מקדש לי. ל. פרץ.
הספר – גמרא “ברכות”, מדפוס אמשטרדם הישן.
אותיותיה נמחקו, דַפֶיה נפגמו, לוחותיה נתישנו ונתמזמזו. דומה היא ליריעה ישנה שעל גבי הדגל של אנשי-צבא בשובם משדה-מלחמה.
ר' יחיאל-מאיר קנה אותה ביחד עם כל מסכתות הש“ס, במחיר עשרים וחמשה אדומים. ר' יחיאל-מאיר, בתור בעל-בית זקן, מכובד ומהודר בקרב בני עדתו, מתנהג כבעלי-הבתים הזקנים, מסיים ש”ס אחת לשבע שנים, דף אחד ליום, דף אחד ליום, ולומד הוא בה באותה גמרא “ברכות”, מדי יתחיל בלמוד הש"ס, ואחרי שהוא מסיים אותה, מכניסה לארון, ועמדה שם וחכתה עוד שבע שנים אחרות, ולא יפליא אותה מכל המסכתות במאומה.
והדבר לא יפלא. מעשה זה היה קודם מתן תורה, רצוני לומר, קודם שיצא המאור מקוצק להאיר לארץ ולכל אשר עליה, וקודם שהפיץ השחר את קויו לחמם כל לב ולהלהיב כל נשמה, בכדי להביא את כלל האדם תחת כנפי השכינה הקדושה.
והתורה היתה עדיין, רחמנא ליצלן, חתולה בחתוליה. סברו בני-אדם כי עיקר הדבר הוא הלמוד בלבד, הלמוד הקשה, בלי לחלוחית, בלי חיים, בלי אותו האור הגנוז בה. רק ההגה והצפצוף הספיקו; מכל מבטא ומבטא נברא מלאך מליץ.
ותורתם, רחמנא ליצלן, היתה תורה שלא לשמה, רק משום מתן השכר אשר בצדה, רק משום שכך צוה הקדוש-ברוך הוא, רק משום שמצוה היא ללמוד, כי משלמים שכר בשביל זה – בעולם הבא. תורתם לא היתה משולה למים, כי אם לטפות שקפאו ונתקררו; הטפה שקפאה בתוך הים הקרוש אינה מתערבת ומתבוללת במי הנהר, אינה מתלכדת ומשתפכת במים הנוזלים, ואין לה אותם חיים ואותו העוז אשר במים הנוזלים הנשפכים.
הגמרא ברכות היתה טפלה ליתר מסכתות הש"ס, זקוקה להן. הדבר דומה לענף של עץ. כל זמן שהענף מחובר אל העץ ומקבל חִיות מן הקרקע ששם הוא נטוע, הענף משגשג ופורח, מוציא ציץ ועליו רעננים, וכיון שנתלש הענף מן העץ, עליו מתחילים נובלים, מתפרדים ונושרים ונופלים על הקרקע.
וכך היתה אז הגמרא ברכות: אחת מאברי הש"ס, טפלה להכלל כלו.
_____
אחר כך נשתנה הדבר.
הגמרא ברכות עלתה בפעם אחת לגדולה, לאצטבא העליונה. למה הדבר דומה? לענף שנתלש מן העץ ונטעו אותו באדמה פוריה, והוא מוציא ציץ ופירות בפני עצמו.
והדבר לא יפלא. מעשה זה היה אחרי שיצא מוניטין שלו, יתברך, בכל העולם כלו; תינוק של בית-רב כבר היה יודע, איה מקום כבודו, המקום ששם בית-המקדש בנוי והשכינה שוררת.
ר' יחיאל-מאיר נתן במתנה את כל מסכתות הש"ס לחתנו ר' יודל, בתור “מתנות דרשה” ליום חתונתו.
הם, להבדיל, מעריצים את הדגים הגדולים והעצומים שבמים, אשר עוז להם לבלוע בנשימה אחת את דגי הים הקטנים והחלשים. או יש דגים, שאוהבים לשכב בבצה כאגם המים. לשכב ולחשוב: מה נשתנה החול שבמים מכל חול שבעולם? החול שבבצה – שחור, והחול אשר על שפת הנהר – לבן.
