לפני חמש או שש שנים, כשבא “השוטר” אל “הרחוב” בראשונה והוא עוד חדש, מאנשי-החיל של אותה השנה, ואת מנהגי המקום לא ידע עוד, – אז התהלך פעם אחת ביום הראשון לשבוע בבקר, לפני השעה השתים-עשרה, ברחוב העיר, וירא והנה חיים-נחום מונדריק קורא בפרהסיה קונים אל חנותו ומוכר להם סחורה. בעיני השוטר היה מעשה כזה, למכור סחורה ביום הראשון לפני השעה השתים-עשרה – דבר חדש עוד, והלך והוציא את ספר-רשימותיו ורשם בו את מעשה מונדריק ומסר את הדבר לבית-דין. לבסוף התפשר מונדריק עם השוטר; השוטר נעשה רגיל יותר ויותר, עד שהתחיל לדעת כי אין הדבר גדול כל כך. אבל בינתים עשה בית1-דין את שלו וחרץ את משפט מונדריק להיות יושב חמשה ימים בבית-המשמר או לשלם קנס עשרים וחמשה רובל.
מונדריק צחק. עשרים וחמשה רובל במחיר חמשה ימים – הלואי שיעשה עסק כזה בכל שבוע ושבוע. מובן מעצמו, כי עשה מונדריק אז כאשר הגידו עליו בכל העיר, לאמר: “מונדריק משתכר חמשה רובל ליום” – ויקבל על נפשו את העונש ללכת ו“לשבת”.
ואולם ישיבה הלא אינה לכל הדעות מן המצוות, שאסור חלילה להחמיץ אותן. השתמט מונדריק ממנה מיום ליום…
וימים על ימים עברו. מונדריק כמעט ששכח את הדבר לגמרי, השוטר בודאי ובודאי שלא זכר עוד אותו – והנה הפקיד קורא את מונדריק לבית-הפקידות, וסופר בית-הפקידות קורא באזני מונדריק את כתב-הדת, להיות יושב חמשה ימים בבית-המשמר. מונדריק שומע וצוחק: היאך אפשר? בעוד שני ימים הוא עושה סעודת ברית-מילה לבנו הנולד. האם יעזב חיי-עולם וילך ויעסוק בחיי-שעה? –שומעים אנשי הפקידות את הטענה הצודקת ולוקחים ומניחים את הכתבים לקרן-זוית עד לשעת-הכושר. עובר והולך זמן-מה ומונדריק נקרא שנית. מובן מאליו, כי גם הפעם הזאת אין לו פנאי, משום שיש לו אח ואחיו זה מכניס לחופה את בנו בעצם היום הזה – ושוב מניחים את הכתבים לעת אחרת. נעשה נס והכתבים נשתקעו בין כתבים אחרים ולא נמצאו, וכך נשתקע הדבר לשלש שנים תמימות, עד שמונדריק בעצמו שכח אותו ולא זכר עוד. אכן בבית-המדרש עוד היו מזהירים אותו פעם בפעם והיו אומרים: “גזר-דין מכיון שנחתם שוב אין עוד ממנו שום הצלה!” –אבל הלא בכל אלה אין קול ואין קשב…
פעם אחת, כשקם מונדריק בבקר אחד מעל מטתו ופנה והלך לפתוח את חנותו והנה השוטר ושֶנְשִי השומר באים. קְרָא: “חי-וקים!” –מונדריק מובל לבית-המשמר.
–הוי, פַּנִי לֶבֶּן (אדוני שיחיה)! ביום השלישי יהיה יום-השוק הגדול; מחר עלי לסלק שטר-חוב קטן…
אבל לא הועילו תשובה, תפלה וצדקה. לוקחים את מונדריק ביד חזקה.
מונדריקובה (אשת מונדריק) רצה אל בית-הפקיד עם ילדה על זרועותיה, לבקש מלפניו רחמים. לשוא: מעיר-המחוז בא הכתב…
בית-המשמר העירוני הוא מאחורי הקנצלריה של בית-הפקידות, בבית היפה מכל בתי הרחוב, ושני חלונותיו הסרוגים פונים אל עצם השוק באמצע, ורואים משם את כל הנעשה בשוק.
ולעומת המשמר ישר מול פניו נראית חנותו של מונדריק. ועומד לו מונדריק על-יד החלון ומביט משם אל פני העבר השני ישר אל תוך החנות ורואה את כל הנעשה בה. יוצא קונה מן החנות ולא קנה דבר, ובני-ביתו רודפים אחריו להשיבו, עוזר להם מונדריק מבית-המשמר וקורא: “בוא נא, אדון, בא נא!”
יהודי כשאין לו עבודה, יושב וקורא תהלים. לעולם אין אדם מפסיד אצל הקדוש-ברוך-הוא. אבל מונדריק אוחז את התהלים בידו– ואין לבו כלל אל התהלים. רבונו-של-עולם! שטר-חוב עליו לסלק, מחר והנה כבר יום השלשים ואחד לחודש, ויריד כזה. יריד כזה – ופתאם מושיבים אותו, ועתה שב וקרא תהלים!
