רקע
דוד רמז
שִׂיחַת שָׁרָשִׁים

“לא לפלג את הנושא (מעמד העובדים) לפי מוּשגיו ההגיוניים, אלא לאחד את המושגים בשביל הנושא. לכן צריך המשא־ומתן של “אחדות־העבודה” להתחיל מקביעת הדבר הראשון: שאחדות מעמד העובדים בארץ הוא התנאי הראשון ההכרחי (ההדגשה בגוף המקור), שהוא יותר מציונות ויותר מסוציאליות וכו', למען יוכל מעמד העובד העברי להיות ברבוֹת הימים לעם עובד עברי”.

יצחק טבנקין

“מניעת הסכם העבודה מחשש הסכם יותר מלא” – זוהי, לאין ספק, הנוסחה המגדירה את השלילה בשרשה. עוד בטרם נודעו סעיפי ההסכם התגעשה השלילה. וברור בהחלט, כי שני השרשים האלה, השורש “לא לפלג”… והשורש “מניעת הסכם העבודה מחשש…”, הם שני שרשים הפוכים.

שורש א':

המאמצים לאיחוד, ובאין איחוד – להסכם, לא היו מעולם מלאכה קלה בתוכנו. כל איחוד בשעתו היה בבחינת פרץ בקיר המושגים המסורתיים. כל הסכם – בן שאָר־רוח. המשיבים השיבו תמיד: כלום יתכן להתאחד עם אלה? והעונים בשלילה חרצו מראש: הרי זה תמרון! ותמיד היה גם דבר־מה החלטי שעמד למפגע. על כן הקדשנו לאיחודים ממיטב הכוחות וממיטב הלהט הנפשי. אמרנו: מי שאחראי יותר, מי שרוצה יותר – צריך לוַתר יותר. והתברר כי ויתורים אלה מפועלים לפועלים אין בהם אלא הפסדים מדומים, לעומת רוָחים מציאותיים חשובים. אם יש נקודה ארגוּנית מרכזית משלה לתנועת הפועלים בארץ, הרי זו: האמונה בחשיבותה של אחדות המסגרת, ולוּ גם מסגרת של הסכם, ואין צריך לאמור – מסגרת של איחוד. לא רפיונה של התנועה, לא חולשת אמונתה בכוחו של הפועל, אלא דוקא הלך־רוחה העז, הגלום ביצירות־בראשית שלה ובכיבושי־בראשית (הקבוצה, המושב, כיבוש העבודה, כיבוש השפה, המלחמה לעבודה עברית ולהון לאומי מיישב) – הוא הנושא אותה למעלה מתעתועי הפילוגים הפנימיים. מכאן האומץ לתנועה זו להתמיד בדרישת הסכם עבודה גם מהנוער הבית"רי, ומשניצנצה אפשרות ראשונה כל־שהיא – לנסות להגשימו.

שורש ב':

אין הנדון דומה לראָיה. הפעם יש לנו עסק עם תופעה מיוחדת במינה: תכסיסים אחרים, אויר עולמי אחר. משלי האיחודים אינם אלא חילול השם. וגם ההסכם עם “הפועל המזרחי”1 ושאר הסכמים – אם היו כאלה – אינם ענין לכאן. אותו גורם מכריע, שלא היה קיים קודם – שמו: פאשיזם. אמנם “ספציפי”: הוא, ישראלי, אך אין לו תקנה אלא שבירה ורציצה גמורה…

שורש א':

אכן, אין כל ספק, כי מדובר הפעם בנוער בית"רי, הנתון ברשות מפלגה פאשיסטית ישראלית. אפס, גם אותו פאשיסט ישראלי – או “ספּציפי” – זקוק להכרת העוּבדה שעדיין עלינו לרכז יהודים בארץ־ישראל כדי להיות למשהו. כלומר: החשבון הציוני חותך גם אותו לרחבו, כשם שהוא חותך את הסוציאליזם הישראלי. אם נגיע לקיבוץ מרוכז בעל סמכות משקית ומדינית – יהיה בסיס להתגוששות שמאל וימין. אם לאו – שניהם אינם אלא בּוּעוֹת של קצף ותהיה מהותם נבדלת כהבדל שחק וּשאוֹל.

שורש ב':

הפאשיזם הישראלי הזדהה עם בריוֹנוּת מופקרת והוכיח, כי פניו לחורבן.

