עתה, כשאנכי יושב על-יד שלחני ומסדר ועורך את כל הדבר במוחי ומעיין אני בו מעט בישוב-הדעת ובמתינות יתרה, אין אני רואה בדבר הזה כל פלא. עתה הכל פשוט וטוב. יוס’קה “הגוי” יהודי הוא ככל יתר היהודים, ואף-על-פי שעומד הוא על פתחי הגיהנום, בכל זאת יהודי הוא לכל פרטיו עם כל מנהגיו ומדותיו ונמוסיו, ואין הוא יוצא מן הכלל אף במעט. ויהודי אף אם לא מחל על כבודו כבודו – מחול ממילא ואין משגיחים בו. - - - - - - - - - - – - - - - - - - - - - - - - - - - - -

- - - - - - - - - - – - - - - - - - - - - - - - - - - -

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - – - - - - - - - - -

“יוס’קה גוי” –כן אנו קוראים אותו פה.

והוא נאה לשמו ושמו נאה לו. במעוף-עין אחד תכיר, כי שייך הוא לאותן הבריות שקורין להן בני-בריוני. הכרת פניו תענה בו כי “גוי” הוא: זקנו גלוח; פניו הגסים מלאים בהרות של אבעבועות וכתמי-קיץ; שערותיו צהובות; מצנפתו חבושה בראשו מן הצד והיא נטויה מעט לגבי האוזן הימנית. לפאת-ראשו השמאלית נראות שערות מסורקות המתנשאות מעל למצנפת, כחוק לכל חבר להני בריוני. וחוטמו–ואולם חוטמו אינו מצטין ברב או במעט מכל החוטמים של יהודים כשרים המקיימים את כל תרי"ג המצוות. והרי לך שלשה סימנים מובהקים להכירו: גדול הוא יתר מדי, גבנוני ושפל, ושערות אחדות צומחות על גבי קצהו העב.

כל בני-העיר, מקטנם ועד גדולם יראים וחרדים מפני יוס’קה, ואם רואים אותו מצד זה, מיד פורשים לצד אחר, כדי שלא יתן עינו בם. ויוס’קה רואה את הדבר הזה ושותק, והוא נהנה הנאה משונה, מציץ בעין אחת ומהרהר בלבו: אני, יוס’קה, ראש בריוני העיר, מפני יראים כולם, וכל מה שאני רוצה לעשות אני עושה ואין מוחה בידי.

וכשהשוטר מדבר עם יוס’קה בשוק, ואפילו כשמדבר רק דברים בעלמא ואפילו כשמדבר בגנותו של יוס’קה, למשל, כשיאמר לו: יהודי ארור, יהודי רמאי, ויש לך ממון? לך והבא יין-שרף! יכנס הרוח באבי אביכם, יהודים נוכלים! רוב גנבי ישראל! וכשיוס’קה חונף לו וחולק לו כבוד בשפלות ומשתחוה לו ואומר: צדקת, אדוני הפקיד, אדוני הנשיא, הרם והנעלה, בהן-צדקי נשבעתי כי צדקת, אדוני הפקיד הרם והנעלה! – גם אז כשיוס’קה פורש ממנו אחרי שיחת גנאי כזאת, פניו משתנים כרגע ואין מי שידמה ושישוה לו. ומיד נגשים אליו כל בני העיר ומדברים אליו רכות וחונפים לו. זה חולק לו כבוד ומבקש אותו לסור אל ביתו, “לברך שהכל”, וזה ליהנות מן הדגים שהכינה ינטה אשתו.

ויוס’קה אינו אוהב שיפצרו בו הרבה וממלא מיד את שאלת האיש הקורא לו. ויוס’קה יושב בראש השלחן, מחליק את שפמו בגאוה יתרה ומדבר גדולות בשיחה שחציה יהודית וחציה פולנית.

– כן, פַּנִי. אתמול הייתי עם הפקיד בבית-המרזח, ושם נדברנו, בשעה ששחקנו בשח-מט, על יענקיל ועל שמריל, על זה ועל זה. אני אומר כך והוא אומר כך. ואולם אנכי יודע את הדבר אשר עלי לעשותו. יודע אני היטב.