ור' יודיל האברך לא כן היה: את המלחמה והקרב שנאה נפשו.
הוא היה דג חי במים חיים. חפצו רק לבוא במצולות הנהר, להתאחד עם כל דגי הים, ולחיות עם כלם באחדות ובשלום.
האחדות, השלום, אחריהם היה רודף בכל עוזו. בזמן שכל בני-האדם מתלקטים ומתאחדים איש עם אחיו, שכל הנשמות שבבני-אדם מתקלטות ומתדבקות, – אזור אחד מאגדם ושכינה אחת שורה עליהם, וכלם מתפללים במקדש אחד, וכלם מקוים לאל אחד, השמים אשר ממעל והארץ אשר מתחת, לכֹל, לכֹל הם, – אז נתמלאו צרכי נפשו. הנשמה שמחה, והגוף שמח, ושניהם יחדו מתאחדים ונהנים מזיו שכינת-יה, ואז רצונו שיהיה הגבוה או השפל, ורק שיהיה בתוך העדה, והעדה תהיה שלמה, קהל-אדני מן הקטן ועד הגדול.
ואז הוא מבין את הגדלות שבדברי דוד המלך עליו-השלום: ‘ברב עם הדרת מלך’. אני ואתה, ראובן ושמעון, כלנו בוא נבוא אל אדני, נתפלל יחדו ונשמח יחדו, ונעבוד לאל אחד, אשר כבודו מלא עולם ואשר לא מנע את חסדו מכל בריה – “ברב עם הדרת מלך”.
כל הנחלים ילכו ויזלו לים אחד, וכל הדגים שבנחלים ישחו לתוך הים הגדול הזה.
והאברך הלז היה כעץ החשמל שבאש אהב את הדבקות וההשתפכות, ההתלהבות והחפזון. התורה הישנה, גלי המתיקות והלחלוחית, בלי המאור שבה, בלי החיים שבה, היתה בעיניו לכתב כתוב וחתום ביד המלך: כן תעשה, והעבד עושה רק מפני שירא אדונו.
והוא אינו יכול להבין, איך יכול איש כזה לעבוד את אלהים, את אלהים שלו, של כל העולם כלו מסופו ועד סופו? האלהים שאוהב ושמרחם אפילו על הפחותה שבבריות ואשר כל העולם מראשיתו ועד אחריתו מלא כבודו – את האלהים הזה יעבוד איש, רק מפני שהוא יציר כפיו, ירא מפניו. איך זה לא יוכל האיש להתדבק בו, במעשיו, ולאהב אותו באמת ובתמים?!
הם סופרים ומונים את המצות וכמה שכר יגיע להם מאדונם, ודורשים ומפרשים טעמה של המצוה, מפני שגם זה נחשב למצוה. הדבר נראה במשא-ומתן. עוסקים הם במקח וממכר עם הקדוש-ברוך-הוא: "עשיתי לך את שלי, ועתה עשה אתה את שלך' – ואולם רצונו הוא להיות מבני משפחתו של הקדוש-ברוך-הוא, למחול על הכל, ובשעת הצורך, עליו לבוא בטענה-ומענה כבן, ולא בחניפות, בתחנונים ובקשות בעבר, אנחנו בניו והוא אבינו, ובעל-כרחו יענה אמן.
אין רצונו לקבץ ולאסוף את המצות ולמנות אותן, לעשות חשבון ולבוא על-ידי זה מאצטבא לאצטבא. את הקרירות שנאה נפשו. רק הכל – בבת-אחת, בטיסה אחת, בקפיצה אחת.
וימים ושנים רבים הוא יושב בקוצק. הוא אינו לומד. אלו שלומדים – הוא אומר – עומדים מחוצה של תורה, מתחממים מן הקרנים שהיא מפיצה למרחוק, והוא – רצונו להיות בפנימיותה של התורה, להיות גופה של התורה, תמציתה, להתלהב באש החשמל שבה, להתקדש ולהטהר עם טהרתה, בניצוצותיה הקדושים.
