לאטו ירד הערב, כמו בצעדים רכים, על פני חוף הוויסלה הרחוק, המים נעו בנחת בין גדותיהם הרחבות כאילו אמרו ליַשן את אשר בם, ויסיעו סירת־שיט דוממה למרחקים. בקצה השמים הרחק־הרחק, במקום אשר כבר הצטיר גשר הברזל ויהי כמו תלוי בתוך האויר, בערו פני השמים באש אדומה ולוהטת. השמים הבוערים הציצו מבינות לעמודים המוצקים אשר עליהם נטוי הגשר ובשמי הלהבה הלוהטת הצטיירו הראשים הגבוהים אשר לבתי־התפלה: בתי־תפלה, בתי־תפלה ובתי־תפלה. דומה כאילו הנשמה הגדולה אשר לעיר הגדולה וורשה בוערת באש ורוחשת בגיהנם על חטאותיה הרבות אשר נעשו בה במשך יום הארוך והחם.

על פני המים מן הדרך העולה מקזמיר שטה סירה טעונה תפוחים ותקרב אל העיר הגדולה. את המשוט הנהיגה בּאִשע, בתו של אהרן כלמיר, הסוחר בפרי־עץ, והיא נערה אדומה ובריאה אשר רק ערי־השדה בתוך הגנים מגדלות כמוה, ואהרן עזר אחריה לחתור. הימים ימי האסיף אשר לפני חג הסכות, ואהרן בעל־הגן אסף את התפוחים מעל העצים ויובילם לוורשה בסירה. הרוח פזר את זקן אהרון השחורה והארוכה ויגל את שולי הקפוטה שלו, עד כי נראו הציציות החוצה. הרוח קרע את המטפחת מעל ראש בּאַשע ויפרע את קווצותיה השחורות והעבֻתות, אשר טפחו לה על לחייה האדומות והבריאות. ככה קרבו עד ככר שילץ ויהי כמו יבקע אהרן עם סירתו את השמים, לקרוע אותם מעל המים, אשר ערפל דק ורועד חִבר אותם כמעט בפאת תבל רחוקה, עד כי נראו כשני שמים.

כאשר באה הסירה עד ככר שילץ, למקום ששם קשורות שאר הסירות הקטנות והרבות אל שפת הנהר, ראתה בּאַשע מרחוק את “פשוריִק”, והוא בחור לבוש קרעים מבחורי הוויסלה, העומד תמיד ואורב לסירות הטעונות תפוחים למען אשר יבוא דבר־מה בכפו.

ובּאַשע קראה לאביה:

• ראה נא, היה פשוריק כבר אורב לנו.

• השוט נכון – אמר אהרן ויבט אל השוט אשר על ידו.

ככה הגיעו אל החוף. אהרן הוריד את הברזל אל תוך המים, ויצא ויקשר את הסירה אל אחד העצים הקרובים. אז נגש פשוריק ושלח ידו אל החבל ויאמר לעזור.

• אין לי חפץ בך… רק אל נא תבקש לה פה דריסת־רגל – קרא אליו אהרן וידחהו.

• ראו נא איך הוא ירא לנפשו! האם אקרע דבר מאשר לך?

• שלום יהיה לנו גם בלעדך! – אמרה בּאַשע ותשליכהו מעל הסירה.

• הוי, יכנס הרוח בעיניה! – רמז לה פשוריק בערמה.

• פשוריק גנב! העוזב אתה אותנו אם לא? – אִימה בּאַשע עליו ותקח את השוט בידה.

בין כה וכה נִגש השוטר הנצב שם. בגשתו ברך את אהרן לשלום. אהרן הסיר את מגבעתו לפניו. גם פשוריק השתחוה מרחוק בהסירו את מגבעתו.

• נער טוב! – ענה השוטר ויטפח לפשוריק בידו האחת על שכמו, ובידו השניה הוריד לו את מגבעתו עד למטה מאזניו – ואולם השמר נא, נער נחמד, פן תפול בידי.

• כבר עת לכך, כבר עת לכך! – הסכים גם אהרן.

• ניטשַבוֹ (אין דבר)! – ענה פשוריק ויתחלץ מיד השוטר.

-———————

אחרי אשר חזקו את הסירה אל החוף, הלכה בּאַשע אל החנות הקרובה לקנות את הצרכים הנחוצים.

דמדומי אפלה כבר ירדו והלילה רחף ברוח. כאשר שבה בּאַשע עם קניניה ותלך בין ערמות האבנים, הצבורות לפני שפת הנהר, לבוא אל הסירה, והנה פשוריק לנגדה. היא חפצה למהר ולהתחמק מפניו, ואולם פשוריק חסם את הדרך לפניה ויאחז בידה ויבט אל תוך עיניה בערמה.

הנערה חפצה להחלץ ממנו, ואולם הוא החזיק בה בכח והיא יראה פן יתפזר התֵה והסוקר¹ ותתנגד לו בדומיה. הוא חבק אותה בכח גדול ויאמצנה אל לבו בלי אומר.