אחרי ארוחת-הבוקר, והאברכים, הסמוכים עוד על שלחן חותניהם ועוסקים קצת גם בפרקמטיה, יוצאים לטייל ברחוב העיר. כשהימים כתקונם ה“בֶרזה” שלהם היא לפני חנותו של ארוך-החוטם, למול בית-הקַוֶה הפולני; היום, כשמונדריק יושב הם עוברים לפני בית-המשמר: “צפרא טבא, ר' חיים-נחום, בשביל מה?”
–מעשה ישן!
הקהל מתלקט, ולכבודו של מונדריק הוא מתיצב לפני בית-המשמר. מתחילים לדבר במקח-וממכר.
–זונדיל קנה שעורים במחיר 2.80 – מספר האחד חדשה.
–יתפקקו בני-מעיו, העולם כלו מעט לו! – מוסיף השני.
הקהל עומד ומדבר. מונדריק עומד נשען על סף החלון ומשתתף באותה שיחה, אגב קונה הוא מאת ר' יחיאל חמשה שקי חטים ונותן לו דמי-קדימה. אחרי כן מתעורר האחד ואומר “שלום” והולך לו.
מורה-השעות העירוני משמיע את השעה השלישית. ברחוב נראים תינוקות של בית-רבן ההולכים ושבים חבורות-חבורות אל ביתם.
–כבר הגיעה שעת ארוחת-הצהרים – אומר אחד מבעלי-הבתים.
–כן, מובטח אני בזוגתי שתחיה, שעוד מעט ותקבל את פני בחבה היתרה שלה! –אומר מונדריק ונראה ששכח רגע איפה הוא והיה נכון ללכת עם יתר ההולכים.
–שלום – אומרים יתר הנאספים והולכים איש-איש לדרכו.
ומונדריק נשאר. פונה הוא לאחוריו ומסתכל: שם, בקרן-הזוית אשר על-יד התנור שוכב “פריץ” שִׁכּוֹר-העיר בתוך גל של רפש וישֵן.
מונדריק מזדעזע ממראה-עיניו ושב ופונה אל החלון ומסתכל אל השוק.
מרחוק הוא רואה את שלמה שלו הבא מן החדר ועושה מלחמה עם חברה של נערים בשוק העיר.
– שלמה! שלמה! – קורא הוא לבנו.
הנער בא עד לפני בית-המשמר.
–חכה, ואני אראך את ידי. שכר-למוד אני משלם, ואתה עושה לך מלחמות עם הנערים ברחוב העיר. לך כרגע הביתה!
הנער הולך הביתה.
–אמור לאמך, כי תשלח לי תיכף את ארוחת-הצהרים – קורא הוא לבנו אחריו.
הנער נחפז הביתה.
–תיכף, תיכף, הארוחה כבר מוכנה ומבושלת – נשמע קולה של מרת מונדריק, והוא רואה את ידה הרומזת לו מעבר הרחוב השני.
–האם היה לך היום איזה פדיון? – קורא הוא ושואל לעומתה.
–בעד שלשה שקים – צועק אליו הבן הבכור ועונה לו משם.
–כך הוא הפדיון אם אנכי אינני בחנות! כך הוא הפדיון אם רק אנכי אינני בחנות! – מתיפח אליהם מונדריק.
–אם כך הוא, אז מוטל היה עליך להיות בחנות! – עונה אשתו, והיא כבר הולכת וקדרה בין ידיה.
שלמה הנער הביא מים מן הבאר, להיות לאביו לרחצה, מונדריק רחץ את ידיו, ומונדריקובה “ערכה לו את השלחן” על סף בחלון מבעד לסריגתו. בין “שאו ידיכם” ובין “המוציא” ראה מונדריק את הפקיד הולך ועובר על פניהם, וירמוז עליו לאשתו: נו, נו.
עד שהביאה האשה את הפקיד עד לפני החלון כבר הספיק מונדריק לברך “המוציא”.
–מעשה יפה עשית לי! –אמר אל הפקיד וילעס את “המוציא” – אדם נוטל אב לבנים ומושיב אותו בבית-המשמר. אפשר שאיני משלם ארבעה רובל לשנה בעד הפטנט לחנותי?
–מה היה לי לעשות? שלחו את “הכתבים” אלי…
–פַּנִי לֶבֶּן (אדוני שיחיה)! הלוני נא עשרים רובל על הסך הדרוש לי לסילוק שטר-חוב.
–תבוא נא מונדריקובה אלי, קצת לאחר-כך– עונה הפקיד והולך לו.
מרחוק באמצע הרחוב עומד השוטר נשען אל מוט העץ. למן העת שמונדריק “יושב” מתבייש זה ומתחבא מלפניו. עתה רואה אותו מונדריק מרחוק. בלי דעת עמד השוטר והסתכל באשתו של מונדריק בשעה שנתנה לאישה לאכל, וראה את מונדריק מנקה את שניו בצפרנה של בהן ידו הימנית. בראות מונדריק אותו נענע לו בראשו: הוי, פַּני! הוי, פַּני!
עתה אי אפשר היה לו עוד להשוטר להשתמט ויהי מוכרח לגשת.
בבושת-פנים קרב אל חלון בית-המשמר, ובהביטו אל פני מונדריק הניע בראשו, כמרמז לעצמו: הוי שוטה, שוטה!
–ולמה היתה לך כל זאת? למה? – שאל מונדריק ונענע בראשו.
-
במקור: בת–דין, הערת פב"י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.