בועידה ליסוּד מפלגת פועלי ארץ־ישראל, תל־אביב

אילו באותה שפה, בה דיבר חיים ארלוזורוב היום, היתה תנועתנו מדברת אפילו רק לפני שנים אחדות, בקרב התנועה הציונית, יתכן כי עמידתנו כיום לא היתה דלה כל כך.

יתר על כן: אילו רק שבוע אחד לפני המאורעות, בהיותנו בציריך, היינו אנחנו, שליחי ציבור הפועלים, מדברים בשפה הזאת – ולנו הרי לא היו נחוצים המאורעות כדי לדעת שיש ערבים בארץ־ישראל – לא היינו שבים משם עם “שעון בלי קפיץ”.

משהגענו כעת לועידה זו ולשאלה זו בתוכה, עלינו להגיד בה לעצמנו מלה מכרעת, הנובעת מעצם החיים שלנו, מן ההכרח והאחריות לגורל הציונות. ואני בוש לחזור על הדיבור: אין פנאי!

ברור לכל יהודי, כי מכל החמרים להגשמה הציונית החומר הנמצא במינימוּם שבמינימוּם הוא: הזמן – ואותו מבזבזים אנו ללא רחמים וללא חשבון. איננו חסים גם על אנשים ועל עוד דברים יקרים, אך פחות מכל אנו חסים על הזמן. על כן יכול היה גם תהליך האיחוד בין “הפועל הצעיר” לבין “אחדות־העבודה” להימשך 11 שנה ולהיחשב עוד – למוקדם.

יש לנו מפלגה יריבה אחת, שלפי הפרוגרמה שלה הכל נעשה ממילא. הגשמת הציונות – ממילא, מכוחו של הקפיטל הפרטי: בעלי הון יבנו את המשק ממילא, הפועל העברי יעלה ממילא – וממילא יקבל עבודה. וכך יתהווה רוב יהודי – ממילא. אין אנו גורסים פשטות זו, אך גם לנו, כנראה, יש פסיכולוגיה של אי־תכנית. אנו חוששים להתחייב למשהו על פי תכנית.

בשנת 1928–1929 באה, מחוץ לכל תכנית, נטיעת הפרדסים – כשם שבא בשנים הקודמות בנין הבתים, גורם שלא היה כמעט בחשבון. זינקו מעינות בכוח כל כך חזק, עד שכל גורם תכניתי הוּדח. נדמה היה לנו: דיינו אם נסייע מעט… בינתים איבדנו גם רוב הטובה של הגורמים הבלתי־תכניתיים. אותם היסודות עליהם נבנתה הספסרות הגדולה בקרקע יכלו להיות לנו למנוֹף כלכלי גדול, אילו ידעה הציונות לרתום את ענין “עפר ארץ־ישראל” במרכבת התכנית. לכל יהודי יש חלק ונחלה בעפר זה, והוא שואף להגיע לחלקו – ואנו השארנו שאיפה זו לדאגת כל יחיד בוַרשה ובלבוב וביוֹהניסבּוּרג – והנה צצו תשעים סוכנויות לקרקע. אילו הקימונו בזמנו את הבנק הקרקעי, תחת להטיף מוסר לספסרים ולתת “הכרה” רשמית למחצה לחברות הקרקע, בפיקוחה של ההנהלה הציונית! מחמת עסקי קרקעות אלה הובאש ריח ארץ־ישראל בעיני אלפי משפחות יהודים בגולה.

ועוד: המעט שיצרנו עד הנה יש בו קסם כה רב – והוא צודה אותנו, עד שלפעמים אנו שוקעים באותו המעט שיצרנו, מבלי לשאול לקצב ההמשך ולתכלית כל אלה.

המאורעות – לִקְחָם אינו חדש לנו, אך טוב כי נשַוֵהוּ לעינינו תמיד, שינוי נחוץ לנו, מהקצה ועד הקצה. תחת לשנן לגולה את הניגון העתיק, הסנטימנטלי, בדבר ארץ־ישראל, צריך להביא אליהם דבר־מה יותר מסוים, אשר יקל עלינו ריכוז הכספים לבנין ארץ־ישראל. עלינו לנקוב מועדי זמן ותכנית.

משהגענו להכרה הצורבת כי יש גורם של זמן, כי העבודה המפוררת מיַקרת לנו את ארץ־ישראל, אולי נגיע לעוד הכרה אחת, שעוד לא שמעתיה בדברי ח. א. והיא – כי ההנהלה הציונית שקועה רוּבּה ככולה בדברים הנוגעים לא לה, כי אם לישוב הארץ־ישראלי עצמו – תחת לשקוד על תפקידיה המיוחדים.

נכונים דברי ההתרסה שנאמרו כלפי ניו־יורק, כלפי הסוכנות המורחבת, בענין הטלת פקידות עלינו, אבל קיימת אפוטרופסות אחרת, אמנם אפוטרופסות ציונית, אבל אפוטרופסות: כל הטיפול הזה בבתי־הספר ובבתי־החולים, ובפוליטיקה היום־יומית של הבטחון בארץ, – כל חדרי הפרוזדור הגדול הזה בבית הסוכנות העסוקים בענינים האמורים, אינם יוצרים אלא אילוּסיה של פעולה ציונית: זוהי התעסקות בעניני הישוב. אילו נמסרו התפקידים האלה למוסד הקושט להם, לועד הלאומי, כי אז היינו רואים מה הסוכנות עושה ומה אינה עושה. והגיע הזמן לומר: מסרו לישוב את תפקידיו הוא. עד שאנו עוסקים בדאגת הפרלמנט לערבים נדאג לתכנוֹ של הפרלמנט היהודי, נגדיר את תפקידיו.

בתשע השנים האחרונות הוצאו כספי התקציב הציוני – 30 אחוזים לחקלאות, קרקע והתישבות ו־50 אחוזים לצרכים סוציאליים. יש צורך שנעשה פעם את המהפכה – ויש אפשרות לכך – על ידי השקעה גדולה יותר בהתישבות, עד כדי נשיאת יתר הצרכים בעזרת הפירות של הקרן. לאסוף 750,000 לא"י לשנה ולהוציא מזה להתישבות רק 180,000 – כלום יש לך משק־גזל גדול מזה? היהדות מסוגלת להבין את הצורך במהפכה בתקציב הציוני ולהכפיל במשך חמש שנים את השקעתה בפעולות בניה יסודית. שתי שנים של פעולה תנופתית היו נותנות לנו יותר מאשר שנות שיגרה רבות, ללא צבירת כוח ממשי על ידי עליה והתישבות.

יהי רצון שנקיים את הדברים כפשוטם, שנכיר בחובתנו ללכת ולעשות. בצירוף כל הכוחות הנאמנים. שיתלוו אלינו. לשֵם המעשה הגדול.

טבת תר"ץ.