רקע
דוד בן־גוריון

בֶּן אָדָם: שִׂים פָּנֶיךָ – וְהַטֵּף אֶל־דָּרוֹם, וְהִנָבֵא אֶל יַעַר הַשָּׂדֶה נֶגֶב.

(יחזקאל, כ"א, ב')

בדרום ובנגב עמדה עריסת אומתנו; הם אזורי־התורפה המסוכנים של המדינה; הם גם תוחלתה הגדולה.

כשנצטווה אברהם אבינו ללכת מארצו וממולדתו ומבית אביו באור־כשדים לארץ היעודה – הלך ונסע הנגבה. ולאחר שהרעב הוריד אותו מצרימה – שב ועלה הנגבה. זמן מה אהל אברהם באלוני ממרא אשר בחברון, כי האדמה הצחיחה בדרום לא נשאה את אברהם ואת לוט יחדיו, כי לשניהם היה מקנה רב – צאן ובקר, אבל אחרי הפיכת סדום חזר אברהם “אַרְצָה הַנֶגֶב וַיֵשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיְגָר בגְרָר”. שכניו של אברהם היו הפלשתים אשר התישבו בדרום המערבי, ועם שכניו אלה כרת אבי־האומה ברית, לאחר מריבות על באר־מים שחפר בארץ מעוטת־גשמים זו, וקרא למקום באר־שבע,"כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם״. ספר־הספרים שלנו המצטיין בצמצום דראמטי גם כשהוא מספר על מאורעות אדירים, מציין בפסוק אחד בן עשר מלים שני מעשים של אברהם, שצירופם יחד מעורר השתאות עמוקה על התפיסה המופלאה של קדמונינו. בנשימה אחת מסופר על מעשה פרוזאי ויומיומי כביכול של נטיעת־עץ – ועל הברקת הרעיון העליון שהונח בהשקפת העולם המקורית של היהדות – הרעיון של אל־עליון. ואלו הן עשר המלים:,וַיִטַֹע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שֶׁבַע וַיְִקָרא־שָׁם בְּשֵם ה׳ אֵל עוֹלָם״. רק הגניוס היהודי הקדמון השכיל והעז לצרף בפסוק אחד ובפשטות תמציתית כזו שני מעשים שונים ורבי־משמעות כאלה.

גם יצחק, בנו של אברהם, היה יושב בארץ הנגב, וכאן פגש ברבקה בבואה מארם־נהרים, ואף הוא נסתכסך עם שכניו הפלשתים בגלל חפירת בארות אשר סתמו אותן הפלשתים.

וַיַחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָחַל וַיִמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִים. וַיָרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר: לָנוּ הַמָּיִם, וַיִקְִרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׁק, כִי הִתְעַשְׁקוּ עִמוֹ. וַיַחְפְרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת, וַיָרִבוּ גַּם עָלֶיהָ וַיִקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה. וַיַעתֵּק מִשָׁם וַיַחְפּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִקְרָא שְֹמָהּ רְחוֹבוֹת וַיֹאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לנו ופָרִינוּ בָאָרֶץ. וַיַעַל מִשָׁם בְּאֵר שֶׁבַע".

ושוב המשיך פה יצחק במסורת העברית של אביו,

וַיִקְרָא בְּשֵׁם ה' וַיֵט שָׁם אָהֳלוֹ, וַיִכְרוֹּ־שָׁם עַבְדֵי יִצְחָק בְּאֵר".

נטיית אוהל, כריית באר וקריאה בשם אל־עליון – בנשימה אחת.

ברורה הסיבה להליכת אבותיה הראשונים של האומה הנגבה: חלק זה של הארץ היה הפחות מיושב ומאוכלס, כבימינו אלה, והעולה הראשון מהארץ שנקראת בימינו עיראק ובימים ההם חרן, מצא בנגב מרחב חופשי וריק, כאשר לא מצא בכל שאר חלקי הארץ היעודה, וגם הוטל עליו לעסוק במקום־מושבו החדש במעשי־בראשית: חיפוש מים ונטיעת עצים ושם, במרחב שומם זה, עמד על האחדות העליונה של ההוויה.

גם המרגלים ששלח משה לתור הארץ עלו תחילה בנגב, ומשם באו לחברון. השליט הכנעני הראשון אשר נתקלו בו בני־ישראל במסעיהם מהדרום לצפון היה מלך ערד היושב בנגב.

בתנ״ך לא נמצא אף פעם הביטוי המשובש השגור בפי בני דורנו – ״לרדת״ לנגב. בתנ״ך ״עלו״ הנגבה.

*

כאז כן היום הנגב הוא המרחב הגדול והריק של ישראל. מאז דרכו פה רגלי האבות עברו על הנגב הרבה חליפות ותמורות ועריו החרבות עדות הן למאמצי דורות, מימות האבות ועד המאה השביעית, עד גמר התקופה הביזאנטית, ליישב ולהפריח שממה זו. גם הסקירות הארכיאולוגיות שנעשו בשנים האחרונות גילו מספר רב של ישובים קדומים בכל רחבי הנגב. הכיבוש הערבי במאה השביעית עשה לאל מאמצי המיישבים העברים ובני־נביות, והיום אין עוד כמעט כל זכר לערי יהודה ושמעון, שני השבטים שהתנחלו בדרום ובנגב.

