ם, ועם זאת נעשית מלאכה שקטה של קירוב עמדות למפא״י.

יש להניח שברזילי הביע דעת הצמרת של השומר־הצעיר, אם כי לא נתקבלה מהם תשובה רשמית, כאשר לא נתקבלה מהפלג השני.

גם השיחה עם מ. שפירא מהפועל־המזרחי ועם נציגי פועלי ה"אגודה״ התנהלה ברוח טובה. מלבד הדברים הכלליים עמדתי בשיחות אלה על בעיית הדת והמדינה.

יש אצלנו נטורי־קרתא מימין ומשמאל, או בלשון מודרנית – בעלי תפיסה טוטאליטרית, שאינם מסוגלים להבין ולסבול אנשים שאינם חושבים ומתנהגים כמוהם. ומכיוון שקנאים קיצוניים אלה הם במיעוט, הריהם שואפים להקים משטר של כפיה – דיקטאטורה פוליטית או אינקביזיציה רוחנית, אשר תדכא בכוח ובמעשי־אלמות כל מי שאינו מקבל דעתם ואמונתם. כל זמן שידם קצרה להקים משטר כזה הם מתבדלים ומסתגרים בצורה זו או אחרת, מטפחים במחיצה סגורה ומסוגרת תפיסה וגישה טוטאליטרית ומונעים מאנשיהם כל מגע רוחני ומחשבתי עם בעלי דעה אחרת, ובאותו זמן הם גם תובעים מהרוב סובלנות כלפי עצמם וחירות גמורה למעשיהם המתבדלים, אף אם הם פוגעים בצרכי הכלל.

תנועתנו שוללת תפיסה טוטאליטרית זו בתכלית השלילה. אנו מקבלים מציאות דעות, אמונות והשקפות שונות, כדבר לגיטימי ורצוי, ואנו דורשים חופש לדעות ולהשקפות, גם אם אינן רצויות כשלעצמן. אנו מאמינים שיש ביכולתנו להנחיל לרוב הציבור השקפתנו וחזוננו בכוח הדוגמא והשכנוע ואמונתנו זו לא הכזיבה.

לא כל השאלות יש להביא בתקופה זו להכרעה סופית. יש מוקדם ומאוחר בהיסטוריה, ויש עיקר ותפל. יש ללכד העם ויש לאחד ציבור הפועלים גם כשיש בתוכם חילוקי דעות בכמה ענינים. אין אנו סבורים שרק אנשים המסכימים זה לזה במאה אחוזים – מסוגלים לעבוד יחד. הזדהות־דעות מוחלטת כזו תיתכן רק בקרב רובוטים אנושיים הכפופים למנהיג קלריקאלי, קומוניסטי או פאשיסטי. בקרב אנשים בני־חורין מן ההכרח שיהיו נטיות וראיות שונות, גם כשאין ביניהם ניגודי אינטרסים, כפי שאנו רואים גם בין אנשים החיים בקומונה אחת.

אפילו במפלגה אין הכרח שישלטו בה ״שפה אחת ודברים אחדים״. די ברעיונות־יסוד ובחובות־פעולה עקרוניים. בעם ודאי שלא תיתכן אחדות־דעות;ואף־על־פי־כן יש אפשרות ויש הכרח חיוני וגורלי באחדות לאומית. בתקופה זו יש לעם שלושה דברים משותפים המתנים קיומו ועתידו:בטחון, קיבוץ־גלויות ועצמאות מדינית וכלכלית. כל בעיה הכרוכה באחת משלושת הצרכים היסודיים הללו השנויה במחלוקת – מחייבת הכרעה, ואין הכרעה אלא על־ידי הרוב, והכרעת זו מחייבת. אבל לא כל שאלה שנויה במחלוקת טעונה בימינו הכרעה סופית. אחת השאלות האלה – היא שאלת הדת והמדינה.

לא ברור אם היתה אף תקופה אחת בתולדות העם היהודי במשך כל ארבעת אלפי שנות קיומנו, שבה היה כל העם מאוחד בעניני דת ואמונה. לא היתה אחדות כזו בימי בית־ראשון, או יותר נכון – בתקופת התנ״ך, ולא בימי בית־שני. אבל איש לא יטיל ספק בעובדה – אם טוב הדבר או רע – שבדורנו אנו רחוק העם היהודי, גם בגולה וגם בישראל, מתפיסה אחידה בשאלות דת ואמונה. אפילו המפלגות ה"דתיות״ אינן זהות בכל השקפותיהן, וגם הציבור הרחב הנמצא מחוץ למפלגות אלה, והוא הרוב הגדול בעם, – מחולק בדעותיו ובהשקפותיו. ואם אין אנו רוצים לפוצץ בית־ישראל, כאשר מנסים לעשות זאת נטורי־קרתא מכל המינים, – עלינו למַצוֹת המשותף המאכסימלי בשטח זה.

מתוך גישה זו הצעתי לנציגי מפלגות הפועלים ה״דתיים״ שלושה עקרונות בשטח הדת והמדינה:

א) מדינת ישראל חייבת להבטיח לכל יהודי דתי מאיזה גוון שהוא אפשרות מלאה לחיות לפי דרכו ואמונתו, יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם. אליבא דאמת, אין יהודי דתי יכול לשמור כל מצוות־הדת אלא בארץ־ישראל. וה״דתיים״ הממשיכים לחיות בגולה אחרי תקומת המדינה, שפתחה שערי הארץ לכל יהודי – מתנכרים לתורת ישראל.

