רקע
אהרן מגד
הרהורים על שתי לשונות

א

שכנתי מן הבית הסמוך היא אשה שיש לה תאוות דיבור, מעין תאוות זלילה־וסביאה. באותה מידה של שטף היא מדברת שלוש־ארבע לשונות. בשעות הבוקר, כשעוזרות־הבית חובטות את השטיחים, אני שומע את קולה הקולח ממרפסתה אל מרפסות השכנות שמעבר לרחוב: אל אחת בעברית, אל שנייה בגרמנית, אל שלישית בצרפתית; לעתים – בקצב פחות מהיר, אך לא בפחות בטחון – באנגלית. אך הנאה גדולה יש לי משמיעת העברית שלה: היא יורה אותה צרורות־צרורות, ללא הפסקה, ללא היסוס, ללא מעצור; היא שופכת אותה קיתונות־קיתונות לרחוב; היא זורה אותה לכל עבר, התבן והבר יחד, אפונים עם פנינים. ופנינים יש לה למכביר! כמו טוביה החולב בשעתו, אף היא שוגה, משבשת, מסרסת ומבלבלת, אבל כמוהו גם היא, אגב־סרכא, מבלי־דעת, משירה מפיה מטבעות חדשים. במקום “הבל הבלים”, למשל, היא אומרת (שעה שהיא מרוגזת מאוד): “זהו עוול־עוולים אני אומרת לך!” וכן כיוצא בזה ביטויים חדשים שלא יצאו משום מילון ולא ייכנסו לשום מילון. כשאני שומע את העברית שלה, קולחת בבטחון כזה, בשטף כזה, חיה וערנית, גמישה ורעשנית, מלאה טמפרמנט של תשוקה וכעס, מרירות וחיבה, הסכמה והתנגדות ומה לא – אני מקנא בה.

אני? שהשפה העברית היא שפת הדיבור, הכתיבה, המחשבה, החלום שלי? שכמעט נולדתי עם העברית? כן, עד גיל חמש דיברתי פולנית אמנם – אבל הרי חצי שנה לאחר־מכן, כלומר, חצי שנה לאחר בואנו ארצה (ואבי ואמי, שניהם היו מורי עברית עוד שם, ודיברו תמיד עברית ביניהם), כאילו בא מלאך וסטר לי על פי והשכיח ממני את כל הלשון ההיא בהעלם אחד ולא נותר בזכרוני שריד ופליט ממנה! ובכן, מתקנא אני באשה זו, שהעברית אינה שפת־אם שלה? שיודעת את צליליה ולא את אותיותיה וכשצועקת היא מחלום, הרי זה ודאי בשפה אחרת?

אני מודה – ולא בלי בושה, ולא בלי תמיהה גדולה: – העברית אינה מתגלגלת בנקל על לשוני. לעתים אני מהלך עליה ומוֹעד, כמו ברגליים יחפות על אבנים חדות, או בין קוצים וברקנים. אני “חושב” עליה, היא “מודעת” לי, והרי זה לא טוב. לא פשוטים היחסים ביני לבינה. לא כבין איש ואשה במשפחה יהודית כשרה לאחר עשרים־שלושים שנות נישואין, שהם מגדלים בנים, בונים בית, שותפים לחיים, הוא מפרנסה והיא מבשלת לו, וכדומה. לא. אף שחיים אנו יחד כבר שנים כה רבות, הרינו עדיין כאהוב ואהובה, כלומר – אהבה יש, אבל אין בטחון גמור, אין שלווה, יש היסוסים, לעתים זה חושד בנאמנותו של זה וזה חושש מבריחתו של זה.

ואולי זו בעיה אישית, פרטית, פסיכולוגית? אולי יש לי מעצורים שמקורם בכלל מתחום אחר?

לא. אני נתקל בזה בכל צעד ושעל. בשיחות רעים בין ילידי הארץ, הנעזרים מדי פעם בניב אנגלי שאול (משובש לעתים), המנסים לתבל דבריהם – באין להם מלח משלהם – ביידיש גנובת בית־סבא, או בערבית של המושבות הוותיקות. פתאום הם מגמגמים, מחפשים בעצבנות איזו מלה או ביטוי לעניין די שכיח ונדוש, ואינם מוצאים; או שאינם מדייקים, אינם בהירים, אומרים משהו שונה ממה שרצו לומר, מתוך שנגררים אחר ביטוי שגור שאינו קולע. אני מגלה זאת אצל משכילים, תלמידי חכמים, סופרים קשישים, מורים – כן, ביחוד אצל מורים ותיקים – שהעברית “היפה” שלהם מליצית, עבשה, תפלה, משעממת, חסרת רוח־חיים. שלא לדבר על עסקנים, מנהיגים, עיתונאים, נואמים, חברי כנסת (ארבעים וחמישים שנה בארץ!) שהלשון היא כלי אומנותם, ושהעברית שלהם – הם מתעללים בה, אונסים אותה, שוברים לה את כל עצמותיה, נוהגים בה בגסות־רוח ללא שום יראת־כבוד, אפילו ללא שום נימוס אזרחי!

