רקע
שלום אש
"הַבַּיִת"
שלום אש
תרגום: מנחם מנדל שפירא (מיידיש)

“הבית” פתוח כל היום וכל הלילה כבית-מלון ובני-אדם שונים יוצאים ונכנסים שם. בעל-הבית הוא ר' יחזקאל גומבינר, ואולם ביתו הוא כעין “רשות הרבים”, עומד הפקר לכל בני העיר, ואם יבא בן-אדם זר לחלוטין וישב שם, איש לא יתפלא עליו ואיש לא ישאלהו: מה בקשתך, ר' יהודי? פה ירגיש כל אחד את עצמו כאלו הוא בביתו. ובצאת אַחַד התושבים מביתו בבקר קודם שתית כוס-חמין, הוא הולך לו בטלית-ותפלין שלו לביתו של ר' יחזקאל וכאחד מאנשי-הבית הוא מצוה למשרתת למזוג לו כוס טֵה. ביותר מפוסם “הבית” לשבח בתחמיץ שלו. לשמו באים שמה בימות-החרף, כשהקור חזק בחוץ, להחם את האברים הקפואים, וביחוד ביום שמבשלת מלכה’לה אשת ר' יחזקאל תחמיץ של שומים. לקחת ב“בית” איזה דבר מאכל אין כל חרפה. הדבר כבר היה למנהג: כוס תחמיץ – כוס מים. בהתעצל איזו בעלת-בית להסיק כירה שלה, היא לוקחת את קדרתה ומביאה אותה לביתה של מלכה’לה. קדרותיהן של כל נשי העיר נמצאו בביתה, ולפעמים מתחלפת קדרה בחברתה ורבה המבוכה… בברוח נער מבית-הוריו והיו ארוות ר' יחזקאל למקלט לו. אין לחוש: בחדר-הבשול של “הבית” הכל הפקר. לחם וחלות אין נועלים עליהם, במרתף נמצאים תמיד חמאה וצנון והמפתחות תלוים אצל יֶנְטָה המשרתת, והיא נערה טובת-לב, ואם תמאן לתת לך – הַראה לה את נחת זרועך, ר' יחזקאל בעצמו מצַוה כן.

הלילה שפך ממשלתו על העירה ואת כל העולם מסביב הסתיר בצל כנפיו. בחצות הלילה נשמעה שעטת-סוסים ורעש עגלה מבחוץ. הרעש חדל אצל רצועת האור שיצאה מחור התריס ומן העגלה ירדו אנשים… בצעדים כבדים הם צועדים דרך המסדרון. אלה, כנראה, לא זרים הם פה, כי מצאו מהרה את הדלת, פתחוה ובאו “הביתה”.

בחדר הרחב והארוך אין איש. כלו מלא צללים. מנורת הנפט גדולה, מכוסה מַסַך רחב כאם זקנה בסינרה, מאירה בדד בתוך העלטה. היהודים הבאים לבושים אדרות-שער רחבות וארוכות, שצוארוניהן תלוים להם מאחוריהם ומגיעים עד חצי גבם ועל צואריהם כרוכות לשונות-צמר אדומות. הקמטים הכהים שבכפלי1 אדרותיהם מסתירים עוד בקרבם את סוד הלילה שהביאו אתם מחוץ… על ראשיהם כובעי שער בכפלי-עור יורדים למטה לכסות האזנים, ועליהם מנצנץ עוד כפור הלילה. הכפור נמס מחום הבית וטפות-טפות נוזלות מהכובעים ומהאדרות ונופלות למטה, ובלכת האנשים הנה והנה על פני החדר, הם משאירים אחריהם עקבות מים על הרצפה. נגשים הם אל התנור הגדול שבירכתי-הבית, והתנור שולח את חומו לפניו ואינו נותן לגשת אליו. החום חודר אל גופם והם מתחילים להפשיט לעליהם את אדרותיהם ונשארים לבושים מעילים עבים, חגורים בחגורות של צמר אדומות. אז מתחילים להַראות זקניהם: מהם לבנים, מהם שחורים, קצרים וארוכים. הצעירים שבהם עוזבים את מקומם אצל התנור להזקנים ובעצמם הם מתנפלים על השלחנות או על הספסלים ונרדמים. והזקנים יושבים מחרישים אצל התנור ומתחממים. ולפעמים ישאל האחד את חברו “קושיה” בענין של מסחר ואחרי הפסקה ממושכה “יתרץ” לו רעהו את קושיתו.

