רקע
דוד בן־גוריון
גורמי הציונות ותפקידיה בשעה זו

ירושלים, כ“ז באדר ב' תרצ”ה


בסיום הוויכוח בועד־הפועל הציוני


מיום היותי פועל בארץ האמנתי באחדות זו, למרות כל חילוקי הדעות שהיו בתוכנו, כי האמנתי באחדות־הגורל של הפועל היהודי. באחדות הייעוד ההיסטורי שלו. ולא נפחדתי מחילוקי הדעות שבין פועלי ציון והפועל הצעיר, בין אחדות העבודה ובין התאחדות, בין צ.־ס. ובין השומר הצעיר, בין ההסתדרות ובין בית"ר.

וכשם שהאמנתי באחדות הפועלים מאמין אני באחדות ציונית. אני מאמין באחדות ציונית לא מתוך התעלמות מחילוקי־הדעות שבקרב המפלגות הציוניות. מעולם לא התעלמתי מחילוקי־הדעות שבקרב הפועלים. ולא הקלתי בהם, ומעולם לא ויתרתי על דעותי למען האיחוד.

ועל אף כל הבדלי־הדעות והניגודים האידיאולוגיים, ואפילו ניגודי האינטרסים – אני מאמין באחדות ציונית מלאה ומקפת, ולא רק באחדותן של המפלגות הציוניות, – אני מאמין באחדות ציונית של כל העם היהודי. אני מאמין שאנו עומדים על סף תקופה חדשה, אשר בה תאחד התנועה הציונית את כל העם היהודי, על כל מפלגותיו ומעמדיו, תחת הדגל הציוני.

ומכיוון שאני מאמין כל כך באחדות ציונות זו ורואה בה צורך חיוני של התקופה החדשה, שבה אנו עומדים, אני רואה חובה להבחין בין אחדות־אמת ובין אחדות־רמייה. אַל נישא שם האחדות ושם השלום לשוא.

אחדות ושלום אינם מטרה לעצמם. הם רק אמצעי. לשם מה? ואני רוצה להגיד בדברים הברורים והמפורשים ביותר: אם אחדות לשם פירוק ההסתדרות הציונית; אם אחדות לשם הריסת הערך הפוליטי והאורגנזציוני של הקונגרס הציוני; אם אחדות לשם חתירה תחת הנציגות המדינית של העם היהודי; אם אחדות לשם אוונטורוֹת פוליטיות, החלפת המאנדאט והגשת פטיציות מכשילות לגף1; אם אחדות לשם התנפלות על שליחי קרן היסוד; אם אחדות לשם חינוך בריוני של הנוער היהודי; אם אחדות לשם הריסת כנסת־ישראל המאוחדת, אם אחדות לשם פיצוץ השמשות בועד־הלאומי; אם אחדות לשם הפרת־שביתות ומעשי אלמות; אם אחדות לשם גלוריפיקציה של סטווסקי2; אם אחדות לשם שבירת הסתדרות העובדים; אם אחדות לשם סידור תהלוכות פרובקציוניות על יד הכותל המערבי; אם אחדות לשם חילול שמות קדושים כתל־חי ויוסף טרומפלדור3; אם אחדות לשם גנבת תעודות ממפלגות אחרות – אלחם בכל כוחותי נגד אחדות שכזו.

אבל אם אחדות לשם יצירת כוח ציוני גדול, לשם יצירת שלטון ציוני בארץ ובגולה, לשם הגברת השפעתה ואמצעיה של ההסתדרות הציונית, לשם הגברת השפעתה ואמצעיה של ההסתדרות הציונית, לשם הרמת הקרן של הקונגרס הציוני והנציגות הפוליטית הנבחרת בקונגרס; אם אחדות לשם האדרת ההון הלאומי והרחבת המיפעל ההתישבותי; אם אחדות לשם גיוס העם היהודי והפעלתו בהסתדרות הציונית; אם אחדות לשם הכשרה חלוצית של הנוער ותגבורת העליה החלוצית; אם אחדות לשם חיזוק הסמכות והאירגון של כנסת־ישראל; אם אחדות לשם מלחמה נאמנה על עבודה עברית; אם אחדות לשם ביצור אירגון העובדים ושלימות הסתדרותם; אם אחדות לשם הגנה על זכויות העובד במשק, בישוב, בארץ ובציונות; אם אחדות לשם החשתה של גאולת הקרקע ובנין הארץ; אם אחדות לשם הגברת הציונות כלפי־חוץ, כלפי ממשלת המאנדאט והעם הערבי – אחדות זו תבורך, תקום ואיש לא יעיז להפריע את בואה.

השלום אינו מטרה, והמלחמה אינו מטרה. המטרה היא הגשמת הציונות. ואם לשם הגשמת הציונות יהיה צורך והכרח במלחמה – נילחם, ונשקיע במלחמה זו את כל התלהבותנו ומרצנו. אנו עומדים בקשרי־מלחמה זה שנים רבות. ואם ההגשמה הציונית תחייב שלום – יעשו הכל את השלום. יש עכשיו, יותר מבכל שעה אחרת, צורך רב בשלום – בשלום ציוני. ויש צורך באחדות – באחדות ציונית. ויש רק אחדות אחת אשר תיכון בתוכנו: לא אחדות אידיאולוגית; זו לא תיתכן. לא יהיו דברים אחדים ומחשבה אחת בכל פיזורי ישראל; יש ניגודים, ניגודי־אנטרסים, ניגודי־תרבות, ניגודי־חינוך, ניגודי־מסורת. והם לא יתבטלו כל כך מהר. אולם אפשרית והכרחית – אני רואה זאת כצו הגורל של שעה זו – אחדות הפעולה, אחדות פעולה ציונית. על אחדות זו, ורק על אחדות זו, ייכון השלום.


*


הא' גרוסמן ליגלג על המו"מ בלונדון4 ובשמחה־לאיד שאל: האם מה שזרעתם במשך עשר שנים תאמרו לתקן עכשיו? רבותי, מה שזרענו במשך עשר השנים אינו טעון כלל תיקון. כל מה שאמרנו במשך עשר שנים אלה – אני יכול לאשר גם עכשיו. אינני צריך לקחת חזרה אף פסוק אחד, אף מלה אחת מכל אשר הגדתי אנוכי או הגידו חברי. כל מה שאמרנו היה אמת – אמת שבהכרתנו. אין לנו תביעה או מונופול על אמת אובייקטיבית, אולם אנחנו האמנו ומאמינים גם עכשיו במה שאמרנו. ודווקא מתוך ידיעה שדברינו היו נכונים – רצו חברי בהנהלה, ואני יחד אתם, לעשות נסיון גדול של שלום, של שלום־אמת. לא לשם תמרון, ולא מתוך רוויזיה בעמדתנו הקודמת. גם לא מתוך הנחה שחל שינוי בצד השני. לא אנו ולא מתנגדינו נשתנו. ואף על פי כן נעשה הנסיון הגדול – והוא עוד לא נסתיים! – כי נשתנה דבר־מה יותר חשוב מהרגלים והשקפות, והשינוי הזה ציווה עלינו את הנסיון.

מה נשתנה?

שני דברים נשתנו: נשתנתה העמדה החיצונית, הסיטואציה האובייקטיבית של הציונות המתגשמת. ונשתנה המבנה הפנימי, ההרכב האישי והחברתי של הציונות המתגשמת.

חל שינוי בגורמי ההגשמה. לא נתחדש הרעיון הציוני ולא נתחדש החזון הציוני. הדיאגנוזה שקבעה הציונות במצב העם היהודי והפרוגנוזה שנתנה לפתרון השאלה – נכסים רעיוניים אלה קיימים ועומדים זה עשרות שנים. אבל הם היו כל עשרות השנים מקופלים בתוך המחשבה המופשטת, בתוך המוחות והלבבות של חוגים בודדים. רק חוזים בעלי עין חדה וחודרת ראו בתוך הביטחון המדומה ואפשרות־הקיום המדומה את הכליון וההרס האורב לעם היהודי בארצות הגולה. העם היהודי בהמוניו לא ראה זאת. העולם החיצוני לא ראה זאת. עכשיו רואים זאת כולם. אין הכרח להיות דווקא ציוני, ואפילו להיות יהודי כדי לראות זאת – התהום האיומה שעליה אנחנו עומדים, פעורה לעיני כל העולם. הדלדול הכלכלי, התרבותי והאנושי, החורבן האזרחי־הפוליטי והלאומי והאבדון הצפוי לנו בגולה – נראה לעין כול. ההיסטוריה אימתה באופן אכזרי את הדיאגנוזה הציונית. והיא מנקרת את העינים ובוקעת שחקים. היש עכשיו עיוור אשר לא יראה את האסון היהודי?

