רקע
דוד בן־גוריון
דברי תשובה בסיום הוויכוח ( 1 בפברואר 1945)

תל אביב, 1 בפברואר 1945



חברים, לא ניתנה כל תשובה בוויכוח זה על השאלה שבה סיימתי את דברי בפתיחת הוויכוח: אם נוכח הקשיים והתעודות הצפויים לנו בימים הבאים ייתכן לאַחד את כל המחנה הציוני־סוציאליסטי ולכנס ועידה ציונית סוציאליסטית כללית מכל אלה שערכי־חיים משותפים וגורל חיים ויעוד וחזון היסטורי מרתק אותם?

נדמה לי, שהחברים היו צריכים לדבר בשאלה זו, אך הם עמדו ושתקו – ואין זה המקרה הראשון ששותקים בשעה שנתבעים לאיחוד – ואני מצטער צער רב על שתיקה זו, אולם אין אני מקבל שתיקה זו כתשובה שלילית, גם אם בשעה זו ובמקום זה פירושה של שתיקה היא אולי תשובה שלילית.

אמנם אחרי כל מה שקרה בתוכנו בשנים האחרונות – זה כשמונה שנים, וביחוד לאחר מה שקרה בשנה האחרונה, 1 עלול אדם לבוא לידי יאוש ביחס לכשרונו ורצונו של ציבורנו לקיים את אחדותו ושלימותו. נדמה לי כאילו אטמו האזנים. אחד מדבר בדם התמצית שלו – ועונים לו בחשדנות ובשיקוצים ובקיטרוגים, אולם איני יכול להאמין שהלבבות והאזנים יישארו לאורך־ימים ערלים ואטומים. קול רב יותר, תקיף יותר, ומשכנע יותר ידבר אל כולכם, אל כולנו, ואי־אפשר שלא תאזינו ולא תקשיבו – לקול המציאות החדשה, המחרידה של העם היהודי.

אילו יכול היה הציבור שלנו להתיחד עם הגולה לא לחצי שעה או לשעה, לא בשעת עליית־נשמה רגעית, כשבא אלינו אחד הפליטים עם בשורות־איוב אשר בפיו, אלא היה חי יום יום את דבר הגולה הגדועה; אילו היתה נופלת המחיצה, מחיצת־הדמים והאֶלם והיגון והבדידות, העומדת עדיין בין השרידים באירופה ובינינו, ואילו הייתם שומעים במקום המולת הוויכוחים הפנימיים, שעברה שעתם, את קול האימה והחרדה המגיע אלינו משם – היו נופלות גם המחיצות המלאכותיות המדומות והתפלות, העומדות בינינו לבין עצמנו כאן בארץ.

ומשום כך לא התייאשתי עדיין מתשובה חיובית גם לאחר השתיקה המכאיבה והעגומה. כשתראו כולכם את המציאות החדשה של יהדות גדועה – מאמין אני שייפתחו הלבבות ויתקרבו ויתחדשו, ונשמע איש את שפת רעהו – כי שפה אחת בלבנו, שפת האחרונים – ואולי הראשונים – על החומה.

עד עכשיו היה בעצם ויכוח משונה מאוד בוועידה זאת – ויכוח מעורבב בגדולות וקטנות: שואה שלא היתה דוגמתה בהיסטוריה האנושית – וּויכוח על סדרי איגוד מקצועי. באמנה, עם משונה הוא העם העובד המעט הזה בארץ המולדת הקטנה. לדעתי אין זה מקרה, כי הקטנות והגדולות בחיינו – קשה לתחום את תחומיהן. כי ההסתדרות הזאת – אני רואה אותה תמיד כמיבצר־עוז וכחומה חיה לגאולת העם היהודי, והיא גם מיבצר עוז וחומה חיה לכל פועל יחיד בארץ, לכל פועלת, לכל נער עובד, לכל אדם עמל ודל ונדכה, ולכל יהודי באשר הוא. ושני הדברים היונקים זה מזה: בלי האחד – אין ממש לשני; בלי שנראה את עצמנו כסוללה ראשונה במלחמתו של העם האומלל הזה, – אולי האחרונה לקיומו ולגאולתו, – לא תעמוד הסתדרות זו לפועלים יהודים, בארץ משונה זו, המציאות משונה זו; כאן אין מקום לפועל יהודי, ואין מקום להסתדרות כזאת, ואין מקום למשק כזה שלנו. סביבנו, מרחקי מאות ואלפי מילים, לא תמצאו פועלים כאלה והסתדרות כזאת ומשק כזה, שנוצר כולו רק מתוך המצוקה והחזון והיכולת הגנוזה של עם גולה וצמא־גאולה. מקורה ומעיין־כוחה של ההסתדרות ושל תנועתנו הם בשליחות שאנו ממלאים בגאולת העם מהאסון המתמיד שנקרא גלות – לפני היטלר ולאחריו, בתוך כוחות אתמול ובתוך כוחות מחר (גלות היא גלות בתוך כל מישטר ואינה מתבטלת אלא עם קיבוץ־גלויות במולדת).

אך בלי שתהא ההסתדרות חומה חיה ומגן נאמן לכל פועל יחיד, לכל פועלת בודדת, לכל נער עובד, לכל דל וחלכה, בלי שתעמוד לימינם בכל אונה הארגוני, המוסרי, המשקי, ובכל כוחה היוצר והלוחם, לא רק בשאלותיהם ה“גדולות”, אלא גם בצרכיהם ה“קטנים”, צרכים פשוטים הכתובים בפרוגרמה ושאינם כתובים, צרכי־אנוש יום־יום, המהווים חיי אדם עלי אדמות, בלי שההסתדרות לא תדבק ב“קטנות” הללו ותטפל בהם באמונה ובאהבה – הרי כל דברינו על הגדולות ייהפכו לדבר־שפתים ולמלים נבובות. ה“גדולות” זקוקות למחנה־צבא מלוכד, לא במשמעת חיצונית וכפויה, אלא באמונת־אומן ובהרגשת חברוּת, ורק כשכל אחד מאתנו ירגיש שהכלל כולו עומד מאחוריו בכל לבטיו וסבלו ודאגותיו ונפתוליו, וכשכל אחד מאתנו יראה עצמו כחלק אורגני ומעורה של הכלל, רק אז יצליח ציבורנו ל“גדולות” – להיות מגן ומציל לעם.


*


בוועדה המתמדת התרעמו עלי על שערבבתי בפתיחתי את שאלות הגולה בשאלות הסתדרותיות פנימיות. מבחינה פורמאלית אולי הצדק עם המתרעמים. אולם נראה לי הצורך להעמיד כנס זה של ועידתנו על חיזוק בדק־הבית, ומשום־כך לא דיברתי הפעם על שאלות ציוניות, על מדינה והתישבות ועליה, אלא על מגע עם הציבור ופיקוח חברתי ואיגוד מקצועי ואיחוד פועלי וסמינריונים לפועלי חרושת וכיוצא באלה, שיש בהם תיקון הפגמים בתוכנו. אולם גם על דברים “קטנים” אלה לא יכולתי לדבר אלא מתוך ראיית השואה והשעה הטרופה האיומה והגדולה; כי אין לראות את עניני יום יום שלנו אלא מתוך ראיית תעודת הדור, לא בעתיד הרחוק – לאחר שלושים, עשרים, או עשר שנים, – אלא מתוך תעודת הדור בימי־ההכרעה הממשמשים ובאים.

