רקע
סמי פדר
מריה קוריצקה: דרמה בשלוש מערכות

 

מערכה ראשונה    🔗

המשתתפים במערכה הראשונה:

  1. מריה קוּריצקה – נערה בת 22 שנים

  2. איכר גרמני

  3. איכרית גרמנית

  4. קאַרל – בנם בן 23 שנים

  5. יאַנק – איכר צעיר, גרמני־עממי בפולין

  6. ראש המשמר – שומר גרמנים

  7. איש משמר – שומר גרמנים

תמונה א' של המערכה התקיימה בפולין; תמונה ב' – בכפר גרמני בשנים 1939–1945.


מערכה א' - תמונה ראשונה    🔗

מיפקדת משטרה. שולחן משרדי ועליו כלי כתיבה. על הקיר תלויה תמונת היטלר. משמאל תמונה קטנה של הימלר, מימין – תמונת גרינג. מעל שלוש התמונות כתובת בגרמנית: “אנו – אפס, גרמניה מעל הכל”.

באמצע צלב־קרס.

על יד השולחן יושב ראש המשמר. בצד עומדים שוטר ומריה.


השוטר: אדוני ראש המשמר, מצאתיה ישנה על־יד הגשר.

ראש המשמר: פיו!!… כך?… (אל האסירה) מה שמך?

האסירה: מריה.

ראש המשמר: מריה. ו…

האסירה: קוּריצקה.

ראש המשמר: קוּריצקה… ותעודות יש לך?

האסירה: יש לי (מוציאה מחולצתה תעודה ומגישה לראש המשמר).

ראש המשמר: (נוטל את התעודה וקורא) מריה קוּריצקה, כן, מתאים. בת כמה את?

האסירה: בת עשרים ושתיים שנה.

ראש המשמר: נכון… אבל… אבל מה את משוטטת פה ושם? מדוע אינך עובדת?

האסירה: אמי מתה השבוע. גלמודה אני. באתי לחפש עבודה.

ראש המשמר: כך… ואביך איהו?

האסירה: בגרמניה, בעבודה.

ראש המשמר: היכן?

האסירה: איני יודעת. זה חצי שנה לא כתב אלינו.

ראש המשמר: והיכן היה לפני כן?

האסירה: לפני כן? אני… שכחתי…

ראש המשמר: כך. שכחת. ולגרמניה אינך רוצה לנסוע, המ?,… שם תוכלי להיפגש עם אביך. מוטב שם מאשר לשוטט כאן. (אל איש המשמר) סמל!

הסמל: (קופץ ממקומו, ניצב מתמתח, מושיט ידו) לפקודתך, אדוני ראש המשמר.

ראש המשמר: קח את האשה למשרד העבודה וישלחוה לעבודה בגרמניה. (אל האסירה) העלמה, אנו ניצור ממך איבר מועיל בחברה. סמל, צא איתה!

סמל: יאַווֹל (הנה כן.), לפקודתך, אדון ראש המשמר! (לאסירה, דוחף אותה) זוזי, הולכים, כלבה… כאן להשתוטט בדרכים… מה? נו, חושי!.. צעדי… החוצה!…

(שניהם יוצאים – חושך – סוף תמונה ראשונה)


מערכה א' - תמונה שנייה    🔗

בקתת איכרים גרמנית. ניקיון למופת. על הקיר תמונת היטלר. מתחת לתמונה כתובת: “מנהיג אחד, עם אחד, מולדת אחת”. מריה יושבת על־יד חבית קטנה וקולפת בולבוסים.


האיכר: (שם עוד בולבוסים לחביונת) זמנים קשים, מריה. קשה מאוד. (מסתכל בה) ואת יפה, מריה, וזריזה גם כן. (מוסיף עוד בולבוסים) שני בנים לי בצבא. פרנץ הבכור הוא סמל. הוא במזרח, והצעיר קארל באונגריה. אח… לוּ היו כאן. הייתי שמח, שתהיי כלתי… היית נשארת אצלי. את כה פקחית. בוודאי בת עיר גדולה את. (האיכרית נכנסת).

מריה: לא מבינה, אדון. אני לדבר גרמנית… קשה. לא מבינה.

האיכרית: יוֹהן, הנח לה לנערה. מה אתה רוצה ממנה? הלא אינה מבינה, מה אתה סח אליה.

האיכר: אח, איכרית, מה יש, מה יש? אל תצעקי כה, אמאלה…

האיכרית: לך לעבודתך ברפת ותן מספוא לבהמות.

האיכר: אני הולך, הולך. כן. רציתי לומר לך, ממשרד העבודה כתבו לי, כי ישלחו עבד לעבודה, פולני. הו, אז אוכל קצת לנוח. מאז יצאו פראנץ וקארל אין לי אף רגע של מנוחה. אינני עוד איש צעיר. אוי המלחמה. רואה את, אמא, הרוקח אמר בנשף הבירה האחרון, כי היהודים אשמים… הם רוצים במלחמה… בעסקים טובים הם רוצים… א, יודעת את, סוחר הבהמות לוי, נו, אותו הברנש, שמכר לנו את “ברטה האדומה”. פרה טובה, מה? בשבוע שעבר ירו בו והרגוהו. אני נשארתי חייב לו מאתיים מארק… אבל מוטב כך… בימינו הכסף מאיין יימצא?… אמנם הוא לא היה רע, היהודי. אבל מלחמה היא מלחמה. ויהודי נשאר יהודי.

האיכרית: לך כבר לעבודתך, אל תרבה דברים כל כך… לגיסטפו ייוודע, כי אנו חייבים ליהודי לוי מאתיים מארק ויגנבו אותם מאתנו.

האיכר: אורך ימים לך, לוּאיזה, חכמה את ונבונה. אבל (מצביע על מריה) הרי היא אינה מבינה דבר, מכל אשר אנו מדברים… (נשמע קול דפיקה. הדלת נפתחת. נכנס יאַנק)

יאַנק: הייל היטלר!

הכל עונים: הייל היטלר.

יאַנק: משרד העבודה שלח. אני עבודה…

האיכר: אתה העבד?

יאַנק: אני עבד… פה.

האיכר: טוב. בוא ואראה לך, היכן תישן. (שניהם יוצאים).

האיכרית: מריה!

מריה: מה, איכרית?

האיכרית: מדוע אינך לומדת גרמנית? חשוב מאוד לדעת גרמנית עינייך הרואות. שלנו כובשים את כל העולם. ובכל מקום ידברו גרמנית. עלייך ללמוד גרמנית.

מריה: אני ללמוד גרמנית. אני משהו לדבר.

האיכרית: יפה, יפה… רואה אני, כי פיקחית את, מריה, את בת עיר, ידייך הענוגות מעידות על כך. מאין את, מריה? ספרי משהו עלייך…

מריה: מעיר קטנה בפולין. אבא מנהל פנקסים היה ב… בית־חרושת.

האיכרית: רואה חשבון?… הוא בוודאי אדם מלומד. אבל מה פירוש: היה?

מריה: הוא… עבודה בגרמניה.

האיכרית: נו, כן. הגברים שלנו במלחמה הם. יש איפוא צורך במנהלי פנקסים. מצבו יהיה שם טוב.

מריה: אמא מתה… ששה שבועות… (בוכה).

האיכרית: נו, מריה, אל תבכי נערה. הלא מלחמה. אנשים רבים, רבים מתים. צר לי, מריה… נו, הירגעי… הלוא את בבית אנשים טובים.

מריה: עתה לבדי. אני לבד… מי יודע, אם אבא חי (בוכה).

האיכרית: חי הוא, חי!

מריה: זמן רב לא כתב אלינו.

האיכרית: גם קארל שלי לא כתב זמן רב. ורק בשבוע שעבר קיבלתי ממנו מכתב, כי הוא באונגריה. מלחמה עכשיו, נערתי, מלחמה. רואה את. אני אמא (מוחה דמעותיה), אבל אסור לבכות. המנהיג אומר: “חייבים להיות קשוחים. קשוחים כברזל, כפלדה”.

מריה: אני לבדי. אבא שלי עבודה בגרמניה…

האיכרית: זה טוב. אצלנו לא יחסר לך דבר, מריה, וכשתיגמר המלחמה, תישארי אצלנו. כשיחזרו נעריי הביתה, מריה, אז… אח, מריה (נושקת אותה. הפסקה קצרה). נו, מוטב שתשובי עכשיו לעבודה.

(מריה מתיישבת על־יד החביונת ומתחילה לקלוף בולבוסים. האיכרית עומדת לצאת. על־יד הדלת היא נעצרת). – מריה!

מריה: כן, אמאלה.

האיכרית: אל יהיה לך עסק, מריה, עם הגברים. (מראה בראשה) הישמרי מהם, אל תאמיני להם… שמעת, מה שאמרתי לך, מריה?!

(האיכרית יוצאת)

(יאַנק נכנס, ניצב לרגע על־יד הדלת, מסתכל במריה, החותכת בולבוסים)

יאַנק: ערב טוב. הייל היטלר! שמי יאַנק, יאַנק קוּפצ’ינסקי. אני העבד החדש. אני פוֹלני. אני רואה, כי גם את אינך גרמניה. גם כן מפולין, הא? (מריה קמה, רוצה להעמיד את חביונת הבולבוסים החתוכים. יאַנק ניגש ועוזר לה)

יאַנק: ערב טוב. הא, מה שמך?