הנערה אשר בעירה הקטנה לא חופפה עוד עליה עין גבר, אדמה כלה ודבר־מה החל לרתוח בקרבה… ומבלי דעת את נפשה דחפה את העלם ממנה בכח גדול עד אשר נפל ויתגלגל לאחוריו, והיא החישה אל הסירה.

-————————–

לילה. אך הלילה לא היה תלוי מעל למים, הלילה היה בתוך המים והמים בתוך הלילה, אחוזים איש בזרועות רעהו ונדחים אל איזו פנה רחוקה. רק לפרקים רחוקים תעה בלילה כוכב קטן אשר כבה; והמים שוקטים כולם, עד כי המית גל במעמקים היתה כספור אגדה חרישית וארוכה אשר תספר נשמה חרישית. ופה ושם טבלו במעמקי הלילה שביבי אורות, ויהי כמו צללו חיות שחורות אין מספר בתוך המים, והכוכב הקטן, העין, מאיר במצחו.

ופשוריק זחל חרש על ארבע עד הסירה. ומדי שכבו מלוא בשרו על פני הקרש המונח משפת הנהר עד הסירה, שלח את ידו אל תוך הסירה – לגנוב תפוחים.

על פני הקרש שכב וימשש בידו בסירה בלאט. ופתאום נח וישקוט. לבו חדל לדפוק בקול, כאשר דפק עד כה, וינע חרש. כף ידו חדרה לתוך דבר־מה עגול רך וחם. הנער שכב תחתיו יירא לחשוב בראשו, פן תשמענה מחשבותיו, וכן ירא לחוש בלבו. וידו אשר חדרה בתחלה לתוך הדבר החם, כן אחזה בו. ורק אחרי הבהלה הראשונה נסה הנער לשלוח את ידו הלאה… ולא מצא מעצור. אז הרגיש, כי הדבר הרך מתחם והוא לוהט תחת ידו. ואותו תקף רק רגש אחד: הנה תחת ידו פה דבר חי… חי ובעל רצון… ואת הנער משך דבר־מה בכח… וישכח לרצונו איפה הוא ומי הוא. והוא רק נשמט ויחלוק הלאה־הלאה — — — וירגש דבר חם ורק — — —

אז נשאר באשר הוא שם והוא משוקע כלו כמו הָשלך הלום בכח, ויחש נשימה חמה אשר תקפתהו כמו תחת מכסה חם… ככה שכב מבלי נוע ורק את פניו כבש בצואר רך וחם. אשר הסתיר את פניו בנעימות כמו בנוצות רכות וחמות.

והדבר החם והרך היה מוטל תחתיו דומם ובלי נוע. כמו לא היה זה דבר חי, רק הנשימה הלוהטת אשר עלתה מן הנחורים דפקה על לבו הערום ותבוא אל לבו ותחממהו.

והנער שכב וידום גם בלבו וגם בראשו.

והלילה היה בתוך המים והמים היו בתוך הלילה, והם אחוזים איש בזרועות רעהו ונדחים לאחת הפנות הרחוקות. ומסביב דממה גדולה, כמו עצרה תבל את נשימתה והיא מחכה ביראה לדבר־מה.

ורק לרגעים התנודדה הסירה בתוך המים, והמים נשקו חרש באפלה את שפת הנהר ויחליקו אותה ויסלסלוה.

-——————-

דבר־מה היה – וצעיף־כהה פרש הערפל על כל, ואין איש יודע איך היה הדבר. בתוך הערפל כבר החלו השמים להבדל מן המים ומראיהם מראה דבר עכור מאד, כמו גלי מי־ים עכור אשר תעו בתוך ים הלילה השחור ונסכו מראה אפר על העולם. כל אשר מסביב עוד היה עטוף בערפל עכור, והערפל רבץ גם על הסירות וגם על הבתים הקטנים על־יד המים אשר תבניתם הצטיירה מבעד הערפל ויהיו כיוצאים זה עתה מנרתיקם. המים קמו זה עתה משנתם, ועוד לפני “מה־טובו” השתפך גל אל גל שני. ואולם מרגע לרגע יצאו הסירות ותהיינה בולטות יותר ויותר מתוך הערפל. גשר־הברזל נראה מרחוק, ומבין העמודים אשר עליהם הוא נשען התחקו צללי גגות, גגות וגגות על פני תהום עכור.

על שפת הוויסלה עמד פשורק ויבט למרחוק, מבלי אשר ידע, אל אופק השמים, ופיו פעור וידיו משולבות והוא מפהק בפה מלא: לא היה כדאי — — —

והעולם הכהה מסביב פהק אחרי פשוריק גם הוא: לא היה כדָאי.

ובזוהר היום העכור עלתה ותגלה בין יתר הסירות גם הסירה אשר לאהרן כלמיר הבא מקוזמיר. זהר היום העכור קדם את פני באשע, אשר שכבה על מצע התבן ואת אדרת־השער אשר לאביה השליכה מעליה. הרגלים הערומות בלטו מבעד למעיל התחתון האדום, והקוצות השחורות והעבתות נכפשו אל לחייה האדומות והכבושות.