דיני הספרות העברית – חמורים הם, חמורים משל כל אומה ולשון. כשאני מהרהר בדבר – דומני שיותר משזקוקה ספרות זו לפרסים – זקוקה היא לרחמים גדולים. איזו ספרות מעונה, מיוסרת, ידוּעת מכאוב, ידוּעת חולי. הצחוק שלה לא בפה מלא ולא בלב מלא, אלא צחוק דחוק, של פלפול, או של הערמה על אויבים. הדמיון שלה – תולה עצמו באחרית הימים. ספרות מעונה, ואנו מוסיפים ומתעללים בה. האם לא היו בעלי כשרונות בעם היהודי, שידעו לספר סיפור יפה, סיפור כפשוטו, שאין בו לא תוכחה ולא מוסר ולא מוסר־השכל ולא זעם ולא נחמה? אלא שכולם היו כפויים בלחץ ובדוחק של הקיום. כל שמקיים את הנפש – מותר, כל שאינו מכוון לכך – מיותר. עד כדי כך שאסרו על עצמם לומר מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה, כאילו התחייבו בנפשם. רצה סופר עברי לספר סיפור על אדם כאדם – ברח אל מחוץ לתחום, או הרחיק עדותו לארצות אחרות. סופר יונה – ברח לנינוה, לתרשיש, ויפו היתה גם היא עיר של נוכרים ודאי; סופר איוב – ברח אל ארץ עוץ; סופר רות – אל מואב, אם גם חזר ארצה. יש לשער שגם גן־העדן לא בתחומי הארץ היה.
מי שסבור שאנו, שגדלנו בארץ משוחררת, משוחררים מזה – אינו אלא טועה. הירושה והזמן רוכבים על כתפינו כינשוף ומסתכלים בנו כשאנו כותבים – עד שהיד ממש רועדת. לא נוח לכתוב. אנו חוטאים, חוטאים ביפה – אם יפה הוא – אבל המצפון מציק לנו. פוחדים מיום־הדין. כל הימים אני רוצה לכתוב סיפור פשוט, שכולו בדיה, כמו אגדת־עם, כמו חלום. החלום הוא תמיד יפה, אין בו הגיון אבל יש בו שלמות. לעולם אי־אפשר לומר שיש בו שגיאה. אתה רואה מחזה, רואה סרט – אתה יכול להצביע על שגיאות; אתה רואה חלום – אין בו שום שגיאה. הכל יפה – גם כשהוא חלום רע. אני, ודאי כמו כל סופר, חולם על סיפור כזה. אין מניחים בידי. אני סוגר את החלונות, מוריד את התריסים, מסלק מעל השולחן את המכתבים, הודעות מס הכנסה, חוזרי המפלגות, הזמנות אגודת הסופרים וכולי, כדי שנתייחד שנינו לבדנו, כלומר אני והשולחן. אבל לא, דבר זה בלתי־אפשרי הוא. תחילה משתברים אל החלון גלי הרדיו. מכל הבתים השכנים, מכל המרפסות. אני צועק לסגור את הרדיו. אשתי צועקת לסגור את הרדיו. הבנים צועקים. שום דבר לא עוזר, הזמן עולה בחלונותינו. והרדיו – יש יום שהוא מודיע – שהנה־הנה, עולה האויב מכל הגבולות, כארבה, לאבד ולהשמיד. ואז אתה שואל את עצמך – מה אתה משתטה? מה אתה משתעשע? לשם מה? – כלומר, אתה אומר מה שאמרו בישראל מאז ומעולם.
אבל לא רק הרדיו, לא רק העיתון, לא רק שאנו עומדים כולנו בשתי רגלינו בזרם הזמן שאין מפלט ממנו, אלא שכשאתה מציל רגע של שקט מתוך הקיום המאוּים ואתה מעלה משפט אחד, משפט עברי, נעשית העברית עצמה בעל־דין, תובע, נוגש, והשורה נעשית שורת־הדין, כי כל מלה עברית יש לה כובד של אחריות, היא לא רק מיתית, היא גם היסטורית, ומלים עבריות אינן מתעופפות כפרפרים שובבים לרוח היום, אלא מתגלגלות כאבנים. אתה אומר כסא – ואולי זה כס המשפט. אומר שולחן ונזכר שיש שני שולחנות, אומר ספר – וכל דבריך בספר נכתבים. אומר פנקס – והפנקס פתוח. אם כן, סיפור כפשוטו?
