רקע
שלום אש
בדרך

יום חורף. השמים האמוצים, המשתרעים על פני הרחוב, מראיהם כמראה עיף וחלש; נדמה, כאילו הם מרוצפים למעלה כרצפת אבני הרחוב הישנה, המשתרעת לעומת פני השמים מלמטה. בעיני שליגלמן נראו פני השמים כתנועת פני איש המבעת: “מה איכפת לי?” מפני שרגילים הם בכך. רצפת הרחוב מתפשטת ונותנת לעגלות רבות ולרגלי בני-אדם רבות לדרוך עליה, מפני שהורגלה בכך משכבר הימים… אף השכור העני העומד בצדי הרחוב ופושט את ידו הקצוצה, ופניו כפני איש ישר וכשר, – גם הוא עושה זאת מפני שהורגל בזה…

וגם הוא, שליגלמן, סובב כל היום בחוצות העיר – מחמת ההרגל, והוא לא שם את לבו להצער הסתום הלוחץ אותו בחשאי, – רגש ישן ונודע הוא, שאין שוה עוד לטפל בו…

בלכתו על פני הרחוב, התעצב שליגלמן אל לבו. הוא זוכר, כי זה חמשה ימים שלא לקח שום ספר-דקדוק בידו, ומבטאו הרוסי כל כך דומה למבטא יהודי, עד שחבריו אינם מבינים אותו כלל בדברו אליהם רוסית, ולפיכך נפשו קצה בלמודיו. בימים האחרונים ראשו סובב עליו כגלגל, עד שאינו יודע את כל מה שנעשה אתו, וגם הוא בעצמו אינו יודע מדוע זה? חיי העיר הגדולה נמאסו בעיניו, הוא מרגיש את עצמו בודד, והוא חפץ לנסוע… הרחק… הרחק…

בבואו הביתה הוא מוצא את וָלְבֶּרג שכנו יושב כפוף ומעיין בספרו, בקמטו את מצחו ובצפצפו בשפתיו. ארבעת כתלי החדר הריקים כמו עומדים ומחכים לדבר-מה.

בזכרו את ולברג היה איזה צער נסתר לוחץ בכל פעם את לבו. בלבו חשב: הוא בודאי יעמוד בנסיון בירח מאי ויהיה לורה.

ואז זכר שליגלמן, כי הוא מרמה את עצמו; הלמוד נראה בעיניו כאיזה דחוי. הוא מדחה את עצמו: היום, מחר אלמד, כחוב ישן שהלוה משמט את הנושה בו.

ובלבו הוא שואל את עצמו; מה, האם ילד אני?

הוא לא מצא את עצמו אשם בזה, רק מצטער הוא על מה שהדבר הוא כך.

ואותם, שם בעיר הקטנה, גם אותם הוא מרמה: הוא הגיד להם בטרם עזב אותם, שהוא נוסע לורשה לעמוד בנסיון, ואחר-כך יסע לברלין, ושם ילמד עד שיהיה לדוקטור-רב.

ואחיו, ראש-הקהל בעירם, שולח לו כסף, – אחיו זה מצפה בכל יום ויום שהוא, שליגלמן, ישוב מברלין ושערותיו ארוכות, והוא, אחיו, יכול להתגאות בו.

ושליגלמן נתבייש בפני עצמו. הוא הרכין את ראשו וילך הלאה:

– כן. דוקטור-רב, כלם ירוצו אחרי: ראה, הדוקטור הולך.

ובזכרו את החמשה-עשר רו"כ, שעליו לקבל מאחיו בקרוב, החליט בלבו להשיב לו תיכף-ומיד את הכסף: “איני חפץ למכור את נפשי! – טען אל עצמו – אנכי איש חפשי, וחפשי חפץ אני להיות. כל מה שאני רוצה לעשות אני עושה. אין לי צורך בכספך, ואיני צריך לרמות אותך”.

ובכל-זאת הצטער שליגלמן על אשר זכר את החמשה-עשר רו"כ, כי זה היה גלוי וידוע לו, כי כמה שהוא מצפה יותר לאיזה דבר, כן תכזב דוקא תקותו.