מה היה לנו? במי האשם? בנו? בה? בזיווג הזה, שאינו עולה יפה, בין עם הדיוט ובת־מלכים, או בין עם זקן ונערה־בתולה כשונמית, או להיפך – בין עם צעיר גיבור־חיל ושפה בלה שלא היתה לה עדנה?

נתן אלתרמן – שהוא משורר חולה אהבה לעברית, שאירס אותה וקידש אותה, שנהג בה כאביר, שפינק אותה, שקשר כתרים לראשה ומחרוזות לצוארה, שהפך בה והפך בה, שניגן עליה כווירטואוז – כתב פעם (בשיר “השומע עברית”) על “כפל הוויה ומהות” שבה, ובין היתר אמר שם:

לא זרה היא לשוק ונאה היא לספר,

ויאה היא לשיח זקנים ונערים,

אך כמתח סמוי שאין שם לו ותואר,

יהבהב פה־ושם בין גופי הדברים

ובינה, אותו רווח דקיק של אין־תואם…

כן, אותו “רווח דקיק של אין־תואם” הוא שעומד כחציצה בינינו ובינה. הוא שמפריע לנו בדברנו ובכָתבנוּ אותה, הוא שגורם לנו – גם לילידי הארץ, גם לאלה שהעברית היא שפת־אם שלהם ושפתם היחידה – שנחוש שעדיין אין היא “טבעית” לנו, עדיין אינה “מתלהגת מאליה”, ושדרושים שורשים של יותר מדור אחד, יותר מבין אם לבן, כדי שנתלבלב בה.

“גיט מיר א פושקע ואפאלקעס” – אמר פעם ביאליק, בהיכנסו לחנות בחפזון. “מר ביאליק – שאתה תפנה אלי ביידיש?” – תמה החנווני. “אין לי פנאי לעברית עכשיו” – זירזו ביאליק – “אני ממהר…” ואותו חנווני, או אחיו, או בן־דודו, שהיום הם מדברים יפה עברית, כשהם מגיעים לעשיית החשבון, הם מונים כמובן ביידיש. כשאני שומע את החנווני שלי מפזם לעצמו, עפרונו בידו – “אכטאונצוואניציג, ניינאונצוואניציג, דרייסיג, איינאונדרייסיג” – עובר בי רטט של הנאה, כלמשמע צליל מטבעות נפרטות ומצטלצלות זו בזו. כשאני שומע – “אחד־עשר, שני־עשר, שבעה־עשר” – אני רואה כבשים וגמלים. אבל היכן אני והיכן הצאן והבקר?

כן, כל זה ידוע: שפה עתיקה, שלא היתה בשימוש יומיומי של מלאכות, ומשא־ומתן, ושוק במשך דורות רבים, שלא התפתחה עם התפתחות החברה והטכניקה ועם מושגיו החומריים והמופשטים של האדם וכולי; מונחים וביטויים חדשים נוצרים עכשיו יום־יום, אם “מפי עוללים ויונקים”, אם תוך כדי עבודה ודיבור, אם בעיתון ובספר ואם באקדמיה – ובכל־זאת עדיין מפגרת היא אחר הצרכים. כל זה ידוע.

אבל לא זה העיקר. לא החסרון הזה אוסר בחרצובות את הלשון ולא הוא שמעכב את הגאולה של הזיווג השלם בין אדם ושפתו. מבקר צרפתי נודע, רולן בארת (Roland Barthes), כתב:

שפה וסגנון הם כוחות עיוורים. מעשה כתיבה הוא מעשה של סולידריות היסטורית – – – כתיבה היא יחס בין יצירה לחברה. היא לשון המשנה את צורתה על־ידי יעודה החברתי והיא צמודה אל המשברים הגדולים של ההיסטוריה.