מריה: שמי מריה.

יאַנק: מריה, ועוד?

מריה: קוּריצקה.

יאַנק: מריה קוּריצקה. שם יפה. אפילו קצת מוּכר… מיד הבנתי, כי את משלנו. את מזמן כאן?

מריה: לא מזמן.

יאַנק: האם נותנים בעלי הבית, לפחות, לאכול משהו?

מריה: אין הם אנשים רעים.

יאַנק: מריה, מצאת חן בעיניי, נהיה חברים (רוצה לחבקה, מריה מתנגדת)

מריה: לך, יאַנק, תן לי מנוחה. (דוחפת אותו בכוח)

יאַנק: ראה נא ראה, סבתא זו. (הוא שוב רוצה לחבקה, אבל הוא שומע את קול צעדי האיכר. הוא נסוג ושורק לו שיר פולני)

האיכר: (נכנס) נו, מריה, כבר הכל מוכן? יפה, יפה מאוד, מריה. אני מחבב אותך (מסתכל בתוך החביונת). אוהו, הרבית לחתוך הרבה, הרבה. נו, מריה, השעה כבר מאוחרת. עלייך לשכב לישון. מחר – עלינו להשכים קום. אבל את מריה, תוכלי לישון קצת יותר. הוא העבד יאַנק, הוא ישכים ללכת לרפת.

מריה: תודה, האיכר. ליל מנוחה. (רוצה לצאת, האיכר חוסם את המעבר)

האיכר: מריה!

מריה: (מבוהלת) מה, האיכר?

האיכר: מריה, מדוע אינך רוצה להיות טובה אליי, הא?!… (מחבק אותה) אני אוהב אותך, מריה. (היא נחלצת בכוח מזרועותיו ובורחת) בפעם השנייה לא תימלטי, ציפורי שלי.

האיכרית: (צועקת מעבר לדלת) מה שם? מדוע אין הולכים לישון?

האיכר: אני הולך כבר, הולך. (דופקים על הדלת, נכנס קארל במדי חייל, ילקוט גב על שכמו ורובה)

קאַרל: אבא!

האיכר: קאַרל בני (מתנשקים).

האיכרית: (בכתונת לילה) קאַרל! ילד רע שכמותך. מדוע לא כתבת ולא הודעת על בואך?

יאַנק: אמאלה! (הם מתנשקים) לפני יומיים לא ידעתי, כי אקבל חופשה. בימי מלחמה אדם בא לפני מכתבו ח ח ח…(נכנס יאַנק)

האיכר: זה העבד החדש שלנו. יאַנק שמו.

קאַרל: הייל היטלר, יאַנק.

יאַנק: הייל היטלר (מושיט לו יד. מריה נכנסת ונעמדת על־יד הדלת)

האיכרית: וזאת מריה שלנו.

קאַרל: (בלחש) מריה… (מתקרב אליה, שניהם מתבוננים זה בזה. קארל בקול רם): מריה?

מריה: כן, מריה קוּריצקה.

קאַרל: הייל היטלר, מריה קוּריצקה.

האיכרית: נו, א נו, התפשט. אתה מלוכלך ומזוהם כפולני. את, מריה, סילחי לי. לא התכוונתי… נו, קאַרל, התפשט! – מריה, הביאי הנה קערת מים וסבון. תרחץ איפוא. (מריה יוצאת)

קאַרל: (פורק מעליו את משאו) דרך קשה, אמאלה, בדרך קשה עברתי עכשיו, ברכב, באוטובוס וברגל, עד שהגעתי הנה. (מתבונן סביבו) הכל כשהיה, שום דבר לא נשתנה…

מריה: (מביאה מים וסבון)

קאַרל: (נוטל את הסבון, קורא) ריף – ר‘, י’, פ' – ריינסטעס יודישעס פעט. (שומן יהודי זך)

האיכרית: מה אתה סח? עקבות היהודים נעלמו מזמן מכאן. היהודי האחרון היה אותו לוי, הלא הכרת אותו, סוחר הבהמות, קנינו אצלו לפני שבועיים את הפרה “ברטה האדומה”. הוא כבר נוֹרה. אפילו חנות יהודית אחת אין כאן. לא יכולתי איפוא לקנות סבון אצל יהודי… הנה במה אתה חושד בי, בני, שאני קונה אצל יהודים…

האיכר: נו, אמאלה, אל תתרגזי. (אל קאַרל) קאַרל יקירי: רי"פ אלה ראשי תיבות: רייכס־אינדוּסטרי־פוֹרם, (צורת תעשיית ממלכתית) רק בצורה זו (מראה את חתיכת הסבון) מותר לעבד בימי מלחמה סבון בגרמניה.

קאַרל: כן, אבא, צדקת. אבל סבון זה עשוי משומן יהודים. שומן היהודים זול משומן שוורים. (מתרחץ, מריה מגישה לו מגבת) לא כן, מריה?…

האיכרית: עכשיו אתה נראה, לפחות, כבן אדם. נער רחוץ למשעי. (מתבוננת בו) בני, מה יש לך כאן על לחייך?

קאַרל: אח, זה… שום דבר, אמא. הייתה עקירת יהודים מעיירה. את מבינה? ביערנו מהעיירה את כל היהודים. אני קיבלתי פקודה להצטרף לפעולה. קיבלתי שם ארוחה דשנה, משקאות כרצוני, בכמות לא מוגבלת וממון… כל זה לקחנו מהיהודים. נו, נכנסתי לבית של יהודים. שוכבת לה שם אשה זקנה ועל ידה נערה יהודית והיא בוכה.

האם מתגוררים כאן יהודים? אני שואל. אם כן, בואו אתי. חיש מהר. אין לנו פנאי. עד הלילה אסור ליהודי להימצא כאן. האשה התחילה בוכה ומתחננת, כי היא חולה… את בעלה כבר הוציאו. אני עונה: מצטער מאוד, אבל פקודה היא פקודה!

האיכר: יאַווֹל, אכן. פקודה היא פקודה.

קאַרל: ידידי האַנס, שהיה אתי, לחש לי, כי אגרור את הזקנה, ובצעירה הוא יטפל… הוא כבר יוצא אותה. הנערה הצעירה, עליכם לדעת, הייתה יפהפיה. בקסמיה כישפה את רואיה. אמרתי: האנס, הלא פירוש הדבר להעטות קלון על הגזע!… אבל לא יכולתי לסרב לבקשת ידידי. קרבתי איפוא לזקנה, לגרור אותה מהמיטה. אך ניגשתי והנערה צרחה: “בעודי בחיים לא תיקחו את אמי. את אבי כבר לקחתם”, וסרטה את לחיי. מה? הסריטה עוד נראית? (מסתכל בראי)

מריה: ו… גורל הנערה מה היה?

קאַרל: חיסלתי אותה בו במקום. יריתי בה… אבל רואה את, מריה, את זה לקחתי לי למזכרת… זו מתנה בשבילך – זה זהב. (הוא נותן לה סיכת מגן דוד. מריה מחווירה וחשה ברע)

האיכרית: מריה, מריה, מה קרה לך? חושו, מים!

קאַרל: (מתיז מים על מריה. מריה מתאוששת). נשים תמיד נשים הן. מייד הן מרגישות ברע.

האיכרית: בוודאי, כשאתה מספר, כי איזו אשה יהודיה פצעה את לחייך… בואי, מריה, תשכבי קצת.

מריה: תודה. הוקל לי כבר.

קאַרל: (צוחק) הצלקת בלחי כבר לא ניכרת כמעט, שֹרר רק סימן כלשהו. מה תאמר, יאַנק?

יאַנק: אמנם כן. אני יהודי אחד… גם אני עשיתי קאַפוּט. חיק… (מצביע בידו על הצוואר) חסל… אין יהודי…

האיכרית: נו, חידלו לכם ממעשיותיכם.

האיכר: כן, אמא, מלחמה היא מלחמה. הרוקח אמר – היהודים רצו במלחמה. יש להם איפוא מלחמה וחסל!

האיכרית: חדלו לכם מהמלחמה. קאַרל עכשיו בחופש, לא כן, קאַרל?

קאַרל: חופש אמא, עוד שלושה ימים תמימים. חופש הוא חופש.

האיכר: יאַווֹל. אכן. חופש הוא חופש!…

האיכרית: זמן לשכב לישון. השחר כבר עולה.

האיכר: עד עלות השחר אתה יכול להסתובב במיטתך שלוש פעמים. אבל מוכרחים כבר לשכב לישון. השעה אמנם מאוחרת. ליל מנוחה, קאַרל!

קאַרל: ליל מנוחה, אבא.

האיכרית: ליל מנוחה, קאַרל, שינה ערבה, חלומות מתוקים. הידעת? עד היום ישנה מריה במיטתך, הלילה תישן מריה במיטתו של פרנץ, ומיטתך לרשותך.

קאַרל: לא, אמא, תישן לה מריה ללא דאגה במיטתי!