קם גם הפתרון שניתן ע"י חוזים מרחיקי־ראות. – אם כי חוזים אלה נראו מקודם כהוזים ובעלי־דמיונות, ורבים לא האמינו בחזון. לא האמינו כי ארץ קטנה ופרועה, עזובה ומדולדלת, לא ריקה ולא בלי אוכלוסין – תשוב להיות מולדת לעם היהודי. והראָיה – שהם נשארו עד עכשיו בגולה. אולם הדבר נתאמת. ואין צורך בחזון, ואין צורך בעין מרחיקה־ראות – אפשרות הפתרון בולטת, גלויה, כמעט מנקרת העין. נתגלתה יכולת רחבה, נתגלו אפשרויות גדולות, לא לעתיד־לבוא – אלא עכשיו, בימינו. החזון ההיסטורי הולך ונעשה עובדה, עובדה מתגברת, מציאות דינאמית. זהו השינוי הגדול, הכפול, האובייקטיבי שחל בעמדתה ההיסטורית של הציונות המתגשמת



*


וחל שינוי בפנים, שינוי סובייקטיבי, בתוך התנועה הציונית, בתוך הכוחות המגשימים. וגם פה חל שינוי כפול. קודם כל חל שינוי ביולוגי. הציונות הקונגרסאית כבר מונה כמעט ארבעים שנה – והדור הראשון בציונות זו, הדור ששלט בו רעיון הציונות החדש בטהרתו וברעננותו – כמעט שאינו עוד. שרדו רק מועטים העומדים עדיין על משמרתם במלוא כוחם ואמונתם ורעננותם, אלה הם יחידי־סגולה. רבים מהחיים אתנו נזדקנו, ולא רק במובן הגופני, אלא גם במובן רוחני, נפשי. אולם קם דור חדש. הוא עדיין אינו יושב בחדר זה – רק מעטים מתוכו מיוצגים בוועד־פועל זה. אבל הוא ישנו, והוא מהווה עכשיו את הכוח האמיתי, החי בציונות. הוא עדיין לא בא לידי ביטוי. אבל הוא משמש גורם חדש, מחדש, דינאמי, ועליו תיבנה הציונות החדשה, ציונות ההגשמה.

וחל שינוי שני. שינוי חברתי. לא רק חילוף־החומר הציוני, אלא גם חילוף־המשמר בציונות. צמח ונצטבר כוח מגשים כאשר לא היה מעולם.

ראשוני הציונים היו לא רק אלה אשר הגו את הרעיון הציוני: קלישר, הס, פינסקר, הרצל, סירקין, בורוכוב. ראשוני הציונים היו גם אלה אשר הגשימו בראשונה את המיפעל הציוני. ועדיין איני יודע ערכם של מי גדול יותר. ובראשונים אלה היו אנשי ביל"ו. זו היתה ההעפלה החלוצית הראשונה, הצבת הראשונה שנעשתה בנס. לזמן־מה כאילו נפסקה, נשתתקה. אולם המעין הטמיר לא דלל, וכעבור דור אחד פרץ מחדש – ומאז הוא מתמיד והולך, מתמיד ומתגבר, ובארץ נצטבר כוח חלוצי גדול, הוקם צבא רב של מגשימים, אשר לא הסתפקו בפרוגרמה, באומר ודברים, אלא העמידו את עצמם, וכל חייהם, יום יום ולילה לילה לשירות המיפעל, בעבודה ובהגנה. הרבה זמן לא הבינה ולא העריכה התנועה הציונית את הפלא החלוצי הזה. היא לא ראתה את המתהווה. אחד העסקנים הציוניים שאל פעם את אחד החלוצים האלה: “מה זה חלוץ? הייתכן שיהיו אנשים המעמידים את כל חייהם לשירות ההגשמה?” וזה היה הרבה שנים לאחר הופעת החלוצים האלה בארץ – אמנם הם היו רק מעטים, רק מאות אחדות; עכשיו הם רבבות. ואירגון אחד שלהם מונה עכשיו שבעים אלף. ואין כוח ציוני ככוח הזה. זוהי ציונות אחרת, ציונות אשר לא ידעתם, ואשר רבים מכם עוד לא הגיעו אליה אפילו היום.

כוח ציוני זה הצטבר לאט לאט – וזהו הרכוש הגדול ביותר אשר התנועה הציונית עשתה. וכוח זה בא לידי גילוי רב בקונגרס השמונה־עשר – ובזה היה ערכו ההיסטורי של הקונגרס השמונה עשר.


*


התרעמו עלי שאמרתי בקריאת־ביניים: “הלוואי ירבו קונגרסי־פראג”. בישיבה האחרונה של הוועד־הפועל הציוני, לפני שנה, אמרתי: הערכה אובייקטיבית על הקונגרס הי“ח, תבוא רק בקונגרס הי”ט, ידעתי שיש שתי הערכות, ולא רק של הקונגרס, אלא של כל הופעות החיים. יש אנשים שאזנם שומעת רק את ההמולה החיצונית ועינם רואה רק את הקצף שעל פני הדברים. המולה זו וקצף זה מתפרסמים על־ידי סוכנויות טלגרפיות ועיתונאים זריזים ושטחיים באותיות של קידוש־לבנה על עמודי העתונים, המרבים לתת חומר מגרה, סנסאציוני, צעקני. אך יש אנשים אחרים שאזנם ערה למתרחש במעמקים ועינם חודרת לתוך תוכם של הדברים, מבעד לקליפה החיצונית.

את ההמולה והקצף של הקונגרס האחרון אינני מחשיב, ואיני מתגעגע להם. אבל לא בהם היה ערכו של הקונגרס. המאורע הגדול והחשוב של קונגרס י“ח – היה גילוי הכוח החלוצי הרב של מגשימי הציונות, וריכוז מיטב הנוער והעם הציוני אשר התאסף סביבם. בישיבה זו שמעתם דו”ח ממה שנתן הקונגרס האחרון לישוב, למיפעל הציוני, לתנועה הציונית – במשך שנה וחצי שלאחר הקונגרס.

וגם על פעולה זו יש שתי הערכות. ושתי הערכות אלו נשמעו משני באי־כוח מפלגה אחת, מבאי־כוח הציונים הכלליים, הדומים כאילו זה לזה בעמדתם הסוציאלית ובחינוכם החברתי: אוסישקין וד“ר שמוראק. אושיסקין אמר: הנהלה זו היא הטובה ביותר שהיתה לנו בשנים האחרונות. וד”ר שמוראק אמר: הנהלה זו היא הגרועה ביותר שהיתה לנו בשנים האחרונות. אוסישקין העריך רק את ההנהלה, הוא לא העריך את עצמו, את אמיתיותו, את אובייקטיביותו. הדברים שאמר והדברים שלא אמר הולמים את אוסישקין. והדברים שאמר שמוראק הולמים את שמוראק. האיש הזה לא הסתפק בהערכת ההנהלה; הוא העריך גם את עצמו. הוא הבטיח שאינו מדבר כאיש מפלגה, שאין לא כל פניה מפלגתית, שהוא מדבר רק כאיש אובייקטיבי, רק מתוך אהבת האמת, ורק מתוך דאגה לציונות כולה. מתוך הערכה עצמית זו נתן הערכה שלילית על ההנהלה. ושתי הערות אלו של שמוראק ראויות זו לזו.

אולם יש זכרון לאנשים, ונחוץ מאוד שלתנועה הציונית יהיה זכרון. זהו המושב השני של הוועד־הפועל בירושלים, לאחר קונגרס־פראג. ולא במקרה נתאספו שני המושבים בירושלים – גם זהו פרי הקונגרס בפראג.

