רקע
שלום אש
זכרונות

…אז לא הרגשתי את הנעימות, את העדן ואת הרוך שהיו בעולמי אשר אבד לי.

אחרי אשר נסתלקה ממני התמימות. אחרי מלחמות כבירות אשר נלחמתי בנפשי ואחרי תסיסות רבות שנעשו בחיי לרגלי המלחמות האלה, יודע אני את המנוחה את השלום, את התמימות ואת הצניעות שהיו בעולמי ממנו יצאתי, ויודע אני את העקמומיות אשר בעולם שאליו נכנסתי.

ובשבתי היום לבדי בחדרי הבודד בלילה, והעששית הקטנה מפיצה אור כהה מסביב וצללים על גבי צללים משתרעים על קירות החדר, אז יעלו הזכרונות על לבי.

ואני זוכר: בליל חורף הולכים אנחנו, אני והיא, בין שדרות העצים הבודדים, השתולים מאחרי הבתים אשר בעיר. השלג אשר כסה את הארץ מזהיר ונוצץ לאור הירח המגיה מתכלת השמים. הכוכבים הנוצצים מרמזים אלינו חרש: “אל תיראו, ילדים לא נגלה את הכמוס עמכם”…

והולכים אנחנו מבלי דַבֵּר דבר ומבלי הביט איש בפני רעהו. ותשוקה עזה מתעוררת בקרבי להביט בפניה, ללחוץ את שפתי על עיני התכלת אשר לה. ואז אני נוגע בידי אל ידה.

ויש שהרוח מנשב בין הענפים ואנחנו נבהלים ויראים מאד. אז אעזוב אותה לבדה ואני מסתתר תחת אחד העצים. – – – – – – – – – \– – – – – –

* * *

ואני כבר הייתי ל“חתן” ו“כלתי” באה לשבת אתנו.

ליל שבת קדש. החדר מפנה וערוך, המנורה הקטנה התלויה אל הספון נוצצת. מפה לבנה פרושה על השלחן, ועליו שתי חלות מכוסות מפה קטנה, ועל המפה כתוב: “לכבוד שבת קדש”. שתי מנורות הכסף הנוצצות על השלחן, הקערות ובקבוק-היין מפיקים את קדושת הלילה.

אמי מברכת על הנרות. בידיה תכסה את פניה ובוכה. ואבי כועס עליה כעס שיש בו חבה: “טפשות! למה זה אַת בוכיה? ברכי את אלהים, כי זכינו לראות את כלת בננו סמוכה לשלחננו”.

ואני לבוש בגד המשי החדש. מתהלך אני אחת הנה ואחת הנה בחדר השני. מקבל אני על עצמי את עול השבת בחבה. פני וידי רחצתי למשעי. טפות מים מטפטפות משערות ראשי ונופלות על צוארי. מרגיש אני בכל אברי את הנשמה היתרה הבאה ממרום לשכון בתוכי ואת הקדושה ואת המנוחה אשר הביאה אִתה.

וכל החדר קבל צורה אחרת, צורה יותר קדושה, יותר עגומה ויותר נעימה.

ואני מקבל בסבר-פנים-יפות את המלאכים הבאים אלינו לכבוד השבת. בשחוק נעים אנחנו מברכים: שלום עליכם, מלאכי-השרת, מלאכי-עליון, ממלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא.

ואני רואה את המלאכים. עומדים הם לפני, ועוד מעט ואני שולח את ידי לתקוע להם כף.

ואבי מזמר: “אשת חיל מי ימצא” – ומחליק בידו בנחת את שערות אחותי הילדה.

וגם אני מזמר: “אשת חיל” וחפץ אני כי ישתפכו בזמר הזה כל רגשותי, ושמעה “כלתי”, היושבת אל השלחן בבושת-פנים את אהבתי החזקה אליה ואת כל הדברים אשר נבצרה ממני להביע אותם בפי.

אמי קוראת אלי מן החדר השני. בבואי אני מרכין את ראשי ומברך את כל המסובים: שבת טובה! והיא מביטה אלי ומצפצפת בלחש – “שבת טובה”.

יודע אני את לחישת-השפתים הזאת. מבט-עינים אחד הגיד לי הרבה.

ושנינו יושבים ומחרישים. יראים אנו לשאת את עפעפינו, פן יפגשו מבטינו – – –

והורי יודעים את זאת ומצחקים בקרבם לתמימות ילדיהם. מי יודע, אולי זוכרים הם ימים ראשונים…

* * *

אני יושב בחדרי ולומד בניגון נעים. מטעים אני את קולי. יודע אני כי היא יושבת בחדר השני ושומעת.

ואיש אין בבית זולתנו. אבי נסע לרגל עסקיו, ואמי יושבת בחנות. רק אחותי הקטנה נותרה לשמור אותנו.

ופתאם ו“הכלה” אשר לי נראתה על מפתן החדר, ואני שומע את קולה המתוק.

– יוסי’לי, התשתה תה?

אני נבהל ומשתומם ואינני יכול לענות דבר.

– מבטלת אני אותך מלמודך, יוסי’לי?

– לא, שרה’לי, לא.

– מה תבקש, יוסי’לי?

– לא, אין אני מבקש דבר – משיב אני וקולי רועד, שבי, שרה’לי.

והיא יושבת על הכסא העומד לקראתי ואת ראשה הורידה ארצה. מקלעת שערותיה העבה יורדת בחן על כתפה, ואני משתוקק למשמש בה בידי ולהגישנה אל שפתותי.