איכרית: לדידי, ליל מנוחה, מריה!…

יאַנק: ליל מנוחה… (שלושתם יוצאים. יאַנק משתהה לרגע, מתבונן במריה ולוחש) דוֹבּראַנוֹץ (לילה טוב בפולנית), מריה!…

מריה: (עומדת לצאת)

קאַרל: מריה!

מריה: עומדת נבוכה ושותקת).

קאַרל: (אוחז בידה ומוליך אותה בחזרה) שבי לך, מריה. (היא מתיישבת) את יודעת, אמא כתבה לי רבות עלייך, בכל מכתב הזכירה אותך ואני השתוקקתי לראותך. את מוצאת חי בעיניי, מריה, מדוע את שותקת? ולמה את כה עצובה?

מריה: (רוצה לקום וללכת) תן לי מנוחה, קאַרל.

קאַרל: הישארי. כה טוב לי אתך. יש לך שם כל כך נפלא, שם קדוש (רוצה לחבקה)

מריה: הרף, קאַרל, מאוחר, מאוחר מאוד. צריך לשכב לישון. בבוקר לקום… עבודה… השכם.

קאַרל: לא, מריה, לא תעבדי. אני אעבוד במקומך (מנשק לה. מתגוננת. קאַרל שולף מכיסו טבעת זהב) הנה, קחי, מריה.

האיכרית: (צועקת) מריה, לישון! לישון! כבר מאוחר.

קאַרל: (עומד רגע נבוך, רוצה לתת לה עוד נשיקה. מריה פונה לו עורף)

מריה: לילה טוב, קאַרל, אני עייפה.

קאַרל: (מחבק אותה) לילה טוב. (יוצא)

מריה: (מוציאה את המגן־דוד הקטן, מסתכלת בו ובוכה חרישית)

יאַנק: (נכנס בלאט, רואה את מריה מחזיקה את המגן־דוד ובוכה. הוא קורא בלחש) מריה!…

מריה: (ניתרת ממקומה בפחד, מסתירה את המגן־דוד) מה יש יאַנק?…

יאַנק: שום דבר, סתם כך. התגעגעתי עלייך. רוצה אני לשוחח אתך, מריה, על הבית.

מריה: כה מאוחר! אני רוצה לישון. לך, יאַנק. מחר עלינו לקום לעבודה.

יאַנק: לא… היום, מריה… הערב תהיי שלי… הרי הנך פולניה. את שייכת לי ולא לקאַרל (רוצה לחבקה, מריה מתנגדת)

מריה: הרף, יאַנק, הרף.

יאַנק: ואם לא?!…

מריה: אז אזעק…

יאַנק: מריה קוּריצקה, לא תזעקי עוד… הרי אני מכיר אותך, מריה קוּריצקה. (מתחיל קורע מעליה את חולצתה. מריה נאבקת בחוזקה, דוחה אותו. הוא עומד רגע וחמתו עולה בו) מריה קוּריצקה כבר מתה. טבעה בנהר בשעה שהתרחצה בו, מריה קוּריצקה. את הלא בתו של איציק שפיגלמן, מריה קוּריצקה…שרהלה שמך… כן, שרהלה! את יהודונת (הפסקה קצרה. – מעבר) מריה, אל תהי נואלת כל כך. אני לא אגלה. איש לא ידע זאת. (מריה עומדת נבוכה ומבוהלת – יאַנק מבחין במבוכתה, הוא תולש ממנה את חולצתה)

מריה: (צועקת חרישית) יאַנק, מה אתה עושה?

האיכרית: (צועקת) מה קרה כאן? מדוע אינכם שוכבים לישון? (נשמע קול צעדים)

יאַנק: (מרפה ממריה ומסתלק מהר בתנועת איום) היזהרי, מריה קוּריצקה – שרהלה שפיגלמן. (יוצא)

מריה: (עומדת שניות אחדות קפואה, מתבוננת לעברים, מקשיבה לכל רחש, ניגשת לארון, מוציאה חליפה, כובע, ניגשת למראה וגוזזת את שערה. פונה לקרן זווית, מחליפה בגדיה. מסתכלת שוב מסביב, ואוזניה דרוכות־קשובות, אם אין איש שומע. היא מתקרבת לקולב, מסירה את האקדח מחגורתו הצבאית של קאַרל וניגשת כצל לחלון, מפנה פניה ואומרת) כן, יאַנק, אני שרהלה שפיגלמן, הבת של איציק שפיגלמן, שאתה, יאַנק, רצחת! (יוצאת מבעד לחלון. הבמה ריקה לשניות ספורות, נשמע קול יריית אקדח. ומייד קולו של יאַנק) אוי ואבוי! (הוא עולה לבמה, זב דם וצונח חרש)

מסך

סוף מערכה א'


 

מערכה שנייה    🔗

המשתתפים במערכה השנייה:

  1. מריה (שרה שפיגלמן)

אנשי משמר היער:

  1. ראש המשמר – אוֹברשרפירר

  2. פראַנץ

  3. קאַרל

  4. מילר

  5. קוּנצה

  6. מפקד המחנה

  7. המנהל

  8. איש המשמר בֶארוּך

אנשי כפייה, קבוצה 1:

  1. משה

  2. יצחק

  3. ברל

  4. חיים

  5. שמעון

  6. שלום

  7. מנדל

  8. מרדכי

  9. ראש הצריף

  10. ראש היהודים

אנשי כפייה, קבוצה 2:

  1. ראשון

  2. שני

  3. שלישי

  4. רביעי

  5. שׂרוּליק

  6. אברהם


מערכה ב' - תמונה ראשונה    🔗

יער. בקתת משטרה צבאית של ס.ס. ביערות. שוטרים במדי צבא של ס.ס. קסדות על ראשיהם. הרובים ערוכים. הם יושבים ומבלים את זמנם. אחד מהם מנגן במפוחית פה השאר שרים:

הכל חולף,

הכל עובר,

אחרי דצמבר

חוזר שוב מאַי.

צלצול הטלפון. השירה נפסקת. דממה.


ראש המשמר: (לוקח את השפופרת) משמר המשטרה שש! כן… שומע אני. אמנם כן… יאַווֹל. מה… רצח?… הלילה… אמנם כן… מי? מריה?… מריה קוּריצקה… לפי הלאום פולניה… ברחה לכיוון לא ידוע… אמנם כן. חיה או מתה… יאַווּל… לפקודתך… לעצור אותה על בריחה מעבודה… כן… חיה או מתה… יאַווֹל… לפקודתך! הייל היטלר! (מניח את השפופרת)

פראַנץ, קאַרל, מילר וקוּנצה, לפעולה!

(ארבעה אנשי המשמר ניתרים ממקומם, נוטלים את הרובים, מקישים במגפיהם כדרך הצבא וקוראים): לפקודתך, האדון ראש המשמר!

ראש המשמר: (קורא את המסמך שכתב) מריה קוּריצקה בת עשרים ושתיים, שערה שחור, עיניה חומות־כהות. קומתה בינונית, תמירה. יפה, פולניה. מדברת גרמנית. ברחה מעבודה רצחה בירייה את אהובה הפולני יאַנק קוּפצ’ינסקי. הפקודה: לעצור אותה, חיה או מתה.

איש המשמר: יאַווֹל, לפקודתך!

(חושך)

סוף תמונה ראשונה


מערכה ב' - תמונה שנייה    🔗

פראַנץ: (שני אנשי משמר מגיעים פראַנץ וקאַרל) יום יפה היום. (מתיישבים). אתה מכיר את בתי הקטנה פרידל? היום יום הולדתה. ילדה חמודה, אני אומר לך, בת חן. הייתי רוצה לתת לה דורון לכבוד היום, אבל כיצד? הלא אנו תמיד בעורף, ביער. חברינו בחזית המזרח גורלם שפר מגורלנו, אני אומר לך. שכני היינצה משרת במזרח. צריך היית לראות, מה הוא שולח הביתה. הנה קיבלה אשתו מעיל פרסי אמיתי. ואפילו יהלומים. מדי שבוע הוא שולח לכל אחד מילדיו משהו שונה. כל אלה – לדבריו – הוא מקבל מהיהודים. וכשהם אינם נותנים, נו, הוא לוקח מהם בכוח. וליהודים יש מכל טוב ויש מה לקחת מהם, הא? ועלינו להימצא כאן ביער. וכשילדתי חוגגת יום הולדת, אין בידי לתת לה שי כלשהו. עולם משוקץ.

קאַרל: שתוק, פראַנץ, להם שם במזרח לא כל כך טוב תמיד. הנה נפלו חללים: פריץ ואוֹטוֹ האדם ועוד ועוד… ולנו היה די הרבה מהיהודים אשר הוגלו מכאן. התזכור את הזוֹנדהיימרים? אשתקד, אתה זוכר? הא?… בית מסחר גדול היה להם. מה?… והכל נפל בידינו. אתה רואה חולצה זו? משל הזוֹנדהיימרים היא.

פראַנץ: את זוֹנדהיימר הרג בירייה הנס שמידאֶקה.

קאַרל: נכון. את ביתו שרפו. אשתו ובתו רצו להימלט בקפיצה מן החלון – ושמידאֶקה ירה בהן. הן נשרפו.

