רקע
ישראל זמורה
על יהודה קרני

א

יש ואנו שומעים אדם מדבר על עצמו, ומיד הננו מסיקים ואומרים: “אין אדם מכיר את עצמו”. ויש להפך, שאנו שומעים זאת וגומרים־אומר: “אדם מכיר את עצמו יותר משמכירו הזולת”; ואמנם שתי המסקנות גם יחד נכונות, כלומר: דבר והפוכו אמתיים הם; הא כיצד? – הדבר כמעט שהוא פשוט: כל אדם יש לו שעה, קצרה או ארוכה, שבה הוא יורד למהות עצמו, תופש ומכיר בדיוק מוחלט את ה“אני” שלו, על “אורו” ו“צלו”, בלי כל “כחל ושרק” מאת השאיפה הטובה והרצון המחנך, אולם לא כל אדם זוכה לשעה כשרה אצל עצמו ואצל זולו להשמיע באמתות של בטוי את אמתות הרגשתו ונכונות מחשבתו על עצמו; הנה כי כן הננו מוצאים כמעט אצל כל יוצר ואמן דברים על יסודות הויתו, מן אבטופורטרט בדרך של ספור או של שיר כמו גם בכוח הצבע ועל־ידי חטוב באבן, – מהם שהרצון גדול מן המציאות, ומהם שהרצון שותק או נרמז בלבד ואלו המציאות מעוצבת־כמו, דובבת בדיוק מפליא; אכן, בכל האופנים, אם המדובר הוא ביוצר בעל שעור קומה ובאמן מבורך ביכולת ובחן כאחת, יש ערך בטוח לאשר שהוא חושב ואומר על עצמו; ומבחינה זו ראוי לקוראיו של המשורר י. קרני לשים אזנם הנפשית לשיר אחד, בן ח' שורות, בספרו “שיר ודמע”, ושמו “ארבעתם”:

הָרֵי צִיּוֹן יָצְקוּ בִּי הֲרָרוּת

וַעֲמָקֶיהָ – עַמְקוּתָם;

מִנֶּשֶׁר טָס בַּשַּׁחַק כִּמְיֻתָּם

סָפַגְתִּי עַרְעָרוּת;

וּמִשִּׁקְמָה, שֶׁאֲמִירָהּ קֻטַּם

וְרַק גִּזְעָהּ מַשְׁרִישׁ יָנַקְתִּי הִתְעָרוּת;

כָּךְ סֵמֶל אַרְבַּעְתָּם

עָלַי חָרוּת.

(ההדגשות של מלים – אינן, כמובן, של המשורר).


ב

יהודה קרני ידע, כמובן, ששירת הזמן הזה משתדלת להיות מפוכחת ובורחת בכל מאמציה מן התמימות של מי שנקרא בימים שעברו בשם של “פואֶט”; הוא לא יכול היה שלא לדעת, כי המשורר המודרני מנער חצנו מן הזיקה המיוחדת לטבע ואף נזהר מלשיר אהבה לשולמית; הנושא המכובד ביותר הוא האוּרְבַּניזם דוקא, עשן הארובות של בתי התעשיה, גשמיותו של החפץ וכו': ואף על פי כן היה י. קרני ונשאר משורר בנוסח קלסי: – מתפעל מן הטבע ומתרפק עליו, גומר את ההלל ליפי האשה ללא חשש להראות ח"ו תמים ובלתי־מפוכח; אדרבה, נכון הוא להיות אפילו “שריד אחרון” לחוסר המודרניות הזאת:

עוֹד יֵשׁ עִמָּנוּ לֵב תָּמִים,

עָמֹק,

עַתִּיק –

וְהוּא תָּסִיס, רוֹנֵן, חָדָשׁ.

