רקע
שלום אש
בִּּקְרוֹב הָאָבִיב

משכבו של משה הוא “עיר המקלט” שלו, שבה הוא מתחבא מלפני כל הסובב אותו. בשעה שהוא שוכב בלילה על משכבו לבדו ומביט בעיניו אל תוך חשכת הדומיה אשר מסביב, הוא רואה את עצמו, כאילו הוא מתקַפֵּל ומתכַּוֵּץ, טמיר ונעלם מכל העולם כלו. לבדו הוא, לבדו עם מחשבותיו והרהוריו. לא האחרים רואים אותו ולא הוא רואה את האחרים.

עוד חושך בבית, אך מבין סדקי התריסים חודרים עמודי אור של אַבְקיקים ורסיסים. וחודרים הם עמודי האור האלו ונודדים עד שהם מגיעים אל איזה מקום בתוך הבית ושם הם נפסקים. מבחוץ נשמעים קול צעדים בודדים על אבני רצפת-הרחוב, ובבית פנימה מתהלך אז צל בודד מזוית אל זוית. משה שוכב עוד על משכבו, עיניו משוטטות דומם ובתוך הדומיה הזאת נדמה גם המחשבה במוחו. מן החדר השני נשמע קול אביו העצב, קול של ימות החול, שדומה לקול איש מונה מעות: “נשמה שנתת בי, טהורה היא – אתה בראתה, אתה יצרתה”…

והקול ההוא כאילו העירהו משנתו והזכירהו, שהיום יום הראשון בשבת, –היום של אחר השבת, שבו מתחילים ששת ימי המעשה

והבטלה, שבה הוא מבלה כל הימים, מה שאינו עושה כלום ורק דוחה את הימים יום אחר יום, בטלה זו מכבידה עתה על לבו כאבן. דומה, כאילו חוב גדול מוטל עליו ויום הראשון הוא המלוה, הנושה בו את החוב הזה.

ובשעה שעלו מחשבותיו אלה על לבו, שכב משה מבלי נוע, כאיש שטבע בבוץ וכבר נתיאש להחלץ ממנו. אולם קול אביו, הקול העצב והנוגה הנשמע מן החדר השני: “הנותן לשכוי בינה”, נדמה באזניו לקולו הצרוד והנוגה של הפטיש, המכה על הסדן, וכאילו קורא: קום לך, קום לך, קום לך!

ובשעה שלבש את בגדיו חשב על אדות ענינים אחרים, ענינים, שהם רחוקים מאד מן העולם שהוא חי בו. ובמחשבותיו והנה הוא נוסע לארץ רחוקה, רחוקה מאד… בכרך גדול הוא, שם מעבר לגבול. על ראשו כובע מוקף קו ירוק והוא מטַיֵל עם בתולה בגן העיר. הוא מדבר אשכנזית, כאשכנזי גמור, כאשכנזי מלידה… אחרי רגע והנה הוא עומד על הקתדרה וקורא מעליה שעורו, ומסביב לו עומדים צפופים הרבה אנשים, שמקשיבים אל דבריו בתשוקה עזה… ופתאם – דמיונו תועה ומדלג מענין אל ענין – והנה הוא עומד על במת התיאטרון, והתיאטרון מלא אנשים מפה אל פה, והוא, ראש המשחקים בחזיון, פותח את פיו ומוציא “גַמָה” ארוכה… באותה שעה, שמחשבותיו נִשָׂאות על כרוב דמיונו והוא רואה את עצמו עומד על הבמה ומזמר, – עושות הידים את שלהן: בזריזות הן מושכות את מגפיו על רגליו ומלבישות אותו את מעילו, – והוא נכנס אל החדר השני. אור-בוקר של ימות החול מבצבץ דרך החלון ומתבולל באור הכהה, שמציפה מנורת-הנפט הקטנה, העומדת על הארון. אביו מתהלך בחדר בפוזמקאות וסנדלים על רגליו, אחת הנה ואחת הנה, ומתפלל את ה“ברכות” שקודם התפלה. משה מביט וזוכר איזה דבר ומפסיק בזמירתו והאב הלוחש בשפתיו מביט עליו בדומיה.