פעם בשמיטה הוא בא לבקר את בני-ביתו. ידוע, שהפרוד מן השכינה לימים אחדים קשה לו כפרידת הנשמה מן הגוף.
בראשונה, כשראו בני-ביתו שהוא נוסע לקוצק, חשבו כי רק לימים אחדים יעזוב אותם ומיד ישוב לביתו, כסדר העולם, שתקו והתירו לו מה שלבו חפץ; נתנו לו גם להוצאת-הדרך. אמנם חותנו, שהיה מתנגד קנאי, הדירו מנכסיו אם יסע לקוצק, ואולם יד אשתו היתה עמו וגנבה מבית אביה, שלא בידיעתו, ונתנה לו בחשאי.
ובשובו, אחרי שהתמהמה שם ימים רבים, לא נתנו לו לנסוע שנית, וגנבו את חפציו ומלבושיו והצפינו אותם, בכדי שלא יסע.
ואולם מי משגיח בדברים קטנים כאלה? שם שורה שכינה הקדושה וניצוצותיה מפיצים אור על פני כל הארץ.
מה עשה? גנב מסכת אחת מן הש"ס שנתן לו חותנו במתנה, והלך, בדרך נתן את המסכת בעבוט ליהודי כפרי.
והמסכת היתה אותה מסכת ברכות, ואז עלתה מיד לגדולה: הלא היא גרמה שעל ידה באה הטפה אל הים…
_________
ומכיון שנתגלגלה המסכת ובאה אל היהודי הכפרי, היתה מונחת שם בארון כאבן שאין לה הופכין. לא היה מי שילמד בה. רק לפעמים, כשקרה איזה מאורע לאותו כפרי, היה נגש ובכה לפניה – ונעשתה, רחמנא ליצלן, כמין עבודה-זרה.
עד שבא ר' גדליהו, בנו של ר' יודיל, שהיה מורה-הוראה בעיר קטנה, ורחם עליה.
ומעשה שהיה כך היה:
פעם אחת, כשברח אביו, ר' יודיל הלז, והלך לנסיעותיו לקוצק, וחותנו כעס על בתו על שסייעה לו גם היא ונתנה לו גם להוצאות-הדרך, לקחה אותו אמו על זרועותיה והלכה עמו לבקש את בעלה בקוצק.
הדרך העולה מעיר-מגוריה לקוצק מתפרד לשני דרכים: האחד עולה לקוצק דרך החיים, השני – לאישביץ דרך המות.
ושדַי אלהים משתרעים, מתפשטים ומתרחבים על פני האדמה אשר למטה, כאילו היה ברצונם לאמר לך: ראה, הנה אנחנו מקיימים את מצות ה', אשר צוה להדשיא דשא, והזרועים והירקות כאילו התאחדו והתלקטו איש עם אחיו והם מרמזים לך: בוא ותן לך מנוחה פה, והם כופפים ראש ומביטים בחבה וברחמים גדולים אל השמים המשתרעים שם מלמעלה, – יריעה אחת על השדה הגדול, – חופה לבנה על עולמו של הקדוש-ברוך-הוא, כאילו ידע כל העולם כלו, כי אל אחד ברא אותו ואל אחד משגיח עליו.
והחסידים, העולים לקבל את פני רבם ברגל, צרורותיהם על שכמם ומקלם בידם, הם זורקים אבנים מדרך אל דרך ולוחמים את מלחמות אלהים.
שם, על פרשת הדרכים, צומח עץ, ולעץ ענפים רחבים, ותחת העץ מונחת אבן גדולה.
– ושם על האבן – כך היה מספר ר' גדליהו – ישבה אמי להיניק אותי מחלב שדיה.
מי יודע אם הניגוד וההבדל שבפרישת שני הדרכים ההם לא באו אל קרבו של ר' גדליהו ביחד עם חלב אמו.
