שכינה בגימטריא: שפה

(“דגל מחנה אפרים”)

א    🔗

הבא לדון בדרכי כתיבה ובסוגי סגנון, דין הוא שיחווה דעתו תחילה על חשיבותה של הלשון ומקומה ביצירה הספרותית. ולפי שזוהי סוגיה גדולה ומורכבת, שיש בה מחלוקת הפוסקים ומחייבת עיון מיוחד מעמיק, שאי אפשר להיכנס כאן בעוביה, מן ההכרח להסתפק בדברים מעטים ותמציתיים. כותב הדברים האלה סבור, שהלשון היא נפש הספרות וגופה. היא חלק מעצם היצירה, צורה ותוכן גם יחד, שהורתם ולידתם במזל אחד. שכן כושר-החוויה וכושר-הלשון מוטבעים באדם מלידה. אין לחוויה או למחשבה חיוּת של ממש בלי הלשון, וזו אין לה קיום עצמי אלא אם כן היא מזוּוגת לחוויה או לתחושה. וכבר אמר ווֹרדסווֹרת, כי ה“לשון היא אינקארנאציה (התגלמות) של המחשבות”. היא מוציאתן מן הכוח אל הפועל. היא נותנת להן זיו-פנים, מראה וקול, ובלעדיו אין בחינת איִן. רגשות, מחשבות ותחושות משתמרים בזכותה לאורך ימים, על ידי אגירתם בזכרון או העלאתם על הכתב. בלעדיה היו חולפים ועוברים כצללים ללא עקבות הן מעולמו הפנימי של האדם והן מעולמו החיצוני. שירה ולשון ארוגות זו בזו, כשתיים שהן אחת. אחדוּת זו כוחה יפה גם בפרוזה שבספרות. הלשון היא נשמת שתיהן. וממצה הנחה זו מאמרו של עזרא פאונד: “ספרות גדולה היא בתכלית הפשטות, לשון, הטעונה משמעות עד קצה הגבול.”¹ על כל פנים, זו תמצית דעתו של כותב הדברים האלה על הלשון והספרות. להלן ידובר בעיקר באופני-כתיבה של פרוזה וסגנונה, אף על פי שמבחינה מהותית אין לתחוֹם תחומים בין פרוזה ושירה.

ב    🔗

כמה מידות בבעלי-סגנון. יש סופר שניזון מחומרי-לשון המוכנים ומזומנים לפניו. הוא קרא ושנה ונעשה בקי בספרות, ונהנה מכל ההישגים שהשיגו קודמיו. הכל אצלו כמונח בקופסה. סוֹפר על מחנהו וספר על דגלו. יודע דקדוק ותחביר ואף את רוח הלשון וגלויים לפני החידושים הטובים והגרועים שהוצעו ונתפרסמו. אף ניחן בחוש מבחין בין עיקר לטפל, ובורר לו מן המלאי הגדול את הדרוש לצרכיו. לשונו מושיטה לו כלאחר יד שמות, ותארים ופעלים ונטיות וניבים ככל שהוא תובע ממנה. סגנונו מתוקן ובהיר ואין בו מגרעות. כל שיטת-בוחן תמצא את אופן הבעתו מניח את הדעת וללא פירכא. לעולם אינו מסתכן בהעזה לשונית, הולך יפה בדרך כבושה, מקפיד בלשונו, זהיר בנורמה קלה כבחמוּרה ומתרחק ממה שאינו בחזקת מוסכם; אוהב את הוודאי ובורח מן השמא, ונמצא כותב כתיבה תמה ללא תאונה לשונית. בעל-סגנון זה כּשר הוא בתכלית וממלא את תפקידו באמונה. זהו הסופר המצוי, הכותב שירים, סיפורים ומאמרים ושאר סוגי כתיבה, והם מובנם כל-צרכם לקוראים וגורמים להם הנאה ומחבבים את הספרות עליהם. הוא חוזר ותורם ללשון ממה שנתנה לו, מחזק אותה, אבל אינו מוסיף לה כל נוֹפך משלו, אינו פורץ גדר ואינו פורץ דרך, תיתי לו. ויש מידה בבעלי-סגנון, שהיא יקרת-מציאות. הלה למד יפה את הלשון, וקנה לו בקיאות מופלגת במקורות ראשונים ואחרונים וידיעה שלמה בדקדוק ובתחביר ובשאר חוקי הכתיבה והדיבור. אף עיין יפה בדגמי-מופת שביצירותיהם של סופרים הראויים לכך; והוא משופע בזכרי-לשון ובזכרי-ספרות. ברם, אלה הם רק פרוזדור או מכשירין לסגנון עצמי, אישי. שכן כל נכסי-לשון אלו משמשים לו מסד ואינם מספקים אותו. כי לא די לו בקיים ועומד כמוֹת שהוא. ולא עוד אלא חלק ממה שהוכנס למחזור הספרות והשימוש על ידי אחרים, נראה לו כקמח טחון, כגלופות, והוא מזדרז לנקות כל מלה וכל פסוק ומרגיש צורך בהיתוכם מחדש, בעיצוב תשמישי-ביטוי משלו. חוויותיו, נסיונותיו, סערות נפשו, רחשי לבו, תפיסת-עולמו ומחשבתו תובעים אורח-הבעה אחר וסגנון חדש. והוא חש, שהסגנון המקובל נעשה מידרס לרבים, השתגר על כל קולמוס, נתמצה ותש כוחו לתת להם ניב הולם. אינו מאמין בכלים שאולים ורוצה בכלים משלו, פרי רוחו ועיכולו. הוא אדון על לשונו וכופפה לרצונו.

הנוקט אופן-כתיבה כזה הוא בעל סגנון אישי. וראוי לתהות על קנקנו ולבדוק את טיבו, אף-על-פי שלא קל הדבר, מפני שסגנון זה יותר משהוא נתון למוּשֹכלוּת, הוא נתון למוּרגשוֹת, ודוק של מסתורין עליו. האימרה של בוּפוֹן, שכבר נעשתה שיגרה, כי “הסגנון הוא האדם”, עדיין כוחה ואמיתה עמה. הוא הדין במימרתו של שופנהאור, כי “הסגנון הוא צביונו של הרוח”, או כפי שגרס סופר אחר: הסגנון הוא משהו אורגני; אין הוא המלבוש שאדם לובש, אלא בשר ודם ועצמות של גופו. הסגנון הוא אופי. וכבר כתב דיזנדרוק, ש“אדם נעדר-אופי, חסר עצמיות, לא יהיה לעולם לבעל-סגנון”. וכי במה מתבטאת אישיותו של אדם אם לא באורח תחושתו וחשיבתו, באופן הסתכלותו בעולם ובדרכו המיוחדת להביאם לידי ביטוי.

