רקע
אהרן מגד
משפחה ומשפּוּחה

אני, אפשר לומר, מ“חובבי שפת יידיש”, כשם שלפנים, בגולה, היו “חובבי שפת עבר”. ההבדל הוא ש“חובבי שפת עבר” הסתכלו אל העברית מלמטה למעלה, מתוך רוממות כבוד, ו“חובבי שפת יידיש” מסתכלים עליה מלמעלה למטה, כאילו נוטים לה חסד. זו הרגשה לא־נעימה. ביחוד כשזוכרים שהיא איננה קרוב עני, ולא קבצנית, אלא בעלת נכסים גדולים, ואוצרות כסף וזהב. הטרגי הוא, שרובם של נכסים אלה הם היום נכסי נפקדים.

לפני שנים רבות עשיתי כמה שבועות בעיר מנצ’סטר שבמדינת ניו־יורק, והייתי נפגש שם עם קבוצה של פועלי־ציון שמאל. הם מנו כמניין אנשים והיו נפגשים לישיבות שבוע־שבוע ב“לוקאל” שלהם, מקיימים את כל כללי הטקס: רושמים פרוטוקול, מאשרים בהצבעה את הפרוטוקול של הישיבה הקודמת, היו“ר מוסר דין־וחשבון על הפעולות, הגזבר על המצב הכספי, מדברים רק ברשות, ופונים זה אל זה בלשון “חשובער חבר”. פוע”צ אלו – פועלים הם לא היו כבר מזמן – אחד בעל מכבסה, אחד בעל חנות טבק, אחד סוחר גרוטאות וכולי – ו“שמאל” בוודאי לא, כי כל דבר “שמאלי” היה טָרף בעיניהם. אבל מה שקשר אותם בקשר הדוק של חברות ונאמנות ומסירות־נפש ממש – היה האהבה ליידיש. ציפור־נפשם. בבחינת “עליה הורגנו כל היום”! אז ראיתי איך בשומרי־גחלת אלה, קומץ קטן בעיר נוכריה, רחוקים אלפי מילין ושנות דור מערי מולדתם באירופה – יש מאותו “קידוש־השם” שהיה לאבות־אבותינו בהגינם על התורה הקדושה, בתנאי מחתרת תחת שלטון הרומאים, או כמיעוט נרדף בין הגויים.

לא יהיה בזה משום חידוש אם אומר שיש קשר אמיץ בין טבע העם וטבע שפתו. אבל איזה טבע טבענו אנחנו בשפה, או השפה טבעה בנו – כאשר לחלק גדול מעמנו, ה“אשכנזים” – לפי האומדן כ־10 מיליון דוברי יידיש לפני התחולל השואה – היו שתי שפות, אחת של קודש ואחת של חול, אחת שהיתה מעין לשון־אב ואחת לשון־אם, אחת שרובה בכתב ואחת שרובה בעל־פה, ושתיהן שונות כל־כך זו מזו? כמעט זו היפוכה של זו? האם היו לנו שתי פנים? שני “טבעים”? האם נשתנה טבענו מזמן שחדלנו לדבר יידיש והחילונו לדבר – כאן, בארץ – רק עברית?

לפני כמה שנים, בהיותי באוקספורד, נפל לידי, בחנות של ספרים עתיקים, ספרו הלטיני של יוהאנס בוכסטורף – פרופסור לעברית באוניברסיטה של באזל בסוף המאה ה־16 – “תזאורוס גראמטיקוס לינגואה סנקטא הבראה”, 1615. מתוך חולשה שיש לי לספרים עתיקים, בעיקר בהבראיקה – קניתי אותו ועיינתי בו הרבה. ספר מצוין, ובו כללי הכתיב העברי, כללי הדקדוק, התחביר, ואפילו משקלי השיר העברי, עם דוגמאות רבות מן המקרא, המשנה ושירת ספרד (אחד השירים המובא שם הוא של משה בן־חביב, ארבע שורות: “אם אשתך רעה ולא תשמע לקול / שיחך לשרתך, ורע חורשת / דע כי במקל עז לפרה סוררה / תיַשר תלמים והיא חורשת”). בסופו של הספר מצאתי, להפתעתי, פרק על “הבריאו־גרמאניקה”, כלומר: יידיש. לאחר מבוא והסבר ורשימת ספרים המצויים בלשון זו, כמו “לקח טוב”, “ספר של רבי אנשל”, “בראנט שפיגל”, “פרויען בוכליין”, “סיבוב רבי פתחיה”, “ספר היראה”, “ספר חיי עולם”, “סוד הנשמה”, “מעשה דוד בימי פרס” ועוד – מובאים קטעים באורתוגרפיה מיוחדת – משהו שבין אותיות אשוריות לאותיות רש“י – שהם תרגומים מעברית ליידיש: פרק תהילים, קטע מ”שבט יהודה", קטעים מן המדרש ועוד. ולבסוף – דוגמה של מכתב משפחתי ביידיש. הנוסח הוא זה:

“מפני אישון לילה קיצרתי לך המלה. רק חדוה וגילה לאהובי שאר־בשרי וחותני היקר והנעלה כמ”ר יעקב שיח' עם שלום צלעתך בתי היקרה מרת פלונית שתח' עם שלום בני ביתך שיח' ליבר יעקוב וואס דאז איך ערשט היום אויף די לילה בין פ’ון שפייאר קומן אונד האב געהערט דו זייסט ניט אויף דרשרוקן אויב דו האסט ביט וואל אויף ביסט ע“ז האבן איר ביט קויגן אובטרלושן אונ' שיקן דיר דיזן שליח מיוחד דו וועלסט אובז באריכות מודיע זיין איך האב אימרדר בדעה גיהט אויך איין מאל צו קומן לראות בשלום כולכם האב איך לעת־עתה מעט מעות בימט איך אבר גרויס חידוש אן כמ”ר מנחם דאשער איצובעד מער דען איין שנה מיר ניט גישריבן האט אונד מיר אויף איין שרייבן גאר ניט משיב…"

וכן הלאה, מלים עבריות, משובצות כמעט בכל משפט ומשפט: “ווען איך פון זולט זעהן שורה או שורתיים מגלילות ידו הנקייה; ואחר־כך: כראות פני אלוהים; עוד ידובר; על־ידי מוקדם: ד' כתרים: מחייה זיין; מן השמיים: וכו'. והסיום – post scripta "עיקר שכחתי, נא אהובי, בלשון בקשה וועלט מיר איין עקזמפלאור פון איירם בוייאן ספר הראוּף שיקן על־ידי שליח הזה הנאמן לשולחיו, איך וול עז מיט דאביך ביצאלן אי”ה ושלום שנית".

כשקראתי את המכתב הזה, בספר לטיני מ־1615, שכולו לא יותר מדף אחד, ושעניינו, כנראה, בבקשת גמילות־חסד – ראיתי לפני שני ענפים קלועים זה בזה במקלעת, כעין ענף עץ זית וענף עץ אורן. האם אין זה מין בשאינו מינו? – אמרתי. מה למלים חגיגיות, עוטות שלמה של הוד קדום כמו “אישון לילה”, “חדוה וגילה”, “צלעתך”, “מגלילות ידו הנקייה”, “שליח נאמן לשולחיו” – בין דלת־העם המילולית, היהודית־המגורמנת או הגרמנית־המיוּהדת? ואיך הן עומדות יחד באותן השורות ואין מריבה ביניהן?

שיוויתי לעיני את היהודי שכתב את המכתב, שישב באחת מערי אשכנז, שפירא, או ורמיזא, או מגנצא, ואמרתי בלבי: היהודי הזה זכר כל ימיו שהוא בן־מלך, נצר לגזע מלכות מפואר, וכשרשם את המלים העבריות במכתבו – נתן גושפנקא לדבר הזה לבל יישכח. כאילו שיבץ פנינים מכתב אבוד בתוך חגורת מכנסיים, או חרוט של מעות.

זה היה לפני המבול. היהדות הגדולה, שיידיש היתה שפתה, שפת הדיבור והכתב, הצחוק והבכי – חרבה. נותר ממנה שבט מפורד ומפוזר, שבניו נפוצים בארצות רבות, בצרפת, ובבלגיה, בקנדה ובארגנטינה, במכסיקו ובארצות־הברית, וגם בישראל. כשם שנידחי עשרת השבטים, בקוצ’ין ובאתיופיה ובתימן ובהרי אררט שמרו על התורה ולא עזבוה – כך שומרים הם אמונים לשפה האהובה עליהם אהבת־נפש. אבל לשפה עצמה, שיש לה שורשים חזקים ועיקשים בהיסטוריה, יש רצון חיים משלה, מעבר לאנשים, והיא, בעורמת ההישרדות שלה, מוצאת לה דרכים נפתלות להסתנן ללשונות אחרות, לשתול בהן “סוכנים” כביכול, וקודם כל בשדה השכן לה – העברית.

כשם שמאות מלים עבריות חדרו לתוך היידיש והתבוללו בה, כך – מידה כנגד מידה – קלטה העברית המדוברת בארץ מאות מלים יידיות שנתאזרחו בה ואין להן תחליף. אינך צריך להיות בן לדוברי יידיש, או “אשכנזי” דווקא, כדי להשתמש במלים כמו: לוקש, מאכר, שלומפר,שמאטעס, שוויצר, נודניק, פלונטר, שפריץ, נעבעך, זעץ, זבענג, שוואך, צימעס, שמאלץ, צ’ופצ’יק, קיבעצער, ז’לוב, או… גרעפס, דרעק… עוד ועוד; או בפעלים שעוברתו, כמו: לפרגן, לקטר, הלך פייפן, הלך קאקן וכולי. או לומר מאה פעמים ביום “מה נשמע?” שזה תרגום מ“וואס הערט זיך”, ו“איך הולך?” שהוא תרגום מ“ווי גייטס”. וכן: “אל תדחוף את האף שלך”, “מת לראות אותה”, “עושה לי חור בראש”, “רוקד על שתי חתונות”, ו־כמובן: “נו?”