פראַנץ: היא הזוֹנדהיימר, שכבה בבית היולדות יחד עם אשתי. הקטנה הייתה חוגגת גם היא את יום הולדתה באותו יום.

קאַרל: אנו נחוג יום הולדת, לאחר שנמצא את מריה זו.

פראַנץ: יודע אתה, קאַרל, היכרתי אותה, את מריה קוּריץ… קוּריצקה. אני הייתי מכיר אותה מייד. יפה. שחרחורת. מזמן הבחנתי, כי מצפונה אינו נקי. תמיד, כשהייתי נכנס אל האיכר והיא ראתה אותי, הייתה מחוויה ונמנעת מלהיתקל במבטי… אבל בחורה יפה היא, אני אומר לך. קשה להאמין, שכזו מסוגלת לרצוח אדם. אבל הנשים הן כאלה, כשהן אוהבות, הן מסוגלות להרוג…

קאַרל: ששש!!! דומה, כי מישהו זז שם. עצור!!! (קופץ ממקומו) עצור!… מי שם?… אני יורה!… (הוא יורה פעמיים, נשמע קול צעדים של בורח. אנשי המשמר רודפים אחריו. יורדים מן הבמה)

מריה: (נכנסת בזחילה על הקרקע ומוטלת ללא אונים. מסתכלת סביבה) הכוחות אזלו. לאן ארוץ עכשיו? בכל מקום הם מצויים. הכלבים. בין כך ובין כך יתפשוני. (קמה) כן. תפוש איתפש, אבל לא חיה. (שולפת את האקדח) אמאלה, אלי שבשמים, מה פשעי, מה חטאתי? מדוע ניתכו עליי ייסורים אלה? אמור, מדוע? מדוע כה מר גורלנו? אמאלה, אמאלה… אני… איני יכולה להמשיך כה! (פורצת בבכי. קול נביחת כלבים נשמע. היא מסתתרת, מכוונת את האקדח אל לבה) לא! קודם כל אהרוג בירייה לפחות אחד מהם ואחר כך אירה בי. על רצח אמי, אבי, אחיי. על רצח כולם, כולם. (היא מחכה מתוחה מאוד באותו מצב. קולות אנשי המשמר ונביחות כלביהם מתרחקים. קמה דממה. עייפה ומרושלת היא מניחה את האקדח בצד, מכסה אותו בעלים ושוכבת על הקרקע) אזלו כבר הכוחות… (היא נרדמת. אנשי המשמר, פראַנץ וקאַרל, באים)

פראַנץ: היי, קאַרל, כאן מוטל מישהו וישן. לקום! לקום… (מריה מתעוררת, רוצה לתפוש את האקדח, אך נשארת עומדת במקומה, נואשת)

פראַנץ: מה שמך?

מריה: (שותקת).

פראַנץ: תעודות?!

מריה: אין לי.

פראַנץ: מאי משמע: אין לך? מאין אתה?

קאַרל: יהודי, בוודאי ברח ממחנה יהודים.

מריה: כן, אדון, איש המשמר. – יהודי. יהודי שברח ממחנה. ירה בי! ירה והורגני. הקץ לחיי!

פראַנץ: או, כה מהר איננו יורים. עלינו לחקור ולדעת, מה שמך ומאיין באת. אז נחליט. אולי נירה… מה דעתך קאַרל?

קאַרל: אמנם כן הוא.

פראַנץ: מה שמך?

מריה: שמי… שמי… יאַנקל שפיגלמן.

פראַנץ: יאַנקל שפיגלמן. היכן נולדת?

מריה: בפולין.

פראַנץ: מאיזה מחנה ברחת?

מריה: איני יודע.

פראַנץ: מאי משמע, אינך יודע?

מריה: (שותקת).

קאַרל: חסל אותו. מה יש? אין צורך להצטעצע ולגרום לנו סתם עבודה של כתיבת דוחות.

פראַנץ: (מתרגז, סותר על לחייה וצועק בקול) ארור! בן צואַה, יהודון. הגד, מאיזה מחנה ברחת?

מריה: (שותקת).

פראַנץ: (נותן לה שוב סטירת לחי, היא צונחת. דם פורץ מחוטמה. פראַנץ צועק כמטורף) לקום!!! (בועט בה) לקום!!! אתם, גוי ארור!

מריה: (מתרוממת, גונחת, מוחה את הדם, קמה לאט)

פראַנץ: (לוקח את הרובה, מטפל לבו וקורא למריה) לגשת לעץ!…

מריה: (צועדת בצעדים כבדים נואשים אל העץ).

פראַנץ: הסתובב!

מריה: (מסתובבת)

פראַנץ: (מכוון את הרובה אליה. אנשי המשמר, מילר וקוּנצה, מגיעים)

מילר: עצור! מה אתה עושה, פראַנץ?…

פראַנץ: (מוריד את רובהו) מצאנו נער יהודון. מסרב לומר, מאיזה מחנה ברח. רציתי לחסלהו… מה לי כל העבודה של כתיבת דוחות – כדור אחד וחסל… מה דעתך, קאַרל?

קאַרל: אמנם כן הוא.

מילר: ואני הייתי סבור, כי מצאתם את… מה שמה של זו… מריה?

פראַנץ: (מכוון שוב את הרובה)

מילר: חדל, פראַנץ, חבל על כדור – למה נבזבז את רכוש העם. הרי זה סבוטז', פראנץ, להשמיד כוח עבודה יעיל. נובילנו חזרה למחנה עבודה. יעבוד שם, ואם לאו, יתפגר שם. יעשו בו שם כרצונם. הלא לא רחוק מכאן מצוי מחנה כפייה יהודי.

פראַנץ: אם אתה סבור כך, יהא כך. (דוחף את מריה) הלאה – הולכים! יותר מהר! יותר מהר!

מריה: (הולכת באפיסת כוחות. הכלבים נובחים. חושך)

סוף תמונה שניה


מערכה ב' - תמונה שלישית    🔗

מחנה כפייה של יהודים.

במשרד מפקד המחנה, שולחן כתיבה. על הקיר תלוי דגל צלב־הקרס. עליו תצלום היטלר. מעל לדגל כתוב “העבודה משחררת”. על־יד השולחן מפקד המחנה וידידו הדירקטור.

מבחוץ שומעים קול צעדים ופקודות: אחת, שתיים, שלוש, ארבע. אחת שתיים, שלוש, ארבע. – שמאל, שמאל, שמאל, שמאל. הכול – עצור!!! (משתררת דממה)


מפקד המחנה: (סיגר בפיו. לבוש מדי ס.ס. נושף את העשן)

חברי למפלגה, חביבי – למענך אעשה כמיטב יכולתי. הלא אנחנו חברים מימים עברו. אתה נזכר בשדה הקרבות 1914־1918? על־יד פטרקאַוּ, שנפצעתי בו? ואתה היית אז מצילי ומושיעי כמעט. לכן אני מרגיש, כי חייב אני לגמול לך טובה, הדירקטוֹר החביב פוֹנדרוואַלדה. כיום, דומני, יש לי האפשרות לגמול לך טובה. אני רוצה לעשות משהו לתועלתך. מה בקשתך? אני נכון תמיד לשרת את המנהיג, את המולדת ואותך.

הדירקטוֹר: (במדי ס.א. לוקח סיגר, קוטם את חודו ומציתו) חביבי, מפקד המחנה! כפי שאמרתי לך קודם, כלל המשלוח האחרון למחנה אלף יהודים. כיום יש איפוא במחנה אלפיים יהודים.

מפקד המחנה: יאַווֹל, אלפיים יהודים. מזון יש לי רק בשביל אלף וחמש מאוד, ואלפיים החזירים רוצים לזלול.

הדירקטוֹר: זהו, מפקד המחנה החביב, זה עניין קשה, לי דרושים עוד אלף ומאתיים עד אלף וחמש מאות פועלים חדשים, והם חייבים לעבוד יפה. עליי להפיק מהם תועלת. אני משלם בעדם. אין המפלגה נותנת לי פועלים חינם. בעד כל יהודי אני חייב לשלם כמעט שכר של פועל נורמלי, לכן אני יכול להשתמש רק בעובדי כפייה, המפיקים עבודה כראוי.

מפקד המחנה: לעבוד, דירקטוֹר חביבי, חייבים הכל. גם אנחנו הגרמנים חייבים לעבוד. אמנם כן, יאַווֹל!…

הדירקטוֹר: כפי שראיתי, יש כאן נערים צעירים מבני ארבע־עשרה, אם לא רכים מהם בשנים. וכן יש כאן קשישים בני חמישים וחמש ומעלה. מלבד אלה יש תשושים וחולים. ובעד כל הזבל הזה עליי לשלם – ונוסף לכך עליי לספק בקביעות ובשיטתיות את התוצרת של אותם בני אשפה. זה יקר מדיי וקשה מדיי. ומזון יש לך, כדבריך, רק לאלף וחמש מאות. שים לב, מפקד המחנה, שלא נישלח שנינו שוב לחזית. ואז לא יחזור מקרה פטרקאַוּ. חוששני, כי לא אוכל להצילך עוד…

מפקד המחנה: הדירקטוֹר החביב שלי, מי שאינו עובד, אינו זולל. מי שאינו זולל, נידון לרעב. ואלה כבר אינם באים בחשבון. כל העושה מלאכתו רמייה, – סבוטז' – נשלח לאַוּשביץ. וכך יקטן מספרם. כל מי שאינו מציית – מקומו בבונקר והוא מוכרח למות… כל חולה מפונה לצריף בית החולם, דייה זריקה אחת… וחסל. איננו. מת. שוב פחות. כל המנסה לברוח, ירה יירה. בדרך זו נגיע לאלף ומאתיים חזירי עבודה חזקים.