ספר יהושע (ט״ו, 21–32) מונה הערים אשר נפלו בנחלת שבט יהודה, אל גבול אדום בנגבה: אל גבול אדום בנגבה:

“קִבְצְאֵל וְעֵדֶר וְיַגוּר. וְקִינָה וְדִימֹונָה וְעַדְעָדָה. וְקָדֶשׁ וְחָצוֹר וְיִתְנָן. זִיף וָטֶלֶם וּבְעָלוֹת וְחָצוֹר חֲדַתָּהּ וּקְרִיוֹת חֶצְרוֹן הִיא חָצוֹר. אֲמָם וּשְׁמָע וּמוֹלָדָה. וַחֲצֵר גַדָּה וְחֶשְׁמוֹן וּבֵית פָּלֶט. וַחֲצֵר שׁוּעָל וּבְאֵר שֶׁבַע וּבִזְיוֹתֶיהָ. בַּעֲלָה וְעִיִים וָעֶצֶם. וְאָל תּוֹלֵד וּכְסִיל וְחָרְמָה. וְצִקְלַג וּמַדְמֵנָּה וְסַנְסַנָּה. וּלְבָאוֹת וְשִׁלְחִים וְעַיִן וְרִמוֹן”

שמעון אשר התנחל בתוך נחלת בני־יהודה ישב אף הוא בכמה מהערים שנזכרו לעיל (באר־שבע, אל־תולד, מולדה, חצר שועל, עצם, חרמה, צקלג, עין, רמון), אבל היו לשמעון גם ערים בנגב שבהן לא ישבו בני־יהודה:

בְּתוּל, בֶּלָה, שֶׁבַע, בֵּית־הַמַּרְכָּבוֹת, חֲצֵר סוּסָה, שֶׁרוּחָן, עֶתֶר, עָשָׁן.

שתי הערים האחרונות נזכרו גם בערי יהודה בשפלה (יהושע) ט"ו, 42).

התנ"ך מבחין בין ששה חבלי הנגב: נגב־ערד – זהו מדבר יהודה ממזרח באר־שבע עד ים המלח; נגב יהודה – הנגב המרכזי; נגב הירחמאלי ונגב הקיני – שניהם כנראה בדרום הנגב; נגב הכרתי – כנראה הנגב הערבי לצד פלשת; נגב כלב – יתכן חלק מנגב יהודה.

הנביאים לא השלימו מעולם עם שממות הנגב. ישעיהו בן אמוץ התנבא:

“יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָה, וְתָגֶל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבָצֶלֶת – אָז יְדַלֵג כָֹאַיָל פִּסֵּחַ, וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם, כִּי נִבְקְעוּ בַּמִדְבַּר מַיִם, וּנְחָלִים בָּעֲרָבָה, וְהָיָה הַשָּׁרָב – לַאֲגָם, וְצִמָּאוֹן – לְמַבּוּעֵי מַיִם. וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ, וְדֶרֶך הַקֹדֶשׁ יִקְרַא לָהּ – וְהָלְכוּ גְאוּלִים”.

(ישעיהו ל"ה, 9־1).

כאן נתפרשו כל המפעלים העיקריים הדרושים לפיתוח הנגב, שלא עבר זמנם גם בימינו אלה. וירמיהו התנבא:

כִּי כֹּה אָמַר ה‘: כַּאֲשֶׁר הֵבֵאתִי אֶל הָעָם הַזֶּה אֶת כֹּל הָרָעָה הַגְדוֹלָה הַזֹאת – כֵּן אָנֹכִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַטוֹבָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹבֵר עֲלֵיהֶם. וְנִקְנֶה הַשָׂדֶה בָּאָרֶץ הַזֹאת, אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים: שְׁמָמָה הִיא מֵאֵין אָדָם וּבְהֵמָה, – שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ וְחָתוֹם וְהָעֵד עֵדִים בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִין וּבִסְבִיִבֵי יְרוּשָׁלַיִם וּבְעָרֵי יְהוּדָה וּבְעָרֵי הָהָר וּבְעָרֵי הַשְׁפֵלָה וּבְעָרֵי הַנֶגֶב – כִּי אָשׁוּב אֶת שְׁבוּתָם, נְאֻם־ה’"

(ירמיהו ל"ב, 44־42).

בנגב נמצאו בימים הקדומים המכרות הראשונים אשר הגדילו סחר הארץ בימי מלכי יהודה הראשונים. עוד בספר התורה נשתבחה הארץ “אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֵל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת” (דברים ח', 9). וגם אחד מהנביאים האחרונים מדבר על “הָרֵי נְחֹשֶׁת” (זכריה ו, 1) בהרי תמנע אשר בנגב הדרומי היו לשלמה המלך מכרות נחושת, אשר הותכה בכור־המצרף שבנה מלך זה בעציון גבר, כפי שנתגלה בימינו בחפירות בהדרכת הארכיאולוג היהודי והאמריקני נלסון גליק. כה רבה הנחושת בימי שלמה, עד כי סוּפר עליו: וַיַנַח שְׁלֹמֹה אֶת כָּל הַכֵּלִים מֵרֹב מְאֹד מְאֹד, לֹא נֶחְקַר מִשְׁקַל הַנְחֹשֶׁת" (מלכים א‘, ז’, 47), ועוד בדברי ימי דוד נאמר: "וְלַנְחֹשֶׁת וְלַבַּרְזֵל אֵין מִשְקָל כִּי לָרֹב הָיָה" (דברי הימים א', כ"ב, 14). ואמנם נמצאו בימינו מחצבי ברזל ונחושת בנגב, אם כי אין־ספק שבדורות הקדומים דלדלו כמה מהם.

לקדמונים היה ידוע גם שפע החמר (אספלט) המצוי בסביבות ים־המלח ("וְעֵמֶק הַשִׂדִּים בְּאֱרֹת בְּאֱרֹת חֵמָר בראשית י"ד, פסוק 10), ודרכי שימושו.

חשיבות יתרה נודעה לנגב עוד בימי קדם – בגלל מיפרץ ים סוף שבדרומו. זה היה המוצא הראשון של העם היהודי לים – בימי מלכי יהודה. שלשה מלכים מבית דוד חתרו להגיע לקצהו הדרומי של הנגב ולעשות את אילת לנמל יהודי בלשון ים־סוף. שלמה, יהושפט ועוזיהו.