סופר במעלה זו, אפילו אינו אומר משהו שכולו חדש, אבל משום שהוא מוכשר לומר דברים באופן מקורי ובסגנון משלו, הרי זה כאילו מעולם לא נאמרו. שכן כל מה שהוא כותב נעכל והותך בנפשו ונעשה ברייה חדשה.

אכן, הנאמר לעיל טעון סיוּג כלשהו. שכן האימרה “הסגנון הוא האדם” כוחה יפה בתנאי שאותו אדם שייך שייכות אורגנית לאיזה קיבוץ לשוני בזמן מסוים ובחברה מסוימת, ובתנאי שיש לו כשרון לא רק איך לומר אלא גם מה לומר. ייחודו של ה“מה” הוא אח-תאומים לייחודו של ה“איך”. לא יצוייר בעל סגנון אורגאני, שלשון מסוימת נקנתה לו באקראי, במאוחר, בצד לשונות אחרות. אדם כזה אפילו מוכתר הוא בכשרון ובהשכלה מצוינים אפשר לו שיגיע לידי רכישת לשון מתוקנת, בהירה ועשירה וסבירה, אבל לכלל סגנון עצמי, מקורי לא יגיע. דוּגמה לכך אנו מוצאים בשני מתרגמי הברית החדשה, דליטש וזלקינסון. הראשון הוא נוצרי מלידה, שרכש-לו את ידיעת השפה והספרות העברית בבגרותו; והאחר הוא יהודי מוּמר, שלמד תורת ישראל בילדותו והוא בעל סגנון מקראי למופת, שסופרים עברים, כביאליק ופרישמן נתבשמו ממנו ודיברו בשבחו. דליטש תרגם במדויק ובכשרון את הברית החדשה בלשון מקראית מעורבת בלשון המשנה והתלמוד ללא מזיגה, בעוד שזליקסון תירגמה בלשון מקראית טהורה, וכן הראה את כוחו במיזוג הלשון בפרוזה בתרגום הספר “סוד הישועה”. תרגומיו ראויים הם למופת עד היום. ללמדך, שסגנון אורגאני אין אדם רוכש לו בלימוד בלבד, אלא יש צורך בכושר נפשי מוטבע ולא נקנה. מבחינה זו יש ענין רב גם בפולמוס השנון שנתגלע בין הסופר הרוסי-אמריקני ולאדימיר נאבּוקוֹב, ובין הסופר אֶדמונד וילסון ואחרים, שמתחו ביקורת קשה על לשונו האנגלית בתרגום “יבגני אוֹניגין” לפושקין בארבעה כרכים. מכתלי הוויכוח ניכר, שהם מייחסים כשלונו וליקוייו הלשוניים גם לאי יכולתו העקרונית לקנות את איכויותיה הגנוזות והטמירות של הלשון האנגלית, הואיל והוא קנה אותה לעצמו כשפה זרה, נוספת, בעוד ששפת אמו ושפת יצירתו הראשונה היתה רוסית. מפתח זה, כך נרמז בויכוח, אינו נמסר אלא ליונקי אנגלית עם חלב-אמם. והלא, אליבא דאמת, היה נאבוקוב סופר אנגלי בעל שליטה מצוינת בלשון האנגלית. ואם באנגלית כך, בעברית לא כל שכן. הואיל וקנין אמיתי של הלשון העברית, מחמת תנאי החיאָתה וגידולה, לא יצוייר אלא דרך יניקת המקורות העתיקים והמסתעף בהם בכל הדורות, על רקע של חינוך יהודי שרשי, בין כחובשי-ישיבות או כתלמידי מוסדות חינוך חילוניים. ואם יש אי-שם יוצא מן הכלל, הריהו מחזק את הכלל. אתה נמצא למד: כשמדובר בסופר עברי מובהק, בעל סגנון, ממילא מתכללות בו כל התכונות בכוח ובפועל הנידונות כאן.

ג    🔗

מידה אחרת מצויה במי שלשונו עמו. הוא זריז ליהנות מן המלאי שנאגר וצרוּר בספרים. אבל חוויותיו ותוכנו הרוחני דלים אן שאוּלים הם. הלה לא זכה לגילוי שכינה משלו והריהו ממשמש בכליהם של אחרים, אם מדעת ואם שלא מדעת. אותה שעה יהא הכותב יושב רכון על נייר לבן ובורר לו מן המאגר הלשוני העשיר מלים מרשימות ומרעישות, אמרות ופתגמים, ניבים וצירופים, תוך ציפיה, שאלה יביאו עמהם תוכן חי ללבוש המוכן, העומד לרשותו. אבל תוכן זה איננו יורד עליו מלמעלה. ההשראה הלשונית אינה מולידה בו לא מראות וחזיונות ולא ערכין, אם אינם טבועים בו מתחילת ברייתו וגידולו: ה“איך” ישנו, אך ה“מה” חסר. הקליפה זוהרת, אבל התוך נעדר וחללו פעוּר. כאן לפנינו בעל-לשון ולא בעל-סגנון. שכן, כאמור הסגנון האמיתי, האורגני, מובלע מלתחילה בהוויה המבוטאת, וה“מה” וה“איך” הם חטיבה אחת. עצם הפירוד שחל בכותב זה מעיד על מסכנוּת נפשו, המלאה, כביכול, לשון וריקה מרחשי אמת. יש בכך יותר מאשר אחד מששים של אחיזת-עיניים. סופר כזה, יש שהוא משתמש באוצר הלשון השמור לו לרעה לשם מיסטיפיקאציה של ההבעה. מבקש הוא לעטוף את התוכן הדל טלית שכולה תכלת לשון וסגנון, ולשבץ מלים ארכאיות וניבים קדמונים לעייפה, שאין להם סיכוי לתחיית המתים. בהם הוא מטיל אפלולית של רזין, כאילו עסק לנו במיסתורין. תורת המיסתורין היהודית היא יצירה גדולה, חשובה ועמוקה לעצמה, והיא צריכה לימוד, ומבארותיה עתיד אוצר לשוננו להתעשר בכתב ובעל-פה: אבל חובה היא להשתמש בה בדחילו ורחימו. היא כשלעצמה מובנת לעוסקים בה ולמי שבא בסודה, אבל אין לך תקלה גדולה מזו, כשבא סופר ומעתיק העתקה מיכנית את מבטאיה, מלותיה, סמליה, ציוריה, צירופיה ומונחיה ומשקעם בפרוזה של ימינו, כדי שיהא נראה בר-אורין ומופלג בלשונו. סופם שיהיו צפים בסגנונו כגולגולות מתות. מיסטיפיקאציה זו מעמעמת את הבהיר, כי להערים על העניוּת והשטחיות ולהעמיד פני עשיר בתוכן ועמוק במחשבה. זהו סגנון בלתי אישי בהא הידיעה. סגנונותיהם של סופרים מסוג זה דומים זה לזה להפליא. לעולם לא תנחש של מי הוא. כי אין כל סימני היכר וחסר בו כל ניצוץ של עצמיות. הסימן היחיד הוא טשטוש הצלם העצמי של הכותב. כשאתה נוטל ספר ואינך יודע מי מחברו, אתה יכול ורשאי לייחס אותו לכל אחד מבני גילו. אפשר שתכיר את בעליו בזכות הנושא או לפי העטיפה החביבים עליו, אבל בשום פנים לא לפי מטבע הסגנון. הכתיבה היא כולה מישור או כולה חספוס, אבל בלא גושפנקה אישית. הואיל וחמרי הסגנון לא עברו דרך בית היוצר האישי. זהו, כמו שאומרים הבריות, סגנון השווה לכל נפש, וכך אומר אליעזר שטיינמן:

“סגנון השווה לכל נפש, הוא עצמו מחוסר נפש”. ספר הכתוב בסגנון זה אין לו קיום, גזירה עליו שישתכח, בעוד שספר הכתוב בסגנון אישי משוכלל עתיד להישאר בזכרון אנשים שיחזרו אליו גם לאחר שחלק מתכנו נתיישן. כראָיה ישמשו מאמריו הפובליציסטיים של אחד-העם, שסגנונם משמר גם את ערך תוכנם שנתיישן.

ד    🔗

במסכת-מידות זו מצויה אחת, שהיא במקצת יוצאת-דופן, ולכן אין מרבים לעסוק בה. אבל הואיל וחשיבותה רבה, מן הדין לייחד עליה את הדיבור. הכוונה לסופרים, שאין לשונם וסגנונם מפליאים אותנו בחידושים כלל, ואף על פי כן, הם אמנים גדולים, פורצי רך ומחדשי הספרות. ושתי דוגמאות לכך. הנה נאמת תחילה את הנחתנו בסור עברי: נ. שופמן. הוא הוכחה מכרעת לנאמר כאן. גדוּלתו של שופמן איננה בחידושיו או במקוריות לשונו. ועם זה שונה סגנונו משל בני דורו שוני רב. הוא היה מונע עצמו משימוש מרובה בפסוקים; ואפילו השתמש בהם לפרקים, כפי שהוכיחה נורית גוברין בספרה “מעגלים”, הוא מסיר מהם כל מראית של מליצה. הוא מצא בתכלית הפשטות, שביטוי או אמירה מסוימים שבמקרא הולמים ביותר את שרצה לומר והשתמש בהם לצרכיו. הן העיד על עצמו, כי “הייתי תמיד מחסידי הלשון הפשוטה והברורה, נוסח טולסטוי, ולא גרסתי את הסגנון המצועצע, סגנון לשם סגנון”. שופמן נטל את המצאי, מן הלשון העברית הנראית לעין כל, ואף על פי כן, השכיל לתת ניב לחוויות הסמויות מן העין ולתאר מאורעות ונופים תיאור דק ומדויק, המפעים את כל חושי הקורא. אף על פי שיש בו מעט נזירות לשונית, היה אחד המרעננים של הסיפורת העברית, שהוסיף לה קצב חדש, ויופי ועצבות חשאית ונוקבת. נקיון לשוני מופתי. לכל מלה משלו יש תפקיד, התורם למשמעות, ולכל משפט יש משימה, ואם כי אוצר לשונו הוא, כאמור מן המקובל, הריהו ממרק כל תיבה ותיבה בסיפוריו ונותן לה ברק חדש, והיא נוצצת בחינת מעשה-בראשית. משפטו מגולף יפה ונקי מכל עכרורית. צלילו צח ואין עמו לא אותיות-גרר ולא מלות-סרך. בידו נושרים מכל מלה ומכל ניב רגילים סימני המשמוּש הימיומי וחוזרים למשמעותם היסודית, כמו במתן ראשון.

דוּגמה אחרת בפראנץ קאפקא. באמנות הלשון שלו, באורח סיפורו, באוצר המילים והניבים, אין אנו מרגישים לכאורה כל חידוש בולט. כל היסודות הצורניים של קאפקא, נטיות הפועל והשם, בנין המשפטים, הדגשים והאתנחתות הם מן הרגילים בלשון הגרמנית המדוברת והנכתבת, ועל כל פנים אין בהם חריגים או יוצאי דופן. בדרך כלל, מבחינת הסגנון ירוץ הקורא בסיפוריו ללא מעצור. אבל ייחוד סגנונו וסגולתו בספירה אחרת גבוהה יותר, בעיצוב עלילת סיפוריו, בטיב גיבוריו, בתיאור עולם-תעתועים ומבוכתו של אדם בימינו, שמנגנון הביורוקראטיה מכשילו, בחוסר ההגיון בהתרחשויות, בחיפושיו אחר “מציאות של אמת”, בהעדר-מוצא – בנבואתו האפוקאליפטית. אבל אינו מטיף בלשונם הלוהטת של נביאי ישראל ולא בשפת “חזון יוחנן” בברית החדשה, אלא בלשון ריאלית וחלקה, כביכול, ועל דרך זו נעשה גם סגנונו ייחודי ומשמעותו מתעצמת, כי סגנונו הוא מלאכת-מחשבת של צלילות ההבעה. תמציתיות התיאור, דיוק התחביר ועריבות הסיפור. הם מפתים את הקורא ומצניעים בתוכם אימי המצב הקיומי המוכאב של האדם, שלתוכו הושלך ומתלבט באין-אונים, ויותר משיש בו אמת יש בו כורח עיוור; יש בו גלגולי חרפה ואין בו תבונה ולא תקווה, ואין יודע במי תלוי האשם, אם יש חוק בכלל ואם נעברו עבירות, שעליהן נענש הגיבור. קאפקא הוא איפוא בעל סגנון אישי מובהק, המתאר בצורתו הרגילה, כביכול, מציאות סיוטית סגורה, בלתי רגילה. במציאות הסתומה של קפקא גנוז כוח-נפץ רב. קסמי סגנונו ה“חלק” של קפקא משחדים את הקורא ואת המבקר בלבושו האסתטי, אך ההוויה המתגלית בכל חריפותה אינה אסתטית כל עיקר, אלא אמת אכזרית ורבת יאוש.