הדירקטוֹר: אדם פיקח אתה. לי דרושים רק אלף ומאתיים סוסים חזקים, שיהיה להם די כוח לסחוב את העגלה לניצחון. על כל הנותרים להיעלם ולהגיע למוזס החביב שבשמים!… (הוא שר מתוך שכרות קלה): “גרמניה, גרמניה מעל לכל היא בעולם כולו”. יחי המנהיג! הייל היטלר!

(קול נקישה. נכנסים אנשי המשמר ומריה)

אנשי המשמר: הייל היטלר! (המפקד והדירקטור עונים)

פראַנץ: אדוני מפקד המחנה, מצאנו את הצעיר היהודי ביער. הוא ברח ממחנה, כנראה, מהמחנה שלך.

מפקד המחנה: מן המחנה שלי אין בורחים. יש בו סדר ומשמעת. משמעת, מובן?!… – להמית ביריה!

פראַנץ: יאַווֹל, אדוני המפקד. לפקודתך! (אל מריה, דוחף אותה) החוצה! זוז!

הדירקטוֹר: השאירוהו כאן. אנו כבר נסדר את העניין. אתם פטורים!…

מפקד המחנה: אמנם כן, נכון. אתם פטורים. אנו נטפל בו.

אנשי המשמר: לפקודתך, אדון מפקד המחנה! (יוצאים)

הדירקטוֹר: יש לחוס על כוח עבודה. ובר־נש זה אינו כלול במניין. במקומו יכול מישהו אחר להיעלם…

מפקד המחנה: נכון. אדם פיקח אתה.

הדירקטור: עתה נבדוק, אם הוא פועל בריא. (אל מריה) להתפשט!

מפקד המחנה: להתפשט!!!

מריה: (עומדת ללא תנועה)

מפקד המחנה: מה, אינך שומע גרמנית? להתפשט, אמרתי. לבצע מייד! (מורה בידיו) להתפשט!!! להתפשט!!!…

מריה: (מתחילה להתיר כפתוריה. דפיקה על הדלת. נכנס איש משמר)

איש המשמר: אדוני המפקד שטוּרמבנפירר לינדנר במחנה. (המפקד והדירקטוֹר במבוכה. אך מתעודדים מהר)

מפקד המחנה: איש המשמר, הובל את הבחור לצריף 10.

איש המשמר: לפקודתך, אדוני מפקד המחנה! (למריה) זוז! הולכים. יותר מהר! (מריה ואיש המשמר יוצאים. המפקד והמנהל מסתירים את הבקבוקים, מצליחים לסדר את המדים שעליהם, קמים ועומדים מתוחים. יד ימין נטויה למעלה והם קוראים) הייל היטלר, אדון שטוּרמבנפירר, רב־סרן לינדנר!

(חשכה).

סוף תמונה שלישית


מערכה ב' - תמונה רביעית    🔗

דירה בצריף. מימין דלת, משמאל חלון. משני העברים בשתי קומות זו על זו יושבים החברה, אחדים שרועים על הרצפה. עתה כבר אחרי העבודה ולאחר הארוחה… אחד מאחה את מכנסיו הקרועים. בקרן זווית יושבים שניים ומתווכחים בלהט:

משה: אין ברירה… ככה זה! כדי שהחזקים יינצלו, על החלשים להיספות…

יצחק: כדי שהחזקים יינצלו, על החלשים להיספות?! אלה הן שיטות היטלר – שהחלשים ייספו. היש לנו רשות לקבוע את גורלם של החלשים ולדונם לכליה?

משה: אין אנחנו דנים אותם לכליה. אנו רק מצילים את חיינו.

יצחק: אבל בהצילנו את חיינו, אנו חורצים עליהם גזר־דין של מוות.

משה: בין כך ובין כך ניספה כולנו. גם כך הם ישמידו את כולנו. אנו מצוּוים להיאבק ולא ליתן להם לבצע את זממם. ואם אין החלשים יכולים להתקומם, אין החזקים חייבים למרוד? משמע אנו נכנעים למר גורלנו, שהיטלר קבע לנו – השמדה טוטלית. לא! לעולם לא! סיסמתנו חייבת להיות: להינצל! כל אשר יכול, יציל את עצמו. עלינו להיות קשוחים, ללא סנטימנטים. יום יבוא ואנו, שארית הפליטה, נתנקם בעד אלה, שלא היה להם הכוח להינצל. (הוא מתבונן לעברים ואומר נרגז ונסער, אך בלחש) אני סבור, חברים, כי עלינו להכין את תכנית הבריחה.

יצחק: חברים, היו נבונים. אסור לנו ליהפך לרוצחי אחינו בשל פחדנותנו ובשל רצוננו להציל רק את חיינו אנו. אני סבור, כי אם נגזר עלינו למות, נמות יחד. ואם עלינו להיאבק, ניאבק כולנו יחד. חברים – הזמן פועל לטובתנו. הרוסים מתקדמים מיום ליום יותר ויותר. החזית השנייה במערב גם היא התחזקה. קרוב יום מפלתו של היטלר! כדי שלא ישמידנו כליל, עלינו להיכון להתקוממות. או שנציל את כולנו או שאיש לא יינצל, חלילה.

ברל: מרד… התקוממות… כיצד?! בידיים ריקות נגד מקלעים, נגד תותחים? שיירו בנו ככלבים, ואיש לא יישאר בחיים? חברה, אל תשכחו. אנו נמצאים בתוך גרמניה. אין לנו שום קשר עם העולם החיצוני. לא! אין לנו שום אפשרות למרוד. אם יצליחו עשרה מאתנו לברוח, יתנקמו בנו וירצחו עשרת מונים – מאה. וכמה מעשרה אלה יצליחו לפרוץ דרך כל המכשולים ולהינצל, אין לדעת. הרי אנו נמצאים בתוך גרמניה, חברים. אנו מוקפים רק אויבים. כל זר יסגירנו לידי ס.ס., אם לא ירצחנו נפש בידיו…

(איש משמר ומריה נכנסים)

ראש הצריף: (בנוסח הצבא) הקשב! (הכל קופצים ממקומותיהם ונשארים עומדים)

איש המשמר: ראש הצריף, הוא חדש. לעת עתה יישאר עמכם, עד שיקבעו את קבוצת העבודה שלו. (יוצא)

ראש הצריף: הקשב! (הכל עומדים מתוחים, עוקבים אחרי איש המשמר ולוחשים: שבור את מפרקתך, התפגר במהרה!)

ראש הצריף: מה שמך?

מריה: יאַנקל.

ראש הצריף: מאין תבוא?… נו, על כך נשוחח אחר כך. עכשיו בוא ואראה לך את מקום משכבך. כאן במיטה זאת. והנה שמיכה.

חיים: אתה בא עכשיו מהבית?…

מנדל: מה נשמע בבית?… ספר!

מריה: אני בא ממחנה.

מרדכי: ממחנה?

חיים: מאיזה מחנה?

מריה: אני… אני ב…

שלום: (נכנס בריצה) חברה, לינדנר כאן במחנה!

כולם: (קמים, בצעדה מחרידה) לינדנר?… (אחד ממהר לטאטא את הצריף, שני מנגב את השולחן, שלישי מיישר את הספסלים, אחדים מיישרים את המיטות. הכל מתיישבים מסביב, מעוצבנים, ומחכים מתוחים. נשמע קול שריקה)

הרמקול: מיפקד בצריפים! (נכנסים מפקד המחנה וראש היהודים)

ראש הצריף: הקשב! (קמים ומזדקפים) בבית מס' 10 יש 20 יהודים. 10 בעבודה, 10 נוכחים, אחד חדש.

ראש היהודים (מונה) אדוני, מפקד המחנה, אני מודיע לך: אחד־עשר יהודים נוכחים. 10 בעבודה – המיספר נכון. (המפקד וראש המחנה יוצאים)

ראש הצריף: הקשב! (הכל מתוחים. נשמעו שלוש שריקות קצרות) מהר לשכב לישון! מהר למיטות. (הכל חולצים נעליים ושוכבים לישון) משמר הלילה! תורו של מי לשמור הלילה?