ולמען ניכון ונכשיר עצמנו לימי ההכרעה נתבע מאתנו חיזוק בדק־הבית. ואלה אשר מתפלאים על כך ורואים בזאת כאילו סימן של ירידה, ומעמידים לעומתה את זוהר הנעורים של ההסתדרות ושל תנועתנו בסוף המלחמה הקודמת, – נדמה לי כי הם טועים קצת בפרספקטיבה. הייתי בארץ גם בסוף המלחמה הקודמת, וחייתי גם אני את הסער אשר עבר אז על אותו הציבור הקטן, שמיעוטו היה בארץ ורובו היה במדבר תל־אל־כביר, במדי צבא; סערנו אז לקראת הבאות, ואז נראו לנו הבאות במשקפים ורודים הרבה יותר מאשר עכשיו. לא עמדנו בימי שלטון הספר הלבן, אלא מיד לאחר הצהרת באלפור, וציפינו לעליות גדולות בבנין הארץ ולצעדי־ענק בשיבת הגולה. בפעם הראשונה אחרי 1800 שנה, קם גרעין ראשון של כוח יהודי במולדת. אז נשבו בעולם כולו רוחות של ימי המשיח. וכל העולם נראה לנו אז ככוח המחר. את החלוקה הפשטנית ותמימה הזאת של ארצות: זו כולה אתמול, וזו כולה מחר – לא ידענו עדיין. כל העולם נראה לנו כאילו הוא עומד על סף מחר גדול וחדש. גם מצבנו בגולה אז היה עדיף לאין־ערוך: לא מיליון ומאתים אלף, אלא תשעה מיליון יהודים היו אז באירופה. ובמרכז היהדות הגדולה הזאת עמדה יהדות רוסיה, למעלה מחמישה מיליון יהודים, עם תנועה ציונית כבירה, עם כוחות חלוציים מתנערים, עם עוז ומרץ לאומי כאשר לא היה מעולם. ומה עשינו אז? יצרנו כלים, יצקנו דפוסי־ארגון. לא כלים ודפוסים חדשים; לא היינו שרויים לגמרי בלי כלים גם עד אז. היתה הסתדרות חקלאית גם בגליל, גם בשומרון וגם ביהודה. היה קלוב פועלים ביפו ובחיפה, היתה מפלגת הפועל הצעיר והיתה מפלגת פועלי ציון.

כאשר אני אומר מפלגה, אין זה הולם כל כך את המושג “מפלגה” אותה הרים הח' גוטהלף על נס – מפלגת־העבודה הבריטית אשר לה דימה והשווה את הסתדרותנו. לא רק ההסתדרות אלא גם המפלגה בארץ אינה דומה למפלגות בארצות אחרות. התפקיד המרכזי של מפלגת העבודה הבריטית – ארגון בחירות – לא עמד במרכזן של מפלגותינו. “מפלגות” הפועלים בימים ההם עסקו בקבלת עולים ובבעיית ההתישבות ובייסוד קבוצות. מפלגת הפועל הצעיר יצרה את אם־הקבוצות – את דגניה. היא יצרה גם את נהלל. מפלגת פועלי־ציון יצרה את קבוצות אילת־השחר, תל־חי וכפר־גלעדי. אבל חשבנו אז שהאיגודים המקצועיים המפורדים והמפלגות המפורדות אינם הולמים את צרכי השעה ולא יסכּנו לקראת הבאות. והדבר הראשון אשר עשינו – איחדנו את שלושת הארגונים החקלאיים ביהודה ובשומרון ובגליל להסתדרות ארצית של פועלים חקלאים – הארגון המקצועי הארצי הראשון אשר קם בארץ – ערב יסוד אחדות העבודה בפתח־תקוה באדר א' תרע“ט (1919). אולם אותה הסתדרות ארצית שקמה בפתח־תקוה לא נסתגרה ולא נתבדלה, אלא היא אשר יזמה את הקמת איחודם של פועלי ארץ־ישראל כולם, בעיר ובכפר, – את “אחדות העבודה” – בלי לבטל את המסגרת הארצית המיוחדת של הפועלים החקלאיים, וגם לא המסגרות המיוחדות של שאר המקצועות, ובחוקת היסוד של “אחדות העבודה” היה כתוב ש”האחדות מורכבת מהסתדרויות מקצועיות אבטונומיות".

ולאחר שלא כל פועלי ארץ־ישראל נתנו אז, בפתח־תקווה, ידם לאיחוד הכללי והכולל – וסערת האיחוד וההתכוננות לקראת הבאות נמשכה, ולפועלי ארץ־ישראל מהעליה השניה נוספו העולים הראשונים של העליה השלישית – תחילה הלגיונרים היהודים ויוצאי החלוץ מאמריקה (וגם מארגנטינה ואנגליה), ואחר־כך גם יוצאי החלוץ מאירופה, ובעיקר מרוסיה, גברה והלכה התסיסה עד שקמה בחיפה, בחנוכה תרפ"א, (דצמבר 1920) ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ־ישראל.

וכך עמד אז ציבורנו הקטן בתוך סערת ויכוח ומאמצים על הקמת כלים במשך שנתיים ימים עד שהוקמו שני הכלים הראשונים של תנועתנו: ההסתדרות והמפלגה. הכלים לא היו המטרה. אבל ידענו שלמען נתכונן לימים הגדולים העומדים לפנינו – ואז התכוננו לגדולות הרבה יותר מאשר עכשיו, כי יהדות אירופּה היתה קיימת בשלימותה, והיהדות הרוסית לא היתה עדיין מנותקת – יש צורך בכלים מתוקנים, שלמים, המלכדים את הציבור, המגבירים את יכולת פעולתו, המזקקים את אמיתו המשותפת ומאדירים את הרשות הכללית, שבצלה יסתופף באמונה ובבטחון גם היחיד וגם הרבים. הכלים החדשים שהוקמו אז לא יצרו כמעט כל ערכים חדשים. ערכי תנועתנו, הרעיוניים והמעשיים, היו קיימים עוד לפני היווסד ההסתדרות הכללית, כמובן רק בהתחלתם או בעיבורם. ההסתדרות הכללית רק פיתחה והרחיבה והעצימה בתוך מסגרת הכלל מה שנוצר מקודם על־ידי מניחי־היסודות הראשונים, אולם לא היינו מגיעים עד הלום בלי הכלי המשותף הזה. ומי ימנה את ההפסדים אשר הפסדנו בגלל איחורינו ופיגורנו בהתקנת כלי־האחדות שלנו?


*


הח' ריפטין, מתוך צורך לנגח אותי או חברי, התפאר בברית החדשה, שהוא וחבריו הקימו “בין הפועלים הלוחמים בבתי־החרושת ובין אנשי הקומונות” של השומר הצעיר והליגה הסוציאליסטית. ברית זו אינה חדשה כל כך, ולא נוצרה על־ידי השומר הצעיר. כשהקיבוץ הארצי היה עדיין בחיתוליו, והמלה מעמד עדיין צרמה את אזני השומר הצעיר, כבר היתה קיימת ברית בין הקומונות – אשר קראו לעצמם בשם עברי פשוט, קבוצות, – ובין פועלי בתי־החרושת. אמנם גם מיספר הקבוצות וגם מיספר בתי־החרושת היו אז מעטים. אם זכרוני אינו מטעני, היו שני בתי־חרושת – היקב בראשון־לציון ובית־החרושת של שטיין; וכבר אז ידעו “ללחום”, והיו שביתות גם בבתי־החרושת – ואפילו בכפר עצמו, בסג’רה ובכנרת. ולא נתחדש שום דבר על־ידי “הברית החדשה”. ריבולוציה עושים רק פעם אחת – ונושאי חזון הציונות הסוציאליסטית המתגשמת ומיפעלה הם אשר חוללו את המהפכה, ואין זו אשמת הח' ריפטין או חטאו שהיא נעשתה דור קודם, ושלא ניתן לו אלא להשתתף בה ולהמשיך אותה יחד עם משתתפים וממשיכים אחרים, שבאו לפניו ובשעתו ואחריו. אין מחדשים מהפכה יום יום – הפיכת ריבולוציה אינה אלא קונטר־ריבולוציה, – אלא מבצרים, מרחיבים, משכללים ומגבירים אותה עד שהיא מגיעה למחוז־חפצה. והמהפכה, שיסודותיה הונחו בימי העליה השניה, רחוקה עדיין מרחק רב ועצום ממחוז־חפצה. היא עודה בראשיתה, אבל כל ערכיה ויסודותיה קבועים ועומדים, ובתוכם הערך של אחדות־הפועלים – אחדות פועלים שכירים ואנשי משק, פועלי כפר ועיר, קבוצות ומושבים, פועלי חרושת ובנין, עובדי־כפיים ועובדי־רוח, מכל העדות והמוֹצאים, וגם אחדות החזיון והמעשה, השאיפה וההגשמה, היצירה והמלחמה. חוששני ש“הברית החדשה” שדיבר עליה ריפטין אינה אלא ברית נפרדת, מפרידה, גם בין אנשי הקבוצות וגם בין פועלי החרושת, ואין היא מחזקת אלא מרופפת את המהפכה, כי לא ברית נפרדת של קבוצות אחדות ובתי חרושת אחדים נתבעת על־ידי המהפכה שלנו – אלא ברית־אמת ואחדות שלמה בין כל הקבוצות והקיבוצים, ישנים וחדשים, ובין כל בתי־החרושת, בעיר ובמושבה; דרושה אחדות התנועה הקיבוצית כולה ואחדות פועלי־החרושת כולם – אשר יחד עם כל שאר פועלי ארץ־ישראל יהיו בהסתדרות אחת, ואיחוד מלא של הציונות הסוציאליסטית במפלגה אחת. – אלה שני הכלים של תנועתנו.