במושב הראשון דובר הרבה על ההנהלה – איך דובר! במנוד־ראש, בביטול, כמעט ברחמנות. אז יעצו להנהלה למהר ולהתפטר, ואפילו הציעו למַנות הנהלה זמנית ולכנס קונגרס תכוף להציל את התנועה מהאסון הגדול והנורא של הנהלה עלובה ומחוסרת־יכולת זו, אשר בה נכשלה התנועה. הפעם, לאחר פעולה של שנה וחצי, נשמעו דברים אחרים. המבקרים המושבעים חיפשו בנרות איזה כישלון, איזו הזנחה, איזה מישגה – וקשה היה להם למצוא. עוד יותר קשה היה להתעלם מההישגים והכיבושים. אין כל צורך ללמד זכות על פעולות הנהלה זו. ואני אהיה האחרון שאנסה לעשות זאת. אני חבר ללא־תיק בהנהלה, ופחות משאר חברי עסקתי בפעולותיה. העושים אינם אהובים על כולכם – אבל במעשיהם החשובים לא יכפור איש.

אמנם נעשה נסיון ע“י בא־כוח מפלגה אחת להפקיע את זכות ההנהלה מהמעשים אשר עשתה. גם ה' סופראסקי כחברו שמוראק אין לו כמובן כל פניה מפלגתית ורק אהבת האמת האובייקטיבית לנגד עיניו, והוא אמר: אמנם רכשו את החוּלה. אבל מהי הרבותא? עלו לארץ חמישים אלף יהודים. איזו שייכות יש להנהלה לדבר זה? נדחתה לע”ע המועצה המחוקקת5 אבל זה עשתה הממשלה עצמה. סודרו עניני הכספים, אולם יד הפרוספריטי באמצע. השיגו מילווה של חצי מיליון? מה בכך? נמצאו אנגלים שיש להם הרבה כסף ורצו לעשות עסק טוב ונתנו כסף להנהלה. כל אחד מקבל מילווה בתנאים אלו. האין כל זה פשוט בתכלית הפשטות? ואמנם, אילו לא רצו בעלי־הקונצסיה למכור את החוּלה והממשלה לא היתה מסכימה להעברת הקונסציה ליהודים – האם יכלה ההנהלה להכריחם על כך? ואילו לא היו כלל יהודים שרוצים ומוכרחים לעלות! האם היתה ההנהלה עושה עליה גדולה כזו? ואילו הממשלה לא היתה מעכבת את הקמת המועצה המחוקקת – האם יכלה המחלקה הפוליטית לעשות זאת בעצמה? ואילו לא היה בנק אנגלי גדול מסכים להלוות לנו כסף – האם היו חברי ההנהלה מוציאים את הכסף מכיסם? כל זה נכון וקיים ושריר. הכל כאילו נעשה מאֵליו: הממשלה פתחה מאליה לרווחה את שערי הארץ והכניסה חמישים אלף יהודים, והבנקים נתנו מאליהם הלוואה, והקרדיט של ההנהלה הציונית עלה מאליו, והכנסות הקרנות גדלו מאליהן, והחוּלה עברה אלינו מאליה – הכל נעשה מעצמו, מאליו; את כל זה יודע סופראסקי עכשיו, לאחר המעשה. אולם הוא לא ידע זאת מיד לאחר הקונגרס, ובמושב הקודם של הוועד־הפועל הציוני. אז נשמעו דברים אחרים לגמרי מפיו של סופראסקי ומפיו של עתונו הנקרא בשם “הציוני הכללי” (בתוך מפלגות שונות בציונות אוהבים מאוד את סגנון הסגי־נהור, והכל נקרא בשם הפוך מתכנו). עתון “ציוני” ו“כללי” זה ניבא מיד לאחר הקונגרס שהנהלה זו עתידה להכשיל את ההסתדרות הציונית, להביא לידי פשיטת־רגל כספית, להחליש ולהרוס את עמדותינו הפוליטיות, להוריד את כבודנו בעיני הממשלה, לשתק את פעולת הקרנות, להבריח את ההון מן הארץ ולהמיט שואה על הציונות. ושונאי ההנהלה לא רק ניבאו לכישלון. הם ציפו לו, התפללו אליו ועשו את כל אשר ביכולתם להביא אותו. אז לא סמכו על הסטיכיה, לא האמינו שמאליו יבוא הכישלון; הם היו אקטיביים. הם הכריזו חרם על הקרנות, הם חתרו תחת הקרדיט של הסוכנות, הם ניסו להבאיש את ריחה בישוב וכלפי הממשלה, הם הכריזו ששערי הארץ ייסגרו, הם עוררו בהלה, ועשו את כל אשר בידם למען מנוע כל פעולה חיובית בידי הנהלה זו. ואין זו אשמתם כלל וכלל אם המעשים באו ונעשו.

*


הא' שכטמאן מהסיעה הרוויזיוניסטית גילה את מקור העליה גדולה: היטלר. ויודע אני שהיטלר שימש מקור לכמה הופעות ותורות ומעשים בשטח ציוני מסוים, שאין לראותם כברכה לציונות. אולם העליה שהיטלר גרם לה יש בה ברכה ציונית, אם כי שכטמאן וחבריו התאמצו דווקא כאן להפריע למעשים שסייעו לעליית יהודי גרמניה. הסרת־הטבעת פעלה תמיד בהיסטוריה היהודית יותר מכמה וכמה נביאים. וכמה ציונים טובים נמנעים עוד עכשיו לבוא – מפני שסכנת ההיטלרים טרם הגיעה אליהם. ואנו יודעים שאילו לא באו מים עד נפש לא היו ההמונים באים לארץ. וזהו גדלה של הציונות שהיא יכלה בשעת צרה לתת מיקלט לאלפים מפליטי “המלכות השלישית”, ולהפוך חורבן קיבוץ יהודי למקור של הצלה ובניה. אבל שערי הארץ לא היו פתוחים לרווחה, – והמצב הפוליטי לאחר הקונגרס לא היה מזהיר כלל וכלל. בקונגרס השמונה־עשר ולאחריו לא היתה הרגשה שיש אפשרויות קליטה המונית. להיפך, היינו אז שרויים בדאגה קשה. עוד בכרוז הראשון שפירסמה ההנהלה מיד לאחר הקונגרס ציינה את ההופעות המדאיגות במדיניות ממשלת המאנדאט, ולהופעות אלו נוספו ההפגנות וההסתות מצד הערבים. וההנהלה התחילה את פעולתה בשטח העליה מתוך תנאים קשים ומחרידים. ובצעדנו הראשון קיבלנו מכה קשה מאת הממשלה. השדיול הראשון שקיבלנו לאחר הקונגרס היה כמהלומת־גרזן בראשנו. ועדיין זכור הדבר כיצד קיבל הישוב וכיצד קיבלה התנועה הציונית אֶת המכה ההיא. נתחדשו גזירות על התיירים, החל ציִד על עולים בלתי־חוקיים, והשתררה בחו“ל הרגשה כאילו נסגרה הארץ בפנינו. כששבתי לפני שנה מלונדון בשליחות ההנהלה בענייני העליה, מסרתי דו”ח בוועדה הפוליטית של הוועד־הלאומי. ואחד העסקנים החשובים של הישוב הבעל־ביתי, העומד בראש העיר העברית הראשונה שלנו6, הגיד בוועדה שיש לו ידיעות ממקור נאמן שבקרוב תפסיק הממשלה את העליה. לא היה שחר לידיעות אלו. אבל זו היתה ההרגשה אז. ואותו מר סופראסקי, הרואה עכשיו שעליה של חמישים אלף מסתדרת מאליה, חזר על בדותה זו של סגירת הארץ בישיבת הוועד־הלאומי. וההנהלה רצתה אז לגייס את כל הישוב למלחמה בעד הרחבת העליה – וסופראסקי וחבריו בהסתדרות הציונים הכלליים החליטו שאין להיענות להנהלה זו, ואסרו על חבריהם להשתתף בוועדה הפוליטית – שמא יעזור הדבר לפעילות ההנהלה. ההנהלה הזמינה באי־כוח של אירגון כלכלי חשוב – של התאחדות האיכרים, לפנות יחד עם באי־כוח החרושת והתעשיה לממשלה, והוא סירב – והציונים הכלליים מסיעתו של סופראסקי עובדים יחד עם אירגון זה. ובעתון של אותו אירגון נדפסו מאמרים נגד דרישות העליה “המופרזות” של הנהלת הסוכנות – וחבריו של סופראסקי משתתפים בעתון זה. עמדנו בהתאבקות קשה את הממשלה לא רק בדבר העליה, כי אם גם בדבר שהוא יסודה ועיקרה של הציונות, ושבו תלויה אפשרות העליה – בדבר העבודה העברית. ואותו עתון כתב שיש לצמצם גם את העבודה העברית. וסופראסקי וחבריו לא מיחו נגד זה.