שמעון: אני (ניגש טוב לב ונבוך), הלילה אני השומר. (אל עצמו) איי, איי בקושי זכיתי לרגע זה. (לוקח ספסל ומתיישב. דממה. הוא קם לאט ומכבה את האור. רק נורה אחת דולקת, זורקת אור כהה, אבל הראייה במקום טובה. שמעון מתיישב לו שוב) אח, טוב לי. אני הלילה השומר. ודווקא בלילה זה יתארע הדבר. הלילה… כן, הלילה. (מתבונן סביבו לראות, אם אין איש רואה. הוא שולף תצלום שחוק ומסתכל בו) בקרוב, ילדיי, אבוא אליכם. שוב תראו את אביכם. (נושק לתצלום) לא יחזיקוני כאן עוד, לעולם לא! כן, ילדיי היקרים… תמיד אישאר אתכם, תמיד. טוב לי המוות ובלבד שלא אחזור למחנה. חנהלה יקירתי, אשתי הנחמדה, מה רבו ייסוריך, הא? ראה תראי, כי בעזרת השם, יהיה טוב. אנו נתחבא בבונקר, שם נבלה את המלחמה ונזכה לראות בתבוסת היטלר. נשבעתי… טוב יהיה אז… נו, אל תבכי, אינך צריכה לבכות. (הוא פורץ בבכי) שה, עוד עלולים לשמוע… ששש! אז, חלילה, לא אגיע עוד אליכם. ש־ש־ש. (הוא נוטל את תרמילו וספל, תולה את התרמיל על כתפו, כבשעת לכתו לעבודה ויוצא. נשמע קול ירייה ואחריה שריקה)

ראש הצריף: (קופץ בצעקה) קומו, הכל!!! חיש, מיפקד, מיפקד!!!… (הכל קופצים ממשכבותיהם מתלבשים בחופזה ורצים החוצה)

מריה: (קצת מבולבלת, אינה יודעת מה לעשות. היא רצה אחרונה)

שלום: (חוזר) היי, אתה, בחורון שכמותך, אתה רוצה להיתפס ולהיענש?… חושה, יותר מהר. זה מיפקד. אסור לאחר. (שניהם רצים החוצה)

הרמקול: הקשיבו! כל הבורח ירה יירה. בדיוק כמו זה, שרצה לברוח, והוא מוטל לפניכם מת. על הבית, שאליו נשתייך, תוטל התעמלות עונשין ועבודת עונשין. הבנתם כולכם?

הכל: כן, כן!

הרמקול: לצריפים מרש, מרש! (כולם באים בריצה. נשמעות שריקות)

ראש הצריף: מיפקד, כולכם החוצה!… (הכל יוצאים בריצה) ליפול!… לקום!… על הברכיים! מרש־מרש! יותר מהר… יותר מהר!… כת ארורה! (הכל נכנסים ביללה ובזחילה על הבטן)

חיים: מים, מיים!! לא אוכל עוד… חברים, יהודים, עזרו! (נשמעות שריקות)

ראש הצריף: מיפקד, כולכם החוצה!… (הכל רצים ויוצאים. החולה נשאר במקומו)

מריה: (רוצה לחוש לעזרה. נכנס שלום)

שלום: מהר, חברה, חושו, בואו! (רואה את החולה, גם הוא רוצה לעזור. נכנס איש המשמר נרגז, משולהב, צועק בכעס) יהודים ארורים, אינכם עוד בחוץ?! (ממטיר מהלומות במגלבו. שלום ומריה יוצאים בריצה. איש המשמר גורר את החולה ברגליו החוצה ומכה אותו. נשמעים קול בכיו וגניחותיו של החולה)

הרמקוֹל: הקשב! (דממה. נכנסת קבוצת העבודה השנייה, מרק בקערות פח ופרוסת לחם ביד. הם יושבים לאכול)

הראשון: “שמח” במחנה. החברה עומדים בחוץ.

השני: הם עומדים, כנראה, זה זמן רב. מה אירע שם?

הראשון: רק כשעה עומדים, אחד נעדר, אחד חדש… כן אחד נעדר…

השני: מי יודע, אם עודנו חי?

הראשון: (מביט מבעד החלון) דומה, כי שמעון נעדר.

השלישי: שמעון?… בן עירי היה. אדם טוב, שקט ונוח… ואוליי מוטב כך. לשם מה לסבול ולהתענות?!…

הראשון: שתוק. אל תדבר כך.

אברהם: (רוצה להפסיק את מצב הרוח המדכא) גוואַלד, יהודים, שרוליק קיבל היום “מתת שמים” לזלילה… (מתלקלק) לחם – כמעט כיכר שלמה. לחם שיפון שחור. לחם צבאי, כה אחיה! כשהייתי בצבא, אכלתי לחם כזה. וגם מעט מרגרינה ומרמלדה… וצרור סיגריות… אפשר… עשרים חתיכות… יודעים אתם, מה עוד? שכה אחיה, שוֹקוֹלד, שומעים אתם, ממש שוֹקוֹלד!

הראשון: האמת הדבר? שוקולד ממש? הראה, שרוּליק. איך זה נראה?

השני: הסו, דומו! ראו נא את פושקי השפתיים האלה, במלל ממללים… יספר שרוּליק.

כולם: ספר, ספר!

שֹרוּליק: אני עומד לי כך ומעמיס את הקרוניות. קיבתי מנגנת לי מרש מוּכר, וכוח לבקע את הטיט במעדר ולהעמיסו על הקרונית אין. אח… לוּ יכולתי לנוח רק דקה אחת לפחות, אבל איש המשמר הג’ינג’י בארוך ניצב ומשגיח ואינו נותן לנשום. שתיקחהו המגיפה הצהובה! ופתאום אני רואה עוברים כעשרים חיילים אנגלים שבויים ושרים. אני מקשיב ומאזין. אוי, אוי, ניגונים כה מוּכרים. הלא בקיבוץ שלנו היו שרים אותם. (מתחיל לשיר)

מה, מה לילה מליל?

דממה ביזרעאל,

נומה, עמק, ארץ תפארת,

אנו לך משמרת.

(אחדים מצטרפים ושרים גם הם)

באה מנוחה ליגע

ומרגוע לעמל,

לילה חיוור משתרע

על שדות עמק יזרעאל,

טל מלמטה ולבנה מעל

מבית אלפא עד נהלל…

הראשון: הסו. תנו לו לספר. ראו נא, כיצד הם מתרוננים פתאום… ספר.

שֹרוּליק: יהודים! הרי הם שרים ביידיש או בעברית… אני קורא אליהם: “יהודים, יהודים, עמך, שלום!” חברה, שומעים אתם? חיילים יהודים!…

הראשון: חיילים יהודי?… מניין כאן חיילים יהודים, המדברים עברית?

השני: שמעתי, כי קמה מדינה יהודית – ארץ ישראל הייתה למדינה יהודית עם צבא יהודי…

השלישי: הלוואי הייתה זאת אמת. מאיזו סוכנות ידיעות טלגרפית קיבלת ידיעה זו? אוליי מסוכנות יר"ך, שהן ראשי התיבות של – יהודים רוצים כך?

הרביעי: לפי החדר והתורה, שלימד אותנו הרבי, הרי זו צריכה להיות אמת, אמת לאמיתה. (בניגוד מגידים) אוי, יהודים, יהודים הקשיבו! יום יבוא ויקנאו במתים. אנשים יפלו חללים כזבובים… אוי, יהודים, יתגלגלו עלינו צרות צרורות כאלה, שאב לא יכיר את בנו ובן יתנכר לאביו. רק אחרי כן יבוא המשיח. ואנו ניגאל. אמן…

הראשון: לעת עתה אנו כאן ושרויים בצרות ובייסורים אין קץ ואת משיח אין רואים. מוטב איפוא, כי שֹרוּליק ימשיך בסיפורו.

אחדים: ספר, שֹרוּליק, ספר.

שֹרוּליק: בקריאה: “בלי ייאוש – יהיה טוב” זרקו לי לחם… נקניק…

אחדים: לחם? נקניק?

שֹרוּליק: וגם סיגריות.

הראשון: סיגריות? שֹרוּליק, חיים טובים עליך, תן משיכה, משיכה אחת, שמעת?

השני: הס! שתוק כבר, מטורף!…

שֹרוּליק: (בהתלהבות רבה) ו… וגם שוֹקוֹלד!

הראשון: שוֹקוֹלד ממש?

אברהם: הלוואי שכה אחיה. שוֹקוֹלד ממש. בעיני ראיתי.

הראשון: אז תן חתיכונת. לטעום. מה טעם יש לו?

השני: בשוקולד חשקה נפשו! אני מסכים לקבל פרוסת לחם. פרוסה קטנה זעירונת. נגיסה קלה. (מצביע באצבעו)

הראשון: איני רוצה לחם. איני רוצה דסר, אלא רק סיגריה אחת, ולוּ רק בדל סיגריה. רק סחיבה אחת. סחיבה קטנטנה (ממחיש בשפתיים) א, א!

שֹרוּליק: (מסתכל עליהם ועונה בלחש) אין לי,

כולם: אין לך? מה שייך, אין לך?!

שֹרוּליק: אין לי. באֶרוּך, השוטר הג’ינג’י, לקח ממני הכל. מגיפה צהובה עליו ועל ראשו! בנוסף לזה הפליא בי מכותיו…

הראשון: שרוף יישרף, רבונו של עולם.

השני: ייחנק. מיתה משונה עליו…

הכל: אמן!…

שֹרוּליק: (גונח) אוי, תנו לי מעט מיים. רטייה לגבי.