ובימים ההם, בסוף מלחמת העולם הקודמת, תיקנו ושיכללנו שני הכלים האלה לקראת הבאות.


*


אולם שום ריבולוציה אינה מתגברת בבת־אחת ובשלימות על המישטר הישן, והמהפכה שנעשתה על־ידי העליה העובדת זה ארבעים שנה, לא חיסלה אף היא חיסול גמור ומלא את המישטר הישן. אני מתכוון ל“מישטר” הישן של הגלות ושל תנועת־הפועלים והציונות בגולה; כי המהפכה שנעשתה בימי העליה השניה לא היתה נגד המישטר הקיים בארץ – לא היה קיים כמעט מישטר פה – זו היתה מהפכה נגד גורל, גורל של תלות, פיזור, נכר ועבדוּת שבו היה נתון העם היהודי, ומהפכה נגד תרופות־אליל של ציונות מילולית וסוציאליזם מתנכר, נגד מסורת נפסדת של הוויה רצוצה, מפוררת, חדלת־אונים של עם גולה מנותק מעבודה, מאדמה, ממולדת ומעצמאות. וזו היתה המהפכה הראשונה שהיתה כולה חיובית, מכוּונת כולה לקראת יצירה משקית וחברתית ואגירת כוח מדיני וחברתי להקמת ערכים ונכסים יהודיים ופועליים, – ולשם כל אלה אחדוּת, אחדות המעשה והחזון, ואחדות עושי־המעשים ואסירי־החזון, בהסתדרות־פועלים אחת ובמפלגה ציונית־סוציאליסטית אחת.

אולם לא עלה בידינו לחסל את יצרי הפילוג והפירוד והרגלי העבר הבלתי־פועלי והבלתי־ארצישראלי. ולאחר שהוקמה הסתדרות כללית של עובדים, הוקמה על־ידה עוד הסתדרות קטנה אחת של פועלים, ולאחר שהוקמה מפלגה ציונית־סוציאליסטית מאוחדת, הוקמה על־ידה עוד מפלגונת אחת. והדבר הולך וחוזר, ולא קל לעקור מן היסוד “מישטרים” ישנים ונפסדים.

ושוב אנו עומדים על פרשת־דרכים, ושוב אנו נתבעים להתאזר לקראת המחר, וחלוצי־העם המעטים במולדת שוב אינם שלמים בתוכם: נתערערה האמונה בכלל והזיקה לכלל. ורק הפלגות נאמנות על אנשי שלומן, ואם כי המעשה אשר אנחנו עושים הוא אחד ומשותף לכולנו – נפלגה שפתנו ואנו רבים את ריב הנוסחאות השאולות ממציאות אחרת ומתורגמות מחיים לא־לנו, ואין אנו מבחינים בין העיקר לבין הטפל, בין המוקדם לבין המאוחר, בין מה שתלוי בנו, בין מה שמוטל עלינו ורק עלינו לבין מה שעומד לגמרי מחוץ לשליטתנו והשפעתנו – כי עוד לא נגמלנו כולנו ובמידה מספיקה מהרגלי העבר הגלותי, כשלא היו בחיינו אלא נוסחאות; ובהיותנו תלויים על־בלימה לא ידענו מה זה עיקר ומה זה טפל; ובעמדנו מחוץ לזמן – כי עם שאינו עושה בעצמו את ההיסטוריה שלו, עומד מחוץ לזמן, – לא ידענו מה זה מוקדם ומה זה מאוחר; ובהיותנו תמיד תלויים באחרים, לא ידענו מה תלוי בנו ומה לא תלוי בנו, והרינו מתבטלים בפני כל תקיף ומוקסמים מכל כוח זר – בין שחור ובין לבן ובין אדום, ולא האמַנו בכוחנו, ביעודנו, במיפעלנו, ולא קיימנו אפילו את העצמאות המוסרית והמחשבתית, שניתנה לנו והיתה תלויה רק בנו.


*


ודרוש מאמץ מתמיד ועקשני, ודרוש אורך־רוח וסבלנות כלפי גילויי־העבר החוזרים וננעצים בתוכנו, אבל גם התמדה עקשנית ומלחמה קנאית להשרשת הערכים החדשים שכבשנו בארץ. דרכנו היא דרך ההתנגדות הקשה ביותר – גם בהתישבות וגם בלשון ותרבות גם בארגון גם בפעולה המדינית. לא פורקן קל של מרירות פוליטית על־ידי מעשי טירור מטורפים ומיואשים, גם לא השלמה ולימוד זכות על כל מעשי התקיפים והשליטים באשר אנו כביכול חלשים וחסרי־אונים, לא התנכרות וזלזול כלפי מורשת הגולה. הרגליה ולשונותיה – אבל גם לא משום רתיעה מפני הקשיים של הנחלת הלשון העברית והסברת דרכנו במשפחת העמים העובדים בני־חורין.

זוהי דרך לא קלה; ויש שאנו מצליחים בדרך זו, ויש שאנו נכשלים, ורע ומר לנו, באשר השעה השחורה ביותר בתולדות העם העברי מצאה אותנו בכשלוננו הפנימי הגדול ביותר. יש חוסר־התאמה טראגי בין מה שמוטל עלינו ובין כשרוננו לשאת. אנחנו מנוף, ועלינו להרים נטל כבד, אבל המנוף אינו שלם בתוכו.

משום כך – קודם כל התגברות על חולשתנו וכשלוננו. זהו תנאי מוקדם למילוי תעודתנו. ולכן – בדק־הבית, ולכן איחוד מחודש. אם לא נעצור כוח לעשות זאת היום, נהיה מוכרחים לשוב לכך מחר, ואם לא נצליח מחר, נוכרח לעשות זאת מחרתיים. אבל אנו גם יכולים להפסיד את ההזדמנות, לאחר. ההיסטוריה לא תחכה לנו, והיא עושה עכשיו דרכה בסוּפה ובסערה – ולא עוד כמי שילוח ההולכים לאט לאט.


*


איני מקבל תורת הח' לאנדואֶר שהרוב צריך להחליט ולבצע – ולמיעוט יש רק להבטיח חופש. אין דין ההחלטה כדין הביצוע. גם בהחלטה יש להתאמץ ולהגיע לידי עמדה משותפת וכללית, במידת האפשרות. ורק כשהדבר לא ניתן – מכריע הרוב. אולם אין כל נימוק שבביצוע לא ישתתף גם המיעוט. ההסתדרות אינה ברית מפלגות או צירוף של סיעות. זוהי מסגרת כללית של מעמד הפועלים, וכל פועל הוא חבר בלתי־אמצעי, בלא עקיפין ובלא מחיצה מפלגתית או מקצועית. אם דעת חברי ההסתדרות נחלקת והרוב מכריע – אין הכרעה זו חלה רק על הרוב ומחייבת רק אותו. ההכרעה חלה על הכלל ועל כל פרט ופרט שבכלל. המיעוט רשאי לדגול כמקודם בדעתו הנפרדת – אבל רק להלכה, ולא למעשה. כחבר ההסתדרות אין לו דרך אחרת בפועל מהדרך שנקבעה והוכרעה ע"י הרוב, ואם הוא חייב ללכת בדרך זו הוא זכאי להשתתף בזכות שווה בביצוע. אולם ההשתתפות בביצוע מחייבת השתתפות באחריות ונאמנות להחלטה ולהכרעה. מיעוט הבוחר להפגין בלי־הרף את התנגדותו – מוּתר לו לעשות זאת, אבל אין הוא יכול לאחוז בשני הקצוות – גם להיות בין המבצעים וגם בין המתנגדים לביצוע. מי שאינו רוצה לשאת באחריות ומי שאינו יכול להיות נאמן להחלטות ההסתדרות, אינו יכול לתבוע לעצמו הזכות להיות שותף בביצוע. כל זכות בהסתדרות כרוכה בחובה, והוא הדין להיפך, וזכותו של חבר בהסתדרות להשתתף לא רק בקביעת דרכה של ההסתדרות, אלא גם בביצוע הדבר שנקבע, אבל זכות זו כרוכה בחובה של אחריות ונאמנות – להכרעה ולענין שנקבע.


