א.    🔗

באחד הלילות בתחילת יולי 1904 יצאה חבורה של חמישה צעירים יהודים, שלושה גברים ושתי נשים, לשוט בסירה על פני אגם ציריך.

כשעה לאחר הפלגתם, בעוד הם נהנים מנופו של ליל הירח, התרחש האסון: ספינת קיטור בשיא מרוצתה התנגשה בסירת המשוטים, הטילה את יושביה אל המים והמשיכה בדרכה בלא שספניה הבחינה במה שאירע. ארבעה מן הצעירים לא ידעו לשחות ונאבקו על חייהם במערבולת הגלים שנוצרה בנתיב הספינה. החמישי, שחיין מיומן, נחלץ לעזרתם, שחה לעברם ומשה אותם אחד אחד אל הסירה, אך בבואו לחלץ את עצמו אפסו כוחותיו והוא נגרף בגלים מן הסירה והלאה. עוד זמן מה נראתה ידו המתנופפת מדי פעם, עד שנעלם — כך העידו חבריו בבואם אל החוף. סריקות שנערכו אחריו בחופי האגם לאורך עשרות קילומטרים בין ציריך לראפרסוויל לא העלו דבר. גופתו לא נמצאה מעולם, ובארכיון עיריית ציריך תיעדו השלטונות השווייצריים את טביעתו של “סטודנט מהגר רוסי”.¹

אותו “סטודנט מהגר רוסי” לא היה אלא יעקב שלום קצנלנבוגן (יש"ק), סופר עברי צעיר שאך זה החל לקנות לו מוניטין כאחד הקולות המבטיחים הנשמעים בעיתונות הספרותית בת הזמן. מותו המוזר והמיותר בגיל עשרים ושבע — כה מוזר עד שהיו שפירשוהו כהתאבדות — קטע פרשת חיים ויצירה של מי שהיה עשוי להבשיל וליהפך לאחד הסופרים המובהקים של דורו. רק כחמש שנים הספיק לפעול בספרות העברית, ואף זאת לא ברציפות; אך ביכורי כתיבתו שפורסמו בחייו ולאחר מותו עוררו את תשומת לבם ואף את התפעלותם של אישים כדוד פרישמן, מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, יוסף חיים ברנר, הלל צייטלין, ולימים גם רחל המשוררת. הסיפורים והמאמרים הלא־רבים — כעשרים במספר — שהותיר אחריו, יש בהם ערך ועניין הן בזכות עצמם והן כחלק מתמונת הספרות העברית שהתהוותה במרכזיה שבאירופה בראשית המאה העשרים. לא פחות מכך מאלף סיפור חייו הנפתל והמיוסר, המייצג באופן דחוס במיוחד את גלגולי חייהם של אנשים צעירים בעידן “המהפכה היהודית המודרנית”.²

יש"ק הוא כיום דמות שכוחה לחלוטין. רוב יצירותיו פורסמו בשעתן בבמות נידחות, ומכיוון שלא כונסו בספר (חוץ מסיפור אחד שחזר ונדפס כספרון דל תפוצה) נותרו פזורות בעיתונות הספרותית; שום ביקורת לא נכתבה עליהן ובימינו אינן מוכרות אפילו לחוקרים מובהקים. למעט “ערך” קצר בלכסיקון של ג' קרסל³ לא נזכר שמו עד לאחרונה בספרות המחקר והביקורת, אף לא בזו המתמקדת בסיפורת העברית בראשית המאה העשרים. מבחינה זו אין הוא, כמובן, מקרה יחיד. עשרות רבות של מספרים ומשוררים מבני זמנו הבליחו לזמן־מה על דפי כתבי־העת וצללו בתהום הנשייה בלא שהניחו אחריהם רישום של קיימא, ולא כל אחד מהם חייב להיזכר לדורות.⁴

אפשר שמעשה אבסורדי הוא כיום, מקץ מאה שנים, לטרוח ולשחזר את דיוקנו של סופר כה צדדי בתקופה קצרת־זיכרון כתקופתנו, שבה אפילו אדירי הספרות, האבות המייסדים של תרבותנו, מוטלים למעצבה, מכוסים אבק של שיכחה, ממש כמתי המדבר של ביאליק.⁵ ובכל זאת, בהנחה ששרטוט אמיתי של נוף ספרותי צריך להכיל לא רק את הרכסים הנישאים אלא גם את הגבעות הצנועות שבצילם, יש מקום חיוני לתיעוד מחקרי של משעולי הצדדין ולסיכומים מונוגרפיים ראשוניים על דמויות משניות ייחודיות. עבודות מסוג זה, בהצטברן יחד, מעשירות ועיתים אף עשויות לשנות את הסיפור הכולל של צמיחת הספרות העברית החדשה, על־פי הכלל שלימְדַנו דב סדן “שאין הדופק נמדד אלא לפי היוצא ממנו”.⁶ מה גם שבמקרה שלפנינו מדובר בסופר שזכה לתשומת־לב ולהערכה גבוהה בזמנו, ולפחות פעמיים התרקמו תוכניות לכנס את כתביו, אך מסיבות שונות לא באו אלה לכלל מעשה.

מה שמאפשר את שיחזור פרשת חייו ויצירתו של יעקב שלום קצנלנבוגן הוא מעין שובל של סימני־דרך שהותיר אחריו. אמנם מעטים ורעים היו ימי חייו, אבל בכל אחד מפרקיהם נשאר בעקבותיו הד של זיכרון. נראה כי מי שפגש בו והכירו מקרוב כה התרשם ואף הוקסם מדמותו עד שצפן אותה בלבו לתמיד, ולא פעם גם חש צורך להעלות את רשמיו על הכתב, לעיתים מקץ עשרות שנים. למזלנו, בכל תחנה מתחנות חייו העיקריות נמצא לפחות עֵד אחד כזה, שהעלה את זכרו של יש"ק; וכך גם אם עדיין נותר הנסתר רב על הגלוי הרי אפשר בכל זאת לצרף את פיסות העדות הללו לתמונה רציפה של מסלול ביוגרפי שראשיתו בבית הרב בעיירה סְווֶרְזְ’נָה שבפלך מינסק ואחריתו באותו לילה מר ונמהר באגם ציריך. בד בבד יש בידינו ללקט את פזורי כתיבתו, לבחנם ולהעריכם ולהוסיפם כעוד אבן לתמונת הפסיפס המגוונת — והרחוקה עדיין מהשלמתה — של הספרות העברית בעידנה הטרום־ישראלי.

 

ב.    🔗

יעקב שלום קצנלנבוגן נולד בסוורז’נה שברוסיה הלבנה ב־1877. מצד אביו היה נצר לשושלת רבנים רבת דורות. אבי סבו, מאיר הלוי אפשטיין, רב ודיין ידוע בווילנה, השתייך לענף הגרודנאי של משפחה רבנית רמת יחס. סבו, שאול קצנלנבוגן־אפשטיין (תקפ“ח-תרנ”ב) כיהן כרבה של העיר קוסובה שבמחוז סלונים, ובחמש־עשרה שנות חייו האחרונות היה רבה של העיר קוברין ואיחד תחת מנהיגותו הסמכותית את חוגי המתנגדים והחסידים גם יחד. אביו, בנימין⁷ איסר הלוי קצנלנבוגן (תר“ה-תרנ”ז), נודע מילדותו כעילוי, ומגיל צעיר שימש רבה של קהילת סוורז’נה. לאחר מותו ירש את מקומו בנו אברהם חיים (“ר' חייפע”), אחיו הבכור של יש“ק, שנודע לימים כחד הרבנים הבולטים ברוסיה שלפני המהפכה, כיהן בכמה קהילות חשובות והחזיק ממעמד זמן מה גם בימי השלטון הסובייטי.⁸ באחד מסיפוריו הראשונים העלה יש”ק באהבה את זכר דמותו ההדורה של אביו כפי שהיא זכורה לו מגיל שתים עשרה, ותיאר כיצד סחים בני הקהילה זה לזה כי השכינה שורה עליו. על הסיפור חתם: יעקב בן בנימין.⁹

באותו סיפור מפצירה אמו של הגיבור בבנה הנער: “למוד, בני, את כל הספרים הקדושים ותדע”, אך נראה שיש"ק עצמו שאף לייעוד אחר מאשר להמשיך את שושלת הרבנות המשפחתית, מה גם שתפקיד זה כבר נתמלא ברצון על־ידי אחיו הבכור. בנעוריו נשלח ללמוד בישיבה של תנועת המוסר שנוסדה ב־1896 בעיר נובוגרודוק בראשותו של ר' יוסף יוזל הורוביץ, אך כעבור זמן קצר נקעה נפשו מדרך הלימוד הסגפנית־אקסטטית הקיצונית שנהגה בישיבה, ובמיוחד התקומם נגד מגמתה האנטי־ציונית החריפה. הוא ניסה להנהיג מרד של תלמידי הישיבה, ובעקבות המהומה שהתעוררה ברח אל בית הוריו, ואת השנים הבאות בילה בין סוורז’נה לבין ביקורם תכופים בעיירה הסמוכה סטויבץ (שם התיישבה אמו האלמנה אחרי שנישאה מחדש) ונסיעות אל משפחת אמו בעיר פינסק. זו היתה התקופה שבה התגבש עולמו הרוחני סביב שלושה מוקדים: הציונות, הסוציאליזם והספרות העברית החדשה, שבהם היה עתיד לדבוק עד סוף חייו הקצרים, ואז גם חיבר את יצירותיו הראשונות בשירה ובפרוזה. בין חיבוריו הראשונים היו סאטירות שנונות על תקיפי העיירה, שהשמיע לחבריו אך כנראה לא פרסמן בדפוס. על אף “סטיותיו” שניכרו מגיל צעיר לא כיהה בו אביו הרב עדין הנפש, ושני הוריו פינקוהו וטיפחוהו מילדותו באהבה כבן־זקונים וכילד שעשועים.