הדרך לאילת – הערבה, והעיר אשר על שפת ים־סוף היו תחילה נחלת אדום, כפי שמסופר בתורה:

וַנַּעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹשְׁבִים בְּשֵׂעִיר מִדֶרֶך הָעֲרָבָה מֵאֵילַת וּמֵעֶצְיוֹן גֶבֶר

(דברים ב', 8).

בימי דוד, נכבשה אדום: “וַיְהִי כָל אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִד” (שמואל ב' ח', 14). יוֹרשו של דוד, שלמה המלך כיוון כל מאמציו להגדיל עושר ארצו בדרכי שלום, ומשום־כך העריך חשיבותה הכלכלית של אילת:

וָאֳנִי עָשָׂה הַמֶּלֶך שְׁלֹמֹה בְּעֶצְיוֹן־גֶבֶר אֲשֶׁר אֶת אַלוֹת עַל שְׂפַת יַם סוּף בְּאֶרֶץ אֱדוֹם.

(מלכים א‘, ט’, 26).

התפלגות המלוּכה בימי רחבעם הביאה לאבדן אילת. אולם המלך הרביעי אחרי רחבעם, יהושפט בן אסא, השכיל לכרות ברית עם אחאב מלך־ישראל, ועל־ידי כך יכול היה לכבוש מחדש את אילת, ושוב ניסה לטפח הספנות העברית שהחל בה שלמה המלך. אחרי מות אחאב, מגדולי מלכי ישראל, הורעו היחסים בין יהושפט מלך יהודה ובין אחזיה בנו של אחאב. גם אחזיה רצה להשתתף בשייט בים־סוף, אבל יהושפט דחה הצעת שותפות זו:

אָז אָמַר אֲחַזְיָהוּ בֶן אַחְאָב אֶל יְהוֹשָׁפָט: יֵלְכוּ עֲבָדַי עִם עֲבָדֶיךָ בֶּאֳנִיוֹת, – וְלֹא אָבָה יְהוֹשָׁפָט".

(מלכים א' כב', 50).

בגלל מריבה זו נחלשה יהודה ואילת נשמטה שוב מידי העברים; ושוב עברו ארבעה דורות עד שאמציה בן יואש מלך יהודה הכה את אדום בגי־המלח ותפס את סלע (בירת אדום), ובנו עזיהו (עזריה), בנה את אילת וַיְשִׁבֶהָ לִיְהוּדָה" (מלכים ב', י"ד, 22). עוזיהו, שהיה אחד מגדוֹלי המדינאים שקמו ביהודה, קיים יחסי־ידידות ושותפות עם מלך ישראל, ירבעם השני, אף הוא מגדולי מלכי ישראל, ושניהם הרחיבו גבולות ארצם: עוזיהו בן־אמציה בדרום, וירבעם בן־יואש בצפון.

עזיהו המלך היה מצביא גדול, כובש מצליח ומיישב ומפריח שממה. בימיו התעצם הצבא היהודי, טופחה ההתישבות וההשקאה, נבנה הנמל באילת, ויחד עם הפריחה המדינית והכלכלית צמחה להפליא גם התרבות הרוחנית והמוסרית. בימי עוזיהו קמו נביאי־הספר הגדולים והראשונים: עמוס, הושע, ישעיהו, – אשר הורישו לעם היהודי ולאנושות כולה תורת הצדק, החסד, האחווה, השוויון וחזון־הגאולה היהודית והאנושית באחרית־הימים. ולא בכדי זכה מלך זה לכתיבת תולדות חייו ומעשיו על־ידי הנביא הגדול ישעיהו בן־אמוץ, דבר אשר לא זכה לו שום מלך ביהודה ובישראל.

הודות לכיבושים ולמפעלי הפיתוח של עוזיהו בדרום ובנגב – נשארה אילת בידי היהודים במשך שלושה דורות – בימי עוזיהו, יותם ואחז, מלכי יהודה.

גם יותם, בנו של עוזיהו, המשיך במיפעל הפיתוח של אביו והרחיב גבולות ארצו הדרומית במזרח:

וְעָרִים בָּנָה (יותם) בְּהַר יְהוּדָה וּבֶחָרָשִׁים בָּנָה בִּירָנִיוֹת וּמִגְדָלִים. וְהוּא נִלְחַם עִם מֶלֶךְ בְּנֵי־עַמּוֹן וַיֶחֱזַק עֲלֵיהֶם

(דברי הימים ב', כ"ז, 4־5).

עם חורבן מלכות ישראל בימי המלך הושע בן־אלה, נחלשה גם מלכות יהודה, ורצין מלך ארם השיב את אילת לאדום

וַיְנַשֵּׁל אֶת הַיְהוּדִים מֵאֵילוֹת, וַאֲדוֹמִים בָּאוּ אֵילַת וַיֵשְׁבוּ שָׁם עַד הַיוֹם הַזֶה"

(מלכים ב', ט"ז, 6).

בימינו, במארס 1949, נכנס צבא־הגנה לישראל לאילת וישיבה לישראל, ובמקום הגבול המסורתי מדן ועד באר־שבע – הוזז גבול ישראל כמאתים וחמישים קילומטר דרומה מבאר־שבע, – ובפעם הראשונה בתולדותינו שוכנת מדינת היהודים לשני ימים: ים־סוף בדרום וים־התיכון במערב. מבחינת התחבורה העולמית דומה הנגב לתעלת סואץ: הוא משמש מעבר לשני אזורי השייט העולמיים – דרך ים־התיכון לאוקינוס־האטלאנטי, ודרך ים־סוף לאוקינוס־ההודי והשקט.