ובעל-הבית עומד לפניו לשרתו ומשפיל את ערכו בעיני יוס’קה, חונף לו ומדבר אליו רכות:

– ידע ר' יוס’קה, כי אוהב נאמן אנכי לו, אוהב נאמן בכל לבבי ובכל נפשי, אני נשבע בהן-צדק שלי. ובאמת, מדוע לא? האין ר' יוס’קה יהודי כשאר היהודים? אלא מה? אין ר' יוס’קה מדקדק כל-כך בדברים שבין אדם למקום – מה איכפת לי? יבוא בעל הכרם ויכלה את קוציו. האם קוזַק אני של הקדוש-ברוך-הוא? האמנם? אלא מה – נמצאים יהודים שאין דעתם נוחה מר' יוס’קה, כמו, למשל, ר' גדליה או, למשל, ר' ברוך החנווני, שאמר בבית-המדרש בין-ערבים על ר' יוס’קה כך וכך. מדוע? מה להם ולר' יוס’קה? האין ר' יוס’קה יהודי כר' ברוך או כר' משה? ואולם אני, ידע נא ר' יוס’קה, כי אוהב נאמן אני לו, אוהב בכל לב ונפש.

ויוס’קה שומע ומסלסל את שפמו כגוי, או מקמט את שפתיו ומצפצף, קורץ בעיניו ואומר: אני יוס’קה, ויודע אני מה לי לעשות.

ויוס’קה אף-על-פי שהוא “גוי”, רוצה הוא בכל זאת כי יחלקו לו כבוד. הוא כועס וקוצף אם קוראים לו: “יוס’קה” ולא: “ר' יוס’קה”. ופעם אחת קרה מקרה והוא דרש מאת השמש שיתן לו “עליה” והשמש עקב אותו ויתן לו את ה“תוכחה”, ויוס’קה לא ידע ויעמוד על הבימה ויברך על התורה, ורק בשמעו כי הקהל מצחק, מיד הבין פירושו של דבר ויחלק להשמש מהלומות ביד רחבה ויקרע את טליתו מעליו ביום השבת על הבימה לעיני כל המתפללים, וכל הקהל חרד וכולם החרישו ולא דברו דבר. והרב גזר “תענית” על הצבור בשביל זה.

ויוס’קה הוא עני גדול, וכשהוא צריך לכסף הרי הוא נכנס אל בית הרב ומכריז ואומר: להוי ידוע, כי מוכן אני להבדל מחר מתוך העדה! אם תתן לי עדת היהודים כך וכך מוטב. ואם לאו – “גוי” גמור אהיה מחר.

והרב ירא ושולח את השמש להקהיל את הקהל – ועם-סגולתו של מי שאמר והיה העולם דואגים מאד, שלא יעדר שה מעדרו של הקדוש-ברוך-הוא, והם מעניקים לר' יוס’קה מכספם ומתירים לו הכל, אפילו גוי שיבשל לו קדירה ביום הכפורים, ובלבד שלא יבדל מתוך הקהל.

* *

והימים ימי אחרי חג הפסח. ל"ג-בעומר. לרגלי יומא-דפגרא זה פטר הרבי את התלמידים אחר הצהרים. כאשר נפטרתי מעל פני רבי הלכתי מעט לשוח אל חוץ-לעיר.

והליכתי לא היתה משום הליכה בלבד, לשם הנאה בעלמא או לשם טיול ולא יותר, אלא הליכה של איש יהודי. יהודי, ואפילו כשהוא ילד, כל מעשיו וכל הליכותיו של גדול הם ומחשבותיו קודמות תמיד למעשיו, ו“תכליתו” של הדבר מנקרת במוחו הקטן כחרטומו של היתוש במוחו של טיטוס.

לכן מיד, כשיצאתי אל מחוץ לעיר, התחיל לבי להרהר: משה’לי, מה עתה עושה? מה היא התועלת שתצא לך על ידי זה? ומדוע תבלה את עתך לריק, משה’לי? כך אני שואל, מקטרג וקורא תגר על עצמי. ומישב אני את השאלה, מפרש אותה ומלמד זכות: הליכה זו אינה משום טיול גרידא. ראשית, יש “שמא” בצידה – שמא מציאה אמצא, שמא יזכה אותי הקדוש-ברוך-הוא במציאה כשרה. ושנית, הן ל“ג-בעומר היום, ויש לחוש קצת מפני המנהג שנוהגים לשוח מחוץ-לעיר בל”ג-בעומר. ומנהג ישראל – דין הוא.

ואני הולך רק משום שחייב אני לטייל בל"ג-בעומר.

והשמש זורחת וקויה פרושים על פני כל הארץ.

