רקע
דוד בן־גוריון
לקראת הבאות

תל־אביב, 29 ביאנואר 1945


בועידה הששית של הסתדרות העובדים


חברים, אילו היינו זוכים – היינו צריכים לייחד כּנס אחד של הוועידה הששית, שנבחרה בשנת הארבעים לעליה השניה, להערכת מיפעלה של עליה זו, שאיננה קשורה עם שום שם פרטי ועם שום אישיות מרכזית, אלא עם קולקטיב אנונימי, לא־גדול, כמעט קומץ אנשים, אשר פתחו פרק חדש לא רק בתולדות הישוב והציונות, אלא בתולדות העם היהודי.

אנשי העליה השניה לא היו מתחילים וראשונים, לא במחשבה ולא במעשה, – קדמו להם הוגים עשירי־רוח בגולה ומעפילים נועזים רבי־עלילה בארץ, אשר הגו ופעלו עשרות שנים לפני בוא העליה השניה. ואף־על־פי־כן היו אלה אנשי בראשית, שחצבו אפיקים חדשים להיסטוריה העברית, ובמיפעל חייהם, מחשבתם, חזונם וכוחם המוסרי – היתווּ דרך לדורם ולדורות. היו אלה אנשי מרד ויצירה, הנושאים בלבם את הקוממיות והמהפכה היהודית כאשר לא נשא איש לפניהם. היו אלה אנשים הממַצים בחייהם ובהווייתם את מלוא תכניה האנושיים של משאת התקומה והשיחרור של העם היהודי ומעמידים את כל חייהם לרשות הגשמתה המלאה ללא תנאי ושיור. היו אלה שהטביעו את חותם הקוממיות והמהפכה היהודית בבנין הארץ ובחזון תקומת האומה. והם אשר יצקו את דפוסי תנועת־הפועלים הארצישראלית וקבעו את ערכיה היסודיים להלכה ולמעשה, ועשו אותה לתנועה העצמאית ביותר, המהפכנית ביותר והקונסטרוקטיבית ביותר בעם היהודי ובמעמד הפועלים.


*


אבל לא זכינו, ודבר ההערכה הזאת לא נעשה – לא רק באשר ניטל מאתנו השנה בחיר העליה השניה, בהיר העין, צרוף המחשבה, רב התבונה ואדיר הביטוי, אשר היה מסוגל לעשות את הדבר הזה; לא זכינו באשר בשנה זו חשך עולמנו, כאשר לא חשך עלינו מעולם, וכאשר לא חשך זה יותר מאלף ושמונה מאות שנה על העם היהודי כולו. ואין הלב פנוי עכשיו להערכת העבר, כי הוא מלא אימת הקורות וחרדת הבאות.

כי בא הדבר אשר לא יגורנו, אשר לא יגור איש, אשר לא יגרו גם כלואי הגיטו עד הרגע האחרון. יגורנו רבות: יגורנו גירושים, נישולים, עינויים, רדיפות, מחנות הסגר, שפטים, גם שפטי מוות, אבל לא יגור איש את אשר בא.

אך לא על כך אני עומד לדבר; אין אני יכול לדבר על זאת; ידבר על כך מי שיש בידו או מי שיהיה בידו הכוח להביע את האבל, את היגון, את החרון, את הקללה, את הזעם. דברי אני לָעו. אגע רק בחרדה החיה בלבנו – לבאות, כי עוד נשארו יהודים, לא רבים, גם באירופה, ואפילו בפולין. מעריכים שמששת מיליונים ושלוש מאות אלף היהודים שחיו באירופה, מחוץ לרוסיה ואנגליה, נשארו עוד כמיליון ומאתים אלף, ויש חרדה לגורלם. אבל יש יהודים גם בארצות אחרות, ויש חרדה, ובדין שתהיה חרדה גם לגורלם הם, אם כי לא בא עליהם הדבר אשר בא על יהודי אירופה; ויש גם ישוב יהודי בארץ, וגם לו צריך עוד לחרוד; גם גורלו הוא עוד לא מובטח.

בחרדת הבאות אני מתכוון לשתים: חרדה לשריד באירופה, לרבות היהדות בשאר תפוצותיה, וחרדה שניה – לארץ; מה יהיה בימים הבאים, הקרובים? כי רק החרדה לימים הקרובים היא חרדה נאמנה; לא שאין לנו דאגה או חזון גם לאחרית־הימים. היינו העם הראשון בעולם, אשר לימד את האנושות כולה לא להביט לעברה, אלא לצפות לאחרית־הימים. אבל מה בצע באחרית־הימים, אם אין לנו בטחון שנגיע אליה; ולא האנושות כולה – היא תגיע למה שתגיע, אלא אנחנו, אנחנו היהודים; ומי האיש אשר יעיז להגיד, אחרי אשר בא עלינו, שנגיע בכל התנאים ובכל הנסיבות ובכל אשר יקרה.

הנה היתה לנו אידיאולוגיה ציונית, והיא אמרה: נצח ישראל לא ישקר, מי יאמר זאת עכשיו? למיליונים הוא שיקר.

היתה לנו אידיאולוגיה ציונית; היא אמרה שעבודתנו היא עבודת דורות, והעליה תבוא טפין טפין, בהדרגה, למאות, לאלפים ולרבבות, כי אנו עם עתיק ואנחנו זוכרים את עברנו מזה אלפי שנים, ומה הן מאה שנה או חמישים שנה בינינו ובין ההיסטוריה. אולם מה שבא עלינו ומה שמתרחש לבוא מחייב אותנו לפשפש קצת ב“בטחון” היהודי הזה.

היתה לציונים אידיאולוגיה ציונית אשר בטחה שיהודים אחרים, לאו דוקא הם, יעלו ארצה; אידיאולוגיה זו לא חייבה את רבבות הציונים ברוסיה, פולין וליטא, אותם עצמם, לעלות ארצה; והנה אנחנו עומדים עכשיו לפני מצב שיש שריד של מיליון יהודים באירופה, ואין אני יודע אם כולם תפוסים לאידיאולוגיה ציונית, אבל הם רוצים לעלות ארצה, ומיד. נפגשנו כולנו עם פליטים מעטים, אשר הצליחו בנס להגיע הנה מבתי־הקברות בליטא, בפולין, ביוון, ברומניה, בצרפת והולאנד ועוד – ובפי כולם רק דבר אחד: השריד רוצה לעלות ארצה; לא כציונים, כלומר לא לעתיד לבוא, ולא מתוך דחיפה אידיאית, אלא הם רוצים לעלות ארצה בפשטות, ומיד, כיהודים שאינם יכולים להסתובב כשרידים בודדים בתוך בית־הקברות האיום שמסביבם.

תארו לעצמכם מצבם הנפשי של אותם 50 אלף היהודים בפולין, 2% מאותם שלושת המיליונים שנרצחו, וכל אחד ואחד אפוף דמויות יקרות שנרצחו; רואה לפניו רחובות ושווקים שהיו מיושבים מכריו וידידיו ובני־משפחתו שאינם. חמישים האלף שנשארו בחיים אינם כל כך מבוקשים להישאר במקומם, אם כי הם שריד כל כך קטן, ולא מפי אידיאולוג ציוני, אלא בא־כוח הממשלה הלובלינית, נציג כוחות המחר, נציג מובהק ומוּכּר, קומוניסט כשר בתכלית הכשרות מודיע, שגויי פולין חושבים שגם 50 אלף יהודים אלה הם מיותרים.

ומשבעים אלף יהודי יוון נשארו – ששת אלפים, אולי עשרת אלפים, אינני יודע אם שרידים אלה הם ציונים, אבל קרה להם משהו, והם אינם יכולים ואינם רוצים לעלות, כאידיאולוגים ציונים, לעתיד לבוא, אלא מיד.

ויהודי בולגריה – הם לא נטבחו ולא נשרפו חיים, לא הוכנסו לתוך כבשני אש; הם “רק” גורשו לכמה שנים מבתיהם ומעריהם. אך גם הם משום מה רוצים לעלות לארץ, ומיד, והם שרויים בחרדה גדולה. אם הם לא יעלו מיד אין הם בטוחים שיוכלו לעלות בכלל, מפני שלא יתנו להם אולי לצאת. הם אולי עדיין אינם יודעים אם הקשיים שישנם בכניסה לארץ, ולא מתוך זה הם מפקפקים בדבר אם יוכלו עוד לעלות, אלא הם אינם בטוחים בדבר אם יוכלו לצאת. וגם שם יש “כוחות מחר” יהודים מאושרים ומוכּרים בגושפנקא של כוח המחר המשתלט באירופה, הם אומרים: לא ניתן לכם לצאת. לפי שעה אומר זאת “כוח המחר” היהודי, אבל ישנה חרדה בלב כל יהודי בולגריה, שמחר אולי יגיד זאת מי שבידו השלטון. והם חיים בחרדה ורוצים למהר ולעלות לארץ. לפני יומים עמד פה חבר, שליח שנשלח על־ידינו עוד בימי הכיבוש הנאצי, והוצנח מאוירון לרומניה; הוא היה שם בימי הכיבוש ולאחר הכיבוש, והוא מספר לנו שמ־300 אלף היהודים שנשארו ברומניה, לפחות 80% רוצים לעלות, – ולא לעלות כציונים לעתיד לבוא, אלא מיד, בתכלית הפשטות.