הנגב נתברך בעוד ים אחד, שאין לו ערך תחבורתי רב, כי הוא ים פנימי סגור – וזהו ים המלח. אבל ים זה הוא יחיד במינו בעולם, הוא שקוע בבקעה העמוקה ביותר בכדור הארץ – כארבע מאות מטר מתחת לפני הימים, והוא עשיר מכל ים אחר בעולם במלחים ובמינרלים. יש בו כשני ביליון טונות של אשלג, למעלה מעשרים ביליון טונות של מגנזיום כלורי, למעלה מעשרה טונות מגנזיום ברומי ועוד. והוא שופע מעינות־רפואה שעדיין לא נחקרו כהלכה, אבל אין־ספק שצפונה בהם ברכה רבה לבריאות ולהבראה.

מאז נגאלו מרחבי הנגב על־ידי צבא־הגנה לישראל נסקר ונחקר הנגב מחדש, אם כי עדיין לא במידה מספיקה, והסתום והנעלם מרובה על הגלוי והידוע. נתברר, כי הנחושת והברזל אינם המחצבים היחידים בנגב. נתגלו מקורות פוספאט מרובים שבחלקם הם מנוצלים, ומהם נתקבל החומר היקר למחקר אטומי: אוראניום. נמצאו מחצבי גבס, שיש ושחם, מרבצי חול־זכוכית מן המובחר, אבן ביטומן, קאוֹלין ועוד. אבל אין לומר עדיין כי נחשפו כל האוצרות הספונים בחיק המדבר הגדול ובמעבה אדמתו. גם החי והצומח בנגב טעונים עוד חקירה מפורטת, וכמו־כן האקלים, כמות הטל, טיב הקרקע והמיבנה הגיאולוגי.

ההתקדמות המופלאה של מדעי הטבע בשלוש מאות השנים האחרונות נתרכזה עד ימינו אלה בעיקר בארצות הצפון – באירופה ובאמריקה. בארצות אלה אין מחסור במים ובמקורות כוח: פחם, נפט, גז, אשדות. הגשמים בארצות אלו מצויים בשפע כמעט בכל חודשי השנה, ואוצרות פחם וברזל הכשירו המהפכה התעשייתית הגדולה שנתחוללה במאה התשע־עשרה.

כאחד מעמי־התרבות המעטים שחזר למולדתו הקדומה בארץ סוב־טרופית וצחיחה במרביתה, שומה עלינו להתרכז במחקרים שלא היה בהם צורך חיוני לעמי הצפון. בנגב ייבחן כושר המדע והמחקר היהודי. אולם במחקר לא סגי.

המשולש של הנגב תקוע בין שתי ארצות עוינות: מצרים ועמון. מעבר לגבול המערבי־הדרומי של הנגב משתרע מדבר סיני, ומעבר לגבול המזרחי – מדבר ערב. הערבים הפכו לא מעט ארצות פורחות ומאוכלסות למדבריות. השממה בארצות ערב אינה מפריעה לקיומם ולעצמאותם. מדינת ישראל הקטנה לא תוכל לסבול בתוכה לאורך־ימים מדבר התופס למעלה ממחצית שטחה. אם המדינה לא תחסל את המדבר – עלול המדבר לחסל את המדינה. הרצועה הצרה שבין יפו וחיפה, ברוחב של 25־15 קילומטר, המכילה רובו של העם בישראל, לא תעמוד לאורך־ימים בלי ישוב רב ומבוצר במרחבי הדרום והנגב.

עוז רוחם, יוזמתם היוצרת ויגיע־כפיהם של חלוצי העם בשלושת הדורות האחרונים, שינו פני הארץ עוד בהיותה תחת שלטון זרים. מפלסי הדרך להקמת המדינה היפרו חולות וטרשים, ייבשו ביצות, חפרו בארות ונטעו כרמים ופרדסים, ייערו הרים, בנו כפרים וערים, פיתחו חרושת ומלאכה. אבל עבודתם נצטמצמה במחצית הצפונית של מערב הארץ – וגם כאן בעיקר במישורי החוף ובשני העמקים: בעמק־יזרעאל ובעמק־הירדן – שאדמתה פוריה בדרך־כלל, גשמיה מצויים ומספיקים. המחצית הדרומית של הארץ עמדה בשממונה מאות בשנים, מאז הכיבוש הערבי. גם התורכים וגם הבריטים לא ניסו להפריח שממה זו – לא היה להם צורך בכך, ועל הנגב רבצה קללת ירמיהו הנביא: “עָרֵי הַנֶגֶב סֻגְּרוּ – וְאֵין פֹּתֵחַ”. מאז 1939 עם פרסום “הספר הלבן” של ממשלת צ’מברלין, נאסרה על היהודים כל דריסת־רגל בנגב וברובו של הדרום.

השלטון הזר והבעלות הנכרית על האדמה צמצמו שטחי התישבותנו. בין גדולי המיישבים וגואלי האדמה לפני קום המדינה היו אישים מרחיקי־ראות, ובנסיונותיהם ברכישת אדמה בתנאים הקשים של השלטון העותמני ומשטר המאנדט היתה תוכניתיות רבה. ביחוד הצטיין בכך “הנדיב הידוע” – היהודי המופלא שמתוך היהדות המתבוללת בצרפת קם לחונן עפרות המולדת והקדיש כל חייו וחלק גדול מהונו העצום להתישבות חקלאית. אולם המישטר הזר, לרוב עוין, והחוקים הבולמים עמדו כצר לתוכניות הארציות, וחלום ההתישבות בעבר־הירדן, שרוטשילד עמל על הגשמתו, התנדף בתנאי המציאות המדינית, וכל דרום הארץ, למעשה, היה “מחוץ לתחום” ההתישבות היהודית המחודשת. וכך נצטמצם כל הישוב העברי ברצועה הצרה שבין יפו וחיפה, עם שלוחות מעטות לדרום ולצפון.

