רקע
אהרן מגד
"ספרות מורדת ולוחמת"

מפעם לפעם, כמעט במחזוריות קבועה – ביחוד בימי זעזועים גדולים, מלחמות, מהפכות, מצוקה לאומית, או כאשר באופק מתחשרים עננים של סכנה – מרימה את ראשה השאלה הישנה־נושנה בדבר “תפקידו החברתי של הסופר”. שואל אותה הסופר את עצמו, ושואלת החברה את הסופר. הסופר שואל את השאלה הזאת בהיסוס ובספקנות, מתוך ידיעת המוגבלות של כוחו ושל כוח המלה הכתובה, או מתוך רתיעה: למה זה אנוכי? הרי אינני שליח־ציבור, לא נביא אנוכי ולא בן־נביא; והחברה שואלת מתוך תביעה: חייב אתה! בבחינת שמלה לך, קצין תהיה לנו! או באצבע מאשימה: מדוע אינך ממלא את חובתך!

ב־1961, כאשר עוד לא שקעו רגשי האשמה מימי מלחמת־העולם השנייה ומימי עליית הנאציזם, וכבר ריחף בחלל העולם הפחד מפני שואה אטומית מתקרבת – הוציא סטיבן ספנדר קובץ בשם “הדילמה של הסופר”, שבו הביא את דעותיהם של כמה סופרים ידועי־שם על אותה שאלה מצפונית מציקה. הקולות בקובץ זה הם קולות ענות חלושה, שיש בהם ביטוי אם לחוסר אונים ואם להסתגרות. סול בלו התנחם בכך שאמנותו של הסופר היא פיצוי לחוסר התקווה הנובע מן הרע שבהוויה, ושסגנונו ודימוייו מחזירים לנו את התכונות האנושיות שהעולם החיצוני מאבדן. לורנס דארל אמר: מה, בסופו של דבר, יכול האמן לעשות? חוששני: לא כלום. אבל אני מבטא את המלה הזאת בחדווה, אמר.

בעצם, דברים אלה הולכים בעקבות פלובר, שכתב: “העולם מגעיל, מתיש, משחית ואלים… אני פונה לעבר המסתורין של האסתטיקה”.

אצלנו, בתקופת ההשכלה היו הדברים ברורים: לסופר יש תפקיד, המוטל עליו מטעם ההשגחה הלאומית, תפקיד של מתקן, של מחנך, של מפיץ דעת, של לוחם נגד הבערות, החשכה והדעות הקדומות. הסופר ראה את עצמו כבעל שליחות חברתית, והקורא, או המבקר, תבע ממנו נאמנות לשליחות הזאת. בעקבות בלינסקי ופיסארב הלכו קובנר ופאפירנא, ודרשו מן הספרות העברית ש“תתקן את מנהגיו של העם האומלל” וש“לא תשחית את כוחה על דברים שאין בהם תועלת”. לסופרים עצמם קסם הרעיון להתקשר אל שלשלת הזהב של המוכיחים ושל המטיפים, שראשיתה בנביאים וסופה בדרשנים. סוף־סוף היה זה טבוע עמוק במסורת היהודית: חובת אדם כלפי עמו. ואם הנביא היה משורר, האין משתמע מכך שהמשורר צריך שיהיה נביא?

אבל כבר בדור שלמחרת ההשכלה הוטל ספק גדול בדבר, ומשפט אחר יצא על הספרות הקודמת שכמעט הספיקה להתקדש כקלסית; אותה ספרות שמקובל היה לראות אותה כחלוצת האמנסיפציה וכחלוצת הציונות. ברנר העריץ, אמנם, את יל“ג, וההספד שלו, “אזכרה ליל”ג”, שנכתב במלאות עשרים שנה למותו, הוא שיר הלל גדול ל“ארי” משוררי ההשכלה. אבל לפרוזה – התייחס אחרת. על “לאן” של פייארברג הוא כותב את הדברים האלה, ב־1908:

“דבר שאין צריך לאמרו הוא, כי דברי הרב, אבי־נחמן, אצל פייארברג – – – כל אותם דברים שהיו צריכים, לפי מחשבתו של המחבר, לבטא את השקפת היהדות הישנה על תכלית־האדם בעולם הזה; כל אותה הטיראדה הארוכה, הארוכה ביותר, המשתרעת בלי הפסק על ארבעה עמודים גדולים – – – כל זה, מנקודת ההשקפה של האסתטיקה האמנותית והטעם הטוב, עושה רושם מכאיב, חולשת התפיסה ופעוטיות כוח היצירה מבצבצות מכל שורה. הרבה יותר גרועים ויותר מדאיבים הנם העמודים האחרונים, מעת ש’נפתח לפניו עולם חדש' – – – הקורא שבנו כיום סובל למקרא כל אלה עד דכדוך הנפש – אבל לא מהתוכן שבדברים, כי אם מהרצאתם הסיפורית, שאינה הרצאה כל־עיקר”.

ולהלן, כשעובר ברנר לדון בתוכן הסיפור “לאן” – מתוך מודעות גמורה שאין התוכן והכוונות מהווים פיצוי לפגמים האסתטיים – הוא אומר: “נדע נא מראש כי כאן אין לנו דין ודברים עם אחד שבא לספר על אנשים וחייהם, אלא רק עם אדם צעיר מישראל [כלומר, פייארברג עצמו] בעל לב רגש, שרעיונות התולדה וייסורי התולדה, מציקים לו, והוא בא לשפוך את נפשו, ורק אז נפן ונראה מה יהיו פסוקיו לפנינו”.

אם כן, סיפורים ורומנים כמו “לאן, או “קבורת חמור” של סמולנסקין, או “עיט צבוע” של מאפו, או “חטאות נעורים” של לילינבלום – הם “ספרות לוחמת”, כמובן, לוחמת נגד ולמען – השאלה היא אם הם ספרות בכלל? כלומר, ספרות יפה? השאלה היא אם קיימת ספרות יפה ללא סיפור על “אנשים וחייהם”, מתוך האנשים ומתוך חייהם? שהרי מי שקורא את “לאן”, מבחין מיד בסכימה של הסיפור, המובילה אל המטרה הדידקטית: דרך־חייו של נחמן “המשוגע” היא מין מעגל – או פרבולה – של תיזה, אנטי־תיזה, סינתיזה: דבקות בדת; יציאה מן הגטו הדתי אל ההשכלה האירופית הרחבה; שלילתה, וחזרה אחרת אל המקור, מתוך גילוי המוצא המשחרר, “מזרחה! מזרחה!” התיתכן סכימה בסיפור אמנותי? זו ההופכת את העלילה שלו לאליגוריה? ומה הוא המניע של הסופר בכָתבו סיפור כמו “לאן”? יצר אמנותי לברוא חטיבת חיים, או שריפה לתקן ולחנך, אם גם – כשם שבוודאי היה הדבר אצל פייארברג – מתוך מצוקת־נפש עמוקה, ו”ייסורי התולדה", כדברי ברנר.

סיפורי ההשכלה הם דוגמאות פרימיטיביות למה שקוראים “ספרות מורדת ולוחמת”, אבל האם לא היו גוגול ודוסטוייבסקי, זולא ורומן רולאן, קפקא וברכט, ברנר וברדיצ’בסקי – סופרים “מורדים ולוחמים”?

ב“מיתוס של סיזיפוס”, הדן באדם האבסורדי וביצירה האבסורדית, כותב קאמי:

“מחברי הרומנים הגדולים הם סופרים פילוסופים. הווי אומר, היפוכם של סופרים מגמתיים. [והוא מזכיר סופרים כבלזאק, מלוויל, סטנדהאל, דוסטוייבסקי, פרוסט, מאלרו, קפקא] – – – העובדה שבחרו לכתוב בתמונות ובדימויים ולא בדיונים שכליים, חושפת רעיון משותף לכולם: הם השתכנעו בחוסר התועלת שבכל עקרון הסברה ובטחו במסר החינוכי של המראה המוחשי”.

“בטחו במסר החינוכי”? האוּמנם התכוון פרוסט למסר חינוכי כשכתב את “החיפוש אחר הזמן האבוד”? או קפקא ב“מטמורפוזיס”? או ברנר ב“מסביב לנקודה”? – או אולי “המסר החינוכי” הוא דבר שבדיעבד, לקח שהקורא לומד והסופר לא התכוון אליו מלכתחילה?