האֵם יושבת על-יד הכירים. סמוך לה עומד דלי מלא מים. היא קולפת תפוחי-אדמה, שמונחים בחיקה, וזורקתם לתוך הדלי, זורקת ושותקת. שני האחים הקטנים, השוכבים במטה שעל-יד הארון, מריבים ונצים, מכים והולמים זה את זה, האחד בוכה: “אמא! הוא מורט אותי!” – והאם מנהמת ברוגז, מבלי להרים את ראשה מעל תפוחי-האדמה: “לשמחה מה זו עושה?”

הוא עומד על-יד החלון ומביט אל הרחוב. ממולו נשקף, מעבר הרחוב השני, הגג הקטן והשחור של בית מאיר המלמד וחלק מן הכותל הַשָׂב, הנדמה כעומד ומביט דומם ומסתיר בקרבו איזה סוד קדומים; והבית הקטן, המקופל והחָבוי, כאילו עומד הוא כך “מששת ימי בראשית”, עומד ומביט על כל הנעשה ברחוב ומחריש. כפור לבן ודק מכסה את הגג, וקרני-אור בהירות משתפכות על הכפור הדק הזה. וכשרואה משה את קרני החמה המזהירות על הכפור נדמה לו, כאילו זכר איזה דבר, והוא מרגיש בלבו מעין שמחה. קול אבא, הנשמע מן החדר השני, לא החרידהו כבראשונה והוא מוסיף להביט דרך החלון ורואה את העשן המתַמר ועולה מארובת בית אהרן האופה. והעשן מתמר ומתפתל ונעשה עגולים-עגולים, עגול בתוך עגול ואופן לפנים מאופן, והוא הולך ומתרומם, הולך ומתדוקק עד אשר יהיה לאָין. ענן גדול, ענן-עופרת, פרוש על פני השמים כאספלנית גדולה, וקרני השמש מזהירות ועולות מתחת ראש בית-תפלת הקתולים.

ומשה לוקח את “שק-התפילין” בידו ויוצא החוצה.

בוקר. הבתים הנמוכים נראים כאילו הם אוחזים איש ביד אחיו וחוצצים בפני הרחוב. שמש-בוקר של חורף כבר הספיקה לחזור ולרַכּך את הבוץ והרפש, שנתקשוּ על ידי קור הלילה. האויר צח, רענן ומלא ריחות אביב לא-רחוק. הבתים הנמוכים, שראשיהם מכוסים כפור, כאילו חשים בעצמם, שאינם עוד מוכנים כראוי לקראת הקיץ ההולך ובא, והם מורידים מעל גגיהם טפות-טפות של מים. יהודים זקנים, בעלי שערות-שיבה, הולכים שחוח, אלה אל בית-הכנסת ואלה מבית–הכנסת. גביהם הכפופים אינם מרגישים כלל את בוא הקיץ. אחת היא להם, אם יקדים או יאחר לבוא. לפני חנותה של חנה שרה’ליס עומד קהל נשים. השביסים הלבנים שעל ראשיהן נשקפים מתחת למטפחות, שהנשים הללו עטופות בהן. אשה אחת מספרת ברוב ענין חדשות נכבדות, שקרו בלילה, ושאר הנשים מקשיבות לדבריה ומנענעות בראשיהן. ושם, אצל האטליז של בשר-טרפה, רובץ עגל על רצפת האבן ומסביב לו עומדים קהל יהודים, שמדברים עם האִכָּר, בעל העגל. העגל גועה וקול הַ“מֶה” העלז, שיוצא מפיו, נראה כמתאים עם היום הצח המתעתד לבוא.

ומשה מוסיף ללכת בדרכו. הנה הוא בא אל בית-הנפחים של ר' מרדכי הנפח. ור' מרדכי מחוץ לעיר הוא יושב, וביתו הוא הבית האחרון של העיר. ר' מרדכי עומד ומנַגד במנוחה את פרסות אחד הסוסים. משה עומד מלכת ומביט על ר' מרדכי, שמנגד את הסוס, ועל הסוס, שמושך עצמו לצדדין ובועט ברגליו האחוּרות1. ובלבו הוא מהרהר אותה שעה: “מה אני עושה? למה אני הולך בטל?” –ובכל זאת אינו עוזב עת מקומו ומוסיף להביט.

בתי העיר, וגם רצפת האבן המשתרעת לאורך כל העיר, תמו כבר ולעיניו נראתה דרך רחוקה, רחוקה מאד. משני עברי הדרך עומדים אילנות כפופים ונבובים מזוקן ומסביב שדות רטובים.