מלחמת־הקוממיות העמידה לרשותנו כל אדמת המדינה, ממתולה בצפון ועד אילת בדרום. התחומים שתחמה עצרת האו“ם ב־29 בנובמבר 1947 הורחבו תחילה על־ידי צבא־הגנה לישראל, ועם מנוסת התושבים הערבים, שחלה בראשית דצמבר 1947, כנראה לפי תוכנית שקבע המופתי הירושלמי כמה שנים קודם לכן. עם תום הקרבות בתחילת יאנואר 1949 – הורחבו הגבולות שוב בלא־מלחמה; תחילה על־ידי כניסת יחידות צה”ל לדרום הנגב ולאילת, לאחר שנכרת הסכם שביתת־הנשק עם מצרים; ואחר־כך במו"מ מדיני עם שליטי עבר־הירדן, כשהוסכם להעביר לרשות ישראל כל הרצועה שבה עוברת הרכבת מלוד לירושלים, וכן גם ואדי־ערא (הכביש מחדרה לעפולה) ואדמות הנמצאות ממזרח לכביש הזה.

כל אדמות הדרום ממערב לקו־שביתת הנשק של מחוז חברון וכל הנגב, מבאר־שבע ועד אילת, נגאלו כקנין המדינה הצעירה. הוסרו כל המכשולים החוקיים והמדיניים ליישובה של מרבית אדמת המדינה – ורוב שטחיה של ישראל המחודשת הם בדרום ובנגב. המכשול היחיד שעדיין עומד כצר להתפשטותנו ולהתישבותנו בדרום – הוא פרי הטבע הזועם: השממה ומיעוט הגשמים. ועל כושרו החלוצי, עוז רוחו ויוזמתו הכובשת והיוצרת של הנוער היהודי ועל יכולתם המדעית והטכנולוגית של אנשי המדע והמחקר בישראל – להתגבר על קשיי טבע אלה, ולפתח את הדרום והנגב להתישבות רבת־עם בנויה על מרעה, חקלאות, מלאכה, מכרות וחרושת, דייג וספנות – מתוך ניצול האפשרויות החדשות של גילויי המדע ושכלול הטכניקה בימינו. צו־קיומה של מדינת ישראל, גם צו כלכלי וגם צו בטחוני, הוא להדרים: להזרים מימי הארץ וגשמיה דרומה; להפנות הנוער החלוצי והעולים המתישבים דרומה; לכוון תקציבי הפיתוח בעיקר דרומה; לעקור חלק גדול מבתי־המלאכה והחרושת ולהעבירם דרומה; להעתיק כמה ממכוני המדע והמחקר העוסקים בידיעת הארץ, מבנה קרקעה, צמחיה, מזגה וספונות אדמתה – דרומה; ולרכז מחשבת אנשי המדע והמחקר הישראליים בחקר הכוחות הגלויים והגנוזים שבעזרתם נוכל להפרות ולהפריח אדמות הדרום והנגב.

בלי יישוב הדרום והנגב לא ייתכן בטחון המדינה ולא נגיע לעצמאות כלכלית. יישוב זה לא ייתכן בלי שינוי סדרי־בראשית, ואין דבר זה למעלה מיכולת המדע בימינו ומעבר ליזמה החלוצית של צעירנו. בכח המדע והחלוציות נעשה הפלא הזה.

כל מפעלנו בארץ הוא אחד מפלאי ההיסטוריה. לא פלא שלמעלה מהטבע. בנסים מסוג זה, אם ישנם, אין כלום מן הפלא. אם אפשר ליצור כדור הארץ ולהניעו בלי־סוף סביב השמש – אפשר לצוות עליו או על השמש לעמוד דום. שכלו של האדם לא הגיע עד עכשיו – וספק אם יגיע אי־פעם – להבנת סוד היצירה ולפענוח חידת ההוויה וההתהוות המתמדת. כל מה שהשכל והנסיון האנושי מכיר יותר ויותר העולם אשר מסביבו ובתוכו – יותר ויותר מתעמקת החידה, ופשר הסוד העולמי הולך ומתרחק ממנו. אולם נסיונו של האדם הולך ומתעשר, וכושרו הולך וגדל, ושלטונו על סביבתו ועל עצמו הולך ורב, והכלים אשר הוא יוצר להגברת יכולתו בראיית הטבע, בהבנתו ובהשתלטותו החלקית עליו – הולכים ומשתכללים, ומרחיבים האופק האנושי בלי־הרף. והכלי המופלא, רב־היכולת־והאונים ביותר המסייע לאדם אין מָשלה בכל הכלים והמכונות המסובכים והמפליאים לעשות, שיצר האדם. רק בזכות ההבנה האינטואיטיבית, ביכולתו הגנוזה של האדם, והכושר והרצון להשתלט על הטבע – הוא האדם עצמו. היכולת הגנוזה ביצור מופלא זה להשתמש ביכולת זו, – הכושר שאנו קוראים בשם חלוציות – נעשה המפעל שלנו בארץ, שלכאורה עמד בניגוד גמור לכל החוקים המקובלים והתפיסות השגורות בימי הקמתו.

