עצם השם הזה שי. קרני קשר לספר־שיריו החדש – מצין את מדת אמתו שבו; כי קו מקוי אפיו של משורר זה הוא, שגלויי הרוך שאצלו – נושאים עליהם חותם של גברות; העדינות שבהרגשותיו, הדקות במחשבתו ובדבריו – אינן אף פעם בחינת שם־נרדף לפריכות, ולא תמצאו בהן מאום מזה המכונה “ממרר בבכי”, (האם מקרה הוא הדבר, שגם שם הספר הוא “שיר ודמע”, ולא “שירה ודמעה”?); ולא שיש כאן “חסון” מראש מפני כאב וצער, אדרבא – משורר זה הוא, באמת, כאבן־שואבת לכל מקרה רע, ליסורים ולצרות, אלא שהם הופכים אצלו למין אשפת־חצים; וכזה הוא רובו של הספר “שיר ודמע” – שירים־כחצים, שחוזים ומרוטים, עם משהו ארס, המחלחל ומרעיל; ומענין מאד הוא, כי לשונו של י. קרני – דבר והפוכו אתה מוצא בה: – היא גמישה מאד, עולה ויורדת חליפות, ואעפי"כ, כל־כך דרוכה, נחושה ופלודה ממש; מכאן גם נגונו המיוחד, צלילו האישי, שיש בו מקולה של חרב בתנופתה: – קצר וחד! ואפילו בשירי האהבה של י. קרני, תשמע קול זה; והלא משוררים עברים מעטים מאד, לצערנו, שרים עוד בדורנו את האהבה ואת האשה, – שמא משום שהם נטולים תכונה אחת שאינה “יפה” היום בעינינו, אבל היא מצינת את י. קרני לטובה, הלא היא תכונת האבירות; הוא לא “מתביש” לדבר בלשון גבוהה על האשה:

זָלַף הָדָר בָּשְׂמוֹ,

פָּרְחוּ אִזְדָּרָכוֹת,

אַךְ שְׁלֹשֶׁת הַבָּנוֹת

בָּשְׁמָן אֵינוֹ פָּחוֹת.

ובכונה, ובלי כל קושי, בחרתי בית זה שיש בו משהו מנעימת הפרוזה, כדי לצין מה רב כוחו של י. קרני בדרכו זו אשר בשיריו, הלא היא דרך האלכימיקן – העושה את החול לזהב;.כן הוא עושה גם את השיר דוקא לדמע, כי על כן לא הסס ולא פקפק ויצק מן הדמע – שיר ממש, ולא קול ענות חולשה; אך למה נוסף ונפרט מעלותיו של המשורר, אם הוא עצמו היטיב כל־כך לצין בקצור נמרץ ובדברים קולעים־אל־השערה את מהות שירו:

שִׁירִי מְרֻכָּז וְקָצָר

וּמְסֻגָּר בְּגָדוֹת,

כִּי בֹּקֶר וְעֶרֶב אָצַר

תַּמְצִית הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת;

וְלָמָּה אַאֲרִיךְ בִּלְשׁוֹנִי

וּבְמַעֲשֵׂי חָרָשִׁים,

הֲרֵי בְּבַת אַחַת יֹאחַז קִלְשׁוֹנִי

בַּצַּמְּרוֹת וּבַשָּׁרָשִׁים.