הלילה מתחיל עתה להביט בעד החלון במשקפים כהים ונראה כאילו נשפכו כמה חביות אור בים חשכת הלילה. מתערובת האור המעט נעשה החשך יותר אפרורי. מאחת הפנות נשמע קול קוקוריקו בודד, ארוך וממושך ורעש אופנים על אבני הרחוב בדומית הלילה. המשקפים, שהלילה מביט בם דרך החלון, הולכים ומאפירים, כאילו נוספו עוד כמה חביות אור אל החשכה…. מן החדר השני נשמע קול רשרוש, שפיכת מים, אחרי כן-קול צעדי איש פוסע הנה והנה, ומחדר אחר נשמע קול איש זקן אומר “תהלים” בנגון נוּגה והקול כאילו הולך לו לעצמו בדרך רחוקה. ותיכף מתערב בו קול נער דק, נמהר ונאה: “אמר אביי”, כזה שמשתדל להפסיק את הזקן ולהטותו מן הדרך. וקולו הכבד של הזקן נראה כחפץ לנטות הצדה ולפנות לו דרך לעצמו. האורחים שאצל התנור, כשמעם “קול תורה”, קמים ממקומם מוחים בכפות ידיהם את עיניהם, ואחד מהם מרטיב את אצבעותיו בטל שמשות החלון, מוציא “סדוּר” מכיסו ומתחיל במבטא קשה חציה ליטאית: “למה רגשו גוים”, ונראה כאילו הקולות דורשים שלום זה לזה עוד טרם יראה איש את רעהו.

והלילה הולך ומאפיר בחלון, והשעה – ספק לפנות-בוקר, ספק לפנות-ערב…

מחדר-הבשול נשמע קול חטיבת עצים ואחרי-כן בקיעת ביצים, שופכים איזה דבר נוזל מכלי אל כלי. הדלת נפתחה, אנשים יוצאים ובאים, מהם נכנסים ושופכים או מניחים איזה דבר והולכים להם… מחדר רחוק נשמע קול תינוק בוכה. ונראה כאילו כל הקולות מתערבים יחד: קול דק של נגון הגמרא, חטיבת העצים, פקיעת קיסמין וגזירים על האח, והקולות מברכים איש את רעהו ואומרים ליום הנולד, המציץ לתוך החלון: שלום!

בחדר שורר עתה אור עמום. על השלחן מונחות אדרות-שער, קפוטות ומטפחות צמר. עלם גבוה שוכב על הספה וישן ורגליו הארוכות בולטות ממנה והלאה ונתונות באויר העולם…