לא רק הכתיבה היא “מעשה של סולידריות היסטורית”. גם הדיבור. במלים אחרות: עניין ההשתייכות, או ההזדהות. כשאני אומר משפט בשפה מסוימת, הריהו מורכב ממלים שנאמרו כבר, שהיתה להן קרקע צמיחה, שצברו משמעויות, שאוצרות בתוכן הדים ובני־הדים, קולות ובנות־קול, מראות, צבעים, מנגינות. ברגע בטאי אותו – אני משתייך אל קיבוץ מסוים, אני חלק ממנו ומצהיר בזה על “סולידריות היסטורית”. והנה כשאני מדבר (או כותב) עברית – וזה הדבר המציק לי כנראה וגורם לי “הפרעות” תת־הכרתיות, מעין אלה שגורמות גמגום אצל ילדים “פרובלמטיים” – אל מי אני משתייך? עם מי אני מקיים “סולידריות היסטורית”?

– עם אבותי הקדומים, כמובן. מימי כנען, בית ראשון, בית שני. עם בני השבטים, עם שופטים, נביאים, מלכים, תנאים, אמוראים. אני פוסח אפוא על כמה וכמה דורות של יהודים, על דיבורם, מנהגיהם, דרך מחשבתם, אורח חייהם (שכל אלה נתקפלו בלשונותיהם המדוברות) וקופץ בקפיצה אחת כמה מאות שנים לאחור. יש בזה קסם רב. גילוי מטמוני זהב, חרסים וגווילים, אגדות ומיתוסים, חוכמה ומשל, שורשי הלשון בהתהוותם, שיש בהם כל־כך הרבה סוד ומסתורין ומעמקים לא־ישוערו. אני מגלה קשרים וקשרי־קשרים, חוכמת קבלה שלמה: את הקשר בין תוהו לתהום, בין איל לאל, בין עז לעוז; את הודה והדרה של הה“א שבאבר־ה־ם ובאלו־ה־ים; את סוד ההפכים שבין עולם להעלם, בין חלד לחדול, בין יקיצה לקץ. כל מלה, כל ניב – אפשר לדרוש בהן ולדרוש, ולהעמיק עד אין־חקר. אך יחד עם־זה, שלא ברצוני – אולי גם שלא בטובתי – אני מקבל עלי – באמצעות המלים, מבנה המשפטים המיוחד לעברית והתחביר שלה – גם השקפת עולם, תיאולוגית או פילוסופית, שהיא זרה לי, כובלת אותי ואיני יכול להשתחרר ממנה; ראיית עולם מיוחדת, המתבטאת במבחר המלים העומד לרשותי – שהיא ראיית עולם של קדמונים, אך לא שלי. למשל: השימושים ב”נפש", “לב”, “כליות”, “יד”, “בגד”, “קשר” ועוד ועוד וכל האידיאומים הקשורים בהם, ושנעשו שגורים על פי; מבלי־דעת – כמעט מבלי לחוש בכך – אני חי בגללם במעגל סגור ומוגבל של מושגים, שאם אין לי לשון שנייה – אינני יכול לצאת ממנו; הוא קובע את דרך מחשבתי, אולי גם את דרך חיי…

או התמונות הקשורות בצירופי המלים: כשאני אומר “אליה וקוץ בה” למשל, או "לא תחסום שור בדישו" – ביטויים די שגורים בעברית המדוברת – מיד נכרכות לכך תמונות מהווי חקלאי־פרימיטיבי של רועים ויוגבים, שהוא רחוק מאוד מן ההווי שאני חי בו. וכשאני אומר: "מה עניין שמיטה להר סיני", או “קוצו של יו”ד", או “יצא בשן ועין” – אני מכניס עצמי, שלא־מדעת, למעגל המחשבה של הדיון התלמודי ולהגיון הלשוני של התנאים והאמוראים, שאף מהם אני רחוק. והוא הדין בשימושים היומיומיים בפעלים מסוימים שמקורם במלאכות שעברו ובטלו מן העולם, או בתבניות תחביריות הנובעות מדרך מחשבתם של הקדמונים. למשל: אין ספק שאילו היתה עברית בשימוש רצוף במשך דורות, היינו נגמלים מן המבנה של המשפט הדו־אגפי, המקראי, כמו "שמעו שמים והאזיני ארץ", או “כרביבים עלי דשא, כשעירים עלי עשב”, שנדבק בנו עד היום; או מן השימוש בכפילויות התואר והשם, כמו: “הוד והדר”, “עייף ויגע”, “אין ואפס”, “ששון ושמחה”.