על הימים ההם מצויה בידינו עדות חשובה ומפורטת של מי שהיה תלמידו של יש“ק, זלמן רובשוב (שזר), אז נער כבן עשר ולימים נשיאה השלישי של מדינת ישראל.¹⁰ זכרונותיו הנלבבים של שזר נכתבו מקץ יובל שנים, אך מרחק הזמן לא עמעם את החיבה וההערצה שחש כלפי דמותו המסעירה, הכריזמטית, של מורו הצעיר. על־פי עדותו, הופיע יש”ק בעיירתו סטויבץ כמשב רוח רענן והקסים את בני הדור הצעיר בה, וביחוד את הנערות. הוא היה גבה קומה ונמרץ, בעל פרופיל חד ומבט עז, ועל מצחו הגבוה נפלה באלכסון בלורית שחורה. בפי כל נודע בשם דָדל, כינוי שבחר לעצמו בילדותו והתעקש להיקרא רק בו. אף על־פי שלא הסתיר את התרחקותו מעולם המסורת, הרי בזכות ייחוסו, כשרונותיו וידיעותיו לא נמנע ממנו לשמש מורה לעברית ולתנ"ך לילדיהן של משפחות יראות שמיים: “והוא עצמו היה גם נודע לעלם־פלא, מופלג בתורה ובהשכלה. אי אפשר היה להטיל בו דופי”.¹¹

אל צעירי העיירה הפרובינציאלית הביא יש“ק את בשורת הציונות ובמיוחד את פלא התחדשותן של הלשון העברית וספרותה. בידיו ראו לראשונה את החוברות הירקרקות של הירחון “השילוח”, ומפיו שמעו על שיריהם החדשים של ביאליק וטשרניחובסקי, ולמדו על הוויכוח בין אחד־העם וברדיצ’בסקי שהסעיר את הרוחות באותן שנים. בזכרונו של זלמן שזר נחרתה במיוחד הערצתו הנלהבת של יש”ק לברדיצ’בסקי ולטשרניחובסקי. בשעת טיולים ביער שליד סטויבץ נהג להשמיע בעל־פה קטעים ארוכים מן השירה העברית החדשה וגם מיצירותיו שלו, למרבה השתאותם של שומעיו. באותן הזדמנויות סיפר על הקונגרסים הציוניים הראשונים ועל דמותו הנשגבת של הרצל, והפליג בחזונו על עתידותיה של האומה היהודית לכשתזכה לבית לאומי משלה בציון. הוא עצמו התגייס במלוא התלהבותו להפצת מניותיו של “הקולוניאל בנק” הציוני, תוך ויכוחים סוערים עם שלומי אמוני ישראל, ועד מלחמת העולם השנייה, עשרות שנים אחרי מותו, עוד היה אפשר לראות בסוורז’נה ובסטויבץ את שטרי המניות שמכר.¹² עם זאת, רוב הצעירים והצעירות החילונים בסביבת גידולו נטו אל התרבות הרוסית (כגון אחיותיו הבכירות של שזר), מעטים היו ביניהם המשכילים העברים, ונראה כי הזרות הגוברת שחש בקרבם גרמה לו לבלות יותר ויותר מזמנו בפינסק, שם מצא רעים נאמנים ושותפים לדרכו.

בפינסק התיידד יש“ק עם יהודה קרני (וולובלסקי), אז כבן חמש־עשרה וכבר משורר מוכר. “שמעתי כי אתה כותב שירים, באתי אליך”, נזכר קרני מקץ עשרים שנה בהתייצבותו הראשונה של יש”ק

לפניו.¹³אף הוא חרת בלבו את דמות דיוקנו של ידידו: גוף חזק, ראש גדול, מצח רחב ובהיר, פנים עגולים שמתוכן קורנות עיני תכלת, ועל שפתיו בת־צחוק תמידית. בטיוליהם המרובים גולל יש“ק בפניו את תוכניותיו הספרותיות המפליגות: לכתוב סיפורים קצרים וארוכים, דרמות וקומדיות, אך לא מאמרים. תקופת־מה חלם להשתלם במוסיקה ולכתוב אופרה גדולה בשם “משה”, ולצורך זה לקח שעורים פרטיים אצל חזן מקומי. בד בבד פעלו השניים במסגרת אגודת “בני ציון” בפינסק, אחד הגרעינים הראשונים שמתוכם צמחה מפלגת “פועלי ציון”. באותו זמן החל להופיע בפינסק עלון ציוני־סוציאליסטי בעריכתם של שלושה: יש”ק, קרני וחברם אהרן סינגלובסקי שנעשה בסוף ימיו נשיא רשת “אורט”.¹⁴ לימים נזכר קרני בתנאי הדחקות הקשים שבהם חי יש"ק בפינסק: הוא התגורר בעליית־גג והתפרנס בקושי ממתן שעורים בעברית.¹⁵

בביקוריו בסטויבץ ניסה יש“ק לעשות נפשות לרעיונותיה של “פועלי ציון”, ולא בהצלחה יתירה, משום שהתברר לו כי בעלי המלאכה היהודים כבר מאורגנים במסגרת ה”בונד". בלית ברירה ניסה לערוך אסיפה של התופרות היהודיות ולנאום בפניהן על “הדרך החדשה בציונות”. אך בעוד הוא מחפש את דרכו בספרות ובפעילות הציבורית נפלה עליו גזירת הגיוס לצבא הרוסי, שהייתה עתידה לשבש את כל שארית חיו. בשנת 1900 נמצא כשיר לשירות צבאי, גויס, ולאחר שבועות אחדים, משלא יכול עוד לשאת את חיי הקסרקטין, ברח והופיע לבוש מדים ברחובות סטויבץ. מעמד זה נחרת על כל פרטיו בזכרונו של זלמן שזר:

אחוזת פלצות ראתה העיירה כולה את אהוב לבה — עלם־פלא זה של תורה והשכלה וייחוס אבות וציונות ושירה עברית — רץ בכל כוחו להציל את נפשו כל עוד רוחו בו על פני חוצות עיירתו, שכה מתברכת בו, ואחריו רודפים שני שוטרים מגושמים, מזוינים באקדחיהם ומצפצפים בצפירותיהם וצועקים: “תפסוהו, תפסוהו”, ואחריהם מזדנב השוטר היהודי, עם הפחית הנוצצת על חזהו, מקפץ וכושל וכאילו צועק אף הוא. כל המושג המופשט והמעורפל, “לברוח מן הצבא”, הוצג פתאום לעין כל במוחשיות מבהילה.¹⁶

לאחר שחמק יש“ק מידי רודפיו מצא מחסה במחסן באחת החצרות, ושם התחפש בבגדי אשה שסיפקה לו אחותו הבכירה של שזר. וכך, לבוש ומאופר כאשה וישוב בין שתי עלמות חצה בכרכרה את רחובה הראשי של סטויבץ, והמשיך לנסוע אל מחוץ לעיירה, אל מעבר לנהר הניימן. שוב לא חזר לשם. לאחר מכן באה הידיעה כי הצליח לעבור בחשאי את הגבול הרוסי, הגיע ללבוב ומשם עשה דרכו ללונדון — מסלול דומה לזה שעבר י”ח ברנר כעבור ארבע שנים.

רק מעט ידוע על שנתו הראשונה של יש“ק בלונדון.¹⁷ הוא נאלץ ליטל על עצמו למחייתו מלאכות מפרכות של פועל פשוט, שהדים להן נשמעים בסיפוריו.¹⁸ לאחר שאפסו כוחותיו להתפרנס בדוחק מהוראת עברית, שרק מעטים היו דורשיה בין יהודי לונדון. עם זאת לא ויתר על עקרונותיו וכאשר הוצע לו להסתמך על ייחוסו הרבני וללמוד את אומנות השחיטה המפרנסת את בעליה בכבוד סירב לעשות שקר בנפשו ולהעמיד פני אדוק. מיפנה משמעותי בחייו חל כאשר התוודע ליצחק סובלסקי (1913–1863), סופר ועורך עברי ותיק, איש הציונות הדתית. בשנים 1891–1890 הוציא סובלסקי בווארשה את המאסף הספרותי “כנסת הגדולה”, וב1897, חודשים אחרים אחרי שעקר ללונדון, ייסד את השבועון “היהודי” וקיים אותו ברציפות בקשיים מרובים במשך שבע־עשרה שנים עד מותו.¹⁹סובלסקי רחש אהדה לסופרים עברים צעירים שנקלעו ללונדון היהודית הצוננת והמתנכרת (לימים קירב גם את י"ח ברנר והעסיקו תקופת־מה בעיתונו),²⁰ הזדהה עם קשייהם וקונן על גורלם המר בסביבה המצמיתה את כוחות היצירה שלהם: “כמה כשרונות גדולים אבדו מאיתנו באמריקה ובריטניה?”, התאונן על דפי שבועונו סמוך למועד היכרותו עם יש”ק, “כמה עילויים, כמה אברכים מוסמכים להוראה, כמה סופרים בעלי כשרון, כמה משוררים נעלים, כמה וכמה, וכמה נהיו לעובדים פשוטים בבתי מלאכה צרים ומעופשים, או למוליכי עגלות טעונות פירות, וילכו מדחי אל דחי?”²¹

בשבועון “היהודי” מצא לו יש“ק בית ספרותי, ונראה שכל מה שהגיש לפרסום בו התקבל ברצון. ביולי 1901 פרסם בו לראשונה סיפור מפרי עטו,²² ובמשך כשנה וחצי הופיעו שם כחמישה־עשר סיפורים ומאמרים משלו, מהם ששמר באמתחתו עוד מימי פינסק. מכיוון שחלק מהם נדפסו בהמשכים, הופיע שמו באותה תקופה כשלושים פעם על דפי השבועון — בממוצע אחת לשני גליונות — והוא זוהה כאחד המשתתפים הבולטים בו. במקביל נוצר קשר בינו לבין יעקב שמואל פוקס, עורך השבועון “המגיד”, ככל הנראה בעת ביקורו של האחרון בלונדון בסתיו 1901,²³ ובעקבות זאת פרסם גם שם כמה מחיבוריו. מחמת הצנזורה שונו שמותיהם של שני העיתונים במהדורות שנשלחו לרוסיה (“היהודי” נקרא “הדגל” ו“המגיד” נקרא "השבוע), אך גליונותיהם הגיעו לידי ידידיו של יש”ק בסטויבץ ובפינסק, ואלה עקבו אחר פרסומיו והתגאו בהצלחתו.