אבל השאלה המעניינת אותי יותר, ביחסים שבין שתי הלשונות, היא: מה קורה למלים שהיגרו מן העברית ליידיש וחזרו אליה? אותן מלים, שלפי עדות המתרגמים מיידיש לעברית, הן – באופן פרדוקסלי – הקשות ביותר לתרגום?

ובכן, חל בהן שינוי גדול, שינוי באופי; מעין השינוי שחל באדם המהגר מארץ מולדתו לארץ אחרת, חי בה שנים רבות, וכשהוא חוזר לארצו, הוא אדם אחר, לפעמים קשה להכירו. שהרי ברור כי בט,חון איננו בטחון, מלו,כה איננו מלוכה, פושט איננו פשוט, מכשיפה איננו מכשפה, קלי,פה איננו קליפה, עמהארץ איננו כלל עם־הארץ, ה,פקר איננו הפקר, חל,שות איננה חלשות, גיבער איננו גיבור, משפוחה איננו משפחה, ובהימה איננו בהמה. מה קרה להן, למלים הללו? מה עשו להן שם, כשהיו שבויות בבית קרוביהן, תחת היידיש? איזה אונס אנסו אותן ואיזה עיקום עיקמו אותן?

אם נחקור בדבר, נמצא שמה שעשו להן הוא זה: תפסו אותן באוזניים, או בעורפן, כופפו את קומתן, ואמרו להן: אצלנו אתן לא תהיינה גאוותניות כל־כך! אצלנו אין מיוחסים! אצלנו הכל שווים, ואתן תעשינה את כל מלאכות־הבית ואת כל העבודות השחורות, כמו כל אחד מאתנו! חסל סדר אריסטוקרטיה! כאן השלטון הוא בידי העם, העם הפשוט! ופשטו להן את מחלצותיהן והלבישו אותן בגדי עבודה. וכך המלוכה הנכבדת הופכת למלו’כה, שאפשר לזלזל בה ולבטא את שמה באירוניה מסוימת; והמשפחה התנ"כית, שהיתה פעם בית־אב, חלק משבט, או עם שלם, ממשפחות האדמה – הופכת למשפוּחה, שהיא בסך־הכל אבא־אמא וילדים ודודים ודודות בבית חם אחד; וגוי גם הוא איננו עם שלם, ככל הגויים, אלא איש אחד, לא־יהודי, או אפילו יהודי, שאין בו לא תורה ולא מצוות, ריק ופוחז, עמהארץ; ואפילו הגיבור איננו גיבור כל־כך אלא א גרויסער גיבער. ובעצם, כל מלה עברית היורדת ליידיש וחוזרת ממנה – עוברת מין תהליך ריכוך כזה, לאחר שטיפה וחבטה.

לא מזמן שמעתי הרצאה של רב, בעל השכלה רחבה, שבה הראה איך כל אות בעברית יש לה משמעות הקשורה בצורתה. כך האות כ“ף, למשל, צורתה ככף־יד, ומלים המתחילות בכ”ף יש בהן משום גרימת שינוי בטבע, כמו: כפיפה, כפייה, כריכה, כוח, כלי, וכ“ף הדמיון – כמו. או מלים המתחילות בעי”ן קו"ף – תמיד הן מסמנות שינוי צורה לשלילה: עקום, עקור, עקול, עקוף, עקוש וכולי. בקיצור: הלשון העברית יש בה סוד וקבלה־של־מלים בכל קו שלה, בכל נקיק וסדק, כיונים בחגוי הסלע. כשאני משתמש בה – שלא־במודע יש לי הזדהות עם כל הסוד והתפארת, החוכמה והאצילות והשירה שבה.

הגעגועים ליידיש הם אפוא געגועים לפן האחר של העם: לחום, לאינטימיות, למשפחתיות, לעממיות, לפשטות, אולי גם לסנטימנטליות, לפתיחות־לב ולהשתפכות־נפש; וגעגועים ל“סולידריות” עם המוני עם, שלא רק למדו תורה וקיימו מצוות, אלא חיו חיים קשים, והתענו, עבדו וסחרו, רימו וגנבו, קיללו ובירכו, צחקו ובכו, בלשונם הם, שבה גם שרה האם שירי־ערש לבנה, שכמוהם אין לנו בעברית, לרוך ולחום ולרחמים.

אומרים שהיידיש גוועת, ושהדור שידע אותה הולך וכלה. אבל ההיסטוריה היהודית יודעת נסים והפתעות, ששום הגיון לא צופה אותם מראש. מי שיער בנפשו שבעידן החילוני הזה, המתחלן והולך, תהיה אצלנו תנועה של “חזרה בתשובה”? ומי שיער בנפשו שברוסיה, לאחר 60 שנות קומוניזם, תהיה תחייה לשפה העברית? עץ בעל שורשים עמוקים, גם כשהוא נכרת, יוצא חוטר ירוק מגזעו. להשגחה יש רחמים על ישראל. או, אם לומר זאת ביידיש – יש לה “רחמונס” – מלה שאין לה תרגום בעברית.

1983



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47977 יצירות מאת 2674 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20558 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!