א

ירושלים אינה ה“נושא”, אלא החומר לשיריו של יהודה קרני; משום־כך אין המראות המתוארים על ידו “מוסרים רושם”, אלא הם בחינת הסרת־הלוט מעל פני תמונה עומדת וקימת בתפיסתה של האומה; אכן, מופלא ונפלא הוא הדבר, כי המציאות מתגלית כבבואה נאמנה של התפיסה הזאת; ואם בינה היא, או חוש נאמן, עכ“פ, גלוי של השגה גדולה כאן, בהתבטלות הנלהבה והטבעית כל כך; כי אין יחוד־ראיה־והרגשה עמוק מזה, העושה עצמו בחינת עדשה, שבה מכונסות וצבורות ראיתו של כלל והרגשתו; והמעין בשירים אלה יוכח במהרה, כי כוחם הראשון והחשוב הוא, שהתפלה לירושלים קודמת בהם לפואסיה עליה; ומי בר־שכל ולא ידע עוד שלעולם אין אדם, לא כל־שכן עברי, שוהה בפעם הראשונה בירושלים, אלא בשניה; הרי זה כאילו תמיד חוזרים אליה, גם כשלא היו בתוכה; וכל המחלק זמנים בעיר־דוד ומבדיל לגבה בין “עבר” ל”הוה" – לא יראה בה אלא מה שרואה ה“סומא בארובה”; ועל־כן כה קוסמים וגם מובנים־מוסברים דברי י. קרני בשירו הראשון (לאחר שיר הפתיחה):

עִם לַיְלָה

נָלִין בַּחוֹמָה,

וּמַלְכוּת שֶׁל מַעְלָה

תִּקְמֹר עָלֵינוּ קִמְרוֹן שְׁלוֹמָהּ.

וְלַבֹּקֶר – וּבָאָה שְׁעַת פְּלָאוֹת,

וְנָגֹלּוּ שׁוּלַיִם

שֶׁל וִילָאוֹת

וְהִבְהִיקָה לָנוּ יְרוּשָׁלָיִם.

ב

שירים רבים ב“ירושלים” כמוהם כקינות מרות, אלא שגם הקינה על עיר־דוד אינה יכולה להיות אלא מפוארת; והחשוב ומיטיב הוא, שמלותיו של י. קרני פשוטות, הייתי אומר אפילו – “חלוניות”, כי על כן יש בהן כמעט תמיד חדוש־בנין דוקא, לפעמים עד כדי הבלטה מכוונת של “מודרניות”; הרי זה בא ומוכיח ביתר שאת את הקדושה ביחס לעצמו; הדברים כמו מפוכחים ומחושבים ורק הלב שכור, הומה ומבקש את הנס; כי ירושלים, אמנם, שוממה, אבל אינה ריקה – היא מאוכלסת רוחות; וכמה עצמה מעצמת אורם של הימים וכמה הד מהודם של הלילות מאצילים עלינו שירי י. קרני; אנו רואים אותו בעוז חדותו, אחוז אושר על מראה עיניו, ואף על פי כן אין אלה מונעים ממנו את ההרגשות החזקות, קליטת הסיוטים המהלכים בעיר:

הָעֶרֶב פֹּה אֵינוֹ יוֹרֵד לַלֵּב, שׁוֹתֶה וּמוֹצֵץ

טִפּוֹת טִפּוֹת עֲדֵי תֻּמָּן;

וִילוֹן הַלַּיְלָה לֹא לְאַט נוֹפֵל וְחוֹצֵץ

בֵּין הַמְּסֻמָּן וּמַה שֶׁלֹּא סֻמָּן;

הָעֶרֶב פֹּה חוֹטֵף, רוֹגֵל, עוֹקֵד,

מַגִּישׁ לַלֵּיל

וְזֶה דּוֹרֵס, שׁוֹחֵט,

קוֹבֵר וְסוֹתֵם אֶת הַגּוֹלֵל.

