גולדמן השתחוה בענוה, השח את ראשו, ויבט ביראה אל הגבירה גרינברג, הנשענת אל השלחן וסרח שמלת־הבקר אשר לבשה כסה את רגל אחד הכסאות העומד על ידה.
הגבירה נשאה את עיניה, הנסתרות למחצה תחת אשמורותיה, ותבט אליו ברחמים רבים: בת־הצחוק האנוסה אשר על שפתיה העבות, אשר כמעט לא נראה לעין, כי נחבאה בפניה המלאים והבריאים, הפיק מראה פני איש הבטוח כי עושה הוא ברגע הזה איזה חסד אשר לו הצדקה לדרוש תודה בעד זה, וזאת הגדיל את התקוה בלב גולדמן, ויאמר אל לבו: “אנשים טובים הם, אנשי חסד הם”.
– שב נא, צעיר לימים – אמרה לו הגבירה בהניעה ידה.
גולדמן הביט מסביב, ופניו הפיקו כעין בקשת רשות לישיבה מקירות הבית המשוחים בששר, מהמנורה הגדולה התלויה בתקרה והמבטת בעיני גאון מלמעלה, – הפקפוק והספק שהיו שפוכים על פניו, כאלו הביעו: “הלא אינכם מתרעמים, חס ושלום, על אשר באתי גם אני להשתמש בכם, כאלו הייתי אחד מהם”….
– עוד מעט ויבא אישי ואדבר עמו – אמרה הגבירה.
לב גולדמן נתמלא רגשי־תודה אל הגבירה גרינברג, על החסד הרב, שהיא עושה עמו. אך חסר לו העז והאמץ להביע לה את תודתו בפיו; “אם אודה לה בדברים – אמר אל לבו – אֵרע עוד בזה תחת להיטיב”.
– בקי אנכי בשלש לשונות: אשכנזית, רוסית ואנגלית, מלבד שפת־עבר. לשון פולנית אינה שגורה עוד על פי, כי לא הרביתי לדבר בה, וכל אלה למדתי מעצמי, מבלי עזרת מורה, בבית־הורי למדתי את כל אלה. אבי, הרב דמתא, גער בי על זה, מלחמה תמידית היתה בינינו – זה לי שתי שנים שאני יושב בוַרשה להשתלם פה בלמודים. בראשונה הייתי לקורוספונדינט באחד מבתי־המסחר, עתה פשט בעל בית־המסחר את הרגל ועלי לכלכל את נפשי בהוראות־שעה.
הגבירה שמעה את כל דבריו ותבט אליו במבט רציני, המעיד על טובה וחסדה.
עוד הפעם גבר בלב גולדמן החפץ להודות להגבירה על טוב לבה, בהתפלאו על החסד הרב שהיא עושה עמו: היא מראָה לו סבר פנים יפות מדברת אתו טובות מרשה לו לשבת על כסא המרבדים, מבטחת לו, כי תדבר עם בעלה הגביר על דבר ההוראה. חפץ הוא להתיפות ולהתהדר בעיניה, למען תחשוב הגבירה, כי דבר לה עם איש מבני־העליה ולא עם מורה פשוט מן השוק, ויבקש לו אמצעי, אשר על ידו יראה לה את רום מעלתו; אולם לא מצא רק את האמצעי האחד, רק את זה אשר אמר לה, כי בקי הוא בשלש לשונות וכי הוא קוריספונדינט באחד מבתי־המסחר.
הוא חפץ לקום ממקומו ולצאת, אך גם הפעם לא הרגיש בנפשו די אמץ לזה – עד אשר הפנתה לו הגבירה ערף ותפן אל השפחה אשר בבית־המבשלות לדבר אתה, ויהי זה לגולדמן לאות, כי הגיעה השעה להפטר.
– שלום! – גמגם ברעדה בקומו ממושבו. חפץ אחד מלא עתה את כל לבבו, חפץ נמרץ, כי יצלח לו לעשות איזה דבר, אשר ירים את ערכו בעיני הגבירה גרינברג; חפץ הוא, כי התקרה תפתח וכנפים תהיינה לו פתאם לעוף משם, והגבירה תביט אליו, תשתומם, תפער פה: אַה!! והוא בעצמו, אותו הבן־אדם הפשוט יסתר מפניה, הוא יעשה פתאם למיניסטר, יפשוט את בגדי החול אשר עליו, ויעמוד לפניה לבוש בגדי־שרד, למען תדע הגבירה גרינברג, כי לא עם אדם מן השוק דברה הפעם.
– שלום! – ענתה לו הגבירה, בהפנותה את פניה אליו ותבט עליו בעיני חמלה.
בצעדים רועדים קרב אל הדלת המובילה אל הפרוזדור, ובאחזו בכפת־המנעול המתנוצץ, הוריד את ראשו בעל השערות הפרועות, ובבות עיניו המתנועעות בלובן העין הגדול כמו שאלו:
– האם לא קלקלתי, חס־ושלום.
בבואו אל הפרוזדור לקח מעל התְּלי את כובעו המזוהם וילבש אותו, וימהר לצאת.
באכסדרה המתין מעט, הביט רגע אחד, העיף עיניו על כל סביביו, ולא התבונן אל הציורים והתמונות המצוירים על הכתלים, כי היה עסוק להסיר את הזעה אשר על פניו ועל מצחו הלוהטים.
“עשרה רובלים מַשׂכֹּרֶת נכונים לי”.
צחוק מעוה את שפתיו.
אולם הוא איננו בטוח עוד באשרו: רגיל היה בזה כי יבטיחו לו ולא יקימו את הבטחתם. “גם הפעם – אמר בלבו – לא יקימו את הבטחתם”.
אך בשפתיו הוא מגמגם:
– עשרה רובלים משכרת נכונים לי.
בזכרו את דברי הגבירה הטובים, את סבר־הפנים שנתקבל בו מהגבירה, החל להאמין, כי יעלה בידו הפעם להשיג את שעת ה“הוראה” החדשה. שמחתו גברה, ויתאוה לחבק ולנשק את כל העולם כלו.
כל העולם כלו, נדמה לו עתה, משתתף בשמחתו.
והוא יורד ברגלים ממהרות מן המעלות.
וברוצו לא התבונן אל הראש הנראה דרך הדלת הפתוחה, אשר יצא בה זה עתה, ואשר הביט אליו במבט של בוז.
זה היה ראשה של שפחת גרינברג אשר התבוננה, כי “הפַּן” הלבוש בגדי עניים אשר יצא עתה, שכח לסגור את הדלת.
– בקי בשלש שפות אני, בין רגע הייתי לבלשן, יודע אני שפת אשכנז, רוסיה, ואנגליה, בשפת צרפת לא אתהדר בפניהם: מי יודע, בבית־עשירים כזה ימצא בודאי איש היודע שפת צרפת, שמא אאחז ואתבדה! אך אנגלית, אנגלית אני יודע; אדרבה, יתהו על קנקני, הלא אין איש מהם יודע את הלשון הזאת.
כדברים האלה דבר אל עצמו ברדתו בחפזון מן המעלות, הוא לא התחרט על שהוציא דבר שקר מפיו, על כי התפאר במה שאין בו, אף לא הצטער על זה, שהוא אנוס למצוא את מחיתו על ידי כזבים, כי היה הדבר פשוט בעיניו בתכלית הפשיטות, כאדם האומר לחברו: היום אכלתי ארוחת־הצהרים.
לו נדמה, שהכזבים שהוא משתמש בהם שונים הם מהכזבים, ששאר בני־אדם משתמשים בהם. מרוב ההרגל נראה לו, כי זכוּת מיוחדת נתונה לו, שעל־ידה מותר לו להשתמש בכזבים, לקבל על־ידי זה את ה“הוראה” או להתודע לפלוני ולפלוני.
מרגיש הוא, כי שפל ערכו מאד, שפל הוא בעיני עצמו, ובעיני אחרים כל־שכן, ועל כן רוצה להֵרָאוֹת בעיני אחרים אחרת ממה שהוא באמת, – להַרְאוֹת להם לא את עצמו כמו שהוא, כי אם כאדם אחר לגמרי, כאדם יותר נעלה, יותר נשגב.
הכל נברא בשביל אחרים ולא בשבילו.
כל מה שיש לו, כל מה שהוא מתאוה אליו, אנוס הוא לקבל על־ידי עקמומיות, ערמומיות ואונאה; ותמיד הוא מפחד, כי היום או לאחר זמן יבוא איש מן השוק ויטול את בגדו מעל כתפיו, את שק התבן מתחתיו…
לחייו נכונות תמיד לקבל מכת־לחי על מה שהוא חי, כל גופו מוכן ומזומן בכל רגע ורגע לְהֵעָנֵש על שגם הוא מתאוה לאיזה דבר, על מה שהוא דוחק את עצמו אל החיים, ויש גם לו תביעות ותרעומות על החיים, כשאר בני־אדם.