והשדות והגנים והפרדסים הוציאו את עשביהם וזרעיהם. פרחים יפים וציצים נאים מסביב, וכל היקום כאילו מודה להקדוש-ברוך-הוא על חסדו אשר הביא את האביב על הארץ.

והעצים מוצאים עלים יפים וענפיהם פורשים צל נעים.

וריח שדה נודף מתוך האויר.

– רבונו-של-עולם! כמה יפה וכמה נאה עולמך שבראת!

ואני הולך ומתענג ושמח, כאילו ראיתי את שדי פורח; ואומר: מה יפה ניר זה! מה נאה אילן זה!

וזוכר אני את אשר קרה לאותו התנא אשר ברך את העץ: יהי רצון שהבאים אחריך יהיו כמותך!

וצפרים מתעופפות על העצים ומזמרות. וקולות נעימים ומתוקים נשמעים מסביב.

ואני מתענג ושמח. רצוני להודות להקדוש-ברוך-הוא על עולמו ולברכו בברכה נעימה. ואני מנגב את ידי ופותח את פי ואומר: ברוך אתה, אדוני אלהינו, על עולמך הנאה והיפה אשר יצרת.

ולבי דופק בקרבי וכל עצמותי רועדות על הברכה שברכתי לבטלה. ואני מתחיל לפשפש איזה דין בשלחן-ערוך, אם מחויבים אנו לברך על העולם ועל האביב – אך אינני מוצא. על הכל אנו מחויבים לברך, ואפילו על שתית מים קלה, ואולם לא על האביב הנעים.

וכשאני הולך כך ומתפלסף בלבי, והנה גוי קטן הולך לקראתי ובידו שוט. ולבי התחיל לדפוק בקרבי עוד יותר ויותר. וגיל ורעדה מלאו כל עצמותי.

הגוי הקטן הזה אינו בא אלא ליסרני על הברכה שברכתי לבטלה. – יהי רצון מלפניך, רבונו-של-עולם, והצילני מכל פגע ומכל שטן ומיד עשו הקטן הזה. אפלה נא ביד אדני ולא ביד גוי.

כך אני מתפלל בלבי תפלה קצרה ושגורה והולך הלאה.

יהודי קטן כשהוא יוצא מחוץ-לעיר הרי הוא מפקיר את גופו ואומר: כל רמ“ח איברי ושס”ה גידי מופקרים לכל. כל מי שרצונו לבוא ולהכות אותי– יבוא ויכה ואין מי שימחה בידו ואין מי שיסרב לו. הלא בשביל כך יהודים אנחנו; בשביל כך ב“גלות” אנחנו.

והערל הקטן הזה נגש אלי עם השוט אשר בידו – ואני עומד לפניו. כל גופי ונכון ומזומן, גוי קטן, לקבל באהבה וחבה את ה“מכות” אשר תכה אותו.

והוא מכה אותי בשוט אשר בידו וקורא: עלה, יהודי! עלה, יהודי! ואני מחריש ואיני מדבר דבר, ורק כאשר יגע השוט אל בשרי אני מעוה את פני, מעקם את חוטמי וקורא: אוי, וי-וי! אוי ואבוי!

והערל חוזר אחרי וקורא גם הוא: “אוי, וי, אוי, וי!” ומוסיף להכות אותי אחת ושתים, ואני עומד ומחריש. רק בלבי אני מהרהר ואומר: על חטא שחטאתי לפניך בבטול השם, אהוב ורצוי עלי ענשך, רבון העולם! רק יהי נא רצון מלפניך ותנקה אותי מכל חטא ועון. – – – – – – – – – – – –

* * *

ופתאום ואני שומע קול. אין זה קול ענות גבורה, כי אם קול ענות חלושה, קול ענות מחילה וסליחה, בקשה והפצרה. קול יהודי מדבר לועזית, חציה פולנית וחציה יהודית:

– יהי נא רצון מלפניך, ערל קטן, שתנוח דעתך מהכות את היהודי הקטן הזה. אנא, פַּנִי! מה עשה לך רעה היהודי הזה? מדוע אתה מכה אותו, מאָי פַּנִי!

הבטתי מאחורי וארא את פני יוס’קה הגוי.

ואני מברך בלבי את הקדוש-ברוך-הוא על הרֶוַח ועל ההצלה אשר שלח לי. ואולם מפקפק אני כרגע אם מותר לקבל רוח והצלה מיד גוי יהודי או מוטב לנפול ביד “ערל”. ויש להרהר בזה.