באחת מרשימותיו, בתגובה על טענות כלפי “מכאן ומכאן”, על שמחברו רואה רק את השלילה במציאות הארצישראלית ו“אינו רואה את הצד השני של המטבע” ו“אינו חודר לראות את הנולד”, וכדומה, כותב ברנר:

“איני מערער על זה. הן אני, כאמור, איני בא להוכיח כלום. אני כותב רק מכתבים, שבהם אני מספר בעיקר, למי שמתעניין, איזה רשמים אני מקבל, ואיך עוברים שעותי וימי אני בארץ”.

בקובץ “ספרות”, שהופיע בשנת תר"ע, טען לחובר כלפי הספרות העברית של ימיו:

“הכל שרים לשקיעה ואין מי שחל ומרגיש באור החיים, השופע מתוך שמי הטוהר ומשתפך בזיו עליון עם עלות השחר, בשעה שהקב”ה מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשי בריותיו".

על כך כתב ברנר ב“הרהורי קורא”: “מר לחובר אינו יושב במסיבה אחת עם עקרבי עתונותנו, בעלי השנאה המכוערה והקצף הנאלח, המקיאים את הריר הארסי, הנוזל משפתיהם, על כל דבר ספרותי שאינו חוצב להבות־אש, שאינו מכה הכפתור ומרעיש הסיפים. בעל המאמר הקטן הזה… מבין כפי הנראה כי גם לשחור הנשף יש מקום על הבד וכי גם לשירת המשבר, שירת היאוש, שירת האין־מוצא, שירת ‘הקרקע הנשמט מתחת כפות הרגליים’. יש הזכות המלאה להתבטא…” –ובכל־זאת הוא טוען מה שטוען.

ובהמשך דבריו הוא מסביר, על דרך האפולוגטיקה, ש“הספרות העברית החדשה, החילונית, חסרה ארץ מולדת לגמרי, ועד אשר יקום דור חדש של בעלי עבודה יהודית טבעית בישובנו הקטן, הארץ־ישראלי, שהם יהיו בני מולדת וספרותם פרי המולדת, הרי היא, ספרותנו הכואבה, נזונה רק מן המשבר, מן הגעגועים לאי־האפשרות, מן החסר הזה גופו, שלא לומר מן הריקנות”.

ובכן, מאז נכתבו הדברים האלה, קם אמנם דור חדש, ולדור הזה יש מולדת ויש לו גם ספרות. האם יש בספרות זו יותר אור? האם יש בה יותר כאב? האם יש לה אותה זיקה למציאות, המתיימרת גם לשנותה? – או שמא השאירה את המלחמות לפובליציסטיקה והתגנדרה ב“חלקת אלוהים קטנה”, של שעשועי דמיון וניסויי צורה?

סוג התביעה הזאת מן הסופר, כפי שהביעו אותה לחובר ואחרים, שקע זה מכבר, אמנם, אך, כאמור, במחזוריות קבועה, הוא שב ועולה.

“הנני מספר, ולא כדי להוכיח”, אומר ברנר, ובכל־זאת אנו אומרים, בצדק גמור, שברנר סופר לוחם היה, לא רק בפובליציסטיקה שלו, אלא גם – בעיקר! – בסיפורים וברומנים. מהו הקו המבדיל אפוא בין “ספרות מורדת ולוחמת” מגמתית ודידקטית, שכנגדה יצא ברנר עצמו, ובין הספרות האחרת?

אשיב על כך לא מנקודת ראותו של הקורא, המוצא לפניו יצירה מוגמרת, אלא מנקודת ראותו של הסופר, שטרם החל לכתוב את היצירה. כלומר, בצאתו לאותה דרך, שאינה רק הדרך מראשית העלילה אל סופה, אלא היא גם הדרך של הסופר מעצמו אל הקורא.