אני שמח לציין שיחס תמוה זה לא היה יחסו הכללי של הישוב, וחוגים בעלי משקל רב בארץ, – עמדו לימין ההנהלה בהתאבקותה הקשה בעניני העליה. איש כרוטנברג,7 נובומייסקי,8 פולק,9 שינקר,10 באי־כוח פיק"א, החקלאים הלאומיים נענו ברצון לתביעתנו ועזרו לא מעט.

לא אעמוד על החתירות מצד אחר, שנעשו במשך זמן זה, תחת הפעולות הפוליטיות של ההנהלה. נקווה שפרק מעציב זה נסתיים. אולם כשעושים חשבון – יש לעשות לא רק חשבון ההנהלה, אלא חשבון התנועה, וחשבון המפלגות השונות בתנועה. ההנהלה צריכה ללמוד מהשגיאות אם נעשו כאלה, ויש צורך שגם המפלגות ילמדו מהשגיאות שעשו.

גם בענין המועצה המחוקקת לא היה הכל חלק מצד הישוב. אוסישקין אמר שההנהלה הצליחה בדבר זה מפני שכל הישוב היה מאוחד בהתנגדותו. לצערי אין זה כל כך מדויק. עתון יומי אחד, המתימר לדבר בשם “הרוב” בישוב, פירסם מאמר בעד המועצה המחוקקת. ואיש מהציונים “הכלליים”, הקרובים מאוד לעתון זה, לא מיחה; כי לעתון זה יש זכות גדולה: הוא נלחם בהסתדרות העובדים ומגן על הספסרים.


*


מלבד הפעולות הבולטות אשר נזכרו בדינים־וחשבונות של המחלקות השונות של ההנהלה יש צורך לציין עוד דבר אחד שאינו ענין לשום מחלקה. לאחר הקונגרס בפראג הורם קרנה של ההסתדרות הציונית ושל ההנהלה הציונית, לאו דווקא של הנהלה זו, אלא של ההנהלה כמוסד העליון של התנועה הציונית, כל אחד זוכר עדיין בכמה ביטול ולגלוג התיחסו חוגים חשובים בישוב בשנים האחרונות לכל ה“בטלנות” הזאת של קונגרסים ציוניים, הסתדרות ציונית והנהלה ציונית. בכמה זלזול דיברו על מוסדות לאומיים, ובכמה בוז שמו את ה“מוסדות” במרכאות כפולות. בשנה וחצי אלו הורם כבודה של ההסתדרות הציונית, גדל ערכה של ההנהלה הציונית, נתחדש דרך־ארץ ציוני. זהו נכס חשוב וכיבוש רב.


*


והמעשה אשר נעשה אחרי פראג אינו מעשה יחידים. איני מזלזל בערך אישים. יש אישים גדולים בציונות. לא תמיד דיבוריהם מוצלחים. ולא אחת גרמו בפליטת־פה שלהם מבוכה והתרגזות בתנועה. אולם מעשיהם ומיפעליהם הגדולים כבר נעשו לנכסי־צאן־ברזל של תנועתנו ושל ההיסטוריה העברית, ועוד כוחם אתם, ועוד נתכנו להם עלילות. אבל אישים נתונים לתנודות ולמצבי־רוח רגעיים. והיו הרבה נדנודים בתנועה הציונית שלא היה בהם הכרח פנימי, אלא באו כפרי מצבי־רוח אישיים, מצבים רגעיים וחולפים. הכוח שעשה את הפעולה הציונית לאחר פראג – אינו כוח אישי, אלא כוח קיבוצי, כוח של תנועה חלוצית מגובשת בעלת רצון היסטורי ודרך כבושה. כוח זה הטביע חותמו על פעולת הנהלה זו, וכוח זה הולך וגדל, מוכרח לגדול עם גידול ההגשמה הציונית. כוח זה לא יימעד ולא ויישבר, וכל כלי משחית לא יצלח עליו. במשך שתי השנים האחרונות גדל כוח זה כפליים. מ־35,000 נעשו ל־70,000. אין זה 70,000 שוקלים, אין זה 70,000 תורמים – הוא יותר מזה. אלה הם 70,000 מגשימים, 70,000 אנשי־צבא ציוניים. כדבר הזה עוד לא היה בציונות. וזהו השינוי הרב שחל בהרכב ובמובנה הפנימי של הציונות מימי פראג ואילך.


*


השינוי החיצוני במצב העם היהודי – גילוי החורבן בכל מוראו, גם לעיני היהודים עצמם וגם לעיני העולם הבין־לאומי – והשינוי שחל בארץ – התגלות האפשרות והיכולת הגדולה לפתרון הציוני, שניהם וכן השינוי הפנימי – התנערות התנועה, הופעת נוער ציוני רענן ורב־אונים וגידול כוח מגשים העומד לשירות המפעל והתנועה; לא רק כוח שוקלים ותורמים, אלא כוח חלוצי העומד בחזית העבודה והבנין וההגנה, – כל אלה קובעים מצב חדש ומצריכים ומאפשרים אחדות ציונית מחודשת. בישיבה זו, כמו בישיבות הקודמות של הועד־הפועל הציוני, ראינו אותם האנשים ושמענו אותם הדברים, כאילו לא נשתנה שום דבר, ויש אומרים: אין אלה מוכשרים להשתנות. לא נכון הדבר הזה. הם מוכרחים ועתידים להשתנות. יש חומר שאינו עלול להשתנות בטמפרטורה נמוכה. אבל ברגע שמכניסים אותו לטמפרטורה גבוהה מיד הוא מתהתך, ואפשר לצקת אותו בדפוס חדש. ברגע היסטורי זה יש, מוכרחה להיות, טמפרטורה ציונית גבוהה. ואני מאמין שאפשר להתך מחדש את החומר הציוני, גם הגרוע והמקולקל, ולצקת אותו בדפוסים חדשים שיהלמו את צרכי־השעה הגדולים. יש גם כור רב־אונים אשר יבצע את ההיתוך הזה, יחַשל את הדפוסים וייצוק לתוכם את החומר החדש והישן כשהוא מצורף ומזוקק למלא את התפקידים החדשים העומדים כרגע לפני התנועה הציונית.

ואנו עומדים כרגע לפני תפקידים חדשים וגדולים. השאלה המרכזית בשעה זו היא למָה אנחנו מוכנים. אם כולנו נדע ונכיר למה אנחנו נתבעים – והדבר עכשיו קל יותר מאשר לפני שנתיים – אני מאמין שנמצא בנו את הכוח המשותף ליענות לתביעה.