אפשר, כמובן, לומר שבעיות מעין אלה קיימות בכל שפה שיש לה רבדים עתיקים, ולא עוד – אלא שדווקא קדמוניות זו, היא המשַווה לה את מֵמד העומק ויוצרת את “המיתוס הלשוני”, את השירה והקבלה שבלשון. נכון הדבר. אולם בשפות אחרות קיימת נוסף על כך הרציפות. כלומר: שורשים, פעלים, צירופי לשון עתיקים, צברו במשך הדורות משמעויות נוספות, נדבקו אליהם פסיכולוגיה ופולקלור של דורות רבים ואחרונים, וחל בהם גלגול נשמה. רציפות מעין זו נתקיימה בעברית רק דרך הספרות, שרובה ככולה היתה מנותקת מחיי יומיום, מחיי חולין.

אביא דוגמה הפוכה: ביטויים עבריים רבים, נשתרשו, כידוע, ביידיש. הם הלכו יחד עמה בגולה וליוו אותה בכל דרכיה, לא בבגדי לויים וכוהנים, אלא בבגדים בלים, עם מקל ותרמיל על שכם. ביטויים אלה עצמם חוזרים אלינו היום אל העברית המדוברת. והנה: להם כבר יש מראה אחר, לבוש אחר, טעם אחר. כאילו אבק כל הדרכים דבוק בבגדיהם. כשאני אומר, או כותב: “ברחל בתך הקטנה” – אין לעיני התמונה של יעקב אבינו או לבן הארמי, אלא של יהודים פשוטים מעיירה פולנית או רוסית, המתמקחים ביניהם בעניין כלשהו. או כשאני אומר “אכל קורצא” – שוב אין לעיני תמונה במשמעה המקורי, של אכילת קורץ בצק בימי התלמוד, אלא של מעשה הלשנה בדורות האחרונים. בדומה לכך: “מזל טוב”, “שלום עליכם”, “גוי”, “עם־הארץ”, “משיח” ומאות ביטויים עבריים (וארמיים) שעברו גלגול נשמה גלותי וקיימו רציפות בשתי לשונות. (ביטויים כאלה זרועים לרוב, כידוע, בכתבי מנדלי מוכר־ספרים ושלום־עליכם). כשאני משתמש בביטויים אלה, זהו אפוא מעשה של “סולידריות היסטורית” עם דורות אחרונים כראשונים, אולם כשאני אומר “לבש עוז”, או “עמד בשער”, או “כמטחווי קשת” – ברור שאני מצוי אותה שעה בכברת הארץ הקדומה שבין פלשת למואב, לפני חורבן הבית.

אולם פרט לבעיית ההזדהות לעומק הזמן קיימת גם בעיית ההזדהות לרוחב העם. גם זוהי “סולידריות” – לא “היסטורית”, אלא “לאומית”. כשאני מדבר עברית – עם מי אני מזדהה בהווה? כלום חש אני בכל משפט, בכל ביטוי, בכל פתגם, את החמימות שנספגת בהם מהבל פיהם של המונים האומרים אותם בשעה זו, ביום זה? את העממיות האצורה בהם מכוח היותם מדוברים – באותו מבנה, באותם דפוסים, באותן שגיאות – בפי פועלים ובעלי־מלאכה, איכרים ומלחים, חנוונים ופקידים, בארץ כולה, או לפחות בפי בני מעמד אחד, שכבה אחת, אזור אחד? האם חש אני זאת כשם שחשים זאת האנגלי, הצרפתי, הרוסי, או – היהודי שדיבר יידיש בפולין וברוסיה?

– ודאי לא. רוב המשפטים שאני משמיע הם חד־פעמיים, אני עצמי הוא הנותן להם את צורתם, כלאחר־יד. הייתי אומר – הם יתומים, אין להם משפחה, אין להם בית. הם בודדים וחשים עצמם בקור. ואילו האחרים, אלה שיש להם יוחסין מימי המקרא או מימי המשנה, או אפילו מימי משוררי ספרד – אף הם מנותקים מן העם הרב שמסביבם ומהמולת השוק והרחוב. הם מתהלכים בצואר נטוי, בגאון, כבני־אצולה.