ומי שעינו גלויה, מי שחושו העברי ער, – לא יתכן שיהיה בירושלים חכם צפיה קרה (“זה הקור מפנים הקרת” – “לי הוא אש צרבת”); ולא יפלא, איפוא, הדבר אם יש והמשורר נמלט גם אל “אי־שפיות”: “אזעק זעקה אחת אחר אעלה רמים בצחוק”; כי הלא קודם־לכן נתלבט ונתחבט בכל החבוטים: “אני בשיר אנס, אני תחינה אפיל, אני מליל אשתוק, אני מיום אשאג”. אכן, אלו היה שיר זה (“אל תהום אקרא”) שיר־ירושלים יחידי לי. קרני, כי עתה היינו יודעים ממנו בלבד – מן הזעקה המביאה ל“צחוק” – מה משורר גדול הוא בשביל עירו של דוד!

ג

אולם, – אין ללמוד מכל הנ"ל, כי המשורר מקונן מעצם טבעו, או שהוא זעום־ראיה וחוזה־שחורות מבטן ומלידה; ואם כי גם זה כוח גדול הוא ביצירה, וההנאה הימנו מותרת לדידנו, – גם לבעליו וגם למרגישים בו ובהודו – לא נתלהו, כמובן, במי שלא נברא לשם כך בלבד; משוררים מסוג זה מוכיחים יותר משהם מקוננים, ואין תוכחה מובהקת ותקיפה אלא זו, שבעליה מוציא עצמו לטובה מן הכלל; ועוד: – המוכיח אינו רגיש לתקוה, לאותות מנחמים, לרמזים מבשרים שנוי לחדוה; רק הצדק המלא, הטוב ללא־פגם, הטלית שכולה תכלת – עלולה להשפיע עליו; וגם אז ספק אם ישנה מטבעו ויפתח בשבחו של החוזר בתשובה ולמוטב; יותר בטוח, כי יעלם לחלוטין מן הבמה, – ידום ויחבא אל כלים; ואלו י. קרני – שורש־קינתו הוא דוקא בראית הנחמה הקרבה ובאה; שיריו הם כעין קינות־אחרונות ויש בהן עצמן כבר מן הראשית האחרת:

וְאִם מֵת הוּא וְהַעֲלִיתֶן אוֹתוֹ מִכּוּכוֹ,

וְשִׁטַּחְתֶּן לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ עֲצָמָיו,

אוּלַי תִּפְרַח רוּחוֹ

מֵרֵיחַ שִׁמְשׁוֹ וּתְכֵלֶת שָׁמָיו,

וּמִנְּשִׁיקוֹת פִּיכֶן

עֶרֶב, בֹּקֶר וְצָהֳרַיִם;

הִשְׁבַּעְתִּיכֶן

בְּנוֹת יְרוּשָׁלָיִם.

כמה רִחוש של כאב ונחוש של חדוה בשורות הללו, שכמותן וכטעמן הן כמעט כל השורות בשירי “ירושלים”; ונראה כי מזיגה זאת של אור וצל המשמשים יחד היא המקוריות החשובה אצל י. קרני; כי הרבה יותר פשוט ונוח להיות מקונן “שלם” או מנחם “עקבי” מאשר לשיר על שתי־סעפים! ודוקא כאן הוכיח המשורר את שלמותו הנפשית ואת כוחו האמנותי – להיות פשוט ובהיר במורכב ובלוטה ערפלים; האם לא הוא עצמו קפל בשירו “הריך ושעריך” – את יסודותיה של התפיסה וההרגשה כהנ"ל?

עַל הָרַיִךְ

קְדוֹשֵׁי אֻמָּה שְׂרוּפִים, סְרוּקִים;

אַךְ בִּשְׁעָרַיִךְ

שׁוּב כָּל דִּינַיִךְ מְתוּקִים.