אישיותו ודעותיו של יש“ק משתקפות באופן ישיר מן המאמרים האחדים שפרסם בתקופת שהותו בלונדון בענייני הציונות, הספרות העברית וחיי הציבור היהודיים. הוא מתגלה בהם כמתבונן שנון, ועם זאת אידיאליסטי ונלהב, המיטיב להעמיד כל סוגיה על עיקרה ולנתחה בהיגיון חד ומתוך פרספקטיבה עברית־ציונית גאה. ברשימתו “מכתב מאנגליה”, למשל, תיאר את הפער בין חייהם הפרטיים הנוחים והנעימים של יהודי אנגליה לבין הקיפאון והדלדול השוררים בחיי הציבור שלהם, ונימק זאת בהעדר תוכן לאומי ליהדותם, משום שזו מתמצה בביקוריהם בבית הכנסת שנעשו טקסים ריקים. יש”ק מלגלג על הצעתו של אחד מרבני אנגליה להכניס תיקונים בסידור התפילה מתוך תקווה להשיב בכך את היהודים לבתי הכנסת המתרוקנים. “כבר באה העת שתבינו”, הוא קובע,“כי כל זמן שלא תהיו יהודים שלמים, יהודים המשתתפים בעבודת כלל ישראל ולא ב’עבודת בית כנסת' לבד, אין לכם רשות להתגאות היהדותכם”.²⁴יהודים שלמים לדידו הם הציונים, המתווים דרך של תקווה והתחדשות לאומית לעם היהודי כולו. השקפתו הלאומית הנלהבת ניכרת גם במאמר שפרסם באותם ימים לקראת הקונגרס הציוני החמישי. “לבות רבים מן הציונים יגילו ברעדה ויחכו בכליון נפש אל הכנסיה הגדול הזאת”, הוא כותב.²⁵את מאמרו אכן הקדיש מצד אחד לביטויי סיפוק על התפתחותה והישגיה של התנועה הציונית בשנה החולפת (ייסוד הבנק הקולוניאלי, פגישת הרצל עם השולטן הטורקי) ומצד שני להבעת חשש פן הנטייה היהודית לפלפול ומחלוקת תהפוך את הקונגרס לזירת ויכוח עקר בין סיעות יריבות, שתפגום באחדות המטרה המשותפת.

מאמרו המרשים ביותר של יש“ק הוקדש לביקורת על שלושה גילויים של התבטלות יהודית־עברית לנוכח הגויים, שנגלו לו באותם ימים בזירה הציבורית: “בכל פנה שהננו פונים, בין בחיים החברתיים, בין בחיים הרוחניים והספרותיים, הננו רואים ומרגישים את תכונתנו זאת: להרכין ראשנו ולרומם תחת לשוננו כל מפעל, כל מעשה שנעשה על ידי ‘גוי’, על ידי אי־יהודי, ולבקר ולהשפיל כל מעשה העברי”.²⁶ דוגמה ראשונה לכך מצא במאמר שבח מופלג על יצירות הסופר האנגלי ישראל זנגביל שנדפס ה”המגיד“, ובו רומם הכותב את זנגביל על פני מנדלי מוכר ספרים בזכות העובדה שכתיבתו בשפה האנגלית. יש”ק יצא לתבוע את עלבונו של מנדלי, הגדול לדבריו מזנגביל כשמש ביחס לירח. תופעה שנייה שהכעיסה אותו היתה החלטת הקונגרס לחיים כל אגודה ציונית לחתום על השבועון הרשמי של התנועה, “Die Welt”. היכן נשמע — קבל יש"ק — שבטאון רשמי של תנועה לאומית ייצא בשפה המובנת רק לאחדים ממנהיגיה אך לא להמוני חבריה? סימן הוא כי כל ההחלטות החגיגיות של הקונגרס בדבר טיפוח הלשון העברית ותרבותה אינן אלא אות מתה, הכרזות מן הפה ולחוץ ותו לא. ערעורו השלישי כוון כנגד החילוניות־להכעיס של “הפרקציה הדמוקרטית”, סיעה ציונית שהתגבשה בקונגרס החמישי בהנהגתם של וייצמן, מוצקין ובובר ולחמו למן “עבודת התרבות”. מאבקה של סיעה זו בפלגים האורתודוקסים בתנועה הציונית נראה לו כביטול־עצמי יהודי בשם אידיאלים דמוקרטיים אירופיים: “כמה עבדות שפלה, קופיות נצחקה [נלעגת] בכל זה!”

אך לא רק עניינים שברומו של עולם הציונות עוררו את מחאתו של יש"ק. הוא מצא לנכון להקדיש מאמר לשאלת הזנוּת בקרב צעירות יהודיות, והתקומם כנגד המוסר הכפול התולה את האשמה בנשים בלבד ולא בגברים הנזקקים להן.²⁷ הפתרון שהציע היה לפתוח לנשים אפיקי פעולה ועובדה שיאפשרו להן למצוא מקורות מחיה לגיטימיים כדי שיוכלו לעמוד ברשות עצמן. לדבריו, פעם סבר גם הוא כי הנשים נבראו לנוי ולא לעמל, אך החיים לימדוהו שטעה.

בסוף שנת 1902 נפסקה השתתפותו של יש“ק ב”היהודי“. נראה כי כל תקופת שבתו בלונדון סבל ממצוקה חומרית קשה, כפי שאפשר ללמוד מרסיסי העדויות עליו ובעיקר מסיפוריו המעוגנים באותו פרק בחייו.²⁸ הוא אף סבל מאוד ממעמדו כמהגר חסר תעודות, המשולל חופש תנועה ואנוס להישמר כל העת מן השלטונות בעקבות זאת לא ראה לעצמו מוצא אלא לנקוט צעד של יאוש ולשוב לרוסיה כדי להסדיר את ענייניו עם שלטונות הצבא. כה תמוהה היתה בעיני מיודעיו, עד שנפוצה ביניהם שמועה כי חלה בלונדון במחלה קשה, וקיווה שבבית החולים הצבאי ברוסיה יוכל להירפא ממנה. ואכן, יש”ק יצא לרוסיה, ושם נאסר בתורת עריק וישב בכלא מספר חודשים, עד שמאס בחייו וכתב ליצחק סובלסקי כי יחדל מלשלוח לו את גליונות “היהודי” משום שהוא מתעתד לטרוף את נפשו בכפו.

בדרך כלשהי נחלץ יש“ק מן הכלא, שוב ברח מרוסיה והפעם הגיע לברלין. אף שם התענה בייסורי רעב, וכדי לקיים את עצמו נעשה משמשו ומוליכו של הסופר העיוור אברהם משה לונץ (1918–1854), איש ירושלים, חוקר תולדות ארץ־ישראל ועורך המאספים השנתיים “ירושלים” ו”לוח ארץ־ישראל". בד בבד מצא לו ידידים בחוג הקטן של נאמני השפה העברית וספרותה שפעל בברלין מאז ראשית המאה העשרים.²⁹ מדובר באגודה בשם “שפה ברורה” שייסד יוסף ליאון, ובראשה הועמד ראובן בריינין, אך הרוח החיה בה היה הסופר הצעיר אלתר משה גונצר (1940–1879), שנודע כמי שמסור בכל לבו לרעיון תחייתה של השפה העברית.³⁰ ביולי 1902, למשל, הופיעה הסופרת חמדה בן־יהודה בפני חברי האגודה והרצתה על “התקדמות השפה העברית בארץ־ישראל”, בהשתתפותם של כששים או שבעים חברים שדיברו למרבה הפלא אך ורק עברית צחה.³¹

נראה כי א“מ גונצר הכיר את יש”ק מקרוב בתקופת שהותו בברלין וידע את תלאותיו — כך מסתבר מרשימת ההספד מלאת הכאב שפרסם זמן מה לאחר מותו. בעיקר הדגיש בה את הניגוד בין נפשו העשירה והרחבה, חלומותיו הגדולים וזיקתו הבלתי־אמצעית לטבע וליופי לבין חיי הנדודים הרדופים והמבוהלים שלו כעריק חסר תעודות: “האיש הצעיר הזה, אשר התגלה בספרותנו כבן־הטבע,שְׂבע עונג ואור, התגלגל בעצמו תחת שואה ומחשך. מארץ אל ארץ נד, מעיר לעיר וממדינה למדינה, אך בכל אשר בא הודרך מנוחה — ‘תעודה’ גדולה היתה לו בחייו, אך תעודה אחת חסרה: תעודת הנייר”.³²

לאחר פרק זמן בברלין נסע יש“ק לשוויץ. כמו מאות צעירים יהודים באותן השנים נמשך אל אפשרויות הלימודים באוניברסיטאות של שווייץ, שהיו נוחות ומקילות למהגרים יותר מאשר בכל מקום אחר באירופה.³³ כחובב טבע מובהק שאף אולי להתבשם מנופיה של ארץ ההרים, ויש לשער שהגיעו לאוזניו ידיעות על האגודות העבריות והציוניות שהתגבשו באותן שנים בקרב הסטודנטים היהודים בברן ובז’נבה, ובמידת־מה גם בציריך ובלוזאן.³⁴ בראשית 1904 קבע את מושבו בציריך, והתעתד להשתלם בה באוניברסיטה בפילוסופיה ובתורת הכלכלה. על פרק זה בחייו נותרה בידינו עדות ישירה אחת של חברו אהרן משה ויזנסקי (1948–1874), שלמד אז הנדסה באוניברסיטת ציריך ולאחר עלותו ארצה בשנת 1923 לימד בגימנסיה “הרצליה” ונודע כמחבר של ספרי לימוד בפיסיקה.³⁵ הרושם העז שיש”ק הותיר על רעו זה בחודשי היכרותם לא נמחה גם לאחר עשרות שנים, ומדי פעם מצא הזדמנות להעלות את זכרו ברבים. מתוך תיאורו של ויזנסקי ניכר ששנות הנדודים והמחסור טבעו את חותמן בגופו של יש"ק. הוא מצייר אותו כבחור צנום במיוחד, פניו חיוורות ומדולדלות, “כאילו הוטל על שכמו לשאת את המעמסה של אלפי שנות הגלות”, אך רוחו עזה, שכלו חריף, עיניו יוקדות באש־תמיד ואישיותו המאירה מתגלה כבר אחרי שיחה קצרה. הוא התגורר בחדר צר ואפל בסימטה נידחת, השתדל להסתיר מחבריו את מצבו החומרי הרע, ובכלל השתמט מלדבר על חייו הפרטיים, אבל לא נעלמו מהם ייסורי הרעב התמידיים שסבל.