ואמנם חייבים אנו להודות, שאף שהעברית החדשה מדוברת כבר כשבעים שנה, ואף היא כבר מתפלשת בחוצות ומתפטפטת בבתי־קפה וגם סרסורית היא לדבר עבֵרה – עדיין אריסטוקרטית היא, עדיין בת מלכים ושרים, עדיין גבירה, ועדיין עולה ממנה ריח הקטורת של לשון הקודש. וכשאנו כותבים אותה, בכ"ב אותיותיה, עדיין נוהגים אנו בה מנהג של חגיגיות, של טקסיות, משתחווים וכורעים לפניה. האפשר אחרת? איך קיבלנו אותה? הרי לא קיבלנו אותה במסורה מפי פשוטי־העם, אלא מפי הגבורה כביכול – משה מסרה לנביאים, נביאים לסופרים, סופרים לתנאים ואמוראים, הללו למורי הלכה, לרבנים, למשוררים, לחכמי פילוסופיה, שוב לסופרים ומשוררים, ומה הן שבעים שנה אחרונות? – חוליה רופפת אחת בשלשלת שכולה זהב מוצק.


ב

יידיש לא דיברתי מעודי, לא למדתי מעודי. המעט שאני יודע בה בא לי בילדותי מסבתא, משכנים, חנוונים, או… מרוכלים ערבים. אף־על־פי־כן – נדמה לי שאני מבין בה הרבה יותר משאני יודעה. אני “מרגיש” אותה, חש את תכונותיה, רואה ללבה ולעיניה, קרוב לה קרבת משפחה. יכול אני לקרוא שיר של מאנגר, לא להבין את רוב מלותיו ובכל־זאת להבין את השיר, “להרגיש” אותו; לפעמים יותר משאני מרגיש שיר עברי שנכתב על־ידי אחד מחברי, בני־גילי. אני עם־הארץ ביידיש, אבל “לבי הומה לה” – הייתי אומר בעברית יפה, תנ"כית. יחס סנטימנטלי? – אולי. אבל אולי יותר מזה: אולי העובדה שכמה וכמה דורות של אבותי ואבות־אבותי דיברו בלשון זו קבעה איזה עובדה “ביולוגית” והחדירה את הסם שלה בדמי; ואולי כשאני שומע אותה אני חש “סולידריות היסטורית”.

לפעמים “מתדגדג לי” לדבר יידיש. נדמה לי שדברים רבים, ביחוד מתחומי הרגש, היה קל לי יותר לבטאם בלשון זו, שאני בור בה. היא רכה יותר, חמימה יותר, אינטימית יותר, פשוטה יותר, חילונית יותר, גמישה יותר. נמאס לי – אני אומר לעצמי כביכול – לדבר מלים קשות וחדות, שכל אחת היא כצור חלמיש; לדבר מלים מיוחסות, שכל אחת מתנשאת עלי מגובה של סיני; לדבר מלים עיקשות, שאינן נכפפות, אינן מתקטנות, אינן נמסות כדבש בפה. כן, קל לזעום בעברית, אבל לכעוס קל יותר ביידיש; קל להתנבא בעברית, אבל להתוודות קל יותר ביידיש; קל להתנבא בעברית, אבל להתוודות קל יותר ביידיש; פתגמים פילוסופיים – על החוכמה והכסילות, החיים והמוות, הצדק והרשע – יש לנו למכביר בעברית, אבל פתגמים על המחותן והמחותנת, על הקצב והסנדלר – מעט מאוד. והרי לרוב אנו מדברים עליהם, ולא בשבח החוכמה או בגנות הרשע…

אם העברית היא כגבירה, היידיש היא… לא, לא כשפחה, אלא כעקרת־בית טובה וחרוצה, הטורחת בכל המלאכות מבוקר עד ערב, מנקה ושוטפת, מסרקת את הילדים ושולחת אותם לבית־הספר, דופקת את הכרים ואת השטיחים, מבשלת תבשילים ריחניים, ותוך כדי כך מפזמת ומזמרת או מפטפטת עם השכנות ומפזרת פנינים של חוכמה עממית כלאחר־יד. ובערב – בערב שרה שיר־ערש לילד. בקיצור: אשת־חיל; זו שעליה אמרה העברית, העברית החכמה והאצילית: “שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל…”

אם כן “מתחשק לי” לעתים לדבר יידיש. נדמה לי שהכל יהיה אז פשוט יותר, גלוי יותר, עממי יותר… לא זו בלבד: גם אהיה שייך לאיזו משפחה יהודית ענפה, ששוררים בה יחסים אינטימיים והיא אפופה חום משפחתי, והכל מבינים בה זה את זה והכל עוזרים בה זה לזה. מריבות לא תחסרנה בה, כמובן, ובכל־זאת – קשר־דם הוא קשר־דם. מסביבי ליד השולחן יהיו אבא־אמא, סבא־סבתא, דודים ודודות, חתנים וכלות – לא את כולם אני אוהב: אחד רודף־בצע, שני רתחן, זו מכוערת וזו מרשעת וכדומה, אבל – מה יקר יותר מהרגשת ההשתייכות? שהרי יידיש זו מקפת בתוכה תכונות כה רבות של יהודים בדורות אחרונים: הומור של איפכא מסתברא, עקמומיות מסוימת, ערמומיות פיקחית שיש בה קריצת עין, חומכת־חיים של מלחמת קיום. כל הקמטים וקמטי־הקמטים של הצער והצחוק שבפני היהודי חקוקים במלותיה ומשפטיה ונגינתה.