ב) המדינה חייבת לשקוד על הבטחת צביון יהודי לחיים הציבוריים במדינה (מבלי לפגוע, כמובן, בחופש הדת של המיעוטים).

ג) המדינה חייבת להשליט חופש המצפון בישראל ולמנוע כל נסיון של כפיה דתית, בין של ״חופשי״ כלפי ״דתי״, ובין של ״דתי״ כלפי ״חופשי". על חופש המצפון התחייבו בהכרזת המדינה ובכנסת כל המפלגות בישראל, לרבות ה״אגודה״ ו״המזרחי״, וחופש המצפון הובטח לא לאחד הצדדים, אלא לכל התושבים ולכל העדות והציבורים בישראל.

נציגי תנועת־הפועלים ה״דתית״ הסכימו לשלושת עקרונות אלה. אבל הייתי מטעה אתכם אילו לא הייתי מוסיף מיד שהסכמה עקרונית זו אינה מבטיחה עדיין גם הסכמה בשימוש העקרונות האלה הלכה למעשה.

הודעתי לכל אנשי שיחתי שהמו״מ לא יצטמצם בשיחות עם ראשי המפלגות, אלא תבוא גם פניה לנוער, לציבור הפועלים ולעם.

אולם בטרם נפנה לאחרים – עלינו קודם־כל לתבוע מעצמנו.החזית החלוצית הדרושה ליישוב השממה, לעצמאות כלכלית ולליכוד העם – צריכה להתגייס קודם־כל בתוכנו. נעשו התחלות מיצערות אבל חשובות: יציאת צעירי המושבים ואיחוד הקבוצות והקיבוצים לישובי העולים; התארגנות גרעינים בחיפה, בירושלים, בתל־אביב, בפתח־תקווה ובמושבות השרון להתישבות אזורית; עליית גרעינים הנגבה.

לא דלל מקור החלוציות בארץ, אבל אסור לנו להסתפק במועט. עלינו גם לזקק המפעל החלוצי מהסיגים שנצמדו לו בעקב הדיבוק הטוטאליטרי שדבק בכמה גופים התישבותיים: התבדלות, הסתגרות, פיאודליות רוחנית. בעלי השקפות שונות בשאלות מדיניות בינלאומיות יכולים לבנות יחד קיבוץ ומושב, ושייכותם המפלגתית אינה ענינו של הגוף ההתיישבותי.

עלינו לקרוא לאחדות חלוצית ולאחדות העובדים. אם אנשים שהולכים מפילוג לפילוג קוראים לעצמם בשם אחדות־העבודה – סימן ששם זה אומר משהו לכלל העובדים, וכבר נאמר כי צביעות היא מס שהשקר משלם לאמת. התפוררות מפ״ם מעידה על התנוונות הפלגנות בתנועת־הפועלים. בגופים המפולגים עצמם יש רבים הצמאים לעבודה משותפת ולאחדות. לפי שעה כל אחד מפלגי מפ״ם רואה ומגלה רק מומי חברו. אי־אפשר שטובי חבריהם המסוגלים למחשבה עצמית – ויש לא־מעטים כאלה בשני הקיבוצים המפולגים – לא יבינו שצרכי המדינה והמפעל החלוצי מחייבים ליכוד.מובטחני שהציבור הרחב – כפועלים וכיהודים – קצה נפשו בפירורים ובפילוגים. ואם כי אין להשלות נפשנו שבקרוב ובנקל נעקור נגע ההתפצלות – אין לקבל הפילוגים כגזירה מן השמים.

אנחנו נדרשים להבריא ולבצר המשטר הדימוקראטי במדינה. צפויים לנו מבחנים קשים – ורק בליכוד כוחות ובבצרון פנימי נעמוד בהם.

תנועתנו היא המשכה הרצוף של העליה השניה גם בזמן וגם בתוכן. חברינו הניחו היסודות הראשונים להתישבות העובדת – הקבוצה והמושב, לשמירה ולהגנה, לעתונות העבודה וספרותה, לחינוך חלוצי ולאיחוד הפועלים בכפר ובעיר, לכיבושים מקצועיים, לתנועה הקואופרטיבית, לארגון העליה מתימן ומכל שאר הארצות. הם ניהלו המאבק לזכויות הישוב ולהקמת המדינה, ומתוך נאמנותם לשליחות ההיסטורית של העם השליטו הגמוניה חלוצית בישוב, בציונות ובמדינה.

כל המפעלים מאז ועד היום לא היו אלא פילוס דרך למחוז־חפצנו ההיסטורי: קיבוץ גלויות, עצמאות עברית, מדינה למופת.

לביצוע משימות אלה עלינו להצטייד בשלושה אלה:

א) במשטר דימוקראטי יציב, אחראי, מלוכד ולא בנוי על קנוניות של סיעות;

ב) בגיוס היכולת והיזמה של ציבור הפועלים והעם כולו להגברת פריון העבודה, להגדלת הייצור בחקלאות ובחרושת, להעברת מאכסימום של תושבים ועולים מעסקי תיווך ושירותים לעבודה יצרנית, – למען נגיע בהקדם לעצמאות כלכלית ולא נצטרך לעזרת זרים.

ג) בהיחלצות הנוער בערים ובמושבות ובישובים הוותיקים ליישוב השממה, למיזוג הגלויות ולביצור הבטחון.

נתאזר – ונוכל!