והאודים המוצלים האלה עומדים וצופים אלינו, מה התשובה שבפינו, ואני יודע שאין בפינו התשובה שהם רוצים בה; אין בידינו המפתח לכוח המחר, להגיד לו מה יעשה; יותר מזה – אין בידינו המפתח לכוח האתמול, אם נשתמש בטרמינולוגיה הזאת, אשר בידו השלטון על הארץ הזאת. ואין אנו יכולים להגיד ליהודי פולין ובולגריה ויוון: אנחנו נוציא אתכם מיד. ואין אנחנו יכולים להגיד להם: אנחנו נכניס אתכם מיד. אם כי רע ומר לנו על שאיננו יכולים להגיד זאת, אך אין אנו צריכים להתבייש בדלותנו, כי אנו עדיין אומה חסרת מולדת ועצמאות. אבל יש תשובה אחת שאנחנו יכולים וחייבים לתת למיליון ומאתים אלף האלה, לאלה אשר רצונם לצאת מבית־הקברות היהודי הזה שנקרא אירופה, גם לאחר נצחון כוחות המחר, המתפרצים לבוא לארצם ולמולדתם, ויחד אתנו לבנות מולדת עברית ומדינה עברית בשביל השארית אשר עוד לא טעמה את הטעם שהם טעמו, – בשביל יהודי אמריקה ויהודי רוסיה ויהודי הדומיניונים הבריטים, כי ייתכן שגם הם יזקקו למולדת הזאת. מה נגיד למיליון הזה? האם נגיד להם בלב שלם: "רצונכם

רצוננו, וכל מה שבידינו, כל אשר בידי אנוש נעשה למען יקום רצונכם־רצוננו, אנחנו אתכם בלב ונפש ותומכים ברצונכם לקום ולעזוב את עמק הבכא ולעלות לארץ מיד“; האם שותפים אנחנו לרצון הזה, או האידיאולוגיה הציונית שלנו, החכמה הריאליסטית והחינוך החלוצי אומרים לנו: לא! תייעצו ליהודים אלה לחכות. יעלו מקודם המוכשרים והמובחרים, אשר יקבלו הכשרה בקיבוצי הכשרה, ע”פ כל תורת הגוונים והצבעים של התנועה המפוארת המתכנסת היום כאן. ובינתיים שארית ישראל תנסה לקבל חזרה את הרכוש שעשו בפולין ובבולגריה וביוון וברומניה, תשאף את אווירו הצח של המישטר החדש באירופה – ורק לאחר עשר או חמש־עשרה שנה, כשתבריא ותחלים – תעלה ארצה, כי עלינו למנוע “מנוסה מהגולה של המון רצוץ ושבור”. הזוהי התשובה שניתן להם? – זאת היא השאלה שמליון היהודים שואל אותנו, ולא רק אותנו, את פועלי ארץ־ישראל; הוא שואל את הישוב הזה ואת התנועה הציונית, אבל אנחנו התימרנו, ולא לגמרי בלי־צדק, שאנחנו חלוצי העם. ואני שואל: הנדע עכשיו להחלץ ולהחליץ את העם היהודי, למען גייס את כל יכלתו הדלה והמעטה? והרי דווקא מפני שהיא דלה ומעטה, עלינו לגייס את כולה, עד טיפת התמצית האחרונה שלה, בארץ ובגולה, למען אפשר לשריד הזה באירופה לבוא הנה, ולבוא מיד, בקרוב בימינו.


*


וגם לאחר שבא עלינו מה שבא, ולאחר שנשמעת התביעה־החרדה של האודים המוצלים: “הצילו אותנו מיד ובשלמות!” המחייבת אותנו להתרכז בלב ובנפש במאמץ מדיני והתישבותי דחוף להעלות במהרה ובזמן קצר את השארית באירופה, ורואים במאמץ זה חזות הכל – אין אנו מסיחים דעתנו גם מהחזון הגדול אשר החיה אותנו, החזון של קיבוץ־גלויות מלא ושלם, על כל פזורי ישראל, גם מארצות שלא נוגעו עדיין באסון הגדול ואין עדיין בתוכן חששות לזוועה הזאת אשר עברה על יהודי אירופה. לא מחר ולא מחרתיים יקום קיבוץ־הגלויות המלא. אבל כאחד האנשים המאמינים כל ימיהם בקיבוץ הגלויות המלא הזה, אני אומר: זוהי מלה תפלה וכוזבת אם נתנחם וננחם אחרים בחזונות רחוקים על קיבוץ־גלויות שלם, אם לא נדע להתאזר עכשיו בכל מלוא יכולתנו ורצוננו הלוהט למען העלות את אלה שהעלאתם היא אולי שאלה של שנים מועטות. אני חושש להגיד פחות מזה.

המלחמה עומדת להיגמר. אולי עוד 200 אלף או 300 אלף יהודים מפרפרים בצפרני הנאצים. יתכן שהסיוט הזה ייגמר בעוד שבועות אחדים ויוסר פחד הנאצים. אבל אני שואל: האם זכותם היחידה של היהודים היא לא להישרף בכבשני רוצחים, ולאחר שסכנה כזו הוסרה מעליהם אין להם, כאנשים וכעם, שום זכות בעולם גם בעינינו אנו, וגם בעיני עהולם הגדול שוחר הדימוקראטיה והסוציאליזם, אשר במשך השנתיים האלה ראה את מעשי הזוועה ולא רצה או לא יכול להציל?

הנתנחם ונסתפק עכשיו בזה שלא יקרה עוד לשריד באירופה מה שקרה לו בימי הכיבוש הנאצי? עם גמר המלחמה אין חשש בלתי־אמצעי להשמדה ע“י תליינים. אבל האין לפחד ממיתת־נשיקה ע”י מגינים, מצילים, בעלי “כוחות המחר”? – האם עשינו חשבון כמה אלפים ורבבות כבר מתו מיתת נשיקה בדורנו אנו בלבד? והמדובר לא ביהודים שברצונם הטוב התנכרו והתכחשו לעם היהודי, לתקוותו, למולדתו ולעתידו, אלא באלה שנאנסו לכך.

ומשום כך גדולה כל כך החרדה בלב השרידים עצמם, והשאלה היא: האם אִתם אנחנו בחרדה הזאת, והאם נעשה את כל המאמצים הנדרשים מאתנו, ושהם בכוחנו, מאמצים התיישבותיים ופוליטיים, כלפי־פנים וכלפי־חוץ – למען יקום רצונם להיחלץ מארץ הזוועה ולעלות ארצה במהירות האפשרית?


*


ומשוועים לעליה לא רק השרידים מארצות אירופה. יש יהודים גם בארצות השכנות. עליהם לא עבר מה שעבר על יהודי אירופה. אבל הם מרגישים בחוש היהודי שלהם שגמר המלחמה והנצחון על היטלר איננו מביא עדיין לעולם שכולו טוב, שכולו שלום, שכולו יציב, שכולו אחוות עמים ואהבת ישראל. להיפך, הם מרגישים שהאדמה רועדת תחת רגליהם והם יושבים על עקרבים. עקרבים – אולי היא לשון רכה, כי עקרבים אינם כל כך מסוכנים. אפשר להישמר מפניהם, אבל מה שמרגישים יהודים בכמה ארצות לא רחוקות מאתנו הוא שהם יושבים על הר געש, והם חוששים, ובצדק, שהעולם עוד עלול להוסיף ולגעוש גם אחרי המלחמה הזאת. חוששים – ובצדק – למה שצפוי להם בכל מתיחות והתרוצצות והתגוששות פוליטית. הם יודעים מי יהיו הקורבנות הראשונים, והם אינם רוצים לחכות. וכשאני אומר – מיליון יהודים מתפרץ לעלות וזקוק לעליה מהירה, איני נוקט מספר סטאטיסטי. יתכן שיש יותר או פחות ממיליון. אני אומר מיליון לציין לא רק כמות אלא איכות, איכות מדינית. המונים גדולים מתפרצים לעלות מיד! ואנחנו נתבעים לעמוד מאחוריהם בכל לבנו ובכל מאודנו, ולראות בזאת ייעוד המשעבד כל הוויתנו ומחשבתנו ופעולתנו לימים הבאים.


*


אבל יש עוד חרדה אחת – מה יהיה גורל הארץ הזאת? ולא באחרית־הימים אלא בימים הקרובים, בעוד חדשים רבים או מעטים, כשתתם המלחמה. אינני יודע אם תיפול הכרעה, – אבל גם זאת תהיה הכרעה! כי אנחנו עדיין חיים בשלטון הספר הלבן. אמנם הספר הלבן נתערער ונפסל מבחינה מוסרית ובמידה רבה גם מבחינה פוליטית, אבל כבר ראינו שדברים פסולים עומדים וקיימים. ואין הכרח שהספר הלבן ישאר בדיוק ככתבו ולשונו. נדמה לי שלא רבים ירצו לקיימו ככתבו וכלשונו – להפסיק לחלוטין את העליה לאחר שנעלה לארץ את עשרת האלפים או ששת אלפים העולים שנשארו לנו על פי הספר הלבן. ההקצבה של 75 אלף איננה, כפי שמקובל בציבור הרחב, הקצבה אבסולוטית שאין להוסיף עליה. שם נאמר רק שאחרי שבעים וחמשת אלפים תוכל העליה להימשך רק מתוך השלמה או התפשרות עם הערבים. ובאמתלה של השלמה הרי יתנו לנו להמשיך את העליה, ויבואו עוד אלפים אחדים ואולי גם עוד רבבות אחדות של יהודים. מגמתו היסודית של הספר הלבן היא לא הפסקה מוחלטת של העליה בתאריך מסוים או לאחר עליית כמות מסוימת של יהודים – אלא הפסקת גידולנו, למען נישאר מיעוט לצמיתות. יתכן שגם לאחר שיבואו 75,000 העולים, לפי הספר הלבן – עוד יתירו – מתוך השלמת הערבים ואולי גם בהסכמתם, – עליה מצומצמת, על חשבון הריבוי הטבעי הערבי הגדול מזה שלנו, או מתוך אמתלה אחרת, אבל בתנאי שלא נעלה על שליש האוכלוסין או אחוז אחר הדן אותנו למיעוט. גם זה אינו אלא שלטון הספר הלבן, וגם בזה יש משום סגירת הארץ בפני העם היהודי. ויש גם צד שני למטבע זו: זהו גזר־דין גם על השארית הזאת הנמצאת בארץ.

נחוצה מידה רבה מאוד של “בטחון” יהודי, כדי להאמין שבתוך חלק העולם הזה, שבו אנחנו חיים, ובתוך סביבת העמים שבתוכם אנו יושבים, עמים שאין להם המסורת של קאנט ושל גיתה, אלא מסורת קצת אחרת, שעמים אלה – ינהגו בנו, בימי סער (ועוד הרבה ימי סער נכונים לחלק הזה של העולם) יותר טוב, מאשר נהגו בנו יורשי קאנט וגיתה – אם נהיה מיעוט ותלויים באחרים.

נחוצה מידה רבה מאוד של “בטחון” יהודי, כדי להאמין שאנחנו נוכל לקיים בתוכנו, בהישארנו מיעוט, את אותם ניצני העצמאות המשקית והתרבותית והמוסרית, אשר נטענו בארץ, ושנוכל לשמור בלי גידול מתמיד על המשק הזה ועל הפועל הזה ועל האשה הזאת ועל בית־הספר הזה, בתוך הסביבה הזאת.

אלו הן שתי החרדות אשר צריכות למלא את כל לבנו לקראת הבאות.

והשאלה היא: האם ציבור זה, המכונס כאן, מוכן ומתכונן לבאות האלו; לשתי האפשרויות הצפונות הבאות: א) לעמידה בשער ולמערכה חמורה מאוד במקרה שגם אחרי המלחמה הזאת, ואחרי כל אשר בא עלינו, יכבלו אותנו בספר החנק והמעל. באיזו מידה יהיה ציבור זה מסוגל לעמוד גם בזעזועים ובמשברים כלכליים קשים וגם בזעזועים ומשברים פוליטיים; עד כמה אנחנו מחושלים ומחוסנים, לעמוד במערכה – אם תוטל עלינו?