אינני מדבר יידיש, כמובן, וכאשר אני מנסה – אני שובר את שיני, ואינני זוכה באף אחד מן “התענוגות” הנ"ל. אבל לעתים אני מסתכל אל הרחוב מבעד לחלון ומשתעשע לי במין רעיון דמיוני שכזה:

מה היה קורה אילו כל העם הזה, כאן בתל־אביב, כאן בישראל – החנוונים, נהגי האוטובוס והמוניות, השוטרים, החיילים, נערות הזוהר החוזרות שזופות מן הים, הבחורים במכנסיים הצרים, הילדים המשחקים בכדור, תלמידי בית־הספר, פקידי הדואר והבנק –אם כל אלה היו מדברים, ברחוב, בבית, במשרד, בבית־החרושת, במחנה הצבא, לא עברית אלא יידיש?

אין לי ספק: הכל היה שונה. אופי העם הזה היה שונה – מושגיו, נימוסיו, היחסים בין איש לאיש בו, יחסו אל הארץ, יחסו לערכים שונים, הווי חייו.

כי אם נכון הוא שעם מעצב את לשונו, הרי בה־במידה נכון הדבר שהלשון מעצבת את העם.

מבני המשפט ביידיש, דרכי הביטוי, האסוציאציות הלשוניות, טעמיהן של כל מלה ומלה – כל אלה כה שונים ורחוקים הם מן העברית (מרחק גדול יותר מאשר בין כל שתי שפות אירופיות!) – שכל דרך המחשבה, דרך הפנייה, דרכי ההתנהגות – היו אף הם משתנים.

מלים קשורות בציורים, ציורים קשורים במושגים. כשאומרים “געלט”, הרי זה משהו שונה לגמרי מ“כסף”. “כסף” – הרי זו מתכת, הרי זה ברק מסוים וצלצול מסוים, וגם משהו רחוק ו“נכסף”; ואילו “געלט” – משהו ממושמש, עובר מיד ליד, שוּקי וחילוני בהחלט. ו“מיידל” אינה דומה כלל ל“נערה”, כיוון ש“מיידל” היא משהו רך וחביב וקטן מ“נערה”. “הונט” אינו דומה ל“כלב”, כי הוא הרבה יותר רשע ואכזר מ“כלב”. “טוט וויי” אינו דומה ל“כואב”, כי הוא הרבה יותר כואב מ“כואב”. וכמובן ש“שוויגער” איננה “חמות”, כי מי בכלל יודע מהי “חמות” ומה תכונותיה, ואילו “שוויגער” הכל יודעים איזו מין אשה היא. לא זו בלבד, אלא אפילו המלים העבריות שבתוך היידיש שונות לגמרי בטעמן ובריחן, לעתים אפילו במובנן, מאותן המלים בעברית! “נשאמע” איננו “נשמה”, מכה" איננו “מכה”, “רבצין” איננה “רבנית”, “מחוסן” איננו “מחותן” ו“גאנעב” איננו “גנב”.

ברור הוא ש“רוח השפה” היידית שונה לגמרי מ“רוח השפה” העברית, ולהביא דוגמאות לכך לא יספיק גם ספר שלם. אומר רק, כדי להראות עד כמה הלשון משפיעה על אופני התנהגות ויחסים, שהעובדה שאין בעברית נוסח הקטנה – כמו “ווערטל”, “לעכעלע”, “גאטעניו”– גורמת למיעוט האינטימיות ביחסים, בין אדם לאדם או בין אדם למקום; והעובדה שאין בעברית מלה כמו “געוואלד!” – גורמת לכך שנשים בארץ לא תתפרצנה בצעקות מעין אלה למראה גנב או ג’וק. ובכלל – בעברית פחות פותחים את הלב, פחות משתפכים, פחות מתאוננים ופחות מקוננים. פשוט אין מלים.