אמת הוא, כי תביעתו מהחיים איננה בחוצפה ועזות יתרה… רק בדומיה, בקול רועד הוא תובע…
כלם תובעים בפה מלא ולהם הצדקה לתבוע, יש להם זכות על זה, שטר־חוב חתם להם הקב"ה, כל העולם כלו נברא בשבילם, הם רשאים, אבל הוא־הוא אינו מוצא זכות לעצמו לתבוע איזה דבר.
אם הוא מתאוה לאיזה דבר, אנוס הוא לגנוב אותו, והוא מוכן ומזומן לקבל את ענשו באיזה זמן מן הזמנים. הוא איננו מאמין במה שיש לו, אינו חושב שום דבר לקנינו הפרטי. לו נראה, כי כל מה שיש לו בא לו בגזלה – והוא מוכן תמיד שיבוא איש ויחזור ויקחנו מידו.
הוא איננו שואל ואיננו חוקר: מדוע? למה הדבר כך? הוא אינו מתרעם אינו עורך מחאה, ואינו מבקש כל עיקר שישתנה מזלו, כך הם הדברים וכך צריכים להיות.
כל בני־האדם חסד הם עושים אתו, בעל־חוב הוא לכל, כל אחד ואחד עושה עמו איזו טובת־הנאה, נותן לו איזה דבר במתנה או בהקפה. מכיר טובה הוא לכל בני־האדם, המביטים אליו בעין יפה, אינם מרימים עליו יד, אינם מכלימים אותו, חושבים אותו לאדם ככל שאר בני־האדם, והוא מרגיש בנפשו, כי חב הוא לאחרים, חוב אשר לעולם לא יפרע אותו.
ועל כן מכיר תודה הוא לאיש הבא אתו בדברים; לא במעשים הוא מכיר לו תודה, כי אם במחשבה, והוא כמו יביע את תודתו זו בכזביו, בזה שהוא מיפה את עצמו, מתהדר ומתעלה בעיני חברו, למען יחשוב חברו, כי דבר לו עם איש בעל־ידיעות רבות, איש אשר לו הון עצום ורב, לא עם “אותו” בעצמו והדומה אליו.
אמת הוא גם זה, כי דברי השקר שהוא מדבר, רק לפי־שעה הם, רק לאותו רגע, עוד מעט ויִוָדַע מי הוא, ואז דומה הוא בעיניו לגנב שגנב ומוכן ומזומן לקבל ענשו….
גולדמאן מוריד את עיניו ומביט אל הרחוב.
ערב.
רצועת שמים כהה פרושה לארך הרחוב, נראה, כאלו היא משבצת משני עבריה בגגי הבתים הגבוהים, בעלי חמש דיוטות, אך שמה הרחק, הרחק מאד, מקום שם השמים יורדים ומגיעים אל הבתים, שמה מעוטף בערפלי תכלת חצי גלגל של אש אדומה. הצעיף שבו עטוף הגלגל קרוע פה ושם, ושלהבת אדומה משתפכת מתוך הערפל. השלהבת המשתפכת מתעלמת מעט־מעט בענן אבק רב.
שתי השורות הארוכות של הבתים נראות כאלו הן כלן קיר חומה בצורה. משני עברי הרחוב נחפזים שני טורי מרכבות: הטור האחד ימינה והטור השני שמאלה; משני עברי המפסעה דוחקים ורודפים זה את זה שתי שורות אנשים, ורק לפעמים נפסקת השורה על ידי זה, שיעבור האחד את השני.
הרגלים קלות לרוץ, וגולדמן מתאוה ללכת עד אין סוף.
והוא נסחף עם זרם האנשים ורץ עמהם.
והוא מדבר אל לבו על־דבר ההוראה אשר תפול בחלקו… עשרה רובל, ואפשר עוד יותר, אולי חמשה־עשר רובל.
– הבל וריק – הוא מגמגם בשפתיו – בכדי שלא יבטח על זה בטחון גמור.
אך לבו מלא תקוה ומוחו תועה בדמיונות בלי דעת.
“…מעט־מעט יהיה לבן־בית אצל גרינברג, בתחלה הוראה, אחרי כן ישלח גם אל המסחר ידו, במשך הזמן יהיה לאחד מחברי המשפחה. הוא יפיק רצון מאת כל בני־הבית, חביב ואהוב יהיה להם, משרה נכבדה יקבל בבית־המסחר הזה. אולי יהיה גם לממונה על האוצר, לגזבר. בת בעל־הבית תחמדהו, סופה לאהוב אותו… והיא תנשא לו לאשה”…
– כן, כן! היה יהיה כדבר הזה – מגמגמות שפתיו, ובזה כמו הוא מתלוצץ ולועג על עצמו: שוטה שבעולם! למה אתה בונה מגדלים פורחים באויר? ותוך כדי דבור הוא חוזר ואומר:
– כן, כן! היה יהיה כדבר הזה.
ועוד הפעם מתגנב הספק אל לבו: “מי יודע אם אקבל את ההוראה?” קול נמוך, קול שפל נשמע במעמקי נפשו, והקול הזה מזכיר לו את המכרים הרבים אשר לו. בכל פעם ופעם כשמקבלים אותו באיזה בית בסבר פנים יפות מיד הוא מתחיל לרכוב על כנפי הדמיון, כי כזה וכזה יהיה, – וסופו, שמגרשים אותו משם תמיד בחרפה. פתאם יוָדע שם כי שקר דבר, כי הוליך אותם שולל, כי עשה שם מעשה תועבה.
בהתודעו אל איזו משפחה, יודע הוא תיכף, כי סופו לצאת משם בחרפה, וכי שמו ישאר שם לדראון, הוא מתאר זאת בנפשו אף בשעה שאינו מרגיש בעצמו שום חטא ועון.
כך הוא מנהגו תמיד, כשהוא נכנס בלילה אל חדרו. איננו בטוח, לפעמים, אם לין שמה הלילה, וכמו מחכה לקראת האיש, אשר יבוא ויגרש אותו משם.
והוא איננו קובל ומתרעם על זה, לא על עצמו ולא על אחרים, מפני שכן צריך להיות.
בשעה שהוא מתודע אל בני־אדם שהוא מוצא קורת־רוח בהם, אל בני־אדם החביבים לו באמת, והוא מתבונן כי מקבלים אותו בסבר פנים יפות, מראים לו חבה יתרה, והוא זוכר, כי סוף־סוף, כשיודע להם כי דבר אליהם כזבים, יגרשוהו מביתם בחרפה, אז לבו נקרע לגזרים. אולם בכל זאת איננו משתדל לשנות את מנהגיו, להיות גם הוא ככל האנשים, היודעים לכבד ולהוקיר את משמרתם ולהיות אהובים וחביבים לבעליהם ולאדוניהם ולהאריך ימים על משמרתם.
יודע הוא, כי כל עמלו לעזוב את מנהגיו המגונים אך לשוא הוא, סוף־סוף יחזור לסורו, מעֻוָת הוא אצלו שאין לתקן, וכי סוף־סוף יגרשוהו מן הבית הזה.
גרש יגרשוהו מן הבית הזה, מפני…. מפני שכן צריך להיות.
כזבים הוא מדבר. שקרן הוא, מתגאה הוא בפני הכל, אך הכל לשעה קלה סוף־סוף והמסוה נופל ונבלותו מתגלה…
והמחשבות האלה מפילות עליו תוגה.
הוא זוכר מקצת מדבריו, והוא סר בצדי הרחוב במקום ששם אין השאון רב כל־כך, מוריד את ראשון והולך.
רוח צח עובר על פניו ומשיב את נפשו. הוא חפץ עתה להיות לבדו, לשכב על שק־התבן, להסתיר את פניו עמוק־עמוק בשמיכה המזוהמת. מה טוב היה לו, לוּ היה יכול להסתיר את פניו בחזהו הוא, לשכב בדומיה ולחשוב…
הוא מבקש איש, אשר בפניו לא יצטרך להתגאות, להתהדר, איש, שבפניו יוכל להתראות כמו שהוא.
והאיש ההוא שלו יהיה.