האמונה הנועזת והנאיבית כאחת שגילו ראשוני החלוצים לפני שמונים שנה וכוח יזמתם היוצרת בידם במולדת העתיקה והשבויה כפרים עבריים חדשים; התנופה החלוצית שהלכה וגברה מדור לדור בשלושת הדורות האחרונים, עד שהגיעה לחידוש המדינה העברית ולנצחונות מפוארים במלחמת־הקוממיות; המעשים הנועזים בהושבת רבבות עולים מארצות נחשלות, שלא ידעו אלפי שנים טעם ריח השדה, במרחבים השוממים בדרום; התמורות התרבותיות, החברתיות והכלכליות שנתחוללו בחיי מאות אלפי עולים בשנים־שלושה דורות, תמורות שאין להן דוגמה, לא בחיי עמנו מאז היותו ולא בחיי כל עם אחר בימינו אלה, – כל אלה הם פרי הפלא האנושי הגדול שנתגלה בדברי ימינו החדשים ושאנו קוראים לו בשם חלוציות, שאינה אלא אמונה עמוקה של אדם בכוחו וביכולתו וצורך נפשי לוהט לשנות סדרי־בראשית, וסדרי חייו הוא, למען חזון גואל.

בכוח הפלא החלוצי עמדנו בפני הרגלי־חיינו הגלותיים ועקרנו אותם; עמדנו בפני קשיים מדיניים והתגברנו עליהם; עמדנו בפני שטנת שכנים ואיבתם ויכולנו להם; עמדנו בפני דלדול הארץ וחורבנה – והקימונו הריסותיה.

הפעם, דווקא בתקופת ריבונותנו ושליטתנו החופשית על כל שטחי המדינה ואוצרותיה, הועמדנו בפני הקושי הגדול ביותר – מארת הטבע שגזרה על מרבית אדמת המדינה עקרות ושממון מאז ששת ימי־בראשית.

המדינה, העם, הנוער, אנשי המדע – הועמדו הפעם בפני המבחן העליון בתולדות התעצמותנו והתחדשותנו הממלכתית; רק במאמץ מלוכד של מדינה מתכננת ומבצעת, של עם מתנדב ומעפיל, של נוער עז־רוח ונאפד גבורה יוצרת, של אנשי מדע חופשים מכל שיגרה ומסוגלים להתעמק בבעיות המיוחדות של ארץ זו, – רק מתוך הסתערות כוללת של כל כוחות־היצירה בישראל נוכל למשימה הגדולה והגורלית של פיתוח הדרום והנגב.

מים וכוח – הם שני הדברים המרכזיים שחסרונם מורגש בארצנו, גם בצפון, והם כאילו נעדרים לגמרי בדרום. ארצות אירופה המפותחות זכו בברכת־שמים מעל – בברכת הגשמים, שזמנם כל השנה. רובן הגדול גם נתברכו בברכת תהום רובצת תחת – באוצרות כוח ספונים בחיק האדמה.

אולם רק מתוך שיגרה נפשית ומחשבתית, שמקורה בעבר, נדמה לנו שמרחבי הנגב נידונו להישאר שוממים לעולמי־עד. ישנם מקורות מים וכוח בשפע, שלא השתמשנו בהם עד היום, כי לא ידענו סוד שימושם, אבל מה שלא ידענו עד אתמול אין זאת אומרת שלא נדע גם מחר.

מי־התהום, המעיינות והנהרות והפלגים בארצנו – מוגבלים ומועטים. ואף אלה אין אנו מנצלים עדיין במלואם, ומי־הירדן זורמים לים־המלח, ומי־ הירקון נופלים לים־התיכון. חלק לא־קטן ממימי ים־כנרת מתנדפים; וגם הגשמים המרובים בצפון והמועטים בדרום בחלקם הגדול שוטפים ללא־ תועלת לים־התיכון או לים־המלח, מבלי להרעיף ברכתם המלאה על האדמה הצמאה. גם לא־מעט אנו מבזבזים המים שברשותנו, ביחוד בחלק הצפוני של הארץ המבורך בגשמים ובמי הירדן והכנרת. ולא השכלנו עדיין לאגור כל הגשמים שלא יזרמו לשווא לים, ולנצל המים שברשותנו בחסכון ובתועלת מאכסימלית.

אולם הבעיה הגדולה של אספקת מים למרחבי הדרום והנגב – היא בכיוון הזיקוק של מי־הים מהמלחים. המשימה הגדולה שעל המדע העברי למלא הוא גילוי תהליך זול ומעשי לזיקוק מי־הים, שאפשר יהיה להרוות בהם האדמות הצחיחות בנגב. בארצות־הברית של אמריקה העשירה בנהרות אדירים ובאגמים רחבי־ידים נעשים זה שנים מחקרים וניסויים לזיקוק מי־ הים, למען אפשר השקאת המדבריות שבמערב־אמריקה. אנו זקוקים, הרבה יותר מארצות־הברית, למקור חדש ולא־אכזב של מי־השקאה, ולא ייבצר מאנשי המדע והטכנולוגים שלנו, אם יקדישו לכך מיטב מחקריהם ויקבלו לשם־כך כל הסיוע מצד המדינה, – למצוא תהליך זול להתפלת מי־הים. השקאת השממה במי־ים מזוקקים תיראה היום לרבים כהזיה, אולם פחות מכל מדינה אחרת צריכה ישראל לחשוש ל״הזיות״ העשויות לשנות סדרי־בראשית בכוח החזון והמדע וכושר־חלוצי. כל היש בארץ זו הוא פרי ״הזיות״ שנתממשו בכוח החוט המשולש של חזון, מדע וכושר־חלוצי.