השאלה הקובעת היא, אם הסופר מתחיל מן הסוף, או שהוא מתחיל מהתחלה; אם הוא רואה לפניו את המטרה ולקראתה הוא צועד בדרך הישרה, שהיא גם הדרך הקצרה ביותר, או שהוא יוצא למסע רב־הרפתקאות, שבו נכונו לו הפתעות רבות, עיקולים ופיתולים, והמטרה נסתרת ומתגלית חליפות, ומתגלית לגמרי רק כשהוא מתקרב אליה ממש; השאלה היא אם הסופר כופה על גיבוריו את מהלך חייהם, בבחינת “כחומר ביד היוצר, ברצותו מרחיב וברצותו מקצר”, או שהוא נותן להם את זכות הבחירה; במלים אחרות – השאלה הקובעת היא, אם הכל צפוי או הרשות נתונה.

והתשובה היא: ביצירת ספרות אמיתית – כן, הכל צפוי והרשות נתונה.

כי בתהליך הכתיבה שהמניע שלה איננו דידקטי אלא אמנותי, קיימים שני היסודות גם יחד. הכל צפוי – כי קיימת אמנם מראש, בדמיון הסופר, תמונת העולם שהוא בורא, שהיא תולדה של הרגשת העולם שלו ושל השקפת העולם שלו, או “הפילוסופיה” שלו, אם נרצה לכנותה כך; אבל בה־בשעה – הרשות נתונה, כי הנאמנות לאמת של ברואיו היא המצווה עליו לא לנהוג בהם כשליט, אלא להתחיות אתם לאורך כל הדרך שהוא עושה אתם, מתוך ידיעה ומתוך אחווה; והתחיות והזדהות אלה – פירושן מתן זכות בחירה להם, בין אפשרויות שונות.

בתהליך זה, של כתיבה מתוך התחיות והזדהות, מתוך מתן זכות בחירה לנפשות, ללא אינוסן על־פי מתכונת קבועה מראש – חובה על הסופר לעמוד בפני הפיתוי של קבלת התואר המוצע לו על־ידי החברה, של “סופר לוחם”, תואר המלוּוה עיטורי גבורה והבטחות שכר, בזה ובבא.

אני אומר את הדברים האלה, כי הצעת התואר הזה אינה שאלה היסטורית, משהו שחלף ועבר מן העולם. לא, מדי פעם בפעם נשנית וחוזרת התביעה – ובמציאות המסוכסכת שלנו, של עם במצור ובמלחמות, במשברים ובמאבקים, היא תוסיף ותישמע – בקול המצווה: אתה חייב! אינך פטור! מעשה ידינו טובעים בים; או: תן לנו את האור! או: תן לנו את הכאב! והסופר עצמו, אדם החי בתוך עמו, גם הוא לוחש זאת לעצמו, ברתיעה ובחרדה, ויחד עם־זה, מתוך איזה רצון כמוס להושיט יד, מעבר לדורות, למוכיחים ולמורי־הדרך שמאז ומעולם.

חובה על הסופר לעמוד בפני הפיתוי הזה. ואף־על־פי־כן, אף־על־פי־כן, אם יהיה נאמן לאותה אמת שבו, שיש בה גם מן האור וגם מן הכאב – תהיה כתיבתו מעצמה כתיבה “מורדת ולוחמת”. כי בעלילות הספרים שהוא כותב, הוא בורא עולם שיש בו סדר אחר מזה שבעולם המציאות שמסביבו. הוא הופך את סולם ההערכות והחשיבויות. הוא מעניק כבוד ואצילות לסבל, למצוקה, לאכזבות, לחיפושי הדרך; הוא מעניק כבוד ואצילות לנפשות הנידחות, השכוחות, הנדרסות ונדחקות ברגליה הגסות של המציאות החומרנית – כשם שעשו זאת ברנר, ברדיצ’בסקי, גנסין, דבורה בארון, עגנון ואחרים. אין זו קבלת העולם, זוהי מרידה בסדר העולם. ואף־על־פי שבעצם העבודה הזאת יש משהו אוטופי, משהו של אמונה תמימה – הרי מתוך ענווה ומתוך גאווה יכול הסופר לומר: כן, ספרות אמת היא ספרות מורדת ולוחמת. מתוך ענווה – כי הוא יודע את מיעוט השפעתו, יודע מה שידע הרמן ברוך כשאמר ש“היופי והאמת של הלשון אין בכוחם להתמודד עם הסבל האנושי ועם התפרצות הברבריות”; ומתוך גאווה – כי בה־בשעה הוא גם יודע שאין ניצוץ של אמת שהולך לאיבוד בעולם.

1978



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2669 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!