שורש א':

לפי עניות דעתי, הופיעה בלונדון נסיגה מהזדהות זו. אין כאן המקום להאריך בדבר. אבל פליאה אחת אני מתפלא. כלום אחד הוא הפאשיזם אשר פניו לחורבן? האין עוד זרם הורס עד היסוד בתוך תוכו של ישובנו הצעיר? בתקופה זו של הכנסת העם לארץ וראשית ריכוזו בתוכה, לפחות עד כדי היותו מובטח, כי רוּח מצויה לא תעקרנו, כלום אין הסכנה הגדולה לנו מכל הסכנות, גם מבחינת הפאשיזם הישראלי – אם אין הוא ריק מכל תוכן בכלל – העבודה הערבית במשק העברי? ומדוע כל אלה בתוכנו השוללים את הסכם העבודה מזלזלים כל כך בתנאי המפורש בו, הקובע מאמצים משותפים להשלטת העבודה העברית בכפר ובעיר, ונפטרים מענין זה בלב קל יותר מדי? וחברינו מ“השומר הצעיר” ומ“פועלי־ציון”, המומחים לתרגם עלינו כל מציאות זרה, מדוע לא יתריעו באותם פעמוני־האזעקה הקורעים שחקים – גם על סכנה מקורית זו?

שורש ב':

אין זו מן הענין. זוהי טענה לחוד.

שורש א':

ניחא. נחזור לנוער הבית“רי. זהו נוער חלוצי־פועלי. אם גם נאמין כי המפלגה הרביזיוניסטית אין לה תקנה אלא שבירה ורציצה, ואין לנסות אליה דבר הבנה ותיקון יחסים בשום פנים – שהרי יש מקרא מלא: היחליף כושי עוֹרוֹ? – כלום יהיה זה מציאותי להגיד, כי גם הנוער הבית”רי הנהו כולו מעור אחד? הרי שמענו מפי המתנגדים להסכם, כי הבית"רים לא הפרו שביתות כלכליות וכי הענין בכללו היה קשה להם; וגם שמענו, כי הם קמו לצאת חוֹצץ למערכה עם הלוחמים לעבודה עברית ורק בכוח פקודה מלמעלה חזרו בהם; גם ידענו כי בחדרה ובכפר־סבא כרתו פלוגותיהם הסכמי עבודה עם ההסתדרות והיו מוכנות להפליג בדרך זו – מה הבטחון שאין להם תקנה?

שורש ב':

הפקודה מלמעלה – כאן הסוד! ברור למפרע שאין כל תקוה להשפיע על הנוער הזה, הנתון למשמעת צבאית והולך כסומא אחרי מנהיגוֹ.

שורש א':

כל סברה אינה יותר מסברה וכל נסיון – אינו פחות מנסיון. ואפילו אם נקבל כסברה ודאית שאין להם תקנה – כלום אין צורך ואין חובה לנסות? כלום לא נתבדו במהלך פעולתנו הישובית והציונית כמה סברות ודאיות וכלום לא נסתרו כמה הלכות פסוקות מראש? האם לא בכוח הנסיון העצמי סתרנו – גם אנו, גם “השומר הצעיר” – את ההלכה הפסוקה שאסור לפועלים לקחת חלק בקונגרס הציוני בצוותא חדא עם לא־פועלים? האם לא בדרך נסיון הגענו לביטול סברה אצילה, שאין לפועלים להשתתף בהנהלה הציונית שכם אחד עם לא־פועלים, פן נקהה בתוכנו את רגש התגרה? והליכה לארץ־ישראל – כלום לא היתה זו בניגוד לכמה סברות חריפות, שהיה להן כוח מחץ עצום בשעתן? ועברית?

שורש ב':

הפלגת, כדרכך, לדברים רחוקים שאינם מן הענין. אני מוכן לעשות לך נחת־רוח ולהגיד שאמנם כדאי לעשות נסיון של הסכם גם עם הנוער הרביזיוניסטי, הבית“רי, ואולי גם חובה עלינו לעשות הסכם כזה, כי על כן תבענו אותו מהם כל הימים. אולם גוף ההסכם צריך להיות כזה שנוכל לקבלו. ודוקא כאן, כשלפנינו עומד צד שני עוֹין, נעשו בלונדון ויתורים שאין להעלותם על הדעת. ויתורים כאלה לא נעשו ואינם יכולים להיעשות בשום הסכם. כוָנתי לסעיף י”א. עם ויתור זה ויתרה תנועתנו על עצמאותה, התפרקה את אזֵנה, והיא כחומה מבוקעת. כאן – מדחה הטעון תיקון.