*


החבר גוטלהף, שיש לו גם עבר חלוצי וגם עבר מפלגתי, השמיע לנו בוועידה זו תורה חדשה: “ההסתדרות היא “לייבור פארטי” שלנו (מפלגת העבודה הבריטית), והמפלגות – אלה הן הסיעות בתוך המפלגה הזאת”. אינני יודע מאיזה זמן מחייב הח' גוטלהף סיעות במפלגה פוליטית. אולם תמה אני לתורה זו על ההסתדרות ולתפיסה זו של מפלגת העבודה הבריטית אצלנו. ה“לייבור פארטי” באנגליה ענינה העיקרי הן בחירות פוליטיות, תעמולה פוליטית וחינוך פוליטי של ההמונים. ומעולם לא שמעתי שמפלגת העבודה הבריטית עוסקת בהתישבות, בחלוקת עבודה, בהקמת בתי־ספר, ביצירת משקים חקלאיים וחרשתיים, בהקמת תחבורה וקבלנות קואופרטיבית, במלחמה מקצועית של הפועל השכיר; ואין היא עוסקת בחתימת חוזי־עבודה עם המעבידים. טלו כל אלה מההסתדרות – ולא יישאר ממנה כמעט ולא כלום, גם אם תוסיף לעסוק בבחירות לעיריית תל־אביב ולקהילת ירושלים. אפילו המפלגות אצלנו – בטרם היות הסתדרות – עסקו בעיקר בעליה ובהתישבות ובחינוך ובהגנה ובכל שאר הדברים שהם עיקרי חיינו – ומעט מאוד עסקו בבחירות. הייתי חבר למפלגת פועלי־ציון בארץ מיום היווסדה ועד התחסלותה לשם הקמת אחדות גדולה יותר – ואיני זוכר כי השתתפה אף פעם בבחירות לקהילה, לעיריה או לפארלאמנט – אם כי בימים ההם היו גם פארלמאנט וגם עיריה וגם קהילה. ואין זה מקרה שכל כך שונות המפלגות בתוכנו מהמפלגות של פועלי העמים האחרים, או מהמפלגות שלנו בגולה.

במרכז חיינו עמדו תמיד – ועוד יעמדו הרבה זמן – מאמצי יצירה להקמת מעמד עובד לבנין מולדת, ליצירת משק ותרבות וחברה. ובמושגים והשוואות משובשים וחסרי־שחר מנסה הח' גוטהלף ללמד אותנו מה לעשות ומה לא לעשות. והוא מזהיר אותנו לא ללכת שולל אחרי המפלגה המציעה הקמת הסתדרויות ארציות של פועלי חרושת ובנין והובלה וים – נוסף על ההסתדרויות הארציות הקיימות של חקלאים, פקידים, פועלי רכבת ומהנדסים – בתוך ההסתדרות הכללית ותחת מרותה העליונה, באשר אלה הם טריידיוניונים רחמנא־ליצלן, וטריידיוניונים, כידוע, היו בעוכרי תנועת־הפועלים באוסטריה והכשילו את השביתה הכללית באנגליה. אולם לא שמענו מהמרצה מדוע לא קרה מה שקרה באוסטריה גם לפועלי בלגיה והולאנד וסקנדינביה – אם כי אצלם התקיימו “טרייד־יוניונים” – ולא הסביר לנו מדוע לא קרה באנגליה בשעת מלחמה זו מה שקרה בצרפת – אם כי צורת הארגון המקצועי בשתי ארצות אלו אינה שונה זו מזו ביסודה, ואף־על־פי־כן יכלו קומץ קומוניסטים שהתנגדו אז למלחמה להכניס רעל והרס לתוך המוני הפועלים הצרפתים ולערער, יחד עם מאתים המשפחות העשירות שהשתלטו על המשק הצרפתי, את המאמץ המלחמתי של העם הצרפתי – בשעה שבאנגליה עמדו המוני הפועלים איתנים במלחמתם נגד היטלר, גם כשאנגליה נשארה לבדה ובודדת במערכה. והרי גם באנגליה ניסו הקומוניסטים באותו הזמן להטיף להשלמה עם היטלר (בעצמי נוכחתי בכמה אסיפות כאלו בימים שלונדון הופצצה יומם ולילה, ואש ומוות ניתכו בלי־הרף על בירתה של אנגליה) – ואף על פי כן לא חדר הרעל הקומוניסטי לתוך המוני הפועלים, אם כי גם באנגליה היו כמה משפחות עשירות – אמנם בלי אותה ההשפעה של האוליגרכיה הפלוטוקראטית בצרפת – אשר התנגדו למלחמה בהיטלר?

ואני מוסיף ושואל: מדוע הצליח אדולף היטלר להשתלט בגרמניה ללא כל התנגדות של מעמד הפועלים, אם כי פה היו שבעה מיליון סוציאליסטים וחמישה מיליון קומוניסטים, ואוסואלד מוסלי לא הצליח להשתלט או אפילו לרכוש השפעה כלשהי באנגליה — אם כי לא היו מיליונים של סוציאליסטים ואף לא רבבות של קומוניסטים, ופועלי אנגליה עמדו בנסיון?

אין אני חייב לחזור עכשיו לוויכוח על האיגוד המקצועי, כי בינתים הוחלט הדבר בוועידה, כפי שהציעה המפלגה, אולם תמוה שהאיש שהתווכח על האיגוד המקצועי, והפחיד אותנו בכל מיני סכנות הכרוכות, כביכול, בארגונים ארציים, לפי הדוגמאות המשובשות שהביא לנו מוינה ומאנגליה, אינו רואה שאפילו הכשלונות אשר הוא ציין נבעו לא מהמסגרת הארצית של ההסתדרות המקצועית, אלא מתוך היות ההסתדרות הארצית בלתי קשורה להסתדרות כללית והיותה פטורה ממרוּת כלל המעמד, מה שאין כך פה; אצלנו ההסתדרויות הארציות הקיימות (פקידים, רכבת, מהנדסים, חקלאים) והמוּצעות עתה (בנין, הובלה, ים, חרושת) כפופות לכתחילה להסתדרות הכללית (שאינה מפלגה פוליטית), וכל ארגון מקצועי וכל מוסד משקי – מרוּתה העליונה של ההסתדרות מוטלת עליו מראש.

גוטלהף הרואה בהסתדרות העובדים מעין “לייבר פארטי” מעדיף “התמודדות” של מפלגות על התמודדות של ארגונים מקצועיים, כי מפלגות נאבקות, לדעתו, על יותר ציונות, על יותר חלוציות, על יותר סוציאליזם – אבל ארגונים מקצועיים מתמודדים על אינטרסים אנוכיים נפרדים.

אינני מבין את הפחד הזה מפני “התמודדות” פועלי הרכבת נגד פועלי בנין, ואיך ומתי תבוא ההתמודדות הזאת? האם תציג הסתדרות פועלי הרכבת רשימה בבחירות להסתדרות פועלי הבנין ו“תתמודד” עם הרשימה המתחרה של הסתדרות הפועלים החקלאים? לפי עניות־דעתי לא תהיה “התמודדות” בין הארגונים המקצועיים הארציים, כשם שאין התמודדות בין מועצות־הפועלים העירוניות, וכל ההשוואה הזאת בין התמודדות של מפלגות והתמודדות של ארגונים מקצועיים אין לה שחר.