ב) וגם בשביל האפשרות השניה, הצפונה בבאות – שאנחנו נעמוד לאחר המלחמה לפני הקמת מדינה היהודית ולפני מיפעלי עליה והתישבות בממדים רחבים, לפי רצונם וצרכיהם ותביעותיהם של מאות אלפים השרידים, כשנעמוד לפני “יציאת אירופה” (היא לא תהא כל כך גדולה, לפי דעתנו, כי רוב יהודי אירופה נשמדו…) ולפני העלאת יהודי המזרח וכל הסובלים והנאנקים וצמאי מולדת באשר הם.

האם נהיה מוכשרים גם למעשה הגדול והאדיר הזה? לא צ’רצ’יל ורוזבלט וסטאלין יעשו זאת, גם כאשר אלה יתנו לנו את כל מבוקשנו, – את כל הסמכות הממלכתית, כפי שאנחנו דורשים מהם: לכונן את ארץ־ישראל כמדינה יהודית ולמסור לנו את כל השלטון על העליה, – וגם יגישו כל העזרה הכספית לבנין הארץ. עצם המלאכה של קבלת עולים, קליטתם והכשרתם לחיים החדשים, עצם המלאכה של הכשרת הקרקע, התקנת השקאה, בנין דרכים, כפרים, חרושת, תחנות־כוח, נמלים, מספנות וכו' – כל זה יפול על שכמנו אנו.

עוד לא נוסינו מעולם במשא כזה, אבל ההיסטוריה איננה שואלת אתנו; היא עובדת בדרכיה היא. והשאלה היא: עד כמה הציבור שלנו מוכן ומתכונן להרים את המשא הזה, אשר אולי, בכל זאת, נזכה לו בימים הקרובים?

במרכז חיינו עומדת המערכה המדינית על גורל העליה וההתישבות והמישטר בארץ. תכניתנו המדינית נידונה כבר בכל האינסטנציות: גם בהסתדרות, גם בישוב וגם בתנועה הציונית, ובכולן הכריעו וקיבלו תכנית זו. אני מקבל הכרעה משולשת זו, ולבי שלם אתה, ומשום כך פטור אני עכשיו מבירור מחודש על הקו המדיני שלנו. אצמצם, איפוא, את בירורי רק בשאלה אחת: באיזו מידה מוכשרה ההסתדרות למערכה ההיסטורית העומדת לפנינו. וגם בבירור זה לא אעמוד על השאלה: מה תעשה ההסתדרות, אלא מה תהיה, למען היותה כשרה וראויה למערכה ולתפקידים הצפויים לה ולישוב.


*


ההסתדרות אינה איגוד מקצועי, היא אינה מפלגה פוליטית, היא אינה חברה קואופרטיבית, היא גם לא התאחדות לשם עזרה הדדית, אם כי היא עוסקת גם בפעולה המקצועית, גם בפוליטית, גם בקואופרטיבית, גם בעזרה הדדית; אבל היא משהו יותר מזה. ההסתדרות היא ברית של מקימי מולדת, מייסדי מדינה, מחדשי אומה, בוני משק, יוצרי תרבות, מתקני חברה. והברית הזאת מיוסדת לא על פנקס חבר, לא על תחיקה, אלא על שיתוף גורל ויעוד – שיתוף לחיים ולמוות;

אני שואל: האם ההסתדרות בתור כזאת מותאמת עכשיו לבאות, גם במקרה שהבאות יהיו מערכות קשות וחמוּרות, וגם במקרה שהבאות יהיו מפעלי עליה והתישבות גדולים תוך הקמת מדינה יהודית; ושתי האפשרויות נתונות. דעתי: ההסתדרות אינה מותאמת בהוויתה לבאות אלה; היא לקויה בשני דברים: בחוסר אַחדות ובחוסר חלוציות ופעילות. ולמען התאים את ההסתדרות לתעודתה יש צורך להגביר את האחדות ואת החלוציות במחנה הפועלים.

כשאני אומר ההסתדרות – אני מתכוון לציבור ולא למוסדות; בעינַי, ההסתדרות – אלה הם פועלי ארץ־ישראל, ולא מוסד זה או אחר. אולי איני רשאי כל־כך לדבר על ההסתדרות, כי אני עומד במידה רבה מאוד מן החוץ, זה לא מעט שנים. וודאי שאינני יודע הרבה מאוד דברים, מהם אולי דברים חשובים, ואפשר שבתיאורי לא יהיו כל הפרטים מתאימים למציאות. אני רואה את ההסתדרות קצת מבחוץ, בעיקר לאור הצרכים ההיסטוריים שלנו, ובקורתי והצעותי הן פרי

ראִייה זו.

אני מחלק את ההסתדרות לשני גושים: הגוש ההתיישבותי של הפועלים היהודים העובדים במשקם, בערך כ־30 אלף פועלים, והגוש של פועלים שכירים, בערך 65 – 70 אלף פועלים. כל אחד משני הגושים האלה לקוי: הראשון – בחוסר אחדות, השני – בחוסר חלוציות. זה מפוצל וזה פאסיבי.

הגוש ההתישבותי לקוי בפיצול ובהתפלגות. יש בו מעינות עשירים של חלוציות, כאשר אינם, כפי שידוע לי, בשום מקום בתנועת־הפועלים בעולם, אולם כוח חלוצי זה נפגם לא־מעט וגם הודלח ע"י התפלגות והסתכסכות פנימית. הנני איש מהחוץ, ואני מדבר בכל הדחילו־ורחימו, כי לא זכיתי מעודי להיות חבר בקבוצה או במושב. אך כאיש מהחוץ קשה לי להבין, למשל, פינת־יקרת זאת של עמק הירדן, יקרה מכל הבחינות – ושם אגב גם המולדת של התנועה הקבוצתית; עמק זה משתי גדות הירדן, ביחוד מעבר הירדן מזרחה, פריון זה ושפע מים ושמש שבו; אבל מה שיותר יקר משמש ומים ואדמה ומכל אוצר – החומר האנושי שבו היכול להיות לתפארת ולגאון לכל אומה ולכל תנועת־פועלים, ובכל מקום שהוא; שם הכל חיים בקומונה, אין אף מתישב אחד בעל רכוש פרטי, עם צורך ברכוש פרטי, הכל חיים רק בתוך הכלל, הכל חיים חיי קבוצה בתוך הסתדרות אחת עם יעוד־חיים אחד – והקבוצות הללו, זו ליד זו, על שטח־אדמה רצוף מפולגות: כמה מהקבוצות שלטונן נמצא, נגיד, בחולדה; כמה – שלטונן נמצא בעין־חרוד, וכמה במשמר העמק. והדבר תמוה: כי בכל הקבוצות מכל הזרמים שורר אותו מישטר־חיים, אותם ערכים חלוציים, אותה הגשמה אישית. ואף על פי כך הן נפרדות, מפולגות, מפוררות. תחת סגל קבוצות שיהווה משק קבוצתי אחד גדול, ובתוך שותפות גדולה זאת ינצלו גם את כל אוצרות המים והאדמה והשמש, גם יהיה להם מוסד אחד לחינוך ילדיהם, גם מוסדות חרשתיים משותפים להגביר יכולת הקליטה – וכולם חולי עליה, חולי קליטה, חולי התישבות, חולי חלוציות, במובן הטוב היותר של המושג “חולי אהבה” – יש גבולות בין ישוב לישוב, יש טאבוּ, ואינני בטוח אם עוד כיום – מחר ודאי לא – הילדים, הנולדים על פני השטח הקטן והיקר הזה, יוכלו יחד לבקר בבית־ספר אחד. והילדים לא בני אומות שונות, חס וחלילה; כולם בני האומה היהודית; ואינם מדברים בלשונות שונות, וצורת־חייהם אחת היא, ובכל־זאת לא יוכלו ללמוד יחד בבית־ספר; אינני יודע אם לאורך־ימים יוכלו להתחתן צעיר וצעירה שהם מארגונים קיבוציים שונים, כי תתעורר השאלה איפה יחנכו את הילדים… כאיש מהחוץ אני תוהה ואינני מבין. קראתי הרבה על ההבדלים בין קבוצות אלו לאחרות, ועדיין אני עומד בעם־הארציות שלי, ואינני מבין פּשר החזיון הזה.

ובכך לא רק נזק התישבותי, משקי, חברתי וחינוכי עצום. זה מחבל בכל התנועה שלנו. זה מפוצץ את בית הפועל העברי לרסיסים; זהו מקור כל ההתפלגויות והמלחמות הפנימיות בקרב פועלי ארץ־ישראל. משם באים, מתוך הלהט החלוצי הגדול, לפלג גם את שאר הפועלים, שאינם יודעים על מה ולמה.


*


והגוש השני, הגוש של הפועלים השכירים – 70 אלף איש. אם אשווה אותו לגוש כזה של פועלים שכירים באמריקה ובאנגליה (אני קורא בשמות שתי הארצות, משום שאני מכיר קצת את פועליהן), אין הוא נופל מהם בכלום: לא בהכרה ולא בתרבות ולא בארגון ולא בנכונות מלחמתית ולא באינסטינקטים של עזרה הדדית, גם לא בחזון.

אבל אין אנחנו כפועלים האנגלים והאמריקאים, גם לא כרוסים. לא ירשנו מאבותינו מולדת ומשק וארץ ומדינה ושלטון. ירשנו עוני ומצוקה וגלות, שכמותם לא ידע שום עם בעולם. ובאנו הנה ליצור משק, תרבות ומולדת, יש מאין, מתוך עבודתנו ומאמצינו. לגבי התפקיד העומד לפני הפועל היהודי בארץ, לקוי ציבור זה ביכולת חלוצית ובהכרה ובנכסים תרבותיים, ומסופקני, אם במצבו כיום יוכל לקחת חלק בעומס הכבד, באותו הנטל ההיסטורי הגדול והקשה והצפוי לנו.


*


יש לעמוד על התיקונים הדרושים בשני הגושים. ואתחיל בגוש הגדול של הפועלים השכירים. נדמה לי שיש לתקן פה ששה תיקונים. ולכל התיקונים מטרה אחת: הפעלת המוני הפועלים ככוח אחראי, תרבותי וחלוצי בהסתדרות, בתנועה, בישוב ובציונות.