שורש א':

הגענו איפוא – כפי שמותר היה לשער מראש – לאותו סעיף י"א שבטופס ההסכם, המעניק למיעוט מסוים (5% – לפי הצעת ד. ב. ג.) את הזכות לדרוש מחבריו, כי בטרם תוכרז שביתה יוצג נותן־העבודה לפני דרישת בוררות, ורק עם סירובו תוכרז השביתה ותחייב גם את המיעוט המסוים. אני מודה, כי יש כאן ויתור חשוב. אבל גם הצד השני עשה כנגד זה ויתורים חשובים. תמורת הזכות הזאת, הנתונה למיעוט מסוים – אם ישנו ובמקום שישנו – חייבים הפועלים הרביזיוניסטים לשבות עם חבריהם בכל המקומות אשר בהם אין המיעוט שלהם מגיע לשיעור המוּתנה, וכן אסור להם לשלוח פועלים לכל מקום שיש בו שביתה ואשר להם אין שם פועלים כלל.

ואחרי כן יש עוד שלוש בָּבוֹת, הנובעות אמנם בדרך הגיונית מן הקודם, אבל יש להן חשיבות יתירה כשהן מפורשות ומותנות בדברים ברורים בגוף ההסכם, והן:

בבא קמא: גם מיעוט מסוים של פועלים רביזיוניסטים, ואפילו רוב, חייב לשבות בכל מקרה אשר נותן־העבודה יעשה על דעת עצמו ובשרירות לבו מעשה כל־שהוא לרעת הפועלים: יוריד שכר, יפַטר פועל וכיוצא באלה.

בבא מציעא: גם מיעוט מסוים של פועלים רביזיוניסטים, ואפילו רוב, חייב לשבות בכל מקרה של אי־קיום פסק־דין של בוררות מצד נותן־ העבודה…

בבא בתרא: שום בוררות איננה חלה כל עיקר על פיטורין שנעשו בגלל שייכותוֹ של המפוטר להסתדרות זו או אחרת – וכאן השביתה מחייבת למפרע את כולם בצורה מוחלטת.

אני רואה בסידור החמור הזה את גדלותו של ההסכם. מתוך צורת פתרון היחסים בין הפועלים בעמדתם ביחס לשביתה למדתי, כי הושקעו כאן מאמצי מחשבה ורצון למצוא את הקו האמיתי, שעליו תיתכן התפשרות ללא כפיה. הסכם כזה אינו רמאות.

שורש ב':

לגבי עמדת הצד השני, השולל את השביתה מיסודה, יתכן כי זהו מצדנו ויתור מינימלי. אולם את המינימום הזה אין אנו יכולים לתת. פירוש הדבר, כי בין שני העולמות הללו באמת אין פשרה. כאן – המדחה.

שורש א':

הדרא קוּשיא: מה היינו סבורים כל אותם הימים שדרשנו הסכם בשטח יחסי העבודה ויהיו מה שיהיו חילוקי־הדעות ברקיעים העליונים? כלום נדרשה דרישה זו רק מן השפה ולחוץ, ובלבנו ידענו גם אז כי לא יתכן הסכם עם אלה? או שמא בכלל לא העמקנו חשוֹב בשאלה זו – ורק עכשיו הגענו לקרקע הענין?

ואם אמת נכון הדבר, כי הסכם עבודה זה שנכרת בלונדון הוא ההסכם היחידי הנתון להיכּרת, הרי החלטתנו השלילית הפעם אינה רק החלטה ליוֹמה. היא החלטה על מניעת יחסי הסכם בין פועלים אלה ואלה, עד אם תשתנינה ביסודן הדעות של הצד השני. והרי המצב של חוסר הסכם – מצב זה אשר המלחמה תלויה בחללו יום יום ורגע רגע – כלל וכלל אינני מכשיר את הקרקע לשינוי אותן הדעות. אדרבה: הוא משחיזן וממרטן, למען היות להן ברק.