אולם אני מעז לכפור בברכה ובתוכן החיובי של ההתמודדות בין המפלגות, שהחבר גוטלהף מלמד זכות עליה. אינני בלתי־מפלגתי, ואיני שולל את הצורך בקיום מפלגה, להיפך אני רואה בה צורך חיוני, אבל אני סבור שלמעמד־הפועלים יש צורך במפלגה אחת בלבד, ותיתכן מפלגת־פועלים אחת יחידה, וכל היתר – כנטול דמי, ואני שולל בהחלט ש“ההתמודדות” בין המפלגות היא “התמודדות” על יתר ציונות, על יתר חלוציות, על יתר סוציאליזם.

אין אני מאמין שהגושים נאבקים בתוכנו מפני שפלוני הוא פחות ציוני או יותר ציוני, פחות חלוצי או יותר חלוצי, פחות סוציאליסטי או יותר סוציאליסטי. מי ייאמר לי שלויטה או דוד צירקין בעין־חרוד הם פחות או יותר ציונים מאורי או מברץ? מי יאמר לי שהחברים בגבעת־ברנר ונען וחולתה ודפנה ובית־הערבה ועוד – משקי הקיבוץ המאוחד, שבהם יש רוב לסיעה ב', הם יותר חלוציים או פחות חלוציים מהחברים בתל־יוסף, אשדות־יעקב, כפר־גלעדי, עין־חרוד, אפיקים ועוד – משקי הקיבוץ, שבהם יש רוב למפלגת פועלי ארץ־ישראל? ומי יאמר לי שחזן או בנטוב או ריפטין הם יותר מהפכנים מאליהו גולומב או משאול מאירוב או משקולניק, או שמרחביה ומשמר־העמק הם יותר סוציאליסטיים או פחות סוציאליסטיים מחולדה ומגבע או מגבעת־השלושה ומכנרת?

מישהו מהמתווכחים העיר, כמדומני, שאני כאילו מיתמם באמרי שאיני מבין עד היום הזה, מדוע שער־הגולן ודגניה ואשדות־יעקב ואפיקים ובית־זרע אינם בגוף קיבוצי אחד. – באמנה, איני מבין, כשם שאיני מבין מדוע טבנקין ולביא וחזן ושפרינצק ולוביאניקר ויערי אינם במפלגה אחת!

על מה “מתמודדים” אצלנו אנשי המפלגות והסיעות? לא על עיקרי הדברים – ועיקרי הדברים הם בעיני אותם הדברים שכל אחד מאתנו ימסור את נפשו עליהם. האין אנו מאוחדים בעיקרי־חיים אלה? “מתמודדים” על שינוי גירסא וסגנון, ומתמודדים באשר קיימות בתוכנו מחיצות תפלות ומלאכותיות. אם יש ויכוח בתוכנו על שאלות מדיניות, תרבותיות וישוביות – הרי הוויכוח קיים בתוך כל מפלגה ומפלגה, רק בכוח המשמעת המפלגתית מופיעות בוועידה חטיבות מלוכדות זו נגד זו. אילו היו כל החברים חפשים בהצבעה, היו חברי סיעה זו מצביעים עם חברי סיעה אחרת במקרה אחד, ועם סיעה שלישית במקרה שני, והחברים שבכל סיעה היו מתחלקים ברוב ההצבעות, כי איני מכיר אף שאלה חדשה אחת שנתעוררה בחיינו מאז קמה ההסתדרות שלא חילקה את כל הגושים וכל הסיעות וכל המפלגות, ובכל פעם יש צירופים אחרים, והחברים שהיו תמימי־דעים אתמול בשאלה אחת, נחלקים ביניהם היום בשאלה אחרת, והוא הדין להיפך. ורק קיום המחיצות הנפרדות משווה לוויכוחים אלה לא אופי של בירור חברי, – אלא של ניגוד מפלגתי. תהרסו את המחיצות המפלגתיות והסיעתיות וחלק גדול של הוויכוחים בינינו יחוסל, רוב הניגודים הרעיוניים יתרוקנו מתוכנם, הצירופים המקובלים הקיימים עכשיו יתערערו, ואח ימצא את אחיו – בתוך המחנות האויבים, כביכול. לא הניגודים הרעיוניים בונים את המחיצות בקרב ציבור הפועלים, אלא להיפך, בעקב המחיצות הסיעתיות מתבצר הניגוד המדומה. וניגוד מלאכותי זה מתגבש בנוסחאות חנוטות ומקודשות, שאין בהם כלום מן התוכן הגרעיני, אלא מן הקליפה החיצונית בלבד.

תנועתנו נאבקת מאז ועד היום נגד השעבוד למלים ולנוסחאות. אני זוכר את ישיבות ועדת האיחוד לפני יסוד אחדות־העבודה. בוועדה זו השתתפו 2 באי־כוח של פועלי־ציון וארבעה באי־כוח של הבלתי־מפלגתיים. באי־הכוח של פועלי־ציון היו: הח' בן־צבי ואני עבדכם. ובאי־הכוח של הבלתי־מפלגתיים היו טבנקין, יבניאלי, ברל כצלנסון ורמז. אנחנו, ה“פועלי־ציוניקים”, רצינו שבמצע האיחוד ייקבע המונח “מעמד הפועלים”, והבלתי־מפלגתיים, הח“ח טבנקין ורמז ויבניאלי וברל אמרו: “מעמד העובדים”. אנחנו רצינו להגיד “תנועת־הפועלים”, והבלתי־מפלגתיים דרשו “תנועת העבודה”, לפי הנוסח המקובל ב”הפועל הצעיר". ואני אמרתי אל לבי: איחוד כל הפועלים ויצירת מסגרת מעמדית שלימה ומלאה חשובים יותר מהמלה מעמד־פועלים או תנועת־פועלים, אולם לא קל היה לשכנע את חברי שהענין הפועלי חשוב מהמונח הפועלי, ובמשך ימים ניטשה מערכה כבדה בוועידת פועלי־ציון בגלל הבדלי מלים ומונחים אלה. ואנחנו ויתרנו. ועידת פועלי־ציון החליטה פה אחד לתת יד להקמת אחדות העבודה. ואין לי כל יסוד לחשוב שטעינו.

ולאחר שנוסדה אחדות־העבודה נתקלנו שוב בוויכוח על מלים ונוסחאות. זה היה בוועידה השניה של ההסתדרות הכללית, כשהיינו צריכים לקבוע את החוקה. כי בוועידה הראשונה, בוועידת היסוד, קמה ההסתדרות בלי חוקת־יסוד. בפרק על חוג פעולתה של ההסתדרות הצענו סעיף על “הנהלת מלחמת המגן והשחרור של מעמד הפועלים בתוך משקי הרכוש הפרטי והשבחת תנאי העבודה”. כשהצעה זו הובאה למליאה של סיעת אחדות העבודה קמה סערה. שני חברים “מהפכנים” דרשו שיהיה כתוב בפשטות ובעקביות הנהלת “מלחמת המעמדות”. שני המהפכנים האלה היו הרצפלד וקולר. וכולכם מכירים היטב את הרצפלד – הוא יודע להילחם ולעמוד על שלו, ואותו הלהט שהוא מכניס במיפעל ההתישבותי, הכניס באותה ישיבה במלחמת הקודש על נוסח “מלחמת המעמדות”. אולם הרוב הגדול של הסיעה, ובתוכם כל חברי ועדת האיחוד הראשונים עמדו על הנוסח המפשר של “מלחמת מגן ושחרור” – בשביל דרכי שלום עם הפועל הצעיר ועם השומר הצעיר, ששניהם פחדו אז פחד־מוות מהמונח “מלחמת המעמדות”. ושוב לאחר הרבה שנים נראה לי שצדקנו אז, ומלחמת המעמדות של פועלי ארץ־ישראל לא הפסידה מאומה בגלל הנוסח שנתקבל אז גם על דעת השומר הצעיר והפועל הצעיר.