הדבר הראשון – עצמאות, אחריות והגדרה עצמית בתוך מסגרת הכלל, ומתוך זיקה לכלל ולמרותו. בגוש ההתישבותי יש עצמאות ואחריות והגדרה עצמית, אולם אין בו במידה הדרושה זיקה לכלל, וכמעט שאין כאן מרוּת הכלל. איני יודע אם ההסתדרות כולה יש לה דעה כלשהי בעניני התישבות, משקי העובדים ומוסדותיהם החינוכיים. אינני אומר את הדברים האלה לגנאי או לשבח. אני מציין עובדה כפי שרואה אותה אדם העומד קצת מן הצד. הגוש הזה עושה מה שהוא עושה, אם טוב ואם רע; הוא עושה הרבה טוב. הוא עושה לפעמים גם רע. אבל הוא עושה זאת לגמרי על דעת עצמו, ואיננו זקוק לסמכות או להוראה מצד הציבור כולו.

מאידך גיסא, הגוש השני, גוש הפועלים השכירים, ההסתדרות מטפלת בו בלבד, ואין לו שום עצמאות בפעולתו הוא, ואין לו כמעט שום אחריות עצמית על מה שהוא עושה.

איני יודע אם טוב הדבר שהגוש ההתישבותי אינו זקוק כלל לדעת הציבור ההסתדרותי, אולם אני מערער על העובדה שגוש הפועלים השכירים, אין לו כמעט שום עצמאות והגדרה עצמית, והוא נתון בכול ותמיד להדרכת הכלל והוראותיו. זאת אחת הסיבות, לא היחידה אולי, גם לא העיקרית, למצב הפּגום שבו נמצא הפועל השכיר. אני מדבר בקוים כלליים, ואני יודע שבין הפועלים השכירים יש אנשים שבהכרתם ובאחריותם ובחלוציותם אינם נופלים מהטובים שבדגניה, בעין־חרוד, בנהלל ובמשמר־העמק.

אך אם אנו רוצים שציבור־הפועלים כולו יהווה כוח חלוצי ואחראי – עלינו לשנות כמה דברים בתוך ציבור־הפועלים השכירים, וקודם כל יש להטיל עליהם אחריות באותם הענינים הקובעים את תנאי חייהם, וכמו שבחיי הפועל החקלאי במשקו קובע היבול ומחירי היבול, כך בחיי הפועל השכיר קובעים תנאי עבודתו ויחסיו המקצועיים במשק שבו הוא עובד.

יש מוסד גדול וחשוב בהסתדרות, שמו “תנובה”. על־ידי מוסד זה מוכרים הפועלים בגוש ההתישבותי, לא את עבודתם (הם עובדים אצל עצמם), אלא את פרי עבודתם. המוסד הזה קובע במידה לא־קטנה את תנאי חייהם. אבל לא שמעתי שהוועד־הפועל יהיה מנהלה של “תנובה”. או שבמועצת ההסתדרות תיבחר מחלקה מטעם כלל־הפועלים לנהל את “תנובה” ולהחליט על מחירים ועל הסדרים שם. וטוב שאין עושים כך. כי בדרך־כלל אפשר לסמוך על חברי המשקים החקלאיים, שהם לא ינצלו יותר מדי – גם במקרים שיש להם, לרגל המלחמה, מונופולין – את הלקוחות, שלא “יפשטו את העור” מהצרכנים. ואם יקרה, חלילה־וחס, מקרה כזה, יכולה ההסתדרות להתערב. אבל אינני זוכר הרבה מקרים של התערבות ההסתדרות. הוא הדין בעניני הפועל השכיר: הוא עצמו צריך לקבוע בעניני העבודה – לא כשהוא לבדו אלא עם חבריו יחד; לא כל אחד לחוד, אלא באופן מאורגן. אלה שעובדים במקום וחבריהם העובדים באתו המקצוע או באותה התעשיה – הם בעצמם יקבעו בעתיד את דרכי הפעולה המקצועית, את חוזי־העבודה, יכריזו שביתה, ינהלו משא־ומתן, בלי התערבות מתמדת של הכלל כולו.

ולמען לא תטעו באיש המדבר אליכם – הנני אחד מאלה שנלחמתי כל חיי, ואלחם גם בעתיד, על מרוּת הכלל: מרות כלל־הפועלים בחיי כל פועל, ומרות כלל־האומה בחיי כל יהודי. אבל מרות הכלל איננה עומדת בסתירה לאחריות עצמית של כל אדם ושל כל חבוּרה. יש מקום ויש חובה על הכלל להתערב בשעה שיחיד או קבוצת יחידים פוגמים באינטרסים של הכלל, או כשהם נתבעים למאמץ כללי, משותף. ואני יודע, שפועלים בבית־חרושת זה או אחר, באגודה זו או אחרת, עלולים לעשות טעות בשיקול־דעתם: מה הגבול לתביעותיהם המקצועיות; ומתי רצוי לשבות ומתי לא רצוי לשבות. אך לדעתי: מוטב שישגו הפועלים ושיעשו שביתה שלא־לצורך, מאשר לא יוכלו לעשות את הדברים לעולם על דעתם ועל אחריותם. ושוב, עלי להציג את עצמי ולהודיע: אינני להוט אחרי שביתות, ואיני רואה בריבוי שביתות שום סימן רבולציוניות מעמדית. ואף־על־פי־כך מחייב אני הגדרה עצמית של פועלים בהכרזת שביתה, ולא תמיד צריכה לבוא התערבות מלמעלה.

הנה דוגמה של שביתה אחת שנתפרסמה הרבה – השביתה האחרונה של המורים. אני חושב, שהשביתה היתה מישגה כבד, קודם כל כלפי המורים עצמם; ולא פחות מכך היתה משגה כלפי הילדים; והיא היתה מישגה כבד לא־פחות כלפי הישוב וכלפי העם היהודי; היא נתנה לכולנו מכה קשה. לא היה בה שום הכרח ולא היה בה שום טעם. היו לי שיחות עם מנהיגי המורים. ניסיתי להסביר להם את הדבר הזה, והצטערתי שלא כולם הבינו אותי. זו היתה שביתה שלא־לצורך וללא־תועלת והביאה נזק רב, קודם כל למורים.

אני שואל את עצמי, אילו המורים היו חברים בהסתדרות העובדים, ואני הייתי יושב בוועד הפועל, ורשאי להטיל ואֶטו, – מה הייתי עושה? – לא הייתי מטיל ואֶטו. הייתי אומר למורים מה שאמרתי להם, אבל לא הייתי מונע על־כרחם את השביתה, כי בכך הייתי גורם נזק גדול יותר. צעדי היה מגדיל את המרירות של המורים, באשר לא הייתי מסוגל למלא דרישותיהם. ואילו גם היו דרישותיהם צודקות, לא תמיד ניתנות הן להימלא, כיוון שהם מורים של עם עני. היתה נשארת המרירות, ולה היתה נוספת ההנחה המוטעית, שאילו נתנו להם לשבות היה הכל בסדר. ומוטב שהם ילמדו מהשגיאות שלהם מאשר לא ישבתו על פי צו מגבוה. פעם אחת, לפני הרבה שנים, נשלחתי מטעם הוועד־הפועל למנוע שביתה מזקת במקום אחד חשוב, ב“נשר”. כל הוועד־הפועל חשב שהכרזת שביתה במקרה הנידון יש בה מישגה, גם אני חשבתי כך. נסעתי ל“נשר” והסברתי לפועלים במקום את נימוקיו של הוועד־הפועל נגד השביתה. לאחר שהסברתי את הדברים, והם לא קיבלו אותם, אמרתי להם: עכשיו תחליטו אתם אם לשבות או לא. ואז אמרו לי: לא אנחנו נכריע אלא אַתה; לפי חוקת ההסתדרות ההכרעה היא בידך. אמרתי: לפי חוקת ההסתדרות אני יכול להכריע, אך אינני חייב להכריע; תכריעו בעצמכם. והם החליטו לא לשבות. אינני דוֹגמתי, ויהיה מקרה אשר, אם יהיה בידי השלטון מטעם הציבור, אתערב ואמנע שביתה מזקת כשיהיה צורך בכך, אבל בדרך כלל אין להתערב יותר מדי מלמעלה, ותהא האחריות וההכרעה מוטלת על הציבור גופו העומד לשבות. לפעמים ישגו בהכרעתם, אך מוטב שיכריעו על דעת עצמם וילמדו משגיאותיהם.

אך לא תמיד הם שוגים, אם כי רחוק אני מאלה הרואים את הפועל ראִייה של אידיאליזציה. אני מכיר קצת את הציבור הזה. יש בתוכו גם מחוסרי־אחריות, שאינם שוקלים מה יהיה מחר, ואינם מתחשבים באינטרס הכללי, והם קלי־דעת. יש גם כאלה שלא ילמדו משגיאות. אבל אנחנו צריכים לסמוך על הכלל. ואני אומר: אל פחד! יכולים אנחנו לסמוך על הציבור. זה יגביר את אחריותו, בניסוח דרישות ובקבלת החלטות; זה ימנע דימַגוגיה; כרגע קל מאוד, גם באמצעים לא־כשרים, להסית פועלים, כיוון שיודעים: יש גבוה מעל גבוה. שהוא ימנע מהם לעשות מישגה.

ולכן, הדבר הראשון – הכרעה עצמית בפעולה המקצועית, שהיא קובעת את חיי הפועל השכיר. הדבר השני – הפועל השכיר, עוד פחות מאשר הפועל העובד במשקו, יכול לפעול ביחידות ולא באופן מאורגן, ואין ארגון בלי נציגות נבחרת. אמנם היו דימוקראטיות פרימיטיביות שפעלו בלי נציגים ובלי בחירות. ועוד עכשיו, נדמה לי, קיים בקנטון אחד או שניים בשוויץ מינהג שכל חוק מתקבל על־ידי כל אנשי המקום. דבר זה איננו אפשרי אצלנו; אצלנו אפשרי לפעול רק בעזרת שליחי־הציבור. ושליחי־הציבור הם נבחרים.

אבל אצלנו אין זיקת הנבחר לבוחר. אצלנו לא בוחרים באדם – אלא ברשימה, וכל אחד בוחר ברשימה גדולה, ואין הבוחר יודע מי הוא נבחרו, ואין הנבחר חייב לתת דין־וחשבון לבוחרו. אין נציגות. בשיטה זו לא תיעשה פעולה מקצועית שיש בה אחריות הפועל והגדרתו העצמית. יש צורך שפועלי “לודזיה”, פועלי “עסיס”, ופועלי “נשר” וכל פועל ופועל בתוכם, ידעו מי הוא האיש המדבר בשמם ופועל בשמם, איך הוא מדבר ואיך הוא פועל, שיוכלו לדרוש ממנו דו"ח על כל פעולה ועל כל מעשה, שיוכלו לבדוק אם זה מתאים לרצונם או לא.