הדלתות והשערים כבר פתוחים ואנשים יוצאים ונכנסים. יהודים גבוהים ונמוכים, ארֻכי-זקן וקצרי-זקן, באים הביתה, נותנים איש לרעהו: “שלום” ותוך-כדי-דבור נכנסים ל“עסק”. מדברים ומריבים. שואלים ומשיבים, וזה נכנס לתוך דבריו של זה. אחד אוחז את חברו בזרועו, ומושכו לקרן-זוית ולוחש לו סוד באזנו, והשני עומד אצל השלחן, מביט ב“סדורו” ומציץ אליהם מן הצד, ופתאם הוא אוחז ביהודי אחר ומוליכו אף הוא אל אחת הפנות, כאילו חפץ לנקר את העינים ולהראות, כי גם לו יש סוד. בינתים מתעורר יהודי אחר, לובש טלית-ותפלין ועומד להתפלל ולמראהו מתעורר גם השני ועושה כמוהו. ובאותה שעה עומדים שני יהודים ורושמים בנתר איזה חשבון על השלחן, אחד מוחק באצבעו הרטובה מה שחברו כותב, וחברו חוזר ורושם מה שזה מחק. בפנה אחרת עומדים שני יהודים, ואחד מהם, בעל זקן כתום ובטן עגולה, מונה ליד רעהו מעות. הוא מונה בכובד-ראש, כאילו מתפלל בכונה: 76,75,74 וחפץ לאמר: ראה מה חשוב הממון! ובאותו רגע הדלת נפתחת ויהודי גבוה, אדום-זקן ועִוֵר עינו האחת, רץ ו“בלי טענה ומענה” הוא מתחיל לחרף את בעל הזקן הכתום: כלב אדום! 250 רו"כ אתה נותן? המשוגע אתה? והכתום, כאילו אין הדבר נוגע אליו כלל, מונה את המעות: 101, 102. – מה לך ולמעותי? – טוען השני. אך ככלותו למנות את מעותיו, כבר עומדים הכתום והאדום ומתלחשים זה את זה: עשו שלום ביניהם. על השלחן מונחות חטים צרורות במטפחות אדומות וכל יהודי הבא “הביתה” חוטף מקצת גרעינים, מסתכל בהם ונותנם לתוך פיו ושואל סתם: בכמה השוק? וכשאינו מקבל תשובה, הוא גורס את הגרעינים בשניו ומקמט את מצחו, כאילו חפץ לעמוד מאליו על הדבר שלא יכול להצילו מפי אחרים.

הבית הוא הבירזה של העירה. תגרנים קטנים קונים תבואה מן האכרים ומוכרים ל“אסמיו של ר' יחזקאל”. בו נגמרים כל עסקי העירה, לא רק אלה שיש בהם איזה מגע לר' יחזקאל בלבד, כי אם גם אלה שבין שאר אנשי העירה. סתם יהודי שהוא רוצה לעשות איזה מסחר או אברך צעיר שירד מעל שלחן אבותיו וחפץ להכנס ל“עסק”, הוא יוצא ונכנס תחלה ב“בית”. “הבית” הוא כעין “בית-מדרש למסחר”.

אצל הבית יש חדר מיוחד, הנקרא “לשכתו של ר' יחזקאל”. אל שלחן מרובע יושב לו ר' יחזקאל על כסא רחב ורך. ר' יחזקאל, יהודי נמוך ועב, בעל זקן לבן ועגול, תומך בידו את המשקפים שעל חוטמו, מרים כל פעם אחת מזגוגיותיה העשויה לנפול תמיד מן המסגרת, מוחה אותה במטפחתו וקובעה במקומה ומתוך כך הוא שואל או עונה לר' טוביה סוכנו. ר' טוביה, יהודי גבוה בעל פנים דקים, עונה לר' יחזקאל תמיד במהירות וצחוק קל, כאילו חפץ להרגיעו: “הכל טוב, הכל יפה”.

ר' יחזקאל עטוף מעיל-שֵנה ארוך ורחב וחבוש כובעו הרבוע, מולל גרגר של פת רכה בין אצבעותיו ושומע את דברי סוכנו, מתרגז קצת וכרגע מתפַּיס ומדבר אל סוכנו רבות ומתיעץ עמו.

ר' יחזקאל פותח ארגז בשלחנו, מוציא ממנו נייר ואומר לר' טוביה:

  • וולף מוכרח לכתוב לדנציג, שהטעונה הראשונה כבר נשלחה.