והשדות משתרעים באורך וברוחב עד לאין קץ, וחדשים הם השדות ושחורים עוד כאילו זה עתה יצאו מתחת ידי היוצר. מרחוק נשקפות ערוגות שנחרשו: אחת, שתים, שלש, – אך קצת הערוגות המסודרות מתעלמות מן העין ונבלעות בים הגדול של השדות הבלתי-מעובדים. אין סימן, אין גבול ומֵצר נראה. האדמה אינה בנינו של איזה איש, אלא בנינו של הקדוש-ברוך-הוא בלבדו. רק שם-שם, הרחק-הרחק מאד, נראה איזה אכּר, המרים שוט על שני סוסים, שמושכים אחריהם מחרשה. דומה, כאילו תעה האכר מן הדרך או טבע יחד עם סוסיו בים הגדול של האדמה השחורה, המשתרעת עד סוף העולם.

והדרך נמשכת ונמשכת. הנה שם, שם במרחק הגדול, נראה יהודי הולך, ומעבר השני, כאילו הופיעו מתחת לארץ, נשקפים שני סוסים, המושכים אחריהם עגלה. הסוסים האלה הולכים מן הכפר העירה.

ומאחרי השדות השחורים נראה מרחוק איזה קו לבן, –קו, שאי-אפשר עוד להכיר, מרוב המרחק, מה הוא.

וכל אשר מסביב מלא חיים ורעננות, כאילו זה עתה יצא מתחת ידי היוצר. ריחות האביב הקרוב לבוא כאילו מתפרצים לעלות מתחת לארץ, והכל מרגישים בבואם.

ונדמה היקום כחתן, –חתן אמיץ ורב-כח, שיושב וממתין לכלתו ולבו בטוח, כי עוד מעט ובוא תבוא…

ומשה נזכר, שגם מעבר הרחוב השני, במקום שמתחילה שורת הבתים להמשך, נמשכת גם דרך. והדרך ההיא דומה לָזוֹ שעליה הוא הולך עתה, ובאמת אין אלו שתי דרכים, אלא דרך אחת, ורק העיר הקטנה חוצה אותה לשתים. וכל העולם כלו אינו אלא דרך אחת, דרך ארוכה, שלפעמים מפסיקה “ישוב” קטן, ולאותו ישוב קורין בני-אדם בשם “קוטנא”; ומאחרי הישוב הזה חוזרת הדרך ונמשכת עד שתגיע לעוד ישוב קטן, הנקרא בשם “לֶנשיץ”; וכן הלאה– עד סוף העולם. ואילו היה בחור שכמותו, למשל, מתעורר בבקר לא-עבות אחד וחוזר על כל הדרך מישוב אחד אל השני ומן השני אל השלישי – מה היה בכך? למי איכפת דבר זה?

אך רגלי משה מטות אותו מן הדרך אל מקום אחד, ששם יש תלולית קטנה ומן התלולית נשקף “בית-העלמין”. משה עולה על ההר ויושב על האבן המונחת שם – ומביט…

ולא רחוק ממושבו עומדת סוכת איש-צבא, ואיש-הצבא וקנה-רובה בידו הולך לפני הסוכה אחת הנה ואחת הנה.

ועננים בהירים נִשָׂאים על פני השמים, והשמים הקלים רועדים על פני האדמה מלמעלה. ושם, הלאה, מתעלם הכל מן העין. והנה הנהר – המים משתפכים שם בהמולה ופה נשמע קול הגלים הסוערים כשהם משברים בקצף את גלידי הקרח, הצפים ובאים ממרחקים. רצועה לבנה, ארוכה ונמשכת, נראית לעין, והיא הולכת ונמשכת ומשתפכת אל איזה מקום הנסתר מן העין… ואותה הרצועה מפרדת בין שתי שורות של שדות שחורים. ולאורך השדה, המשתרע מעברו השני של הנהר, נראית דרך נטועה אילנות משני עבריה. ובדרך ההיא עובר איזה איש ומאחורי הדרך בנוים בתים.

ועל כל אלה פרושים כסדין שמים בהירים, שמים טהורים, שהם כאילו רועדים מנשיבתן של הרוחות הקלות, ואיזה מין נועם ורוך שפוך על הכל. ושם מרחוק יורד הרקיע… ובאויר רועדות כנפים לבנות של נשר אדיר.

אז יתאוה משה לראות את הארץ הגדולה, להיות שם, שם במרחקים, במרחבי אין-קץ.