זיקוק מי־הים בתהליך זול הוא חיוני – לא רק לישראל אלא לעולם כולו. מאות מיליונים של תושבי היבשת הגדולה שבה אנו חיים – סובלים מחוסר מזון, אולם לפי־שעה רק חלק קטן של כדור הארץ מעובד. באסיה, באפריקה וגם באמריקה יש מדבריות עצומים אשר אם יימצאו להם מים להשקאה, הם עשויים להכפיל ולשלש יבול כדור הארץ ולספק מזון בשפע לעשרות מיליוני בני־אדם. אם ישראל תצליח להתפיל מי־הים – תביא ברכה גדולה לכל המין האנושי, והדבר לא ייבצר מהמדע הישראלי. המדע מקורו בשנים: בכושרו היוצר של המוח האנושי, ובצרכים החיוניים של החברה. אין המוח האנושי מתיגע בכל יכולתו אלא מתוך לחץ צרכי החברה. בלי לחץ זה הוא משקיע מרצו בענינים אחרים. שני הגורמים המניעים את מדע המים מצויים בישראל במידה לא פחותה מאשר בכל ארץ אחרת. המוח היהודי אינו נופל בטיבו ממוחו של כל בן עם אחר. הצורך במקורות מים נוספים הוא לא רק חיוני, אלא גורלי בשביל ישראל. ואסור לנו להירתע מהחידוש ומהקושי שברעיון לנצל מי־הים לשם השקאה.

בעיית הכוח – חשיבותה גדולה אף מזו של בעיית המים. ניצול המים – בכל צורותיו, זקוק לכוח, אבל לא רק ניצול המים. ככל שמתעשרת תרבות האדם וצרכיו מתרבים – הולך וגדל הצורך בכוח ואנרגיה. האדם הפרימיטיבי היה צורך עד 3000 קלוריות – באוכלו מזונות שהכין לו הטבע. לאחר שלמד האדם להשתמש באש ולביית בהמות וחיות מסוימות – נזקק לעשרת־אלפים קלוריות ליום, כדי הפקת מזון גם לבעלי החיים שלו. שכלול הטכניקה וייצור מכונות הגדילו הצריכה היומית באנרגיה. אם נקח בחשבון המכונות, המטוסים, הרכבות וכלי־המאור ונחלק אותם למספר גולגלות, נמצא שבארצות־הברית צורך האדם בממוצע מאה־וששים אלף קלוריות אנרגיה ליום.

אם אנו רוצים לקיים בארץ רמה תרבותית גבוהה – ועלינו לשאוף לכך שהרמה התרבותית בישראל לא תהיה נמוכה מזו של כל ארץ אחרת – עלינו לדאוג ליצירת מקורות־כוח שיספקו לנו כל האנרגיה הדרושה לאדם, לבהמה ולדומם, כלי־תתבורה ביבשה, באוויר ובים, מכשירי־מאור וקשר ומכונות לכל ענפי המשק, ולכל צרכי החינוך והתרבות.

אנשי המדע שלנו נתבעים לא רק להמשיך בלימודים ובמחקרים שטיפלו בהם בחוץ־לארץ, אלא עליהם להשקיע מרצם המדעי והמחקרי באותן הבעיות שטבע ארצנו וצרכי קיומנו הציגו לפנינו במיוחד עם תקומת ישראל.

אנו עומדים ערב אחת המהפכות הגדולות ביותר בתולדות האדם ושלטונו בטבע; אנו עומדים בפני תקופת האנרגיה האטומית. אם כי עדיין מקורות־הכוח העיקריים בארצות המפותחות ביותר הם פחם, נפט וחשמל, הרי אין־ספק שבעוד שנים מעטות ירתום האדם את הכוח המופלא והאדיר האצור באטום הבלתי נראה לעין לצרכי תעשיה, חקלאות ותחבורה, כשם שהוא כבר מנצל אותו לצרכי מלחמה. ואם כי ארצנו בדרך־כלל דלה באוצרות טבעיים, – ולא כל מה שספון בחיק אדמתנו כבר ידוע לנו במידה מלאה, – הרי השימוש באנרגיה אטומית מותנה בראש ובראשונה בכושרו של המכשיר הביולוגי־הפסיכולוגי, הנקרא מוח־אנושי, ומכשיר זה העומד ברשותנו אינו נופל בטיבו וביכולתו מזה העומד ברשות העמים העשירים והמפותחים ביותר.

זמן קצר אחרי תום מלחמת־הקוממיות הוקמה בישראל מועצה מדעית ונוסדה ועדה לאנרגיה אטומית, והיא מטפלת במלאכה זו לא בלי כשרון ולא בלי הצלחה. ועדה זו הגיעה לידי הסכם עם הממשלה הצרפתית והבריטית על ייצור מים־כבדים, שהם אחד האלמנטים הדרושים לפיתוח אנרגיה אטומית. המייצרים הראשיים של מים־כבדים עכשיו הן נורבגיה וארצות־הברית, שיש להן חשמל זול. אנשי המדע הצעירים שלנו כבר גילו סוד יצירת המים־הכבדים, אם כי אנו רחוקים עדיין מייצורם בכמויות ניכרות. החומר העיקרי הדרוש ליצירת אנרגיה־אטומית – הוא אוראניום וטוריום. ואם כי אין האוראניום מצוי בישראל בכמויות מרובות (במידה שהדבר ידוע לנו כיום) כבקונגו־הבלגית או בארצות מספר אחרות העשירות באוראניום – אין חומר יקר זה נעדר בארץ, ואנו מסוגלים להקים כורים אטומיים, כי יש לנו שני הנתונים הדרושים לכך – אוראניום ומים־כבדים, אם כי הפקתם וייצורם ידרשו מאתנו מאמצים לא־מעטים ולא במהרה נגיע למחוז־חפצנו זה. אולם שומה עלינו לגייס כוח־אדם – לחנך פיסיקאים וטכנולוגים באיכות הדרושה ובכמות המספיקה ולנצל החומרים הגולמיים ההכרחיים, למען נוכל בעשר השנים הקרובות להגיע לידי ייצור אנרגיה אטומית, אשר תפתח אופקים חדשים להתפתחותנו הכלכלית בכלל ולהפרחת הנגב בפרט.