*


כשבסוף הקונגרס הי“ח מצאתי עצמי, לאפתעתי, בתוך ההנהלה הציונית, שאלתי את נפשי: מה זאת ציונות בשעה זו? לא שאלתי את עצמי מהי המטרה הסופית של הציונות. מטרה זו אני מכיר זה עשרות שנים. בלי אמונה במטרה זו לא היו חברי ולא הייתי אנוכי מוצאים בנו את הכוח לעשות במשך שנים עבודה קטנה זו שעשינו במושבות יהודה והגליל בראשית העליה השניה: להתהלך ביום עם צמד בקר בתלם או לעמוד בלילה על־יד הקיר ברובה יד. במטרה הסופית לא חלים שינויים ואין היא מתחדשת מזמן לזמן. אולם בהגשמה הציונית חלים שינויים. ההגשמה הציונית אינה נעשית בבת־אחת. יש שלבים בהגשמה – ובכל פעם, בכל תקופה, יש לדעת מהו השלב שעלינו לעבור. זהו הבירור שיש לעשות מפעם לפעם, ולא הבירור שניסו לעשות בקונגרס הי”ז. אין ויכוח תפל מהוויכוח ההוא על מטרה סופית. ויכוח רוויזיוניסטי זה נזדמן לי לעשות לפני הרבה שנים, כשלא היה עדיין רמז לתנועה רוויזיוניסטית.11 הדבר היה לפני עשרים שנה, בשנת 1915 באמריקה, לאחר פרוץ המלחמה, כשגורשתי יחד עם יצחק בן־צבי מהארץ ע“י ג’מאל פחה. בא אז לאמריקה גם פנחס רוטנברג, והוא הביא אתו הצעות גדולות על דבר לגיון יהודי, על סידור “ממשלה” יהודית של יהודי אמריקה ועל הופעה מאורגנת של העם היהודי בוועידת השלום (שנראתה לנו אז קרובה) לשם דרישת ארץ־ישראל לעם היהודי. רוטנברג ביקש אז לצרף לתביעה זו את כל היהודים, והוא פנה לחברו במפלגת ס.ר., לחיים ז’יטלובסקי, שהתנגד אז לציונות. המעוף של רוטנברג לקח את לבו של ז’יטלובסקי והוא נתן יד למפלגת פועלי־ציון. אולם ז’יטלובסקי דרש אז מדינה יהודית, לא פחות ולא יותר (אוסישקין: אני דורש יותר– מלכות בית דוד. בן־גוריון: אני דורש עוד יותר: מלכות שדי עלי אדמות, אחרית־הימים של הנביאים). ז’יטלובסקי לא רצה להסתפק בתביעות הצנועות של פועלי־ציון: הכרת זכות העם היהודי לבנות מחדש את מולדתו ועמד בכל תוקף על הדרישה להכריז על רפובליקה יהודית בארץ־ישראל. ואני הציוני הוותיק הייתי צריך להתווכח עם ז’יטלובסקי בעל־התשובה. הוא טען שגאולת העם היהודי צריכה לבוא מיד ובשלימות, ואת המדינה היהודית עלינו לקבל מוועידת השלום. ואני טענתי, שגאולתנו אינה ענין של אַקט חד־פעמי, אלא פרוצס היסטורי; ולא אקט חיצוני שניתן ע”י הממלכות, אלא מאמץ פנימי של העם היהודי. כי בעצמנו נצטרך לבנות את הארץ – ובמשך הרבה שנים, והמדינה היא ענין לעתיד.


*


אני מאמין עכשיו שהעתיד הזה אינו רחוק כל־כך. כשבאתי לארץ בפעם הראשונה – והייתי אז צעיר בעשרים ותשע שנים משאני היום, – לא האמנתי שעיני תחזינה בהגשמת הציונות. עכשיו, לאחר עשרים ותשע שנים, אני מאמין שאין הדבר מן הנמנע שאזכה לראות זאת בחיי. אבל גם עכשיו אני יודע שזהו פרוצס ממושך, פרוצס שיש בו שלבים רבים. ובכל שעה אנחנו חייבים לדעת מהו השלב הקרוב, ובכל שעה עלינו לעשות מאמצים קשים לעבור משלב לשלב. לא די להביט לראש הפיסגה ולעמוד במקום אחד.

בסוף הקונגרס האחרון שאלתי את עצמי: מהו השלב הקרוב? ונתתי לעצמי ולחברי את התשובה: חמישים אלף עולים לשנה. ציונות בשעה זו פירושה עליה של 50 אלף יהודים בשנה, לכך עלינו לכוון את כל מאמציה של התנועה. אין זו תכנית לתמיד. זו היתה התכנית לשנתים אלה. האם היה דבר זה נתון מאליו? ההיו 50 אלף מונחים בקופסה, כפי שאפשר לחשוב מדברי סופראסקי? לא: גם עכשיו אין עליה זאת מונחת בקופסה הציונית. לכך נדרשו ועוד נדרשים גם עכשיו מאמצים גדולים. המאמצים עוד לא נעשו. כי עליה אינה הסעת יהודים לארץ, אלא השרשת העולים בארץ. ואם באו 50 אלף אין לנו הביטחון שהם באמת השתרשו והתערו בארץ, ועלינו לעשות עוד מאמצים רבים למען השרשה זו.


*


אבל כשאני שואל את עצמי עכשיו: מה זאת ציונות בשעה זו, מהו השלב הקרוב – איני אומר עליה, לא מפני שיש לנו עליה מספיקה. העליה שישנה אינה מספיקה; אפשר ויש חובה להגדילה. יש גם הכרח להשביח את הרכבה, כי קטן מדי הוא חלק העליה העובדת. כי לרגל מיעוט זה של העליה העובדת אנו משמיטים עמדות־יסוד בעבודה ומאבדים את המושבה. אין אנו יכולים להסתפק לא באיכות הקיימת של העליה ולא בכמותה. והכמות כאיכות חשובה. כי הכמות כשהיא לעצמה יש לה חשיבות איכותית. כי הכמות חשובה לא רק בשביל הצלת עוד אלפי יהודים– גם בהצלה זו אין לזלזל כלל וכלל, – אלא שיש ערך פוליטי, ערך מכריע לכמות. כי אין יודע מה ילד יום. אנו מצוּוים להגדיל את כוחנו בכל המהירות ובמלוא האפשרות. בכמות יש מנוף פוליטי, מנוף פוליטי עיקרי. גודל העליה משנה את כל הקונצפציה הציונית גם בעיני העם היהודי וגם בעיני העולם. גודל העליה עושה את הציונות המדינית לעובדה, לכוח. העליה ההמונית זו היא העובדה הפוליטית המרכזית של שעה זו, ועלינו להגביר ולהגדיל עובדה זאת. משום כך כל כך חשובה התעשיה. כי התעשיה קולטת המונים. משום כך חשובה העיר, כי העיר קולטת המונים. והכמות חשובה – מפני שהזמן קצר. שאלת הזמן והטמפּו היא שאלת־גורל בשבילנו. ויש לנו ויכוח רב עם הממשלה על הטמפּו. ואילו הייתי בא להגדיר את המצב הפוליטי שלנו בשעה זו הייתי מגדיר אותו בשני מרחקים: במרחק שבין תפיסת הטמפּו שלנו ובין תפיסת הטמפּו של הממשלה מצד אחד, ובמרחק שבין תפיסת הטמפו של הממשלה עכשיו ובין תפיסת הטמפו של הממשלה לפני שנתיים מצד שני. ויש עדיין מרחק בין תפיסתנו אנו ובין תפיסת הממשלה, ואני חושש שמרחק זה יישאר עוד זמן רב. ותהיה לנו התאבקות ארוכה וממושכת עם הממשלה, כי הממשלה האנגלית, וגם הנוחה ביותר והידידותית ביותר, היא קודם כל ממשלה אנגלית, ולא ממשלה ציונית. אולם בא שינוי בתפיסת הממשלה, לעומת התפיסה שהיתה לה לפני שנתים, אך עוד רחוקה היא מתפיסתנו אנו. וההתאבקות ביננו לבין הממשלה במקומה עומדת. ודוקא מפני שיש ערך מכריע לכמות העליה, ויש ערך מכריע לטמפּו, עומד עכשיו במרכז תפקידנו דבר שני – והוא: חקלאות.


*


יש לקח איום אחד בהיסטוריה העולמית. כל מי שלמד תולדות רומא זוכר את הפרק הדראמטי שנקרא בשם המלחמה הפונית. בלשוננו ראוי להגיד המלחמה הכנענית. היה מצביא כנעני גדול, מגזע קרוב לעברים הקדמונים, היה לו שם עברי ותואר עברי: חניבעל, השופט מקרת חדשת (קרתגה). זה היה אחד המצביאים הגדולים בתולדות העמים, ואולי הגדול שבהם, והוא עמד בקשרי מלחמה את רומא הצעירה, והוא הראה נפלאות במלחמה. הוא עמד בראש צבא שכירים, בני עמים וגזעים שונים, והוא הוליך אותם מאפריקה הצפונית, דרך הררי־אלף, והביאם ללב איטליה ועשה שמות במחנה הרומאים. נגדו עמד צבא רומאי גדול, גדול מאשר לו, והוא הנחילם מפלה אחרי מפלה. אבל לא עמדה לחניבעל כל גבורתו וכל גאונותו הצבאית והממלכתית – כי הוא היה לא רק מצביא גאוני, אלא גם איש־ממלכה גאוני – הוא הוכרע ונפל לבסוף, אם כי נגדו עמדו גנרלים בינונים מחוסרי־כשרון. הבינוניות הרומאית ניצחה את הגאונות הכנענית. כי קרתגה היתה מדינת־עיר, ורומא היתה מדינת־כפר, ובהיאבקות הנואשת שבין עם־עיר ובין עם־כפר ניצח עם־הכפר. וכל עשרה המסחרי של קרתגה וכל הגאון של גדול מצביאיה לא הועילו. גבורת חניבעל נשברה במלחמתם העקשנית של איכרי רומא. איכרים אלה לא נרתעו מהמפלות הקשות שנחלו זו אחר זו – כי היו מעורים בקרקע ומחוברים לאדמתם. והם התגברו על קרתגה ומחו אותה מעל פני האדמה בלי השאיר לה שריד ופליט.