אז יתאוה משה להכנס אל תוך העולם הגדול, להתערב עם הכל ולהיות עם כל.

ובעמדו על ההר הקטן הוא רוצה לפרוש את ידיו ולעופף הרחק, הרחק מאד בקרב התבל הגדולה והרחבה.

והוא עומד על התלולית הקטנה ומביט סביב לו.

הכל מסביב מתעתד לשוב לתחיה, לקבל את האביב העתיד-לבוא בכונה נכונה. הכל מרגיש בהתעורר האדמה משנת-החורף הארוכה. השמים נמתחים ממעל, האדמה מתפשטת מלמטה, – והאויר הצח, והרוח הקל המנשב בלאט – הכל חי ועֵר.

וגם הוא מרגיש את התחיה בלבו. הנשמה שבקרבו משתוקקת לעוף ולצאת מן הנוף –כלובה. לבו בקרבו מתעורר והוא מתאוה לאיזה דבר, הוא משתוקק לשפוך את נפשו בכל אשר מסביב, להוציא את נשמתו פה, בין השמים ובין הארץ, לחיות עם הכל ולפרוח עם כל.

והוא עומד על התלולית ומביט. שוכח הוא את כל אשר מאחוריו, את כל היהודים הגרים שם מתחת ההר, שעליו הוא עומד ומביט עליהם אל הבקעה. הנה נראו גגי הבתים הצפופים והנדחקים איש אל אחיו. הם נראים כ“אהלים” וכוּכים קטנים, שהמתים קבורים בהם. ובין הבתים מתנוסס גג אחד, שזוקר ועולה מבין כל הבתים. זהו בית-המדרש של העיר, שנראה כ“אוהל חשוב”, אשר רב העיר נקבר בו…

ושם בין הבתים זוחלת עדת-נמלים. הנמלים הללו עסקניות הן: הן רצות וממהרות, מקללות ומברכות אשה את אחותה…

מה קטנים, מה נבזים הם בעיניו!

גם הם חיים? גם הם מרגישים ומתאַוים?

ופה מסביב הכל חי וער. האדמה כלה שחורה ובריאה. פה מורגש ריח האביב, ריח החיים, העולה מן האדמה, המתרחבת ומתפשטת כה רָחָב וכה ארוך. הכל חי בתוך רחבות גדולה, מרחב-יה, ומשה עומד וחש את הכל; וחי הוא עם הכל ועֵר הוא עם הכל.

והנה עגלה רתומה לשני סוסים לבנים ונחפזת מאד נראית שם על הדרך. היא מתקרבת ובאה העירה. רגע אחד נתעלמה העגלה עם הסוסים מאחרי הבתים העומדים על אֵם הדרך, ואולם מיד נראתה שנית. הכל מסביב נח, מתפשט ברחבות, במנוחה, כל גזע וגזע נטוע בארץ. ועל הדרך העקלתון נראתה העגלה הרתומה לסוסים לבנים מחדש. הנה התקרבה העגלה. בתוכה יושבים ר' ברכיה אייזנמן נגיד העיר, ועוד שני יהודים מ“אנשיו” עמו. הם שבים בודאי מכפר לוקשין, שעשו בו מקח-וממכר עם ה“פריץ”. היהודים מביטים על משה, וכל אחד מתלחש עם חברו. העגלה עוברת לפניו, הסוסים נחפזים נטויי-גרון ורגליהם השוקעות בבצה שעל הדרך מתיזות טפות-טפות של מים; והגלגלים המתגלגלים ברפש משמיעים קשקוש קל. היהודים מסתכלים בפני משה. הנה ר' ברכיה החסיד, הזקן שב“שטיבל” שלהם, מביט עליו ונד לו בראשו, כאילו היה ברצונו של ה“נגיד” לומר: “בחור מבית-המדרש מבלה זמנו לבטלה! וי, וי!”

ובלי משים ממהר משה אחרי העגלה העירה.

ובדרך עלו על לבו של משה מחשבות מרות, שהעציבוהו מאד.

