(יסודתו בתענית כ"ח).

כפריץ חיות ירוצץ האויב בשערי ירושלים

אם על בנים ירטש בחמה שפוכה,

הריות יבקע, לא יחוס יונקי שדים

ותהי נבלת אדם בחוצות כסוחה,

נורא המחזה בגיא חזיון

לתארנו איה עט, דיו וגליון? –

דם ואש, גאות עשן יתאבכו

ויעל כליל העיר אל השמים

ושאגת אויב וצוחת למות יקחו

יחד תתבוללנה, תצילנה האזנים,

צוחת ירושלים מרגע לרגע תכפל

אךְ יוצרה מרחוק סךְ לו בערפל,

והלהבה הקיפה ההיכל וקדש הקדשים

ולשונותיה תשתרענה תעופנה למעלה,

התשקוט עליון לחמס האנשים הנחשים

את בת יהודה העושה אתה כלה?

למה תעמד ברחוק, לא תעמד בפרץ,

ברוק ברק, מגר וכלה הארץ! –

המקדש בוער – כל תקוה אפסה,

גג ההיכל, להבת שלהבת

מכל עברים אותו כסתה,

וכתות פרחי כהונה בנפש דואבת;

– יקר להם המות, על מקדשם עינם נגרה –

הגגה עלו, ובידיהם מפתחות העזרה.

בין נהרי נחלי אש בקעו

וידם גג ההיכל חובקת,

רגליהם לוחכת הלהבה, אתה – ישתעשעו,

עם מר המות נפשם נאבקת

וממקדשם מחמל נפשם לא יסורו עינים

ומר יילילו בשברון מתנים:

"עליון! אם לא זכינו

היות לפניךָ גזברים נאמנים

כי הרשענו והעוינו,

ונהי – לא כעבדים, לא כבנים,

אנא קח נא מפתחות מקדשךָ

ואתךָ הצפינם בבית גנזיךָ".

בדברם המפתחות זרקו השמימה

ופסת יד יצאה ותקחמו

ובבית גנזיו צפנם יה ברמה

להיות משמרת לבני ישראל לדורותימו.

והכהנים הצעירים קפצו אל הלהבה

ובתוך ערמות המקדש שביב חיתם כבה.

ולמחזה הזה רחמי העליון נכמרו

וייליל מר על נחלתו הנטושה

ומהד יללתו, ים ומלואו המו חמרו

הרים נמגו, תבל רעשה

ונועו וירגזו מוסדות השמים

וישבע עליון לחונן שארית יהודה וירושלים.