*


ואנחנו באים שוב לבנות מדינת־עיר ונעשים גם פה לעם־עיר – ומסביבנו עם מעורה בקרקע. ולא רק פה בארץ, אלא בכל הארצות השכנות. יש בידינו להקים מדינה עירונית גדולה בתל־אביב ובחיפה, עם מיליון תושבים ויותר – אולם סופה יהיה כסופה של קרתגה. תקראו על המצב הפנימי של קרתגה בימי חניבעל – ותמצאו את דיוקנה של תל־אביב: אותה התרבות התלושה, אותו חוסר השורש, אותה התלות בסביבה כפרית זרה, אויבת, אותה העצמיות המדומה, הנחכה גם לאותו הסוף?

גם המושבה שלנו מתעיירת. מתוך 300 אלף היהודים שבארץ רק כארבעים אלף – 13% – חיים מחקלאות, ועדיין אין אני בטוח אם ארבעים אלף אלה מחוברים לקרקע.

והדבר המרכזי, הקובע בשעה זו, הוא חקלאות, קרקע. גם צורך זה לא נתחדש לגמרי עכשיו, תמיד ראינו בחקלאות את היסוד, את הבסיס. אולם היקף־הצורך הוא חדש. אנו עומדים עכשיו לפני מידות חדשות. היקף העליה – 50 אלף לשנה – משנה בהחלט את היקף הצורך בקרקע. העליה היהודית יוצרת שוק גדול עירוני, ושוק זה מבצר את המצב הקיים, שאינו יהודי, ומייקר את הקרקע שאינו יהודי, ומכביד פי שבעה את גאולת הקרקע ואת האחיזה בחקלאות. ואם לא תהיה פּרופּורציה מתאימה, נורמלית בין ההתישבות העירונית ובין התישבותנו החקלאית, ואם העליה תלך ותגדל – ויש תקוה שהיא תעלה על חמשים אלף, גם אם החמשים אלף אינם מונחים בקופסה – אנחנו אבודים. כי כל עליה גדולה שלא באה אתה גאולת־קרקע רחבה ואחיזה חקלאית רחבה – כורה תהום בינינו ובין קיום לאומי בריא ועתיד לאומי מובטח. העליה מחיבת קנה־מידה חדש במאמצנו החקלאי – גם מאמץ פוליטי וגם מאמץ כספי. מידת־זרת בהתישבות חקלאית בשעה של עליה רחבה היא הרת אסון וחורבן. התנועה הציונית צריכה לדעת שלא רק יש צורך בקנה־מידה רחב של התישבות חקלאית, אלא יש אפשרויות רחבות של התישבות חקלאית; יש קרקע פנוי במידה רחבה. אולם הזמן דוחק, ואם לא נחוש, נחמיץ את האפשרות. עלינו למהר ולרכוש את הקרקע במידה שישנו. אולם הארץ קטנה, שטחה מצומצם והיש הנמצא בעין הוא מעט ומלבד הקרקע שאנו קונים וגואלים עלינו ליצור קרקע חדש. האפשר הדבר?


*


דיברו כאן על הכיבושים של ההתישבות, ומדדו את הכיבושים האלה בפונטים של ריווח. רווחים אלה חשובים מאוד, מפני שהם רווחים של משק עובד, כלומר רווחים ממשיים, הבאים מעודף של תוצרת, מיתרון של כשרון־עבודה, מיכולת משקית מוגברת, לא כרווחים המדומים של הספסרות, שאינם אלא גלגול ממון יהודי מכיס אחד למשנהו. אולם הכיבוש האמיתי של משקי העובדים, של משקי ההסתדרות הציונית – ולא במקרה משקי ההסתדרות הציונית הם משקי עובדים – הוא לא בריווח הכספי שלהם, אלא בערכם הפוליטי הגדול. מהו הערך הפוליטי הזה? משקי העובדים הגדילו את שטח הארץ פי עשרה. המשקים האלה הוכיחו שלקיום משפחה עובדת אינם נחוצים 250 דונם; מספיקים 20 דונם. הברון עשה התישבות והוציא עליה פי כמה משהוציאה ההסתדרות הציונית. בעשרים השנים הראשונות להתישבות שנעשתה בידי שליחי הבארון, עלו 1,000 איכרים 90 מיליון פראנק זהב. הדבר היה לפני 30 – 50 שנה, כשערכו של פראנק הזהב היה פי כמה מערכו עתה. המינימום שניתן לאיכר היה 250 דונם. ועד היום יש לאכרים בסג’רה, מסחה, מלחמיה ויימה מינימום של 250 דונם. עבדתי לפני 28 שנים במושבות אלה – וכשעברתי בתוכן לפני כמה שבועות מצאתי בהן כמעט אותו המשק הירוד והדל של הימים ההם, ואותו השטח הגדול לכל איכר. ואילו היה השטח של 250 דונם מינימום הכרחי לכל איכר – היינו אבודים. כי לא היתה מספיקה האדמה גם לתושבים היושבים מכבר בארץ. אם היחידה ההתישבותית היא 250 דונם – אין אדמה בארץ־ישראל להתישבות חדשה, לא לערבים ולא לנו, והמעשה הפוליטי הגדול אשר עשו משקי העובדים של ההסתדרות הציונית – שהוכיחו בעובדות חיות שאין להפריכן ואין להטיל בהן ספק, כי היחידה ההכרחית בהשקאה אינה אלא 20 דונם, ועכשיו מנסים להוכיח שגם 12 דונם מספיקים; וב־20 דונם אלה אפשר להתקיים ברמת־חיים גבוהה יותר מאשר במאתים וחמישים דונם של ההתישבות הישנה. מעשה זה הגדיל את שטח הארץ פי עשרה ופי שלושה־עשר. זוהי הדרך השניה ברכישת קרקע – דרך יצירת ארץ־ישראל חדשה, – אשר לא היתה כלל במציאות. כי לאדמה יש שלושה ממַדים. על שנים אין לנו שליטה: על הרוחב והאורך. הם נתונים מהטבע ואי־אפשר להרחיבם ולהגדילם. אבל יש ממַד שלישי – פריון הארץ, ואותו אפשר להגדיל פי כמה, ועל־ידיו מגדילים את אפשרויות ההתישבות. רכישת קרקע והגדלת פריון הקרקע – אלה הם שני הדברים הנתבעים מאתנו עכשיו בקנה־מידה רחב, ושניהם דורשים גם מאמץ פוליטי וגם מאמץ כספי.


*


בפעולתנו הפוליטית הצלחנו לרכוש את החוּלה – אבל רכשנו רק זכות. בלי ייבוש, בלי השקאה, ובלי התישבות עובדת אין לזכות זו כל ערך. הממשלה לא תיבש בשבילנו את הקרקע, אם כי חובתה לעשות זאת; היא לא תסדר השקאה והיא לא תיישב יהודים. אנו בעצמנו חייבים לעשות זאת, אם אין ברצוננו לעשות פלסתר את הכיבוש הפוליטי ברכישת החוּלה.

