רקע
שלום אש
בָּאַכְסַנְיָה

אמי ספרה לי את הדבר הזה כשהייתי קטן, ואני רוצה לספרו לכם.

היֹה היה לפנים יהודי אחד חיט. ויגר החיט בעיר קטנה, ויהי עני גדול, וגם בנים לא היו לו.

והחיט ואשתו החיטה באו בימים, ויהיו נכונים ומחכים למות, אך כאשר זכרו, כי אין להם בנים, ולא יהיה מי אשר יאמר אחריהם את ה“קדיש”, נעצבו אל לבם מאד.

כי כה יאמרו אנשים זקנים: הילד דומה לענף אשר על העץ, ואדם אשר בנים אין לו, דומה לעץ שאין עליו ענפים. באים ועוקרים אותו משרשו – ונגמר. אולם אם יש ענפים לעץ, אז יכרתו את הענפים ויטעו אותם על אדמה אחרת. ואז אם גם ימות העץ, אך ענפיו פורחים וגדלים, והוא, העץ, מוסיף להיות בהם.

אולם האנשים הזקנים האלה לא היו מצטערים כל-כך, לוּ לא היו להם בנים כלל. אך מעשה שהיה כך היה: היֹה היה להם לפנים בן אחד, והוא לא מת, וגם חי איננו עתה.

בן היה להם, נער בן שמונה שנים. בחדר למד, עם חבריו השתעשע, רבו הלל אותו, השתובב ועשה מעשה נערות, אביו התאונן עליו באזני רבו – נער ככל הנערים, והנה בא האסון יום אחד…

הדבר היה לפנים, בעת ההיא, אשר אנחנו שומעים מסַפרים עליה ולא נאמין למשמע אזנינו. חושבים אנחנו, כי אגדה מספרים לנו, כאחת האגדות על דבר שבעת השודדים.

אבל הדבר הזה איננו אגדה. אבותינו ראו אותו בעיניהם, והם בעצמם סבלו הרבה יסורים ממנו, ואת ילדיהם הם קרה הדבר.

מתחת לסנורן של אמותיהם הוציאו את ילדיהן באונס – ולקחו אותם ושלחום למרחקים.

וכך היה הדבר. באחד הימים, אחרי אשר גמר הילד לאכול את ארוחת- הצהרים, ויקח לו את פנסו, וטרם לכתו החדרה עמד עוד רגע אחד ויבקש מאמו, כי תתן לו שתי אגורות לקנות בהן נפט בעד הרבי – ופתאם נפתחה הדלת ויבואו הביתה שני יהודים בעלי קומה גבוהה, אשר זקנם שחור, ומעילם שחור ומצנפתם שחורה, וגבות עיניהם עבות ושחורות, ומאחריהם עמד איש-צבא גבה-הקומה, ובידו קנה-רובה מזוין. והיהודים אחזו את הילד. הילד נבהל ויתחבא תחת סנור אמו. האֵם נאבקה בכל כחה, ובכל לבה חפצה להצילו. היא נאבקה עם היהודים הגבוהים. אך היהודים הגבוהים חזקו ממנה. הם דחו את האֵם, לקחו מאתה את הילד. באונס ובעל-כרחו לקחוהו. הוא פרש את ידיו הקטנות, התחנן. אמו פרשה ידיה גם היא, התחננה… אך עוד מעט והדלת נסגרה מאחריהם – והילד איננו. – ילדי! – נהמה האֵם.

– אמי! אמי! – שומעת עוד האם המתעלפת את יללת בנה מעבר הדלת השני. ומה היה אחר כן לילד ההוא?

לא האם, לא האב יודעים את זאת, ואין איש אשר ידע.

אם חי הוא – או מת כבר.

אם יהודי הנהו – או כבר היה לגוי.

אין איש יודע את כל אלה.

אם ימותו ההורים – ולא ידע הילד גם את היום אשר בו יאמר “קדיש” אחריהם.

וכדבר הזה קרה גם את החיט ואת החיטה ואת בנם אברהם’ל.