שלו יהיה, לא לפי־שעה, לא מפני שאותו האיש איננו יודע את מי הוא מדבר, לא מפני שהוא מדמה, שהוא מדבר עם גולדמן הבוכהלטר, גולדמן הקוריספונדנט, המשתכר ששים רובל לחדש ויודע שלש לשונות, וכאשר יוָדע לו מי הוא, תוּפר הרֵעוּת ויאמר לו: “לך לשלום למקום שבאת משם”, – כי אם איש שונה תכלית שנוי מזה הוא מבקש, ובית אחר לגמרי, בית ששם יודעים את גולדמן המורה, את גולדמן כמו שהוא, אותו גולדמן המשתכר רק עשרה רובל לחדש, והטועם רק שתי פעמים בשבוע טעם בשר, – את גולדמן השקרן. ואותו האיש לא יהיה לו חבר לפי־שעה, כי אם חבר לעולמי־עולמים. איש אשר ירגיש אתו יחד את הכל, הכל, ולא שותף יהיה לו, שור בשותפות שאפשר לה להבטל בכל שעה ושעה – לא שותף, כי אם בשר אחד ונפש אחת יהיה.
לפניו יוכל לגלות את הכל, מפניו לא יסתיר דבר.
פתאום יעלה על זכרונו דבר־מה…
והוא הולך לאט, מתגנב אל אחד הרחובות השקטים. ערב, רוח קר נעים מנשב, הוא זוקף את צוארון מעילו להגן על עצמו בפני הקור, והוא מחביא את ידיו בכיסו והולך.
“… דבורה, כן, דבורה היא שם הנערה אשר בבית החיט ברחוב פרנצישקני”…
כבחלום הוא רואה אותה, הוא זוכר ביחוד את לחייה המלאות ואת הגומות הנוקבות ברב־חן את הלחיים בשעה שהיא משחקת, והעינים מתחבאות תחת אשמורותיהן ומרמזות משם, כאילו מבקשות הן דבר־מה, ושערותיה עוזרות גם הן אחריהן, מרמזות גם הן יחד את העינים.
מדי פעם בפעם, כשהיה נכנס אל חדרו, היא היתה מביטה אליו מלאחריו וכאילו היתה מדברת אליו איזה דבר.
בימי השבת אחרי הסעודה, אביה סרוח על מטתו, מכוסה בשמיכתו העבה וישן שֵׂנָה מתוקה, אמה יושבת בקרן־זוית ומנמנמת על ה“צאינה וראינה”, בחורים באו שוליי־החיטים, והם משתוחחים, מרבים בדבור, קוראים “ספורי מעשיות” או מספרים חדשות הנשמעות בעיר.
והוא יושב לבדו בחדרו, הוא מקפיד קצת על שהבחורים מרבים אתה שיחה, הוא מרגיש אליה רגשי־התקרבות, כאילו יודעים הם איש את אחיו זה ימים רבים.
הוא נכנס פעם בפעם בחדר שהם יושבים שם, על ידי אמתלאות שונות, ובעברו הוא שולח את עינו אליה, היא מרגשת ומבינה את מבטו, גם היא מבטת אליו – כאילו מבקשת סליחה ממנו… הוא מרגיש, הוא מבין את זאת, והוא נהנה מזה הנאה רבה, ולבו טוב עליו.
הן מחשבותיו גלויות וידועות לה, אך הוא לא יוציא דבר מפיו: מה לו ולה?
והיא מושכת לו חסד, מרבה להיטיב עמו. בבואו הביתה הוא מוצא את חדרו נקי ומתוקן, הכל מסודר על מקומו. מיד אחרי בואו היא נראית על הסף ושואלת: גולדמן! האגיש לך כוס תֵּה?
הוא איננו עונה לה, איננו מודה לה, אך בכל פעם ופעם הוא מביט אליה חרש – והמבט הזה מגלה לה את כל לבו…
והיא הבינה את מבטו – כך נראה לו, ותשב לו גם היא במבט חרש אך מלא ענין…
מה טוב היה לו אז.
הוא הרגיש אז, כי ישנה איזו בריה המתיחסת אליו לא ברוח קרה, הוא איננו עוד בדד וגלמוד, איננו עוד משולח ונעזב.
לא, שם ברחוב הארוך והמזוהם, מול בית־החרשת בעל הארובה השחורה, בנויה חומה גבוהה. דרך השער נכנסים אל החצר, ומשם הולכים אל אחד מחלקי החומה, דרך מעלות גבוהות וצרות, אכסדרה אפלה, ובדיוטה העליונה, על דלת מזוהמה, מֻדבק לוח קטן ועליו כתוב מספר 56, שם באחד החדרים הקטנים יושב החיט ושם – נערה, דבורה שמה, ובלבה…
אז היה מרגיש את עצמו דומה אל כל שאר האנשים, לאחד מבני־העליה, והיה מתעלה בעיני עצמו.
זוכר הוא, פעם אחת שב הביתה, החיט לא היה בחדרו, גם אשת החיט לא היתה בביתה, ורק דבורה לבדה יושבת ומתקנת איזה דבר לאור מנורה קטנה וכהה. זמן רב עמד אצל הדלת, ויבט למרחוק אליה, על פניה הנטוים אל מול הכתנת שעל ברכיה – ושערותיה יורדות על לחייה האדומות.
– ערבא טבא.
– ערבא טבא, שנה טובה – היא עונה לו בבת־צחוק. מבטת אליו, מתאדמת ואומרת:
– אתם הגברים, כמעט אך תנועו תנועה יתירה וכתנתכם נקרעת, אתם מוסרים אותה לכביסה כשהיא קרועה עד שלא תצלח עוד ללבישה וקונים לכם אחרת; כלום יש לכם פנאי, או כלום אפשר לכם לשים לב אל הבלים כאלה? ועל כן נטלתי עלי את העבודה הזאת… הן לא תכעס עלי בשביל זה, האף אין זאת?
הוא לא ענה אותה דבר, אך הביט אליה; זמן רב, רב מאד הביט בפניה – חפץ היה להביע במבטיו דברים רבים, דברים הנוגעים עד הנפש.
את כתנתו היא מתקנת לו, ישנה בריה החושבת אודותיו…
אך הוא לא בטח עוד בה בטחון גמור, לא מפני שלא האמין למראה עיניו אך מפני שהאמין, כי יקרה איזה דבר, כי יבוא איש ויגזול את זו ממנו.
לבו נבא לו כזאת מבלי חשבון ודעת.
הוא הרגיש בלבו איזו רגשות נודעים, רגשות נושנים, אשר זה ימים רבים, רבים מאד, לא הרגיש אותם, ונפשו היתה מתגעגעת תמיד אל הרגשות ההם.
איזה רוֹך משתפך בקרב לבו, מתאוה הוא לבכות, לבכות מרוב שמחה, לתמוך את ראשו אל לב אמו ולהוריד בבכי.
הוא חשב אותה לדבר שיש לו איזה יחס אליה, יחס תמידי, שלא יחדל ולא יפסק לעולם.
וזמן רב עמד ויבט דומם בפניה המלאים.
– מדוע אתה מביט אלי? – היא שואלת אותו בבת־צחוק, בהרימה בידה השמאלית את שערותיה אל מול ערפה.
וקולה מה רך, מה מתון… הוא מלא חמלה ורחמים.
אז ימלא לבו שמחה וגיל, הוא מרגיש את עצמו בין אנשים הקרובים ללבו. בין מכיריו ומיודעיו.
והוא עומד ומביט בעיניה.
לנשק את כל עצמותיה חפץ אז, להתדבק אִתה היה רוצה, להיות אתה לבשר ונפש אחד, להסתיר את ראשו בחיקה ולבכות שמה בדמעות חרישות, לגלות הכל לפניה, לגלות לה, כי עד עתה רמה אותה, אותה ואת אביה, כי אין לו כל משרה בבית־מסחר, איננו משתכר ששים רובל לחודש, ואיננו שולח את כספו הביתה.
אך שקר הכל, הוא איננו משתכר, עני הוא, מורה קבצן, המשתכר רק כדי מחיתו.
עני הוא, נעזב וגלמוד, אין לו איש לתנות בפניו את דאגתו…
אולם בכל זאת לא אמר לה אז, לא יכול לאמר לה, הוא בעצמו איננו יודע מדוע, הוא לא חפץ להשפיל את עצמו בעיניה; אדרבה, הוא חפץ עוד להתרומם, להתהדר בעיניה, רצה שתדע, כי הוא איננו אדם פשוט, אדם מן השוק.
כִּזֵב לה אז, כי מיום הראשון לירח הבא מוסיפים לו על משכרתו עשרה רובל לחדש, וכי יעשה לו בגדי תפארה אחד העשירים ויבקש לו עלמה הגונה.
אז השליכה עליו מבט חרש, ומבטה זה גלה לה אז דברים הרבה…
את כל חייו היה נותן, כי אמת יהיו כל הדברים אשר דבר אליה אז ומדי יום ביומו היא מוסיפה להתקרב אליו.
כשהוא בא הביתה פניה מבהיקים, מאושרת היא עד אין קץ.
הוא חשך אוכל מפיו, פעמים רבות לא החליף את כתנתו רק למען יוכל לשם לאביה את דמי־הדירה בזמנו.