כבית-מקדש בלי שכינה, כך ר' גדליהו בלי “רבי”. הוא היה חסיד בכל מאדו ונפשו, כל קרביו וכל בתי-נפשו היו מלאים חסידות. הוא היה מרגיש את הצורך העז של ההתדבקות בהשכינה הקדושה. ואולם שכינה אין אשר בה היה יכול ר' גדליהו להתדבק, באופן שתמלא את צרכי נשמתו, ואשר יהיה בטוח בה ויאמין בה, לא מפני שהוא יכריח את עצמו להאמין, רק שיאמין מאליו, בלי ידיעה, ורק בכל הכרתה של האמונה, בכל עוזה, התלהבותה וחומה.
ניצוץ היה מאביו, החשמל שבאש. הלב דופק ומתגעגע ומבקש התדבקות והתאחדות, רודף אחרי השלום והאחדות; הנשמה מבקשת והנפש היתה צמאה לאורה של תורה, להעיקר שבה; רצונו להיות נטף שמן זית זך, להעלות את המנורה הקדושה, מנורת התמיד, מנורת העולם.
אביו לא היה מעולם בביתו, וגדל אותו אבי-אביו בקרירות, כדרכם אז של בעלי-בתים מתנגדים. הוא הנחיל אותו אחריו רק את האופן להבין את התורה, לבאר אותה בק"ן טעמים, אבל לא נתן לו את גופה של התורה, את נשמתה, את המאור והחיים שבה. והתורה היתה בעיניו כפתקא, אשר עליה כתובות הרפואות של הרופא, הפתקא בלבד אינה עוד הרפואה, והיא רק פיסת נייר לצור על פי הצלוחית.
ונפשו של ר' גדליהו מתגעגעת ולבו שואף אל העיקר שבתורה, אל התורה בעצמה עם כל חומה, התלהבותה, ועם התמצית שבה ועם הניצוצות הקדושים ועם האצילות האלהית.
ואלמלי חי עוד “הזקן”… אז…
ואין גם למי לנסוע. הזקן נתבקש בישיבה של מעלה, נתחלקה, חציה לקח בנו, וחציה גזל “הוא” מגוּר.
כל זמן שהזהיר הכוכב והפיץ את קרניו והם נארגו, נאחזו ונתלכדו בכל הניצוצות ונטהרו מכל זוהמה ונתמלאו זיו והוד מן האור הקדוש אשר בהמקור, – נתאחדו הניצוצות בהכוכב ונתלקטו והיו לאחד; וכיון שנעלם הכוכב, – נתפזרו הקרנים והניצוצות והחוט נקצץ, וסטרא דשמאל התחילה מושלת בכיפה ופרשה את כנפיה השחורות על פני כל הארץ.
ובכל זאת לא היה ר' גדליה יכול להניח את דעתו ולמצוא סיפוּק לעצמו ולהיות בבחינת שב ואל תעשה.
הלך ובא לקוצק, אל הבן לוקח הנחלה.
אינו דומה הבן להאב. ואולם הוא מקרב אותו, מושיב אותו על-יד ימינו, מכריח אותו לאכול.
אבל דבר זה אינו ממלא עוד את צרכי נשמתו. מרגיש הוא, כי עודנו עומד מחוץ, הלב ריק, הנשמה ריקה, לא מצא מה שבקש.
והוא מתישב בדעתו: דלמא – גוּר.
ואגב הוא מלמד זכות, לבו מטעה אותו ואומר: דלמא, אלא דוקא גוּר, כי שם משכנה של התורה.
הלך ובא.
אולם העולם גדול מאד, אֻרוה גדולה, בין בני-אדם – צאן קדשים, כלבים רבים יש בארץ, ואין אף רועה אחר.
נשאר רק השוט של הרועה הזקן, רק חליליו הרבים שבהם היה מחלל את זמירותיו הנעימות, אבל איש אין בארץ, אשר ידע איך לחלל בהם, וידו הבכירה כבר נסתלקה, ואינה – והצאן נפוצים על פני השדה, צאן בלי רועה.