אביו הוא עני גדול. אין לו במה להתפרנס. הוא סרסר קצת, “יוצא ונכנס” בביתו של ר' ברכיה, גביר העיר. אביו, שהוא חסיד אדוק, מן המיוחסים, והוא חשוב מאד בעיני יושבי העיר, משתוקק לבן תלמיד-חכם. בניו, אֶחיו הבכירים של משה, שיצאו לתרבות-רעה (כלומר: שנעשו לבעלי-מלאכה, לבשו בגדים קצרים ויצאו לאמריקה), הבאישו את ריחו של אביו בעיני חסידי העיר. ולפיכך שם אביו עתה את כל תקותיו במשה. הוא יחזיר את העטרה ליושנה. בחור הגון, בעל כשרונות טובים. ומה שאינו רוצה ללמוד, זהו – אָ, לא כלום; יזקן ויחכם. בכל פעם, ששומע משה, איך אביו מתפאר בו לפני החסידים ב“שטיבל”, הוא מתבייש בפני עצמו, וערכו של אביו מתמעט בעיניו. בלבו הוא מלמד זכות על אביו ונד לו: עני הוא, בעשירות אינו יכול, איפוא, להתפאר. אולם בכל זאת אין הוא, משה, יכול לחשוך מאביו את מבטיו, המביעים בוז ובטוּל.

–ומה, וכי אין הדבר כן, משה? – פונה אליו אביו בצחוק רצון על שפתיו, כשהוא מתפאר בבנו בקרב קהל חסידים.

–תראה ותדע – עונה משה עזות ועוזב את ה“שטיבל”.

ואחר כך הוא מצטער בלבו על דבריו הקשים ולבו נוקפו על שהכלים את אביו לעיני החסידים… “מה ממני הלך, אילו הייתי עונה לו: כן, אבי, אשתדל?” – קובל הוא על עצמו וטוען אל נפשו.

וגם עתה, בהליכתו, זוכר משה את אביו. הוא יודע, כי כשיבוא הביתה ישאלהו אביו מיד: “משה, איפוא היית? בבית-המדרש?” –ואם “כן” יענה, אז אין קץ להשמחה, אשר ישַמח את אביו.

“את לחמו אני אוכל, מי נתן לי רשות על זה?” –טוען הוא אל עצמו. “כל איש ואיש צריך לדאוג לנפשו, וכל איש ואיש מחויב לשלם להחברה בעד כל מה שהוא לוקח ממנה. הרצען תופר את נעלי החייט, מפני שהחייט מתקן לו את ה”קפוטה" שלו" – חוזר הוא על דברי המלמד מַיֶרְקֶה, משכיל-העיר, שדרש פעם אחת לפני אספת בחורים שבאו אליו בסתר. ובמה אני משלם בעד הלחם שאני אוכל? האם בזה שאני יושב בבית-המדרש ולומד גמרא?" –שואל הוא את עצמו.

ושקוע במחשבותיו אלו הוא נכנס אל בית אביו.

על השלחן המכוסה מפה לבנה כבר הכינה אמו בשבילו שתי לחמניות וכוס קַוה. צולל במחשבותיו המרות נגש משה אל חבית המים, העומדת בקרן-זוית, כדי ליטול על הידים.

והוא יושב אל השלחן ואוכל.

מיד נפתחה הדלת ואביו נכנס החדרה.

האב נגש אל בנו ובצחוק של רצון על שפתיו, כמנהגו, אמר לו:

–משה’לה, האם בבית-המדרש היית? כן?

–ראוּ נא, גם לאכול לא יתנוני! הייתי, הייתי!

–שרה’לה! וכי כבר נתבשל “הַחֲמִיץ” כל צרכו? – פונה אביו אל אמו העומדת בחדר-הכירים.

והאב יושב על-יד השלחן ממול משה וחובק יד ביד, ממתין ומצפה שישימו את “החמיץ” לפניו.

משה הפסיק באמצע הסעודה, נגע בקצה אצבעותיו בכוס הקַוה העומדת לפניו, והתחיל מתנועע ומלחש בשפתיו, מתוך רגילות, את ברכת-המזון.

מיד קם ממקומו ואמר לצאת מן הבית.

–לאן? לבית-המדרש? – שואלהו אביו כשהוא מגיש את הכף אל פיו.

–לבית-המדרש, לבית-המדרש! – משיבו משה וממהר לצאת מן הבית.

וכשעזב את החדר הצטער בלבו על שֶׁעִגֵם את נפשו של אביו.