ה    🔗

בעל סגנון אישי איננו “מוצר מתוכנן”. אין הוא בא לעולם לפי הזמנה. הוא מופיע. אמנם ניצני כשרונו הלשוני וייחודו של סופר מבשילים והולכים עם הזמן ואין הסגנון נולד בקומתו ובצביונו בבת-אחת אלא חלה בו גם התפתחות, אבל אין להביאו לעולם על ידי שום אסכולות והשתדלויות. תנאי המקום והתקופה מסייעים לשכלולו, והסברת ישותו של סגנון לפי גורמי הסביבה, ההורים והמורים וכיוצא בזה, יש לה על מה שתסמוך, אך אין בה כדי למצות את מחוללי הסגנון הפנימיים. שהרי בנים לאותם הורים וחניכים באותו בית-ספר אינם דומים זה לזה בסגנונם ולא בשאר-רוחם. זה מבהיק בסגנונו המיוחד (ובכשרונות אחרים) וזה נחשל. על כרחך אתה אומר, שכושר קליטה מקיף ומגוּון, המבליע בתוך נפש האדם השפעות שונות, הנתונות מתן טבעי והבאות באקראי, מחוללות, בסוד תהליכי העיכול, סגולת התרשמות וחוויה מיוחדת, ועמהן גם סגנון-הבעה אישי חדש וניפלה. יש כאן צבירה יוצרת, הנעשית באיתכסיא, והיא חוננת לאחד תכונה סגולית מסוימת ואילו חברו משולל ממנה.

בראש כל הסופרים העברים, שיצרו את הסגנון העברי החדש, החי, ניצב כמובן מנדלי. הוא היה מורה-הלשון ומורה-הדרך ששבר בבת-אחת את שלטון המליצה, שזייפה את המציאות בפסוקים שנעקרו מן התנ“ך ושוקעו בתיאור עולם האנשים, המרוחקים ת”ק פרסה על ת"ק פרסה מתקופת הנביאים והמלכים. בסיפורי מנדלה נתגלה כמוֹת שהוא עולמו של העם. הוא עשה, כמאמר המדרש, את תבנית המנורה הראשונה, מנורת-המאור של לשון עברית חדשה, עשירה וטבעית. אולם מנדלי היה הראשון וגדוּלתו העיקרית בסיפוריו, שבהם הסיר את המחיצות בין המציאות המסופרת והלשון המספרת; במכתב שכתב מנדלי לרבניצקי כלול כמעט כל מה שאפשר לומר על סגנונו:

“סגנון זה של הסיפורים שלי בעברית בריאה חדשה היא, שנמלכתי עליה מתחילה בפּמליא של מחשבות לבי ומוחי. ואמרתי: נעשה סגנון עברי, שיהא חי מדבר ברור ובדיוק כבני אדם בימינו ובמקומנו ונשמתו תהא ישראלית והוא יהא ראוי שיינתנו על ידו “סיפורים” לישראל בעברית. דבר זה היה קשה מאוד להעשות וברוך המקום, שיהיה בעזרי ויצרתיו אף עשיתיו. ומאותה שעה התחילו סופרי ישראל להשתמש בסגנון חדש זה וכותבים ומספרים בלא ברכה והזכרת השם של יוצרו” (היסטוריה של הספרות העברית של קלאוזנר. כרך ו' עמו 299). אחריו, ובעת ובעונה אחת עמו, הופיע אחד-העם.

מי יאמר לנו כיצד ומניִן נחל אחד-העם את סגנונו היפה, המדויק, הבהיר והנפלא במדע ובפובליציסטיקה? הלא הסופרים העברים בני-דורו ובכללם מנדלי, או בני הדור הקודם, לא שימשו לו מופת בכך. אין ספק שבדורו של אחד-העם ואפילו בעירו, היו חכמים ומלומדים, שמילאו כרסם בגפ“ת יותר ממנו ועלו עליו בבקיאות בספרות הגאונים והרמב”ם והרבנות, ואף-על-פי-כן לא קם בעל סגנון עברי כמוהו, שיש בו חן הסגנון הרבני, המליצי והמחקרי של ימי הביניים, ואף סגנון סופרי הדור הקודם ודורו; ואולם כל הסוגים האלה זכו בו לחכמת מזיגה מרהיבה. ולא עוד אלא שרישומי לשונות העמים ניכרים בו לטובה ולברכה, בשימוש הלשון. כיוצא בזה ביאליק בשירתו ובמסותיו. באותה “ישיבה”, שלמד ביאליק, היו בוודאי עמו עוד עילויים, שהצטיינו בלימוד התלמוד ובפלפולא חריפתא וידעו מסכתות בעל-פה, אבל לא זכו להגיע לידי מעלתו בסגנון וביצירה. הן ביאליק הוא הגדול בחבורה זו במזיגה עילית של רבדי הלשון לדורותיהם ובשמירה על טהרתה בשירה ובפרוזה. סימן הוא, שלא בלמדנות תליא מילתא, אלא בסגולה מוטבעת, בנפשיות מיוחדת וברגישות לשונית גבוהה. ומה גדולה החידה שחד לנו סגנונם של ברדיצ’בסקי וברנר. שני אלה שונים שוני רב מקודמיהם הנ"ל, מפני שסגנונם לקוי לא פעם ברישול וברפיון פורמליים בשימושי הלשון וחסרים בו הניסוח המדויק והליטוש, אבל יש בהם עצמיות אמיתית ועוצמת-ביטוי ודיוק סובייקטיבי, אף על פי שלא תמיד הוא עולה בקנה אחד עם דיוק תחבירי מקובל. בלשון זו, שהיא לעתים פצועה, השכילו לבטא עולמות שלמים ונפשות רותחות והוויה מזועזעת. גם הם התיכו בקרבם לשון המקורות והדורות, אלא הואיל ולא השתוקקו כל כך לשלמוּת לשונית מובהקת, סגנונם האישי הוא נאמן למסורת הלשונית של הדורות, אבל אין בו אותה מזיגת הערכים הלשוניים, כבסגנונם של הנדונים לעיל. ביחוד נכון ציוּן זה לגבי ברדיצ’בסקי. בכתבו סיפור או מאמר, הוא חש צורך פנימי להשתמש בכמה סגנונות. אל תתמה איפוא להיתקל בקטע של תיאור או מונולוג מסוים, שפלשו לתוכם פסוקים בשפת המקרא ובלשון חכמים כאחת, וכן מצויים אצלו משפטים בלולים משל שתי הלשונות, היוצרים אגב אורחא תמונות-ביטוי מקוריות, הכל לפי סבכי הנפש הפועלת, אופי המקום ונסיבות הזמן. סתירה סגנונית זו איננה היחידה ולא הגדולה שבסתירות ביצירת ברדיצ’בסקי. כמדומה לי, שדברים אלה כוחם יפה גם לגבי גנסין, אף על פי שדרך מיזוגו הסגנוני היתה שונה, ובסיפוריו, ביחוד המאוחרים, מצויות ערוגות מעודנות של תיאורים ושיחות הן בלשונן והן בבנינן ובקצבן.