כי לקח לקחוהו מהם וישלחוהו לעבוד בצבא.

ומאז מת בעדם ילדם, ובוַדאי מות מתו גם ההורים בעד בנם.

אך דבר אחד בקש החיט מאת ה“חוטפים” אז כאשר לקחו את בנו ממנו: כי יתנו לו להפרד מבנו יחידו ולברכו טרם יצא ממנו.

ה“חוטפים” הרשו לו זאת.

והחיט לקח זוג תפלין קטנים וסדור קטן וימסור לבנו, ויאמר אליו כדברים האלה:

– אברהם! הנך הולך אל ארץ זרה ונכריה, ואל בין אנשים זרים לך. האלהים הוא היודע מה תהיה באחריתך. הנה אני נותן לך את התפלין האלה – שמור אותם כבבת עיניך. והיה אם תחפוץ לדעת מי אתה ומי אבותיך – והבטת על התפלין האלה. והאמן תאמין בהם, כי הם יובילוך אל המקום אשר ממנו באת.

אברהם לקח לו את התפלין וילך עם ה“חוטפים”.

ומאז איננו עוד – לא האב ולא האם יודעים אם חי עודנו בנם, והבן לא ידע אם חיים עוד אביו או אמו.

_____

ושנים על שנים עברו – האב איננו יודע על אדות בנו והבן איננו יודע אדות האב, ואיש את רעהו כבר שכח.

_____

ויהי היום, יום ששי לשבוע. ותקם החיטה בבקר ותקח את חלות-הלחם, אשר עשתה אמש בערב, לשאת אותן אל האופה. היא יוצאת אל הרחוב, והנה היא רואה כי הרחוב מלא ראשי אנשים, אשר בגדי כלם שוים, ובאמצע הרחוב עומדת ארבת-עשן והעשן עולה ומתמר לשחקים. והעשן של אנשי-הצבא משתרע על פני כל הרחוב וממלא את האויר. ותבהל האשה מאד ותשא את רגליה ותרץ מהר הביתה. – משה, משה, לך מהר ופשוט את בגדיך ושכב במטה, והאנח תאנח – כי אנשי-צבא באו העירה.

כי בימים ההם, כשהיו באים אנשי-הצבא לעיר זרה, ולא היו להם שם בתי-הַקְסְרַקְטִין, אשר בעד אנשי-הצבא, והיו מִתְאַכסְנִים בבתי העיר, איש-צבא בכל בית. והיה האנשים, אשר לא חפצו לְאַכְסֵן אצלם איש-צבא, ושכבו במטתם והתחלו.

וכה עשה גם החיט.

אך מהרה בא הביתה זֶ’נדֶל שוטר העיר ועמו איש-צבא.

זֶ’נדֶל השוטר – זה היה גוי, אשר מסגרת אדמה מסביב למנצפתו1, ועינו האחת עורת. והוא היה עומד תמיד באמצע הרחוב עם נעליו המקושטים ובידו החנית, והוא היה מחרף ומגדף תמיד. הוא היה גם גובה המסים וממציא מעונות לאנשי-הצבא.

ויבא אל בית החיט. והחיט שוכב במטתו ויאנח מרה: – אוי, אוי, בתיה, ראשי, ראשי!

והחיטה עמדה אצל מטתו ותחבוש את ראש בעלה במטפחת לבנה ותספק כף: – אוי לי, אבוי לי, אֵלי הגדול, אלי!

וז’נדל בא עם איש-הצבא אשר נשא על שכמו חבילה גדולה מאד-מאד. – פה מעונך – אמר ז’נדל אל איש-הצבא. – אוי, פַּנִי (אדון) ז’נדל, פַּנִי ז’נדל, איך תעשה לי כדבר הזה? אלהים עמך! ראה, בעלי חולה, והיום יום הששי, צריך להכין ליום השבת.