ג

אבל העברית – העברית ולא היידיש – היא לשונו של העם בישראל וכזו תהיה עד עולם. יש בזה משהו נפלא מאוד ומשהו טרגי מאוד בעת־ובעונה־אחת. נפלא – משום שזהו באמת נס גדול איך שפה עתיקה “מתה”, מתחיָה פתאום ומדוברת בפי המונים, אנשים מכל השכבות ומשבעים ארצות; וטרגי – משום שבשעה שאני מדבר עברית, קיימים בתודעתי (או בתת־תודעתי) הדורות הראשונים של יושבי הארץ, אבל אינם קיימים כל הדורות של יהודי הגולה באירופה. אולם זהו גורל, ולא היה אפשר כלל שיהיה אחרת: הקשר שלנו אל הארץ העתיקה הזאת, ארץ האבות והנביאים, דרך העברית בא לנו; ההשתרשות שלנו באדמה הקשה הזאת, הסלעית והמדברית והצחיחה, באמצעות העברית היא נעשית; השותפות שלנו – של יהודי מגרמניה עם יהודי מתימן, של יהודי מפולין עם יהודי ממרוקו – רק העברית יכולה לשמש לה דבק. קשה לנו אתה – עם מזרחית שחומה ורעוּלת פנים זו, אבל גם קשה לנו עם הארץ קשת־האופי הזאת.

המשורר יעקב שטיינברג, שהסתגף עם העברית כנסיך ונהג עמה ככוהן גדול ביום הכיפורים, ידע את קשייה של כל מלה בה. “סתם מלה בעברית” – כתב – “נושאת עליה חותם עתיק. דבר־מה קדמון נשאר דבק בה תמיד. אין מלה אשר ריחה נמר עד תום. – – כל מלה היא בודדה, ערירה, עקשה”. ואף־על־פי־כן – ראה אותה “כעין יפהפיה מכושפת אשר עלומיה שמורים אתה כמעט במלוא תומם”, ודיבר עליה באהבה כעל “רכוש קדומים, משומר, רובו נתון בכיכרות כסף וזהב ומיעוטו במטבעות בני יומם. מה רב ההוֹן הצפון לכל יודע עברית ברגע של השגה ודמיון!”

“הון רב” שמור לה לעברית, אבל חיים נחמן ביאליק, האיש שהצעיד את העברית את הצעד הגדול ביותר לקראת התחדשותה כלשון מדוברת,חיה; האיש שברוח גאונית מיזג את כל רבדיה, המקראיים, המשניים, האגדיים, המדרשיים, הספרדיים, למזיגה חדשה, בלתי־מלאכותית, זו שהיא היום לחם־חוקנו יום־יום, ידע בדיוק מהו שדרוש לעברית כדי שתהיה שפה מודרנית, שתתאים לאוצר המושגים של בעליה ולא תיגרר אחריהם כנמושה, כך כתב בעניין זה:

מציאותו של רכוש לשוני בלבד, אפילו מרובה ביותר, אינה מספקת עדיין, אלא הוא טעון הפיכה והפיכה, תנועה שאינה פוסקת ומחזור תמידי בחיים. תנועה זו שעל ידה נברא המלאך הנאמן ביותר של הלשון – השיגרה. העשירה שבלשונות, אם אין לרכושה הולכה והבאה, עקירה והנחה, מיעוך ומשמוש, שכלול והשלמה כל שעה וכל רגע בכתב ובדיבור גם יחד – קיומה פגום ועלוב והיא הולכת ומתנוונת, הולכת ונחשלת. – –

כוח עיכולה נחלש, אור חייה נדעך, ו“חלבה ודמה” מתמעטים – ועל ידי כך מתחילות להתבלט יותר העצמות היבשות של שילדה הפילולוגי.

[“חבלי לשון”]

היום כשהעברית כבר מדוברת, נכתבת, נלמדת, הרבה יותר מבימי ביאליק, כשיש בה כבר שיגרה, ו“מיעוך ומשמוש, שכלול והשלמה” – יודעים אנו שזקוקה היא גם לגלגול נשמה נוסף, כדי שנסתגל היא אלינו ונסתגל אנו לה.

אורך־רוח רב דרוש לכך. קל יותר לשנות את נוף הארץ – מנוף תנ“כי־ערבי של אוהלים ובקתות חומר לנוף מודרני של שיכונים ובתי־חרושת – מאשר לשנות שפה עתיקה ועיקשת. קל יותר לחנך את ליזה דוליטל מ”פיגמליון" לנימוסי אצילים, מאשר להרגיל בת־אצילים כבודה לעשות כל עבודה שחורה, בבית ובחצר.