וככל אשר הוסיף להתקרב אליה, כן גדלה תשוקתו לגלות לפניה את כל לבו, לבלי הסתיר מפניה כל דבר.
הוא חפץ כי היא תהיה שלו, לגמרי שלו, כי תדע אותו, את גולדמאן העני, את גולדמן1 האֻמלל.
תמיד היה הולך וחושב מחשבות כאלה.
“כשישוב בלילה הביתה, יגלה לפניה את הכל, הכל באין נסתר כל דבר”.
והיא תקשיב לדבריו, תביט אליו… תנוד לו… תחמול עליו, היא תחבקהו, תמחה את דמעותיו, תנחמהו ותדבר אל לבו.
והלילה ההוא…
הוא שב אל ביתו, איש לא היה בבית ורק היא, דבורה, לבדה יושבת על־יד השלחן.
– ערבא טבא.
היא הולכת לקראתו ועל פניה צחוק.
– גולדמן.
והוא ישב על ידה נוגה ודומם.
– מה נשמע, משה? והמלה “משה” היוצאת מפיה בחבה, לא שמע עוד מאז שיצא מבית־אביו.
– אין דבר.
והיא פושטת אליו את ידה ומבטת אליו בדומיה.
הוא לוקח את ידה בידו, מביט ישר אל עיניה.
– מה בקשתך? – שואלה אותו בבת־צחוק.
עוד מעט והוא נכון לגלות לה את כל לבו, תדע גם היא… עוד מעט, נדמה לו, תקרב אליו, תחבק אותו בידיה תנחמהו: אל תדאג, משה, ה' יהיה בעזרתך.
– למה לנו להונות איש את רעהו? – נזרקות מלות אחדות מפיו ופתאם הוא מפסיק בדבורו.
כמדומה לו, שהיא מבינה למחשבותיו, ולבו רחב ופחד.
– דבורה, דבורה, עתה אוכל לגלות לך הכל… הכל אגלה לך… ידעתי כי אהב תאהביני… ידעתי!…
היא שותקת ומורידה את ראשה נכלמת.
– רק אותי בעצמי, אותי אַתּ אוהבת?
– בודאי – לוחשות שפתיה.
לבו בקרבו נמס, דמעות עולות בעיניו.
– דבורה… בכחש סבבתיך… רמיתיך, לא, אינני משתכר ששים רובל לחדש. אביון אנכי… מורה עני אנכי… רק כדי מחיתי אני משתכר… ופעמים שגם לחם צר…
היא שמה עיניה אליו.
– דבורה אַתּ אוהבת אותי, אותי בעצמי, אותי לבדי? – והוא נופל על צוארה, מכסה אותה נשיקות חמות, נשיקות בוערות.
– כן?!….
והיא שבה אל מלאכתה.
כל הלילה בשכבו על שק התבן, בחדר הצר והאפל, התאבה לבכות, לשפוך דמעות כמים, אבל אי־אפשר היה לו לבכות. דמעותיו קפאו בין ריסי עיניו. לבו היה לאבן.
ביום המחרת, הוא זוכר, יצא משם וישכור לו מעון אחר.
* *
הוא מביט אל סביביו, הליל פרוש על פני כל, והוא עומד על גשר הויסלה.
מרחוק נדמה לו, כי השמים והארץ התקרבו איש אל אחיו, התלכדו וידבקו ויהיו לאחד.
ממעל לו תלוי ים תכלת נקפא, ים על פני ים. יש שיעבור עליו ערפל בהיר ונשקף, אך חיש יתעטף בענן משי דק והוא נשקף ומאיר בעדו. מאחורי הערפל יסע ירח הכסף, העננים חולפים על פניו, פעמים שהוא שולח קו אור דרך אחד מסדקי העננים, הוא מתרחץ בים התכלת, מביט בבת־צחוק של תוגה במימיו. וחיש ישוב וימהר להסתתר תחת ערפלי התכלת, תחת העננים הקפואים.
ובארץ מתחת, על שפת הויסלה, נמשכת שורה ארוכה של פנסים, שורה הנמשכת הרחק, הרחק מאד, ומאחריהם נראה ענן שחור ועב – ומשם והלאה נראה רק ניצוצי־אור, רק זיקי־אש, שהולכים וכלים באויר. נראה, כאילו הם מרחפים באויר בין שני רקיעים בתָּוֶךְ.
ושם מעט הצדה בנוי בית גבוה – עינים שחורות לבית. דומה, שמתו שם כל האנשים בבית רק כתמים שחורים, ובין הכתמים שם למעלה מזהירה עששית קטנה באור כהה.
קול שאון; אופני מרכבה משתקשקים.
וַרשה, עטופה כלה בערפל, מבטת אליו למרחוק באלפי מאורות דולקים, קרני האור לוחמות את הערפל, עוברות ודוקרות אותו, מתלחצות ועוברות בו, אך העלטה כאילו מרמזת לו מרחוק ואומרת: הבה גודל לי, בי עטופה וַרשה הישַנה.
והליל פרוש על פני כל.
והוא עומד על הגשר ומסתכל במים. נדמה לו, כי הכל מסביב מתאבלים אתו יחד, הכל משתתפים בצערו, הכל יודעים ומרגישים את כל הנעשה בקרבו פנימה, מורידים דמעות על שברו, מוצאים אנחות מקרבם.
אך מיד נדמה לו, כי הכל זרים לו, כי אין לשום דבר יחס וקשר אליו, הכל שוחים וצפים להם בפני עצמם, והוא לבדו גלמוד ונעזב בין העולם הגדול וההמון הזה.
וגולדמן מרגיש מיני נענועים, רוחות תוגה מלאות אהבה חודרות אל כל עצמותיו.
בדד הוא, אין איש אתו, רק הוא לבדו, יודע הוא ומבין את עצמו, את מחשבותיו שהוא חושב – הוא מרגיש את עצמו והוא נותן דין־וחשבון לעצמו מכל מעשיו ודבריו.
ותמיד היה בדד וגלמוד.
חפץ הוא להיות קנין של איזה איש, ועוד בימי ילדותו היה חושב מחשבות כאלה, היה דואג מעין דאגה כזאת.
תמיד היה מתגעגע לאיזה בן־אדם שידאג אתו יחד, שיהיה לו לפני מי לתת דין־וחשבון על כל מעשיו, לא לפני אדון, איזה מושל, כי אם לפני אביו, לפני האיש שהוא שלו.
גם ענשׁ יענישהו, גם הכה יכה אותו, אך שלו יהיה ובצלו יחסה.
ואת מחשבותיו אלה חשב זה כבר, בהיותו עוד ילד קטן חשב מחשבות כאלה כל הימים.
וזכר ימי נעוריו עולה לפניו:
אביו ואמו אינם כל היום בביתם, רק הוא לבדו בבית, הוא יושב אצל עריסת אחיו הקטן, והוא מביט בפני הילד הקטנים והחורים, הוא רואה את עיני הילד הקטנות, המתנוצצות ושואלות את שאלותיהן באין אמר ודברים. לפעמים, כשהילד מסב את פניו הצדה, הוא מתגנב אל ארון־הלחם, פורס מן הככר איזו חתיכה, הילד משמיע קול בוכים, אבל תיכף יעצור בבכיו, כאילו יודע הוא, שאין איש אשר ישמע את קולו, והוא שוכב ומביט אליו דומם.
והוא יודע, שכאשר תשוב אמו מן השוק ותתבונן אל הלחם הפגום תענישהו קשה, והוא יושב דומם ומחכה אל ענשו, והוא זוכר פתאם, כי משונות היו הכאות אמו משל אביו, הכאות האם הן יותר חביבות, יותר נעימות. הוא זוכר, כי הרגיש בהכאות אמו מעין רוך וחמלה, כי הוקל על ידי מלקיותיה כֹבד האבן אשר על לבו.
וכרגע יזכר איזה דבר.
יום השבת היה, הוא שב מן הנהר, אשר התחלק שמה על הקרח, כלו קפוא מקור – הוא קבל את שכרו מיד אביו מנה הגונה של מהלומות, שהמטיר עליו עד שפך דם, אך אמו, שישבה עד עתה באחת הזויות ותרא את כל מעשה האב, קמה פתאם ותקרב אל אביו ותדחפהו, באמרה:
– אב הנך רק להכות ולשפוך את דמו, אבל לא להאכיל ולהשקות אותו. ידיך תיבשנה!
מחלוקת פרצה בין האב והאם, וימיטרו זה על זו חרפות וגדופים, והכל על ידו ובשבילו.
ועליו שפכו אחר־כך את כל חמתם:
– הא לך, הא לך! – קראה אמו קול גדול אחרי ששבעה מרורים מחרפות אביו וגדופיו.