עם חבריו הסטודנטים היהודים, רובים אנשי הבונד, נהג יש“ק לנהל ויכוחים מרים, וכחבר גאה של “פועלי ציון” ניסה בכל כוחות לעשות נפשות לרעיון הלאומי. הוא פיתח דרכי פולמוס מקוריות והירבה להשתמש בנשק האירוניה. תענוגו העיקרי היו הטיולים באגמים ובהרים בסביבת ציריך, שבמהלכם נהג לבטא את התפעמותו מיפי הטבע ושלמותו. את הלילות הקדיש לכתיבה. ואכן, על אף קשיי הקיום נראה כי בשווייץ מצא יש”ק שלוות נפש שאיפרה לו להתמסר לעבודתו הספרותית, ובראשית 1904 יצר קשר עם דוד פרישמן, שחידש באותם ימים את שבועונו המשובח “הדור”.³⁶

פרישמן היה חשדן וספקן כלפי סופרים צעירים שהתדפקו על דלתו. ביוני 1904 פרסם פיליטון סרקסטי על חוויותיו כעורך הנאלץ להדוף את פניותיהם של המון הגרפומנים חסרי הכישרון המשחרים לפתחו. הוא צייר בו דיוקן קיבוצי אכזרי של אותם “פרולטרי הרוח” המשוטטים רעבים בין בתי המערכת, הוצאות הספרים ובתי הקפה, עיניהם קודחות בחצי־טירוף, “ופיהם מלא רמות ובקרבם אין כל”. את רשימתו סיים בדברים הנראים כנבואה מרה על קצו של יש"ק, שבע כעבור שבועיים:

והספרות, זאת החיה הטורפת, אוכלת ומוחה את פיה. ירא אנכי כי יכולה היא להפיל חללים יותר מאוחד.

יושבי איי הים מספרים: בכל שנה ושנה דורש הים את קרבנו מן האדם, נותן עיניו באחד המלחים ורואה לו את הקרבן אשר יבלע.³⁷

ובכל זאת, מדי פעם היה פרישמן מזהה כישרון של ממש ופותח לפניו בשמחה את שערי האכסניות הספרותיות שערך. כך אירע כאשר נפל לידיו ב־1905 סיפורו של אורי ניסן גנסין “הצידה” והרעיש את נפשו, ואפשר שמשהו מעין זה אירע כאשר קיבל בתחילת 1904 את יצירותיו של יש“ק. מכל מקום, עובדה היא שפרישמן הבררן, הציני והמסויג הדפיס בשבועונו בזה אחר זה שלושה צרורות של רשימות סיפוריות מאת יש”ק, “ניצנים” ו“אנחות”,³⁸ שעל־פי דבריו “העידו על אותות כשרון לא־מצוי, ועוד יותר נתנו תקווה לימים הבאים”.³⁹ לקראת סוף יוני 1904 שלח יש“ק ל”הדור" את סיפורו הארוך “ליל חורף על פני רחובות מזרח־לונדון”. שלפי עדותו של ויזנסקי נכתב בציריך וקטעים ממנו קרא המחבר באוזני חבריו בעת התהוותו. אך בטרם הספיק פרישמן לפרסמו באה הידיעה על טביעתו של המחבר, והסיפור נדפס ב“הדור”, בשני המשכים, שבועות אחדים לאחר מכן.⁴⁰ “חבל על החיים הרעננים!” סיים פרישמן את הערת ההספד שצירף לסיפור עם הופעתו.

חוסר המזל שליווה את יש"ק בחייו ובמיתתו נמשך גם לאחר מכן. מסתבר שטביעתו באגם ציריך אירעה יום או יומיים לפני פטירתו של תיאודור הרצל,⁴¹ וכך נבלע רושם מותו — במידה שהיה לו סיכוי לעורר רושם כלשהו — באבל העמוק שהשתרר בעולם היהודי והעסיק את העיתונות העברית כולה ימים ושבועות רבים. בציריך עצמה ניהלו השלטונות השווייצריים חקירה בנסיבות טביעתו, שלא העלתה דבר. כאשר בדקו את חפציו נמצאו בהם מכתבים מידידיו בלונדון ובברלין, וחברו ויזנסקי התבקש למסור עדות על קשרים “חשודים” אלה. לאחר מכן נשלחו כל ניירותיו אל משפחתו ברוסיה, וכפי הנראה ירדו שם לטמיון.

לאחר כשלושה חודשים קם הסופר הצעיר יקיר ורשבסקי לתבוע את עלבונם של יש“ק ושל סופרים נוספים שהלכו לעולמם באותה שנה ולא נספדו כהלכה,⁴² ואולי בתגובה ישירה לכך הזדרזה מערכת “היהודי” לפרסם באותו גליון עצמו את רשימתו של א”מ גונצר שנזכרה לעיל.⁴³ מלבד זאת נזכר יש“ק לטובה באותם ימים במאמרו המסכם של הלל צייטלין על אירועי השנה החולפת בספרות העברית. צייטלין לא היה מודע לכתיבתו הענפה של יש”ק ב“היהודי”, ומשום כך תיאר אותו ככוכב שאך זה דרך על דפי “הדור”: “ואולם כאשר הופיע הכוכב הזה כן שקע, כמו שכך נגזרה על בעלי הכשרון שבנו שיתמו ויאבדו. מחברו של הציור הנפלא ‘ברחובות לונדון’ טבע במצולות”.⁴⁴ בכך התמצו התגובות המיידיות על מותו של יש"ק.

כשנתיים לאחר מכן התעורר הסופר אהרן ליב ביסקו (1929–1859) להציב ציון ליש“ק ביסקו, עוד אחת מן הנשמות האובדות של הספרות העברית, בא מפולין ללונדון בערך בשנת 1902, נעשה אחד הפעילים הבולטים בחוג הקטן של המשכילים העברים שהתקיים בה, ושימש מזכיר של אגודת “דוברי עברית” שנודה סמוך לבואו ופעלה ברובע וויטצ’פל.⁴⁵ ל אברור אם הספיק להכיר אישית את יש”ק, אך ודאי שהירבה לשמוע עליו מיצחק סובלסקי ומידידים משותפים אחרים. כאשר רצה להפיח רוח חיים באגודת “דוברי עברית” בלונדון החליט להוציא לאור מטעמה, אך למעשה על חשבונו שלו, את הנובלה של יש"ק “ליל חורף על פני רחובות מזרח־לונדון” כספר מיוחד, הן כדי לשמר את זכרו של האיש הצעיר והמוכשר שפרסם את רוב יצירותיו בעיר זו, והן משום שמצא בו, כעדותו בהקדמתו לספר, “תמונה קטנה אך נכונה מחיי היהודים בלונדון”. נראה ששאב עידוד לכך ממיודעו יוסף חיים ברנר, שאמנם לא היה היוזם של הוצאת הספר (כפי שצוין בטעות אצל קרסל ואחרים), אך אפשר שסידר אותו בדפוס במו ידיו,⁴⁶ ומכל מקום נתן לו פרסום על דפי ירחונו “המעורר” וסייע בהפצתו.⁴⁷

ספרו של יש“ק הופיע, אפוא, בלונדון בפברואר 1907,⁴⁸ וכעבור שנה גם תורגם ליידיש.⁴⁹ עם זאת, לא שפר גורלו של ספר זה, וכל מאמציו של ביסקו להפיצו נשאו פירות דלים בלבד, כפי שתיאר במכתב מריר ב”יהודי" חודשים אחדים אחרי צאת הספר לאור.⁵⁰ דיווחו המפורט על ביסקו על ההתנכרות והסירוב שנתקל בהם מצד אגודות, מוסדות ומשכילים עברים באנגליה ובמקומות נוספים במערב ־אירופה ובמזרחה בנסותו להציע להם את הספר, עם עדות מדכדכת ומאלפת על דלותו של שוק הספרים העברי באותה עת ועל אחיזתה הקלושה של הספרות העברית לא רק בקרב כלל הציבור היהודי אלא גם בקרבם של מי שנחשבו לכאורה לראשי חובביה. מכל מקום, מן העדות הזו מסתבר שרק כמה עשרות עותקים מן הספר זכו להיקנות ולהיקרא. קרוב לוודאי שהניסיון המר הזה ריפה את ידיו של ביסקו, ומשם כך לא מימש את ההבטחה שנתן בפתח הספר לאסוף ולהוציא לאור את שאר כתבי יש“ק הפזורים. כך נותר זכרו של יש”ק עלום כפי שהיה לפני המאמץ היחיד הזה להחיותו, אם כי שמו נזכר מדי פעם כחלק מן הקבוצה הקטנה והטראגית של סופרים עברים שמתו בטרם מלאו להם שלושים שנה — מיכ"ל, מאנה, פייארברג, מידניק, בן־ישראל (פופס).⁵¹

ובכל זאת, במקום אחד בספרות העברית נשאר משהו מזכרו של יש“ק חי עד ימינו, וזאת בזכות תלמידו־מעריצו זלמן שזר, שלא שכח אותו כל ימיו והוסיף להגות בו, לאסוף פרטים על חייו וגורלו ולספר עליו בעל־פה ובכתב. פרק הזכרונות מלא האהבה שחיבר עליו נעשה מקור עיקרי להכרת דמותו, ושימש למשל את יוצאי סוורז’נה בבואם להציב לו ציון בספר הזיכרון לעיירתם. כאשר שימש שזר עורך “דבר” בשנות הארבעים ניסה אף הוא, כמו ביסקו לפניו, להסדיר את ליקוט כתביו הפזורים של יש”ק לשם הוצאתם בספר, אך מסיבה שאינו מפרטה לא הגיעה גם יוזמה זו לידי מימוש. בראשית שנת 1930 — מספר שזר — ישב עם ידידתו רחל המשוררת על שפת הים בתל־אביב, וסיפר לה בהרחבה על יש“ק ועל הרושם העז שהותיר עליו בילדותו. לבקשתה ציטט לה מן הזיכרון אחד מן ה”ניצנים" שהופיעו ב“הדור”, המסתיים במשפט הפרדוקסאלי: “ורק המתים לעולם לא ימותו… והחיים ימותו!…”.⁵² כעבור שנה, כאשר שבו ידידיה של רחל מהלוויתה בכינרת, מצאו במגירת שולחנה בחדרה ברחוב בוגרשוב בתל־אביב את שירה האחרון, “מֵתַי”, רשום על פיסת נייר, ובראשו המוטו: “רק המתים לא ימותו — י.ש.ק.”. שיר זה, מסתיים בשורות "בְּרִית

אֶמֶת הִיא לָנוּ, קֶשֶׁר לֹא נִפְרָד/ רַק אֲשֶׁר אָבַד לִי — קִנְיָנִי

לָעַד" חותם מאז את שירת רחל בכל מהדורותיה.⁵³ ארבע המלים של יש"ק ששימשו לו השראה מתנוססות בראשו, והן בעצם המלים היחידות מפרי עטו המוסיפות לנוע בתוך מחזור הדם של הספרות העברית, להידפס מחדש ולהיקרא, גם אם אין הקוראים יודעים דבר על בעליהם של שלושת ראשי התבות האלה.