– מה הן החדשות הנשמעות בעירך, שרה’לי?

–אינני יודעת.

שנינו אנו מחשים. מבלי משים אני מקרב את כסאי אל כסאה.

– שרה’לי? –

– מה שאלתך, יוסי’לי?

ומבלי ענות דבר אני מחזיק בידי במקלעות שערותיה.

– אבל יראה אנכי.

– מה אַת יראה, שרה’לי?

– פן תבוא אמך.

– הן נשמע בפתחה את הדלת.

ואני לוקח את ידה אל תוך ידי.

– אבל אני מבטלת אותך מלמודך.

– לא, שרה’לי, לא.

ושנינו מחשים. שלוה נעימה מסביב. העששית מפיצה את אורה החם וצללינו משתרעים על קירות החדר.

ומתוך הדממה, אני שומע את יללת הרוח בחוץ ואת הד קול לבה הדופק מבית

* * *

* * *

בודאי כבר שכחתָני, שרה’לי. הן בהגיע לאביך שמעי הרע, כי ספרים קטנים חיצונים נושרים מחיקי, קרע את ה“תנאים”. התנודי לי? העולה עוד על לבך זכר ליל השבת בשבתנו לבדנו?

ואולם לא לך לפנות לבך לדברים קטני-ערך כאלה; טרודה אַת כל היום בחנותך. הן עליך לפרנס את אישך הבטלן היושב בבית-מדרשו ולומד, ואת חמשת הילדים אשר לך…

* * *

גם היום אני יושב לבדי בחדרי – כמו אז. וגם היום אני מתגעגע געגועים כמוסים – כמו אז.

יודע אנכי מה קטן, מה דל ערכי בעיניה. יודע אנכי כי היא לועגת לי ולחלומותיה.

– מה, הגם לך לב? לב מתרגש ומתפעל? לב מתגעגע? הגם לך נפש משתוקקת לדבר אשר נקרא לו חיים?

– הגם אתה אוהב?…

ולחייך חורו ופניך נפלו ואור עיניך נדעך, ואוהב אתה את הבדידות ואין אתה יודע להתהלך עם אנשים. אתה, אשר מדות בית-המדרש ומנהגיו עודם שמורים אתך. האתה תאהב? הַ-ח-חא! – שומע אני את קול צחקה אשר היא צוחקת לי.

השחוק הנעים המרחף על שפתיה, הרמיזות החביבות שהיא רומזת בעיניה, מבטיה התמימים, כל אלה התנועות הבאות לשובב את לב האיש, לא אותן אני מבקש ממנה. לא בעדי היא עושה את כל אלה ולא בשבילי.

פניה היפים והתמימים, חוט החן המשוך על הפנים האלה – על זה אני מתענג ואל זה לבי מתגעגע.

ולי הרשות לדבר הזה, כמו שיש לי הרשות להתענג על שמי אדני ועל פני הלבנה היפים.

* * *

ואת כל ההרהורים הנעימים, את המחשבות ואת החלומות אשר אני חושב ואשר אני חולם על אדותיה – את כל אלה עלי להשמיע לה בדברים, מפה לאוזן במלים פשוטות.

את שפת האהבה הנסתרה אשר במבטים הגנובים, השלוחים מן האוהב לאהובתו, לא תדע. רמזים אין היא מבינה.

ואני, הבישן הגדול, אשר את הבישנות קבלתי בירושה בעודי בבית-המדרש הנמוך אשר ממנו יצאתי, אני אינני יכול להשמיע לה את כל אלה.

אחרי כל ההחלטות אשר אני מחליט בלבי לגלות לה את כל הלוחץ את לבי אין אני יכול להוציא את מחשבתי לפעולה.

שם, שם, הרחק מאחרי בתי העיר, אשר שם השדה והאחו מסביב לי והשבלים הכפופות מתלחשות אשה עם אחותה וגני בתי העיר מזהירים לאור קרני השמש האחרונות, שם ממול “בית-העלמין” השקוע בערפל, שם בשבתנו לבדנו אולי הייתי מגיד לה את אשר עלי להגיד.

ולא אני הייתי מגיד. אני הן אתבייש והמלים תצאנה קטועות מפי.

קול הזמיר הנעים העולה מבין ענפי העצים, הענן הלבן הנמשך על פני השמים, הרוח המתלחש בין העפאים – אולי היו הם מגידים לה את אשר בלבי. – –

* * *

כל העולם שמח. הכל אשר מסביב שש ועלז. כל היקום שותק מתוך שמחה וצהלה, ואני שרוי בצער. שקוע אני בעצב, בים של דמעות.

ובחפצי להפיג את צערי, ובבואי בחברת אנשים עליזים ואני חושב כי אשמח כמוהם, אז אני מתעצב ועצבי יבוא מתוך שמחה.

חפץ אני להסיר את הכבלים מעל ידי, לצאת מחדרי הצר ולשכוח את המתיקות ואת הנעימות אשר בצער זה, ואני משתוקק להכנס לחיים העליזים הסובבים אותי מכל צד. ואני מדמה כי התמורה הזאת תעלה לי על נקלה, כי רק בי תלוי הדבר וברצוני.

ובכל זאת כשאני נכנס אל הגן לטייל, הנני פורש מבלי-משים לאחת השדרות העזובות והבודדות ובעל-כרחי אני מתבודד ומתעצב.

מרגיש אני את עצמי מת בין החיים וחי אני במות…


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37188 יצירות מאת 1905 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!