וגם ברחוב כבר מורגש היה האביב, הבא להחיות את העיר הקטנה. טפות המים, הנוזלות מן הגגות הכפופים, מַמְסוֹת את שארית הקרח והכפור שעל אבני הרחוב. הילדים, בשובם מחדרם לאכול ארוחת-הצהרים, מְשַׁכְשְׁכִים בַּבִּצָה ובָּרפש שברחוב. השמש שולחת את קויה המוזהבים, והקוים החודרים, הנופלים אל הבִּצה, מעוררים רגשי רחמים בלב הרואה, הַנָד להקרנים הַמִטַנְפוֹת ברפש. בבית אחד פתוח כבר אחד מחלונותיו, ועל הוָוִים התקועים בכתלי הבית מבחוץ תלויים בגדי קיץ, שנער אחד עומד לשמור עליהם וענף-עץ בידו. נשים יושבות על האצטבות שלפני הבתים ומתחממות לנוגה קרני השמש. הן טווֹת פוזמקאות ומשוחחות ביניהן בנחת.

והוא הולך ברחוב.

והבתים הנמוכים, המטוּנפים ברפש ובבִּצה, היהודים הזקנים, העטופים בגדי-חורף מוּכתָּמים ובלואים, ואבני הרחוב, הטובעות בים של רפש ובוץ, לעומת השמים הטהורים והמזהירים הנמתחים ברום, – כל זה עושה רושם של ערב איזה יום גדול, העתיד לבוא. זהו ערב אביב. ברחוב מורגש כבר “ערב הפסח”. הכל מטֻנף ומוכתם. הכל לבוש בגדי חול ושמח בלבו על בגדי-יום-טוב החדשים, שכבר הוּכנו בשבילו לימי החג הקרוב לבוא.

והוא ממהר ללכת. איזה משא כבד נגול מעל לבו והוא מרגיש את עצמו יותר קל. לבדו הוא. הוא איש אחד לבדו וכל העולם נכון לפניו. אל כל מקום, שהוא רוצה ללכת, הוא יכול ללכת, ואל כל אשר יתאוה לבוא אפשר לו להכנס.

והוא עובר על פני בית-המדרש הקטן, העומד באחד מי המבואות האפלים שברחוב היהודים.

מן החלונות הסתומים בקורי-עכביש נשמע קול הבחורים בלמדם. נגון הגמרא העצב מעורר בלבו געגועים כמוסים על אלה הבחורים התמימים, היושבים בבית-המדרש ולומדים. הם יודעים את הדרך הנכונה לפניהם. הם הולכים לבטח דרכם. הם שומעים לקול אבותיהם: יושבים בבית-המדרש ולומדים. והוא הולך בטל, מבלה זמנו לריק. מתהלך בחוצות העיר ואינו יודע בעצמו מה לעשות…

והוא מחיש צעדיו.

מיד נראה לפניו הנהר השוטף מאחרי בתי העיר.

ומשם, מרחוב היהודים, נשמע קול הגמרא העצב, ודומה היה, כאילו נכלם הקול העצב והשקט מפני החיים ההומים אשר פה מסביב.

גלי המים מתפרצים ושוטפים מעל לגלידי הקרח. פה ושם נשמע קול רעם הקרח בהשברו מתחת לגלים המתפרצים. והמים נלחמים עם רגבי הקרח, הרובצים עליהם. רגע –והנה גלידי-הקרח, הצפים על פני המים, מתחברים איש עם אחיו ונעשים לחומה בצוּרה אחת, הַשָׂמָה מעצור על הגלים השוטפים ואינה נותנת להם לעשות את דרכם הלאה; אך עוד רגע – והמים המתפרצים בשטף עז גורפים גם את רגבי הקרח עמהם.

על שפת הנהר עומדים דַיָגים ומושכים בחבלים מן המים את דוגיוּתיהם, שעמדו נקפאות בלב-הקרח במשך כל ימות-החרף, כדי שלא ישברו אותן הגלידים הצפים.

ומשה עומד על יד הנהר ומביט המימה.

מרחוק יבוא הקרח ויצוף על פני המים, וגליד את אחיו ירדוף, ישיגוֹ ויתחבר עמו ויחד יצופו הלאה בשצף קצף, כאילו עשו יד אחד לבוא ולהשחית ולהאביד את הכל…

ושם, הלאה, מתעלם הכל מן העין. ערפל אמוץ תלוי בין השמים ובין הארץ והוא מכסה את הכל ומעלים את הכל.

ומשה עומד ומביט המימה.

המים זורמים ועוברים הלאה… כן יזרמו ויעברו ימי חייו. העת אינה עומדת על עָמדה. הוא יזקן מיום ליום, ומה יהיה בסופו?