 

ג.    🔗

עזבונו האמנותי של יש“ק שנאסף בידינו כולל (מלבד ארבעת המאמרים שנסקרו לעיל) את ארבעה־עשר סיפוריו שנדפסו ב”היהודי" וב“המגיד” בשנים 1902–1901, וכן את יצירותיו שנדפסו ב“הדור” ב־1904: שלוש־עשרה רשימות סיפוריות קצרות שהופיעו תחת הכותרות “ניצנים” ו“אנחות”, והסיפור הארוך “ליל חורף על פני רחובות מזרח לונדון”. קשה לאתר שלבי התפתחות ושינוי בפרק זמן כה קצר, אבל אפשר בהחלט להבחין בקורפוס הזה בכמה תחומים תימטיים מובהקים, וכן בהבדלי רמה וערך בין הסיפורים.

חמישה מן הסיפורים מעוגנים בהווי של סוורז’נה, העיירה שבה נולד יש“ק וגדל (המכונה בהם, על־פי המסורת המשכילית, בשם “שַׁרְזוֹנָה”). שניים מתוכם כתובים ברוח קלה ומבודחת. “שֵׁם וְחָם” מציג מסכת של ידידות תמימה בין עגלון יהודי וחוטב־עצים גוי, הנעכרת כאשר היהודי מבאר לנוצרי בליל הסדר כי הוא צאצאם של המצרים אויבי ישראל, והלז מתעצב ומתקצף על טביעתם של אבותיו ים סוף.⁵⁴ “הנפח והשד”ר” מעמת בין נפח כפרי, יהודי תמים וטהור, לבין משולח גס וגרגרן מארץ־ישראל הפוקד את ביתו לשם גביית תרומה לקופת רבי מאיר בעל הנס, ובתוך כך מבזה את בעל הבית ומתנשא עליו.⁵⁵יש בסיפור זה מעין המשך של ההתבוננות הסאטירית על כלי הקודש למיניהם המתגלים כטיפוסים מפוקפקים מבחינה מוסרית ודוחים מבחינה גופנית, התבוננות הרווחת בסיפורת של תקופת ההשכלה “כגון בסיפוריו של י”ל גורדון". לעומת זאת, שני סיפורים אחרים מקבוצה זו כתובים מתוך התרפקות נוסטלגית על שנות הילדות המתוקות בעיירה, בחסותם של בית ההורים ושל מסגרת החיים הדתית נוסכת־הביטחון. “מים שלנו” מתאר כיצד מסייע הגיבור בן השתים־עשרה להוריו בהכנות לחג הפסח, ובשעה שהמספר משחזר ממרחק השנים את אווירת החיבה והרוך שאפפה אותו אז לעומת בדידותו וקדרותו בהווה, פורץ מפיו הווידוי הבא:\

ועל יד חלוני אני עוד יושב ורוחי עוד מרחף על שרידי חרבות עברי… ועתה לא נשאר לי כלום מן העבר הנעים הזה, בלעדי שאיפה בוערת לשוב אליו…. לבנות את החרבות ולקומם את בית מקדשי ההרוס… מה קדושות ומה נשגבות, מה נפלאות ומה רמות הן החרבות האלה…⁵⁶

ברוח דומה מעלה הסיפור “עצבת החיים” את זכרון הקימה לתפילה באשמורת הלילה לקול ניגונו של זלמן החייט, ומתאר את תחושות העצב המתוק, ההזדככות והפיוס המציפות את הגיבור־הילד בעמדו בלילה תחת כיפת השמיים מתוך הרגשה של התאחדות עם הטבע כולו.⁵⁷

מעין סינתזה בין הראייה הסאטירית והראייה הנוסטלגית המצויה בסיפור הארך “ציליל העבר”, שנדפס ב“היהודי” בשבעה המשכים.⁵⁸ אף הוא נכתב מתוך התרפקות מפורשת של המספר על תקופת הילדות התמימה בנופיה המוארים של העיירה, המנוגדת כל כך להווה המר של חייו, חיי “נכאים, עבדוך, עוני ושפלות” בפינה חשוכה בלונדון. הסיפור בנוי כשרשרת של תמונות מחייה היחיד והציבור בעיירה, ובמיוחד מהווי בית המדרש, שבתוכן עובר חוט עלילה מבודח. מעשה בשמרקה הרופא, בעל ה“חקה” על הקצת בני הקהילה ולתפילה, שפרתו מתה, וכדי שיוכל לקנות לו פרה חדשה הוא נאלץ למגינת לבו למכור את חזקתו ליהודי אחר החושק בה, אך ממש לפני ביצוע העיסקה נופל לידיו כבאורח פלא כיס מלא רובלים, הפוטר אותו מן הצורך לוותר על תפקידו המכובד. העניין בסיפור זה נובע במידה רבה מעמדתו הדו־משמעית של המספר: הוא כָּמֵהַ לשחזר את עידן התום של ילדותו בעיירה, אך בעת ובעונה אחת הוא מיטיב לעמוד ממרחק הזמן והמקום על העליבות, התיפלות וקטנות המוחין השוררות בה והחוסמות כל אפשרות לשיבתו הממשית אליה. כפל הפנים בין נוסטלגיה לפיכחון מתגלם בדרך עקיפין בתיאור בית העלמין החדש של העיירה על שפת הניימן, המובא בפתיחת הסיפור. אמנם שדה הקברות נראה עדיין כגן פורח אבל המצבות האחדות הפוזורות בו כבר מרמזות על רוח המוות העתידה להשתלט עליו.

לקבוצה אחרת של סיפורים משותפת המגמה או המסקנה הציונית. המפורש בהם הוא “הפרחים על גבי הקברים”, שהוקדש לחברי אגודת “בני ציון” בפינסק.⁵⁹ אף הוא בנוי סביב הניגוד בין בית קברות לשדה פרחים, ובמרכזו תמונת ילדה רעננה, נכדתו של קברן, המשתעשעת בערב תשעה באב בפרחים הצומחים בין המצבות. כנגד תמונה סמלית זו מוצגת אמירת הקינות הנכאה המתקיימת באותה שעה בבית הכנסת, אך הפתרון שהסיפור מוליך אליו מגולם בתמונה שלישית: אסיפה נלהבת של “צעירי בני ציון” המחליטים לתלות כרזות ציוניות מתריסות דווקא באתרים המסמלים את החורבן והגלות: בבית הקברות ובבתי הכנסיות. בשני סיפורים נוספים משולב הפתרון הציוני בעלילת אהבים. באחד, “תחיית הלב”, מתואר זוג מטייל על שפת הניימן, שניהם עורגים זה אל זה אך במקום לממש את תשוקתו מרצה הגבר בפני אהובתו על עם ישראל המתעורר לתחייה, מעורר בה רגשות לאומיים ומלמד אותה לשיר את “התקווה”.⁶⁰ גם בסיפור “רוח הנביא” מומרת האנרגיה הארוטית בכיסופים לאומיים. הגיבור מתלבט בערגתו לידידתו יהודית, אך תחושת המחנק והשינאה שהוא חש כלפי סביבתו הגלותית מביאה אותו לוותר על מימוש האהבה ולצאת, כדבריו, אל ארץ הנביאים. שם, אל מול הדר הכרמל והלבנון, הוא מאמין שימצא תוכן לחייו ואולי מרפא לאנושות החולה כולה, והשניים נפרדים בבכי.⁶¹ לשלושת הסיפורים הלאומיים האלה אפשר לצרף את צרור ה“אנחות” שהתפרסמו ב“הדור” ימים אחדים לפני מותו של יש“ק. אחת מהן, “הדמעה”, היא סיפור אליגורי קצר המתאר את התבוננותו של המספר ב”בת עמי האומללה“, דמות אשה בודדה ישובה על סלע כמין פסל ומגלמת את נשמת האומה העגומה שהשכינה מזילה עליה דמעות רחמים. “אנחה” נוספת היא הסיפור “תינוק תלוי באוויר”, שראשיתו בתמונת־אביב פסטורלית בחצר כפרית, המשכו בתיאור זוועה של פוגרום הנערך לפתע בבני הבית ושיאו בתמונה מוחשית נוראה של תינוק המושלך בידי הפורעים מן הקומה העליונה, מנסה להיאחז בקצות אצבעותיו באדן החלון, ויד אביו הגווע קצרה מהושיעו. הסיפור פורסם כשנה לאחר פרעות קישינוב ונכתב, מן הסתם, כתגובת זעזוע ומחאה עליהן. זהו סיפורו היחיד של יש”ק המעוגן באירוע היסטורי קונקרטי.

בצד סיפורי העיירה והסיפורים הציוניים חיבר יש“ק כמה וכמה סיפורים הממוקדים בחוויות אנושיות כלליות: כיסופים לאהבה, התפעמות ממוסיקה, תשוקות חיים וחרדות מוות. בסיפורים אלה, גם אם הם מתרחשים בסביבה מסוימת הניתנת לזיהוי (כגון בעיירה היהודית או בכרך האירופי), נדחקת זירת ההתרחשות לשוליים מפני הנושא האוניברסלי, המשווה להם אופי ערטילאי. בקרן חשכה” מתאר נערה יהודיה היושבת בביתה האפל, והיא מואסת בתיפלותם של חיי העיירה הסובבים אותה, בוחלת בספרי הלימוד שלה, מבכה את שנותיה החולפות וחולמת על חיים סוערים ומלאים.⁶² “תחת כיפת השמים” הוא פנטסיה על תלמיד ישיבה ובת רבו המאוהבים זה בזו, והם קובעים פגישה ביער, מתוודים על אהבתם וממשים אותה בהתמזגות ארוטית בלב הטבע הפורח.⁶³ “מנגינת הנשיקה” מספר על שחקנית מהוללת הבוחלת בחיי עגבים ריקים ומוצאת נחמה במוסיקה, אך היא ממשיכה להשתוקק לאהבה טהורה ונמשכת אחר עלם חיוור בעל עינים בוערות שראתה אותו באחד הגנים נושק לדשא ומשתחווה ליפי הטבע.⁶⁴ ואילו הסיפור “החתונה” אפוף כולו אימת מוות: דווקא בעיצומנו של משתה חתונה פורץ החתן בבכי משהבין לפתע כי האושר העילאי שזכה לו זמני בלבד, שהרי גם הוא וגם כלתו הפורחת ימותו יום אחד, והוא מסרב להשלים עם גזירת החלופיות.⁶⁵ לקבוצה זו של סיפורים בנושאים קיומיים כללים שייכים גם עשרת ה“ניצנים” שפורסמו ב“הדור”. אלה מעין שירים־בפרוזה המעצבים רגעי קירבה בינו לבינה ברוח לירית־רומנטית מובהקת: פגישות ראשונות בנופים דקורטיביים, התפעמות משותפת מיפי הטבע, היקסמות ממוסיקה, הרהורים על המוות, כיסופים למחוזות־חפץ אגדיים, ייסורי פרידה ודחייה. ערטילאיותם הגמורה של המצבים המתוארים מרמזת, מן הסתם, כי מקורם בכוח דמיונו של הכותב ולאו דווקא בהתנסויותיו הממשיות.