בגילוי המהפכני של אלברט איינשטיין על זהות החומר והאנרגיה ובחשיפת המיבנה המורכב של האטום, ניתנו בידי אדם אוצרות־כוח לא משוערים. כיבוש מופלא זה לא יישאר נחלת המעצמות הגדולות בלבד, והרחבת שיתוף־הפעולה בין אנשי המדע במחקר האטומי בעולם הוא סימן טוב לדורנו, ומה שעשו איינשטין, אופנהיימר וטלר – שלושתם יהודים – לארצות־הברית, לא ייבצר מאנשי־המדע בישראל לעשות לעמם.

האֵנרגיה האטומית אינה מקור־הכוח היחיד שעתיד להאדיר יכולתו של אדם במידה לא־משוערת. מקור האנרגיה העצום והאדיר ביותר בעולמנו, – המקור שממנו ניזון כל חי וצמח ורק שמץ מֶנהו מנוצל עד היום על־ידי המין האנושי, – הוא השמש, המשפיע עלינו יום יום כמויות אסטרונומיות אנרגיה ההולכות לאיבוד. מומחים חישבו ומצאו, כי האנרגיה השמשית המגיעה לכדור הארץ במשך שלושה ימים שווה לכמות אנרגיה שאפשר להפיק משריפת כל אוצרות הפחם, הנפט, הגז הטבעי, הכבול וכל היערות שעל פני האדמה.

ודווקא הנגב הוא חבל־הארץ המבורך ביותר באנרגיה זו, כי מעטים כאן ימי עננים וגשם, וכמעט כל ימות השנה מקרינה אלינו השמש עצמתה הכבירה. עד עכשיו נוצל משפעת אנרגיה זו רק כטיפה מן הים – על־ידי הצמחים שאנו מגדלים, שסוד גידולם אינו אלא ספיגת אנרגיה שמשית בתהליך שקוראים לו פוטוסינתסיס. פחות מכל נהנה הנגב בימינו מספיגת קרני־השמש על־ידי צמחים, אולם אפשר להפוך אנרגיה זו לכוח מפעיל, דינאמי וחשמלי; וגם לאחר שיכלו כל אוצרות אוראניום וטוריום מעל פני האדמה – האנרגיה השמשית תוסיף לזרום אלינו כמעט לאין־קץ, ועל אנשי המדע והטכנולוגים לגלות המכשירים היעילים אשר יספגו, ולו מעט מן המעט, מאנרגיה אדירה זו ויפעילו אותה לצרכים הגדלים ומרובים של משקנו המסועף. אין זה מן הנמנע כי בכוח השמש נוכל לזקק מי־הים ולהכשירם להשקאת השממה הרבה בדרום ובנגב.

השימוש בכוח אטומי, באנרגיה השמשית, הפעלת כוח חשמלי מהרוחות ומגלי־הים; ניצול האוצרות הטבעיים המרובים בים־המלח; בלימת השטפונות הזורמים לשוא לימים ואיגומם לצרכי שתייה והשקייה וכל שאר מפעלי הפיתוח הנדרשים מאתנו; גילוי מכרות מתכת, שחם, שיש, ודומיהם, – הם ענין לפיסיקאים, לגיאולוגים, לכימאים ולמהנדסים. אולם האנרגיה הספונה בטבע – בחיק האדמה, באשדות מים, באטום ובשמש – לא תספיק לנו אם לא נדע להפעיל האנרגיה היקרה מהכל, – האנרגיה המוסרית־הרוחנית הספונה באדם, בנבכי הוויתו האלוהית, המסתורית שאין יודע פישרה וסודה, אבל כל איש מכיר קיומה, כוחה, עוצמתה, פעולתה והשפעתה. אנרגיה מופלאה זו נתגלתה בנו כאשר לא נתגלתה אולי בשום קיבוץ אנושי אחר, גם בעוצמתה המוסרית וגם בעוצמתה האינטלקטואלית, ורק בכוח אנרגיה זו קם פלא קיומנו בגולה במשך אלפים שנה ונתחולל פלא תקומתנו בימינו אלה, ונעשו בארץ הקטנה הזאת – על־ידי אבותינו בימי־קדם ועל־ידי צעירינו בדורנו אנו – מעשים שאין דומה להם בהיסטוריה האנושית.

לא הטבע, אשר לא נשתנה במשך מיליוני שנים, כי אם רוח האדם, העולה מעלה מעלה, שינה פני כדור הארץ. בכוח מחשבתו ובעוז נפשו משתלט האדם על הטבע, מגלה סודותיו ומשעבדו לצרכיו החומריים והרוחניים. ואין בכל ההיסטוריה האנושית גילוי יותר אדיר של כוחות־הנפש לעמוד בפני קשיים, מכשולים, פורעניות, סכנות, – מזה שהופיע בתולדות העם־היהודי מראשיתו בימי האבות ועד היום הזה.

לפני שמונה שנים נפתח פרק חדש בתולדות העם המופלא הזה. הקוממיות היהודית המחודשת העמידה העם היהודי פנים־אל־פנים מול גורלו – בלי כל חציצה. מיד עם הכרזת עצמאותה הוטל על המדינה הצעירה לעמוד בפני התקפת חמש שכנותיה, – ויכלה להן. ואין קיום לישראל – בלי חיל וכוח, כל עוד המין האנושי מחולק לגושים יריבים וגוי אל גוי ישא חרב. אולם האמת העמוקה של עליונות הרוח, אשר עֵדה המובהק היא ההיסטוריה הארוכה ורבת־הנסיונות של העם היהודי, – קיימת ועומדת. ועל אמת זו מושתתת אמונת־העם היהודי בעתידו. והמבחן העליון של ישראל בדורנו הוא לא במאבקו עם כוחות עוינים מבחוץ, אלא בהשתלטותו, בכוח המדע והחלוציות, על שממת ארצו במרחבי הדרום והנגב.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!