במועצת ההסתדרות מ"ח

דברי החבר דניאל ליבּל נצטרפו יחד לתפיסה, המחייבת תשובה לא בהערה, אלא בנאום; אני לא אעשה זאת הפעם. עוד יבואו דברים.

שומע אני את החבר ד. ל. זה שנים רבות, אבל זו הפעם הראשונה שמעתיו מציגני אישית: ראו מה “פשרן” יושב כאן לפניכם! ולא זו בלבד, אלא שהוא רואה גם את נותני־העבודה כמשתתפים בבנין הארץ! הנימה האישית הזאת לביקרתוֹ היא קצת חדשה – אני מקדם אותה בברכה. נחמתי היא כי דוקא ציבור הפועלים, שאליו מוּפנים הדברים האלה, לא קיבל אותם.

אהרן רבינוביץ הזכיר בפתיחתו פרט אחד, שעליו רוצה אני לעמוד, מפני שהוא מבהיר את המצב. הועד הפועל של ההסתדרות הוא אשר אסר הראשון את המלחמה על תוספת היוקר. ההסכם עם התאחדות בעלי התעשיה הקיף רק את החטיבה הבינונית של התעשיה. במפעלים הגדולים, שאין בהם חשש של הרס המפעל בגלל תוספת אחוזים מסוימים כל־שהם ואין בהם חשש של כוח פועלים בלתי־ מספיק – היתה מערכה בכל מפעל ומפעל. יתכן שאילוּ היו מתערבים בדבר זה חברים היודעים לעשות הכל בהבל־פה – היו משיגים יותר, אבל הציבורים המאורגנים של הפועלים עם כל הלחץ המאורגן שלהם, עם כל התמיכה המלאה מצד המרכזים של ההסתדרות – לא הגיעו לאותה התוספת שאנו הגענו אליה במשא־ומתן “הפשרני” עם התאחדות בעלי התעשיה. ואני מתרעם קשה על דיבור אחד של חברתנו אוֹלה קַזנצ’יי, שכאילו ניתן להתפרש כך, שההסתדרות איננה נלחמת די על זה שלא תהיה ירידה ברמת חייו של הפועל. המערכה היותר נמרצת והיותר קיצונית, אשר ידעה ההסתדרות בחדשים האחרונים, היתה המערכה הזאת, למניעת ירידה והפחתת רמת החיים של ציבור הפועלים. אינני איש געווערקשאפט מלידה ומבטן ולא נולדתי מזכיר אגודה מקצועית. אבל ראיתי בדבר הזה – במניעת הירידה וההפחתה במצבו של הפועל – ענין למלחמה קיצונית. וכיצד מוצגת כאן ההסתדרות בפי ד. ל. וחבריו? חוזר כאן אותו העוול המתמיד, שהוא עוד כפלים קשה, באשר הוא עוול מצד חברים גם ציונים, גם סוציאליסטים, גם מסורים מאד לאיגוד המקצועי ולפועל. בכתב ובעל־פה, בפרוקלמציות ובנאומים מוּקעת ההסתדרות כבלתי־נלחמת, והמוקיעים, כביכול, הם הנלחמים, והם יודעים להשיג אותם ההישגים שההסתדרות איננה יודעת להשיגם. במה? בזה שיאמרו לפועלים במקום נידח פלוני ואלמוני: אל תשמע להסתדרות זו, שמע לנו. כל מערכת המוסדות אשר הקימה ההסתדרות לדיונים ולשיקול הדעות והכוחות – כל אלה אינם מספיקים, ונחוּצה – פרוקלמציה מהצד. כל זה מגביר את כוחו של הפועל? זאת תפיסה של חברים באיגוד המקצועי? לא לחינם נאמר: מהרסיך ממך יצאו. לא אגיד: מחריביך, אבל הרס רב יש בזה, ואין לעשותו אפילו לשם בחירות; הרס זה לא יתוקן אפילו אחרי הבחירות. אנו מנהלים את הויכוח זה עשרים שנה עם החבר משה אֶרם והחבר דניאל ליבל – והציבור חזר והכריע אך זה עכשיו לא לצדם. אולי מחר יכריע לצדם, אז ארכין את ראשי בפני הכרעה זו. אבל יושבים אתנו חברים צעירים, שומעי כל הדברים האלה, והם עלולים להאמין באמת ולחשוב כי ההסתדרות איננה נלחמת ורק שתי מפלגות, או שלוש מפלגות – והליגה הסוציאליסטית הוסיפה עליהן מכוחה! – הן הנלחמות והן אשר השיגו את ההישגים של ציבור הפועלים ושל ציבור הפקידים והן אשר הביאו את ההסתדרות עד הלום, על כל מערכת הישגיה וליקוייה ומוסדותיה ומפעליה ועזרתה ההדדית. והן גם הפוטרות את חברי ההסתדרות מתשלום מסים לפני בחירות. ואומרים עוד כי ההסתדרות היא “טובה” מאד לאחרים והיא מאד מכבידה ביחס לפועל. אכן, דברים אלה עוד ימצאו את הערכתם בדברי חברים שיבואו אחרי.

חשון תש"ג.