לעומת הקבוצה הזו, העוסקת במצבי־יסוד אנושיים כלליים ובלתי מאופיינים, מסתמנת קבוצה אחרת ובה שלושה סיפורים המעוגנים בנושא הטיפוסי ביותר לבני דורו של יש"ק: תלישותם של אנשים צעירים שנטשו את סביבת מוצאם המסורתית וחייהם נקלעו למבוי סתום בעולם החדש שיצאו אליו. שלושת הסיפורים מתרחשים בלונדון הקודרת והמנוכרת, ואופיים הריאליסטי רב הפרטים עשוי ללמד על זיקה כזו או אחרת בינם לבין פרשת חייו של המחבר. קריאתם על־פי סדר פרסומם יוצרת מעין רצף ביניהם, שמתוכו מסתמנת פרשת חיים שלמה. חוליה ראשונה היא הסיפור “הפתרון”, המגולל את הרקע שהביא את הגיבור למצבו הנוכחי.⁶⁶ גיבור זה, הקרוי כאן זרח האלוני, משוטט בחצות הלילה ברחובות לונדון הריקים וסחופי הרוחות, ומעלה בעיני רוחו את כל מהלך חייו. עד גיל שבע־עשרה, הוא נזכר, התחנך רק על התלמוד, אך אז גילה את ההשכלה האירופית ומאותה שעה ואילך ניסה והצליח ליישב בין התחומים: “האלים החדשים שרכש לו בעולמו החדש לא הדפו אחור את אלוהיו מקדם”. המפנה הממשי בחייו התחולל משעה שהגיעה לעיירתו השמועה על הופעתו הפלאית של הרצל, האומר לכונן מדינה ליהודים. סערת שיכרון סחפה אותו כאשר דמיין כיצד ייחלץ להושיע את עמו כשמון וכגדעון בשעתם, והוא גמר אומר בלבו להקדיש את כל חייו להגשמת הציונות. מאותו זמן נעשה קורא מושבע של הספרות העברית החדשה, ושאיפותיו הציוניות היו הכוח העיקרי שהניעו לעזוב את ארץ מולדתו ולבוא ללונדון. דא עקא, שהיום נוכח לדעת כי תקוותיו הן חלומות שוא, וכל שנותר לו הוא לקבל מזרה בזויה בעיניו של חייט פשוט — משמע, לחזור ולהיבלע על כורחו במציאות החיים הגלותית.

מעין המשך לסיפור זה מצוי ב“הפסנתר ופועל הדיוטה השלישית” שגיבורו, שמואל, הוא עלם ענוג שהחיים אילצוהו להיעשות פועל בבית חרושת.⁶⁷ בשעת העבודה המפרכת הוא מטפח חלומות פיוטיים על נטישת עולם התרבות ויציאה אל הטבע, מהרהר בביקורתיות על האידיאלים הסוציאליסטיים שהחזיק בהם, נזכר כיצד נטש את הדת ונעשה לכופר, וכל זאת על רקע צלילי נגינתה המופלאים של בת מעבידו, הפורטת על הפסנתר בטרקלינה. הנגינה מעוררת בלבו כיסופי אהבה, ובצאתו החוצה הוא נמשך אחר עלמה יהודיה שהתעכבה לידו ברחוב. עוד הוא שופך בפניה את לבו, והנה מתברר לו כי היא מתפרנסת מזנות, אך הדבר רק מגביר את רגשות אהבתו כלפיה, המנהלים בחמלה וברצון אבירי להושיעה. משמתגלות לו נסיבות חייה האומללות — היא פותתה לתרבות רעה על־ידי בנו של בעל בית החרושת, ועתה היא נאלצת למכור את גופה כדי לפרנס את אביה הזקן המתגולל עמה ברחוב — נתקף שמואל רגשות זעם ויוצא להתנקש בחייו של אותו צעיר יהיר. חמתו גוברת כאשר הוא מגלה את קורבנו פורט על הפסנתר אותה מנגינה שמימית, ומחלל בזה, לטעמו את טוהר המוסיקה. הסיפור מסתיים במאסרו של שמואל לאחר שהשליך אבן כבדה בראשו של שנוא נפשו.

הפיתוח המקיף ביותר של דמות הצעיר היהודי הבודד במציאות עירונית מנוכרת נעשה ב“ליל חורף על פני רחובות מזרח לונדון”, סיפורו הידוע ביותר של יש"ק.⁶⁸ ייחודו של הסיפור נובע, כמדומה, מהוויית התלישות העירומה והמוחלטת של הגיבור, קלמנזון, שאין לו עבר ואין לו סביבה, לא עולם רוחני משמעותי ולא נפש קרובה, וחייו הגיעו אל תחתיות השפל. הדרך אגב נזכרים, אמנם, מוצאו של הגיבור מרוסיה, ייחוסו המשפחתי וזיקתו לקבוצות המבקשות לתקן את העולם ברוח הסוציליזם, אך אלה רק צללי עבר שאין להם השפעה על מצבו בהווה.⁶⁹ הסיפור מתרחש במשך יממה אחת, שבבוקרה הוא מגורש מחדרו השכור עקב פיגור גדול בתשלום שכר הדירה. מחוסר כל עיסוק אחר הוא מבלה את שעות היום בספריה בקריאה פרועה מכל הבא ליד, ובערב הוא סר לביקור סתמי אצל מכרו זוננשטיין, יהודי עסקן, ושניהם משעממים זה את זה.

כל אלה חוליות מקדימות לעיקר עלילת הסיפור — שיטוטיו של הגיבור ברחובות לונדון מחצות הלילה ועד עלות השחר. זהו מעין סיור בנוסח דאנטה המעלה שרשרת של חזיונות גיהנומיים. ברחובות הקרים נע קהל גדול של חסרי בית המחפשים מחסה ללילה, ובתוך כך הם עסוקים בהתחמקות מפני השוטרים המונעים מהם לישון תחת כיפת השמיים. המאושרים שבהם מצליחים להיאסר ולזכות במקלט חם, בשינה ובמזון, וכל מאסר כזה נהפך לכעין קומדיית־רחוב המושכת קהל סקרנים רב. בעיניו של קלמנזון הם נדמים כשורה של צלמי בלהות, ותיאורם הנטורליסטי־גרוטקסקי עתיר פרטים מוחשיים להפליא, כגון התיאור הבא של אשה האחוזה, אולי, התקף אפילפסיה ואולי רק מביימת מחזה של פרפורים והתעוותויות כדי לזכות ולהיאסף בידי השוטרים:

הנה אשה מושלכה באמצע המדרכה. פניה — מין אשפה משונה מלאה תלוליות וחריצים, גומות וחורים — אדומים מאד, כאילו עוד מעט והדם יתחיל לזנק מהם, שערותיה פרועות, מעורבות ומודבקות ברפש לח, הבגדים — כאילו זה עתה יצאו מתוך טבילה באשפה. שוכבת היא סרוחה לרוחב המדרכה בפישוט ידים ורגלים, חורקת בשיניה וקצף על שפתיה ועיניה פקוחות ולטושות ורעידה קלה עוברת לפעמים בפניה, והיא מפרכסת בידיה, מניעה ברגליה ו מנחרת כבהמה שחוטה (עמ' 97).

בהדרגה נוטש קלמנזון את עמדת המתבונן המתנשא. ככל שנוקפות השעות גוברים רעבונו ועייפותו, תודעתו מתערפלת והוא נעשה דומה יותר ויותר לבריות האומללות העוברות לפניו בסך בשרידי האירוניה העצמית שעוד נותרו בו הוא מהרהר בתמורה שחלה בו מאז נחלץ להילחם את מלחמתם של המדוכאים ועשוקי החיים ועד שנעשה בעצמו אחד מהם. במהלך הלילה הוא נקלע לרצף של פגישות תמוהות: עורך טקס סהרורי (תרתי משמע) של קידוש־לבנה בחברתו של יהודי עלוב שירד זה עתה מן האוניה שהביאתהו לאנגליה, חוזה בזוג נאהבים מעוררי רחמים המתרפקים זה על זו בעמידה עד שהשוטר מרגשם, משוחח על מזג האוויר עם בריה משונה בעלת פנים כתומים־כחולים המעשנת מקטרה, חוזה בגבר מכובד־למראה בעל צילינדר המובל למאסר בעוון גניבה מדוכן מזון, וכך הלאה. בסופו של דבר מצטמצמות גם שאיפותיו שלו בתשוקה להיאסר, שהוא אכן זוכה לה בסיום לאחר תיגרת ידיים עם השוטרים שהפריעוהו משנתו על מפתן אחד הבתים.

סיפור זה, האחרון שחיבר יש“ק, הוא גם הבשל והמשוכלל ביצירתו. ההשוואה בינו לבין שני הסיפורים הקודמים שנסקרו כאן תוכיח את המורכבות והעידון שרכש הסופר בשלוש השנים המפרידות ביניהם. ניכרת כאן בעיקר יכולתו לייצג מרחב אנושי קונקרטי, דינמי ורב חיוניות, ולהשקיף עליו מתוך שילוב מוצלח בין פאתוס לאירוניה. הישג משכנע בפני עצמו הוא עיצוב דיוקנו הפסיכולוגי של הגיבור: שרשרת הפגישות המשובצות ברצף שיטוטיו מיטיבות להמחיש את ההידרדרות המהירה המתחוללת בדימויו העצמי בתוך שעות ספורות, עד שהוא נהפך לאחד מעלובי החיים ומובל אל תחנת המשטרה לעיני מכריו הצופים בו בשאט נפש. תפקיד דומה ממלאים תיאורי הטבע הדינמיים — במיוחד ה”רומן" שהגיבור מנהל עם הלבנה המופיעה ו נעלמת חליפות בין העננים, וכן ההזיות הנעימות על ילדותו ועל אהובתו הדמיונית, התופסות מקום נרחב יותר ויותר ככל שמתערפלים חושיו. כל אלה הופכים את “ליל חורף על פני רחובות מזרח לונדון” ליצירה בהחלט מורכבת, שגם קורא בן־ימינו עשוי להתרשם מעיצובה הרגיש.