והוא חפץ להשתיק את מחשבתו זו; אולם כאילו להכעיסו באה דוקא עתה המחשבה בלבו, כי זה שנים שלשה שבועות אשר קבל מכתב מאחיו, כי הוא שלח לו את הכסף על כתבת ה' גולדמנוויטש בן-עירם, והוא טרם קבל.

ונגד רצונו הוא מכין את פעמיו ללכת אל רחוב טוַרְדַא, אל בית-משכנו של ה' גולדמנוויטש.

בלכתו חשב שליגלמן, מה לעשות בכסף? אם לשלם שכר-דירה, אם לקנות לו מנעלים, ואם לשלם בעד ארוחות-צהרים לחדש? ובאותה שעה בעצמה חשב בלבו גם על דבר הנסיעה…

מאז בא לורשה הגדולה הוא מתגעגע לנסוע פעם אחת אל איזו עיר קטנה ולשהות שם כמה ימים. הרחובות, הבתים היו לו למורת-רוח. בכל מקום שתשים בו עיניך, שם רק תראה אנשים ובתים. גם השמים נראים כרצועה ארוכה. משבצת בין שני טורי הבתים, והכל ביחד נראה כבית-סוהר גדול; גם השמים משמשים פה לתקרת-ברזל לבית-הסוהר הזה, הרחוב הוא רצפת בית-הסוהר, והאויר הוא אויר בית-הסוהר…

והוא זוכר את פני השמים הרחבים המשתרעים שם, על עירו הקטנה. והם כפני אֵם רחמניה הפורשת את כנפיה לחסות על ילדיה האהובים: שם מאחרי הבתים נמשכים השמים מתפשטים והולכים ונוטים לארץ עד מעבר עצי היער…

ובעיני שליגלמן היתה הנסיעה כאידיאל נשגב ורם, שאיננו יכול לבוא לידי מעשה. גם עתה, בזכרו את החמשה-עשר רו"כ, לא יכול להאמין, כי אם רק ירצה יכול לעשות את כל מה שלבו חפץ. נדמה, כאילו לא יתנו לו לעשות זאת.

ובחשבו זאת, בא עד לפני בית גולדמנוויטש, אולם הוא היה בטוח, כי לא יקבל את הכסף: הלא הוא חשב והגה בו כל היום.

וכמו להכעיסו או להתל בו, הוא קבל מכתב מאחיו עם חמשה-עשר רו"כ.

וכדי לגמול לאחיו בעד לבו הטוב, מצא לנחוץ לקרוא מיד את המכתב. הוא החל לקרוא: אחיו מקונן על העת, כי רעה היא מאד, והוא שולח לו כסף רק כדי לזכות ולקבל נחת בזמן מן הזמנים, לכן הוא חושך אוכל מפי ילדיו ושולח לו את הכסף. הדברים האלה העציבו מאד את רוחו של שליגלמן. הוא הצפין את המכתב בכיסו, ויעזב את הבית.

הוא מהר ללכת. לבו היה שמח על הכסף שקבל, ובכל זאת הרגיש איזה רוח-עצב שתקפהו, והדבר נראה בעיניו, כאילו עשה מעשה מכוער והוא מכין את עצמו לקבל את העונש.

בעלותו על המעלות אשר בביתו, צפצף בשפתיו בלאט איזה נגון שהוא מנגן בכל פעם, בשעה שלבו טוב עליו, ובבואו אל הקומה השנית, מקום בית-משכנו של סוכן הבית, הרכין את ראשו, ולבו פעם בקרבו, – פן תפתח הדלת? (את הכסף אחז בידו בכיסו). ובהתגנבו עד המעלות המביאות אל הקומה השלישית, כבר מחה את שכר-הדירה מחשבונו, וללבו הוקל מעט.

הוא בא אל הפרוזדור וימשך את הפעמון. דממה. הוא מִשְׁמֵש באצבעותיו את סף החלון, אשר ממעל לדלת, המלא קורי-עכביש, וימצא מפתח, שבו פתח את הדלת ויבוא הביתה.