אבל בראותי את פני יוס’קה עם התחנונים והתפלה השפוכים עליהם, הנחתי את דעתי ועשיתי את ה“שמא” שלי ל“ודאי”. הרגשתי בלבי כי אחי הוא, בשר מבשרי ועצם מעצמי, ואף אם “גוי להכעיס” הוא בכל זאת אינו יכול לראות בצרת אחיו.

ומודה אני ומתודה לפניכם, כי באותה השעה אהבתי את יוס’קה “הגוי” בכל לבי ונפשי; שכחתי לגמרי מי הוא ונכון הייתי לנפול על צואריו ולבכות, לחבקו ולנשקו כאח.

אבל ה“ערל” הקטן אינו מניח את דעתו ואיננו שומע כלל וכלל אל אשר אמר לו יוס’קה.

ואני מתפלא ומשתומם. היתכן? האפשר כדבר הזה? הן יוס’קה הוא זה! יוס’קה המתהלך עם הפקיד כאח ורע, יוס’קה אשר כל העיר יראה מפניו ואשר גם הרב חולק לו כבוד, וכאשר יפגוש אותו יברכנו לשלום מפני היראה. והנה ה“ערל” הקטן הזה איננו שומע בקולו. היתכן? האפשר כדבר הזה?

ואני מישב את הדבר: אין זה כי ה“ערל” הקטן הזה אינו רואה את יוס’קה ואינו יודע כי יוס’קה הוא המדבר אליו. ואולם עוד רגע ויוס’קה יקרב הנה, והיה אם יראהו ה“ערל” הקטן הזה, אז יפול לרגליו ויתחנן לפניו לסלוח לו ולמחול לו.

כן אני מהרהר. ובלבי אני שמח על מפלת הערל הקטן הזה. עוד רגע ויוס’קה יבוא. חַ-חַ-חַא! אז אקח נקם מן הערל הזה.

אבל יוס’קה קרב ונגש אלינו והערל, עודו עומד והשוט נכון בידו ליסרני ואינו ירא כלל מפני יוס’קה.

ויוס’קה מתחנן לפניו ומבקש אותו ומשפיל ומבטל את ערכו בעיני הערל הקטן הזה.

ו“הערל” מצחק, מבזה אותו ומקלה אותו ואת כל היהודים.

היתכן? האמנם? האפשר כדבר הזה? הן יוס’קה הוא זה! יוס’קה ה“גוי”, יוס’קה שלכם!

ועוד הפעם אני מודה ומתודה לפניכם, רבותי, כי לבי התעורר לרחם על הנעלב הזה. אחים היינו בצרה, ויוס’קה זה אשר יראתי מפניו ואשר כל עצמותי רעדו בשמעי את שמו, יוס’קה זה ה“גוי”, ה“כל-בו”, האוכל טרפה, את יוס’קה זה אהבתי והתגעגעתי לבכות על צואריו.

חבל לך יוס’קה, חבל לך, שראיתי בקלקלתך.

הוא אחז בידי ויברח עמי מפני הערל.

ובדרך החל להטיף לי מוסר: הכל בשבילכם, יהודים. עמכם אין לעשות דבר, רק להכנס לבית-הכנסת ולהתפלל “ברכי-נפשי”.

הפקיד הלך לקראתנו.

ואני חשבתי כי יוס’קה יקרב אליו ויספר לו את אשר קרהו, ואז יִקום מן הערל הזה.

יוס’קה עזב אותי ויעבור לפני הפקיד. ויאחז את מצנפתו בידו וישתחוה לפני הפקיד פעמַים ויעבור – – – – – – – – – – – –

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

– – – – – – – – –

* * *

ועתה, כשאני יושב אל השלחן ומסדר לי את כל הדבר במוחי ומעיין בו מעט בישוב-הדעת ובמתינות יתירה, אין אני רואה בזה כל דבר פלא. עתה הכל פשוט וטוב. יוס’קה ה“גוי” יהודי הוא ככל יתר היהודים, ואף-על-פי שעומד הוא על פתחי הגיהנום, בכל זאת יהודי הוא לכל פרטיו עם כל מנהגיו ומדותיו ונמוסיו, ואין הוא יוצא מן הכלל אף במעט, ויהודי אף אם לא מחל על כבודו – כבודו מחול וממילא אין משגיחים בו. – – –

אבל אז נפלאתי, אז נשתוממתי.

– היתכן? האפשר כדבר הזה? הלא יוס’קה הוא!