שורש ב':

אין לבכות על הסכם שהוא בלתי אפשרי מראש. אם גם נקבלנו – לא יקיימוהו.

שורש א':

יש לי כמה דברים להגיד במקום זה, שכן אנו עומדים כאן בטבור הויכוח. קודם כל יש להפריד, לדעתי, הפרדה מוחלטת בין ויתור מרצון, בין פועלים לפועלים, לשם סידור מסגרת פעולה אחת, לבין ויתור מאונס, מתוך הרכנת ראש בפני נותני־עבודה או בפני שלטון של כפיה. ביחסים בין פועלים לפועלים – שנינו מודים? – מצוה ללכת בויתורים הדדיים כל כמה שאפשר, ובלבד שלא להעמיק תהומות, אשר סופם של העומדים משני עבריהן לנפול לתוכן. זוהי הבחנה מצד התכלית. מצד הכוָנה. אם עתידה הכוָנה הטובה להיכזב ועתיד הדבר להתברר מתוך נסיון, כי הויתור הנדון משמש קרקע לברית־חשאין בין נותן־העבודה לבין אותו מיעוט מסוים, לרעתו של הרוב ולקיפוחו, הרי יצדק אותו רוב, לפי כל חוקי הצדק שבעולם, אם יסיק את מסקנותיו על יסוד עובדות מבוררות ומעשים שהיו וידרוש תיקון הסעיף הזה או שינוּיוֹ במגמה הרצויה.

שורש ב':

אין הדברים נראים ביחס להסכם הנדון, שזמנוֹ אינו מוגבל כלל.

שורש א':

מידת היושר היא תנאי למפרע בקיומו של כל הסכם, אם נתפרש התנאי ואם לאו. מציאות קנוניה כל־שהיא בין “המיעוט המסוים” – בעל הזכויות לפי סעיף י“א – לבין נותן־העבודה, מפסיקה את זכויותיו של המיעוט הנ”ל בדרך טבעית ומעמידה את השאלה בדבר תיקון ההסכם בנקודה זו, בצורה שתשמש תריס בפני רמאים. אולם בין עוּבדה שנתגלתה במציאות לבין החשדה מראש יש מרחק רב. והרי לחששות אין גבול! וכיצד יעלו חששות אלה בקנה אחד עם ההודעה, כי הבית"רים לא הפרו שביתות כלכליות גם בימי ההשתוללות הבריונית?

שורש ב':

ובכל זאת – למיחש מיבעי!

שורש א':

מוטב לנסות. הנה חברינו מ“השומר הצעיר” שוללים – ומובן מאליו: מתוך ודאוּת ופסקנוּת מוחלטת! – בוררות גם בתקופת החוזה עם נותן־ העבודה, ואנחנו מעיזים ומנסים, כי יש לנו הכרה בתועלת החוזה. ואף כאן מוטב לנסות. כי לפנינו שאלה חינוכית פנימית גדולה. פועלים אלה, הנוער הציוני, הפועל המזרחי, פועלי אגודת ישראל, בית"ר, העובדים עבודת הגוף שכם אחד אתנו ומחזיקים – לא מתוך כפיה של מלכות אלא מתוך שיטה רעיונית – ברעיון של בוררות (או דין־תורה) קודמת לשביתה, כלום ערכם פחות מבחינה חברתית מאלה השׂשׂים, אף הם מתוך שיטה רעיונית, לקרב בכל תנאי? האין רשות לראשונים לדרוש יחס של כבוד לדעותיהם הם עד כדי התחשבות בעמדתם, במקום שהם “מיעוט מסוים”? כלום תהיה זו גישה נכונה לפסול את דעתם בסיטוֹנוּת, מתוך הכרזה שהרעיון הוא רעיון פאשיסטי מעיקרו, או שיש כאן סכנה של קנוניות עם נותן־העבודה? היש מועיל בהטלת לקח נסיוננו עליהם מראש? האין טוב לפנינו לתת להם להתיך ולזקק את הרעיון הזה של בוררות קודמת לשביתה – התוסס ומפעפע בכלי המחשבה העיונית שלהם – בתוך כּור המצרף של נסיונם הם, להטעימם בקצה המטה שלהם מיערות־הדבש של הבוררות המציאותית ולתת להם להגיע מאליהם לאותו יחס ביקרתי, שהגענו אנחנו אליו? מנין הבטחון, כי כתנאי מציאותנו אנו, המסובבה ורקומה דקוֹת מן הדקוֹת, נצליח לסלק רעיון זה מעל הפרק במחי אחד, מבלי לבוא לידי הבנה גמורה עם תומכיו מקרב הפועלים? ואין הדרכים הפשטניוֹת הללו מובילות לתכלית אחרת: לתת עזרה לאלה אשר בנו על ענין זה כרך גדול של דימגוגיה?