הוא יושב על-יד השלחן, מוציא את הכסף מכיסו, ומונה אותו, אחרי-כן קם ממושבו ויתהלך בחדרו אחת הנה ואחת הנה, וידבר בפני עצמו:

– למה? מה יצא מזה? עוד יום אחד יעבור בבטלה? ובכל-זאת הוא נגש אל ארונו הקטן העומד בפנת הבית, פותח ומוציא איזה פרגוד חם אשר נתנה לו אמו בנסעו לורשה.

בלבשו את בגדו החם היה מלמד סניגוריא על עצמו: להיפך, צריך אני לנסוע. כן, האויר הקר, החיים השלוים שם בעיר הקטנה, ירגיעו גם אותי, אז אשוב, ואז אלמד בשקידה גדולה. שלשה ימים, לא יותר, שלשה ימים, ואני אעבור את ולברג בלמודו.

וכדי להרגיע את עצמו, הוא משלם בחנות-המזונות של שרה-ינטה חמשים קאפ' בעד הלחם אשר יקח להבא.

אחר-כך קנה לו נעלים בזהובים אחדים, וימהר לבית-הנתיבות.

____________

שליגלמן עומד על-יד חלון העגלה ומביט החוצה.

הנתיבה מלאה אנשים, אלא1 נוסעים, ואלה באים ללוות את הנוסעים. על כל פנים שפוך עצב דומם, ודומה, כאילו פני האנשים נתרחצו בדמעות עיניהם. לפני כל חלון וחלון עומדים אנשים ונשים ומביטים בגעגועים רבים אל פני הנוסעים הנראים דרך השמשות. יש שעומד איש ומביט אל החלון ומניע בראשו, ויש שעומד האיש ומביט אל הנוסע – ושותק.

שליגלמן הביט מבעד החלון וירא והנה יהודים לבושים קפוטות ארוכות וכובעי סמיט חבושים לראשיהם, עומדים לפני העגלה ומדברים בהתלהבות עם “אברך” אחד, שכובעו החדש יושב לו על קצה ראשו, והוא מושיט את ידיו לכל העומדים. איש-איש מדבר אליו והוא מנענע את ראשו, והנה איש זקן נגש אליו וירחיקהו מן העדה וילחש לו דבר-מה באזנו, והצעיר מביט אל פני הזקן ושומע את דבריו ברב ענין ומנענע את ראשו לאות הסכמה. אצל האנשים עומדות נשים אחדות ומדברות בהתלהבות עם אשה צעירה העומדת ביניהן, והאשה לבושה בגדי יום-טוב, פניה כפני ילדה תמה למרות הפאה-הנכרית החבושה לראשה, שפתותיה האדומות והקלות מצחקות בלאט בעת שעיניה מלאות דמעות. בפאה-הנכרית אשר לה תרָאה ככלה תמימה שלבשה בחשאי את הפאה אשר לאמה, בחפצה לדעת איך תתראה כשתהיה לאשה…

תיכף נשמע צלצול הפעמון השלישי. הנשים נפלו בבכי על צואר הצעירה, ו“האברך” לקח את ברכת-הפרידה מהעומדים ויעלו אל העגלה.

ושליגלמן ראה: הנה אשה עבה לבושה שביס רחב וחדש, ולולאי-תכלת יורדים על צוארה, עומדת ומבטת בעד חלון העגלה אל פני הצעירה, ודמעות חמות זולגות מעיניה ונופלות על קמטי לחייה העבות. הנשים העומדות מדברות אליה והיא איננה שומעת.

מיד נשמע קול חליל ממושך, המרכבה החלה להתנועע ממקומה, ושליגלמן שמע קול בכי דק:

– אמי, שלום לך!

ואיזה קול חלש, מעורב בדמעות, נשמע מרחוק:

– ילד בידים זרות… – סופו של המאמר לא נשמע, הקול היה חלש מאד, והמרחק היה רב ביניהם, רק מרחוק נשמע איזה קול עב של איש אשר השתיק את קול הבכי הרך:

– נטע! כתוב מכתב מיד!