בדגש מיוחד יש להדגיש את עגנון והזז כבעלי הסגנון של דורנו, שאת אווירתם אנו נושמים עדיין ומהם נפרדנו זה-לא-כבר. כל אחד משניהם הוא סופר שמעלתו גבוהה, בעל כוח-הבעה כביר ובעל סגנון למופת. עגנון כורה את זהב לשונו ממכרה הדורות ועם זה הצליח לשווֹת לה עממיות נפלאה. בבליטוּת מיוחדת אנו חשים בסגנונו המתרונן של עגנון לא רק השפעת המקרא, המשנה, התלמוד ונושא כליו והברייתות, אלא ניכר בו, שהוא גם בן-טיפוחם של סיפורי המעשיות, ספרי דרוש, חסידוּת, קונטרסי מוסר, ספרי יראים, תחינות לנשים. פנקסי קהילות, איגרות שלומים, חרוני חתונות וכיוצא בזה, שהיו כתובים עברית חיה ומתובלים בסממנים של עממיות אמיתית. ואמנם, מרמזים שונים שבכתב ושבעל-פה אנו יודעים, ששאיפה היתה בלבו של עגנון, שספריו יהיו טבעת בשרשרת הסגנון של ספרי היראים, שמהם שאב הרבה, מכאן, כנראה, נטייתו למעט בסימני פיסוק. אכן, כל החומרים הלשוניים האלה הוטלו לתוך המעבדה בנפש עגנון, לתוך בית-היוצר שלו, והם יצאו מתוכו צרופים ומחודשים בסוד מולד חדש, סגנונו של עגנון, שיש בו עירוב של חג וחול, גורם לנו עונג רב גם בבשׂמי ההומור שלו, אבל מסופקני, אם כבר הוכשרנו לתת בו סימני-היכר ברורים, להגדיר את ייחודו ולגלות לעצמנו את רזי קסמו, אנחנו דורשים במעשה-המרכבה של לשון עגנון, שהיא לשון זהרורית, נהנים מן הנדרש והדרוּש, אבל את כבשונה של לשונו לא גילינו. ודאות היא בי, שכוח ההפלאה שבו עתיד להנחיל לנו את סוד ההפלאה. אחת אנו יודעים: עגנון הוא בעל סגנון בדורנו, שאפשר להשוותו בהישגיו לסגנון הרמב“ם ורש”י ובעל “השולחן ערוך” בדורות הקודמים.

חיים הזז, שהוא מגדולי הפרוזה בספרותנו וממרחיבי גיא-החזיון שלה בכל הפזורה, הוא בעל-סגנון על פי דרכו. אף-על-פי שמקורות סגנונו דומים לשל עגנון, הרי אמנות-סגנונו שונה, לפעמים שונה ביותר. בסיפוריו העיקריים, שבהם עיצב מציאות יהודית בהווה, לא נתכוון כלל ליצור שפת ההווה או לשים בפי הבריות שלו לשון דיבורית. ב“הכנסת כלה” של עגנון מדברות הנפשות הפועלות עברית, שלפי הנחת עגנון, היא העברית הטבעית, או שצריכה היתה להיות טבעית, לגיבורי סיפוריו באותם ימים. מה שאין כן הזז. הוא עקיב בשימוש בלשון חכמים (שיש בה עירוב של לשון המקרא), על פעמוניה ורימוניה, במטבעות-דיבור ואף בדימויים עתיקים, אף-על-פי שאין זה כלל סגנונם של יהודי העיירה אף לא ב“דורות הראשונים”, ורק לעיתים, בקצת מסיפוריו, מקפיד הזז לתת לדמוּת את הלשון ההולמת אותה, כגון בסיפורים על יהודי תימן. על ידי כך יצר הזז סגנון שהוא מיקשה אחת. זהו ניגוד גמור לתחילתו היצירית, שכו ב“ישוב של יער” שאף להצמיד לגיבוריו לבוש לשוני הדוק, ותירגם מטבעות-לשונם ביידיש וברוסית תרגום מילולי ובתחביר לועזי צורם. באופן-כתיבה זה קיפח, פשוט, את רוחה של הלשון העברית ועשאה במקומות אחדים כמין בת-לשון משונה. למזלו ולמזלנו נסתלקה ממנו עצה רעה זו. הוא זנח דרך-לא-דרך זו ונקט סגנון עברי ממוזג מזג-דורות. לפיכך זכה ליצור אמנות-סגנון הזזית. ואמנם, כשביקש לסטות מדרך זו בסיפוריו “הדרשה” וב“קולר אחד”, ולתת בפי הגיבורים לשון ההווה, נפגם קצת הצד האֶסתטי, משום שהזז כבר לא היה מוכשר לתמורה לשונית. ואפילו נגיד כיש אומרים, שישי מן הסטיליזאציה בלשון הסיפורית של הזז, הרי היא נהפכה ברציפות יצירתו לסגנונו האישי והאמנותי המובהק, ואין עוד דרך תשובה, ואף אין צורך בדרך כזו. הזז יתנוסס בספרותנו כבעל סגנון מקורי ואישי, שעוד יחזרו להפוך בו ולהפוך בו, ודורות יהיו ניזונים ממנו.

אין כוונה להביא כאן את שאר הסופרים העברים בעלי הסגנון האישי המובהק, שכל אחד מהם הצטיין בתרומתו החשובה לאוצר ההבעה העברית, כגון דוד פרישמן, נחום סוקולוב, יעקב קלצקין, י. ד. ברקוביץ, אליעזר שטיינמן, צבי דיזנדרוק, שלמה צמח, אברהם קריב ועוד. ביקשנו לאפיין כמה אופני-הבעה יסודיים בספרות העברית החדשה במאה השנים האחרונות – ולראותם כמגדלור בהוויתנו הלשונית והספרותית.