*


וכאן אני מגיע למסקנה השניה – זיקה אישית של הנבחר לבוחריו. כל חמשים פועלים יבחרו את הנציג שלהם, ולא בחירה אנונימית. לא רשימה שהבוחר לא ידע לעולם מי יהיה הנבחר שלו, ולא יוכל לבוא אליו אחר־כך בטענה, אלא מיספר מסוים של פועלים במקום יבחרו אדם מסוים וידעו שהוא שליחם, הוא אחראי בפניהם, הוא צריך לשאול את דעתם ולפעול לפי רצונם, הוא צריך למסור להם דין־וחשבון על מעשיו. ואין דבר זה פירושו דווקא בחירות מַיוֹריטריות; אפשר להבטיח שכל מיעוט יבחר את נציגיו – אבל כל נציג ייבחר ויהי אחראי באופן בלתי־אמצעי כלפי בוחריו.


*


הדבר השלישי – זהו דבר ההסתדרויות הארציות של פועלים על פי התעשיות. כאשר הצעתי זאת חדשים מיספר לפני הבחירות האחרונות לוועידת ההסתדרות, שמעתי אומרים: סוף סוף קיבלו את תביעות ה“שמאל”. איני יודע מה זה “שמאל” בתנועתנו, ומדוע אין לקבל ממנו דבר – אם הוא נכון. אולם האמת היא שלא באתי לחַדש, אלא להעמיד את מיבנה ההסתדרות על היסוד שהוחלט עליו בוועידה השניה. ואת ההצעה על ארגונים ארציים השמעתי עוד לפני עשרים ושתים שנה, וכשתפתחו “פנקס ההסתדרות” מספר ז', שהופיע בטבת תרפ“ג בירושלים, תמצאו הצעה שלי על “מיבנה ההסתדרות” המתחילה בפיסקה זו: “כל חברי ההסתדרות מאוגדים בהסתדרויות ארציות לפי התעשיה, שבה הם עסוקים”. ויותר מזה, ההצעה הזאת נתקבלה על־ידי הוועידה והיא כלולה בחוקת ההסתדרות. הפרק (ג) על האיגוד המקצועי מתחיל במלים אלו: “כל חברי ההסתדרות מאוגדים בהסתדרויות מקצועיות ארציות לפי התעשיה שבה הם עוסקים – בלי הבדל אומנות ומשלוח־יד”. אולם החלטה זו לא נתקיימה במלואה, והיו סיבות היסטוריות לכך. בארץ נתקיימו הסתדרויות ארציות אחדות: פועלי החקלאות, פועלי הרכבת, והפקידים. ומלבד אלה היה עוד מיספר פועלים אשר עבודתם לא היתה מסוימת ולא היתה קבועה. לרוב היו אלה פועלים שעבדו בדרכים, בסלילה, ואחר־כך עבדו גם בבנין. הוחלט להקים הסתדרות ארצית של פועלי בנין ועבודות ציבוריות. וה”שמאל" בימים ההם – השוה"צ עדיין לא הכתיר עצמו אז בתואר זה, שלו זכו רק מ.פ.ס. ופועלי־ציון־שמאל – התנגד להסתדרויות ארציות של פועלי הבנין. לא היה יסוד לדבר על הסתדרות פועלי חרושת, כי התעשיה היתה עדיין בחיתוליה: היה בית־חרושת לסבון פה, בית־חרושת לגרבים שם, וכמעט שלא היה ענף־תעשיה אחד בהיקף ארצי, ולא קמו הסתדרויות ארציות. אבל בינתיים נשתנו הדברים.

יש כרגע כשבעים אלף פועלים שכירים; מיעוטם עובדים בנמל, בבנין ובהובלה, ורובם הגדול – בבתי־החרושת. וערבוב הארגון ועודף הארגון, הקיים בין פועלי בתי־החרושת, הוא אחד הגורמים לחוסר־אחריות ולחוסר־עצמאות בתוך ציבור הפועלים של ארץ־ישראל, כי פועלי החרושת הם אחד הציבורים הגדולים ביותר, 30 – 35 אלף פועלים בערך. והגיעה השעה, שניישר את הקו, שתקומנה הסתדרויות ארציות של פועלים על יסוד תעשייתי, באופן שכל פועלי המזון וכל פועלי המתכת והטכסטיל יימצאו במסגרת ארצית אחת, והם יוכלו לנהל ­– בתוך המסגרת הכללית של ההסתדרות הכללית – עניניהם ברשות־עצמם, בהתאם להוראות של ההסתדרות הכללית, כשם שהפועלים החקלאים מקבלים את הוראות הכלל ואת מרותו. ההסתדרות הכללית היא הסתדרות שקשה למצוא דוגמתה בעולם, לא רק לפי יעודה אלא גם לפי ארגונה ותפקידיה. זוהי הסתדרות כוללת ויש לה שפע תפקידים. אבל אין היא ממלאת את כל התפקידים על־ידי אורגן אחד; יש לה כלים שונים לתפקידים שונים.

אין לומר, שההסתדרות שלנו סובלת מחוסר ארגון. ציבור פועלי ארץ־ישראל אולי סובל, כאמור, מעודף ארגון ומערבוב ארגון. אבל אין עוד עכשיו ארגון מתאים לפעולה המקצועית, שזהו הדבר המרכזי בשביל הפועל השכיר, כמו ש“תנובה” ו“המשביר” הם הדבר המרכזי בשביל הפועל החקלאי. מחלקות בוועד־הפועל ובמועצת־הפועלים אינן הכלי ההולם את הצרכים של הפעולה המקצועית של הפועלים השכירים. הכלי המתאים לזה הוא ארגון הפועלים עצמם. לא הארגון המעורבב של כל מיני אגודות מקצועיות מקומיות הנכנסות אחת בתחום חברתה ועם זה אינן קשורות זו בזו במקום שיש צורך בכך, אלא הסתדרויות ארציות, שבהן יהיה הפועל מאורגן לפי התעשיה בשטח הארצי.


*


והדבר הרביעי: שום תיקונים אורגניזציוניים, ויהיו המשוכללים ביותר לא ישנו ביסודו את המצב בתוך גוש־הפועלים הגדול, שבו תלוי – בכל אופן, בזמן הקרוב – עתידה של ההסתדרות. והרי בעתיד ההסתדרות תלויים הרבה מאוד דברים, גדולים הרבה ממה שיש כבר עכשיו בתוך ההסתדרות. הסתדרות זו יותר מאשר היא של חבריה ולחבריה, היא לאותם הרבבות ומאות האלפים שאינם עוד אתנו ושצריכים לבוא אלינו. ועל ציבור־הפועלים הנמצא כבר בארץ רובצת אחריות גדולה, לא רק לעצמם, אלא לבאים. ואחריות זו מותנה בהכרה, ביכולת תרבותית, בכושר חלוצי. רק אחוז קטן מהפועלים השכירים יש לו עבר חלוצי, עבר חינוכי ותרבותי כמו זה שיש לחלק גדול מפועלי הגוש ההתישבותי, אשר בו השקיעה התנועה, – תנועת־הפועלים, התנועה הציונית והעם היהודי בדורות האחרונים, – מיטב מאמציהם. מאמצים אלה לא הושקעו בתוך החלקים ההולכים ומהווים יותר ויותר את גוש הפועלים השכירים. ציבור הפועלים השכירים ילך ויגדל – אם תתחדש העליה ותתרחב – ואני מקווה שתבוא עליה רחבה. אולם באותן הארצות שמהן תבוא בעתיד הקרוב העליה הרחבה כמעט שכלו הבתים היהודים האמידים, הבעלי־בתים היהודים. אני אומר את המלים “בעלי־בתים יהודים” לא מתוך גנאי, אלא בכבוד ובדרך־ארץ, כי אלה היו אבותינו, אבי שלי ואבותיהם של הרבה מאוד חברים שבנו את התנועה, אשר נתנו לבניהם גם חינוך יהודי וגם חינוך אנושי, השרישו אותם בתרבות העברית ובתרבות האירופּית והנחילו להם חלק גדול מאותם הערכים שהבאנו לארץ. ואלה שיבואו אלינו בעתיד הקרוב, לא יביאו אתם את הברכה הזאת אשר הבאנו אנחנו.

חבר הסתדרות איננו נפסל בעיני אם הוא איננו ממוצא פרולטארי טהור, אבל בעתיד הקרוב יהיו רבים מאד ממוצא פּרולטארי טהור – במובן האמיתי של המלה הזרה והמוזרה הזאת, אשר המציאוה אויבי הפועלים בשעתו. העליה הקרובה תהיה ביסודה מדלת־העם, בני עוני במובן חמרי ובמובן רוחני. והמצב התרבותי בציבורנו ילך וירע. אילו היינו ארגון פועלים כמו באמריקה ובאנגליה, גם אז אולי לא היה המצב מניח את הדעת, כי גם שם דואגים לתרבות הפועל; אבל אצלנו זה מהווה סכנה גדולה לעצם הייעוד של תנועתנו, כי ציבור שאין לו רכוש תרבותי ואין לו הכרה יהודית ופועלית, ציונית וסוציאליסטית וארצישראלית, ואינו יודע לפני מה הוא עומד ולפני מה עומד הדור, העם והעולם, איננו יכול לקדם את הבאות, אינו מסוגל לשמש מנוף לקליטת העליה, ואין ביכלתו לעמוד במיבחנים הקשים הצפויים לנו, וגם לא למלא את התפקידים הגדולים שיום המחר עלול להטיל עליו.

שומה עלינו לגשת לפעולה תרבותית וחינוכית רבת־תנופה ורבת־אמצעים בקרב פועלי העיר והמושבה ובקרב הנוער העובד – למען העלאת הפועל השכיר והפעלתו כגורם חלוצי בהסתדרות ובתנועה, בישוב ובציונות. לא ייתכן שבתוכנו יהיו פועלים שאינם יודעים קרוא וכתוב; לא ייתכן שבתוכנו לא יבינו חוגים רחבים מה העבודה שאנו עושים, מהי החברה שאנו מקימים. לא ייתכן שהתנועה תהא נישאת רק בכוחות מעטים, נבחרים, המרוכזים ברובם בחקלאות ובכפר, והחרושת והעיר ייפרעו בלא חזון ובלא ציבור נושא חזון ויעוד. ובלי תנופה חינוכית ותרבותית רבה מקרב פועלי העיר והמושבה לא יתוקן המצב.