ונפש ר' גדליהו מתגעגעת…
ויקר מקרה שהוא היה מהלך בדרך פעם אחת, וחשך עליו השמש, וראה בית ונכנס בו, ושם דר יהודי כפרי. בקש ר' גדליהו ללמוד וספר אין אתו, רק ספר התהלים בלבד, והוציא היהודי הכפרי גמרא ישנה מארונו, והביט ר' גדליהו והכיר את כתב-ידו של אביו על גבי השער, והכיר שגמרא ברכות זו דומה למסכתות הש"ס אשר הנחיל לו אביו, וזכר מיד, כי הגמרא ברכות חסרה. שאל: “מי הביא אותה הלום?” ויספרו לו, כי לפני ימים רבים עבר פה חסיד אחר והעביט אותה בשני אדומים בעלותו לקוצק.
ושמח עליה ר' גדליהו ובכה מתוך שמחה, חבק ונשק את הגמרא – אולם אביון גדול היה, מורה-הוראה בעיר קטנה, ולא היו לו רק שני אדומים זהב. מה עשה? הלך ומכר את כל אשר לו, ופדה את הגמרא.
ור' גדליהו נוסע פעם לקוצק משום – זכות אבות, ופעם לגוּר משום – שרצונו להיות שוכן באהלה של התורה, ואולם ביותר הוא יושב בבית ולומד בגמרא ברכות.
ואז, כשנשמתו מתלהבת, נפשו משתפכת, וכלו הוא טבוע בהמתיקות של התורה, אז הוא מרגיש אחד מששים מקדושתו בקוצק.
ר' גדליהו נתן את הגמרא במתנה לבנו דוד’ל נ"י ביום חתונתו.
דוד’ל היה אברך צעיר, עילוי, סיני, עוקר הרים, ואולם הציץ, ר"ל, ונפגע.
והספרים הקטנים באים ויורשים מקומם של הספרים הגדולים.
ומתאבלת ועומדת הגמרא בארון-הספרים.
מספרים, שלפעמים אחז האברך הלז את הגמרא וזרקה לארץ, בעטה ברגליו, בזה אותה, והיו עתים שאמר לדון אותה באש.
ואחר כך היה הוא נופל על משכבו, שוכב וחושב מחשבות רבות – בודאי היה מתחרט על מעשיו ודרכיו, כי נשמתו עדיין לא נתקלקלה אז. ופתאם הוא קם ממקומו ומביט על הגמרא זמן רב ועיניו בוערות – ותוי פניו מתעקמים עקמימיות משונה.
ויש שישב והתחיל ללמוד בה.
אמת שהציץ ונפגע, ואולם למדן גדול היה והיה יושב ולומד שעות רבות, וקול נגונו היה הולך הלוך ועולה, והיה כעין זמר נעים – והתפשט ומלא את כל הבית.
ועצב היה מאד הנגון.
אומרים, שנשמתו היתה בוכה בקרבו בשעת הלמוד, וקול בכיתה היה נשמע אז בהנגון.
אפשר הדבר. בודאי התחרט על מעשיו.
_________________
נתגלגלה הגמרא ובאה לידי בניו של אותו דוד’ל.
הם, אם גם היו “גוים גמורים”, אוכלי טרפות וכדומה, בכל זאת היו לוקחים את הגמרא, ונתנו עליה כריכה יפה ומהודרה ופארו אותה והדרו אותה בכל מיני קשוט ופאר, ונתנוה בין כל הספרים החיצונים שלהם בארון-הספרים, והראו לכל הבאים – זו היא הגמרא אשר נחלו מאבות-אבותיהם.
בהיות הגמרא מונחת תחת רגליו של אותו האפיקורס, אשר בזה אותה ובעט בה, לא התאוננה. בסבלנות גדולה סבלה את הבזיונות והחרפות, והיתה מן הנעלבים ואינם צועקים.
ושם בארון היפה והמהודר, בכריכה היפה והמהודרה, ברשותם של בניו של אותו האפיקורס, התאוננה הגמרא והתאנחה.
בלחש, בחשאי נשמעו אנחותיה לכל איש אשר נשמה בקרבו.
אילו נמצא איש שהיה לוקח אותה משם והיה מביא אותה לבית-המדרש והיה נותן אותה על ארון ה“שמות”, היה מקיים מצות פדיון-שבויים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.