אך שונים היו הדברים אז.
את מהלומות אמו קבל באהבה, חביבים היו לו היסורים האלה, כי הרגיש את עצמו בין קרוביו ומיודעיו, חוסה בצל הוריו, יש מי שיריב את ריבו, שישתתף בצערו.
אמו מסרה אותו לבעל־מלאכה, ללמוד אמנו אצל עושה־נעלים. אולם אז רפו ידי אמו, כוחותיה הלכו הלוך ודלים מיום אל יום. מחלה כבדה דבקה בה, והיא התקררה בלכתה בשוק והשעול אחזה, והשעול הולך הלך וחזק, ובבית אין איש לשמור על הילדים הקטנים ולהשגיח עליהם. אז הוציאו אביו מבית־האמן, והוא יושב בטל כל היום בביתו והשעמום מתגבר עליו.
הוא מתגעגע על המלאכה על אדוניו, הוא מתאוה לעבוד עבודה, נפשו??? בהבטלה. אביו משתכר אל צרור נקוב, והוא שופך את כל חמתו עליו, מכה אותו מכות אכזריות, עד אשר נמלט ויברח מהבית ויבלה כל היום בשדה אשר מחוץ לעיר.
ויבואו הימים אחרי חג הסכות. הוא נזכר, כי כבר החל אז הקור בארץ ורוחות רעות היו מנשבות, הכל הורידו דמעות, הכל געו בבכיה, שמי־השמים התאבלו ויוליכו קדרות ויתעטפו בצעיף אֵבל, כל העולם היה למבול של דמעות, גם השמים וגם הארץ, גם הרוחות נאנחות, נאנקות וגונחות, מיללות ושורקות שירי אבל ותוגה.
והוא אז בשדה, הוא וחבריו, הם מקלטים זמורות וקלחים יבשים, עושים חבילה, חופרים חריץ באדמה ומכניסים אל תוכן את הקלחים והזמורות,???? בהם אש וצולים על האש תפוחי־אדמה שהביאו אתם בכיסם איש־איש ככל יוכל שאת. פתאם הוא מרגיש בנפשו כי נעזב הוא, בודד וגלמוד, ולוּ גם יבוא ויכהו נפש – אין מי אשר יצילו מידו. אמו חולה ואביו טרוד כל היום לפרנס את ביתו.
אז צלצלה המלה “תכלית” במוחו, “תכלית, מטרה”. הוא חפץ לעבוד עבודה, להתעסק באיזה עסק, להיות טרוד גם הוא ככל האדם ולא ללכת בטל.
והוא רואה נערים קטנים רצים אל “החדר” וספריהם בידיהם, לכל אחד מהם יש “רבי” שהוא מדריך אותו, אך הוא לבדו נעזב הוא, גלמוד הוא…
והוא שב מן השדה אל ביתו – וענני־עופרת, מחנה של עננים מתאספים ופורשים חופה שחורה על פני השמים.
אחרי כן מתה עליו אמו. עליו היא מתי. אבד לו הדבר היותר יקר בחיים, הדבר אשר עשה וטרח בשבילו הרבה־הרבה.
ותיכף אחרי “השבעה”, הוא זוכר עוד את הלילה ההוא.
הוא גנב מכיס אביו איזו אגורות, הוציא כתנת מהארון, לקח אתו את אדרתו החמה, אשר עשתה לו אמו אשתקד, נשק את אחיו, הילד הישן, ואת כל אחיו הקטנים, ויתגנב על בהונות רגליו דרך הפתח ויצא החוצה – ואיננו.
הוא ידע, כי איש לא ירדוף אחריו, איש לא יתגעגע עליו. האפשר כי היה כן, אילו היתה עוד אמו בחיים?
אך אמו מתה, השיבה רוחה אל אלהים.
ואז, בהלכו על הדרך, ושם במרחבי השדה, טבוע בשבלים הגבוהות, בנוי גדר ה“בית־עלמין” ורק מצבו קטנות אחדות נשקפות כאילו שחו כלן אל ראש ה“אהל” הגבוה וכאילו אומרות: אתה תהיה למליץ בעדנו.
ושם קבר חדש, קבר אמו. שם במקום שמונחות האבנים הקשות, שם מבטת אמו מתוך קברה. היא יודעת, כי משה’לה שלה בורח מבית אביו, הרחק, הרחק מאוד, בתבל הגדולה.
ומתוך קברה היא מברכת אותו על דרכו:
“צאתך לשלום, בני! צאתך לשלום, בני!”
אז נשק את ציצית ה“הטלית קטן” אשר לבש, ואת תכריך “סדורו הקטן”.
והוא בא אל אחת הערים הקטנות.
הוא זוכר, כי קנה לו אז גלוסקה בשתי אגורות ואת יתר הכסף, ארבע־עשרה אגורות הנשארות, צרר לו בכתנתו, חשך אותם לימים יבואו.
נער קטן עודנו אז, וכבר הוטל עליו לדאוג לעצמו כאיש בא בימים.
הוא עומד בשוק ובוכה, איננו יודע לאן יפנה, לאן ישים פניו.
איש עובר על פניו, רואה ילד בוכה והוא עומד ומביט אליו. עוד אחד בא, קהל גדול נאסף מסביבו, ואחד החיטים, זוכר הוא, לקחהו אל ביתו ללון אצלו בחדרו הצר על שק תבן. ראשו מוטל סמוך אצל קיר החומה, ורגליו סמוכות אל ראש הגג וקרן אור הירח נשקפת דרך החור אשר בגג.
מעוטף בשמיכה המזוהמה הוא שוכב וחושב.
עליו לדאוג עתה בשביל עצמו.
הוא למד בבית־המדרש, סמוך על שלחן אחרים, ובבית איש זר הוא לן כל הלילות.
לאט־לאט נשכח ממנו זכרון אבותיו.
ירא הוא מפני כל איש. הוא נכנס ברשות כל איש ואיננו אף ברשותו של אחד. אדם לעצמו הוא, איננו שייך לשום איש, כי אם לו לעצמו, לו לעצמו.
והוא חפץ להיות קנין של מי, להיות שייך למי.
והוא עזב את בית־המדרש, ויבוא לעיר הגדולה להשתלם בלמודים, הכל הבטיחו לו הבטחות טובות, אבל איש לא קיים את הבטחתו.
ובעיר הגדולה הוא מרגיש את עצמו גלמוד משהיה, נעזב ומשולח משהיה.
שם בעיר הקטנה התעסקו עמו, היה לשיחה בפי הבריות. שם ידעו, כי ישנו בחור אחד ושמה משה, “ישיבה־בחור” הוא, שסר מדרך הטוב, שיצא לתרבות־רעה – מקללים אותו קללות נמרצות, שמו לחרפה ולדראון.
אבל שם היו יודעים אותו, התעסקו בו…
ופה בעיר הגדולה, מי ישים אליו לב? פה כאילו אומרים לו: עשה מה שלבך חפץ, לך והתלה על האילן, או שכב על משכבך ולא תוסיף לקום. איש אינו יודע דבר על אדותיו.
והכל שוים ביחוסם אליו. אולם הוא מתאוה לאיש, שיהיה קרוב לו יותר מכל האנשים.
* *
וגולדמן מביט מסביב לו, והלילה כסה הכל, חשך ואפלה מסביב, אנשים בודדים רצים־נחפזים אל ביתם, כל איש אל משפחתו ובני־ביתו.
הוא חש בנפשו, כי גם עליו ללכת הבית, כי יש לו מקום ללכת, למהר שמה. גם עתה יסתיר את פניו בשק התבן המזוהם; זה הוא ביתו, זאת היא משפחתו, אליו ישפוך רוחו ויתנה צרת נפשו.
והוא עושה את דרכו הלאה, הלאה.
והוא זוכר:
שם בבית־הַקוה.
רחל’ה. הוא מליט את פניו באדרתו – רחל’ה.
בחדר אשר מאחרי חדר־הקַוה, שם בין הקיר והדלת, שם החזיק ידה בתוך ידו, ובאזניו מצלצל קולה הנעים.
הם יושבים, והיא מגלה לפניו את הכל… הכל היא משיחה לפניו. אביה היה לפני בוּכהלטר באחד מבתי־המסחר, עתה חולה הוא, לעבוד אינו יכול, ועל כן שכרו להם בית־קַוה.
רצונה של האֵם, כי תקבל רחל’ה את האורחים בפנים יפות, בחבה, להתנהג כמנהג הדור החדש.
לזה קריצת־עין, לזה ניד־שפתים, לזה צחוק־חן.
– כל אלה, בתי – מסבירה לה האֵם – מנהג הדור הוא כך, באופן כזה ירבו ה“אורחים” בביתנו, אם מקבלים את בני־האדם בפנים מסבירות הם חוזרים ובאים פעם ופעמַים.