הדלת נפתחה ומתחלה בצבץ ונראה איזה ראש, שאמר: בוקר טוב! הראש נעלם וכרגע נראה אכר לבוש מגפים ארוכים מלוכלכים ברפש, שמשאירים עקבותיהם על הרצפה. פניו אדומים מחום. טפות זעה נוטפות משערותיו וממצחו הלחים, ומבלי דַבר דבר הוא פותח את כפתורי מעילו וחזיתו, מוציא משם מכתב ומושיטו לר' יחזקאל. בקרוא ר' יחזקאל את המכתב, פונה ר' טוביה אל האכר ורוצה לבוא עמו בדברים. האכר אינו עונה לו דבר, רק עומד ומביט אל ר' יחזקאל ומחכה לאמרי-פיו.

  • רתמו את העגלה! אני נוסע בעצמי לטריסק.

  • אני הרי יעצתי לבלי שלוח על פני המים. שני שבועות לפני הימים הנוראים דרך המים בחזקת סכנה… פונה ר' טוביה לר' יחזקאל ברוגז רב, מבלי כלות את דבריו.

  • הנעשה אין להשיב. את העצים הייתי מוכרח לשלוח. הרפסודות היו רתוקות היטב, החבלים חזקים, הימים בהירים. מי נביא וישער!… ומה לעשות? מן השמים היה הדבר. מי היה יכול לשער, כי תקפא הויסלא לפני חנוכה?

  • צריך לקחת את אנטיק וסקולסקי. על העליה מונחות זמורות עצים סבוכות חזקות, ווים וחבלים – מיעץ ר' טוביה.

  • הקרח החל לזוז – כותבים אלי – יתן ה' והגלידים לא יהיו גדולים. טריסק הוא, כמדומה, מקום שקט, המים שם אינם עזים ובעזרת השם אם אך לא ירד הקרח בפעם אחת, נוכל להציל את העצים – כלה ר' יחזקאל את דבריו.

  • בעזרת השם.

  • לגומבין צריך לשלוח מאתים רובל בשביל הגומבינים, ואת בצלאל – לר' אברהם פלוצקר בשימיניץ: ירא אני פן יקדמוני השימניצים ו“יחטפו” את הצאן.

ובדברם שבו שניהם אל החדר השני.

מקצת האנשים כבר עמדו בחצר אל האסם לשקול את התבואה, ובבית נשארו אך הסוחרים שבאו בלילה ועוד שני סרסורים שבעירה: האחד “קוזק” לבוש כובע של גוי, צוארון לבן, מלבוש קצר ומקל בידו, השלוח מאדון, שישב אז בקונדיטוריה, אל ר' יחזקאל; בכל דבור שיוצא מפיו הזכיר את האדון ואת הקונדיטוריה; והשני – ר' יחזקאל אֶפשטין, יהודי חסיד, שהיה סוחר וירד מנכסיו. הוא היה לסרסור אך בגלל כנויו “אֶפשטין”. כנוי כזה מסוגל לעסקים. הוא היה לבוש קפוטה של צמר-שרוק בעלת קרעים ורבבים, שלא אבדה לה עוד לגמרי מראיתה מהימים הטובים שעברו.

ר' יחזקאל נתן להם את ידו לשלום, וטרם הספיקו להוציא מפיהם מלה דחפם את הכיור לרחוץ את ידיהם לארוחת-שחרית. החדרה באה אשה גבוהה ועבה, לבושה סנור רחב. צרור המפתחות התחוב בסנורה צלצל וקדם והכריז על בואה. באזניה הזהירו נזמי-שוהם. עמדה ופרשה מפה לבנה וצחה על השלחן המנומר בחשבונות של נתר, ובקראה בקול בעלת-הבית נגידה ומצוה: ר' טוביה – לרחוץ! ר' נטע זוכלינר – לרחוץ! – ערכה את השלחן לסעודה.

