בכינוס הסתדרות הפקידים, תל־אביב

היתה לי הזדמנות להשתתף בפתיחת הועידה השלישית של הסתדרות הפקידים, באולם התא"י¹, לפני כשנתים. הגדתי אז לצירי הועידה מלים אחדות על הצורך לתת סמכות לגיאות. עכשיו מתנקמת בנו העובדה כי לא סימַכנוּ את הגיאות: לא באשישות, לא בתפוחים, ואפילו לא באבנים. כי גם אבן לא נזדרזנו לחצוב בידינו למפעל הבנין האדיר, אשר “בער” בארץ במשך השנים האלה. ביזבזנו אוצרות כבירים – ולנו אסור לבזבז. גבישי הבית הלאומי יצירתם קשה כיצירת גבישי רדיוּם. עלינו לצרוֹף אלפי טונים של חומר בכור הבנין כדי להקים משק אחד חי, בחקלאות או בחרושת, כדי להצמיח ענף פרנסה אחד בר־קיימא. כל כך רב הדלף, רבו התרומות והמעשרות! מִתרָם גדול אנו מחזירים לחוץ־לארץ. בזאת נשתווינו כולנו בימי הגיאות: כפועלים וכלא־פועלים, כחברוֹת כחברים – בולמוס של תוצרת חוץ אחז בכולנו. מעשר גדול נוטל השלטון, הוא לוקח מלוא קומץ – ואינו נותן אפילו באצבע. והרבה משאר הברכה אנו מעניקים – ולא בעין רעה – לסביבה, אשר בתוכה אנו בונים.

ועם כל הפחת העצוּם – יצאנו ברכוש גדול. והרכוש הגדול ביותר הוא: הנפש. במשך ארבע שנים נוספו לנו מאתים אלף נפש. זוהי תוספת חשובה מאד, ביחוד חשובה לאלה אשר לסוף 1931 מנו רק 165,000 נפש. בשנים אלה הוכפל גם מספר העובדים הבוגרים בחקלאות העובדת, זאת אומרת, הוכפל הכוח החקלאי היוצר שלנו ועלה מן 5,000 עד 10,000 עובד ועובדת. ולדבר זה אין ערוֹך! הוגברה בתנופה עצומה התפתחות המפעל המשקי הכללי שלנו: מטע, בנין, תעשיה, מסחר. אכן. גם בחקלאות גם בחרושת יכולנו להשיג יותר, אילו שקדנו להקדים ולהעדיף בתצרכתנו את החקלאות ואת החרושת שלנו. אבל גם מה שנעשה – מעשה כביר הוא.

לרגל הסתבכות תנאים בין־לאומיים צפוי לירידה משקלנו היחסי בכף־המאזנים של המזרח. אין כמונו עם אשר על פי עצם תנאי קיומוֹ כל מלחמה חורבן היא לו. עַמֵנוּ – חבר־לאומים: יש לנו פּולין, אוסטריה, רומניה וכו' משלנו. ואף על פי כן יתכן כי בכרך אחד עם הכיווּן הלונדוני החשוב לשלום ולחבר־הלאומים – יעלה על הדעת להביא במזרח את כבשת הרש קרבן לאורח: לסכנת ההסתבכות. כי הנה הארץ הזאת, אשר אנו הולכים והופכים אותה, לעין העולם כולו, לארץ מחיה מארץ מות, לארץ פריחה מארץ שממה, לארץ שואבת אנשים מחוֹרן אשר בעבר־הירדן ומנגב עד מצרים ועד בכלל, ומסוריה ומעיראק – ארץ זו נעשית פתאום זקוקה להגנה חוקית על “חלקת מחיה” לאיכר, אשר היא חלקת קפאון, ללא חיים. פגיעה זו קשה לנו ביותר, באשר היא מסלפת את דמות המעשה העברי בארץ הזאת. מאירה אותו באור שוא בנקודה מהותית מאד. כי אנחנו יוצרי הקרקע בארץ הזאת. לא רק לנו, כי אם גם לאחרים, יוצריה מחדש. ובעד זכות יצירה זו אנו משלמים – כמו בחוּלה – במיטב כספנו.

נוכח התורפה הכלכלית והמדינית שנתרגשה עלינו, יש לתת תוקף לערבותנו זה בזה. איני יודע אם יש עוד לשון אשר נתנה ללאוּמיוּת כיסוי דומה לשלנו: ישראל ערבים זה בזה. ואני רוצה, ברשות קדמונים, להשאיל הגדרה זו גם להסתדרות, הרואה את עצמה כהתחלה של עם מתוקן, עם כמו שהוא צריך להיות. מה זאת הסתדרות? ערבות. מידה מסוימת של ערבות הדדית.

השם “הסתדרות” נגזר מן הפועל. הסתדרות טעונה עשיה מתמדת בחינת “מחַדש בכל יום תמיד”. אינני חובב סממני חג. אך לא תהיה, כמדומני, כל הפרזה להגיד כי הסתדרות הפקידים – בת גיל להסתדרות הכללית – נטלה את חלקה בעשיה הסתדרותית במשך חמש־עשרה השנים, וביחוד בשנים האחרונות, והיא זכאית לשלב את עצמה בחג הזה שילוב מלא.

יוגד נא איפוא לקוראי הכינוס הזה ולקרואיו: לכו בכוחכם זה!

כסליו תרצ"ז.