ועל לבו של שליגלמן עלה פתאם זכר מכתבו של אחיו, והוא הרגיש את עצמו בודד – ורוח עצב ומר נפל עליו. והוא עומד על-יד החלון ומביט, הבתים עוברים ומתרחקים איש אחרי אחיו, ועל פני חומר הלבנים האלה היה כתוב: “שלום לך, ידידי” – ונדמה לו, כאילו שאל את חברו בשלום והלז אינו משיב לו.

וגדר לבנה וארוכה משתרעת והולכת ועוברת לפני החלון, הולכת הלוך והתרחק.

ואחרי כן נראו פני השדות מסביב. לארך ולרחב משתרעים השדות הלבנים המכוסים שלג לבן, ונדמה, כאילו כנפי נשר לבנות מכסות את כל העולם כלו. ושם, מרחוק נראה תל עפר שחור מביט בתמימות השמימה ונראה מרחוק ככתם דיו נשפך על מפה לבנה.

ושליגלמן התעצב. הוא זוכר פתאם כי הוא מרמה את עצמו, את אחיו, ואת כל העולם כלו. הוא הבטיח לאחיו ללמוד ולהיות לדוקטור-רב, ולמה לא הודה לו על האמת? מדוע אמר לו, כי נוסע הוא להשתלם בלמודים – אף-על-פי שבעצמו אינו יודע מה תהיה תכלית למודיו? אחיו כבר מחכה ליום אשר ישוב מברלין בשערות ארוכות, ואולי גם באות-כבוד על חזהו.

בחשבו זאת הוריד את ראשו ושחוק עצוב רחף על שפתיו.

הוא זכר את החמשה-עשר רו"כ אשר קבל. גם שכר-דירה לא שלם, וגם בעד ארוחות-הצהרים לא שלם, ומה תהיה אחרית דבר?

והוא שואל את עצמו, למה ומדוע הוא נוסע? הלעשות עסקים? הוא נותן את כספו בהבלים, באין תועלת. הוא אינו משתלם בלמודים, וגם איננו מתעסק במאומה, ומה תהיה תכלית חייו?

בהעלותו על לבו המלה “תכלית”, מצא את עצמו כאילו ברח מהחדר ומכין את עצמו ל“קיום-פסק” מאת רבו.

כל עצמותיו רחפו. הוא הרכין את קומתו, ויסתר את ידיו בכיסי-בגדיו, ויבט בעצבון השמימה.

העננים נמשכים והולכים ממרחקי אין-קץ, שם, מאחרי המפה הלבנה; נדמה, כאילו התרחצו בשמים בנשקם זה את זה, והנה בא עוד ענן אחד ומתפשט ומתארך על גזרי העננים אשר מלמעלה. מיד הוא נבקע לרסיסים, ומבין סדקיו נראים העננים העליונים ומראיהם כמנוצחים מן העננים אשר תחתיהם, וכאילו אמרו: חזקים הם ממנו!

ולאט-לאט, והנה מתפשטים העננים ומתלכדים ומשתפכים יחדו עם השמים, והם מתרקעים, מתערפלים ומתעלמים בים הקרוש התלוי למעלה.

והוא מביט. ללבו הוקל מעט. הוא מצפין את ידיו תחת “קפוטתו” ומרגיש כאילו בודד ונעזב הוא בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא. אולם על בדידותו אינו מצטער כלל, רוח היגון השפוך עליו נעים לו עתה, ושפתיו מצפצפות: “אנה אני נוסע?” – מבלי להבין את פרשת השאלה.

וחשכה נעימה וקלה החלה לרפרף על שטחו של העולם, והכל נעשה כאילו התרחק הלאה מן העין ויתעלם שם באיזה ערפל דק.

והמצע הלבן, המשתרע מלמטה, הולך ומתנשא ומתעלה. והשמים הכהים הולכים ומשתרעים, משתרעים ויורדים עד שמגיעים אל המצע הלבן ומתבוללים יחד, משתפכים לאחד, והערפל הדק יוצא מבין השמים ומכסה את הכל, ומאפיל על הכל.

מיד והנה נראו שני טורי עצים שחופים מכוסים שכבי-שלג, ובאמצע, בין העצים, נראה דרך שחורה עולה ותועה על המצע הלבן.