נעשתה התחלה קטנה וחשובה ע“י הוועד־הפועל. בפגישותי עם פועלים שמעתי מציינים לשבח את פעולותיה של מחלקת ההסברה. יש להרחיב את הפעולה ולעשותה בכוח גדול. צריך לראות בכך אחד הענינים המרכזיים העומדים לפנינו, כי עלינו להכשיר את ציבור הפועלים לתפקידים קשים וגדולים. עלינו לא רק לבער את האנלפבתיות, ההולכת ומתרחבת בציבורנו, ע”י הצטרפותם של אנאלפביתים רבים לשורותינו, אלא עלינו לתת לציבור הפועלים השכירים אותו חינוך שקיבל הפועל החקלאי שלנו, שהכשיר אותו ליצירת אותה יצירה גדולה ומפוארת שלו, שאין דוגמתה בעולם. והוא יצר את יצירתו הגדולה והמפוארת, כי הוא יודע מה כוחו ומה יכלתו של אדם יוצר, היודע ומעז להשתמש בכל יכולת עבודתו ויצירתו – שלו ושל חבריו יחד. עלינו לעשות פעולה תרבותית מכוּונת, להעלות את האדם העובד מן המוני הפועלים השכירים, להקנות לו לא נוסחאות ולא שיגרות אלא הכרה של היכולת הגנוזה בתוך כל אדם עובד, שיש לו יעוד גדול, כשהוא עומד יחד עם חבריו, עם ציבור העובדים; ויש לו אידיאל גדול, כי מאחוריו עומד העם היהודי המבקש את הצלתו, והוא שליח העם הזה, והוא מאמין ביכלתו להציל ולגאול. עלינו לנטוע בלב כל פועל שכיר הכרה זו, שישנה בחלק קטן של פועלינו, ע“י כך שנַראה להם מה יכול הפועל ליצור גם בתנאי של עכשיו, גם בטרם בא המשיח הסוציאליסטי. נַראה לו את הארץ הזאת, מצד אחד את דלותה ואת שוממותה, ומהצד השני מה עושה הפועל היהודי ומה עושה העם היהודי להחיותה ולהפרותה. נגביר את הקשר בין הכפר ובין העיר, לא קשר פורמַלי המתבטא בפנקס חבר, אלא ע”י יניקה הדדית: שפועל העיר לא רק ישמע פעם הרצאה, אלא יראה מה אנחנו עושים בשדה; ולא רק מה שעושים אלא גם מה שיש לעשות. יראה את העמק והנגב, יראה את הרי הטרשים וחולות־החוף, ויראה גם מה שנעשה על־ידי העבודה העברית בפינות בודדות ומעטות, ומה שאפשר לעשות. ולמראה־העינים נוסיף הסברה שיטתית ומקפת כיצד נעשו הדברים, מה הניע את החלוצים הראשונים, ומאין שאבו את כוחם, ונשלב הסברה זו בהכרת העולם וההיסטוריה, ונחנך גם בעיר פועלים שיכירו ביעודם החלוצי הגדול.

לשם כך יהיה צורך בשורה של סמינריונים בשביל הפועל הבוגר והנוער העובד בעיר ובמושבה ומכשירי־חינוך אחרים להעלאת הציבור והחלצתו. זהו “תפקיד־מחץ”, ואני מאמין שאפשר להפוך את הפועל ואת הפועלת העובדים בבית החרושת לגורם בעל הכרה, בעל יכולת יצירה, בדיוק כמו אנשים העובדים בדגניה, בנהלל, או בכל מקום אחר בעמק. הם קורצו מאותו החומר; אותו נער ונערה אשר התישבו בעמק, אינם עילויים; הם זכו לבוא מבית “בעל־ביתי”, אשר נתן להם חינוך ראוי, ואילו רבים מציבור הפועלים לא זכו לכך. נהיה אנחנו ה“בעלי־בתים”, וניתן להם את החינוך הזה אשר הוריהם לא נתנו להם, ולא יכלו לתת להם מתוך עניותם.


*


והדבר החמישי: יש אצלנו הרבה מאוד ארגון. יש אומרים – ואולי לא בלי־צדק, – שיש אצלנו עודף של ארגון. יש אצלנו מוסדות מבקרים ומפקחים; יש אצלנו ועדת ביקורת מרכזית, מהמוסדות המעטים שזכו להכרת הכלל ולאוטוריטה מוסרית בקרב הציבור שלנו. ואעפ“י כן אני אומר שיש ליקוי יסודי בעבודת ההסתדרות, אשר בלי מוסד חדש, המכוּון לכך, אינני רואה דרך לתיקונו. אני יודע, ששליחי ההסתדרות באים אל הציבור בהרבה מאד הזדמנויות; והציבור בא אל שליחיו עם צרותיו, טענותיו וקובלנותיו. השליחים באים בתביעות אל הכלל, ולעיתים – בתביעות צודקות, למגבית, למיפדה ולגיוס, וכיוצא בזה. אבל אינני יודע אם יש אצלנו פגישות שלא בשעת תביעה, בין אם התביעה באה מצד החבר ובין היא באה מצד המוסד. אין אצלנו מגע אישי מספיק בין שליחי־הציבור והציבור. זה בא לא מתוך התנכרות ורוע לב. הענינים אצלנו הסתבכו והסתעפו, כל אחד עמוס ואינו מספיק לעשות את העבודה הישירה המוטלת עליו, אעפ”י כך, אני יודע, כל אחד נפגע כשבאים אליו רק בשעה שיש איזה תביעה, או סכסוך. והציבור שלנו הוא ציבור חדש, הוא בא לארץ חדשה, הוא אינו מושרש, אין לו חברה, אין ידידות; לרבים אין משפחה; יש בדידות והחיים אינם קלים ביותר, ואין מי שיבוא לציבור בימים כתיקונם, לדעת מה נעשה בקרבו, לדעת מה כואב לו, מה הם רחשי לבו.

במידה שאני מכיר את הענינים, אני יכול להגיד, שמוסדותינו אינם נופלים בישרם, בפעילותם ויעילותם משום מוסד פועלי בעולם. אלה ממנהיגי־הפועלים שאני נפגשתי אתם, ושהיה להם איזה מגע עם הארץ, מקנאים בנו על מוסדותינו. אך אין די בזה. לא די בכך שיש ועד מפקח לקופת־חולים, שהוא רואה אם הכל נעשה כשורה במוסד הזה, אם הכל נעשה לפי החוק ולפי התקנה. לפעמים יש צורך לראות אם החוק והתקנה עצמם נכונים במצב מסוים. יש גם צורך לראות – לא רק בשעה שמישהו בא בטענה אישית – אם הסדרים והמישטרים והמוסדות בהסתדרות מניחים את דעת הציבור. יש גם לבדוק את הציבור עצמו אם הוא מניח את הדעת, כי בתוך הציבור עצמו יש צרות וליקויים: יש פועלים צעירים ויש פועלים ותיקים – האם כשורה הם היחסים בבית־חרושת בין הפועלים הוותיקים, העובדים שם כבר שנים, ובין הצעיר שנעקר מסביבת חבריו, ונזרק אל תוך בית־החרושת? האם פוגש הוא יחס חברי או נתקל ביחס ציני? ומה הם היחסים בין פועלים ופועלות – האם יש יחס חברי לפועלת, כמו לחבר, או לא? ומה היחס של פועלים ותיקים לעולה חדש שבא לארץ – איך פוגשים אותו ואיך הוא נקלט?

יש עשרות ומאות דברים, שצריך לראותם ראייה חדשה ולהאזין להם האזנה חדשה. צריך שהציבור שלנו יבוא לידי ביטוי; אי־אפשר להתאונן שאצלנו אין כינוסים ומועצות – נדמה כי יש קצת עודף באלה: יש אצלנו המון בירורים, ואולי עודף של בירורים. ואף־על־פי־כן אין ביטוי לציבור כולו מפני שבכל הבירורים האלה משתתפים אולי אלף או 1500 אנשים קבועים. אילו היה לי פנאי, הייתי עושה סטאסטיקה מי הם האנשים הבאים לידי ביטוי בכל הכינוסים של כל המפלגות והגושים, בין שזו אסיפה של אגודה או של מפלגה, ובין זה כינוס של ההסתדרות. אי־אפשר שיבואו הכל לידי ביטוי – הזמן מוגבל, ולא כל אדם יכול להופיע ולדבר. לא כל אחד מעיז, ולא כל אחד יש לו כשרון; אבל גם מי שאין לו כשרון אין פירושו של דבר שהוא לא אדם חי ואין לו מה להגיד. יש פרובלימה איך לדובב את החברים. זאת אפשר לעשות לא בכינוסים הרשמיים והמאורגנים, אלא ע"י פגישה אנושית עם פועלים – לא באסיפה גדולה אלא בשיחה, כשאין נאומים, כדבר איש אל אחיו, וכל אחד יכול לומר דברו. וכשנפגשים חברים נפתחים הלבבות וכל אחד אומר את שלו. אני יודע: גם אז לא יוכלו להיפגש עם כל 150 אלף החברים, ואין צורך בכך, אם אנשים החיים את ההסתדרות, מבינים אותה, נאמנים לציבור, ייפגשו מזמן לזמן עם מיספר פועלים במקצוע אחד, עם פועלים צעירים במקצוע אחר, עם פועלים מקצועיים בענף זה או בענף אחר, בעיר, במושבה, בני עדה זו או אחרת. אם הדבר הזה יתמיד – נדע תמיד מה הם רחשי הציבור, והציבור ידע שהוא יכול להגות אם יש לו משהו בלבו. ולא רק לבעל־כשרון, היודע להרצות ולנאום; לכל אחד ואחד יש משהו בלבו להשיח, ואפשר שיש יותר חשיבות לכך מאשר לנאום. יש צורך במין ועדת פיקוח ומגע, בה יפעלו אנשים בעלי משקל מוסרי ורמה תרבותית, המבינים את חיי ההסתדרות ואת חיי הציבור, שתפקידם האחד הוא לעבור בלי־הרף ממקום למקום וממקצוע למקצוע ומענף לענף, לכל סוגיהם, מיניהם, עדותיהם וארצות מוצאם, ותיקים וחדשים, כדי לשמוע אם מעיק עליהם משהו, אם משהו לא נכון, אם משהו לא בסדר, לדעתם, – גם כשהדבר בסדר. נחוצה גם ביקורת על הציבור: אם הוא בסדר ביחסו של האחד לגבי חברו, של החזק – לגבי חברו החלש, של הוותיק ­ לגבי החדש, של הפועל – לגבי הפועלת, של האשכנזי – לגבי התימני, של הקשיש – לגבי הצעיר, ולהיפך, אבל ביקורת זאת תיתכן רק בפגישה אישית בלתי־אמצעית; אין הדבר הזה יכול להיעשות על־ידי המוסדות הקיימים; נחוצים אנשים מיוחדים, אשר זה יהיה תפקידם – לעמוד במגע מתמיד ולפקח על דברים שאינם בגדר של ביקורת חוק וביקורת כספים וביקורת מנגנון, שהן מתפקידה של ועדת הביקורת.