הראשון: (מושיט לו מגבת רטובה) אוי, כה חבל… רק סחיבה אחת… כזה (משקשק בשפתיו)

שֹרוּליק: (נוטל את המגבת) בוער כאש. בשלהבת יישרף השבר1 הצהוב. (מניחים את המגבת הרטובה על פצעיו והוא גונח ומתפתל בייסורים)

השני: מצפצפים עליהם. תבלעם האדמה! אני אומר לכם: עוד נראה בטוב…

הראשון: תהיה לנו בריא. חברה, שמעתם? עוד יבואו ימים טובים. (אחד מפזם ניגון עצוב: “זה שקר… זה שקר… זה חלום שווא… במדבר אין ניר, אין יער ואין עץ. במדבר אין יער ואין אילן…” (אחרים מצטרפים אליהם ומפזמים. נכנסת הקבוצה הראשונה, מתיישבת דוממת. השלך הס)

הראשון: מה קרה כאן?

שלום: מעשים שבכל יום. יש לנו שני מתים. נקום ונאמר, לפחות, קדיש.

הכל: (קמים) יתגדל ויתקדש שמיה רבא… (ראש היהודים נכנס עם איש המשמר)

ראש היהודים: הכל יתכוננו לביקור הרופא. מובן?

הכל: אמנם כן. (ראש היהודים ואיש המשמר יוצאים)

ראש הצריף: (צועק) הקשב! (הכל פושטים את הכתונות ונעמדים בטור זה לאחר זה) (מריה אינה מתפשטת, רק מעמידה פנים של מתפשטת ומחכה)

שלום: (הבחין, כי מריה אינה מזדרזת להתפשט. ניגש אליה) פשוט את הכתונת. מייד ניקרא אל הרופא. שם מוכרחים להופיע בלי כתונת.

מריה: אין אני יכול להתפשט.

שלום: מה פירוש – אינך יכול, כאן מחנה. כאן יכולים. אוי יכולים…

מריה: איני יכול… אסור לי…

שלום: מאי משמע – אסור לך? מי אסר עליך? איי, אתה, אל תשתגע! בגללך יסבול כאן כל הבית… (הוא מנסה לפשוט את כתונתה בכוח – היא מתנגדת ונאבקת עמו. הוא צועק) מטורף! פשוט הכתונת!

מריה: (בקול מתחנן) לא… לא… אישלח לאַוּשביץ… (נשמעות שריקות)

ראש הצריף: כולכם אל הרופא! (הכל יוצאים בריצה. נשארים רק שלום ומריה) פשוט הכתונת! אתה שומע, משוגע שכמותך. מטורף, המפחד לבוא אל הרופא, עוד לא ראיתי. מהר, חושה! הכתונת פשוט! (הוא צועק בזעם, תולש ממנה את הכתונת)

מריה: לא… לא… אני… נערה…

שלום: (נבוך ותמה) מה?

מריה: (מתמוגגת בבכי) אני נערה, אם אלך אל הרופא… אם לא יהרגוני כאן, ישלחוני לאַוּשביץ (בוכה)

שלום: (עומד רגע אובד עצות. ומייד כאין נצנץ רעיון במוחו) הישארי כאן, אני כבר אמצא עצה. אבל התחבאי, שלא יראו אותך מבחוץ. כאן מאחורי הארון תסתתרי וחכי, עד שאקרא לך. (מריה עומדת מאחורי הארון, שלום יוצא בריצה)

מריה: (יוצאת מאחורי הארון ומדברת אל עצמה) למה להסתתר? הם בין כך ובין כך ימצאוני. אבל מה לעשות?… מה לעשות עכשיו? לברוח?… לאן אפשר לברוח? וכיצד? לברוח… לברוח? לא… לא… איני רוצה, כי בגללי ייספה מישהו… לא ולא! איני רוצה, כי בגללי יסבלו אחרים. אלך… אלך לרופא… שיהרגו אותי… שישלחוני לאַוּשביץ. יהא קץ לזה. קץ לדבר! איני יכולה עוד. (הולכת)

שלום: (נכנס, עומד נדהם, מאובן) אנה תלכי?

מריה: לרופא.

שלום: נטרפה עלייך דעתך?

מריה: בין כך ובין כך אסור לי להישאר כאן… ולברוח איני רוצה… איני רוצה, כי בגלל יארע שוב, מה שאירע היום. איני רוצה, כי אחרים יסבלו וייהרגו בגללי… הרף ממני ותן לי ללכת…

שלום: לא! לא אתן לך ללכת. לעת עתה אין לך יסוד לפחד. רק מחצית האנשים הולכים לרופא. המחצית השנייה תבוא אליו מחר. ועד מחר נטכס עצה, נמצא איזו דרך הצלה.

מריה: שום דבר לא יועיל… הם ישלחוני לאַוּשביץ או ירצחוני פה במקום. למה הסבל והייסורים?

שלום: הירגעי, תראי, יהיה טוב. מה שמך?

מריה: שרהלה, שרהלה שפיגלמן. זה זמן רב לא שמעתי שם זה. עד לפני שבועיים שמי היה מריה קוּריצקה. נחשבתי אז לבת פולנים. לא־יהודיה. – אני מבקשת אותך: קרא לי “שרהלה”… לפחות עוד פעם אחת אשמע את שמי היהודי, כפי שקראו לי אבא־אמא.

שלום: שרהלה. (הוא שותק. הפסקה קצרה) שמי שלום.

שרהלה: (שותקת גם היא, נרגשת לשמע השם, בוכה)

שלום: אל תבכי, יהיה טוב. אני נשבע לך בחיי…

שרהלה: את אבא רצח פוֹלני, גרמני־עממי2, כשבאו הגרמנים לעיירתנו. אני ואמי ברחנו. במקום שהסתתרנו ביום, לא נשארנו בלילה. עלה בידי לקבל תעודה של נערה פוֹלנית שטבעה, וקראו לי כשמה – מריה קוּריצקה. הייתי לנערה פולנית ונאלצתי לדאוג למזון בשביל אמי, שהתחבאה בחורשה, ולעצמי. כך חלפו ימים רבים, עד שנתפסתי בידי הגרמנים ונשלחתי לעבודה בגרמניה. שם הייתי כמעט שנה. עיניי נמקו מדמעות, תמיד חשבתי: העוד אמי בחיים? ותקווה עוד הייתה לי, כי אוליי אצליח לעזור לה ולהציל אותה.

שלום: (קם, ניגש לחלון, מביט החוצה וחוזר ומתיישב) המשיכי בסיפורך.

שרהלה: פעם הגיע פועל פולני. ראיתיו ונחרדתי: אוי ואבוי לי! רוצחו של אבא הגיע. מה לעשות? אוליי יכירני? ו… הוא אכן הכיר אותי. (נושמת בכבדות) ותבע ממני את הכל… ואיים עליי, כי אם אסרב, יסגירני… (בוכה שוב)

שלום: נו?!

שרהלה: (קופצת בכעס, נושכת שפתיה) יריתי בו. ככלב הרגתיו. החלפתי בגדים וברחתי. שבועיים נדדתי ביערות. קליפת עצים היתה מזוני. הגרמנים תפסוני ומסרו אותי הנה למחנה. ועתה (קמה) אלך למות – יהא קץ לדבר!

שלום: (חוסם את הדרך) שרהלה, אל תעשי שטויות! אני אומר לך, כי יימצא מוצא. באתר הבנייה… בחוץ… בעבודה. אני עובד אצל מהנדס דרכים. איש מלבדי אינו עובד עמו, רק אני. הוא שאל אותי, אם איני יכול להביא אתי מישהו, שיעזור לי לשאת את המכשירים. אני אדאג לכך, שישלחו אותך מחר לעבוד שם. הוא אינו שומר עליי בקפידה רבה. המהנדס עצמו הוא קצין ס.ס., גם אשתו במדים. מידות גופה כמידותייך. יש לי אידיאה, השומעת את, שרהלה?…

שרהלה: לברוח?… לא, שלום. איני יכולה. להתגולל לבד ביערות… ואיני רוצה שאנשים יסבלו בגללי.

שלום: אל תפחדי, איש לא יסבול… ואם יסבול מישהו, הרי רק אני אהיה הסובל, כי אני אעבוד אתך יחד.

שרהלה: ואתה, שלום, אתה… סבלך אינו סבל? ואז אותו יער גדול, אפל, שאין לו סוף ואין לו קץ. לא, שלום, טוב מותי מחיי.

שלום: לא תמותי, כי תחיי! אני אלך אתך, שרהלה. לא תהיי בודדה. אני אתך לחופש ולחיים או… (חשכה)

סוף תמונה רביעית


מערכה ב' - תמונה חמישית    🔗

בקתת עץ בצדי הדרך. מן הבקתה יוצא שלום ואחריו שרהלה במדי ס.ס.


שלום: (הולך ראשון, מתבונן סביבו ותר את הדרך, פונה אל שרהלה) חושי, מהרי! עלינו להסתלק מכאן ככל האפשר מהר. אנו נלך במשעול זה. עלינו להגיע לשוויץ.

שרהלה: כיצד נדע את הדרך, שנלך בה?