שורש ב':

בתנאי מציאותנו אנו, המסובכה וכו' – דיבור זה מה פירושו כאן?

שורש ב':

פירושו: יש לנו שטח עבודה גדול וחשוב מאד – חשוב מבחינה לאומית, מעמדית, מדינית וסכל הבחינות האחרות האפשריות – שאילו הסכימו בעליו כיום למסור שם את קביעת סדרי העבודה, תנאיה ויחסיה, בינינו לבינם, לבוררות לאומית מחייבת, היינו אנחנו, הרוב הגדול של פועלי ארץ־ישראל, ואולי גם המיעוט, מקבלים זאת ברצון. כי מתור כך היינו מבטיחים לנו את העיקר: העבודה העברית. אני מתכוון למושבות. זוהי מציאות מיוחדת שלנו. חוץ־לארץ אינה דוגמה לכאן.

ועוד פירושו: בתי־החרושת הגדולים והחשובים בארץ – כן ירבו! – אימת הבוררות גדולה עליהם לא פחות מאימת השביתה, ואולי עוד יותר (בשביתה אינם רוצים, אבל יחגרו אונים להתגבר עליה לכשתפרוץ). “יחס” זה של נותני־עבודה גדולים לבוררות ודאי ישנו בעיקרו גם בחוץ־לארץ. אך יש כאן גם משהו מיוחד במציאות שלנו: אימת המוסדות הלאומיים, המיוסדים על בחירות עממיות.

נגעתי רק בשני שטחים גדולים. אין כל ספק שניתוח המציאות שלנו, בירור הגורמים הפועלים בתוכה והסכנות האורבות לה. עלול להמציא עוד חומר עשיר לביסוס המסקנה שגם בענין הבוררות אין מקום לפתרונים קלים, שעליהם לא היתה תפארתנו מעולם.

שורש ב':

אם יש צורך בבוררות – יחליט על זה הרוב. אין למסור זכות זו למיעוט. גם הסירוב שלנו מחנך. כאן יש לסרב.

שורש א':

לא! אין אנו מוסרים שום זכות יתירה ל“מיעוט מסוים”, מלבד הזכות להתנהג לפי הכרתו ולא להצטרף לשביתה. אם זו מוכרזת בניגוד להכרה הנטועה בו, שיש להציע מקודם בוררות לנותן־העבודה. כל המיעוטים הקטנים מחויבים תמורת זאת להצטרף לשובתים בלי כל תנאים. אם יוגד לי שהנוסח “עיכוב שביתה” הוא להלכה יותר מ־“אי־הצטרפות” – אסכים לטענה. ואם ידרשו לתקן את הנוסח הזה ולהעמידו על דיוקו ־ אראה זאת כדרישה שיש לה טעם. יתר על כן: הזכות ל“אי־הצטרפות”, לדעתי, יש לה גבולות מסוימים: היא הזכות למיעוט להסתלק בפומבי, בפני הפועלים ובפני דעת הציבור, מאחריות ציבורית לאותה שביתה, בלי כל מעשה הפרעה בפועל. רבים סוברים, כי אין ערך לדיוקים אלה, באשר עמדה של “אי־הצטרפות” מצד מיעוט מסוים תגרום למעשה לעיכוב השביתה, ויתכן כי הצדק אתם. אף על פי כן יש כאן, לדעתי, מקום לניסוח שלם יותר. אשר לסירוב בתור גורם מחנך, נדמה לי כי ביחס לפועלי בית"ר אין כל ספק שהוא יחטיא את המטרה. יותר מדי נזרעו על תלמי לבבות אלה גרעיני שנאה וחשד… כאן נחוץ קירוב – ולא סירוב. יש מקום להאמין – מבלי לקבוע מסמרות, כי דוקא בתוך מסגרת של הסכם עבודה לא יהיה זה מן הנמנע אשר רוב הפועלים הבטוח כי אין לשפר את תנאי העבודה אלא בדרך שביתה, וכי הבוררות לא תוביל למטרה זו או תגרום להפסד של 50%, יצליח להקנות את הכרתו זו גם למיעוט, בתורת הלכה למעשה, שהרי אין עוד איסור על המיעוט – ובזה ערכו הרב של ההסכם – לשבות! ואם נציג מצב זה לעומת מצב שהיה קיים – ועלול להתרחש – שבו כל שביתה נתונה בסכנת הפרעה, וכל הפרעה מחנכת מפריעים וגוררת אותם ואותנו למערכות מלחמה ומַרגילה את דעת הציבור לשביתה מוּפרה – כלום לא תכריע כף ההסכם?