*


והדבר הששי: אנו צריכים לחנך את הפועל השכיר להקפיד על טיב־עבודתו ולשכלל יכלתו וכושר פעולתו המקצועית. עתידו של הפועל העברי ושל המשק היהודי ושל העליה היהודית ושל החרושת היהודית תלויים לא רק בארגונו של הפועל ובפעולתו המקצועית. בזה בלבד לא נקיים את המשק. המשק שלנו הולך ומוקם בתנאים קשים ביותר. מומחים בשאלות משק אמרו לנו, כי לא יקום בארץ־ישראל משק אירופאי המוקף עבודה זולה ומשק פרימטיבי. עכשיו חיים אנחנו בתנאים שהם מלאכותיים, תנאים של מונופולין, של ארץ סגורה ומסוגרת, ללא התחרות. זה לא יאריך ימים, וזה לא טוב שיאריך ימים, ואנחנו נצטרך לעמוד בהתחרות, ולא בתקופה שלווה ופורחת בעולם, אלא בתקופה קשה מאוד שלאחרי המלחמה הזאת. ולא נוכל לעמוד בהתחרות על־ידי הורדת רמת־חיינו, שכר־העבודה ותנאי־העבודה. לא נעמוד בהתחרות זו. הפועל היהודי לא יתקיים בתנאים ירודים אלה. רק בדבר אחד הוא יעמוד: בטיב העבודה שלו ובפריון העבודה שלו, בשכלולו המקצועי, במומחיותו.

אם הפועל שלנו בחרושת, בבנין ובים לא יעלה לדרגה מקצועית עליונה, בשכלולו המקצועי, בשלטונו בעבודה, בפריון עבודתו – ופריון עבודה איננה הזעה – לא תהיה תקומה לא למשק ולא לפועל היהודי, ולא נעמוד בעתיד לא מבחינה פוליטית ולא מבחינה כלכלית.

אלה הם, לדעתי, ששת הדברים שעלינו לעשות למען תיקון המצב בתוך גוש הפועלים השכירים. ע"י כך נעלה את אחריותם ואת הכרתם, נפעיל אותם ונהפוך אותם מאובייקט פאסיבי ונפעל לנושא אקטיבי וחלוצי בעל זכויות שוות עם הנושא השני שיש לנו בהסתדרות – הפועל החקלאי.


*


ובסיום, מילים אחדות לקומפלקס השני – אחדות מעמד הפועלים.

הסתדרותנו קמה מתוך שאיפה לאחדותם של כל פועלי ארץ־ישראל. שאיפה זו לא נתקיימה עד עכשיו במלואה. אני יודע שבארצות אחרות אחוז גדול יותר של מעמד הפועלים הוא לא מאורגן, אבל אין זה מנחם אותי. אין אנחנו יכולים להשתוות לפועלים אחרים. הנטל שהוטל עלינו על־ידי ההיסטוריה, איננו דומה לנטל שהוטל על פועלים אחרים. פועלי אנגליה ואמריקה יכולים להרשות לעצמם להיות מאורגנים בחלקם בלבד – 30 – 40 אחוז; ואילו אנחנו איננו יכולים להרשות לעצמנו להסתפק אפילו ב־75 אחוז מאורגנים.

יש מעריכים – אין אפשרות לבדוק את המיספרים – כי על מאַת אלף הפועלים (מלבד נשי החברים) המאורגנים בהסתדרות, יש למעלה מ־40 אלף פועלים יהודים מחוץ להסתדרות, מהם כ־30 אלף אינם מאורגנים כלל, וכ־10 – 15 אלף מאורגנים בארגוני־פועלים אחרים. לדעתי, דבר זה איננו הכרחי; ואין להשלים אתו. הסתדרותנו צריכה להקיף את כל פועלי ארץ־ישראל. היא צריכה להקיף גם פועלים שאינם ציונים וגם פועלים שאינם סוציאליסטים. ההסתדרות איננה יכולה, ולדעתי איננה רשאית, לבדוק את דעותיהם של חבריה. היא מארגנת פועלים לפי שני סימנים בלבד: אם אדם חי מיגיע כפיו ואם הוא מקבל משמעת הפעולה של ההסתדרות. כל זמן שהוא ממלא שני תנאים אלה, מקומו בהסתדרות. רשאי הוא להיות קומוניסט או רוויזיוניסט, או בכל מפלגה אחרת. אין זה עסקנו לבדוק דעותיו. אנחנו ארגון כללי של פועלים, ולא ייתכן שיהיה מצב כזה שאיזה פועל שהוא לא יוכל להיות בהסתדרותנו. ייתכן שהוא לא ירצה, אבל לא ייתכן שהוא לא יוכל. אם יפגע במשמעת – יוּצא. אבל לא תיסגר בפניו הדרך בגלל דעותיו. ההסתדרות איננה הסתדרות של ציונים גם לא הסתדרות של סוציאליסטים. היא הסתדרות של פועלים. – הסתדרות כללית של פועלים, פירושו של דבר שהיא פתוחה לכל פועל, ובנויה באופן כזה שכל פועל יוכל להיות בתוכה. אמנם ידעתי, שאם כי אין הסתדרות זו ציונית – אין ארגון בארץ שהוא יותר ציוני, ואם כי אין הסתדרות זו סוציאליסטית, אין ארגון בארץ שהוא יותר סוציאליסטי, ההסתדרות היא ציונית־סוציאליסטית לא על פי החוקה ולא באופן פורמאלי, אלא לפי טבע מהותה, בהכרח ההגיון של הווייתה, הוויית המוני פועלים עברים בארץ־ישראל.

מקשים עלי: אם תיפתח ההסתדרות לפועלים רוויזיוניסטים או קומוניסטים – מה תעשה כשהרוב בהסתדרות יהיה רוויזיוניסטי או קומוניסטי? ואני עונה: אין עלי הפחד הזה. איני מפחד מהפועל היהודי בארץ. אני מחזיר את השאלה למקשן: אם ייתכן שרוב הפועלים יהיו רוויזיוניסטים או קומוניסטים –­ מה יתן לנו אם הם יהיו מחוץ להסתדרות? מה יהיה אז ערכה של ההסתדרות – אם רוב פועלי ארץ־ישראל הם נגדה וכופרים בעיקרי חזוננו ויעודנו?

אולם הפּחדים האלה מדומים ובדויים. יש הגיון פנימי בדברים, מדוע ההסתדרות הזאת היא ציונית וסוציאליסטית בתכנה, הגם שלא בחוקתה. היא ציונית, מפני שהיא אחדות של פועלים יהודים בארץ־ישראל; והיא סוציאליסטית מפני שהיא הסתדרות של יהודים החיים על עבודתם. לא כל אדם החי על עבודתו מוכרח להיות סוציאליסט, ולא כל יהודי העובד בארץ־ישראל מוכרח להיות ציוני. אבל הכלל השלם מוכרח להיות ציוני ומוכרח להיות סוציאליסטי. ולא החוקה עושה אותה כזאת, אלא ההווייה.

יש המוני פועלים שאינם בהסתדרות, לא מפני שהם קומוניסטים או רוויזיוניסטים. ודאי, הם אשמים שלא הצטרפו להסתדרות, אך האשמה גם בנו. אנחנו הכוח היוזם ולא הם. ואני מציע לוועד־הפעל החדש לכנס כינוס של פועלים בלתי־מאורגנים, על מנת להכניסם להסתדרות. אני מאמין בהצלחת הדבר הזה; נפגשתי עם פועלים כאלה; הגעתי אליהם ע"י בניהם. דיברתי עם נער צעיר אשר עזב את ביתו והלך להתגייס. ואני שואל אותו: מי אביך? והוא קורא בשמו של אביו. התברר שאני מכיר אותו מלפני עשרים שנה, בקשר לסכסוכים פנימיים בהסתדרות בתל־אביב. אז הוא הוצא מההסתדרות. אבל עד היום הוא פועל וחי על עבודתו. ביקשתי את הנער לשלוח אלי את אביו. הוא בא ושוחח אתי, והוא סיפר לי על עצמו ועל רבים כמותו. ראיתי שאיננו בוגד במעמד הפועלים ואיננו זר גם לענינים שלנו. שאלתי אותו: אתה מחוץ להסתדרות כבר הרבה שנים, אולם מה היית אומר אילו היה מתרחש איזה אסון וההסתדרות היתה נהרסת, מתמוטטת? אמר: מה? זה יהיה אסון גדול! – גם בשבילך? – גם בשבילי. – ומדוע אתה מחוצה לה? – ההסתדרות ישנה והיא ממילא מגינה עלי, ולא דורשים ממני שום דבר. ­– הוא ענה לי.

יש רבים כאלה, אבל יש גם רבים שלא היו מעולם בהסתדרות, לא שמעו את שימעה, אך מפחדים ממנה, כי היא דורשת מסים ומטילה חובות. ונחוצה איניציאטיבה להכניס את הבלתי־מאורגנים להסתדרות. עמידת רבבות פועלים בחוץ עלולה להיות סכנה גדולה לנו כשנצטרך לעמוד במערכות פוליטיות חמורות, או כשיתחוללו משברים כלכליים קשים, וגם כשיבואו הגדולות ותנהר עליה רבתי. אסור להשלים עם מציאות רבבות פועלים מחוץ להסתדרות. נבוא אליהם ונתבע את כניסתם להסתדרות. נדבר אליהם בשם האינטרס הפרטי שלהם, בשם האינטרס של המוני חבריהם, בשם האינטרס של העם היודי, ואני בטוח שהם ישמעו את השפה הזאת. אינני מניח שיש הרבה פועלים בארץ, שלא מענין אותם מה יהיה גורל הארץ וגורל העם היהודי. אל לנו להתעייף מלבוא אליהם. ואם תצא קריאה להצטרפות להסתדרות ונגבש גרעיני־יוזמים – נערוך כינוס של אלפים, ואולי של רבבות, והם יצטרפו להסתדרות.