*


ולאחר שקרוב לארבעים שנה כפרתי בחשיבותן של נוסחאות נוקשות שאין תוכן כברן – באים עכשיו חברים – ברל רפטור, לויטה, ריפטין ועוד – ומאשימים אותי (מתוך נימוס אין הם מזכירים את שמי), שאני נועץ חרב בתנועת־הפועלים בגלל ויכוחים מילוליים על נוסחאות, ומחלק את הציבור לא על ענינים אלא על מלים – באשר אני נלחם, יחד עם כל התנועה הציונית (ונדמה לי עם כל העם היהודי), על הקמת מדינה יהודית.

וחזן הגדיל לעשות: הוא מקטרג עלי שבמקום ביצור בית־ההסתדרות אני “מכניס לתוכה חומר־שריפה חדש”. אני, כידוע, הייתי כל ימי מבעיר בערות והתמחיתי בפילוגה של תנועת־הפועלים, ולאחר שבעזרת לויטה וברל רפטור הוקמה אחדות מלאה ושלימה בתנועה הקיבוצית והחלוצית ובהתישבות העובדת ובתנועה הציונית־הסוציאליסטית, ובכל רחבי ההסתדרות אין פרץ וצווחה ימים ושנים – באתי אני, המועד התמידי לסכסוכים ולפילוגים, וזרקתי פצצה חדשה במחנה הפועלים והבערתי אש בבית ההסתדרות.

מה, איפוא, הדבר שהשבית מנוחתם של לויטה ושל חזן? ביקרתי כידוע בבולגריה וראיתי משהו ממצב היהודים בארצות “המשוחררות” ומהצפוי להם לאחר הנצחון של בעלות־הברית – וחזרתי משם מזועזע ונפעם ומלא חרדה ולא העלמתי את אשר ראיתי, וסיפרתי על הצורך הבוער והרצון הלוהט של יהודי בולגריה לעלות ארצה מיד, על נעריהם וזקניהם, באשר גם בבולגריה החדשה, שאין בה לא שלטון פאשיסטי ולא מישטר אנטישמי ולא חוקי הפליה – אלא דימוקראטיה, חירות, שלטון כוחות המחר ויחס הוגן למיעוטים – אין כל תקווה וסיכוי ליהודים, ולמרות הלחץ המתגבר של היאֶבסקציה יש לרוב הגדול של יהודי בולגריה רק משאת נפש אחת: למהר ולצאת ולעלות ארצה. והם רוצים למהר, באשר מצבם מיואש ובאשר הם מפחדים שאם יחכו – לא יוכלו אולי לעלות גם כששערי הארץ יהיו פתוחים לרווחה, כי לא יתנו להם לצאת… וגדולה החרדה – ואני מודה: גם בלבי החרדה לגורל שארית זו של ארבעים וחמשת אלפים יהודי בולגריה – ולא העליתי על הדעת שהדרישה למאמצים פוליטיים וישוביים להעלות את קומץ־היהודים הזה לארץ בזמן הקרוב ביותר הוא חטא אשר לא יכופר. אבל לא כן יחשבו לויטה וחזן ועורכי “משמר”.

אנשי “משמר” סבורים שאין תביעת העליה המהירה הולמת את הציונות הגדולה, ושדאגת יהודי בולגריה היא מחוסרת יסוד, באשר הם חוסים עכשיו בצל “כוחות המחר”, ונפשו של חזן סולדת כשהוא שומע את המלה “העברה” (איני יודע אם גם העברת מיליונים גולים ופליטים צ’כים ורוסים ופולנים ואיטלקים חזרה לארצם – מסלידה אותו. או רק העברת יהודים לארצם מדריכה את מנוחתו). חזן וחבריו אינם רואים את הדחיפות הטראגית והדוחקת של עליית שרידי יהדות באירופה. לדידם יש זמן ואין להיחפז, וטובה סבלנות, ויהודי אירופה יכולים לחכות ולסמוך בינתיים על “כוח המחר”. – אבל מה לעשות וליהודי בולגריה אין סבלנות, ואין זמן, ואינם רוצים לסמוך גם על בולגריה של מחר, ומתפרצים לעלות ארצה מיד. הנעמוד לימינם בכל נפשנו ומאודנו בהתפרצותם זו או לא?

הלזאת תקראו “ויכוח מילולי”? אם יש ענין שעליו יש להתווכח ולריב – הרי זה על ענין זה.


*


ואני מודה: לא עם כל נוסחה אני מוכן להתפשר ולהשלים בלב שקט.

אם אני שומע שהחבר ריפטין מכריז, אגב ויכוח על איגוד מקצועי, ש“פתרון חד־לאומי אינו מקל על יצירת חזית משותפת בין פועלים יהודים וערבים”, וש“ארץ־ישראל היא מולדת משותפת לעם היהודי **ולעם הערבי”** – אינני יכול לעבור על זה בשתיקה, כי אני רואה בנוסחה זאת לא רק סילוף מושג יסודי של תנועתנו, אלא נזק פוליטי חמוּר. אני מבחין בין הוויכוחים הפנימיים בענינים הנוגעים לנו בלבד, ובין הוויכוחים שלנו על יחסי־חוץ. ביחסים שבינינו, בניסוח הוויכוחים הפנימיים שבתוכנו, נוכל להתפשר; אם אני אומר שאני רק ציוני סתם, וחזן הוא אומר שהוא ציוני “גדול”, נשתוה פחות או יותר בציונות שלנו. אבל כשאנו עוברים לשטח של יחסים בינלאומיים, וכוחנו בעולם זה איננו גדול כל כך, והכוח הפוליטי שיש בידינו אינו אלא רצוננו ונכונותנו לעמוד במלוא יכלתנו מאחרי הרצון הזה, ואנו משתמשים כלפי־חוץ בנוסחאות משובשות – הרי זה עלול לערער את מלחמתנו המדינית.

והנוסח של ריפטין על “מולדת העם היהודי והעם הערבי” הוא משובש, מפני שארץ־ישראל היא אמנם מולדת הערבים היושבים בתוכה, אבל לא של העם הערבי, בשעה שלגבי היהודים היא מולדתו של העם היהודי, ולא רק היהודים היושבים בתוכה.

אם אני שומע, כי הח' בנטוב, חבר ההסתדרות ושליח הישוב, מודיע באמריקה, שארץ־ישראל, לאחר שיהיה בה רוב יהודי, תצטרף לפדרציה הערבית – אני חייב להסתייג מזה ולשאול, בשם מי נמסרה ההודעה הזאת: בשם התנועה הציונית? בשם הוועד הלאומי? בשם ההסתדרות? בשם חזית השמאל? בשם השומר הצעיר? מתי ואיפה דנו והחליטו על כך, ומדוע לא שמענו על הדיון הזה?


*


נשאלתי ע"י הח' זרובבל: מה הן התוכניות של ההנהלה בשביל עליה גדולה? לא רציתי בכנס זה של הוועידה להעמיד מחדש את השאלה המדינית. ולא מפני שאני סבור שזמנה עבר או טרם הגיע. יותר ויותר הולכת ומתבררת לי אקטואליותה, דחיפותה ורצינותה. אבל הייתי סבור שדי לנו, אם לאור המציאות האיומה שמתחילה לאט לאט להתגלות בפנינו, נטפל בכנס זה באופן רציני בחיזוק בדק הבית.

אבל כשדנים כאן (ואי אפשר כמעט שלא לדון), גם על השואה וגם על זעקת העליה, וחבר שואל: מה הן התכניות לעליה רבתי? הרי אני כאחד החברים, לא כבא־כוח הסוכנות, חייב בתשובה. ואני רוצה קודם כל לומר, שאינני מקבל את התורה הציונית שהשמיע לנו הח' לנדואֶר בוויכוח זה.

הח' לנדואֶר חילק את היהדות לשלושה גושים: יהדות אירופּה, יהדות רוסיה והיהדות האנגלו־סאכסית. כמדומני שהוא שכח את יהדות המזרח. הח' לאנדואֶר חושש שחלק גדול של יהודי אירופה לא יוכל אולי לצאת. אני שותף לחשש זה, וזהו לדעתי הסיוט התלוי על ראש יהודי אירופה, ואשר אינו יכול שלא להחריד אותנו. אולם גם אם יתנו לצאת, אין הח' לאנדואֶר סבור שיציאת אירופה עומדת או צריכה לעמוד על הפרק, ואין לדעתו להיכון לעליה גדולה לא מאירופה ולא מארצות המזרח. את נקודת־הכובד של התפקיד הציוני רואה לאנדואֶר באמריקה, והתפקיד הוא להנחיל ליהודי אמריקה את תורת הציונות בטהרתה, שיבינו שלא מתוך אנטישמיות אלא מתוך “השקפת־עולם” ציונית צרופה צריך ציוני לעלות ארצה.