לא בפירוש היא אומרת לה את כל הדברים האלה, אינה מצוה אותה במפגיע אך כך היא דעתה.
אך רחל’ה מבינה, כי העלם הבא אל בית־הקוה שלהם, הבחור הקונה מידה דבר, מרבה עמה שיחה, לה הוא מתכון… הוא מתכון לאיזו טובת־הנאה ממנה.
והיא, רחל’ה, נערה שקראה הרבה יודעת רוסית ופולנית, יודעת היא את חיי הנודדים והעזובים שאין להם בית, היא אינה מבזה אותם בלבה – אדרבא, אליבה דידה, הם (כלומר, אלה הנודדים הבאים להשתלם בלמודים) חשובים מאד בעיניה.
והוא יושב ומאזין.
והיא מספרת לפניו את הכל, את כל לבה היא מגלה לפניו, כי בעל־הבית נושה באביה את דמי־הדירה, וכי אין להם אל מי לפנות לעזרה! אביה מוטל על היום בערשו, חולה הוא; אמה ממטרת עליו מבול של קללות, חרפות וגדופים…
והיא אינה מתביישת בפניו.
היא מכרת אותו, כי איננו אדם מן השוק, שלא תגרע בעיניו, שלא יבזה אותה בלבו בשביל עניותה.
והוא יושב ומאזין.
היא, הנערה העניה, מגלה לפניו את הכל, חושבת אותו לאיש ככל שאר האנשים, וּמתנָה לפניו את צרת לבה.
והוא שבע רצון בעצמו, ניצוץ גאוה נזרק בו, הוא חושב את עצמו לאיש, אשר אם רק יחפוץ יוכל לעזור, וכי ישנם אנשים המבקשים עזרתו.
והוא זוכר את כל אלה.
והוא מרגיש את עצמו נקשר אליה, מרגיש שהיא שלו, שלו היא, היא מכרת אותו…
וגם הוא מגלה לפניה את כל לבו.
ערכו לא יאבד בעיניה, מבינים הם איש את רעהו, לפניה יכול הוא להֵרָאות כמו שהוא, לפניה איננו צריך להתהדר, להתגאות.
היא אינה דומה להעלמה אשר ברחוב פרנצישקני, החיטית המודדת ערך כל איש לפי מעותיו, אבל לא כן היא, רחל’ה, משלנו היא. עלמה בעלת לב רַגש, לב משתתף בצער כל איש אֻמלל וקְשה־יום.
והוא מגלה לפניה, כי נעזב הוא, כי אין לו הורים, כי היו לו ימים, והימים רחוקים הם מאוד, ימים רעים ומרים, (והוא מספר לפניה גם את ה“הוה”, את כל הרעה אשר לו עתה, כאילו היה הכל בעבר), כי היו ימים שהיה רעב ללחם, היו ימים אשר לא היה לו כסף גם לשלם דמי־דירה, אבל עתה, עתה נשתנה מצבו לטוב.
אולם בלבו הרגיש, כי חפץ הוא להיות אהוב, הוא בעצמו עם חסרונותיו ומגרעותיו, הוא בעצמו כמו שהוא.
ונדמה לו, כי מכירים הם איש את רעהו זה כבר, כי מקורבים הם זה ימים רבים, רבים מאוד.
כשהוא יוצא מביתו הוא יודע, כי יש לו מקום ללכת שמה; כשהיה באחד הרחובות הרחוקים מביתו היה מבקש לו דרך קצרה, ובהביטו מרחוק אל בית־הקוה היה נהגה בלבו: פה יש נפש אחת הקרובה אליו מכל שאר בני־האדם.
הוא חש, כי רחל’ה זו שלו היא – כי קרובה היא אליו זה ימים רבים, רבים מאד…
הוא מגלה לפניה את הכל, מספר לה את כל אשר אתו, אך הוא מיפה את הדבר מעט, מקשט אותו מעט.
וכשהיה רואה את הבחורים, המתאספים שמה בלילה, מתלוצצים אתה, קורצים לה בעיניהם, נשבר לבו בקרבו, והוא חפץ לגרש אותם משם – להזהירם לבל יזידו עוד לדרוך על סף הבית הזה; איזה יחס יש להם עם זאת ששֶלו היא?
איזה בחור צהוב, שצוארון גבוה מכסה את הפִּיקה שבצוארו, בעל פנים המכוסים כתמי־קיץ, ומשקפים על אפו, התחיל לבוא אל בית־הקוה, היה שם לבן־בית. הוא מדבר רק פולנית.
אמה מקבלת אותו בחבה יתרה, מכנסת אותו לחדר הפנימי, והוא אוכל שם אתם לחם, כאחד מבני המשפחה ולא כאַחד האורחים.
הוא מזמין את רחל’ה ללכת עמו אל התיאטרון ומביא לה כרטיסים.
האֵם מתבוננת בזה ולבה בקרבה רחב ופחד מרוב עונג, היא מבטת בעיניה, האובדות בין קמטי פניה, וכל פניה צוחקים, וכאילו אומרים: האח מה גדול מזל בתי, אל תשלוט בה, חלילה, עין רעה.
והוא, גולדמן, יושב לו באחת הפנות – יושב ומביט.
ורחל’ה גם היא מבטת אליו – כאילו היא שואלת בעצתו.
והיא מודה להצהוב על טוב לבו, היא אינה רוצה ללכת לתיאטרון.
אמה כועסת עליה, מבטת אליה ברגז.
והוא, גולדמן, זוכר את כל אלה.
כל הלילה שוטט בחוצות, רקד, צהל וידבר אל לבו: האח, רחל’ה שלי היא, שלי היא.
ומה יש לו ולה?
לברוח אִתה הוא חפץ, לברוח אתה הרחק, הרחק מאד, לבדם יהיו, הם לבדם, איש לא יראה אותם, איש לא ידע דבר… כל העולם ישכח אותם…
רק הם שניהם לבדם.
ראשו נשען אל חיקה… הם ישכחו את התבל, והתבל תשכח אותם.
ואחרי רגע…
לא, הוא רוצה כי תהיה שלו בפני כל העולם כלו; הכל ידעו, הכל יראו כי זוג המה, הכל ידעו כי לב ונפש אחד המה.
הכל, הכל ידעו, לא ייראו מפני איש.
והוא זוכר אז, כי בשובו לביתו בשעה מאוחרת, הסתיר פניו עמוק־עמוק בשק התבן, ויחבק את השק התבן, לחץ אותו.
– שלי, שלי אתּ, רחל’ה.
ופעם אחת בשבתו את הנערה שלו, את רחל’ה, שם בחדר אשר מאחרי חדר־הקוה, היא מספרת לו, כי להבחור הצהוב שלש מאות רובל שמורים בבית הבנק. חמשים רובל הוא משתכר לחדש, והוא אוהב אותה… הוא חפץ לקחת אותה לו לאשה, הוא נכון לקחת אותה בלי כל פרוטה נדוניא. והיא, רחל’ה, רחל’ה שלו שואלת בעצתו, כיון שרע נאמן הוא לה, היודע את מצבה, הוא יחוה לה את דעתו, יאמר לה מה שעליה לעשות
הוא לא ענה לה דבר, אף הגה לא הוציא מפיו.
בראשונה, כאשר התודע אל רחל’ה ויגלו איש באזני רעהו את כל מכת־לבבם אמר בלבו, כי כבר קנה את לבה, לולא זאת – למה דברה אתו דברים של חבה?
הוא זוכר, כי תמיד כשהיו מראים לו פנים מסבירות היה שמח, וכי נערה שהראתה לו פנים שוחקות, מיד היה אומר כי היא אוהבת אותו.
ורחל’ה, כאחת הנערות שהרבתה לקרוא, יודעת, כי העניות לא תחשב לחרפה, כאשר התודעה אליו, חשבה אותו לאיש שתוכל לשפוך שיחה לפניו, אך כאשר נזדמן לה שדוך הגון, בחור הרוצה לקחת אותה כמו שהיא, כאחת מבנות חוה המתאוה להיות לאֵם – החזיקה בזה בשתי ידיה.
והוא יושב בבית־הקוה.
והבחור הצהוב היה שם לבן־בית גמור, הוא בא שמה כאדם הבא אל ביתו.
הוא מביא לה בכל ערב וערב תשורות שונות, והיא, רחל’ה, מראה אותן אל גולדמן; מה רבה הצלחתה, כי חתן טוב כזה נפל בגורלה!
וצר לה לרחל’ה, בהתבוננה כי גולדמן איננו שמח באשרה, כאשר אמרה בלבה הלא גלתה לפניו את כל מסתריה. מי כמוהו יודע צרת נפשה, שהיתה לה עד הנה ומה מאֻשרת היא עתה!