ו    🔗

יכול שיבוא אדם וישאל: מי מוסמך להכשיר סגנון או לפוסלו? ומי רשאי להכריע סגנונו של מי משובח יותר? הלא מה שנראה לך, אינו נראה לי, ולהיפך. מי שׂמך לשר-הסגנון ולפוסק? ודאי, ככל סוגיה רוחנית אף זו אינה מחוסנת בפני ערעורים ופירכות. מעלת הסגנון שנויה במחלוקת כעצם היצירה, שבה נכתבה. אבל ראוי להדגיש, שבעניני סגנון חשיבות מכרעת לדרך הדיון ולאמצעי הבדיקה, ואין לסמוך, למשל על שיטת חקירה מיכאנית, בין שהיא נעשית בידי אדם ובין במכונת חישוב (סטילוֹמטריה, למשל). ניתן לקבל ממנה עדוּת מסייעת, אך לעולם לא עדוּת מכרעת. חישוב פשטני של כמויות אינו הופך אותן לאיכויות. סימני-היכר חיצוניים ערכם מוגבל כשמדובר בנפש יוצרת. השוואה של כמה סגנונות סופרים בעבר ובהווה – שכרה בצדה, אבל אין בכוחה לגלות לנו את הסממן הנעלם, ולפי שאישיותו של סופר, היא שיוצרת את הסגנון האישי, אין הוא בר-חיקוי. אפשר לעשות ממנו פארודיה או קריקטורה, שדרכן לתפוס קווי-היכר מסוימים ולמוֹתחם עד קצה גבול המתיחה. יתכן שהן עשויות להבליט בכך משהו נכון, אבל בסוד נפשו של הסגנון האישי לא יביאו אותנו בשום פנים ואופן. עלינו לסמוך על עינינו ואזנינו, תחושותינו וידיעתנו, טעמנו והבחנתנו, או על מתת-חסד אחרת. רק מפיהם נבקש עצה ותושיה. אפשר להמשיל על מהות הסגנון מה שאמרו חז"ל על מעשה-הקטורת בבית-המקדש, שהיה ידוע רק לבית אָבטינס, ושום איש מלבדם לא ידע לפטם כמוֹתם את הקטורת ולהעלות עשן ריחני מיתמר ועולה כמקל. אמנם מסופר, שמגילת סממנים היתה בידם, שהיתה עוברת מדור לדור, אבל סבורני, שזה נאמר כי לסבר את האוזן. מעשה כזה אין לומדים ממגילה כתובה אלא מאמנות הנפש.

גם סממני הסגנון האישי היפה של סופרי-סגולה הם סוד, אלא שלא כבמעשה-הקטורת אין בעל-הנס מכיר בנסוֹ, ואין בעל הסגנון יודע לספר את סודו, קל וחומר ללמדו לאחרים. הוא מוּחש ומוּרגש ומוּרח ומבשם, אך אינו בר-ניתוח ולא בר-חיקוי. וענין רב גם בסופו של סיפור זה. החכמים, שכעסו על בית-אבטינס מפני שלא רצו לגלות את סוד-הקטורת, שלחו כמה מהם להביא אמנים מאלכסנדריה של מצרים והללו לא היו יודעים כיצד להעלות עשן כמוהם. גם בנמשל שלנו לא ייתכן בשום פנים שחכם מחכמי אלכסנדריה או יוון, או לונדון, או ניו-יורק יצליח להגיע דרך לימוד וחקר לרמת סגנונו של מנדלי או ביאליק, עגנון או הזז, אלא אם כן שאב מילדותו שפה עברית ממקורותיה ומבארותיה הרבים והעמוקים. כך בעמים וכך בישראל. סופרים מבין יהודי גרמניה הצטיינו בסגנונם הגרמני, משום ששתו מילדותם, כחבריהם הנוצרים, ממעינות הלשון הגרמנית. בדיבור אחד: רק הערכה שיש עמה ידיעה ממקור ראשון, המזוּוגת לאינטואיציה, המסתייעת בחוש פנימי והמתבשמת מאהבה, עשויה לתפוס את הטמבר המיוחד של הסגנון, את טיבו החד-פעמי ואת מהותו השרשית ולזכותו במשפט נכון. ואם יבוא מי שיבוא ויערער על כך – אדרבא. מן הדעות האלה ושכנגדן תסתייע האמת. התרבות היא דו-שיח שאין לו סוף.

אז כל לשון, השגורה בפי העם, שהסופרים כותבים בה וההוגים חושבים בה, חיה מעין חיים כפולים. מצד אחד כבולה היא בחוקי דקדוק ותחביר חמוּרים, לכל מילה משמעות מסורתית ברורה ומחייבת, ומורי-האומה ובתי-ספרים שוקדים על טהרת הלשון ודיוקה, ומנחילים לדור הבא את אוצר המלים ופירושיהן המוגדרים והמקובלים. ואילו מצד שני פורקת הלשון המדוברת עול מסורת, ומתנכרת למקובל ולמקודש, והריהי נוטלת לעצמה חירות גמורה לחדש הוראות ומשמעויות למלים ישנות, לטבוע מלים חדשות להוראות ישנות, לצרף צירופים מיוחדים ואף ליצור תחביר מקורי, שאינו לפי התקן. כך נוצרת והולכת עגה, שקורין סלנג, ניב-דיבור או שימושי-לשון המוניים, המתגבשים בקרב קבוצות שונות, שיש להן חיים משותפים או מקצועות משותפים. זוהי מעין בת-לשון, המתנכרת לאמה-מחוללתה. מלה רגילה מקבלת בה משמעות בלתי רגילה, ומלה בלתי רגילה מורה על משמעות רגילה. תמיד היא יוצאת מידי פשוטה ופוגעת במתכוון בנוהג ובהרגלים מקובלים.

לא פעם יש בה התרסה כנגד הקיים ורצון מפורש למרוד בלשון הסטאנדארטית ובסמכות המקודשת. מרד לשוני זה בא על פי הרוב מצד דרי-מטה, פושעים ועבריינים, נוודים ואורחים-פורחים, קבצנים ומבלי-עולם. אבל הסלנג הרגיל, המקובל בחברה, הוא של בעלי מקצועות שונים, כגון כּוֹרים, חיילים, פקידים, טייסים, מלחים, ספורטאים, סוחרים, סטודנטים, ואמניות חופשיות. כפיפתם המשותפת מכשירה אותם ליצור מין שפה ב' משלהם, והם מסגלים את הלשון לצרכיהם לפי הגיון מיוחד וגם לפי צרכי-סתר.

אין עצה ואין תבונה נגד. הוויות לשוניות אלו, המתרקמות במסתרים וחיות חיי-מחתרת, וחלקים חיוניים מהן אף מקבלים במרוצת הימים הכשר רשמי או רשמי-למחצה. ואותם מילים וניבים, שהיו תחילה מנוּדים ובלתי-חוקיים, נכנסים למחזור-הדם של הלשון, מתעכלים בתוכה ומביאים אותה לידי התרעננות. שכן בין הניבים ההמוניים מצויים גם חיוניים, עליזים ומבדחים ואף יש בהם לפעמים הברקות יצירתיות.

מכאן אתה למד, שאין לקרוא תיגר על התהליך הטבעי של התהוות לשון-הדיוט, המעיד על חיוּת-הלשון בפי המוני העם, אבל אין לעשותה פולחן ואין לעטר אותה עטרת מלכה. קל וחומר, שהסופר העברי, צריך למעט בה (אלא אם כן רוצה הוא לדייק בלשונה של דמות מן הדמויות שיצר, שהסלנג הוא טבעי לה), אך חשוב שנוכח התהוותה של לשון המונית קלת-דעת תתייצב תודעת הצורך בטהרת הלשון ובשמירת רוחה הנאמנה.