 

ד.    🔗

התבוננות כוללת ביצירות שנסקרו בסעיף הקודם מעלה כמה תכונות בסיסיות המאפיינות את צרור סיפוריו של יש"ק. כפי שמצטייר מן המיון התימטי שנערך לעיל, בולט הגיוון הניכר בנושאי הסיפורים ובדרכי עיצובם. יש בתוכם פרקי הווי מפורטים מחיי העיירה היהודית במזרח אירופה, בצד תיאורים של חיי צעירים יהודים המחפשים את דרכם בכרכי המערב; סיפורים על תום ילדות בחסות בית ההורים לעומת סיפורי אכזבה וייאוש פרי עידן הבגרות; סיפורים בעלי מגמה ציונית מפורשת לעומת סיפורי אהבה ערטילאיים המנותקים מכל סביבה מובחנת; סיפורים נטורליסטיים שתוכניהם מחספסים ונמוכים לעומת סיפורים שביסודם השאיפה האסתטיזציה מזוקקת של חומרי החיים מתוך כיסופים ליופי עילאי.

גם מן הבחינה הפואטית נדמה שיש“ק גישש את דרכו בין אפשרויות שונות וביקש לנסות את כוחו במיגוון ניכר של צורות הבעה נראטיביות: סיפורים המחויבים לאמת ריאלית־דוקומנטרית לעומת סיפורי פנטסיה, חלום והזיה; סיפורים בעלי אופי סאטירי מבודח לעומת השתפכויות ליריות בלתי אמצעיות; סיפורים המבקשים להעלות פיסות־חיים מפורטות לעומת סיפורים בעלי אופי אליגורי סכימאטי; יריעות אֶפּיות רחבות למדי לעומת שירים־בפרוזה תמציתיים ומלוטשים. מכיוון שמדובר בקורפוס יצירתי לא גדול ובמשך היווצרות לא ארוך, מתלבט שבעתיים הפיצול הרב המציין אותו ואופיו הנסיוני, המגשש והבלתי מגובש עדיין. יש לשוב ולהזכיר אי מדובר בשלב יצירה ראשון, וכי לו זה יש”ק להאריך ימים ולהתפתח כסופר היו, בוודאי, השנים המוקדמות האלה נבחנות הפרספקטיבה של הֶמשכן ומציירות בפרופורציה נכונה, כראשית היולית שמתוכה מתרמזות אפשריות העתיד.

יחד עם זאת, מעבר לגיוון התימטי והפיצול הפואטי מתבלטת תבנית־יסוד המלכדת את כלל יצירתו של יש“ק, והיא ההנגדה הקבועה המסתמנת בה בין רומנטיקה לריאליזם, ובמונחיו של יש”ק הוא ספור בעל זיקה מובהקת לחומרי החיים הממשיים ובעל מחויבות לתיאורים הבלתי מיופה, בין אם מדובר במירקם הדחוס של חיי העיירה המזרח־אירופית, ובין אם מדובר במצוקות גוף ונפש של צעירים יהודים שחייהם הגיעו למבוי סתום בלונדון. מצד שני משקפים סיפוריו את עיקרי הדחפים הטיפוסיים למחשבה הרומנטית. יש בהם יסוד חזק של געגוע לתקופת הילדות הנתפסת כעידן אידיאלי של תום והרמוניה, וזאת לא רק בשני סיפורי הילדות המפורשים שהוגדרו כפרקים “מִסֵפר הזכרונות לזרח המשורר”, אלא גם בקטעים רבים המשולבים בסיפורים אחרים. יש בהם אידיאליזציה של האהבה הרומנטית המתוארת כמיפגש טהור של נפשות תאומות. אידיאליזציה זו חלה בעיקר על דמות האשה, המוצגת תדיר ככוהנת טהורה ונעלה של היופי ושל מיטב הרגשות הענוגים: “לבושה כולה לבנים, שוקטה ומפיצה קסמים חרישיים כליל אביב ונוגה כצחוק קל מתוך דמעות ישבה היפה כפופה על ספר ותעיין בו…”.⁷⁰ האשה המופלאה, הנתפסת כקדושה גם כאשר היא מתגלה כקדֵשה (כבסיפור “הפסנתר ופועל הדיוטה השלישית”) היא רק אחת מנציגיו של היופי הרומנטי בסיפורי יש“ק. בין נציגיו המובהקים האחרים מצויים הטבע הפורח והמוסיקה שצליליה מהלכים קסם על גיבוריו ומאפשרים להם להמריא הרחק מעל לעמק הבכא של המציאות. העימות בין העולם הריאלי לבין ניגודיו הרומנטיים בא לידי ביטוי בעלילות הסיפורים ואף בכמה מכותרותיהם, כגון “הפרחים על גבי הקברים” ו”הפסנתר ופועל הדיוטה השלישית“, והוא קו מאפיין מובהק של אישיות הגיבורים. אפילו קלמנזון ב”ליל חורף", השוקע אל תחתיות הניוול, מפליג בחלומותיו לתיאור דחוס וקלישאי עד כדי פארודיה המצרף לסצינה הזויה אחת טיול אהבים, ילדות מאושרת והיקסמות עד בלי די מיפי הטבע: “וציפרים אומרות שירה ופלגי אור רך נשפכים משמי התכלית, מתחת מזנק פלג זך והומה חרש בקסם ומפטפט לנו מעשיות של תינוקות…”.⁷¹

מן הבחינה הזאת יש“ק הוא בן נאמן של דורו. בשנים שבהן חיבר את סיפוריו התלבטה הספרות העברית כולה בין הפואטיקה הריאליסטית שאך זה כבשה אותה והחלה להגיע בה להישגים של ממש לבין מגמות רומנטיות וניו־רומנטיות בהשראת האקלים הרוחני ששרר באותה עת בספרות ובאמנות האירופית. התלבטות זו באה לידי ביטוי הן בוויכוחים מפורשים (כגון בפולמוס שהתנהל בשנות התשעים של המאה הי"ו סביב הפואטיקה של “המהלך החדש” מיסודו של בן־אביגדור) והן בהתפצלותה של הסיפורת לכיוון ריאליסטי לעומת כיוון רומנטי, וכן לגירסותיו האקטואליות של המהלך הרומנטי — הסימבוליזם והדקדנס.⁷² ואכן, ניתן לשער שכתיבתו של יש”ק הושפעה במידה רבה מן הספרות העברית של זמנו, שעל־פי עדויות מקורביו היה מקוראיה הנאמנים: “הוא היה עברי כל כולי, והספרות העברית, זו שהביא אתו מארגזי הישיבה הגנוזים, וזו שהוא עצמו היה מיצר בלילות ללא שינה, היתה תמצית חייו”,⁷³ כך העיד עליו תלמידו־מעריצו זלמן שזר.

מתוך חייו וכתיבתו של יש“ק ניתן לשער אילו יצירות מן הסיפורת העברית בת זמנו עמדו לנגד עיניו. אין ספק שכמעריץ מוצהר של ברדיצ’בסקי קרא בשקיקה את הנובלה “מחניים” (1899), שהרישמה כמה וכמה מצעירי הסופרים של הדור. הדים כמעט מפורשים לכך מצויים ב”הפסנתר ופועל הדיוטה השלישית“, בתחושות המיאוס של הגיבור שמואל כלפי גינוני התרבות ובשאיפתו להימלט “אל המדבר! את הפראות!” המתנסחות באופן דומה להזיותיו של מיכאל, גיבורו של ברדיצ’בסקי. אפשר שגם הסתבכו של שמואל עם זונה יהודיה סימפטית, שבעקבותיה משתבשים חייו כליל, היא קו סיפורי ששאל יש”ק מקורותיו של מיכאל, גיבור “מחניים”. ניתן להצביע על נקודות קירבה נוספות בין סיפורי יש"ק לבין סיפורי ברדיצ’בסקי: למשל על הדמיון המובהק בין גיבורת סיפורו “בקן חשכה” היושבת בדד בבית הוריה בעיירה וכמהה למרחקים, לבין גיבורת הסיפור “בבית אביה” של ברדיצ’בסקי (1899).

כקורא נאמן של “השילוח” פגש יש“ק, בוודאי על דפיו את סיפוריו של מרדכי זאב פייארברג (1899–1874), ויש להניח שהתרשם מסידרת סיפור הילדות של הסופר הצעיר, שנדפסו בלוויית כותרת המשנה “מספר הזכרונות של חפני ‘בעל דמיון’ “. זה, כנראה, המקור לכותרת המשנה “מספר הזכרונות לזרח המשורר” שצירף יש”ק לסיפורי הילדות שלו עצמו. גיבורם, נער רגיש ברוך־דמיון המתחיל לפקפק בתוקפה של מסורת אבותיו, הוא קרוב־משפחה ספרותי מובהק של הנערים שעיצב פייארברג. ועוד אפשר לשער, שיש”ק הספיק לקרוא ולהפנים את הסיפור “פליגלמן” של ה”ד נומברג, שנדפס לראשונה ב־1903 ב“הזמן”, ובו אחד הייצוגים האירוניים החשובים של גיבור הדור, הצעיר היהודי חסר האונים שחייו סטו ממסלולם וקפאו בשממונם. אפשר שפרק הסיום של “פליגלמן”, המתאר את ביקורו הבלתי־מוצלח בבית חברו בעל המשפחה, ואת תעייתו הלילית ברחובות עד שהוא מסגיר עצמו מתוך טשטוש חושים לידי השוטרים, שימש במקור השראה מיידי לעלילה הדומה מאוד של “ליל חורף על פני רחובות מזרח־לונדון”.

יצירה אחרת שטבעה, קרוב לוודאי, את חותמה בנובלה זו של יש“ק אינה מן הספרות העברית, אבל באותן שנים עשתה רושם גדול על בני דורו. הכוונה לרומן הקצר “רעב” של קנוט המסון (1890), שיש”ק היה יכול קראו בעברית בתרגומו של אלחנן סגל, שהופיע ב־1899.⁷⁴ אפשר להניח שיש“ק התרשם מתיאור מצוקתו החומרית הקיצונית של גיבור “רעב”, המביאה אותו לידי שיטוטים אינסופיים נואשים ברחובות הקרים בחיפוש אחר אוכל ומקום לינה, וכל זאת אגב פגישות מזדמנות ושיחות של הבל עם עוברי אורח, וכן עימותים עם המשטרה, בשעה שתודעתו מתערפלת והולכת מחמת הרעב. כמו כן היה יש”ק יכול ללמוד מן העירטול העצמי האכזרי שעורך גיבורו של המסון, מתיאור הדרדרותו מדחי אל דחי, מן השרטוט של מצוקה אישית־קיומית טהורה, שאין לה בהכרח השתמעויות חברתיות — כל אלה תכונות המאפיינות את גיבורו של “ליל חורף”.