ועורב שחור בא ועומד על העץ, מביט וצורח, מיד הוא פורש את כנפיו השחורות – ויעף הלאה.

ואיש הולך על הדרך, והאיש הולך הלוך וקטן, ושליגלמן משער, כי האיש ההולך שם רואה עתה – והנה המסע, כחיה נוראה ירוץ על שדות ואחים, על הרים וגבעות, וחיה זו שולחת מלפניה את שתי עיניה הגדולות והבוערות, כאילו באה להשחית אל כל, וענן עשן גדול עולה מנחיריה, וענן העשן עולה ומתנשא השמימה. והעשן השחור מתערב עם העננים הכהים והם מחשיכים ומכסים את כל.

והאיש ההולך על הדרך רואה, והנה מאיזה חלון, שם במרכבה, נראה פנים לבנים וחלשים… והאיש הולך ומוליך אתו את מחשבות האיש שם במרכבה…

והנה נעלמו העצים ועמם נעלמה גם הדרך והאיש ההולך בה, והנה עמודים עומדים כשומרים אלמים לבל יפול, חלילה, המסע מבין השורות, ואחרי כן נראו בתים קטנים מִתְכַוצים מתחת הגגות, והשלג הרב אשר עליהם לוחץ אותם, ועשן יוצא מארובת-הגג, ואכר לבוש בבגדו השעיר עומד לפני הבית ומקטר את מקטרתו, ושחוק נקפא על פניו העבים. ודומה היה, כי האכר רומז בעינו האחת ושורק בשפתיו: טוב!

ושליגלמן שכח את הכל, את אחיו, את הלמוד, את החמשה-עשר רו"כ, הוא הרגיש רק את עצבונו, אך סבת עצבונו לא ידע בעצמו.

הוא התרחק מן החלון וישב על מקומו שקוע במחשבותיו, אולם פתאם הפסיקתו איזו נערה, באמרה:

– סליחה! אדוני יושב על מעילי.

– סליחה – צפצף שליגלמן ופניו התאדמו, ופתאם התביש מפני הנערה ויקם ממקומו ויגש עוד הפעם אל החלון.

הוא ראה רק את שמשות החלונות המתקדרות וזיקי-אש עפו לפני עיניו.

ומבלי משים התחזק בלבו לעמוד על מקומו ולהביט בעד החלון, ולא יכול ופתאם חזר וישב על מקומו.

שליגלמן התאדם. הוא לא יכול מעודו להביט בקרירות על איזו נערה שלא יתאדם ושלא ידפוק לבו…

הוא הסב את עיניו ממנה ויבט אל הזוג אשר ראם בראשונה בקחתם ברכת-הפרידה מאבותיהם. היא ישבה ובכתה והוא הביט אל הספון שקוע במחשבותיו.

שליגלמן האמין, כי יאהב בזמן מן הזמנים איזו נערה, או נערה תאהב אותו, ובהכיר שליגלמן איזו עלמה חשב בלבו, נגד רצונו שמא היא…

הוא שחק בחשבו זאת עתה, ובכל-זאת לא יכול להביט בפני הנערה היושבת ממולו, מבלי לחשוב ומבלי לכון את לבו להביט אליה בקרירות, ולסוף הסב את עיניו והביט אל הספון, ובכל פעם ששם את מבטו בפני הנערה בחשאי, חש בלבו כאילו גנב דבר-מה…

זמן רב ישב במצב כזה, עיניו הביטו נכחו, לבו פעם, והוא הרגיש את עצמו כאילו הוא עומד בנסיון לפני מורה.

“שוטה, בר מזל-רע, בחור מבית-המדרש” – קטרג על עצמו, ובכל זאת לא יכול להפטר ממצבו.

הוא חפץ לעזב את מקומו, ומבלי משים הכריח את עצמו לשבת.

– הגד נא לי, אדוני, האם אינך יודע מתי יבוא המסע אל התחנה “A”? – שאלתהו פתאם הנערה.

– אל התחנה “A”? תיכף אלך ואשאל. – הוא קם ממקומו.

“מה נוגע הדבר לך, שוטה שבעולם?” – חרף את עצמו, ובכל זאת לא יכול להשקיט את לבו בהשיבו לה:

– בשעה הששית.