כשיחזיק אחד האורחים בידה היא שולחת מבטה אל הצהוב, כאילו מבקשת ממנו סליחה או רשות.
והם מטַילים שניהם בגן.
וגולדמן הולך בעקבותיהם בלאט.
לא מפני שיש לו איזו כונה בדבר, כי אם פשוט, הוא נהנה מזה.
הצהוב מתבונן בזה – דוחף אותה קצת ומראה עליו.
וגולדמן אינו מוצא לנחוץ להסתר תחת אחד האילנות, כי הלא איננו מתכון לשום דבר.
ורחל’ה רואה אותו, מנענעת לו בראשה בחבה, וכאילו היתה ברצונה להודיע לו, כי יש לה חתן טוב, וכי הוא צריך להיות מאֻשר על ידי המקרה הזה שקרה לה.
והוא? – הוא שבע רצון מזה.
אין לו כל תביעה לאיש, אין לו כל זכות להתאונן…
מאֻשר הוא, שבע רצון ונחת הוא, בשעה שהוא נעזב וגלמוד, בשעה שאין לו בעולמו אלא הוא.
בשעה שטוב לו, בשעה שיש לו מכירים, שיש לו איזה יחס עמהם, הוא מרגיש אחרי כל הטוב – כי אין הדבר עוד כמו שצריך להיות.
מתגעגע הוא להיות עצמו, לבדו… להיות בדד, נעזב ומשולח. להיות אֻמלל… שפל ונבזה….
הוא זוכר, כי פעם אחת בהיותו בבית־הקוה, ואז היה גם הבחור הצהוב שהיה שם בכל פנה ופנה, והיא רחל’ה תמיד על ידו.
גשם בחוץ.
הבחור הצהוב רוצה לצאת, והיא מוחה בידו, באמרה: תתקרר עוד, חס ושלום!
הוא אץ לדרכו.
והיא מסירה את מטפחתה אשר על צוארה, נגשת אל הצהוב ומשימה אותה על צוארו, מעמידה לו את צוארון אדרתו ומרכסת לו בשִׂכִּים.
– שובב, השמר לך לבל תתקרר – מאיֶמת היא עליו בצחוק.
והוא ישב לו אז וראה את כל אלה.
ידה, היד החמה שלה, נוגעת בצוארו, בצואר הבחור הצהוב, יראה היא שלא יתקרר החתן שלה.
והוא מרגיש רגשות נעימים, רגשות ישנים, ורוחות נעימות מנשבות וחודרות אל כל אבריו.
והוא הביט אליה ואל הבחור הצהוב, מבטיו הפיצו אש זעם, בראותו שהיא, רחל’ה, מחבקת את צוארו.
ולא מפני שהתאוה לאיזה דבר או שבקש איזה דבר ממנה הביט אחריה… רק, פשוט, הוא נהנה מההבטה בעצמה.
והבחור הצהוב מתבונן שהוא, גולדמן, מביט אליהם, ופניו הצהובים מלאים קצף, וכתמי־הקיץ על פניו, וכל יצוריו כאילו צועקים באזני גולדמן: נבל, מדוע אתה מתחקה על שרשנו, מה לך ולנו?!
והבחור הצהוב קרא את אמה ללכת אחריו בחדר השני. הוא התלחש שם אתה.
והוא יודע כי על אדותיו התלחשו.
אבל הוא, גולדמן, אחרת חשב אז. זוכר הוא את הנערה שלו, שם בחדר השני שהם יושבים בו שניהם ומדברים, איש־איש מגלה סודו באזני רעהו, איש־איש שופך מרי־שיחו ותוגת נפשו באזני רעהו; נפש אחת יש הלוקחת חלק בו.
ולא צר לו עתה על אשר נשתנה הדבר.
הוא היה כבר מוכן ומזומן לזה.
אולם בכל זאת הוא מתאר לו, מה טוב היה לוּ נגשה אליו רחל’ה שלו והיתה קושרת לו את מטפחתה על צוארו, היתה דואגת לו לבל יתקרר, חס ושלום.
חום עובר בכל יצוריו, איזה כח נסתר מנשב עליו, מסיר ממנו את המועקה אשר על לבו, טובל הוא בים של אהבה, נחמה וחיים.
אבל תיכף הוא מאשים את נפשו:
“אנכי, אנכי אינני בן־אדם כלל, איני דומה לאיש אחר, איני כדאי והגון לכך, אנכי איני רשאי לתבוע דבר, אין לי כל זכות ומשפט, אדם משונה אני”.
היא, רחל’ה, היתה מחבקת אותו, דואגת לו, היתה קוראה לו: גולדמן שלי, גולדמן שלי, היתה מזמינה אותו לחדר מיוחד, חדר לפנים מחדר, שם היו יושבים, לבדם היו יושבים שמה, ואיש לא היה מפריע את אשרם.
ובין רגע: כשר וישר הדבר, ראוי אתה לעונש זה, היה לך וגזלו ממך.
ובשעה שהוא חושב מחשבות כאלה, נגשת אליו אמה פתאם.
– בבקשה ממך, צעיר לימים, לך לך אל המקום שממנו אתה בא, מוחל אני לך במחילה גמורה את החמש ושבעים קאפ' שאתה חייב לי, אך לך מזה.
הוא לא ענה דבר – רק הביט חרש אל רחל’ה, שעמדה והביטה אליו כמבקשת סליחה, ויצא.
ולא היה הדבר רע בעיניו כלל.
…. החמש ושבעים קאפ' היו לו בכיסו אך לא רצה לשלם לה, כדי שלא תחשוב האשה כי הוא חפץ ליפות ולישר את מעשיו בעיניה…
ואל תאמר האשה הזאת, כי היתה לו בזה איזו כוונה….
* *
לילה.
דלתות הבתים סגורות, החנויות נעולות, האצטבאות סתומות, כתמים אפלים ושחורים צללים שחורים, כתם על גבי כתם, צל על גבי צל, עלטה ואפלה מסביב.
פנסים דולקים, רחוקים מרחק רב זה מזה, והאור הכהה, האור הרפה הנופל ומאיר על המדרכה, כאילו הוא מלוה את הרחוב השמם, והוא נבלע ואובד בים של חשך ואורו כמעט שאינו מורגש כלל.
מרכבה נוסעת מרחוק, קול משק האופנים, שאון הסוסים נשמע למרחוק והקול הולך הלך ורפֹה, הלך ומעט, השאון נבלע בדממת הליל והוא הולך ומתמעט עד שהוא משתתק לגמרי.
הנה פועל שכור הולך, לבדו הוא הולך, מתנועע הנה והנה, פעם בצל ופעם לאור הפנס. אך פתאם, כאילו ידע השכור כי אין איש אשר יתבונן אל “העויותיו” הוא זוקף את צוארון אדרתו ושב נוגה וזעף אל ביתו.
ולבדו, סמוך אל כתלי החומות, הולך גולדמן, ראשו שחוח לארץ והוא מביט בעין חודרת אל האבנים, כאילו חפץ הוא למצוא שם איזה דבר. אחרי כן הוא מרים את ראשו, מביט מסביב, רואה אחד הפנסים והוא נגש אליו, עומד על־יד הפנס כאילו הוא חפץ, כי האור שמפיץ הפנס יחמם לא רק את גופו הקפוא, כי אם גם את נשמתו הקפואה…
פתאם הוא שומע קול צעדים מאחריו.
והוא עומד, כאילו מחכה עד אשר יקרבו אליו ההולכים.
וקול הצעדים הולכים וקרבים, קול צחוק נחנק, קול אדם מתנמנם, הכופה את עצמו לצחק, נשמע בדומית הליל.
הם נגשים! נערה חבוקה בזרועות עלם צעיר.
בעברם שולחים הם את מבטם אליו, והמבטים כאילו אומרים לו: למה אתה מביט אלינו, מה לך ולנו?
בדומיה אך במהירות רבה, בתאוה ותשוקה נמרצה, ממהר גולדמן אחריהם.
אוחזים הם איש ביד רעהו.
ולב גולדמן פחד ורחב. סקרנותו גדלה מרגע אל רגע.
הנה זה עתה הטה העלם את פניו אל העלמה, והוא מביט ישר אל תוך עיניה. והרבה הרבה מביע המבט החדש הזה, מבט באין אמר ודברים.
וגולדמן הולך אחריהם, הולך וקרב אליהם, עוד צעד אחד והנה הוא ביניהם, והוא זוכר את זאת, והוא נרתע מעט לאחריו, מתקרב אל החומה, הוא מתכוץ, מצטמצם לבל ירגישו בו, והוא הולך דומם בעקבותיהם, הולך ומביט.
חשך ואפלה מסביב, ערפל עב.
הולכים הם לפנים וגולדמן אחריהם.