החוּלה שימשה הזמה ניצחת לעלילת הנישול, לעלילת חוסר־הקרקע. כאן שטח גדול ופורה שהיה פנוי במשך עשרות שנים, ואלה שהעלילו עלינו ואלה שטענו למחוסרי־קרקע ערבים לא ראו צורך ויכולת להשתמש בו, אם כי היה בידם. ובשטח זה תיעשה התישבות חדשה מבלי לנשל את מישהו, אלא להיפך: מתוך הענקה ביד נדיבה לאלה שיש להם חזקה כל שהיא באדמה זו. למעשה זה יש ערך פוליטי רב במלחמה הקשה שבה אנו עומדים על התישבותנו בארץ. אבל מה שעלול להיעשות כאן אינו אלא טיפה. בעליה גדולה זו יש צרכים יותר רחבים – וישנן גם אפשרויות יותר רחבות. כוונתי גם לאפשרויות פוליטיות בשביל רכישתנו והאחזותנו הקרקעית באזורים אחרים בארץ. ושוב, גם בנידון זה יש מרחק בין תפיסתנו אנו ובין תפיסת הממשלה, אך גם יש מרחק בין תפיסת הממשלה לפני שנים אחדות ובין תפיסתה עכשיו. התשובה שניתנה ע"י הנציב למשלחת הערבית שבאה לדרוש איסור על רכישת קרקע בידי יהודים, תשובה שאמרה כי השאלה העיקרית בארץ־ישראל היא הגדלת פריון האדמה, יש לה ערך פוליטי גדול יותר מכמה הכרזות של מיניסטרים בפארלמאנט על שמירת המאנדאט. הגדלת־הפריון זהו מרכז הכובד של השאלה האגרארית בארץ, ובה הפתרון הנאמן גם לצרכינו אנו וגם לצרכים של החקלאי הערבי. בתפיסה זו התקרבה הממשלה לתפיסתנו אנו. בתפיסה זו יש פטר אפשרויות רחבות. אבל אפשרויות אלו תיעשינה פלסתר אם לא יהיה לנו כוח כספי גדול ואם ההסתדרות הציונית לא תיעשה לגורם קולוניזטורי בקנה־מידה רחב.


*


אולם חקלאות אינה רק קרקע בלבד. הדבר שהופך קרקע לאחיזה לאומית ממשית הוא – עבודה עברית. היש עוד צורך להסביר חשיבות העבודה העברית? איזו מפלגה ציונית אינה דוגלת בעבודה עברית עכשיו? אבל אילו הייתי בא לקרוא תגר על כמה מפלגות ציוניות, לא הייתי עושה זאת על יחסן לקרנות, ולא על יחסן למשמעת, ולא על יחסן להנהלה – אלא על יחסן הפושע לעבודה עברית. למרות כל הכרזותיכם הטובות לא הערכתם ולא החשבתם שאלה גורלית זו. ד“ר מוסינזון קובל על הפועלים שהם מסדרים משמרות. מה עשו הציונים הכלליים לעבודה עברית לפני המשמרות? ד”ר הופמאן קובל למה בורחים מהמושבה. מתי קראו הריווזיוניסטים ללכת למושבה? אם כמה ביתרי“ם הלכו למושבה – לא הלכו ע”פ קריאתכם; אתם לא חינכתם אותם לכך. בתורת בית“ר שחיברו מנהיגיכם יש הכל: יש “מדינה עברית”, יש “לגיון יהודי”, יש “מוניזם” ציוני – אבל אין בה חלוציות, ואין בה עבודה ואין בה חקלאות. כי מה לחלוציות ולעבודה ולחקלאות עם “מדינה עברית”? ואם מעטים הלכו למושבה – הלכו בעקבותינו, שלא באשמתכם. וכשהלכו – נסיתם אתם לעשותם נשק בידי מנשלי העבודה העברית נגד לוחמיה. וכשנפרצה חומת העבודה העברית בכפר־סבא לימדתם זכות על הפורצים, עד שהביתרי”ם נעקרו גם הם מכפר־סבא. ואם איני מתפלא על לימוד־הזכות של ד“ר הופמאן וד”ר מוסינזון – איני יכול להבין כיצד מצטרף גם אוסישקין למלמדי־זכות אלה.

אוסישקין היה מהראשונים שהכריזו על עבודה עברית כעל עיקר־העיקרים בבנין הארץ, ובמשך עשרות שנים נשאר נאמן לעיקר זה. אבל מהי הזכות שהוא מלמד עכשיו על מחרימי הפועל היהודי? ודאי יש נימוקים וסיבה להחרמה זו. כל בוגד ועוכר־מולדתו יש לו נימוק וסיבה. יש קושי בעבודה עברית? ודאי שיש קושי. יותר נוח ויותר זול ויותר קל להעביד פועל ערבי. יש להרכין ראש בפני כל איכר המקיים עבודה עברית. הפועל העברי “יקר” בכל המובנים, הוא זקוף־קומה ודורש זכויות אזרח. אין להתעלם מקשיים אלה ואחרים ודומה להם, אבל אין ללמד זכות על המחרימים. אמנם ידעתי שהפרדסנים אינם רואים עצמם תלויים כלל וכלל בתנועה הציונית ובדעת־הקהל היהודית. תפוחי־הזהב אינם נמכרים ליהודים, ואין הכרח, לדעתם, לעבדם בידי יהודים, ואם פועלים ערבים מקומיים אינם מספיקים, אפשר “לסדר עליה” מחורן וממצרים.

אבל אין זו חובה ציונית ואין זו גם חכמה ציונית, להקל באופן מוסרי על המתנכרים האלה, ולערער את כל יסוד קיומנו בארץ. התועיל “הטפת מוסר”? במצבנו אין אנו רשאים להסתלק אפילו מהטפת מוסר. אילו היתה אטמוספירה ציונית בישוב, אילו היו כל החוגים הציוניים בארץ יוצרים לחץ מוסרי מספיק, אילו היתה הרגשה כללית שהחרמת העבודה העברית ממיטה שואה על העם היהודי ועל הישוב הקיים – לא היה כל כך קל גם לנשל פועל יהודי, ולא היה אפשר לעתונים “ציוניים” לעמוד לימין המנשלים.

ואיני רוצה להתעלם משום קושי. ישנם קשיים לא רק מצד האיכרים – יש קשיים גם מצד הפועלים. יש משיכה לעבודת הבנין, לחרושת, ולאו דוקא בעיר. גם הפועלים שבמושבה אינם כולם פועלים חקלאיים. יש הבדל רב בשכר־העבודה שבחקלאות ובבנין. ויש דאגה לעתיד, ויש דאגה לקרובים. עלינו לראות את הדברים כהוויתם. – אולם לא נרמה את עצמנו בתרופות־אליל. ולשוא חיפש אושסקין את מקור הרעה בהבדל ההשקפות החברתיות שבין האיכאים והפועלים. אני רוצה לשאול את אוסישקין שאלה מוסרית: מדוע חייב הפועל להתאים את השקפותיו להשקפות נותן העבודה? (אוסישקין: באשר אני רוצה להקל על נותן־העבודה ועל מקבל־העבודה, ומבין אני מאוד את הפסיכולוגיה של האיש המזמין פועל ורוצה שיהיה אתו כבן־ביתו. חושבני שיש בין הפועלים כאלה המתאימים לאיכר זה ויש פועלים כאלה המתאימים לאיכר שני, ויש צורך לעשות את כל מה שאפשר כדי להקל על שניהם).


*


חברי היקר, אוסישקין, אני מכיר את הענין זה שנים רבות. אילו היתה תורתך נכונה, מה היינו צריכים לעשות כשבאנו לארץ לפני 30 שנה? מצאנו איכרים שהיו טריטוריאליסטים ושוללי־ציון – כלום היינו צריכים להתכחש אז לציונותנו, לארץ־ישראל? מצאנו איכרים שהיו אידישיסטים; פנקסי ועד המושבה בזכרון־יעקב התנהלו באידיש; הדיבור העברי בפתח־תקוה נחשב לאפיקורסות, – כלום היינו צריכים להתכחש לעברית? בידואים, מוגרבים וצ’רקסים שמרו על המושבות העבריות ועל כבוד בנות ישראל, – כלום היינו צריכים להתכחש לשמירה עברית, להגנה עצמית? בפתח־תקוה קרעו בני המושבה את הדגל הציוני שהניפו הפועלים בקבלת פני החכם־באשי מקושטא – כלום היינו צריכים להתכחש לדגל הציוני?