יש“ק חיבר, כאמור, את הנובלה הזו בשבתו בשוויץ, במרחק של זמן ושל מקום מן הנסיונות המרים שהתנסה בהם ברחובותיה של מזרח־לונדון. עובדה זו עוררה תמיהת־מה בקרב ידידיו בציריך, שציפו כי יתמסר לתיאור נפלאותיו של הנוף השווייצרי: “מחובתו של סופר כמוך היא לחשוף הפעם את גנזי נסתרות הטבע הזה לקהל קוראיך, במקום לחטט לעיניהם בבוץ שבוויטשפל”, אמרו לו,⁷⁵ אך הוא פטרם בתשובה מתחמקת והוסיף לשקוד על סיפורו האחרון. אפשר כי יש בכך כדי ללמד על התוכניות שרקם לעתיד — לזנוח את ה”ניצנים" ולהתמסר ל“אנחות”, כלומר לכתוב על חוויותיהם הריאליות, האותנטיות והבלתי מלבבות של בני זמנו ולא להתפתות לקסמי ההזיה הרומנטית. ואכן, “ליל חורף” הוא סיפור המעוגן היטב בתימטיקה של הסיפורת העברית הצעירה בת הזמן, שהרי אם להזכיר רק יצירות סיפורת הקרובות אליו ברוחן שנכתבו ופורסמו בסמוך אליו ב־1904 (ושאת רובן כבר לא הספיק יש"ק לקרוא), נוכל לציין את “מעבר לחיים” של ש' בן־ציון, “בחורף” של י“ח ברנר, “בין הפטיש והסדן” של מ”י ברדיצ’בסקי, “תלוש” של יד ברקוביץ ו“הצידה” של א"נ גנסין.

קשה לדעת אם בנסיבות אחרות היה יש“ק עתיד להבשיל ולהגיע למעלתם של סופרים אלה, אך אם נקרא את סיפורו “ליל חורף” קריאה אוטוביוגרפית ונראה בגיבור קלמנזון בן־דמות כלשהו של המחבר, נוכל להניח שיש”ק עצמו הכיר בערך עצמו, האמין בכוחות הגנוזים בו והצר על מכשולי החיים המונעים ממנו לממשם. כך עולה מן האופן שקלמנזון חוזה את מותו, מספיד את עצמו ומשווה בנפשו את צורת מצבתו באחת מהזיותיו:

— כבר בא קצך קלמנזון! — דברתי לפני עצמי בנגון של הספד — מחר, באור הבֹקר אחצוב לך קבר, אציב עליו מצבה ואקשור עליך הספד, הספד מר וטוב… ועל אבן המצבה אצייר ציור נשר עם אברות מורמות לעוף ועל הכנפים מונחות אבנים כבדות, והנשר נופל, נופל לארץ… כך מַתָּ קלמנזון! אוי לך ואוי לנפשך העלובה… (עמ' 109).

אפשר שאותה תאונת שיט אומללה באגם ציריך היתה בבחינת אבן כבדה ששללה מן הספרות העברית את מי שהיה עשוי לפרוש כנפים ולהיות לנשר מגביה עוף. מכל מקום, הוא הספיק להותיר בידינו את צרור כתביו רב העניין, ובראשו “ליל חורף על פני רחובות מזרח־לונדון”. אפילו בזכות יצירה זו בלבד שמור ליעקב שלום קצנלנבוגן מקום מובהק בתוך “ספרות ההתרשמות של הבודד העברי”, כפי שהגדיר י"ח ברנר את יצירתם של בני דורו,⁷⁶ שהגיעה למיטב הישגיה בעשור הראשון ובעשור השני של המאה העשרים.

 

רשימת חיבורי יש"ק    🔗

על־פי סדר פרסומם

1. “הפתרון”, היהודי, שנה ד, גיליון 40, ב' באב תרס“א (18.7.1901), עמ' 9; גיליון 42, ט”ז באב תרס"א (1.8.1901), עמ' 10–9.

2. “הפרחים על גבי הקברים (מוקדש לחברי ‘בני ציון’ בפינסק)”. היהודי, שנה ד, גיליון 41, ט' באב תרס"א (25.7.1901), עמ' 10–9.

3. “שאלות נשים”, היהודי, שנה ד, גיליון 43, כג' באב תרס“א (8.8.1901), עמ' 3; גיליון 44, ל' באב תרס”א (15.8.1901), עמ' 3.

4. “מנגינת הנשיקה (תמונה)”, היהודי, שנה ד, גיליון 45, ז' באלול תרס"א (22.8.1901), עמ' 10–9.

5. “תחיית הלב (תמונה)”, היהודי, שנה ה, גיליון 1, ז' בתשרי תרס"ב (19.9.1901), עמ' 10–9.

6. “צללי העבר (מספר הזכרונות לאחד הפועלים)”, היהודי, שנה ה, גיליון 2, י“ג בתשרי תרס”ב (26.9.1901), עמ' 10–9; גיליון 3, כז' בתשרי תרס“ב (10.10.1901), עמ' 9. גיליון 4, ד' בחשוון תרס”ב (17.10.1901), עמ' 9; גיליון 5, י“א בחשוון תרס”ב (24.10.1901), עמ' 10–9; גיליון 6, י“ח בחשוון תרס”ב (31.10.1901), עמ' 9; גיליון 7, כ“ה בחשוון תרס”ב (7.11.1901), עמ' 9; גיליון 8, ג' בכסלו תרס“ב (14.11.1901), עמ' 9. [קטעים מן הסיור נדפסו מחדש בתוך: נחום חיניץ (עורך), ספר זכרון סטויבץ־סוורז’נא והעיירות הסמוכות: רובעזעוויץ, דערעוונא, נאליבאק, הוצאת ארגון יוצאי סוטיבץ בישראל, תל־אביב תשכ”ה, עמ' 392–389].

7. “הפסנתר ופועל הדיוטה השלישית (מחיי הנודדים בלונדון)”, המגיד, שנה עשירית, גיליון 39, כ“ה בחשוון תרס”ב (7.11.1901), עמ' 444–443; גיליון 40, ג' בכסלו תרס“ב (14.11.1901), עמ' 456–455; גיליון 41, י' בכסלו תרס”ב (21.11.1901), עמ' 468–466.

8. “הקונגרס החמישי”, המגיד, שנה עשירית, גיליון 40, י' בכסלו תרס"ב (14.11.1901), עמ' 448–447.

9. “מכתב מאנגליה”, המגיד, שנה עשירית, גיליון 41, י' בכסלו תרס"ב (21.11.1901), עמ' 464. [חתום: J.S.K]

10. “החתונה (תמונה)”, היהודי, שנה ה' גיליון 11, כ“ד בכסלו תרס”ב (05.12.1901), עמ' 12–11.

11. “בקרן חשכה (תמונה)”, היהודי, שנה ה' גיליון 13, ט' בטבת תרס“ב (19.12.1901), עמ' 10–9. בשולי הסיפור: לונדון, זאת חנוכה, אתתל”ג.

12. “שֵם וחָם (הומורסקה)”, היהודי, שנה ה, גיליון 18. כ“ב בשבט תרס”ב (30.1.1902), עמ' 11–9.

13. “רוח הנביא (ציור)”, היהודי, שנה ה, גיליון 25, י“א באדר ב' תרס”ב (20.3.1902), עמ' 10–9; גיליון 26, י“ח ב' תרס”ב (27.3.1902), עמ' 10–9.

14. “ניצוצות”, היהודי, שנה ה, גיליון 26, י“ח באדר ב' תרס”ב (27.03.1902), עמ' 8; גיליון 27, כ“ה באדר ב' תרס”ב (3.4.1902), עמ' 5–4.

15. “ניצנים (מספר הזכרונות לזרח המשורר): א. מים שלנו”, היהודי, שנה ה, גיליון 31, כ“ד בניסן תרס”ב (1.5.1902), עמ' 9–10. בשולי הסיפור: פינק, בחורף שנת תר"ס. [חתום: יעקב בן בנימין].

16. “ניצנים (מספר הזכרונות לזרח המשורר): ב. עצבת החיים”, היהודי, שנה ה, גיליון 37–36, כ“ט באייר תרס”ב (5.6.1902), עמ' 9–10. בשולי הסיפור: פינסק, בחורף שנת תר"ס. [חתום: יעקב בן בנימין].

17. “תחת כפת השמים (קצת חיים צעירים)”, היהודי, שנה ה, גיליון 43, י“ט בתמוז תרס”ב (24.07.1902), עמ' 10–9; גיליון 45 ד' באב תרס"ב (7.8.1902), עמ' 10–9.

18. “הנפח והשד”ר“, היהודי, שנה ו, גיליון 7, י”ד בתשרי תרס“ג (15.10.1902), עמ' 10–9; גיליון 9–8, כ”ט בתשרי תרס"ג (30.10.1902), עמ' 11–9.

19. “ניצנים, רשימות”, הדור, שנה ב‘, גיליון 7, ו’ בניסן תרס“ד (22.3.1904), עמ' 31–27 (א. מפני אור; ב. את חיללת את הקודש; ג. ותיפולנה הדמעות הימה…; ד. מדוע? ה. קירבת נשמות); גיליון 15, י' בסיון תרס”ד (24.5.1904), עמ' 28–23 (ו. אהבָתי; ז. שמה!; חי. תחילת יצירה; ט. יופי; י. כשהלאה אותי ממך תדחפי…).

20. “אנחות”, הדור, שנה ב, גיליון 20, ט“ו בתמוז תרס”ד (28.6.1904), עמ' 28–23. (I. תינוק תלוי באוויר; II. הדמעה; III. שני עיוורים).

21. “ליל חֹרף: על פני רחובות מזרח־לונדון. מכִּתבי נודד”, הדור, שנה ב, גיליון 23, ז' באב תרס"ד (19.7.1904), עמ' 26–17.

22 כתבי יש"ק (יעקב שלום קצנלנבויגן): ליל חֹרֶף: על פני רחובות מזרח לונדון, הוצאת אגודת “דוברי עברית” בלונדון, בדפוסו של י. נרודיצקי, 48 מייל ענד, לונדון 1907, 36 עמודים.

1. אַ ווינטער נאַכט אין סער איסט־ענד (מזרח זייט) פון לאָנדאֶן, אויף העברעאישן פון א“ב היעגער, לאָנדאָן היברו פּאֶבּלישינג קאָמפּאַני, מאזין עט קאָ. לימיטעט, לאָנדאָן 1908, 56 ז”ז.