שלום: יש לי מפה. מצאתיה בביתו של המהנדס. יש לי גם בולי לחם וכסף. עלינו להסתלק מכאן, בואי! (הם הולכים. נשמע קול צעדים של קבוצת צבא ס.ס. הם שרים שירי היטלר צבאיים. שלום ושרהלה נבעתים. נרעשים קצת) חזקי ואמצי, שרהלה.

מפקד הפלוגה: הקשב! העיניים ימינה, קדימה מרש!! (החיילים בקסדות ובנשק צועדים צבאית לפני שלום ושרהלה, מרימים ידיים וקוראים:) הייל היטלר!

שלום ושרהלה: (מרימים ידיים, עונים:) הייל היטלר (ונעלמים ביער. חשכה.)

סוף מערכה ב'


 

מערכה שלישית:    🔗

המשתתפים במערכה השלישית:

אנשי ס.ס.

  1. מפקד המחנה

  2. אוֹבּרשאַרפירר

  3. שאַרפירר

  4. היינצה

  5. מילר

  6. שומר א' של מגדל הצופים

  7. שומר ב' של מגדל הצופים

  8. שלום

  9. ראש הצריף ו־17 אסירים


מערכה ג' - תמונה ראשונה    🔗

כיכר המיפקדה. ברקע גדר תיל ועליה מצויירת גולגולת של מת, וכתובת: מ־ח־ו־ש־מ־ל. משני צדי הגדר מגדלי עץ. על כל אחד מהם איש ס.ס. ומכונת ירייה. עם עליית המסך נשמעות כאילו מרחוק שריקות חדות, יריות, נביחת כלבים מעורכת בצריחות ובפקודות של אנשי ס.ס. מקרוב נשמע קול צרוד של שיכור:

– פצפצו אותם את כת החזירים, את גזע היהודים הארור ולא יוסיפו לברוח עוד! (קול צעדה נשמע)

שאַרפירר: חת, חת שתיים, חת. חת, שתיים… (עולים בצעדה בשלשות על כיכר המיפקד שמונה־עשר אסירי כפייה מבית מס' 10. איש ס.ס., בימינו אקדח ובשמאלו אקדח, צועד האחרון מצד שמאל של הקבוצה)

– שמאל, שמאל, כולכם – עצור! (הכל נעצרים) שמאלה פנה! (כולם פונים שמאלה) דום! (הכל ניצבים מתמתחים) זוזו! (נשארים עומדים קצת ברשלנות. אחדים נושמים בכבדות. נכנס מפקד המחנה) הכובע הסר! (כולם מסירים את כובעיהם בהקשה אחת בצד הכיס של המיכנס הימני)

– להימנות! (האסירים סופרים מאחת עד שמונה־עשרה, כל אחד בהפניית ראש אל חברו הסמוך לו)

ראש הצריף: (צועד שלושה צעדים קדימה ונעצר זקוף) אדוני, מפקד המחנה, מודיע בהכנעה: בית 10 – 18 אסירים הגיעו. שניים נעדרים.

מפקד המחנה: ככה… ככה… שניים נעדרים והיכן הם?

ראש הצריף: איני יודע.

מפקד המחנה: ככה, ככה, אינך יודע. מייד תדע. שאַרפירר!

שאַרפירר: (עומד זקוף) לפקודתך, אדוני מפקד המחנה.

מפקד המחנה: זה מקבל עשרים, אבל חזקות.

שאַרפירר: לפקודתך, אדוני מפקד המחנה.

מפקד המחנה: (לראש הצריף) להיסוג! (ראש הצריף רץ בחזרה לשורתו) הכל דום! (הכל עומדים דום) הקשיבו, הקשיבו! כל שלישי שבכם ירה יירה, אם שני החזירים לא יחזרו על הערב. מובן?

כולם: יאַווֹֹל.

מפקד המחנה: ועל הנותרים תוטל עבודת עונשין. מובן?

כולם: יאַווֹֹל.

מפקד המחנה: מי שיגלה, היכן נמצאים השניים, לא יאונה לו כל רע. הוא יקבל בשכרו כיכר לחם ומרגרינה, מובן?

הכל: מובן.

מפקד המחנה: אני מייעץ לכם, תיטיבו לעשות, אם תגלו, לאן ברחו, ומי סייע בידם. מי שיודע זאת ויגלה לנו, יציל את חבריו ממוות ואת הנותרים מעבודת עונשין. מובן?

הכל: מובן.

מפקד המחנה: שאַרפירר, להרחיק!

שאַרפירר: (מתמתח) יאַווֹל. לפקודתך, אדוני ראש המחנה. (לאסירי הכפייה) כובע שים! (כולם חובשים כובעיהם) שמאלה פנה! (כולם פונים שמאלה) קדימה מרש! (כולם צועדים) שמאל, שמאל, שמאל! (הם יורדים מעל הבמה. מרחוק נשמע כהד: שכב! קום! רוץ! לאט לאט משתרר שקט)

אוברשארפירר: (בא בריצה. מתנשם, מתמתח לפני מפקד המחנה) אדוני, מפקד המחנה! אני מודיע בהכנעה – מצאנו את השניים. הם בבית הנשק.

מפקד המחנה: בבית הנשק? כיצד חדרו לבית הנשק? מי שם התורן?

אוֹבּרשאַרפירר: פראנץ. הוא התורן שם עכשיו, אדוני ראש המחנה.

מפקד המחנה: אותו פראַנץ. ההדיוט הזה! ייקחנו אופל! הקפץ את הגולם הזה באוויר.

אוֹבּרשאַרפירר: לא ייתכן. ראשית, כל כלי הנשק והתחמושת שם. ופראַנץ… שבוי בידיהם.

מפקד המחנה: מה פירוש הדבר “פראַנץ שבוי בידיהם”? איך מוסר איש ס.ס. את עצמו בידי יהודי כפייה בשבי? חזיז ורעם! אוֹבּרשאַרפירר, הבא לי את הרמקול.

אוֹבּרשאַרפירר: (מתמתח) לפקודתך, אדוני ראש המחנה. (יוצא)

מפקד המחנה: (מדבר לעצמו) רק להקפיץ באוויר את בית הנשק עם אותו חמור פראנץ ביחד. ייקחהו אופל! ברנש מחריא!

אוֹבּרשאַרפירר: (בא והרמקול בידו. עומד דום) הנה, אדוני מפקד המחנה, הנה הרמקוֹל.

מפקד המחנה: (נוטל את הרמקול ואומר) – אסירי הכפייה בבית הנשק. אני יודע, כי אתם מתחבאים שם. כאן מדבר אליכם מפקד המחנה. אני דורש מכם להיכנע מרצונכם ולחזור למחנה. פרט לעונש קל, שיוטל עליכם, לא יאונה לכם דבר. אני נותן לכם 10 דקות להימלך בדעתכם. אם לא תחזרו למחנה, יירה כל שלישי מבין חבריכם, ואתכם נפוצץ יחד עם החמור פראנץ. הבינותם?! אני מייעץ לכם בפעם האחרונה: היכנעו, ולא יאונה לכם כל רע!

(הפסקה. מפקד המחנה לוקח את משקפתו, מתבונן דרכה זמן מה ואומר שום ברמקול) – מילר, היינצה! את מכונות הירייה החישו לכאן, אבל מהר. הזדרזו!

היינצה ומילר: (באים עם שתי מכונות ירייה. ניצבים דום לפני מפקד המחנה) – לפקודתך, מפקד המחנה.

מפקד המחנה: הכיוון לשער הימני!

היינצה ומילר: לפקודתך, אדון מפקד המחנה! (הם מכוונים את מכונות הירייה)

מפקד המחנה: (משקיף שוב במשקפת. מסתכל בשעון היד שלו. שוב משקיף בעצבנות במשקפת ובשעון, וצועק בכל רם)

– הקשב, אש!!! (אנשי ס.ס. יורים זמן קצר. נשמעים קולות ירייה בחזרה אל היורים. משתרר שקט. מפקד המחנה לשני אנשי ס.ס.) – טלו את שתי מכונות הירייה לצד השני והטילו יריות לשער השמאלי!

היינצה ומילר: (מתמתחים דום) לפקודתך, האדון מפקד המחנה. (הם מתרחקים עם מכונות הירייה)

מפקד המחנה: (מתבונן במשקפת באותו כיוון. נשמעות יריות מחרישות אוזניים. לאט לאט הן נפסקות)

שלום: (מגיע מצד שני לכיכר המיפקד, זב דם, סחוט, מתנודד, בגדיו קרועים. בכל כוחותיו הוא ניצב דום וצועק) – האדון מפקד המחנה. אסיר הכפייה 67809 מגיע ומתייצב בהכנעה לעמדה.

מפקד המחנה: (מסיר את המשקפת, מסתובב וניצב מופתע ונדהם, רוצה לומר משהו, אבל שלום מרים ידו ויורה)

מפקד המחנה: אוי, אלי! (צונח פגוע. מן המגדל יורה איש ס.ס. במכונת ירייה. שלום צונח)

סוף



  1. בארוך ביידיש שבר  ↩

  2. פוֹלקס דויטשה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47335 יצירות מאת 2636 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!