אך ז’נדל הוא גוי לא-טפש. והוא אומר אל החיט: – האדון הפקיד שלחני לבקש בעדו חיט, הוא חפץ לתפור לו בגד חדש. והנה אתה חולה ואני אנוס ללכת אל יעק’ל. – איך? מי חולה? מה? מתי? – צועק החיט וקופץ ממטתו ולובש מהר את מעילו – בוא נא, פַּנִי רבי ז’נדל, מאה שנים תחיה. – הי, יהודי גנב… פה מעונך – אומר הוא אל איש-הצבא ועוזב את הבית.

החיט והחיטה מביטים איש אל רעהו. הם מביטים אל איש-הצבא והוא-עליהם. החיטה עוד טרם תסכים, אבל להגיד את זאת לא תעיז. ואיש-הצבא לוקח לו את חבילתו ונושא אותה אל אחת הפנות, מפנה לו שם מקום רחב, והוא מתחיל להוציא את חפציו.

ריח של זפת עולה על פני הבית. החיטה עוצמת את חוטמה בידה ומקללת את ז’נדל בקללות איומות – כאילו לבלי לבַיש את האורח הלא-קרוא. איש-הצבא עושה את עצמו כלא שומע ומוסיף לעבוד את עבודתו.

אך מהרה הסכינו זה לזה. איש-הצבא חטב למענה עצים לכבוד שבת, הביא לה מים, והיא נתנה לו פרוסת-חלה לבנה – ויתהלכו בשלום ביניהם.

הזקנים חדלו להצטער. הם זכרו את בנם. לפנים, לפנים חי – וימת. החיט חפץ לשאל את איש-הצבא, כאילו רק למען עשות לו צחוק, אולי, אפשר, באיזה אופן, על-פי נס, אולי פגש, ראה איש-צבא אחד, בנו; אך איך יוכל להשיב על שאלה כזאת?

וילך החיט אל בית-המרחץ, והחיטה החלה להכון לכבוד שבת, ותשלח את ה“טשולנט” אל האופה, ותכבד את הבית. ואת איש-הצבא בקשה כי יְפַנֶה את חבילתו וצרוריו לאחורי הדלת, כדי שלא יהיו נכרים דברי-חול בשבת, והוא מלא את בקשתה. אחר כן פרשה מפה לבנה על פני השלחן, ותעמד עליו שתי מנורות, ואת החלות הניחה עליו. אחר כן בא החיט וילבש את בגד-שבת שלו ואת משקפיו שם על חטמו, וילך אל בית-הכנסת. אז הדליקה האשה את הנרות, ובין כה ותבט אל איש-הצבא היושב בפנה, ותאנח אנחה עמוקה – גוי, את דבר-השבת לא יבין ולא ידע, אוי!

ואיש-הצבא ישב לו בפנתו על חבילתו. הוא רואה את האשה הנגשה אל המנורות, מניעה את ידיה על פניהן שלש פעמים, והוא מכסה את פניו בשתי ידיו ובוכה ומתעמק בהרהורים.

האמנם ראה את זאת לפנים, אם לא? – והוא חפץ להעלות על זכרונו, אולי היה פעם אחת בחייו בעיר אחרת בבית איש יהודי אחר – ושם ראה את כל אלה.

אבל בין כה הוא שוכח את הרהוריו, כי הרעב הציקהו. ויגש אל ארגזו ויצא את מלתחתו ויתר אותה ויוציא ממנה פת-לחם “קיבר” – ויאכל.

האשה רואה ומרחמת עליו – בשבת יאכל פת-קיבר, והיא נותנת לו חלה לבנה.

ואיש-הצבא מביט על השעון התלוי בפנת הקיר, אשר שני מטילי-ברזל לבנות תלוים על משקליו, והוא זוכר, כי גם את השעון הזה כבר ראה לפנים. אך איפה איננו זוכר, ואולי לא ראה כלל, ורק נדמה לו כך.

ותכף הוא נזכר, כי אין זאת אשר חלום חלם, בחלום ראה את כל אלה, אבל זה זמן רב.