הדבר קשה, אבל לא בלתי־אפשרי. הוא נעשה כבר פעם, כששפה מקראית נהפכה לשפת משנאית ושינתה את מבני משפטיה ואת רוחה, ובראה אין־ספור ביטויים חדשים וסיגלה עצמה לדיון משפטי, למדרשים, לשיחות פילוסופיות ולהומור חכמני וולגרי גם יחד. הדבר הולך ונעשה לעינינו יום־יום, כשלמרבה הפלא אפשר בעברית לדבר ולכתוב על טכניקה ומדע, דיג וימאות, טיסות בחלל ואסטרטגיה, משרדוּת ובנקאות; כאשר אפשר לתרגם בה יצירות מכל לשון, בשיר, בסיפור ובדרמה; וכאשר אפשר לתאר בה, בשפה ציורית מאוד ובשטף של 300 מלה בדקה, תחרות כדור־רגל.

אם כך – הגבירה למדה כבר לעשות את כל מלאכות־הבית?

כן, היא עושה כמעט את כולן (אם כי לפעמים “בשתי ידיים שמאליות”), וגם מתוך רצון טוב – אבל עדיין היא עושה אותן כשהיא לבושה בשמלות־הפאר הישנות שלה, שקשה לה מאוד להיפרד מהן. ועדיין אין לה הרגלים, דפוסי קבע של התנהגות, ואין לה הזריזות שבהרגל. משום כך היא נראית “לא־טבעית”, “לא־פשוטה”, כשאנו רואים אותה בכך.

משום כך – אפילו שיש לנו “סלנג” עברי וביטויים כמו “אל תתלבש עלי”, “תסתלק מפה או שאני מקמט אותך”, “הלב שלו עבד על ריק”, “חטף מכה יבשה”, “אל תהיה נבז”, וכולי וכולי, למאות, עדיין נאלצים אנו לשאול מאות מלים מיידיש, כמו “לוקש”, “מאכר”, “שלומפר”, “נודניק”, “קאליקע”, “שוויצר”, “פלונטר”, “שוונג”, “שפריץ” וכולי וכולי, שאין להן תחליף בעברית, ועדיין אומר בן המושבה מסחה, בן־בנו של יליד הארץ, מין משפט כזה, הרשום ב“ילקוט הכזבים”: “הוא עלה לבוידעם לספור את הגעלט, התחלקה לו הרגל, נפל למטה וחטף שטפון בראש”.

כשנתפס בירושלים, בראשית המאה הזאת, גנב יהודי והושם בכלא על־ידי התורכים, היה זה חג בשביל אליעזר בן־יהודה והוא הכריז על כך בראש עיתונו, באותיות מאירות עיניים: “גנב עברי ראשון נתפס במולדת”. בדומה לכך, שמחנו אף אנו על פשעי העברית, על חילול קודש שלה, על התפקרות שלה, שובבות שלה, סטיותיה מן “החינוך הטוב” שקיבלה מילדותה. שמחה זו מובנת היתה, אבל היום כבר אין לחשוש מפני מיעוט “חטאים” של העברית. היא מרבה כבר לחטוא מעבר לגבולות הנסבל והמותר. מה שחסר לה – הוא “ריכוך” רציני, שלא תהיה נוקשה, שלא תהיה בעלת פנים חמורות וצדקניות, שתחייך יותר, שתהיה גלוּית־לב יותר. שלא תאבד את סגולותיה מן הימים ההם, ויחד עם־זה תתהלך ברגל קלילה בזמן הזה.

אורך־רוח. דרוש לכך עוד דור או שניים. נכדינו לא יגמגמו בעברית, לא יחפשו ביטויים לועזיים למלא חללים ריקים ופתגמים עממיים מלשונות אחרות כדי לתבל את שיחתם בהומור ובלחלוחית. היא תהיה להם “פשוטה” ו“טבעית” ומשרתת את כל צורכיהם – כמו שהיתה היידיש להמוני היהודים בגולה. ייתכן שעברית מחודשת כזו, בגלגול נוסף – תחזיר לעם גם כמה מן התכונות היפות שאבדו לו בתהליך הקשה של המעבר לשפה ותחזיר לו את “הזדהותו ההיסטורית” עם דורות אחרונים כראשונים.

1967


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 41021 יצירות מאת 2216 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־29 שפות. העלינו גם 16109 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!