והנה הוא רואה, כי העלם הצעיר לוקח את העלמה בזרועה, אוחז בה בחזקה, לוחץ אותה לחץ רב. הנה הוא מביט אל תוך עיניה, וגולדמן יודע את כונת מבטו זה. יודע הוא, כי מבטו זה מביע איזו שאלה: התרשיני? עתה הוא מסב את מבטו, אך זרועו חזקה. דבוקה אל זרועה, כאילו מחזק הוא על ידי זה בקרבה את ההרגשה שהוא חפץ לעורר בה, כאילו הוא מגלה לה על ידי זרועו איזה דבר…
וגולדמן הולך אחריהם, מביט אליהם ולבו טוב עליו, כאילו איזו יד נעלמה מלטפת אותו, כאילו איזה קול נעים מחליק שם על לבו: גולדמן! גולדמן!
חום נעים עובר בכל אבריו.
חפץ הוא עתה לצחוק, לצחוק בקול גדול, לקפץ, לרקד באמצע הרחוב, ואחרי רגע הוא חפץ לבכות, לבכות בקול רם, דמעות כמים ישפכו מתוך עיניו.
אולם הולך הוא דומם, עקב בצד אגודל, בכבדות הוא מניע את רגליו.
הנה הוא רואה את הנערה והיא מתרפקת אל העלם, שערותיה המופשלות לאחריה סמוכות ודבוקות אל זרועותיו, וכל גוה מחֻבר אליו. מתלכד בו; הנה היא מרימה את ראשה, נושאת את עיניה, והוא מרגיש, כי עיניה מביטות ישר אל פניו, כאילו הן אומרות: הנני בידך, עשה עמדי ככל הטוב בעיניך, – וידו חובקת את גוה בעדינות ורק נגיעה קלה היא נוגעת בה.
וגולדמן הולך אחריהם, מתכוץ ומצטמצם, למען לא ירגישו, לא יתבוננו בו, וכצל שחור הוא הולך אחריהם, הוא מביט והאש השחורה שבעיניו נראית בחשכת הליל; ידיו רועדות, ורוח צח מנשבת ועוברת בכל גוו – הוא מתגעגע לאיזה דבר, רגשות ישנים מתעוררים בקרבו ושופכים נחלי נעימות בכל יצורי גוו.
הנה הם עומדים שניהם אצל אחד השערים, גולדמן מפסיק בלכתו ועומד מרחוק.
הם מצלצלים בפעמון, עומדים סמוכים איש על־יד רעהו, כאילו יראים הם להפרד זה מזה אף לרגע אחד.
אור הפנס הקרוב נופל עליהם, והוא מביט ורואה רק את חצי פניה ושערותיה, החצי השני נשען על זרועו.
קול צלצול מפתחות נשמע, דלת השער נפתחה.
הנערה כאילו הקיצה משנתה, מבטת בחרדה מסביב, שולחת אליו מבט של שאלה…
ושניהם נעלמים, ורק קול צלצול מפתחות מגיע לאזני גולדמן.
הדלת נסגרה.
הוא עומד רגע אחד, מביט על הדלת הנסגרה… עומד ומביט, סוקר בעיניו, פתאם הוא מתעורר והולך משם בצעדים נמהרים.
הלילה פרש את צלו על כל אשר מסביב, דומית מות שוררת בכל.
רק צל שחור מתנועע נראה, ורק קול צעדים רפים, קול אחד העוברים נשמע.
גולדמן הוא זה.
זמן רב הוא הולך, אך מחשבה אחת במוחו, רגש אחד בלבו, תמונה אחת לנגד עיניו.
הם, הוא והיא, עמדו לנגד עיניו, הוא התבונן אל כל תנועותיה, כל מבטיה, ראה את ההתקרבות, את ההתקשרות אשר ביניהם.
שם הם יושבים בודאי לבדם, באין מפריע, אחוזים איש ברעהו, היא מתרפקת עליו והוא נוגע בה נגיעה קלה, היא תומכת את ראשה על לבו, מבטת היא עמוק־עמוק בעיניו, לוחשת לו באזניו: מסורה אני בידך, עשה אתי ככל הטוב בעיניך…. והוא נוגע בה נגיעה קלה, כאילו ידו מרחפת ועוברת על פניה, שפתיו נוגעות בשערותיה ואומרת: ילדה פתיה, אל תראי!
והוא ממהר ללכת.
רעיון עובר פתאם במוחו, הוא משתקע מעט במחשבותיו, חורק בשניו:
“הם כשתי יונים תמימות. מדוע לא? מדוע לא?”
הוא זוכר זאת היטב.
מאחורי הדלת עמד, ומבעד חור המנעול הביט, הסתכל וראה.
ויודע הוא, מה גדולה תהיה חרפתו, אם ימצאוהו עומד מאחורי הדלת, אך הוא בעצמו איננו יודע למה, מדוע עליו פה לעמוד מאחורי הדלת, הוא נהנה מזה, תאותו גדלה מאד לראות זוג מספר אחרי החתונה.
הוא הביט וידיו ורגליו רעדו, לבו בקרבו דופק בחזקה, אך עמד והביט.
הוא יושב על־יד השלחן, שעליו פרושה מפה לבנה, ממול שתי המטות הגבוהות המוצעות תלוי ראי חדש, היא עומדת על־יד הראי ומסרקת את שערותיה. הוא יושב על־יד השלחן לבוש כסות־לילה, כפה על ראשו (כנראה, קם זה מעט משנתו), בידו איזה ספר והוא מעיין בו, מרים פעם בפעם את ראשו מן הספר ונושא בגנבה את עיניו אל הראי, ששם היא עומדת ועושה את שערותיה, הוא רואה בראי את פניה העגולים, את לחייה המלאות והאדומות ועיניה המביטות בחן ובחסד.
הלב הוא כאבן־שואבת. היא עומדת ומתקשטת, מפשילה את שערותיה פעם לפניה פעם לאחוריה, מסתכלת בראי לראות איך ייטב לה.
שם על אחת המטות המוצעות מוטלת אדרת־משי שלה, כובעה האמוץ בעל הנוצה הלבנה והארוכה, טבעות זהב ונזמי זהב.
היא עומדת על־יד הראי ומתיפה, משליכה עליו את מבטיה אחורנית בגנבה, אך הוא מתבונן עליהם, רואה אותם.
והוא עושה את עצמו כאילו אינו רואה מאומה, כאילו אינו מתבונן עליה כלל, והוא קורא בספר. צר לה מעט על הדבר הזה, מדוע אינו מתבונן אליה, היא מבטת לאחוריה, אך הוא אינו מפסיק מלמודו, אך בשעה שהיא אינה רואה הוא שולח מבטו אליה, מתחכך בזקנו, מעוה מעט את פניו, כאילו אומר: “אין דבר, אין דבר” – וחוזר וקורא.
– גדליה, התאכל פירות של שבת? – שואלת היא פתאם ומסבה את פניה אליו.
כן, הוא זוכר היטב את קולה, את החן השפוך על פניה בדברה, ופניה מפיקים תנועה, כאילו היא אומרת: “האף אין זאת, אשה יפה וטובה לך?”
הוא זוכר את זה היטב, הוא ירד מהמעלות, כל היום שוטט בכל רחובות העיר.
הם התגרו בו, כלם קשרו עליו קשר, לדבר באזניו דברים שפלחו את לבו, דקרו את חדרי נפשו.
ועתה בחשכת הליל – ליל החשך מתגרה בו, צוחק ולועג לו…
– חַ, חַ, חַ! – נשמע קול בחוץ.
שומר הלילה מביט מסביב, נגש אליו, מסתכל בעיניו.
– אַ טִי קוּדַא יִדְיָש? (אנה אתה הולך?)
הוא התעורר פתאם, והוא רץ אל כל אשר תשאינה אותו רגליו.
כל מחשבותיו דללו, כל זכרונותיו חרבו, כל רגשותיו מתו וכל מחשבותיו כלו.
בלבו הוא הרגיש איזה דבר, תערובות של טוב ורע.
ולבדו הוא סובב בלילה בחוצות.
הוא בא אל הבית שהוא גר בו, מצלצל בפעמון, מצלצל בכח בשכחו את הכל.
השומר בא ובידו חבילה של מפתחות ופותח את הדלת.
וגולדמן מביט על השומר מבט של שאלה, כלומר: הבא אליו מכתב או הבקְשוֹ איש בביתו?
השומר מבין למחשבותיו ומנענע לו בראשו.
ובעלות גולדמן את המעלות הגבוהות והחשכות שמע קול מגרד בדלתו.
הוא ידע מי הוא המגרד, זה הוא החתול השחור המתגולל באכסדרה.
-
במקור: גולמדן, הערת פב"י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.