בין כה והחיט שב מבית-הכנסת הביתה, אומר ברחבה “שבת טובה”, מתהלך על פני הבית הנה והנה, קורא את ה“שלום עליכם”. והחיטה נושאת על ראשה את חבישת-הנשים בימים ההם עם מקלעות תכלת. והחיט נגש אל השלחן וקורא ברחבה את הקידוש של שבת.

ואיש-הצבא יושב לו בפנת הבית ומתבונן אל כל אלה, והוא נזכר היטב, כי את כל אלה ראה זה כבר, בלי-ספק ראה, אבל איך ואיפה איננו זוכר.

והחיט יושב אל השלחן ומזמר את ה“זמירות”.

והנגון ידוע לו – דבר-מה התעורר בקרבו, והכל ידוע לו, החדר, ארבעה הכתלים, השעון, היהודי בעל הזקן הרחב, החבישה אשר על ראש האשה, המנורות אשר על השלחן, – הכל ידוע לו. אבל איפה ראה את כל אלה איננו זוכר ואיננו יודע.

והנה כלה היהודי לאכול את סעודת-השבת ויברך את ברכת-המזון. אז הוציאה הזקנה מהארגז הישן גרעינים לבנים ותניחם על השלחן, והשכנה שינדיל באה אל הבית, ובידה ספר-המעשיות על-דבר שבעת הגזלנים, למען קרוא אותו באזני כלם. ויפנו מקום על יד השלחן גם בעד איש-הצבא ויכבדוהו בגרעינים, והחיט התחיל לשאל אותו שאלות שונות: – בּוּדֶט וֹויְנַה? (התהיה מלחמה?) – בּוּדֶט – עונה איש-הצבא.

והוא מתחיל לספר, מאין הם באים ולאן ילכו, ועוד ועוד. – אוּ מֶנִי בִּיל סין (לי היה בן) – מתחיל החיט לספר לאיש-הצבא את כל המעשה – אבל מי יודע איפה הוא עתה, איפה הוא עתה? – ובן כמה שנים היה בנכם? – בן שמנה שנים – מספר החיט.

והחיטת תומכת את דבריו פעם במלה ופעם בדמעה. – האם זה כבר? – שואל איש-הצבא. – זה כבר! – בלי ספק לא יחיה עוד – מסכים איש-הצבא. – מי יודע?

ואחר כן שואל החיט את איש-הצבא: מאין הנהו, אם יש לו אם, אם יש לו אב, ומה שמם? – האלהים הוא היודע – עונה איש-הצבא – אני אינני זוכר ואינני יודע. בבית אנשי-הצבא חֻנכתי וגֻדלתי. אך בארגזי מתגולל שק קטן, אשר היה עמי בכל מלחמותי, ואני שומר אותו כבבת-עיני. אין זאת כי אבי נתנהו לי – מי יודע? אני אינני זוכר ואינני יודע מה היה מראה אבי, ומה היה מראה אמי, אבל, כמדומה לי, כי גם בבית-אבי היה תלוי על הקיר שעון כשעון הזה – אבל זה היה זה כבר, זה כבר.

ויבקשו את איש-הצבא, כי יַראה להם את השק.

ויוצא איש-הצבא מכיסו התחתון שק של תפלין ויַראה.

וירא החיט ויחורו פניו וירעדו כל עצמותיו.

ואיש-הצבא הוציא מתוך השק זוג תפלין קטנים וסדור קטן ויאמר: – את אלה נתן לי אבי, כאשר לקחוני מביתו וישלחוני לעבוד בצבא, אבל איני זוכר, “יַה בָּנוּ” (חי נפשי), אינני זוכר. – אברהם, בני, אברהם! – התנפל החיט בקול בכי על צוארי איש-הצבא. – מה זה? מי? – שואלת החיטה בבהלה.

והאנשים אשר מסביב עומדים תּמֵהִים ומתפלאים ומביטים איש אל רעהו.




  1. כך במקור, הערת פב"י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37285 יצירות מאת 1934 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13597 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!