האורחים נזדרזו לרצונם אל הכיור ואחריהם נמשך אפשטין. מלכה’לה שמה על השלחן לחם, והאורחים ישבו מסביב לו. מחדר-הבשול עלה ריח של בצלים מטוגנים ושל תחמיץ עשוי סלק אדום, שמזכיר את חג הפסח הממשמש לבוא ומעורר תאות האכילה. אפשטין ישב אל השלחן כאחד האורחים, אכל אתם יחד וספר דברי-בדיחות, והסרסור השני “קוזק” ישב בנה על משענת כסא וסלסל את שפמו. בכונה בחר לו מקום כזה, שיהא נראה כמסב ולא-מסב אצל השלחן. הוא הביט על אפשטין מגבוה. והמשרתת טעתה, כנראה, וחשבה גם אותו בין המסובים והעמידה לפניו קערה. וכנראה טעה גם הוא ואכל אכילה, שיש בה מעין השתתפות בסעודה ממש ומעין טעימה קלה וארעית בלבד.

-——-

בחצר נשתנו החיים תכלית שנוי. ימים שלפני הפורים. החרף עודנו על הארץ, אך האביב כבר מאיר את פניו מן השמים ומכל ארבע רוחות העולם, השלג הנקשה, שמשמש במשך החורף במקום האדמה, נמס והיה למים. בנות-השמש המאירות – הקרנים – תועות ברפש. בחצר מעופפות יונים מעל ראשי העוברים, יורדות במעופן לארץ, חוטפות גרעיני שבלת-שועל, מגביהות את עצמן בכנפיהן הלבנות ועפות למעלה. על החצר מפוזרים גרעיני דגן מרובים; היא טובעת ב“שפע”… תרנגולות תועות ומלקטות מתחת רגלי העוברים. אצל האֻרוה בסכה קטנה שוכב לו “בוריק” כלב גדול מסובך בשערותיו. מוציא הוא את ראשו הגס מן הסכה ומחכה לפקודה. בחצר סובבות עז לבנה בעלת קרנים סבוכות וכבשה יחד, שעשו שותפות ביניהן ואוכלות מצרור השחת המונח על העגלה באמצע החצר.

בצדה השני של החצר מונחים קורות וקרשים טבועים מקצתם בשלג, ונערים מטפסים עליהם ומגיעים משם עד האסם. דלתות האסם פתוחות ולפניהן עומדות כפות מאזנים גדולות ואיש אחד עומד ומניח עליהם פעם בפעם ברזלי משקל, ו“הלבלר” (איש צעיר לבוש אדרת-שער קצרה) רושם את משקל התבואה בספר קטן שבידו, דרך שער החצר הפתוח נכנסות עגלות מלאות שקי-תבואה אשה אחרי רעותה, מורידים מהן את השקים לארץ, שוקלים אותם ומכניסים אל האסם.

נטע נוהג הסוסים, עלם בעל-כתפים רחבות, מגבורי-החיל של ר' יחזקאל, בעל פנים שזופים ושתי עינים גדולות ושחורות, הדולקות כשני לפידי-אש, מוציא מן הארוה צמד סוסים גבוהים בעלי שערות ערמוניות מבריקות. לאחד מהם כתם שחור קבוע במצחו, שנראה מרוחק כעַיִן שחורה. שערות רעמתם קלועות להם כעין מחלפות. בני שבלת-שועל אלה הם חביביו של ר' יחזקאל. הם מבינים ללבבו, יודעים מתי היציאה לדרך נחוצה. השוט אינו משמש להם אלא למראית-עין, ולא קרה עוד, כי ישאירו את בעליהם ליום השבת בדרך. הם כאילו מרגישים אימתי ערב שבת קודש וממהרים הביתה. ר' יחזקאל יכול לבטוח בהם. וכל פעם שעמדו בנסיון כזה היה הוא בעצמו מחליק בידו על צואריהם, לסמן חבה.