ואין אני יכול להתאפק מלהעיר עוד דבר אחד, מציאותי. כל עוד עומדים אנו בשקלא וטריא עיוּנית מופשטת – אין לנו חפץ במספרים. המוחלטות הן מוחלטות. אולם משהגענו לשקול את ההפסד המעשי, והצגנו את השאלה אם עתיד ההסכם להתקיים בפועל, הרי יש ענין רב לשאול: היש בסיס מספרי כל־שהוא לאותו מעוף הדמיון הרואה את “המיעוט המסוים” לאחר ההסכם הולך ומתפשט בכל המקומות ולית אתר פּנוּי מיניה? יקום נא אחד המתנגדים ויסביר: במה תשנה קבלת ההסכם או דחייתו את היחס הכמותי הקיים בין פועלי בית“ר לפועלי ההסתדרות? היכן הוא “המיעוט המסוים” כיום? כיצד, בלי מהפכה לרעתנו בעליה, יגיעו אליו במידה גדולה יותר משהגיעו אליו היום? האין כאן ביעותי בלהות סתם? ואין להסיח את הדעת גם מן הנקודה הזאת, כי המושג “מקום עבודה” ביחס לזכויות המיעוט טעון עדיין הגדרה ויש צורך לדרוש, כי המושג “מקום עבודה” יוגדר לפי תכנו הכלכלי. זאת אומרת, שאם פסק־דין של בוררות במקום אחד יכול לקבוע דוגמה לכל המקצוע – יש לראות את המקצוע כולו כ”מקום עבודה" אחד ורק “מיעוט מסוים” בכל המקצוע יכול להשפיע על גורלו.

שורש ב':

אם המיעוט שלהם כיום מצער הוא – לשם מה נעשה את כל הנסיונות הקשים האלה?

שורש א':

אין לזלזל גם בכוחם של יחידים, כשפניהם להרס… ביחסי־קלקלה מיעוט זה נהפך לכלי־הרס רב. ביחסי הסכם יש לפניו תקופה ארוכה – והדבר תלוי בנו ובכוחנו המוסרי להאריכה עד אין קץ… – של חובת השתתפות מלאה במלחמותיה ובנפתוליה המקצועיים של תנועת הפועלים. ואין כל ספק כי פשרה המכניסה את המיעוט הזה למסגרת הפעולה המקצועית – יש בה משום ברכה רבה לא רק לעניני השעה, לגופי הענינים הקרובים, אלא גם לעניני עולם, לחינוך הנוער החלוצי הזה, אשר בו קא עסקינן. מה שאין כן סירוב וּדחיה – ונעיצת החוטר במקומו הקודם.

שורש ב':

אם גם צדקת בענין היחס הכמותי כיום – ואולי גם בעתיד – בין פועלי בית"ר לבין כלל הפועלים, הרי אין להסיח את הדעת מן החשש כי בנקודה זו, בענין הבוררות, עלולים להצטרף אליהם גם אותן החטיבות שמנית קודם: נוער ציוני, הפועל המזרחי, פועלי אגודת ישראל וכו'.

שורש א':

למה נרחיק לראות סכנות לא ברורות – למען משוך את ידינו מהרחקת סכנה ודאית קרובה? הרי יש לנו עם החטיבות האמורות נקודות מגע וקשרי השפעה רבים מאשר עם בית“ר. יתכן כי לא נגיע כלל לתנאים אולטימטיביים מצדם. הדברים תלויים בהתפתחות כמה וכמה גורמים, שאין שוב מחשב־קִצין יכול להעלותם בחשבון מדויק כיום. אם יגיעו הדברים לידי כך שגם אלה יתפסו, כולם או מי מהם, עמדה מוחלטת אוּלטימטיבית בנקודה זו – הרי בין כך ובין כך עמוֹד תעמוד בפנינו השאלה אז, אפילו אם נדחה כיום בגללה את ההסכם עם בית”ר! ומה הועילו חכמים בדחייתם?

