יש הבדל בין הרים גשמיים להרים רוחניים, או מוסריים. הרים גשמיים, כל כמה שמתרחקים מהם, הם פוחתים והולכים וכל כמה שמתקרבים אליהם – הם מופיעים במלוא קומתם. הרים מוסריים יש להם טבע הפוך. כשמתרחקים מהם הם עושים הוד נשגב, עד היותם כאגדה: בקרבתם, או נכחם, הם נתפסים כמעשים שבידי אדם. החברים אשר הלכו לדגניה – אילו ראו הליכתם זו כפי שאנחנו רואים אותה כיום, אחרי 25 שנה, לא היו מעיזים לעלות בהר הזה. אבל הם ראו אותה כחוט השערה – ועשו את הדבר בפשטות. עכשיו מוצגת התנועה הקיבוצית בפני מעשה של איחוד. וההבדל ביני לבין החברים הצעירים מהו? הם מרחיקים לראות ודנים על האיחוד הזה כאילו אנו עומדים כבר 25 שנה אחריו ורואים אותו כהר. ואני רואה אותו כחוט השערה. ודאי, בעוד 25 שנים יאמרו לאלה אשר עשו זאת: מעפילים. אבל

אלה העומדים לקיימו – אל נא יראוהו כהר אלא כצו: לך ועשה.

אני רואה את האיחוד של התנועה הקיבוצית כנכס הרבוּלוֹציוני הגדול ביותר, אשר התנועה הקיבוצית יכולה לקנות לה לעצמה ויכולה לזכּוֹת בו אותנו. את הציונות ואת העם העברי. זהו הצעד החשוב ביותר לביצור ההסתדרות. האחדות הזאת של התנועה הקיבוצית – אין צורך לקנותה בויתורים על איזו שהיא חלוציות. כי אם בויתורים על פירוּדיוּת.

השׂטן מרקד בתוך התנועה הקיבוצית. אלה אשר היו בגולה יודעים לתאר את השטן הזה בכל אלפי העינים אשר יש לו. בכל תועפות קרניו – כליל מפלצת. אבל גם אלה שאינם נמצאים בתוך תוכם של הדברים רואים – אם הם מחוננים בקצת דמיון – את מהלך הדברים ותוצאותיהם. לשטן יש כמה דרכי ריקוד, כי על כן שטן הוא. וכבר נתגלה לאחד מטובי משוררי עולם סוד גדול: “אני ירא את השטן ביחוד, כשהוא מתפלל אתי יחד”. הפעם מתפלל הוא יחד עם התנועה הקיבוצית; הוא למד את כל התפילות. חזקה על כל חבר קיבוץ שיאַמץ כוחו להבריח את השטן, אם יראהו בצלמו. אבל כשהוא מתפלל יחד עם החברים, עם “השומר הצעיר” במחיצתו, עם “גורדוניה” במחיצתה ועם הקיבוץ המאוחד באשר הוא – אין אנו מכירים בו כלל. הוא מתהלך עטוף טלית ותפילין בתוך התנועה הקיבוצית, מרעיל את מקורות הכוח של התנועה ועושה אותם היפך ממה שהם צריכים להיות. את הדיבוק הזה צריך לגרש וצריך לאחד את התנועה הקיבוצית. ולא פדרציה! אין דבר קשה יותר לאיחוד מאשר פדרציה. בימי נסיוננו כבר אירעו תסיסות של איחוד שהיו נושא וגורם לתנועה נפשית בקרב ציבור הפועלים, ואז ידענו, כל העומדים במערכה, כי האומר פדרציה – מרחיק את האיחוד. מה זאת פדרציה? זוהי מדינה בתוך מדינה, ביצור ניגודים קיימים, המצאת ניגודים חדשים. מבחינה ידועה מותר להגיד כי “אחדות־העבודה” ו“הפועל הצעיר” התאחדו לא מפני שהיו בהסתדרות אחת, כי אם למרות היותם עומדים מנוגדים זה לזה בהסתדרות אחת. ההויה ההסתדרותית העמידה אותם יום יום בניגודים קשים. במוסדות שמרו על “זוגות”. לפני בחירות היו גוברות הקנאה והרתיחה. אך למרות כל אלה התגברו, מפני שהיה הכרח. מפדרציה האיחוד לא יקום: האיחוד יקום מתוך איחוּד. ועל השאלה: איך! אני עונה בפשטות: להתאחד. לא שהמזכירוּיוֹת הארציות תגלינה איזו תכנית גנוזה לאיחוד, אלא פשוט: להתאחד. האיחוד לא יקום אלא מאָהלי החברים, מתוך התעוררותם, מתוך הרגשה שככה לא יתכן, שאין כל הצדקה, שאין כל תכלית לדבר הזה. אומרים: יש דברים שמפרידים תנועה מתנועה. דברים אלה צריך לפרש ולשקול אותם מול ברכת האיחוד. שמענו: יש איזו חלוציות שהיא מיוחדת רק לחלק אחד של התנועה הקיבוצית. מהי? יגישו לנו את החלוציות הזאת על השולחן – ויסבירו מה חלוציות יש ב“השומר הצעיר” שאין ב“קיבוץ המאוחד” ושאין בדגניה? יש אולי הבדל צורת מבנה. כלום זה צריך ליצור זרמים חינוכיים בגולה, זרמים חינוכיים בארץ? בתוך אחדותה של התנועה הקיבוצית הגדולה יש מקום לדגניה ויש מקום לעין־חרוד ויש מקום למשמר־העמק. למה יתרוצצו? פדרציה זוהי בחינת “ויתרוצצו הבנים בקרבה”. ועל כן, חברים, אני מקדם בשמחה ובלב מלא את ה"יריות* הראשונות בחזית האיחוד של התנועה הקיבוצית. אל תחזרו למנוחה! אם נשאתם את שם האיחוד בפעם הראשונה – בדגניה, בעצרת היובל, ובפעם השניה – כאן, אל תשאוהו לשוא. עשוּהו מציאות. אז יקום האיחוד הקיבוצי בתור כוח מרכזי בהסתדרות. ויש מה לעשות בהסתדרות לתנועה הקיבוצית המאוחדת. קוּמוּ ועשוּ.

כסליו, תרצ"ו.