בעיר היו אומרים, כי בסוסיו של ר' יחזקאל נתגלגלו נשמותיהם של בעלי-חובותיו, ששטרותיהם מונחים בארונו ואינם מוצאים מנוחה בקבר עד שישלמו לו את המגיע מהם…

נטע היה לבוש אדרת-שער קצרה ומגפים גדולים מגיעים לו עד הירכים ועל ראשו היה חבוש כובע שעיר מעין זה של איש-צבא, אלא שהיה מחוסר “צפירת-כוכב”. ברַחבות הקריב את חבריו – הסוסים – אל העגלה. הביא את ראשיהם בסמלונים בעלי קרנות מחופות נחשת-קלל, קשרם במוסרות חדשות של תכלת כהה אל העגלה והתחיל לתקן את מקום המושב. ואנטיק הוריד מן העליה את החבלים ואת הווים ויטמנם שמה. בכניסתו של נטע אל הארוה הציץ תחלה בעד החלון לחדר-הבשול, ועינו עשתה כרגע את שליחותה, כי תיכף ומיד יצאה אחריו ינטה המשרתת, נערה שדָמה האדום והבריא, הנוזל בזרועותיה הרעננות, בצבץ מבין חורי שרווליה הקרועים. קוֻצותיה השחורות שירדו על פניה האדומים ועיניה השחורות בעלות הגבות השחורות והחדות ופני העלומים אשר לה – היו כלן אומרות: “אש להבה”. היא רצה כחץ מקשת אחרי נטע אל הארוה ומבלי דַבר דבר הוציאה מתחת הסינר חצי תרנגלת מבושלת והושיטה לו.

נטע קבל מידה מה שהביאה, כזה שהוא נוטל את שלו, מה שמגיע לו בדין.

ינטה חכתה עוד…

והוא ידע למה…

ודווקא מפני שהיא רוצה, לכן הוא אינו רוצה. היא מרימה קש מן הקרקע ועושה את עצמה כיוצאת מהארוה.

עתה רוצה הוא, עומד ותופשה בחזקה בשתי ידיו ובהחזיקו את השוט בין זרועותיו הוא “חותם” בה נשיקה גסה על הלחי.

  • כה תחיה, כאשר תקח אותי לאשה – אמרה אליו בהרחיקה ממנו את פניה.

  • מהרי! בעלת-הבית הולכת, ברחי!… מזרזה נטע ודוחפה החוצה.

היא חרדה וקמה ללכת, אך כרגע נוכחה, כי אך התל בה נטע ונשארה על מקומה אצל מפתן הארוה.

  • תשבר את רגליך ואת ידיך בדרך! – מקללת אותו בצחוק מרמה ובורחת החוצה.

  • הַ, כלבה! – והוא רץ אחריה.

ה“לבלר” שאצל המאזנים, בראותו אותה בורחת מהארוה, רמז בעיניו אל אנטיק שומר החצר.

  • “דם-כלב”! – מחרף אנטיק אחריה.

היא משרבבת להם את לשונה ונעלמת בפרוזדור של חדר-הבשול.

קול שריקת שוטו של נטע ורעש האופנים הודיעו, כי העגלה כבר עומדת רתומה לפני הבית.

ותיכף התחילו להוציא מן הבית ילקוטים וצרורות. ר' יחזקאל לא ימוש מביתו בלי “צדה לדרך”. וכרגע נראה ר' יחזקאל באדרת-שער גדולה ורחבה, מעיל החורף בשרווליו הרחבים היה מוצע על המושב (כי היה יום צח, הקרח נמס והשמש השתעשע בבת-שחוק מעל פני השמים): אחריו יצאה אשתו מלכה’לה בברכה על שפתיה ועדת ילדים, קטנים וגדולים, מקצתם נשאו בידיהם גמרות –בשובם לחדרם אחרי ארוחת-השחרית, ומקצתם, הקטנים נשאו עגילי-חלות משוחים בחמאה, ואת מקצתם דחפו עוזרי-המלמדים – אל החדר. אבל הילדים, שרובם היו עטופים אדרות-שער, עמדו ויחכו מסביב לעגלה.

  • זקני! צאתך לשלום, זקני!

  • היו שלום ולמדו בשקידה! – ברכם ר' יחזקאל והושיט לכל אחד מהם את ידו, הוציא מכיס מכנסיו חריט גדול ויחלק להם “מעות פרידה”.