– תודה, אדוני – אמרה הנערה, וכמו דברה אל נפשה: – מי יתן ואפגש עוד איש נוסע…

– אנה את נוסעת? – שאל שליגלמן, בהניע את ידיו מבלי לדעת איפה יתנן.

– אל העיר “N” – ענתה הנערה.

– גם אני נוסע ל“N” – אמר שליגלמן, כאילו נגלה לו פתאם איזה סוד מן השמים.

– ל“N”? – קראה הנערה בשמחה נסתרת. פתאם נשתתקה ותחכה לדבר.

– אם כן, תרשי לי לנסוע עמך יחד? – אמר שליגלמן.

– אם נעים לך, אדוני – ענתה הנערה בשחוק.

ושליגלמן ישב ויקמט את מצחו וישתקע במחשבותיו. הוא התאמץ להראות בעיני הנערה כאיש טרוד מאד בעסקיו.

אולם הוא שחק מבלי משים, ואז חש בלבו שהוא איש הולך בטל.

___________

פתאם נשמע קול חליל ואחריו צלצול פעמון, והמסע עמד אצל התחנה.

שליגלמן לקח את צרור חפציה והם ירדו מן העגלה. בהדחפם בין המון האנשים חשב שליגלמן בלבו, אם יראהו עתה אחד ממכריו, מה יחשוב על אדותיו.

“מה אני עושה? – שאל את עצמו – המשוגע אני?”

והנה הנערה פנתה אליו ותאמר:

– אדוני נושא את חפצי, תודה לך. – ובעיני שליגלמן כבר ישרה הנסיעה.

הם שכרו עגלה בעד רובל, ובעל-העגלה הבטיח להם, כי במשך שעה אחת יבואו אל העיר.

וערפל עב היה תלוי בין השמים והארץ ויכס בחשך את המצע הלבן. השדות הָלבנו, כאילו לחמו עם הערפל והלבינו מעט את החשכה המרחפת עליהם. דממה היתה שוררת מסביב, ופעמים תעה איזה רוח בשדה ויך בעצים, כאילו שאל אותם: “איה הדרך?” ושליגלמן חשב, כי מלבד שניהם הם לא נמצא עוד איש על פני הארץ. ועולמו של הקדוש-ברוך-הוא אינו אלא השטח הקצר שסובב אותם, והם משוטטים בדממה בחשכה זו, והדרך אשר עליה נסעו נתעלמה ונשכחה כבר בחשכה אשר לאחריהם…

ואז זכר פתאם, כי ימי חייו רצים ועוברים, הזמן אינו עומד על מקומו, ביום זורחת השמש על השמים ואז הוא תועה בחוצות העיר, ובעת שהלילה מעלים על הכל הוא שוכב על שק התבן, וכה עוברים הימים והם שוטפים עמם את חיי האיש, אחת היא אם יחיה האיש חיי עונג ושלוה, או אם יעברו הימים בלי תכלית, בלי חיים ואור.

וקור עבר בעצמותיו. הוא רועד.

– מה, האם קר לך אדוני? קח נא את שמיכתי והתעטף בה, – וקול הנערה היה כל-כך רך, כל-כך טוב.

– תודה. – שליגלמן שכח את הכל, והוא רק מצא את עצמו במצב עצוב מאד ועצבתו היתה נעימה לו.

– התסע, אדוני, ל“N”, או הלאה? – שאלתהו הנערה.

– לא, אני נוסע ל“N” על-מנת לגמור איזה עסק עם סוחרים. אני סוכן בעסקי ולברג, ועלי לקחת כסף מהסוחרים היושבים בעירכם.

ובזכרו אחרי כן, כי הוא כזב לה, חשב בלבו: מה היה איכפת לו, אם היה עונה לה שהוא נוסע ל“N” ולא יותר. מי זה הכריח אותו לכך? ומה מחשבתו בזה?

הוא הרכין את ראשו. הוא חפץ, כי תשלט כה החשכה בלי קץ וסוף, והם יסעו יחדיו לעולם.