והשלג מעל פני האדמה יחלוף ותרָאה האדמה השחורה. והקרח יחלוף מעל פני המים, עוד מעט ולא יהיה עוד, והמים יזלו וישתפכו בטהרתם.

עוד מעט והאביב יבא. הכל יפרח, הכל יחיה.

ובלבו עוד כפור וקרח. קור-החרף יקפיא את דמו.

והאביב יבוא והוא טרם יהיה נכון לקבל פניו.

הימים חולפים והוא חי בלי חשבון, בלי תכלית.

ואז נדמה לו, כי כל עולמו של הקדוש-ברוך-הוא שקוע ב“גלות”. גם השמים הנמתחים מלמעלה, גם האדמה המתפשטת למטה וגם האנשים ההולכים על הארץ, כלם שקועים ב“גלות” המרה. אין איש יודע את תכלית חייו, הכל עושים את מעשיהם בלי דעת וחשבון.

המים זורמים במהירות, גל ירדוף גל. היודעים הם את המקום, ששמה הם באים?

שום איש אינו יודע את מטרת חייו. הכל תועים. גם העננים הנמשכים תועים על השמים הרחבים. גם המים הנחפזים, הגלים הרודפים והנרדפים, תועים הם במים ואינם יודעים לאָן הם הולכים.

ופתאם –והנה השמש נראתה בשמים וקויה חדרו לתוך רגבי-הקרח אשר על המים, כאילו היה ברצונם להמסותם בחומם ולהרחיקם מן הארץ.

יום אביב, שמש אביב.

גלי-תקוה ואהבת-העבודה זרמו אל תוך נפשו.

שם, בחדרו, ישב כל היום וכל הלילה בקרן-זוית, ישב ויהגה בספר, ילמד, ישתלם באיזו שפה חיה, ואז יסע למרחקים, לחוץ-לארץ.

והוא ממהר לשוב העירה.

בהליכתו לא שם לב אל כל מה שפגש, אל כל מה שנעשה סביביו. הוא היה שקוע במחשבה אחת ובחפץ אחד: הוא ילמד, הוא ישתלם, הוא יהיה לאיש.

כמעט במרוצה נכנס אל בית אביו.

בחדר שמשו אור וצל בערבוביה. בקרן-זוית ישבה אמו וקולה נשמע בְּיַשְּׁנָה את התינוק הבוכה.

הוא הדליק מנורה קטנה ויתבודד בחדר השני.

הוא ישב אל השלחן ולקח אחד מן הספרים הקטנים, שהיו צבורים ומונחים עליו ולאור המנורה הכהה התחיל ללמוד בקול, מתנועע אנה ואנה:

–אני הולך, אתה הולך, הוא הולך.

המלות הריקות לא מלאו את נפשו הרעבה.

הוא קם ממקומו ויתהלך בחדר לארכו ולרחבו.

–עוד הפעם: אני הולך, אתה הולך, הוא הולך. הוא הו-לך.

הוא סגר את ספר-הדקדוק ולקח ספר אחר, אחד מספרי ההשכלה העברים.

הוא התחיל לעיין בספר היטב, להשקיע בו את כל מעיניו ולכַון את הכַּוָנה האמתית, הצפונה בכל משפט ובכל שורה.

הספר התמרמר על חשכת החסידים מורדי-האור, שנלחמים ב“השכלה בת-השמים”. אחרי שקרא בו כמה עמודים הרגיש בנפשו איזו לאות.

הוא זכר את כל מה שהרגיש וחשב במשך היום הזה, את כל מה שראה וחש, את העולם הגדול, שנפתח לפניו פתאם, ואת היאוש הנורא אשר תקפהו בשעות האחרונות, – ומבלי משים שאל את נפשו למקרא דברי הספר:

–וזהו הכל?

הוא סגר את הספר, ומחריש כאבן דומם, מבלי לחשוב דבר, נשאר תקוע על מקומו.

רצועת אור זך, אור הלבנה שהופיע בין כה וכה על כפת הרקיע, נראתה בחלון. שקט ודממה מסביב, רק מרחוק נשמע רעש-אופן, כשעברה עגלה על מרצפת האבנים, וקול תרועת הילדים בשחקם שחוק “סוס ועגלה” ברחוב.



  1. כך במקור, הערת פב"י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37199 יצירות מאת 1910 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13597 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!