שורש ב':

אין הכרח “לנעוץ את החוטר במקומו הקודם”. הויתור בנקודת הבוררות יש בו הפסד רעיוני – ואין לעשותו. אך עלינו להיות מוכנים לתת הנחות חשובות בנקודות אחרות. סוף סוף יוכלו להיפגש בשטח העבודה גם בלי הסכם בכתב.

שורש א':

כיצד יפָגשו בלי הסכם? המוכנים אנו לוָתר על עבודה מאורגנת? אימתי רצה הצד השני יותר מזה? כמה יאריך הפתרון הזה ללא פתרון?

שורש ב':

זה יהיה תלוי גם בצד השני.

שורש א':

בלונדון נעשה נסיון לפתרון, השומר על עבודה מאורגנת ומציל את מפעלנו בארץ מהתפוצצות פנימית. אני רואה את הסכם העבודה שנחתם בלונדון כנס. הרכּבת נבלמה ביד חזקה במרוצתה על פי תהום. כי למעשה אי אפשר לנו להחריב אלא את עצמנו. בפנים – רק בפנים – אין מעצור להרס הדדי. הנצחון – לשלישי. ומשהגעתי לכאן אגיד את כל אשר עם לבי. יחסנו לגורם הנקרא “זמן” הוא אחר מיחסן של תנועות אחרות. מי שאיננו תופס זאת – איננו מוסמך להורות הוראה בעבודה ציונית. כלום יוצאים אנו ידי חובתנו לשעת־כושר זו שירדה לעולמנו – ההרוס מבחוץ ומבפנים? לדעתי: לא! סחרחורת קלה של גיאוּת שנתים כאילו נסכה עלינו רוּח עועים… ה. ג. וילס, בספרו דברי ימי עולם, בדבּרוֹ על ארבעים שנות השקט והשלום בחיי יוָן בין נצחונה על פרס ונצחון מוקדון עליה, מעיר הערת־אגב בזו הלשון: “ראָיה ברורה לעובדה עד כמה חולפות מהר אותן שעות־הכושר, הניתנות להתפתחותן של אומות בודדות ושל האנושות כולה”. נניח לאנושות כולה. אנו – באומות בודדות קא עסקינן כאן ולא באומות בודדות, אלא באומה האחת העתיקה. הגשמת הציונות היא מלחמה אחרונה לעם ישראל. ואף זו מתנהלת בתנאים מאד לא נוחים לנו.

שורש ב';

נראה לי שאתה מפליג לענין שבו אין כלל חילוקי־דעות.

שורש א':

גם אני סבור כך. אף על פי כן, רצוני להגיד את הדברים עד תוּמם. שיטה זו של העפלה לתקומה לאומית שעלתה בגורלנו ושאנו קוראים לה “ציונות”, שיבת בנים לגבולם החרב והתערותם בו שנית – אינה אלא הזדמנות היסטורית, העלולה להתקיים ושלא להתקיים בידינו. הדוֹר ופעלוֹ יכריעו!

ואין אנו רשאים להשליך את יהבנו על גזירה היסטורית. גזירה כזו קיימת ביחס לתיקון העולם מבחינה סוציאליסטית. ירבו הפרפורים והנפתולים כאשר ירבו – קוֹם יקום עולם־העבודה ויבָּנה על תלו! גזירה כזו קיימת גם ביחס לשחרורם של עמים משועבדים היושבים על אדמתם, נִצחם לא ישקר. גאולתם – אף אם תתמהמה – בוא תבוא. לא כן תקומתנו. ה“קץ” שלנו יש לו סוד. המאמץ הארץ־ישראלי של העם העברי מקים כנגדו כוח יריב. לא רק אנחנו עם השואף לבנות את קנו – את קנו העתיק – בארץ הזאת, לא רק לנו יש נוער. ועלינו נגזר לפרנס את הכוח היריב בכל מה שאנו עושים בארץ, למען עודד אותו לעבור לפנינו את הדרך ולהקדימנו בכל מה שאין אנו עושים בזמן הקצוּב. ועדיין כפות המאזנים של עתידנו תלויות בלי הכרה בין:

רֹאשׁ עַמִּי אַחַז, מַה שַׂגִּיא, מַה כַּבִּיר.