בעד החלון מבין שני וילונים הופיעו פני עלמה. חצי פניה הענוגים והמאדמים באֹדם קל וקוֻצת שערותיה השחורות הקשורות בשביס תכלת, נענעו בעדינות ונדיבות מרחוק אל אביה.

  • סע לשלום, אבא!

ר' יחזקאל עלה על העגלה ובשבתו על מושבו החליף עוד דברים עם ר' טוביה סוכנו ויושט לו ידו, ובראשו הניע למלכה’לה: היי שלום! אחרי כן פנה אל החלון לפניה המאירים של העלמה: היי שלום, לאה’לה! ואל נכדיו הרכין ראשו מן העלה: ראו ברכה בלמודיכם!

בפנה עמדה ינטה, ידיה שלובות על חזֶהַ ומביטה על נטע שלה, היושב בראש זקוף בגאוה על מושבו, באדרתו הקצרה וכובעו הקטן רומז לה בחן מרמה. הוא אוחז במוסרות מוכן לרוץ ומרחקי תבל, כחבריו הסוסים, שאינם יכולים לעמוד על מקומם ומכים בפרסותיהם על מרצפת האבנים מקצר-רוח.

על פני ינטה נראה שחוק נחת.

שריקת השוט שביד נטע היתה לה לאות ברכת-הפרידה.

  • היי שלום, ינטה!

הסוסים הצוהלים, שרצו קלי-רגל למרחקים בפסחם על הרחוב השקט בבקר צח, ונטע בכובעו השעיר נעלמו ואינם.

-—————

ביתו של ר' יחזקאל שקט עתה כלו. הסוחרים גמרו את עסקיהם והאורחים הזרים שבאו בלילה מכרו את סחורותיהם, רתמו את סוסיהם ונסעו לדרכם, בעזבם את מקומם לסוחרים אחרים שיבואו בלילה הבא. הסַפה הגדולה נראתה עתה במכסה העור העתיק שלה ובכל “מעלותיה” ו“מורדותיה”. השלחן הארוך שבאמצע החדר, התנור השחור והארון הגבוה מנומרים בנתר וכל הספסלים והכסאות מלאים “חשבונות”. והחשבונות שעל השלחנות, הספסלים, הארונות והקירות נראים ככלי-זיין שעזבו אנשי-צבא על שדה-קטל ויברחו, ואותיות החשבון מריבות ומנקרות אשה את עין רעותה….

אל החדר נכנסו שני אנשים צעירים גוצים בעלי כרסים רחבים: יחזקאל ובריל. הגומות הקטנות שאצל נחירי שניהם העידו על קרבת-משפחה שלהם – שני אחים, בני אחות ר' יחזקאל, היורדים עתה מעל שלחן אבותיהם ויוצאים ונכנסים ב“חדר” להתרגל במסחר. בכל יום ויום הם באים הנה אחרי ארוחת-השחרית להתנמנם מעט על הספה. שניהם יחדו, כראוי לשני אחים, שכבו על הספה, פשטו את מעיליהם, כרכום ככסתות ויניחום מראשותיהם. ובדממה, כאילו היה צר להם להשחית מלים, החלו לדחוף ולדחוק איש את אחיו. כל אחד חפץ לקחת את מראשות הספה לעצמו, אך כאשר רבו כן גם השלימו ביניהם בדממה, האחד השתרבב למראשותי הספה והשני שכב לרגליו.

יחזקאל הבכור גרד באצבעו בין שערות זקנו הצהוב והסתכל בחשבון שהיה לנגד עיניו:

  • 7 פעם 38 כמה הם, בריל?

אך בריל ענהו בקול נחרה. אז נמלך יחזקאל בדעתו והפך פניו אל הקיר, וכאילו נתכוון להכעיס את בריל התחיל גם הוא לעשות כמוהו…





  1. כך במקור,הערת פב"י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37199 יצירות מאת 1910 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13597 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!