ברם, יש צורך לסייג את הדברים בשני סייגים. ראשית, לא כל מה שמוּתר ורצוי ואפשרי לעמים אחרים, המדברים בשפתם דורות רבים, מותר ורצוי באותה מידה ללשון העברית. הללו אין לשונם צריכה לחשוש מפני ערב-רב זה. היא לא תינזק. רוב הבוסר והמסורס יפּלט, המעט החיוני ייקלט, ועמודיה החזקים של הלשון לא יזדעזעו. מה שאין כן הלשון העברית, שרק לפני כמה עשרות שנים ניסתה להציג את כפות רגליה על אדמת המציאות היומיומית ועדיין לא סיימה את תרגלי הילוכה. אלה עלולים להיות בולי-עץ על רגליה ורבב על בגדה הטהור. היא עדיין טעונה טיפוח עדין. היא נבנית והולכת וזקוקה להצבת יסודות איתנים וכללים חמורים. עומס-יתר של סלנג מלאכותי עלול לפגוע בה פגיעה שיש עמה סכנת-נפש. אין אנו והיא יכולים להמתין עד שיסתיים תהליך הפליטה והקליטה, מתוך חשש שמא תתקלקל ללא תקנה קיבת הלשון הרגישה והמפונקת ולא תעכל את המזון המפוקפק הזה. ודאי, שטות היא לגזור איסור על השפה ה“צברית” ועל העגה, הנוצרות בהוויתנו; שימוש מבוקר הוא לברכה. אבל אין לקדשם ואין לקדם את הכל בקול-תרועה. ביקורת תהיה עליהם, ויש “יצירים” שצריך לבערם מן העולם סמוך ללידתם, כדי שלא ישתרשו, או כדי לתת אות לאלה המתחשבים באותות כאלה והמבינים אותם, שהם פסולים לשימוש.

שנית, כורח הוא להבחין הבחנה חמוּרה בין שפת הדיבור ושפת הכתיבה. הקהל הרגיל מדבר עברית כפי שהוא מדבר וקולט מיד את להטי הסלנג ומשתמש בהם בהנאה יתירה. חשוב, כמובן, לעורר את דעתו וידיעתו של ציבור המשכילים על כל שגיאה או “חידוש” המוני המתפשטים מיד כתבערה, כדי להחזיר אותם למוטב. אף-על-פי-כן, עם כל רצוננו שגם העברית תהא יפה ונקיה משיבושים גסים, אין סכנה חמוּרה צפויה מהם ללשוננו, מה שאין כן בשפת-הכתיבה. זו טעונה הקפדה הן מצד הכותב והן מצד הקורא. אם הכותב מזלזל בה, דין הוא להבליט את עיווּתיו וטעויותיו בכתב ובעל-פה. דבר-שבכתב חי חיים של קיימא. מה שנכתב, יוצא מרשות היחיד ונכנס לרשות הרבים. הכתוב בלשון נכונה משפיע לצד החיוב וההפראה, והמשובש מזהם את הלשון בדור זה ובדורות הבאים. שהרי לא כל מי שנוטל ספר בידו הוא בר-סמכא ויודע לבוֹר את הבר מן התבן. הרוב הגדול אינו מבדיל בין הנכון והמוטעה, ונמצא, שהלשון נחבלת חבלות קשות, שריפואן קשה ביותר. טהרת הלשון היא מצווה תרבותית, לאומית ואנושית².

ח    🔗

המכה הקשה ביותר שלקתה ספרותנו היא בהשתלטותו של אופן-כתיבה, שלשונו חסרת שרשים וסגנונו משופע בלהטוטי-סלנג ובחידושי צברים, וכל כולו דל ואפור ומעורר חמלה. ולא עוד, אלא שלאורח-כתיבה זה, שהוא תעודת עניות לתרבות לשוננו ולספרותנו, יש דגל ואידיאולוגיה, כביכול; חסידיו מקרב הסופרים והעיתונאים מפארים אותו תוך בעיטה באָרחות-הכתיבה השמרניים ומחזיקים טובה לעצמם כסופרים מודרניים, הנוהגים לפי “הצעקה האחרונה”. לאמיתו של דבר, לפנינו אופנה, מודה בלע“ז, הדומה בעיקרה לכל אופנה אחרת בתחום המלבושים, העירום, התכשיטים, צורת-הריהוט, המנהגים, הנימוסים, התספורת וכיוצא בזה, והספרות והאמנות הן בכלל זה. אולם כשם שתבשיל אופנתי מבוקש נאכל ואחר בא במקומו, וכשם ששמלה בעלת גיזרה מסוימת מוחלפת בחברתה, כך דרכם של מלות-אופנה וניבי אופנה, השקפות-אופנה וסגנון-אופנה להשתחק מהר, להסתאב ולהיעלם. חייהם הם, ברך כלל, חיי קיקיון. חוק המחזוריות חל עליהם. אולם בינתיים ממטירה עלינו אופנה זו בזעף ממזרי-לשון ובלילי-מלים, לעזי-תחביר ומשפטי –כלאיים, המחברים חרוסת של סגנון, שכל בעל טעם וכל בעל אחריות יתנכר אליהם ויזהיר מפניהם³. השימוש בלשון זו אינו בא למלא איזה צורך חיוני בהבעה, או להקל על מצוקת ביטוי, אלא נובע מכמה מקורות: מקלוּת-ראש והתגנדרות וקונדסות, או מתוך תאווה שבירה והתרפקות; מתוך רצון-סרק להינתק מן העבר, או כי להוכיח “גברות” לשונית בניגוד לרכרוכית של השמרנים. אפשר לצרף לכל אלה מיעוט ידיעה במקורות הלשון וחוסר יראת-כבוד מפני כלי יקר ונעלה זה – לשון האדם. הם רואים אותה כשדה-הפקר, שכל הרוצה עושה בה כבתוך שלו ואין ממחים בידו. ואם בא סופר או חוקר לשון ומוכיח את פסלותם וזרותם לרוח השפה, מבטלים אותו במענה-לשון הידוע משכבר: הוא שמרן, הוא מנותק מן החיים, הוא משומרי חומות השפה ורוצה להחזירנו לתקופת המליצה, שבה כתבו ב”לשון של שבת“, בעוד שהם, “המעדכנים” את הלשון, נפשם חשקה בשפת-חולין, ואפילו חולין-שבחולין, שהכל בה מותר ורצוי. וככל אופנה, יש גם בזו ממידת העריצות והיא כופה עצמה על רבים בפיתויים ובתחבולות של סנוביזם ואפילו בשם המודרניזם, אף על פי שאין בין מוֹדה זו ובין מודרניזם אלא שיתוף של מקור לשוני בלב MODE. המודרניזם בסגנון הוא פרי התפתחות הלשון ותנאי החיים והשתכללות אמצעי ההבעה וגיווּנם, ואילו ה”מוֹדה" היא אורירית, חסרת שרשים, ולהיפך בת-חלוף. המודרניזם מכבד את חלוצי הסגנון ומבקש להוסיף, לשנות, להתאים, אבל לא להתקלס בראשונים. המודרניזם הולך שלוב-זרוע עם השכלה לשונית עשירה, ואינו עושה את אי-הידיעה כעטרת לבעליה. אין הוא מרעיל את הבארות שחפרו קודמיהם, אלא שואב מהן מלוֹא דליים.