שִׂיא חָסְנוֹ וְעֻזּוֹ בַּשְּׁחָקִים.

אָבִינָה אַחֲרִיתוֹ, כִּי עַם זוֹ תּוֹלַעַת

עוֹד יָשֹר וְיוּכַל עֲנָקִים.

לבין:

עַד הַגִּיעֲכֶם אֶל שֻׁלְחַן עַמִּים,

פְדוּיֵי אֱלֹהִים וּקְרִיאֵי מוֹעֵד.

כּוֹרְתֵי בְרִיתָם לִשְׁלוֹם עוֹלָמִים

עֲלֵי זִבְחֵיכֶם –

וּלְקַטְתֶּם תַּחְתָּיו

בְּהוֹנוֹת יְדֵיכֶם וְרַגְלֵיכֶם הַמְּקֻצָּצוֹת.

כן, זוהי האימה! מכוחה באנו לארץ. לה היינו נאמנים בעבודתנו. והנה באו ימים שיש בהם משהו מ“עיקבתא דמשיחא”. לא בדרך “זכו – אחישנה” באו הימים, לא מתוך יקיצה עממית פנימית רחבת מידות, המשפיעה אמצעים לאומיים לבנין העתיד – גם זו ישנה, אבל היא נגעה רק בקצותיו של המחנה – אלא מחמת פוּלסין דהיטלר. וגם שעה זו, המשׂחקת לכאורה לבנין ארץ־ישראל העובדת – מה רב הפרוּץ בתוכה!

אולם, כאילו ניתן לנו הפעם, לאור העשיה הארץ־ישראלית הטרופה של הימים האלה, להוכיח מה יכולנו להשיג, אילו הופיע בקרב המוני ישראל לתפוצותיהם, כל עוד לא ניתכה עליהם חמת המציק ולא נסחט לשׁדם כליל, לפחות אחד מת"ק מאותו הענין וההתעוררות לבנין “אותה ארץ” – שסופם להופיע “אחרי ככלוֹת הכל”. כאילו ניתן לנו הפעם להקנות את הלקח המוּחשי הזה למיליונים ולהסביר את ההכרח של פעולה תכניתית – בקנה־מידה הראוי לקיבוץ גלויות – בגאולת הקרקע ובהרחבת משק כפרי והתישבות חקלאית והצלת עמדות העבודה העברית?

כלום נרשה לעצמנו להחמיץ שעת־כושר זו ונפנה את עצמנו לחידוש מלחמת־אחים בארץ, מפני חשבונות איסטרטגיים, הפוסלים הסכם שהושג?

שורש ב':

נדחה את ההסכם – ונתפנה לעניני התנועה הציונית.

שורש א':

ההסכם, אם המשאל יפילהו, לא יחָתם. הוא ידָחה בפועל, אך הוא לא יחדל להתקיים בכוח, כתכנית ציבורית, כמוצא, כפשרה אפשרית, אשר גם חלק חשוב בתוך ציבורנו מקבל אותה. ותביעת פשרה זו – גם לאחר שנדחה אותה – תהיה תלויה בחללה של התנועה הציונית. ומכיון שמתנגדי ההסכם משאירים אותנו ללא מוצא, הרי שסוף סוף יקוּבּל המוצא הזה, המוצא היחיד. ומכיון שנקודה מרכזית זו – החרדה לאחדות המסגרת של העובדים – לא מלבּנוּ בדינו אותה. עתידים אנו לשוב אליה, כולנו, אף אם נסטה ממנה היום. שוב נשוב אליה. אין ברירה.

אדר ב', תרצ"ה.




  1. בשנת 1929 נחתם הסכם מיוחד בין הסתדרות העובדים ובין הסתדרות “הפועל המזרחי” בענין הקמת לשכת–עבודה משותפת במושבות השרון. בשנת 1930 הגיעו לידי הסכם כולל, שלפיו מתרכזות כל העבודות רק בלשכות–העבודה או במשרדים הקבלניים או במוסדות מוסמכים אחרים של שתי ההסתדרויות.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!