רקע
ישראל זמורה
יהודה קרני

א

כל אחד מאתנו – הנו, כמובן מאליו, בן לא רק לאביו־ואמו, אלא גם ליער של דורות־על־דורות, ועל־כן הננו כולנו ממילא בעלי שרשים עמוקים בזמנים, בעם ובאנושיות; אכן, למעשה כל אחד מאתנו – כוח־יניקה אישי ומיוחד לו, – אחד היונק מן השטח העליון שלו בלבד ושני – היונק משרשים בעומק של שנים־שלושה דורות, ושלישי ממעמקי־מעמקים של תקופות ודורות של הסטוריה; וכאן ההבדל, למעשה ולא להלכה, בין מי שהוא גזעי ועממי, לבין מי שאינו אלא בן־להוריו ואדם־לעצמו, כביכול, כי הלא דוקא הגזעי־ביותר, המושרש־ביותר והעממי־ביותר הוא גם האדם־לעצמו־ביותר; וכזה היה יהודה קרני בכל גלוייו: – בחייו, בעתונאותו, ולא כל־שכן בשירתו; הוא היה בן לאומה שלמה – גם מדעת ואף מתוך שִׂמְחה על כך; ועל־כן – היה בעל כוח רב, בעל נסיונות גדולים, בעל שאיפות צרופות בכוּר של תורה וחכמה, בעל תקיפות־דעה; וכשיחיד הנו מעורה בעמו, בתרבותו לכל ענפיה, ואם הוא עוד בעל אופי ובעל כשרון של יוצר – ממילא הנו בעל כבוּדה רבה, איש מחושל ומבורך ביחוד־עמידה בחיים וביצירה; הגזעיות שבו, שרשיותו העמוקה, עממיותו – חזקות מכל ההשפעות הקטנות, המקריות והחולפות, ועל־כן אינו נתון לכפיפות־הקומה ולא לטשטוש העצמיות; הרי שהוא בעל־צורה ובעל־דמות.


ב

כל ימיו כמעט, מבעודו צעיר, דרך כל תקופות חייו ועד לסוף ימיו היה י. קרני בשירו כמין כָּרוֹז־העם, הוא קלט את תחושת העם ואת כונתו ושר אותן באזני העם הזה; במגמה ברורה, בקול צלול, ללא כרכורים, בלי כל “לבטים” מתגדרים, ולבסוף – הגיע לגלוי חן רב, ללא כל צורך בהתחנחנות; הוא הגיע לדרגה עליונה של מזיגת שכל אישי ותוכן עצמיי1, אפני ציור סמלים מיוחדים רק לו, עם נעימה של עממיות, שכמעט והיא זהה עם אלמוניות; אפילו בחדושים לשוניים ובחרוזים מפתיעים, שהם כל־כך מטעמו בלבד, אתה מוצא משהו אלמוני, בלתי־מכוון:


וּלְוַאי וְשֵׁרַתִּיהָ

כְּשִׁפְחָה כְּנַעֲנִית –

וְרָאִיתִי תָּמִיד עִם רַחֲצָהּ

בְּכָל חֶמְדָּתָהּ הַשּׁוֹשַׁנִּית.


ג

י. קרני אהב מאד את החיים, אולם חכמתו הטבעית והעמוקה מנעתו מן האוילות השכיחה – משנאת הזִקנה; אדרבה, – הוא ראה בה מה שהיהדות רואה בה: חכמה, כבוד־אמת, הוד־והדר; וכמה שירים נפלאים שר על זקנים וזקנות, ואפילו על “מושב־זקנים” ידע להאציל אורה רבה ואצילות מובהקת ואין לי ספק, כי דוקא משום־כן היה צעיר עד לגילו המכובד, אף בשנות הששים שלו; צעיר בהתרשמות, רענן בתגובתו, עז־נפש בדברו והטל היה רטוב ונוצץ גם בשיריו האחרונים; ואף בעת שמחשבתו היתה בת־גיל של קהלת היתה שירת־האהבה שלו בת־הטעם אשר ב“שיר השירים”.


ד

וכשם שגברות אין משמעותה, חלילה, ברוטליות, אלא דוקא הכוח המכובד והמונע את הברוטליות מצד הזולת, כן גם אין הנשיות משמעותה תמיד רכרוכיות, אלא זה הכוח העדין שהוא גם מעדן; ובמובן מדויק זה אפשר לומר, שי. קרני מזג את יסוד הגברות עם יסוד הנשיות, ואתה מוצא בשירתו ששניהם עולים ופורחים בקנה אחד בלי לעשותו אנדרוגינוס חס ושלום; כי על־כן יש בכשרונו הפיוטי גם מן העוז הדרוך, מן היד השלטת ממש בנתון לטפולו וטפוחו והיא מטילה מרות ומטה את הצריך־לכך לפי כונה ברורה ורצויה, ויש בו גם מן הרוך ומן הלבביות שבלעדיהם אין אדם מוסיקלי לעולם; וי. קרני הן היה אחד האנשים המוסיקליים־ביותר שבתוכנו, גם במובן של קליטת־דברים וגם במובן של פליטת הדברים בלבוש הפיוטי־עיוני שלו.


ה

אכן, אי־אפשר להרהר בשירתו של י. קרני ולדבר בה בלי להתעכב, ולו לרגע־קט בלבד, על שירי־ירושלים שלו, כי על־כן אין הם אצלו בחינת סתם פרט בין הפרטים, אלא דוקא כאותו פרט תורני המלמד כידוע על הכלל שבו; הוא עצמו קבע זאת בלַפּירדיוּת מכוונת, אם אפשר לומר כך, באחד משיריו על עצמו: “הרי ציון יצקו בי הררות”, כיסוד אחד מארבעה יסודות שהוא הבחין בשירתו; הרי שענין זה הנו בעל חשיבות ראשונה; אבל מלבד זאת מצוא תמצא כאן מה שהמשורר הצרפתי פול וָלֶרי מגדיר באופן מצוין כל־כך: – “מסתורין מאורגנים”, ובפרוש ככוח טבעי גדול, כמשהו נשגב ואלוהי; כלומר: יש כאן התפעלות אינסטינקטיבית, דבקות שבאה בירושה, מה שקורין אטיבזם, אלא שאדם בעל חכמה נעלה – גם מכיר בכך, מקבל עליו את היחס הזה גם מדעת ואעפי"כ אינו גורע ממנו, אלא מכפילו בכפל תוך כפל; כן, ירושלים היתה לי. קרני – אהבה שאינה־תלויה־בדבר וגם אהבה־התלויה־בדבר, היא היתה אצלו בולמוס, ואפילו “דבוק”, ואותה שעה גם רצון, גם שכל, אפילו חשבון, ואם אתם פוחדים מהגדרה זאת – נגיד: חשבון מן השורש חשבון־הנפש! ונדמה שלא תהיה כאן כל טעות, אלא להפך – מעין גלוי האמת: – בנקודה זאת, הירושלמית, שאצל י. קרני, שמור המפתח להבנה מעמיקה ונרחבה לשירתו כולה – הממזגת בתוכה באופן מפליא ממש – חושים חזקים עם הגיון טוב, רגש עז, הנובע ממעמקים בלתי־נראים־לעין עם מחשבה בנויה ומסודרת; ותכונות אלה הן שעושות את י. קרני למשורר מקורי חשוב בין משוררי ישראל גדולים וחשובים בדור הזה.



  1. “עצמיי” במקור– תוקן ל“עצמי”–הערת פב"י  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!