וקו־אופי זה חשוב מאד לדעת אותו, כי על כן הוא מצטרף למערכת קוים שלמה המצינים ביחד את יחודו של יהודה קרני, שלא נמנה עם שום אסכולה מן האסכולות הפיוטיות והיה אישי־עצמיי בכל גלגוליו ודרגות התפתחותו, אם בכוון ההגות ואם בדרכו האמנותית; ודאי, ככל אדם רגיש וכמו כל חכם ונבון, – נתן היה גם הוא להשפעות של זמן ולזרמי מחשבה ולחדושים באמנות השירה, אלא שהכל נטמע בכור אפיו שלו, נתמזג עם כוחו האישי ונתגלה בשיריו בצליל מיוחד לו ובגונים שלא הלמו אלא אותו.


ג

י. קרני היה משורר לאומי, לא רק ממילא, אלא גם בכונה, והוא שר ובשֵּׂר את התחיה והגאולה מתוך שקול דעת ומתוך רצון לעשות נפשות לרעיון ולשאיפה, כלומר: הוא שר שירי־תעמולה, ולא רק שלא היה בהם מאום מן המלאכותיות, אלא שהם הצטינו בלבביות בלתי־שכיחה, ברחשי־נפש ליריים, והזהירו גם בסגולות אמנותיות מובהקות; כי אעפ"י שהיה איש מחשבה ובעל שקולים הרי השקפתו הלאומית נאמר אפילו – הציונית, היתה לו קודם־כל הרגשת־עולם; מכאן יחסו אל ירושלים, שדבק בה מתוך אֶכסטזה; מכאן גם השאיפה, הגעגועים והתפלה למולדת:

מוֹלֶדֶת אֵינֶנָּה בֵּית אָוֶן וְעָוֶל

וְאַלָּמוּת,

הִיא נִתֶּנֶת לְאָדָם לְחֶבֶל

לִחְיוֹת בָּהּ וְלָמוּת

בְּאַהֲבָה בִּצְדָקָה וּבְחֶסֶד

עִם כָּל הַחַי וְהָעֵץ

וְכָל מָה שֶׁקָּם לוֹ מוֹרֶשֶׁת

מִיְּמֵי רֵאשִׁית וְעַד הַקֵּץ.

-–– ––– – –

בָּרְכֵנִי, אֱלֹהִים, בְּמוֹלֶדֶת

עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה,

מוֹלֶדֶת מְעוֹדֶדֶת וּמְעֻדֶּדֶת

בְּאַהֲבָה גְּדוֹלָה וְחַמָּה.


ד

לשימת־לב מיוחדת ראויה החריזה של י. קרני, שהיא מן המקוריות ביותר בשירתנו החדשה, ומה גם שהיא צופנת בתוכה לא רק את יכלתו האמנותית, אלא שהיא בטוי נאמן לגמישות של מחשבה ולעושר הניואנסים שברגשותיו; וחריזה כזאת היא גם עדות כפולה – לידיעת הלשון ולאהבה גדולה אליה; הוא בקש מצד אחד לשוות לחריזתו טעם של מקריות ושל דבר הנובע כמו מאליו, ומצד שני לא רצה גם לכסות על כוחו הממציא בנדון זה, על הלטוש והצחצוח לשמם; וכדי למזג את הקצוות הללו – נתן טעם של הומור קל בחרוזיו, כאלו הוא מלוום בחיוך־מדעת, במאור עינים של זקן וחכם; והרבה פעמים חדש מלים, יצר מושגים שלא היו והשכיל בצרופים מפליאים, – אלא שתמיד קבע את זה במשבצת החרוז דוקא, וכאלו הוא מעמיד פנים ואומר:– לא רציתי בזאת, אלא שצורך החרוז “הכריחני”;

י. קרני עשה את ה“ליצנציה פואטיקה” ליסוד הומוריסטי, כביכול, ועל ידי כך הפליא לעשות בבת־אחת בחריזה, בחדושי לשון, בגוון המחשבה ובשבירת אורה של ההרגשה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37199 יצירות מאת 1910 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13597 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!