לא מעליית יהודי אירופה והמזרח – אלא מהעמקת האידיאולוגיה הציונית בקרב יהדות אמריקה תבוא הגאולה.

איני שולל את הצורך בהעמקת ההבנה הציונית באמריקה. קצת יותר מהח' לאנדואֶר אני חושש שהמציאות המרה תסייע לנו, לצערנו, ושגם מאמריקה תבוא עליה לא רק מתוך אידיאולוגיה צרופה. לצערנו אנו נעמוד – גם לאחר מפלתו הגמורה של היטלר, – לפני החרפת צרת ישראל ולא המתקתה, ומצבם של השרידים באירופה, מלבד מספר קטן, נעשה ללא נשוא – והתפקיד המרכזי העומד עכשיו בפני התנועה הציונית היא לא פתיחת בתי־ספר ציוניים טובים ליהודי אמריקה – אלא הסעת המונים, מאירופה, מארצות־המזרח ומארצות אחרות, לארץ.

אינני מאמין באידיאולוגיה צרופה, שתביא לידי עליה המונית לארץ. כל העליות לארץ היו פרי האהבה והקשר ההיסטורי לארץ, אבל גם פרי הלחץ והמצוקה שבגולה. והסרת הטבעת פעלה יותר מלהקת נביאים. כשתוקם מדינה יהודית תשמש היא בגופה כוח מושך כביר, אולם לפי־שעה אין כוחה המושך של הארץ בלבד מספיק, אלא אם נוסיף גם את הכוח הדוחה של הגלות.

לא באמריקה מונח בשלב זה מרכז־הכובד של הגשמת הציונות, אלא באירופה ובארצות המזרח. בשביל יהודי פולין ובולגריה ויוון ופרס ותימן ועוד – העליה המהירה לארץ הוא ענין חיוני. אמריקה חשובה – באשר שם יש מנוף חזק למלחמתנו המדינית שתאפשר עליה והתישבות רבתי. לא תורה ציונית, אלא הגשמה ציונית – והגשמה בקנה־מידה רחב – עומדת עכשיו על הפרק.


*


ועכשיו אני חוזר לשאלתו של זרובבל: היש תכנית לעליה רבתי? – יש ויש, והוא יודע אותה. כמובן שהיא עדיין בגדר “נוסחה”. כשאנחנו מתכנסים, אין אנו יכולים להניח על השולחן את הבתים לשיכון ואת האדמה להתישבות ואת הספינות לעולים, ואת בתי־החרושת לעבודה. פה – אנחנו משתמשים בנוסחאות. ספינות לעולים בוועידה – אינה אלא נוסחה; אדמה להתישבות – שוב רק נוסחה; עליה גדולה – גם זו רק נוסחה.

ואם, כמו שסבור הח' לאנדואֶר, גם להבא יבואו אלינו רק מעטים, זעיר מפה וזעיר משם, הרי אין כל צורך בתכנית חדשה. יש קרן־היסוד, ויש קרן־קיימת, נעשה מאמץ בישוב, בהסתדרות, בגושים ההתישבותיים, במושב ובקבוצה, להעלות את המעטים ולקלוט אותם ולדאוג לשיכונם וליישובם. וזאת נעשה גם אם יישאר הספר הלבן ולא יתנו לנו רשיונות־עליה נוספים ולא ירשו לנו לרכוש קרקעות חדשים.

אבל איני מקבל בשלווה פילוסופית פרספקטיבה “מיושבת” ו“מעשית” זו. איני מקבל את הפרוגרמה של הח' לאנדואֶר, ואני רואה את התפקיד ההיסטורי הדחוף והבוער של התנועה הציונית בהעלאה מהירה של המונים גדולים, – וזאת לא נעשה בכוחות הישוב ועל־ידי הקרנות בלבד, ואף לא במישטר הפוליטי הקיים ואף לא הקודם. עליה והתישבות גדולה לא תקום בלי מישטר פוליטי חדש.

עליה של מאות אלפים, התישבות של רבבות על שטחים גדולים, בנין חרושת ענפה, מפעלי־השקאה רבים, לא יבוצעו בלי סמכות ממלכתית ובלי אמצעים ממלכתיים. והתכנית שנשאלתי עליה מורכבת משלושה סעיפים: א) פתיחת שערי הארץ לעליה יהודית. ועכשיו, לאחר שחרור חלק גדול של אירופה, יש להוסיף עוד סעיף, לא פחות חשוב: חופש יציאה ליהודים; ב) שלטון הסוכנות היהודית על העליה ועל ההתישבות; ג) ארץ־ישראל כמדינה יהודית.

אנו נדרשים להגביר מאמץ הישוב, להרחיב הקרנות הלאומיות, להאדיר ההפעלה החלוצית, להעמיד את כל אחד ואחד מאתנו לרשות הפליט והעולה. וזאת עלינו לעשות בכל התנאים ובכל הנסיבות. אולם באלה בלבד לא נבצע עליה גדולה, המונית, ולא נציל ולא נעלה שרידי היהדות באירופה – שגם לאחר מיגורו של היטלר לא ניצלו מכליון והתנוונות, ולא עברה הסכנה שיאבדו לעם היהודי ולארצו.

כמיליון יהודים מועמדים לעליה מיד לאחר תום המלחמה – אין זו “נוסחה מילולית”, אלא מציאות דווּיה ומשוועת. אין אנחנו עדיין אדונים לגורלנו, וישנם עמים גדולים יותר מן העם היהודי ואף הם אינם אדונים על גורלם, אבל מה שקרה לעם היהודי לא קרה לשום עם אחר, לא לצ’כים ולא לפולנים. וקרה לנו מה שלא קרה לשום עם אחר, באשר אנחנו לבדנו עם בלי מולדת ובלי עצמאות, כלומר – בלי מדינה.

העם היהודי מתאבק עכשיו על מולדתו ועל עצמאותו, כלומר על מדינה יהודית. זהו הלהט, זהו הרצון היוקד בקרב מיליונים יהודים, בקרב אלה שהלכו לטבח, בקרונות המוות, ובקרב אלה שנשארו בחיים. הלזה ייקרא ויכוח מילולי? איש מכם לא הראה עד היום דרך אחרת לביצוע ממשי של עליה גדולה והתישבות המונית. הסבורים אתם ששלטון זר יבצע עליה והתישבות רבתי של יהודים? מי הוא השלטון המופלא הזה, איפה ומתי ראיתם כמותו? המצאתם דוגמה לכך בכל דברי ימי העולם? או סבורים אתם שעליה המונית והתישבות רחבה תיתכן בכל התנאים הפוליטיים ובכל מישטר שהוא? בירור זה נמשך בתוכנו זה שנים, והשאלות ששאלתי עכשיו – הצגתי לחברים החולקים על התכנית הציונית המדינית כמה וכמה פעמים, ואף פעם לא קיבלתי תשובה, לא בכתב ולא בעל־פה. אם אתם באמת יודעים דרך מדינית אשר תבטיח עליה והתישבות גדולה בלי הענקת השלטון לסוכנות היהודית על עליה והתישבות ובלי הקמת מדינה יהודית – מדוע אינכם מגלים לכולנו, לכל התנועה הציונית, לכל פועלי ארץ־ישראל – את דרככם? ולאחר שלא עשיתם זאת במשך כל הוויכוח – האין לנו הזכות לחשוב שאין לכם כל דרך?