פה ניסה אחד הרוויזיוניסטים להוכיח שהפועלים לפנים היו יותר טובים והיחסים עם האיכרים היו בסדר, אך מכיון שהפועלים יצאו לתרבות רעה אין עבודה עברית במושבה. למי מספרים בדותא אוילית זו? האם לא הכריזו לפני 29 שנים חרם על הפועל העברי בפתח־תקוה, לא חרם פרטי אישי, אלא חרם מאורגן מטעם ועד המושבה, בגלל מחאת פועלי המושבה נגד הפוגרומים ברוסיה? האם לא היו בני העליה השניה לצנינים בעיני המתנכרים עוד לפני 20 או 30 שנה? מתי שררה האידיליה הזאת בין הפועלים והאיכרים? מהרגע הראשון לבואנו לארץ הועמדנו לפני התאבקות קשה. לא באנו לארץ למלחמה, באנו לעבודה. וכל מה שמצאנו בארץ קומם אותנו – כי היינו ציונים ולא יכולנו להשלים את הטריטוריאליזם, את ההתבוללות הערבית והצרפתית, את הרקבון המוסרי והחברתי. עבדתי בזכרון־יעקב והתפלצתי לשמוע את דברי־הניבול הערבים של תינוקות המושבה וילדיה אשר נתחנכו ע“י שפחות ערביות בסביבה של ילדים ערבים שגרו בחצר האיכרים. ההיינו צריכים להסתגל לכל זה? הכרזנו מלחמה על כל זה, זה היה ה”קלאסען־קאמף" שלנו ואין אנו מתחרטים על מלחמתנו; את הדגל אשר הרימונו נשאנו ונישא ברמה.


*


מצאנו גם איכרים אחרים ששמחו לעלייתנו והבינו את חשיבות הפועל היהודי והשומר היהודי. אנחנו לא היינו החלוצים הראשונים. קדמו לנו אחרים, ואלה שנשארו נאמנים לחלוציותם – הבינו אותנו. ידענו להעריך אותם. החלוציות אינה המונופול שלנו, ואיננו רוצים שתהיה מונופול שלנו. בגליל מצאנו איכרים עובדים ואיכרים ששמרו על עבודה עברית שהיו קרובים לנו. עד היום קיימים בינינו וביניהם יחסי חברים. ידענו להעריך איכרים כמו קרול בפתח־תקוה. ואנחנו יודעים עכשיו להעריך את הגבורה והנאמנות של איכרי רעננה והרצליה. רק לפני שבועות אחדים נזדמנתי לישיבה של הוועד לעבודה עברית, ושמעתי דברי החרדה של איכר בהרצליה, ה' הירש, והרגשתי שיש להתגאות באיכרים כאלה. גם הוא דיבר על הבריחה מהחקלאות – אבל דבריו היו כנים וספוגי־צער. עם איכרים כאלה ימצאו הפועלים שפה משותפת.

יש חלוצים בקרב האיכרים, ויש לא־חלוצים בקרב הפועלים. יש הרבה פועלים שאינם חלוצים. לא כל מי שבא לעבודה בארץ בא עם חינוך חלוצי ועם הכשרה חלוצית. סופראסקי וחבריו פסקו עוד לפני שנים אחדות שאין צורך בחלוצים, שתקופת החלוציות עברה. ורבים מהמעמד הבינוני, אשר נתחנכו על תורתו של סופראסקי, מוכרחים ללכת לעבודה, הם או בניהם, בלי שהיתה להם כל הכשרה חלוצית. אבל יש הבדל אחד חשוב: הפועל, גם כשאינו חלוץ נכנס למסגרת חלוצית כשהוא נכנס להסתדרות. איכר גם כשהוא חלוץ נכנס למסגרת לא־חלוצית כשהוא נכנס להתאחדות האיכרים. והבדל האופי והמהות שבין שתי המסגרות הללו משמש מפריע גדול להבנה הדדית. הסתדרות העובדים בנויה בפנימיותה, ביסודה על משמעת ציונית וזיקה ציונית. ואילו היתה גם התאחדות האיכרים בנויה על יסוד זה – לא היה קשה למצוא סידור משותף ומוסכם.

והתנועה הציונית כולה, על כל מפלגותיה וסיעותיה, על כוחה המוסרי, הפוליטי והחמרי, נתבעת עכשיו לעמוד בפרץ גם בלחץ מוסרי וגם בעזרה ממשית, חמרית: עליה לתת עזרה גם לאיכר המקיים עבודה עברית וגם לפועל המקיים עבודה חקלאית. כי בנפשנו היא. החלוציות האישית של הפועל והאיכר צריכה עכשיו לביצרון וחיזוק על־ידי החלוציות הקיבוצית של התנועה הציונית כולה.

תגבורת החקלאות היהודית והרחבתה בקנה־מידה הולם את מידת־העליה המתרחבת – זהו עכשיו התפקיד המרכזי והראשוני של הציונות. וחקלאות פירושה קרקע ועבודה. לשם כך – כל המאמצים הפוליטיים והכספיים, לשם כך – אחדות התנועה הציונית, לשם כך – הסתדרות ציונית בעלת־תוקף וכוח ואמצעים.


*


ביצור החקלאות, ביצור עמדותינו לא יכון בלי הקמת שלטון ציוני: שלטון ציוני תקיף כלפי פנים וכלפי חוץ, שלטון מכוון, יוזם ובונה אשר יתכנן וינהל את כל הפעולה הציונית ויתאים את עבודת המוסדות הלאומיים והלאומיים־למחצה ויסייע לכל איניציאטיבה פרטית שיש בה ברכה לכלל ויפנה אותה למסלול הבנין התכניתי, אשר יזיין את מפעלנו הציוני בהון לאומי ובאפשרויות כלכליות רחבי־היקף ובתכנית מחושבת ושיטתית לקראת יצירת משק לאומי רב־ענפים ועמוק־שרשים בכפר ובעיר, שיעמוד בפני כל רוח מצויה ולא־מצויה; אשר יבצר וישליט את העבודה העברית בכל ענפי המשק היהודי; יעמוד באמונה לימין העובד העברי ולימין ארגונו הכללי והאחיד ויאחיז את הפועל החקלאי בקרקע ובמשק ויכשיר את התנאים הפוליטיים והכספיים להתישבות חקלאית מתרחבת, מעונפת ומגוּּונת על יסוד עבודה עברית; אשר יחזק את ארגונו הכללי והמאוחד של הישוב הארצישראלי על כל חלקיו וחטיבותיו על יסוד של שיויון גמור בזכויות וחובות; אשר ישקוד על החינוך הציוני של העם היהודי וההכשרה החלוצית של הנוער, ועל גיוס ההמונים והפעלתם בתוך התנועה וההסתדרות הציונית; אשר יעמוד כנציג יחיד ומוסמך של העם היהודי על משמר זכויותינו הפוליטיות ויטפח את קשרי הקואופראציה עם ממשלת המאנדאט והעם האנגלי מצד אחד והאוכלוסין הערבים בארץ והעמים הערביים אשר מסביבותיה מצד שני.

שלטון ציוני זה צריך לקום בכוחות המשותפים והמאוחדים של כל חלקי התנועה הציונית. אנו מוכנים להירתם במלוא כוחנו בהקמת שלטון זה יחד עם כל אלה הנכונים לכך.

היינו בודדים – אבל גם כשהיינו מועטים לא היינו מחוסרי־אונים. מנַיין בא כוחנו בציונות? מפני שמיצינו מלוא תכנה ההיסטורי של הציונות ללא שיור, והעמדנו עצמנו בלא־תנאי לרשות הגשמתה השלמה. וכל אלה המוכנים כמונו להשתתף בתום־לב ובאמונה במיפעל ההגשמה הם בעלי־בריתנו.





  1. בעיר זו נמצאו מסודות חבר־הלאומים  ↩

  2. נאשם ברצח חיים ארלוזורוב ז"ל  ↩

  3. תנועת הנוער של הרוויזיוניסטים נטלה לעצמה את שם טרומפלדור – ברית טורמפלדור.  ↩

  4. באוקטובר 1934 חתמו ד. בן־גוריון וז. ז'בוטינסקי על הצעת־הסכם “על דבר חלוקת־עבודה צודקת, שמירה על תנאי עבודה ותיקון יחסי חברים לשם הגברת העבודה העברית והמיפעל הציוני בארץ”. המישאל שנערך בין חברי ההסתדרות שלל את ההסכם.  ↩

  5. ראה הערה לעיל בעמוד 100 (ההפניה מתייחסת לעמוד בספר המקורי. הערת פרויקט בן יהודה).  ↩

  6. מאיר דיזינגוף.  ↩

  7. יוזמה ומנהלה של חברת החשמל.  ↩

  8. מנהל חברת האשלג.  ↩

  9. בעל בית־החרושת “נשר”.  ↩

  10. יושב־ראש התאחדות בעלי־התעשיה.  ↩

  11. ראה לעיל עמ' 35. (ההפניה מתייחסת ממס' העמוד בספר המקורי. הערת פרויקט בן יהודה).  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37199 יצירות מאת 1909 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!