הדעת נותנת, שכותב הדברים האלה יהא חייב במתן דוגמאות מספריהם של מחברים שונים, כי להמחיש ולאָמת את הנאמר כאן על טיפוסי סגנון נחותים, אבל, הואיל והדוגמאות שברשותי, והעתידות להיות ברשותי, יצריכו דפים רבים, סבורני, שאין זה מן המידה להביא מדברי שניים או שלושה מחברים בלבד, מפני שזה עשוי להיראות כרצון רע לפגוע דווקא בהם. ולפי שלא זו הכוונה, אלא המגמה האמיתית היא להתריע על חזיון שלילי נפרץ בספרותנו ובלשוננו, אמנע מהבאת דוגמאות אלו, ואם יתעורר צורך בהן – יבוא המחסור על תשלומו.

ט    🔗

תכלית הסופר לזכוֹת בסגנון אישי מובהק. זוהי גוּלת-הכותרת של הישגיו. אליה שאיפתו. אבל הסגנון הזה הוא מידה ממידות הנפש, סגולת-אופי, חותם-האישיות. מועט הוא חלקו של העמל והטוֹרח בזכייה זו. השראת המוּזה בכך ולא יד היזע, יסודו בחירות ולא בחרוּת, הוא בבואתו של הסופר, כי היוצר בצלמו יוצר. זה סגנון סובייקטיבי, כלומר מאחורי כתיבה זו עומד אדם, שהוליך את קולמוסו למחוז חפצו מתוך כורח קדוש. גם מאחורי כתיבה בלשון פושרת או גרועה עומד אדם בעל סגנון אישי, אלא שזהו כאן תואר על דרך השלילה. וכשם שאין חתימות ידיהם של סופרים דומות זו לזו, כאן אין אופני-כתיבתם שווים. הבדלים אלה נובעים ממקור ייחודם הרוחני. גרעינו של שוני מהותי זה בסגנון קיים בהם מתחילת ברייתם, ופיתוחו נעשה ברבות הימים דרך גלגולי חינוך וקליטת השפעות-בית-וחוץ, שבכוחם נשלמת עצמיותו של אדם. בעצמיות זו מקופלים, כמובן, מעלות וחסרונות, תולדות חייהם של כמה וכמה סופרים ואמנים מלמדות אותנו, שסגנונם המיוחד מתמיד בהם משחר נעוריהם ועד זיקנה ושיבה. אופן-הכתיבה של סופר, סגנונו ודרך הבעתו, סימני היכר מובהקים להם, בדומה לסימני-ההיכר של מהותו הרוחנית השרשית. ועדותם נאמנה על הכל. אנו מבחינים לאלתר מי הוא המחבר, ואפילו אינו חותם את שמו או מתכוון להעלימו. אמנותו וסממניה מעידים עליו ו“מסגירים” אותו. לחיזוק הדברים הללו אעתיק כאן מובאה מצוינת מאת היפוליט טן וזו לשונה:

לכל אמן יש סגנון שלו, סגנון, החוזר וניכר בכל מלאכותיו. אם צייר הוא, יש לו צביון סממנים שלו, עזים או קלושים, טיפוסים שלו החביבים עליו ביותר, מעודנים או גסים, מצבי-גוף שלו, אופני-חיבור שלו ואפילו דרך-עשיה שלו, הטלת-סימנים שלו, כיור שלו, צבעים שלו וקישוט-מלאכה שלו. אם סופר הוא, יש לו נפשות פועלות שלו, קשות או נוחות, קישור-ענינים שלו, מסובך או פשוט, התרת-ענינים שלו, טראגית או קומית, דרכי-סגנון שלו, הוצאה שלו ואפילו אוצר-מלים שלו. ונכון הדבר כל כך, עד כי אם תושיטו לידען מלאכתו של אחד האמנים המפורסמים קצת, ושמו אינו חתום עליה, הוא עלול להכיר ברגע זה מיד איזה אמן יצאה המלאכה הזאת, וזה כמעט בוודאות; ולא עוד, אלא אם רגיל ומנוסה הוא ובעל חוש דק למדי, יוכל לומר לאיזה תקופה בחיי האמן, לאיזה פרק-התפתחותו מתייחסת מלאכת האמנות אשר הושטתם לו (“פילוסופיה של אמנות” מאת היפוליט טן, תירגם מצרפתית א. ד. איינהורן, הוצאת שטיבל, וארשה, תרפ"א).

ספרותנו ולשוננו זכו לפמליה גולה של סופרים בעלי סגנון אישי מעולה, שינקו ממקורות ישראל הקדומים והחדשים. הם ספגו מן הגנזים ונטלו מהם עשרה קבים, אבל גם העניקו לנו עשרה קבים, הם העשירו את אוצר לשוננו והרחיבו את כושר הבעתנו. הם עשו את הלשון ככינור לחוויותינו ולמחשבותינו. הרקידו אותה, הגמישו אותה, ריעננו אותה והצמיחו לה כנפיים. הם גילו את תעלומותיה ופתחו לפנינו אפשרויות לא-ידועות לחידושים ולצירופים. בלשונם ובסגנונם נושק העבר להווה ומוסר לו בנשיקה את סוד החיים והרציפות היוצרת. דרכם, השיגיהם הנפלאים ומגמתם היוצרת צריכים להיות לנו ולהעיז לצאת בעקבותיהם ולהמשיך מפעלם. כי זהו יעודו האמיתי, העליון, של סופר לחפור בנפשו ולחשוף את החיים הגדלים והמיוחדים הטמונים בה, ומאידך גיסא – לגלות לעצמו ולעמו את מכמני הלשון הגנוזים ברובי העברית של הדורות ושל דורנו. שכן למדנו, ששכינת היצירה והלשון – חד הן.

1980