דרכה של התנועה נתונה וברורה. בהתאם לדרך זו הגישה הסוכנות היהודית בתזכיר מיוחד לממשלה הבריטית את תביעות העם היהודי. התזכיר נמסר במלואו לוועד־הפועל הציוני. כאן אקרא לפניכם רק שני סעיפים:

“הסוכנות היהודית פונה אל ממשלת הוד מלכותו בקריאה לפתוח בתקופה חדשה לארץ־ישראל ולעם היהודי, להסקת המסקנות ההגיוניות מהצהרת באלפור, לפי כוונתה המקורית. הסוכנות היהודית רואה הכרח בשלב זה, שתתקבל החלטה הקובעת את ארץ־ישראל כמדינה יהודית, שבה יהיה העם היהודי חפשי לבצע את גאולתו על־ידי התישבות רחבת־מידות, והשגת הקוממיות הלאומית השלמה”.

“התכנית המדינית המוּתווה כאן מחייבת בראש־וראשונה גידול מהיר ביותר ככל האפשר של האוכלוסיה היהודית. שני דברים הם דחופים: א) ליצור בארץ־ישראל רוב עברי כדי להבטיח את מילוי תפקידה היעיל של המדינה היהודית; ב) להעלות ולהעביר את ניצולי הטראגדיה האירופית, רובם של אלה, אם לא כולם, ולכל־הפחות הילדים שבתוכם שיפלו בין כה וכה למעמסה על כספי הציבור למשך זמן רב אחרי הפסקת המלחמה. כספים אלה יוצאו בהרבה יותר תועלת על ההתישבותם בארץ־ישראל. מלבד ניצולי אירופה, הקיבוצים העיקריים של מועמדים לעליה הם: א) הפליטים המפוזרים בעולם כולו אשר לא נקלטו בארצות מושבם; ב) התושבים היהודים של אותן ארצות המזרח שבהן נשקפת סכנה מתמדת לבטחונם ולרמת קיומם; ג) היהודים בארצות הדוברות אנגלית שבתוכם הולכת ומתפשטת התנועה לעלות לארץ־ישראל”.

אחד האישים הבריטיים שערכו ומשקלו בחיים המדיניים באנגליה אינו קל, וידיעתו במציאות הבינלאומית ובזו של המזרח התיכון אינה קטנה – קרא את התזכיר הזה ומצא שהוא מתקבל על הדעת. וגם באמריקה, כידוע, יש אישים בעלי ערך ומשקל שתומכים בקווים הכללים של פתרון זה. ואף־על־פי־כן אני חוזר ומתרה שבל יחשוב אדם שהמדינה העברית מונחת בקופסה. – אפילו קריעת הספר הלבן לא תהא מלאכה קלה. אבל גם בשטח הפוליטי כמו בהרבה שטחים אחרים אין לנו הרבה ברירות. דרכנו גזורה.


*


הח' לנדואֶר ציין בדבריו עובדה חשובה, אבל משום מה הסיק מתוכה מסקנה ציונית הפוכה.

הוא אמר, שאחרי המלחמה הזאת יהיה הכרח להעביר באירופה 30 מיליון איש מארץ לארץ. אינני יודע עד כמה המיספר הזה של 30 מיליון מדוייק הוא, אבל ודאי יש מיליונים רבים – מיליוני צרפתים שהובאו לעבודה בבתי־חרושת בגרמניה, מאות אלפים ואולי מיליונים איטלקים, צ’כים ופולנים ובני עמים אחרים, אשר הועברו מקצה אחד של אירופה לקצהו השני. ויצטרכו להעביר מיליוני אנשים ממקום למקום. הח' לנדואֶר מדבר על כך כעל עובדה מובנת מאליה. אולם אין הוא יכול להעלות על הדעת, שבתוך הדאגה להעביר 30 מיליון איש מארץ לארץ לא יהיה מקום ורצון ואמצעים להעביר מיליון אחד של יהודים לארץ־ישראל. העולם יעמוד לאחר המלחמה בפני פרובלימות ענקיות. במשך השנים האלו קרו דברים אשר לא קרו מעולם. ויש סיכוי, שיהיה מישהו אשר יהיה מעונין גם להעביר מיליון יהודים מאירופה, עם שאר המיליונים שיועברו.

לשם כך עלינו להירתם בעול – והיתכן שלא נירתם בתמצית כוחנו? – עלינו להילחם על מישטר מדיני ועזרה בינלאומית אשר יאפשרו לנו את הדבר הזה. לכך יידרשו גם אמצעים כבירים, וגם סמכויות ממלכתיות רחבות. צדק לאַנדואֶר: אפילו עליה של עשרים אלף ילדים ידרשו אמצעים כבירים, שאינם בידי הישוב. ולא נוכל להסתפק בעלית עשרים אלף ילדים – אם כי רבים מאתנו סיכנו את חייהם למען הציל אפילו רק ילד אחד ולהעלותו ארצה. הסתירה, כביכול, בין עליה בכל התנאים, גם עליית מעפילים בודדים, ובין עליית המונים בקנה־מידה ממלכתי, היא סתירה מילולית ומדומה. לא זה לעומת זה. את הצורך הבוער להעלאת המונים גדולים לא בדו מלבם מבעירי־בעירה. – אנו חיים בתקופה קאטאסטרופלית, ועם תום המלחמה לא תיתם הקאטאסטרופליות ואין מנוס ואין מיפלט מתביעות מדיניות וממאבק מדיני. ושלוש התביעות המדיניות שנוסחו לפני יותר משנתיים על־ידי הוועד־הפועל הציוני ונתקבלו בכל רחבי התנועה אינן אמצאת איש־תככים מסוכן אשר בדה את “בילטמור” כתכסיס מחוכם לצרכי מלחמה פנימית בתנועת־הפועלים, אשר ידע בלהטיו ובכשפיו להרקיד את כל העם היהודי, את יהודי אמריקה וקאנאדה ואנגליה ודרום־אפריקה ואבסטראליה וצרפת ובלגיה ועוד ועוד – על פי חלילו. דברי־הבל אלה אינם ראויים אפילו לגנאי. המלחמה למישטר ממלכתי ציוני בארץ היא מלחמת הקיום וההצלה של העם היהודי.

במועצת ההסתדרות נ"א, במארס 1944, כשדנו על הוראות למשלחת לקונגרס־הפועלים הבינלאומי, והסברתי את המדיניות הציונית כפי שהוגדרה בוועד־הפועל הציוני בנובמבר 1942, נשאלתי איך ומתי יקומו שלוש התביעות. ויורשה לי לסיים בתשובה שנתתי אז:

"אבל שואלים אותי: מדינה לאחר שיהיה מיליון יהודים או לפני זה? אני אומר: שלושת הסעיפים האלה – פתיחת השערים לעליה, שלטון יהודי על עליה, מדינה יהודית – הם כולם תביעות אקטואליות ולא אידיאל לעתיד לבוא. כולן תלויות זו בזו. על כולן צריך להחליט עכשיו, עם הקמת הסדר החדש בעולם. שאלה אחרת היא הביצוע: היבוצעו הדברים מיד או לא?

־־־ "מן ההכרח שההכרעה הפוליטית תקדים את הביצוע. באם תוקם המדינה – יש הכרח בהחלטה מוסמכת שתוקם מדינה. כשתהיה החלטה ברורה ומוסמכת על עליית מיליון – איני יכול עדיין להגיד בכמה זמן יעלו מיליון יהודים – בחצי שנה, בשנה, בשנה וחצי? אין אנו יכולים גם להגיד באיזו מהירות תקום המדינה.

־־־“ואם מי שהוא ישאל אותי מהי הפרוגרמה הציונית, אענה, לא בשם ההנהלה, ולא בשם ההסתדרות, אלא בשמי אני: הפירוש שלי ל”תכנית בילטמור" הוא – העלאה מהירה של מיליון יהודים ראשון ותנאים ממלכתיים וכספיים הדרושים לכך".


דברים אלה נאמרו לפני עשרה חדשים, בסוף מארס 1944. מאז נשתחררו רוב ארצות אירופה: צרפת, בלגיה, הולאנד, רומניה, בולגריה, יוון ועוד. ומכל מה שראיתי ושמעתי במשך עשרת החדשים האלה, נתברר לי שאין זה פירוש לתכנית – אלא הכרח מר וטראגי ודחוף, תקוות־ההצלה האחת לשארית אירופה.




  1. הפילוג במפלגת פועלי ארץ־ישראל.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37199 יצירות מאת 1909 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!