ויש גם פועלים מאורגנים מחוצה להסתדרות. ואני יודע, שהוועד־הפועל הקודם דן בשאלה זו, וראיתי שהיה רצון רב שהפועל המזרחי, ביחוד, יצטרף להסתדרות. יש לחדש את התביעה הזאת בכוח מחודש. אבל לא די בתביעה. עלינו להבין את נפש הפועל הדתי. אני יודע שיש פועלים דתיים רבים בהסתדרות, אולי לא פחות מאשר בהפועל המזרחי. אך אם נשכח על קיומם ונסיח את דעתנו מהם – נדחוק המוני פועלים מההסתדרות, ואולי גם מהעבודה. גם פועל בודד וגם ציבור־פועלים שאינו שומר שבת על פי חוקי ה“שולחן ערוך” אינו יכול ואינו רשאי להשלים עם העובדה שפועלים יהודים חייבים לעבוד באיזה מקום־עבודה בשבת, – כי פירוש הדבר שסוגרים את מקום־העבודה בפני פועל דתי, ואנחנו איננו יכולים להשלים עם הפליית פועל, שתישלל ממנו אפשרות לעבוד במקום־עבודה מסוים; משום שהוא שומר־שבת. גם אילו לא היה הפועל המזרחי, ולא נתארגנה בהסתדרות סיעת העובד הדתי – היינו מחויבים לדאוג לכך שתשבות העבודה בשבת בכל מקום שאין בו הכרח גמור או פיקוח־נפש, כי אנחנו רוצים שיהודים דתיים יתקיימו על עבודתם, ואנחנו רוצים שפועלים דתיים יהיו בתוך המסגרת הכללית של ציבור־הפועלים המאוחד.

עלינו לדאוג למישטר כזה, שפועל דתי ירגיש את עצמו בהסתדרות כבביתו. כמובן, אם לא יסתפק באווירה המאפשרת לו להיות בתוכנו אלא ירצה לכפות עלינו את דעתו – נעמוד בפניו. זה לא יקום ולא יהיה! אבל אינני חושב שאיזו קבוצת פועלים תיוואל לחשוב שיכולה היא להטיל שלטונה על ציבור הפועלים בניגוד להכרתם. עלינו להשליט משטר כזה על חברות בתוכנו, שידע לכבד את הפועל הדתי, ולא כמתן חסד, אלא כצו חברוּת פועלית. אם אווירה כזאת תשרור בתוכנו, יכבד הדבר על הפועל המזרחי לעמוד בחוץ – אם הוא יהיה נאמן באמת לתורה ולעבודה, ולא יהפוך את הדת לקרדום פוליטי.

ולא נוכל להשלים גם עם עובדת עמידתו של ציבור גדול וחשוב כמו הסתדרות המורים, מחוצה לנו. אם ההסתדרות תקבל את המיבנה של ארגונים ארציים, ולא תתערב יותר מדי בפעולותיהם ובקביעת דרכם המקצועי, גם כשתהיה לה הרשות לכך, – נסיר מכשול גדול – פחדם ואי־רצונם של מורים רבים להצטרף להסתדרות.


*


בשאלת “החלוץ” האחיד: אתם יודעים, שבארצות המזרח הוקמה על־ידי ההסתדרות הציונית מסגרת אחידה של “החלוץ”. נדהמתי בראותי חברים בתוכנו מנסים למצוא ניגוד בין מיפעל ציוני כללי ובין מיפעל פועלי. היה לנו ויכוח כזה עם חברים לפני 25 שנים בדבר הקונגרס הציוני והקרנות. מאז נוכחו מתנגדינו בטעותם ומכירים כי ההתישבות באמצעות העם, על אדמת העם, בקרן לאומית כללית, אינה עומדת בסתירה למיפעל פועלים. ואינני יודע למה נשתבשה המחשבה אצלנו, לראות ניגוד לעצמאות פועלים ולערכים חלוציים בפעולת התנועה הציונית לחנך חלוצים בגולה לעבודה, להגנה, לעברית, להסתדרות. אבל זה ויכוח תיאורטי שאינני מוכן לעשותו עכשיו. אנחנו עומדים עכשיו לפני מצב חדש בעולם. לא אדבר על ארצות המזרח. היה לי סיפוק לשמוע, ששליחיהם של אותם החברים המכריזים יומם ולילה בקולי־קולות על עצמאות מעמדית, על סוציאליזם מהפכני, על שמאל שבשמאל, כשהם בעצמם באו לארצות האלו, הם עמלו באמונה בהקמת מסגרת אחידה של “החלוץ”. ושמעתי גם מה שעשו שליחינו ברומניה, בלי הוראות מאת ההנהלה הציונית. הם מצאו שפה משותפת. וכשאמרו להם הנציגים היהודיים של כוחות המחר: “בבקשה, אתם יכולים להופיע בהפגנה, אבל בדגל האדום בלבד” אמרו השליחים, כל השליחים: “בנשק ביד נילחם, למען נוכל להפגין גם בדגל הציוני!”. אולם פעולתנו בגולה מכוונת על־ידי התנועה בארץ. ואני שואל את עצמי: האם ארץ־ישראל העובדת מוכשרה בשעה זו להיות המדריכה של הנוער בגולה בתנאים האיומים האלה? אין צורך לנוער היהודי, עד כמה שנשאר בפולין ובבולגריה וביוון, בסכסוכים הפנימיים, במריבות ובוויכוחי־הסרק של מפלגותינו וסיעתנו. – הנוער שלנו באירופה אינו רוצה לשמוע ואינו צריך לשמוע זאת. לא לכך הם זקוקים. הם צמאים למאור הכללי של פועלי ארץ־ישראל. המאור הזה משותף לכולנו. הם זקוקים לערכים המשותפים של כל פועלי ארץ־ישראל. והם רוצים שנביא אותם במהירות האפשרית הנה.

והצעתי פשוטה. אני שומע כי רוצים להעביר לגולה את כל תורת־המריבה הקיימת אצלנו המחייבת את פילוגן של הקבוצות בעמק־הירדן לשלושה גופים, וטוענים שהנוער בפולין ובולגריה וביוון הכרח לו לדעת כל אלה. לי, אחרי 40 שנות חיים בארץ, לא הסבירו את התורה הזאת, ולנוער היהודי בגולה החסר ידיעה על הארץ, רוצים להסבירה. אבל, נניח, שתורה זו הכרחית היא וגזירה היא מלפנינו, ואין מפלט ממנה; אם כן – אני מציע לחלק את הפעולה ב“החלוץ” לשני שלבים: שלב אחד לגולה, ובשלב הזה נקנה וננחיל ל“החלוץ” את הערכים המשותפים לכולנו: עליה, עבודה, הגנה, עברית, עזרה הדדית, שיתוף, חברות בהסתדרות, חברות בהסתדרות הציונית, התישבות עובדת, חקלאות וכו' וכו'. ואת הדברים ה“חשובים יותר” מזה, את תורת המריבה – נרביץ לחלוצים בשלב השני: לאחר עלותם לארץ.


*


והדבר האחרון, – ואני מבקש סליחה מהחברים שאני מדבר אליהם דברים שאין המקום הזה יכול להחליט עליהם – דבר האחדות הציונית־הסוציאליסטית של פועלי ארץ־ישראל. שני איחודים דרושים לנו: איחוד של כל פועלי ארץ־ישראל בהסתדרות אחת, מהקומוניסטים עד הרוויזיוניסטים, כולל הפועל המזרחי ופועלי אגודת ישראל. בימים הקשים העלולים לבוא עלינו, תהיה זאת שאלת־חיים בשבילנו. ודבר זה ייתכן אם יהיה הרצון הכּן והאמונה בפועל, אם נדע לכבד איש את רעהו, ולא נבדוק בדעות. אבל איחוד זה אינו מספיק. לנו נחוץ איחוד מצומצם יותר, אבל חשוב לא־פחות – איחוד נושאי החזון הציוני הסוציאליסטי. זה היה דרוש לנו תמיד, ועכשיו יותר מאשר בכל הזמנים; ודווקא עכשיו, כשחשך עלינו עולמנו. לא אציע דבר; “איש מפלגה” אני, “מעונין”, “איש ריב ומדון”; ואמת, נכון הדבר, הייתי חבר מפלגה כל ימי חיי, ואני איש ריב ומדון בשעת הצורך; הייתי כזה ואהיה כזה. ומשום כך לא אציע שום דבר, אך אשאל: מדוע יכולים להיות חילוקי־הדעות בכל מפלגה ומפלגה, וזה יש לא רק במפלגה שאני חבר בה, וחילוקי־הדעות שלה גלויים הם בפני כל הציבור, אלא גם במפלגות אחרות. אין שום שאלה חדשה, שאלת־חיים, המתיצבת לפנינו, שלא תעורר חילוקי־דעות בקרב כל המפלגות. ואף על פי כן אין חבריהן מתפלגים, ואינם יוצרים סיעות נפרדות, ואינם שוברים את מפלגתם. אמנם, חברים מהשומר הצעיר מציעים למפלגת פועלי ארץ־ישראל לקיים בתוכה סיעות, אבל הם עצמם, אינם נותנים לנו הזדמנות להיות לנו דוּגמה. את חילוקי־הדעות שלהם הם מכריעים במפלגה אחת, בלי סיעות, הם דנים, מבררים ומחליטים. לא תמיד מחליטים פה אחד, אם כי עושים מאמצים למצוא נוסחה מאחדת, אבל כאשר הם לא מצליחים בכך – מכריעים ברוב. עד כמה שאני יודע קיים אותו דבר גם במפלגות אחרות, מבקשים פתרון משותף, ואם אין מוצאים אותו, מכריעים ברוב.

נוכח מה שקרה לנו, נוכח מה שעומד לפנינו בגולה ובארץ, ונוכח הקשיים הגדולים הצפויים לנו, מדוע לא ייתכן הדבר, שתיקרא על־ידי כל המפלגות בהסתדרות ועידה ציונית־סוציאליסטית מייסדת, שייקראו אליה כל חברי המפלגות וגם חברים ציונים־סוציאליסטים בלתי־מפלגתיים, כדי להקים איחוד ציוני־סוציאליסטי גדול? במפלגה הזאת יהיו חילוקי־דעות כמו שישנם עכשיו בכל מפלגה ומפלגה, וייעשו מאמצים למצוא מוצא משותף בכל שאלה מעשית כדי להגיע להחלטה משותפת, ולא – יכריע הרוב. כל המפלגות, וכל הפועלים הבלתי־מפלגתיים, יתחייבו לקבל על עצמם את דעת ועידת האיחוד בשאלות הפוליטיות, ההתיישבותיות, ההסתדרותיות, והארגוניות, שכן ערכי־חיים משותפים וגורל־חיים ויעוד וחזון היסטורי מרתקים את כל הפועלים. ואני שואל: מדוע לא תיקרא ועידה של פועלי ארץ־ישראל אשר תקים איחוד פוליטי, ציוני־סוציאליסטי מקיף, ותגביר את כוח התנופה והכיבוש והחינוך של כולנו ותכשיר אותנו לעמוד במלוא יכלתנו ומתוך אחדות ושלמות פנימית בפני הבאות? האם לא ייתכן דבר זה? אני מאמין באמונה שלמה, שהדבר הזה ייתכן וייתכן!




מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37188 יצירות מאת 1905 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!