ושם מרחוק מתעלמים איזו פנסי האור בערפל העב, ולאט-לאט והנה מתרחק האור, הלוך והתרחק, עד שנתעלם כלו מן העין.

פתאם והוא הרגיש חום עובר בכל עצמותיו. הוא נגע בידו ביד חלקה וטובה. הוא חפץ להסיר את ידו, אולם מבלי דעת הוא אוחז בידה ויושב מבלי לחשוב מאומה, ומפסיק מלשאוף את האויר אל קרבו.

ולאט-לאט אחז ולחץ יותר ויותר את ידה, והיא יושבת ומחרשת, ונדמה לו, כי היא ישנה.

ופתאם אמרה הנערה כאילו הקיצה משנתה:

– ליל קר!

שליגלמן רעד ויען אחריה:

– ליל קר!

והם לחצו איש את יד רעהו.

ואז פקפק שליגלמן בלבו: באחוז איש ביד נערה, אם זאת היא סימן ה“אהבה”, או לא? רק מחשבותיו היו כהות, הוא לא יכול לברר לו תשובה ברורה. איזה רגש בוז לחץ את לבו.

ושליגלמן חשב עוד: מה יצא לו מהלמוד? ומה תהא תכליתו? לחוץ-לארץ לא יסע, מאין יקח כסף? הוא מרמה את עצמו, את אחיו, את העולם כלו.

ובלו חשב: מוטב שאשב בעיר קטנה, ושם אפרנס את עצמי מהוראות-שעה ואחיה חיי שקט ושלוה.

ואחרי כן חשב, כי הוא אוהב את הנערה, וגם היא תאהב אותו. – – –

והוא ישא אותה לאשה לו, והם יהיו שניהם ויאהבו זה את זו…

“… אני אוהב אותה בכל לבי ונפשי, אהבתי אותה מכבר, הלא תמיד חשבתי אודותיה… רק היא עמדה לפני עיני”…

אולם עוד הפעם נדמה לו, כי הנערה ישנה, והיא אינה יודעת כלום. והוא חפץ לדבר איזה דבר, להוכח, אם באמת היא ישנה ואם היא איננה יודעת כלום, אולם לא יכול, כי לבו היה הולם פעם.

“… לא, היא ערה – הבטיח הוא את עצמו – לא, היא יודעת את הכל, הכל… כל לבי גלוי וידוע לפניה”. – ובעיני שליגלמן נראה כאילו כבר דבר אתה אדות הדבר הזה…

ושליגלמן מצא נתיבה בחייו החשכים.

ופנסי אור נראו מרחוק, והוא לא ראה…

ונדמה לו כאילו נשא אותה לאשה, והוא מורה בעיר קטנה, ועתה הוא נוסע עם אשתו אל בית-משכנם.

וכבר החלו אופני העגלה לקשקש על אבני העיר.

“… ושם בביתם מחכה להם חדר חם ונעים. ושם בפנת הבית יושב חותנו איש שיבה וזקנו לבן, ומחכה”..

והוא התקרב אליה.

ופתאם עמדה העגלה לפני בית אחד, והעלמה ירדה מן העגלה.

ובעזרו, מבלי משים, להוריד את חפציה מן העגלה, חשב שליגלמן בלבו: “בקומי בבקר משנתי, כבר אני יודע את כל אשר לי לעשות כל היום”.

ופתאם החלה העגלה לנסוע, והוא שמע את קולה הרך:

– תודה לך, אדוני, לי טוב.

ושליגלמן הקיץ.

_ _ _ _ _ _ _ _

הרחוב כמו חולם בשנתו. שני פנסי האור העומדים באמצע הרחוב נראים כעששיות-ליל המאירות באור כהה בחדר-הישן.

והעגלה עמדה לפני בית-המלון.

ושליגלמן חשב, כמה יצטרך לשלם בעד לינת הליל.

וכשעמד שליגלמן בפרוזדור המלון, בחכותו עד אשר יפתחו לו את הדלת, חשב אדות העלמה.

בודאי רחף אז איזה שחוק על שפתיו, רק חשך היה מסביב.



  1. כך במקור, הערת פב"י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37188 יצירות מאת 1905 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!