זמן־מה לאחר שיצא ספרי “הבריחה”, נתנה לי אמי ספר במתנה, כעין מידה כנגד מידה, על הרבי מקוצק, וכתבה לי הקדשה: “הרבי מקוצק – לעומת הכומר, הרבי מקוצק – לעומת פדרו”. רצתה לומר – המבלי אין אלוהים בישראל שאתה הולך אל בעל־זבוב? – קראתי את הספר היפה הזה ואני מוצא בו משפט – “בקוצק אין שעון, בקוצק יש נשמה”. יפה מאוד, אני מהרהר. איזה עולם אידיאלי הוא זה, שאין בו שעון ויש בו רק נשמה. אבל כמה זמן יכולים יהודים לחיות בלי שעון? עוברים ימים ומגיע אותו ערב שבת שהרבי מקוצק דופק על השולחן וצועק: “לית דין ולית דיין”. ואחר־כך הוא שורף כל מה שכתב. מדוע הוא יכול לשרוף? מפני שכתבי־היד שלו לא נדפסו בשלושת או ארבעת אלפי טפסים.
לא זכינו בבטחון. לא זכינו במנוחה, גם לא בתוך הנחלה. אימת הקיום רודפת אותנו מארץ לארץ, עד הבית פנימה. אנחנו חופרים בציפורניים באדמה כדי למצוא אישור לקיומנו. בתאווה מאזוכיסטית אנחנו עוסקים בארכיאולוגיה. מה אנחנו מוצאים? לא מבצרים, לא ארמונות, לא כלי כסף וזהב, אלא פיסת פשתן, בדל נר, קרעי סנדל, קרעי כתובה; נאחזים בכל שבר וחרס עתיק כאילו הוא מגילת העצמאות שלנו, או תעודת ביטוח לעתיד לבוא. אבל מעלים חרס, שלעתים הוא כחרס על עיני המת.
לא מזמן קראתי את הספר “המדבר וארץ הבחירה”. יותר מאשר הנושא, השם כישף אותי. זוהי ארץ־ישראל ממש. מדבר – על החמסין, השמש הלוהטת, המרחב הערבי, המזרחי. וארץ הבחירה – כלומר הארץ שלא מעולם היתה שלנו, אלא שבחרנו בה, או שנבחרה למעננו. והנה כבר בדברי ההקדמה, במקום שמסביר המחבר למה חשוב לדעת את קורות ישראל בימי המקרא, נופל עלי משפט כאבן כבדה: “ההיסטוריה –היא גורל”. אימה גדולה חשֵכה. אם ההיסטוריה גורל – אנה אנו באים? אוי ואבוי לנו. ההיסטוריה – כלומר גם הגיאוגרפיה, גם הטבע, גם האופי. הלב ממש מתכווץ מאימת הצפוי לנו.
ייתכן שלא תמיד היה כך. שגם אם לא היה בטחון – בטחון פנימי היה יותר. כשהושיב מטטרון את רבי ישמעאל בחיקו והיה בוכה ודמעותיו נוטפות מעיניו, והכניסו לחדרי־חדרים והראה לו צרות משונות – רעב וחרב וביזה ושבי – המזומנות לישראל, שאל אותו רבי ישמעאל: ויכולים לעמוד באלו? אמר לו: כיוון שנכנסים לבתי־כנסיות ועונים “אמן יהא שמיה רבא מבורך” – אין אנו מניחים אותן לצאת מחדרי־חדרים. אנחנו, בעוונותינו הרבים, איננו מסוגלים עוד לומר – “אמן יהא שמה רבא מבורך”. אם אין אמונה כזאת – בטחון מניִן?
אבל היצירה – והיצירה הספרותית בכלל זה – אינה ניזונה דווקא מן הבטחון. על־פי־רוב – מן הספק. משום כך אנחנו מוסיפים וכותבים, אפילו אם אין בזה מן המועיל, ולעתים – אפילו אם אין בזה מן היפה. גם זה גורל, גם זה – הכרח. בחיי החברה – הבחירה היא חירות, ההכרח – שעבוד. בחיי היצירה – הבחירה שעבוד, ההכרח – חירות. רק כשאתה חש שאתה מוכרח לכתוב, אם זה דווקא, כך דווקא – אתה חש עצמך בן־חורין.
1963
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.